שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף לא


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לא עמוד אעריכה

שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה:    מסתברא דלאו אפרה רועה בין העשבים בלחוד קאי אלא אכולה ברייתא דאפילו טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר דנראה בודאי הנוח כל שלא נטלו משם תוך שלשה זמנן מוכיח עליהן דהרי זו אבידה. הרשב"א.

כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: שלשה ימים זה אחר זה הרי זה אבידה אם ישאר יותר אבל תלתא יומי עביד דמיתרמי כדאמרינן לעיל. עד כאן.

אי דאיכא עמרים מאי למימרא:    פירוש תיפוק ליה משום עמרים דהוו מטלטלי והרי כעין שור ושה ושלמה ולא צריכי לכל אבידה.

ופרקינן לא צריכא דצריכי לארעא פירוש שמחוברין בקרקע וצריכין לקרקע קצת כגון שמניחן שם עד שיתיבש כל התבואה כל הצורך מהו דתימא כיון דצריכי לארעא כגופה דארעא דמי קמשמע לן דרבינהו רחמנא מכל אבידת אחיך ולעולם אימא לך דקרקע גופיה או כל המחובר הצריך לקרקע לגמרי שהוא כקרקע גמור אינם בכלל אבידה. והא דיחוייא בעלמא דדחי דמהא לא תסייעיה אבל קושטא דמילתא כדרבא ואתיא מתניתא כפשטה אפילו באבידת קרקע ממש. הריטב"א.

הא גופא קשיא וכו':    ולא שייך לומר נעשה דיש לומר דלא ידעינן אם נאמר הנעשה על חמור או על פרה דהא חלוקין זה מזה בסיפא לכך לא שייך לומר נעשו דאיכא למימר ברישא דילמא דחמור דוקא ופרה נקט אגב ושמא דפרה דוקא וחמור נקט אגב וכן בסיפא לכך לא שייך לומר נעשה. ועוד יש לומר דברייתא קתני פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה אלמא דלא שייך לומר נעשה דאי אמרינן נעשה אז הוי אבידה והויא ברייתא פליגי אמתניתין. גליון.

הא דאמר אביי יגיד עליו רעו דכל רועה לא הויא אבידה וכל רצה הויא אבדה הוה ליה לרבא לאקשויי אם כן ליתני רועה סתם ורצה סתם אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. הראב"ד.

הא דאפה לדברא וכו':    פירוש ומשמע ליה דלענין רועה ליכא פלוגתא בין אפה לדברא למתא דכיון דרועה לא אזלא למרחוק וליכא פסידא אלא דארעא. שיטה.

הא באבידת גופה וכו':    פירוש דכי דייקי אין זו אבידה היינו לענין אבידת הקרקע. ואוקימנא דהא דפסיק ואמר שאין זו אבידה היינו בארעא דגוי אבל בארעא דישראל חייב לסלקה משם. ומיהו כל שאינו חייב בה אלא משום אבידת קרקע כל שמוציאה משם ומניחה במקום מרעה שאינה מטעה בהכי סגיא דליכא משום הכישה נתחייב בה ואלו היה בדבר משום אבידת גופה היה חייב לעשות השבה מעלייתא לחצרו של בעל אבדה המשתמרת והיינו דאיכא בין אבידת גופה לאבידת קרקע. הריטב"א.

רצה בדרך ואפילו רועה בכרמים לא הויא אבידה אבל יש בה אבידת קרקע שאוכלת הזמורות ומפסדת הכרמים. והא דקתני רצה בין הכרמים הויא אבידה באבידת גופה כי בריצתה מכין אותה זמורות הכרם ועושים בה חבורות וזהו פירוש מסתקבא כי סיקוב זה לשון חבורה. והא דתניא רועה בכרמים אינה אבידה בכרמי גוים. אבידת קרקע ליכא דהא קרקע גוים הוא אבידת גופיה ליכא דהא רועים מעט מעט והלוכם בניחותא ואין סיקוב. רבינו חננאל.

הכל צריכין דעת בעלים:    פירש הקונטרס כגון גנב וגזלן צריכין דעת בעלים. משמע מפירושו דשומרים אינם צריכין דעת בעלים.

ולא נראה דאם כן מאי קאמר חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בו השבות הרבה למה לי הא תיפוק ליה דהא לא מצי הוי אלא או שומר שכר או שומר חנם והם אינן צריכין דעת בעלים. ועוד קשה דהכל משמע אפילו ארבעה שומרים. לכך נראה דהכי פירושו הכל גנב וגזלן וארבעה שומרים צריכין דעת בעלים.

ואם תאמר והא בפרק הספינה אמרינן דאין צריכין דעת בעלים אי אמרינן דשואל שלא מדעתו שואל הוי גבי השולח בנו אצל חנוני. ויש לומר דהתם היינו משום שהתינוק השאיל לו ואיכא שפיר דעת תינוק אבל כששואל מן הבעלים ודאי צריך דעת בעלים והכי משמע בתוספתא דקתני השואל פרה והחזירה אפילו לאבוס בעליה ולא ידעו הבעלים ונגנבה חייב אלמא משמע דבשואל נמי צריכין דעת בעלים. תוספות חיצוניות.

וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל גנב וגזלן שהשיבו צריכין דעת בעלים. ולאו דוקא נקט רבינו גנב וגזלן דהוא הדין לארבעה שומרים וכדאיתא בתוספתא בהדיא. ותדע מדכייל רבי אלעזר ואמר הכל צריכין דעת וכו' והא דנקט רבינו גנב וגזלן משום דדמו למוצא אבידה שלא באה לידם ברצון בעלים ולא קבלו עליהן שמירה לדעת מיד הבעלים וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

לדבר מצוה מנין תלמוד לומר שלח תשלח:    איצטריך דסלקא דעתך אמינא דאתי עשת דמצורע ודחי עשה דשלוח הקן משום שלום הבית כדמפרש בשילוח הקן. וקשה התינח למאן דאמר מצורע מוחלט אסור בתשמיש המטה ניחא דאף על גב דעדיין הוא אסור בימי ספרו שאחר התגלחת וצפרים מכל מקום שייך כאן שלום בית שעל ידי כך מתחלת טהרתו ויהא מותר ככלות גמר טהרתו. אלא למאן דאמר דשרי מוחלט בתשמיש המטה כדאיתא בפרק קמא דמועד קטן אין כאן שלום דעד הנה היה מותר בתשמיש המטה ובימי ספרו הוא אסור ומשמע דהך מילתא אתיא ככולי עלמא מדלא פריך הניחא כדפריך התם בחולין הניחא למאן דאמר קיימו. ואין לומר דמיירי במצורע עני שהבייא קן בסוף ימי ספרו דאז הוא מותר בתשמיש המטה משהעריב שמשוה דאישתריא אף בתרומה. ותירץ ר"מ נהי דמוחלט מותר בתשמיש המטה. אינו מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ואפילו טמאים אחרים אין יושבים עמה הילכך איכא שלום בית. הרא"ש.

הוכח אפילו מאה פעמים:    קשיא לי הכא. הא דגרסינן במסכת ערכין הוכיחו ולא קבל מנין שחוזר ומוכיחו תלמוד לומר תוכיח אלמא הוכח לא משמע אלא פעם אחת. ואיכא למימר הוכח אפילו מאה פעמים במשמע בשני דברים. כגון אם הוכיחו אעבירה אחת ולא קבל לא. יאמר לעולם לא אוכיחנו בעבירה אחרת שהכל בכלל הוכח. ועדיין אני אומר אם הוכיחו בעבירה אחת ולא קבל לא יחזור ויוכיחו בה שהרי לא קבל עליה הוכחה תלמוד לומר. תוכיח. ואכתי קשיא לן דהכא מפקינן תוכיח לתלמיד לרב והתם מפקינן ליה להך דרשא. ואפשר דתרתי שמע מינה דתוכיח לעולם משמע ולכל אדם משמע. הרמב"ן והר"ן.

ובגליון תוספות כתב וזה לשונו: הוכח אפילו מאה פעמים. בסוף יש בערכין דריש הוכח ולא קבל מנין שיחזור ויוכיח תלמוד לומר תוכיח מכל מקום ושמא מוכיח ולא קבל לא שמעינן מהוכח אפילו מאה פעמים ומתוכיח מכל מקום משמע ליה לדרוש כמה דרשות. ע"כ.

אפילו תלמיד לרב:    פירוש והוא שמוכיחו בלשון למדתנו רבנו כך וכדאיתא בפרק קמא דקידושין. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה וזה לשונו: הוכח תוכיח אפילו כדי נזיפה וקללה. והכאה צריך עיון. אבל לא ישנאנו בלב. אבל אם ידו בו שאינו מקבל תוכחה אינו זקוק להוכיחו שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' וחייב להוכיחו עד נזיפה אפילו אליבא דרבי יוחנן דאמר עד כדי הכאה לא מיהו קרא כתיב ואמרטם ואקללם וגו' מיהו מלשון דמורנא זק"ל משמע דפריש עד כדי הכאה או נזיפה וקללה שהנוכח יכה למוכיח על תוכחתו שהוא מוכיחה וצריך עיון כיון דאמרינן שמצוה וחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע האי נמי כיון דנזפיה או לטייה מוכחא מילתא דאינו מקבל תוכחה.

מיהו בההיא דערכין מוכח שיכול המוכיח להכותו על פניו ולקללו ותרתי נינהו ולא קשה אהדדי דודאי אית ליה לאוכוחיה בהכי אף על גב דאידך נזפיה ומקללו כיון דחזקה דיקבל תוכחה עדיין. עד כאן.

אין בעליו עמו מנין:    פירוש לא שאין בעליו עמו כלל דאם כן למה לי ריבוייא הא מהשבת אבידה נפקא. ועוד דהא אמרינן לקמן אבל הני תרתי טעינה ופריקה דאיתנהו למרייהו בהדייהו אימא לא. אלא הכי פירושה שאם אין בעליו עמו שאין מסייעין אותה וכגון שהבעלים זקן או חולה שאם הם יכולים לסייעו ואינם רוצים לסייעו הא ודאי פטור דלהכי כתב רחמנא עמו וכדתנן בהדיא אמר לו עליך מצוה לפרוק פטור. תלמוד לומר עזוב תעזוב מכל מקום פירוש ואיצטריך למכתב עמו להיכא שהבעלים יכולים לסייעו ואינם רוצים שהוא פטור ואיצטריך למכתב תעזוב . להיכא שאין הבעלים יכולים לסייע. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: תלמוד לומר עזוב תעזוב מכל מקום:    ואין להקשות דלשתוק מתעזוב ומעמו דצריך עמו למעט הלך וישב לו. וזה הבל להקשות דלשתוק מעמו וידעינן למעט הלך וישב לו מדאיצטריך תעזוב. דאי לאו עמו לא הוה ידענא מה לדרוש מתעזוב דשמא הייתי מרבה זקן ואינה לפי כבודו אי נמי יש לומר הייתי מוקי המדאיצטריך על המיעוט כגון מלך וישב לה שלא היה לו שום עסק אבל היה לו עסק חייב אי נמי יש לומר השתא דמיעט הלך וישב בהדיא ממעטים הלך וישב לו אפילו ישב לו מחמת שאינה לפי כבודו אבל אם היה מכח מדאיצטריך אז לא הוה ממעטים בכהאי גוונא. עד כאן.

