שולחן ערוך חושן משפט רס ט
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רס · ט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעלי' הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטלה והוי דבר שאין בו סימן הרי איבד ממון חבירו שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו ואם היה דבר שיש בו סימן ה"ז הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה אפי' נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח ה"ז לא יגע בו ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו וכל דבר שיש בו סימן בין ספק הנחה בין בדרך נפילה בין ברה"י בין בר"ה חייב להכריז:
מפרשים
אם מצאה דרך הנחה: היינו כגון טלית או קרדום בצד גדר וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה דדרך עובדי האדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שיבח השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחו משם:
ואם הי' דבר שיש בו סימן כו': שמא יפסידו בעליהן שהניחן שם ע"י לקיחתו של זה המוצא אף שדעתו ליטלו ולהחזירו למי שיתן בו סימן עכ"פ גורם לרוב עליהן טרחא לרדוף אחריה וליתן בה סימנים וכ"ש אם אין בה סימן שיגרום לו היזק בכולו וכדמסיק המחבר וכתב טעמים הללו:
עד שימצאנה דרך נפילה: כגון שמצא בסרטי' וכדמסיק ואז אם יש בו סי' נוטלה ומכריז ואם אין בה סי' הרי הוא של המוצאן:
אפי' נסתפק לו הדבר כו': פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מ"ה יש להסתפק אם הניח בעליה' שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא שם בלי כוונה שאינו משומר כל צרכו:
אסור לו להחזירו לשם: מדקאמר אסור להחזירו ע"כ בדבר שיש בו סי' מיירי דאי באין בו סי' הא מסיק וכתב דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך ליה אמצא במקו' שיש להסתפק בהינוח או בחיבור דאז מיד שנטלן בידו אפילו לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סי' או אפילו בודאי הינוח והלך עמו לביתו וכ"כ הטור ומור"ם בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר. ואם היה דבר שאין בו כו': קאי אאם עבר ונוטלו דקאמר דלא יחזירנו למקומו ומסיק ובא לומר אלא מה יעשה ואמר דאם אין בו סי' והוא כבר נטלו זכה בו ואם יש בו סימן חייב להכריז ועד"ר שם כתבתי דרבים תמהו על הרמב"ם במ"ש דזכה לנפשו בדבר שאין בו סי' הלא באיסורא בא לידו דה"ל יאוש שלא מדעת וכמ"ש מור"ם בסמוך והב"י והכ"מ כתבו ישוב לזה ודחיתי דבריהם שם בדרישה וכתבתי הנלע"ד דס"ל כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו:
ומה שכתב בין ספק הנחה בין כו': ברמב"ם נא כתב תיבת ספק אלא ז"ל בין בדרך הנחה כו' והמחבר דקדק וכתב ספק הנחה משום דבודאי הנחה דהוא מקום המשומר קי"ל דאף אם נטלה ממקומה כ"ז שנח הוליכה לביתו חוזר ומניחה במקום שנטלה ואפי' בדבר שאין לו סי' וכמ"ש הטור ומור"ם בסמוך ולגירסת הרמב"ם שכתוב בו בדרך הנחה נראה ליישב דקאי ג"כ אמקום שאין משתמר לגמרי כ"א קצת אבל יש עדים שבכונ' הניחם שם ואפילו בזה קאמר דנוטל ומכריז דאמרינן ודאי היה דעתו לחזור ולטלו משם לפי שעה מאחר שאינו משומר לגמרי ושכחו מלקחו וניחא לבעליהן מסתמא שיקחנה משם ישראל ויכריז עליו קודם שיקחנה עכו"ם או ישראל דלא מעלי ויחזקנו לעצמו:
(כד) שיש בהסי' כו'. וכל הפוסקים חולקים ע"ז דביש בה סי' נוטל ומכריו א"ל שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרב לקמן ס"י וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאוד ע"ש:
(כה) ואם היה דבר שאין כו'. ע"ל סי' רס"ב ס"ד:
(כו) זכה בו ואינו חייב להחזירו כו' והראב"ד והטור השיגו ע"ז דיהא מונח עד שיבא אליהו וכמ"ש הרב לקמן ס"י גם הרב המגיד כתב שהרמב"ן והרשב"א ס"ל דיהא מונח עד שיבח אליהו וטעם הפוסקים הנ"ל הוא דהוה ליה יאוש של"מ כמבואר בהרב המגיד ולפע"ד אין כאן שום השגה על הרמב"ם ואדרבה פשט לישנא דש"ס דלא יחזיר משמע שהוא שלו דאל"כ ה"ל לפרושי דיהא מונח עד שיבא אליהו ואע"ג דה"ל יאוש של"מ מ"מ א"צ להניחו עד שיבא אליהו אלא כיון שאינו יודע למי יחזור יכול לעשות בו מה שירצה והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כל זמן שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה. ואפשר גם כוונת הב"י והכ"מ כן בישוב דעת הרמב"ם אלא דלשונו קצת מגומגם אבל מ"ש בסמ"ע ס"ק מ"ב דס"ל להרמב"ם כיון דבשעה שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו עכ"ל אינו נראה כלל דהיכא רמיזא דמיירי דוקא שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו ועוד דמה חילוק יש, סוף סוף באיסורא אתי לידיה וטעמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הוא כיון דבאיסורא אתי לידיה. גם מ"ש הב"ח לדעת הרמב"ם דאף על גב דבאיסורא אתי לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי, אינו בדין שיהא מונח עד שיבא אליהו, דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא עכ"ל אינו מובן לי דגם הכא יש לו בעלים אלא דלא נודע מי הוא ואם ר"ל דהכא אפשר דשל הפקר הוא א"כ גם בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ אפשר כן הוא ואפ"ה אמרינן דלא הוי יאוש אלא הדבר ברור כדפי' (והמגדול עוז בלבל דבריו שלא במשפט כדרכו ואין צורך להשיב על דבריו כלל):
(כז) חייב להכריז ע"ל סי' רס"א ס"ג:
(כו) שיש: וכל הפוסקים חולקין ע"ז דביש בה סימן נוטל ומכריז אם לא שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאד ע"ש. ש"ך.
(כז) הנחה: כגון טלית וקרדום בצד גדר וכמ"ש בס"י דדרך עובדי אדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שתגיע השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחום משם. סמ"ע.
(כח) נסתפק: פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מש"ה יש להסתפק אם הניחו בעליו שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא לשם בלי כוונה כיון שאינו משומר כל צרכו. שם.
(כט) אסור: ע"כ בדבר שיש בו סימן מיירי דאי באין בו סימן הא מסיק דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך לי' במצא במקום שיש להסתפק בהינוח או באבוד דאז מיד שנטלו בידו אפי' לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סימן או אפי' בודאי הינוח והוליכה לביתו וכ"כ רמ"א בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר. שם.
(ל) זכה: רבים תמהו על הרמב"ם בזה וכמ"ש הרמ"א בסמוך והנלע"ד ליישב כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה דלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן מש"ה ס"ל להרמב"ם דבזה כ"ע מודו דיחזיקנו המוצאו לעצמו כ"כ הסמ"ע ובש"ך דחה דבריו ומיישב באופן אחר ע"ש וע"ל סי' רס"ב ס"ד.