ביאור:ויקרא ו
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
ויקרא פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז (מהדורות נוספות של ויקרא ו, למהדורה המעומדת)
|
פרשת צו
|
א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
ב
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה מדורתה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ תהיה דולקת במזבח תמיד.
ג
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ לבושו (מלשון מדים, בגדים שאדם לובש לפי מידתו) בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן האפר הדָשן, השמנוני (מחלבי הקורבנות ושומנם) אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ השאירה האש לאחר שאכלה אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל ליד הַמִּזְבֵּחַ.
ד
וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים פחותים, וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר.
ה
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, לֹא תִכְבֶּה. וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בכל בוקר. וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.
ו
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, לֹא תִכְבֶה. {ס}
|
בפרקים ו-ז משה מצווה לדבר אל אהרון ובניו באופן ישיר בניגוד לפרקים הקודמים שיועדו לכלל ישראל. יש כאן חזרה על קורבנות שכבר הוזכרו, אלא שכאן באים ציווים מפורטים המיועדים בעיקר לכהנים |
ז
וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה: הַקְרֵב יקריבו אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.
ח
וְהֵרִים מִמֶּנּוּ ממנה, מהמנחה בְּקֻמְצוֹ מלא קומצו (ראה לעיל ב,ב) מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה את אזכרתה, לריח ניחוח, לה'.
ט
וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מַצּוֹת תֵּאָכֵל היא תאכל לאחר שנאפתה למצות בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.
י
לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ. חֶלְקָם את החלק שמגיע לכהנים נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי מהקורבנות שמקריבים לי, והראויים להשרף באש מזבחי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.
יא
כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה, חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה, כֹּל כל מאכל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ. {פ}
יב
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
יג
זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח ביום בו נימשחו לכהונה, מנחת חניכה, ובלשון חז"ל: מנחת חינוך אֹתוֹ: עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד וכן יביא אותה הכהן הגדול בכל יום (אפילו בשבת), מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב בין הערביים, אחרי הצוהריים (לפי חז"ל החלוקה לערב ולבוקר נוהגת במנחת כהן גדול ולא במנחת חינוך).
יד
עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, מֻרְבֶּכֶת מטוגנת בשמן אחרי אפייה תְּבִיאֶנָּה, תֻּפִינֵי מאפה קשה מִנְחַת פִּתִּים פרורים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.
טו
וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו תחת אהרון מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, חָק עוֹלָם לַיהוָה, כָּלִיל לגמרי תָּקְטָר.
טז
וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן ובדומה למנחת חביתין, גם כל מנחה שיביא כהן בנדבה - כָּלִיל תִּהְיֶה תשרף לחלוטין, בניגוד למנחה רגילה שנאכלת בחלקה על ידי הכהנים ("וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" - ויקרא ב ג) לֹא תֵאָכֵל. {פ}
יז
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
יח
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת; בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה - תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי יְהוָה, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.
יט
הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא המקריב כחטאת אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה, בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד.
כ
כֹּל כל מאכל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד, אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ כל בגד שיותז עליו תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בעזרה.
כא
וּכְלִי חֶרֶשׂ חרס, שבולע את טעם הקורבן והופך אחר זמן ל"נותר", ופולט הטעם לתבשיל הבא ואוסרו אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת שהיא מתכת שאיננה בולעת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק ישופשף במים חמים וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם ישטף במים קרים.
כב
כָּל הזכות הראשונה לאכילת החטאת מוענקת לכהן המקריב, אך לאחריו - זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.
כג
וְכָל חַטָּאת מדובר בחטאות פנימיות (ר' הערה) אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ, לֹא תֵאָכֵל, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- הפסוק האחרון מתייחס לחטאות ציבוריות - בלשון חז"ל: "חטאת פנימית" (ר' להלן י, יח: "הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה - אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ"). חטאת פנימית הוא קורבן חטאת, שדמו נזרק בתוך בניין בית המקדש, ולא על המזבח החיצון כשאר הקרבנות. ישנם מספר קרבנות המוגדרים כחטאת פנימית – שניים מהם קרבים מדי שנה ביום הכיפורים, והאחרים תלויים בחטא. המשותף לכולם הוא שיש בהם ממד ציבורי. בשונה מכל החטאות, שנאכלות לכהנים עד חצות הלילה שאחרי יום הקרבתן, החטאת הפנימית אינה נאכלת אלא נשרפת בבית הדשן, שנמצא מחוץ לחומת ירושלים, ואליו מוציאים את שאריות האפר מהמזבח.
- פר ושעיר של יום הכיפורים (להלן טז, יז)
- פר כהן משיח (לעיל ד, א)
- פר העלם דבר של ציבור (שם יג)
- שעיר שמובא על חטא עבודה זרה של כל העדה (במדבר טו, כב)