ולמה לי למכתב בפריקה וכו':    פירוש למה לי למכתב הכפילות. דאין לפרש למה לי למכתב גופיה דקראי דהא לקמן מוכח דתרווייהו צריכי דחד לא יליף מחבריה דאי כתב רחמנא בפריקה וכו' מכאן ראיה דהא דפריך למה לי למכתב רצה לומר מן הכפילות מדקאמר דאי כתב רחמנא בפריקה ולא אמר דאי כתב רחמנא פריקה. תלמיד הר"פ.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: למה לי למכתב רחמנא בפריקה ולמה לי למכתב בטעינה. פירוש לאו לגופייהו בעי אלא על הכפילא דלישנא בעי למה לי למכתב תרווייהו כפילא. והכי דאיק לישנא דקאמר למה לי למכתב בפריקה ובטעינה ולא אמר למה לי למכתב פריקה וטעינה. עד כאן.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: למה לי למכתב רחמנא בפריקה וכו'. פירוש רש"י נראה יותר נכון שפירש למה לי למכתב מצוה כלל בפריקה ומה שפירשו בחידושים למה לי למכתב כפילא דעזוב תעזוב בפריקה יש בו דחוקים רבים בשמועה. עד כאן.

צריכי דאי כתב רחמנא פריקה וכו':    אין להקשות דלא לכתוב היתור בטעינה ולכתוב רק הקם עמו ואנא ידענא מפריקה כמו דרבינן חולה וזקן בפריקה הוא הדין בטעינה דאי פריקה עדיפא משום צער בעלי חיים אפילו מטעינה בשכר אם כן לשתוק מעמו דטעינה ונילף מכל שכן מפריקה למעט הלך וישב לו ויש לומר ודאי אי לא כתיב עמו הוי אמינא דטעינה דבשכר עדיפא וחייב בשכר אפילו הלך וישב לו אבל בתר דכתב עמו גם בטעינה הוי אמינא דפריקה עדיפא. גליון.

אבל טעינה דליכא צער בעלי חיים:    פירוש דליכא צערא כולי האי כמו בפריקה אבל צער קצת איכא אף בטעינה וכדאמרינן בסמוך ואי אמר הני תרתי משום דאיכא צערא דידה וצערא דמרה והטעם כי הבהמה מצטערת כשטוענים אותה הבעלים לבדם ולא כשטוענין אותה שנים. הריטב"א.

אבל בפריקה דבחנם אימא לא וכו':    פירוש ולא ליעביד אלא בשכר מידי דהוה אטעינה בפניו או שלא בפניו אבל דנימא פסקה שלא בפניו כלל כלל לא זה לא ניתן לאמר דלא גרעה מטעינה שלא בפניו. שיטה.

לרבי שמעון לא מסיימי קראי:    ואם תאמר כי אמר רבי שמעון לא מסיימי קראי הני מילי דאי לא כתב רחמנא אלא חד מינייהו אפשר לאוקמא בפריקה אבל השתא דכתיבי תרווייהו ודאי מסיימי דרובץ תחת משאו משמע פריקה ונופלים בדרך משמע דרמו הוא וטעונייהו באורחא דהיינו טעינה ואם כן לכתוב רחמנא כפילא דלישנא בטעינה לשאין בעליו עמו וכל שכן לפריקה כיון שזה וזה בחנם. ויש לומר דאי כתב רחמנא כפילא דלישנא אלא בחד מינייהו אכתי הוה אמינא דתרווייהו בפריקה דאיכא צער בעלי חיים וכי תימא תרתי בפריקה למה לי כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והכא חידש דאפילו אין בעליו עמו להכי צריכא ריבויא בתרווייהו דהשתא לא חידש שום דבר בפרשה שניה ואם כן תרווייהו בפריקה למה לי אלא על כרחך חד לפריקה וחד לטינה. כן פירש רבינו בשם הרמב"ן ואחר כך מצאתי בתוספות. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ כתב לקמן וזה לשונו: וכל שכן נופלין בדרך דרמו אינהו וטעונייהו. פירוש ומשום הכי לא מסיימי אבל ודאי מסויים שפיר דלא מצי מיירי אלא בפריקה. והקשה השר מקוצי דלמה לי למכתב כפילות שבתעזוב לא לכתוב אלא עזב לחוד ומינה ידעינן בעליו עמו ואין בעליו עמו לכתוב רחמנא בטעינה הקם תקים דמינה ידעינן אפילו אין בעליו עמו ובפריקה נילף אין בעליו עמו מקל וחומר דטעינה. וכי תימא דאם כן מוקמינן ליה להקם תקים בפריקה ועזוב הוה מוקמינן בטעינה ולא ידעינן בטעינה אלא בעליו עמו. הא ליתא דהא על כרחך עזב בפריקה מיירי דהא בהאי קרא דעזב כתיב תחת משאו ותחת משאו מסויים שפיר דמיירי בפריקה דהא דקאמר דלא מסיימי היינו דוקא בנפלים ותירץ מורי הר"פ ז"ל דאי לא כתיב תעזוב הוה אמינא הקם לפריקה בבעליו עמה ותקים לאין בעליו עמו בפריקה ועזוב נוקים לטעינה לבעליו עמו ואם אינו ענין לפריקה דשמעינן בעליו ואין בעליו בפריקה מהקם תקם תנהו ענין לטעינה בבעליו עמו אבל אין בעליו עמו לא חזינן בטעינה להכי כתיב תעזב לאין בעליו עמו. עד כאן.

