סמ"ג עשה יא
"הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). הרואה את חברו שחטא או שהלך בדרך לא טוב, חייב להוכיחו, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך". ודרשו רבותינו מריבוי "תוכיח" אפילו תלמיד לרב. ובמקום אחר, מרבה מ"תוכיח" אפילו מאה פעמים ואפילו לא קיבל. ועיקר הדברים מביא בבבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לא.) ובערכין בפרק יש בערכין (דף טז:).
ופירש הרב רבי אליעזר ממיץ: הוכחה תלמיד לרב במקבלו ולחברו כשאינו מקבלו שקולים הם ויבואו שניהם. המוכיח חברו, בין בדברים שבינו לבין עצמו, בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאין אומר לו כי אם לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא, שבזה יתקבלו דבריו יותר. וכמו שאמרו רבותינו (שבת לד.) על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר! וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. ואם קבלו ממנו מוטב ואם לאו מוכיח עוד פעם שנייה ושלישית וכן כמה פעמים.
ועד היכן היא התוכחה? גרסינן בפרק יש בערכין (דף טז:) רב אמר עד שיכנו החוטא ושמואל אמר עד שיקללנו ורבי יוחנן אומר עד שיעשה לו נזיפה. והלכה כרבי יוחנן לגבי כולהו כדאיתא בפרק קמא דביצה (דף ד.). ורבינו משה כתב (פ"ו מהל' דעות) כרב ולא נתברר טעמו. וכל מי שבידו למחות בהן ואינו מוחה, הוא נתפס בעון אלו שאפשר לו למחות בהן, שנאמר ביחזקאל (ג, יח) "ואתה כי לא הזהרתו [...] הוא בעונו ימות ודמו מידך אבקש". וגרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות לט.) וכשלו איש באחיו בעון אחיו מכלל שכל ישראל ערבים זה בזה. ומוקמינן כשיש בידו למחות. ובמסכת שבת (דף נה.) מוכיח דהוא הדין בספק אם בידו למחות, שבשעת החורבן אמר הקב״ה למשחית: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט, ו) אלו בני אדם שקיימו כל התורה מאלף ועד תי״ו. אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא: גלוי וידוע לפני שאם היו מוכיחין, לא היו מקבלין. אמרה מדת הדין לפני הקב״ה: אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי.
ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והעוברין שוגגין, טוב לו לשתוק. כדגרסינן על זה בביצה (דף ל.) דאפילו באיסורי דאורייתא, הנח להו לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. אבל אם העוברין מזידין וברור לו שלא יקבלו, אע״פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במסכת שבת (דף נה.) באותה שהבאתי למעלה, מכל מקום מעשה ד"הוכח תוכיח" לא מפטרי. ואע״פ שמוסיף על עונשן, שלא יקבלו, "הלעיטהו לרשע וימות" (בבא קמא סט.). ולכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דווקא ואני אומר שאין זו כי אם עצה טובה, כי אף במזידין צריך לשתוק, כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סה:) שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר "אל תוכח לץ פן ישנאך" (משלי ט, ח).