רה. כי תראה כבר התבאר בסי' ר' ( משפטים ר ). וכמו שהוא לענין אבדה, כן לענין פריקה וטעינה שטעמם שווה. ופה אמר בלשון צווי כי תראה, ושם אמר בלשון אזהרה, לא תראה. לעבור על עשה ועל ל”ת.

רו. רובץ תחת משאו בבבא מציעא מביא נוסח הברייתא, רובץ ולא רבצן, רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק תחת משאוי שיכול לעמוד בו. ומפרש שרבי יוסי הגלילי הוא שסבירא ליה צער בעלי חיים דרבנן. כי מן הכתוב לא יש הכרח לזה. שרובץ יכול להיות שם, וגם בינוני פועל. כמו סופר מושל. וכן מלשון תחת משאו אין הכרח. רק שלמה שסבירא ליה שצער בעלי חיים דרבנן, והצווי הוא רק לעזור לחברו, יחוייב מצד הסברא. שאם הוא פושע בדבר, בשידע שירבץ ולא יקום, אם מצד חלישות החמור שהוא רבצן אם מצד שנעמיס עליו משאו יותר מכפי כוחו, אין אנו מחוייבים לעזרו בזה.

רז. וחדלת מעזוב לו לשון זה מוקשה מאד. שבכל התורה יאמר הצווי לבד, ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול. וכן תפס בפ' תצא בהשבת אבידה ובטעינה והתעלמת מהם. והראב"ע פירש וחדלת כמו חדל לך מעשות הדבר. והטעם חדל שתעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים. ורש"י ז"ל פי מלת כי פה, משמש בלשון דלמא. שמא תראה חמורו רובץ וחדלת מעזוב עמו בתמיה. וכל זה דוחק, וחז"ל פי' מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל.

ומה שאמרו תחלה חמור של כותי אתיא כרבי יוסי הגלילי דצער בעלי חיים דרבנן כמו שאמר בבא מציעא (דף לב). והנה באבידה אמר שור אויבך ופה אמר חמור שונאך. ויש הבדל בין אויב ושונא. שהאויב איבתו גלויה ומבקש להרע לו. לא כן השונא. ולדעת ר' יאשיה למעלה ( משפטים רא ),מה שנאמר שור אויבך מדבר בכותי. וליתר דעות מדבר בישראל שאביתו גלויה. ופה אמר שונאך שחמור כותי אין צריך לעזוב. וכן חמור ישראל שאיבתו גלויה יכול לחדול גם כן מלהתקרב אליו פן יזיקנו. ואמר שאם גם בחמור שונאך תרצה לחדול, לא תעשה כן כי בזה עזוב תעזוב. כי השונא הוא ישראל שאינו רוצה להזיק לך.

וכפל הדברים בפ' תצא, מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבידה בבית הקברות. ואף שבזה קשה כקושיית הגמרא בבא מציעא (דף ל), פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה. מוסיף אם אמר לו אביו הטמא, שיש גם עשהדכיבוד. ובגמ' מסיק דעקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו. כי גם בהצטרף מצות עשה דכיבוד, אין צריך קרא שכבר ידענו ממקום אחר דעשה דכיבוד אינה מתחלה בשאמר לו לעבור על המצוה.וכמו שמסיק במכילתא מפני שאביו ואמו חייבים במצוות, וכמה שאמרו ביבמות (דף ו) ובבבא מציעא (דף לב).

רח. עזב תעזב עמו לדעת התנא קמא מה שאמר עזב תעזב מדבר בפריקת המשא, והוא מלשון עזיבה שיעזוב ממנה את משאה הרובץ עליה ואינה עוזבה. ומה שאמר בפ' תצא הקם תקים, מדבר מהרמת המשא עליה. ששם אמר נופלים בדרך, שכבר הופרק המשא וצריך להקים הבהמה עם משאה עליה.

ומזה דן ר' ישמעאל ששניהם מן התורה. וכדעת ר"ש בבבא מציעא שם, ששניהם בחנם. ור' יאשיה סבירא ליה, שגם מה שנאמר הקם תקים מדבר בפריקה. ופי' נופלים על ידי משאם שאי אפשר להקימם אלא על ידי פריקת המשא. וסבירא ליה דטעינה למדין מקל וחומר. ומה שכפל צווי הפריקה פה ובפ' תצא, משום דשם מודיע שצריך להקים גם הבהמה. שעל זה אמר לשון הקמה. וזאת שיקים המשא עליו למדין מקל וחומר.

והנה פרשתי עפ”י נוסחת הגר"א, שכנוסחתו משמע בירושלמי. כי נוסחת הספרים בלתי מובנת. ועין בבבא מציעא (דף לב) וכבר בארתי בס' התורה והמצוה ( קדושים לב ) שיש הבדל בין אתו ובין עמו. שעמו מורה על השווי עיי”ש. וז"ש הקם תקים עמו, בזמן שאתה שוה לו.