למה לי למכתב הני תרתי וכו':    פירוש למה לי למכתב הכפילות בהני תרתי בטעינה ופריקה דהיינו אין בעלים עמו הא היינו אבידה. אבל ליכא לפרושי גופייהו דקרא דהני תרתי דמאבידה נפקא דמה ענין גופיה דקרא דטעינה ופריקה דהיינו בעליו עמו לאבידה דהיינו אין בעליו עמו אלא ודאי קאי אכפילות דהיינו אין בעליו עמו וזה דמי שפיר לאבידה. תלמיד הר"פ.

צריכי דאי אשמועינן הני תרתי וכו':    אין להקשות אי כתב הני תרתי והוה יליף אבידה מינייהו הוה אמינא דיו בטעינה כמו שכתב בגליון תוספות ודוקא בשכר. דיש לומר חדא דבעי לשנויי גם לרבי שמעון. ועוד יש לומר דאפילו לרבנן כיון דאפילו מחד מינייהו הוה ילפינן אבידה כדקא סלקא דעתין. ואי כתב חדא מינייהו הוה אמינא דאבידה וההוא דכתב בחנם ומכח יתור דכתב פריקה ידעינן דטעינה בשכר אז הייתור מגלה רק הטעינה בלא אבידה אבל לפי הגליון דלא מצי למילף אלא מתרווייהו שייך לומר דיו. גליון.

למה לי לאשמועינן הני תרתי וכו':    פירוש לרבי שמעון הויא קושיא כיון דכולן שוין בדין דכולם בחנם. אלא לרבנן מאי קושיא דהא משונים הם בדין ולא אתו חד מחבריה דהא מינייהו ודאי צריכי לגופייהו וחד לבחנם וחד לבשכר ואידך לא אתי מינייהו דלא ידעינן מהי תיתי אי מהאי ובחנם או מהאי ובשכר ומכל מקום קשה אבידה דלית בה צער בעלי חיים אמאי הוי בחנם. ואפשר דשאני התם דהויא ברי היזקא ומכליא קרנא מכל וכל מה שאין כן בטעינה ואם יש חשש ולא (אפילו) בפריקה ואם יש חשש יותר קרוב הלכך אף על גב דבפריקה לא עביד בחנם אלא משום צערא וכדקא סלקא דעתין השתא מכל מקום כיון דליתיה למריה בהדיה ואיכא ודאי ברי היזקא דמכליא קרנא פשיטא דבחנם וכדאצטריך בסמוך דמטעמא דליתיה בהדה מחייב טפי וזה נראה הפך מאי דקא מצריך לעיל כפילה לפריקה וטעינה כשאין בעליו עמו ויש לומר דהתם מצריך מצד קבלת כל הטורח כשאין בעליו עמו יותר מדשבעליו עמו דכתיב עמו אבל הכא מצריך מצד טום החיוב לחוס ולרחם על ממון חברו שהוא נפסד לגמרי ואין רואה. גם אפשר לומר דבטעינה ופריקה כשאין בעליו עמו איהו הוא דאפסיד אנפשיה שהניח בהמתו טעונה והלך לה והוה ליה כעין אבידה מדעת אבל באבידה דליכא למימר הכי ודאי ראוי לחמול עליו יותר כשאינו שם. שיטה.


דף לא עמוד בעריכה

אבל הני תרתי דאיתיה למריה בהדייהו אימא לא וכו':    ואם תאמר והא פרישנא שהוא זקן או חולה שאינו יכול לסייעה ואם כן מאי יכולין לעשות. יש לומר דמכל מקום כיון שהבעלים היו שם היה לו לטרוח ולשכור פועלים לסייע לו. ואם תאמר לכתוב רחמנא הכפילות בפריקה לחוד ואנא ידענא טעינה מפריקה ואבידה דמאי פרכת מה לאבידה דליתיה למריה בהדה פריקה יוכיח. מה לפריקה שכן יש בהם צער בעלי חיים אבידה תוכיח. ויש לומר דמה להצד השוה שבהן שכן יש בהן חסרון כיס.

אבל קשיא לכתוב רחמנא הכפילות בטעינה לחוד ואנא ידענא בפריקה מטעינה ואבידה דמאי פרכת מה לאבדה דליתא למריה בהדה טעינה תוכיח. מה לטעינה שכן בשכרו אבדה תוכיח. יש לומר אם כן ליכא למילף בפריקה דבחנם כלל דמאבידה ליכא למילף דמה לאבידה דליתא למריה בהדה. וגם מטעינה ליכא למילף פריקה בחנם דמה לטעינה שכן בשכר. ולא דמי לבעלמא דאמרינן דכי איכא פירכא בחדא דעבדי יוכיח מאידך. דהיינו דוקא כשהדין שאנו באין ללמוד שוה בשני המלמדין אז אמרינן דכי איכא פירכא בחד מינייהו דלא שייכא כלל בדין שאנו באים ללמוד דעבדינן מאידך יוכיח. אבל היכא דהדין שאנו באים למילף דהיינו בחנם אינו שוה בשני המלמדין דטעינה בשכר ואבידה בחנם אז ודאי לא עבדינן יוכיח ואם כן לא מצינו למילף פריקה בחנם דפרכינן מה לטעינה שכן בשכר וליכא למימר אבידה תוכיח דמא אין המלמדין שוין כדפירשתי. כן נראה למורי הר"פ. והריטב"א כתב דמילתא דאתיא מבינייהו טרח וכתב לה קרא. עד כאן.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ומן הצד השוה אין ללמוד דמאבידה וטעינה לא אתיא פריקה בחנם דדיה בטעינה שהיא בשכר. ומאבידה ופריקה לא אתיא טעינה ואין בה חסרון כיס. ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דאיכא מריה בהדה ואהא אתינן למילף ולא נכתבו כלל פריקה וטעינה אלא בדאיכא מריה בהדה דבליכא מריה בהדה לא אצטריך דמאבידה שמעינן לה. ועיקר דלמאי דפריך בתירוץ ראשון לא אתי שפיר למאי דהוה בעי רבא למימר דטעינה נמי אית בה חסרון כיס. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דנילף מאבידה וחד מהנך. ותירץ דמטעינה ומאבידה ליכא למילף פריקה דהוה אמינא דיה בטעינה וכו' וטיים בגליון ועוד נראה לי דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד כיון דליכא מריה בהדה. פירוש דהוה אמינא דייה כאבידה אף על גב דבפריקה חייב אפילו מריה בהדה היינו משום דאיכא צער בעלי חיים. ועוד סיים בגליון תוספות דלתירוצא קמא קשה לרבא דבעי למימר דטעינה אית בה חסרון כיס וכו'.

