קטגוריה:דברים כב ג

מלבי"ם - התורה והמצוה

מט.

וכן תעשה לחמורו . יש לפרש עוד מ"ש בסי' הקודם ( תצא מח ) - והשבותו לו , אף את עצמו אתה משיב לו. ר"ל שאם שור או שה, תשיב לו האבדה עצמה. כי השור עושה ואוכל, והשה גיזותיו שוה נגד מה שהוא אוכל. ואין למכרו, כי לשון "השבה" משמע שמשיב הדבר עצמו. ועז"א וכן תעשה לחמורו , שתשיב החמור עצמו. ועז"א "עושה והיא אוכלת". וכן לשמלתו שאינו אוכל, מחזיר לו הדבר עצמו. וכ"ז נכלל במ"ש והשבותו לו . וכמ"ש בב"מ כח ע"ב " והשבותו לו , ראה איך תשיבנו לו".

ומ"ש "כסות, מנערה וכו' " (ב"מ כט ע"ב).

ומ"ש "אף השמלה בכלל היתה", הועתק מלשון המשנה (ב"מ כז).

והגי' הוא גרסת הגר"א, שמ"ש "בכלל כל אלו", פי' בגמ', בכלל כל אבדת אחיך.

נ.

אשר תאבד ממנו ומצאתה . כ"ז לשון מיותר. ופי' שצריך שיהיה בו שוה פרוטה, שאז נקרא אבדה אצל האובד, ומציאה אצל המוצא; לא אם אינה ש"פ (=שוה פרוטה). ובזה מודים כ"ע. רק ר"י ס"ל, שצריך שיהיה ש"פ משעת אבדה עד שעת מציאה, ואם הוזלה בינתים אינו חייב להכריז, והלכה כת"ק.

ומ"ש שנית, לא תוכל להתעלם , שגם אחר שבאה לידו צריך לשמרה, עד יבא בעל האבדה. ואם לאו - עובר בל"ת וחייב באחריותה. שזה נרמז במלת " לא תוכל ", כנ"ל ( תצא כה ) בלאו ד" לא יוכל לבכר ".