ואין לתרץ דאפילו לרבא הא מודה דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס וההיא לא אתי במה הצד והוה אמינא דפטור כמו שהקשו תוספות לקמן ותירוץ שתירצו תוספות לקמן לא שייך כאן דאימא דפטור לגמרי באין בה חסרון כיס ויש לומר כעין שפירשו תוספות לקמן דהכא לא קאי על הגוף של הפסוק רק על הייתורים כדפירשתי לכך מקשינן דלא לכתוב הייתור דטעינה אליבא דרבא וממילא כיון דבטעינה דאית בה חסרון כיס חייב בחולה וזקן דאתיא מבינייהו ומעמו ממעטינן רק הלך וישב לו וכיון דעל טעינה דלית בה חסרון כיס. גליון.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: הקשה ה"ר שלמה מדרויש אם כן לשתוק קרא מן הכפילות דהא כי ליתיה למריה בהדה שמעינן מאבידה. בשלמא לרבנן אצטריך אין בעליו עמו בטעינה לאשמועינן דטעינה בשכר אלא לרבי שמעון למה לי. וכן פריקה לרבנן למה לי תיתי מאבידה. ותירץ ר"מ דכיון דאצטריך למכתב בטעינה ופריקה בעליו עמו לדרשא דלקמן אם כן לא סגי נמי דלא לכתוב אין בעליו עמו דאי לא כתיב לא אתי מאבידה דממעטינן ליה מעמו דנימא עמו מיעוטא הוא למעוטי דלא ילפינן מאבידה. עד כאן.

משכנו שלא ברשות בית דין מנין:    השתא משמע דפשטיה דקרא משתעי במשכנו ברשות בית דין. ומכל מקום חשיב ליה בפרק אלו הן הלוקין לאו הניתק לעשה כיון דמרבינן ליה מהשב תשיב. ויש תימה דבפרק קמא דתמורה אמר גבי הא דקאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פריך הרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה והמחרישה ביום מאי קושיא דילמא מתניתין בשמשכן בהיתר ברשות בית דין כפשטיה דקרא והך דרשא דהשב תשיבם לא ידע לה דהיינו הא דמשני התם שאני התם דאמר קרא. ואין לומר דמשמע ליה דמשכנו באיסור משום דכתיב אם חבול תחבול דסתם חבלה דקרא במשכן בביתו דקאמר שמואל בפרק המקבל ואפילו בשליח בית דין אסור למשכן בביתו של לוה. אם מכח מלתיה דשמואל פריך אם כן מאי קשיא ליה לרבא היינו כמו גלי קרא כיון דלא מיתוקם אלא במשכנו באיסור.

ויש לומר דקים ליה לתלמודא דמתניתין מיירי אף במשכנו באיסור דקים ליה דאף התם יש דין השבת העבוט ולהכי דייק דאלמא מהני מדאינו זקוק להחזירו לגמרי. ומשני רבא שאני הכא דרבי קרא תשיב בבא השמש אלמא יש כאן תורת השבה ואין מחזירו לגמרי. ולאביי אי לאו דאמר קרא תשיב הוה אמינא דאיבעי ולא ליהדר כלל קמשמע לן. וצריך עיון בההיא דתמורה דהתם קאמר אביי דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולקמן בסוף המקבל אמרינן דההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה משום דברים שעושין בהם אוכל נפש ותא קום בי דינא עילויה. תוספות שאנץ.

אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו':    אין לי אלא שמשכנו על ידי שליח בית דין דאז חייב להשיב לו משכון והוא הדין למשכנו בשעת הלואתה ואף על גב דפשטיה דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו נקט קרא אפילו בהא שלא מדעת הבעלים ישיב להם משכון. משכנו שלא ברשות. כלומר שמשכנו שלא ברשות בית דין אלא שנכנס מעצמו לביתו ומשכנו מניין שהוא חייב בהשבת משכון תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום. והאי יתורא אצטריך בין למאן דאמר במסכת תמורה דכל היכא דאמר קרא לא תעביד אי עביד מהני בין למאן דאמר אי עביד לא מהני דאי למאן דאמר מהני הוה אמינא דמהני לגמרי ושלא יהא חייב בהשבת משכון ואלו למאן דאמר לא מהני הוה אמינא שיוציאו בית דין קמשמע לן השב תשיב שלא יוציאו ממנה רק שיהא חייב בהשבת משכון כאלו משכנו ברשות. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ כתב וזה לשונו: למאן דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יש לומר דהכי פירושו משכנו שלא ברשות מנין שישיבנו לו דוקא לפי הצורך וחוזר וגובה אבל לא יחזירנו לעולם. עד כאן.

וה"ר יהונתן כתב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. כלומר אלא שנכנס לביתו למשכנו מנין שחייב להחזיר או ביום או בלילה. ואם תאמר אטו מגרע גרע היכן מצינו חוטא נשכר שזה נשכר. יש לומר הייתי אומר דין הוא כשמשכנוהו בית דין שחייב להשיב יום או לילה לפי שהוא מתפחד מלעכבו אצלו מפני שאימת בית דין עליו אבל היכא שנכנס למשכנו שלא ברשות הוה אמינא דלא מחייב להשיב שאם ישיבנה לו שמא יעכבנה אצלו ויבא לידי קטטה קמשמע לן דמחייב. עד כאן.

ובגליון כתוב וזה לשונו: שלא ברשות בית דין מנין. פירוש משום דלא שכיח. עד כאן.

חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות:    ואם תאמר לשמואל דאמר בפרק המקבל דאם חבל משמע באיסור משום דסתם חבלה דקרא במשכנו בביתו ואפילו שליח בית דין אסור לו למשכן את הלוה בביתה תחבול למה לי. ויש לומר דדרשינן לדידיה איפכא. אין לי אלא משכנו שלא ברשות ברשות מנין תלמוד לומר תחבול. גליון תוספות.

אין לי אלא מתנה מרובה:    פירש הקונטרס דכתיב אל ירע בעיניך וכו' אלמא במתנה מרובה איירי קרא מתנה מועטת מנין פירוש אם אין יכול ליתן מתנה מרובה דסלקא דעתך דלא יתן כלל כיון שאינו יכול ליתן מתנה מרובה תלמוד לומר נתן תתן מכל מקום. ודוחק הוא דבלאו קרא יש לו ליתן כפי השגת ידו. אלא הכי פירושו אין לי אלא מתנה מרובה פירוש כשהמקבל צריך למתנה מרובה דבזה כתיב אל ירע לבבך בתתך לה והיא מתנה מרובה מתנה מועטת שאין צריך אלא לדבר מועט ואינו מצטער כל כך מנין תלמוד לומר נתן תתן לו. תוספות תיצוניות. וכן פירש הרא"ש ז"ל.

והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אין לי אלא מתנה מרובה. פירש רש"י דהוה אמינא שלא יחייב הכתוב אלא למי שיכול ליתן מתנה מרובה ולא נתן כדכתיב ולא ירע לבבך בתתך לו דאלמא במתנה מרובה מיירי בה קרא דשייך בה רעת הלב. מתנה מווטת מנין אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת מנין סלקא דעתך אמינא שלא הטריחו הכתוב לתת כדי שלא יעני ויצטרך לבריות תלמוד לומר תתן מכל מקום. ויש שפירשו פירוש אחר אין לי אלא שצריך הלה מתנה מרובה אבל אם אינו צריך אלא מתנה מועטת מנין. ולא נהירא דאדרבה איפכא מסתבר שיחזיקו יד מי שאינו צריך אלא מתנה מועטת דאפשר לנותנים לרחם עליו. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: אין לי אלא מתנה מרובה. כלומר שאם יהיה עשיר ויכול לתת מתנה מרובה אבל אם אינו יכול ליתן אלא מתנה מועטת הוה אמינא דלא מחייב קמשמע לן דמיחייב כדאמרינן בענין פאה להזהיר עני על שלו. עד כאן.

דברה תורה כלשון בני אדם:    כתבו בתוספות דדוקא הכא בהני תרי קראי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם משום דמוכחי קראי דכתיב די מחסורו ובאידך כתיב אשר ברכך וכו' ורבנן דרשי אשר ברכך למעוטי כספים בפרק קמא דקידושין ודי מחסורו היינו כיון דאינו רוצה להתפרנס הרי הוא חסר. הרא"ש ז"ל.

כתב הרב אב בית דין ז"ל לפי דעתי לא אמר רבי שמעון דברה תורה כלשון בני אדם אלא בהא דמשמע ליה דאין נזקקין לו אבל כל הנך דדרשינן לעיל אית ליה דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ומשמע כדבריו דהא אקשינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר ומאי קושיא הא רבי שמעון סבר דברה תורה כלשון בני אדם ולית ליה הנך דרשי אלא שמע מינה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן.

ובמסכת ראש השנה בפרק קמא נמי דריש רבי שמעון עשר תעשר ורבנן נמי דפליגי עלה בהא משום דקסברי איכא למדרש הוא ובהא פליגי מר סבר איכא למדרש ומר סבר ליכא למדרש. ולפי זה כך יש לנו לומר בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבנן בנתברך הבית בגללו דבהא נמי פליגי. והכי נמי איכא למימר בההיא דגרסינן בפרק ואלו הן הגולין גבי רוצח שיצא חוץ למקלטו דפליגי איכא מאן דאמר אחד שוגג ואחד מזיד נהרג דדריש אם יצא יצא ואיכא מאן דאמר במזיד נהרג בשוגג גולה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא דבהא פליגי מר סבר איכא למדרש הוא ומר סבר בשוגג פטור שלא יהא סופו חמור עליו מתחלתו כדאיתמר התם בגמרא.

ומיהו קשיא לן הא דגרסינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב. ואקשי ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. ובמסכת נדרים פרק קמא נמי אמרינן גבי לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם ואקשינן הניחא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכו'. ומנו דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן אף על גב דאיכא למדרש הא רבי שמעון מודה דהיכא דאיכא למדרש דרשינן והתם ודאי איכא למדרש הוא וכל שכן בגנבה ואבדה דהא מקל וחומר נמי מייתי ליה התם בהשואל. ואפשר דתנא אחרינא הוא. אי נמי רבי אלעזר בן עזריה הוא ולא דריש אף על גב דאיכא למדרש. וכן הא דגרסינן במסכת כריתות בפרק ארבעה מחוסרי כפרה רבי אלעזר בן עזריה לרבי ישמעאל קאמר ליה לדידי בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני מכדי כתיב וכו' מדברי שניהם נלמוד דאף על גב דאיכא למדרש לא דרשינן.

ולפי דעתי רבי שמעון ורבי אלעזר בן עזריה אמרו דבר אחד ולעולם אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן. דהא דאמרינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר לאו מכפילא פרכינן אלא למה לי למכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינן כדפרכינן אבידה. וההיא דאיתמר בפרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ורבי שמעון עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר שיטה דרבי מאיר ורבי אלעזר נקיט ורבי שמעון כית דלא דריש כפילא ולית ליה במעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו ממילא ראש השנה תשרי. ומיהו קשיא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כלל מנא ליה כל הנך דדרשינן בשמעתין.

ואם תאמר והא פריך בפרק השוחט והמעלה לרבי יוסי מדהאי איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. פירוש דגבי העלאה ההוא איש איש נמי דברה תורה כלשון בני אדם פירוש דגבי שחיטה ואלא השוחט להדיוט מנא לן דחייב מאי קושיא גבי מעלה ודאי לא דרשינן ליה לחייב להדיוט דאתא לה' ואפקיה אבל גבי שוחט דמוקמינן לה' לשעיר המשתלח מתרבי שפיר שוחט להדיוט מאיש איש ואי הוה אמרינן דמאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם בחד דוכתא אית ליה נמי הכי בכל דוכתא ולא דריש בכל מקום הכפלות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן כדפרישית. ויש לומר דקשיא ליה התם משום דמאי חזית דדרשת הכי אימא איפכא ונוקי לה' דהעלאה לשעיר המשתלח ומהי מינייהו שנדרוש שעיר המשתלח מפטר בין בשחיטה בין בהעלאה דהתם מיגמר גמירי מהדדי כדאמרינן התם בריש פרקין לערוב פרשיות בר מהנך תרי חומרי דתנן התם דמפרשי קראי בין לחיובא בין לפטורא. תוספות שאנץ והרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל. ולרבי אלעזר דאמר דברים ככתבם וכו' ולרבי שמעון דאמר אין נזקקים לו למה לי דברה תורה כלשון בני אדם. פירשו בתוספות שלא אמרו רבי אלעזר ורבי שמעון אלא בהני דליכא למדרש כפילא כדדרשי רבנן דהא בהענקה אמר רחמנא אשר ברכך שנתברך הבית בשבילו. ובדאידך אמר די מחסרה והרי אין זה חסר כיון שיש לה הלכך אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. אבל כל היכא דאיכא למדרש דליכא אלא מיעוטא בקרא דרשינן ולא אמרינן דברה תורה דאי לא לרבי אלעזר ולרבי שמעון מנא תיתי להו כל דרשי דדרשינן מכפילי דלעיל ותדע דהא פרכינן לעיל ולרבי שמעון דאמר זה וזה בחנם למה לי למכתב כפילא ולא פרקינן לדידיה דברה תורה.

ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק השואל אין לי אלא גנבה אבדה מנין תלמוד לומר אם גנב יגנב מכל מקום. ופרכינן ולמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר דאלמא אפילו היכא דאיכא למדרש כי התם סבירא ליה דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפילא. ויש לומר דהתם כיון דבלשון גנבה אפקיה רחמנא ושנה עליו הכתוב הוה ליה כמאן דאמר דגנבה מעכבת וליכא למדרש הוא.

תו קשיא לי הא דאמרינן ביבמות לרבי אלעזר בן עזריה בעלמא אימא לך דברה תורה ושאני הכא מדכתיב והפדה לא נפדתה למה לי דכתב או חפשה לא נתן לה דאלמא אי לאו דכתב רחמנא או חופשה לא הוה דרשינן כפילא ואף על גב דאיכא למדרש. ויש לומר דהתם לרווחא דמילתא קאמר דאפילו תימא דבעלמא דברה תורה כלשון בני אדם ואפילו היכא דאיכא למדרש שאני הכא דכתיב או חפשה. כן נראה לי.

ושם פירשתי פירוש א' ויש מוכיחים משם דלרבי אלעזר בן עזריה לעולם אמרינן דברה תורה ואפילו היכא דאיכא למדרש. ושלש דעות בדברי רבנן ורבי שמעון ורבי אלעזר. ולפי זה צריך תובינא מנא ליה לרבי אלעזר בן עזריה כלהו דרשי דלעיל. ואם תאמר בשלמא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בהענקה מוקמי קרא דאשר ברכך למעוטי כספים שאין בהם הענקה אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון הא כתיב די מחסורו. ויש לומר דרבנן סברי דכיון דיש לו ואינו רוצה להתפרנס אין לך חסר גדול מזה וגריע טפי מחסרון ממון. תוספות. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל.

נותן לו שכרו כפועל בטל:    סלקא דעתיה דהאי בטל דקאמר היינו בטל לגמרי דאמדינן כמה אדם רוצה ליטול ולא יעשה שום מלאכה וכך יטול ולהכי פריך והא לאו בטל הוא שהרי עסוק בהשבת אבידה. ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה. פירש הקונטרס דאומדין כמה אדם רוצה ליטול וכו'.

ואם תאמר ואמאי לא יטול כל דמי בטלו ממש הא אמרינן ברועה שקדם ברועים ובמקלות בשכר דאמרינן דחוזר ונוטל דמיהן מבעל הבית ומפרש החם עד כדי דמיהן. ויש לומר התם שאני משום דהוי ברי הזיקא ואי לא שקדם ברועה אכלום הזאבים אבל הכא לא הויא ברי הזיקא דשמא בלא איהו נמי היתה הבהמה חוזרת לבית בעלים. עוד יש לומר דלא דמי להתם דהתם להכי נוטל שכרו משלם שהרי מסר מעותיו לקדם ברועים ובמקלות אבל הכא לא מסר מעות להשיב אבידה אלא שבטל ממלאכתו כדי להשיבה ואמרינן דהך הוא רוצה שפיר ליטול פחות וליבטל ממלאכתו שהוא עסוק בה ולעשות מלאכה קלה דהשבת אבידה. והאי כפועל בטל דהכא לא הוה כפועל בטל דמסכת בכורות דתנן דמי שבטל ממלאכתו לדון נוטל שכרו כפועל בטל דרצה לומר כפועל בטל לגמרי. ואף על פי שהלשון שוה מכל מקום יש כמה ענינים שהלשון שוה והפירוש חלוק.

ואם תאמר מאי שנא הכא דשקיל כפועל בטל של אותה מלאכה והתם לא שקיל אלא כפועל בטל לגמרי. יש לומר דשאני הכא משום דמחייב בכל ענין ואפילו היכא דבטל ממלאכתו דדרשינן אני ה' מה אני בחנם וכו' שאין לו ליטול שכר טרחו כלל משום הכי לא שקיל אלא כבטל לגמרי אבל הכא דכשהוא בטל ממלאכה אי בעי לא משיב דכתיב אפס כי לא יהיה בך אבון הילכך שרי ליקח שכר בטלו דאותה מלאכה דבטל מינה כדפירשתי.

ויש מפרשים דפועל בטל היינו בטל לגמרי והא דפריך והא לא בטל הוא ויש לומר דהוה סלקא דעתיה מעיקרא דכפועל בטל רצה לומר דשיימינן כמה אדם רוצה להשכיר עצמו להשיב אבידה וכך יטול והיינו דבר מועט שהרי ספק הוא לו אם ימצא מלאכה אם לאו ולהכי פריך והא לאו בטל הוא דקתני מתניתין היה בטל מסלע אלמא דהיה לו כבר מלאכה לעשות ואם כן לא יקח דבר מועט כאותו שאינו יודע אם ימצא מלאכה לעשות. ומשני כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה פירוש דאמדינן אדם זה עושה מלאכה ומרויח בה סלע כמה יטול פחות להיות בטל לגמרי מלעשות מלאכה והשתא הוי כפועל בטל דהכא כמו ההוא דבכורות. ודוחק הוא דכיון שהוא בטל ממלאכתו ואז שרי ליה ליקח שכר דאי בעי לא ישיב אבידה כדפירשתי דכתיב אפס כי לא יהיה וכו' אם כן ודאי שרי ליקח טורח השבת אבידה ואפילו בדאומד כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה. לכך נראה כדפירשתי. תלמיד הר"ף.

ורבינו חננאל פירש בענין אחר כמו שכתוב בנמוקי יוסף. עיין תוספות בכורות (דף כט ע"ב). והרא"ש דחה פירושו ואמר דאין לשון הספר משמע כפירושו וגם אין כאן שום סברא ליטול לפני הרגל כשאר ימות השנה והוי כהלכתא בלא טעמא. ועוד תניא בריש האומנין אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם אבל אינו דומה וכו'. וקאמר התם תני תנא קמיה דרב נותן להם שכרם משלם אמר ליה חביבי אמר אי הואי התם הוה יהיבנא להו כפועל בטל אלמא קרי לה פועל בטל כל אדם המתבטל ממלאכתו כבדה ועושה מלאכה קלה כגון אלו שהיה להם לבא טעונין ובאו רקנין ואומדין כמה פועל רוצה לפחות בזה. עד כאן לשונו.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: הנכון כפירוש רש"י דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה היינו שאומדין טורח מלאכתו הראשונה כבדה שהיה עושה במלאכה קלה זו הכל לפי שכר העבודה ורבוי השכר יש מלאכה שטרחה קלה ושכרה רב ויש חילוף עד כאן לשונו ונראה שאין אומדן זה להחמיר על בעל אבידה אלא להקל שאלו היתה מלאכתו הראשונה קלה ושכרה מרובה ואלו היתה טורח מלאכת האבידה כבדה ושכרה מועט אין לו אלא שכר שהיה נוטל פועל במלאכה זו דהא לא אקני ליה אלא מלאכת פועל בלבד וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן.

ויש אומרים דאמרינן גבי הבטל ממלאכתו לדון שנוטל שכרו כפועל בטל ממש דיינינן ליה דכיון דשורת הדין יש לנו ללמוד ולדון בחנם משום מה אני בחנם די לו שנתן לו כפועל בטל ממש וכשומר קישואין מה שאין כן בזו שהרי פטור לגמרי משום אפס כי לא יהיה בך אביון וכן כתבו במקצת התוספות והראשון יותר נכון בעיני.

וכן נראה בפרק שני דייני גזלות בההוא דהוה דלי דוולא דשכר בטלתו לגמרי יהבינן ליה כפועל בטל דהכא. ויש שפירשו שמועתנו בענין אחר דכי קתני כפועל בטל קסלקא דעתין שאומדין אותו בשעת היוקר כשעת הבטלה והזול ופרכינן והא לאו בטל הוא כי זה מלאכה מרובה היתה לו שהיה נוטל עליה סלע ופרקינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וגם זה נכון. אבל רש"י פירש כלשון ראשון. ע"כ.

ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף ושי"ג וזה לשונו: נראה לי דהכי פירושא דפועל בטל שצריך שתי אומדנות אומדן הפועל ואומדן המלאכה כיצד הרי שהיה זריז במלאכתו וגבור וחזק אין נותנים לו כל מה שהיה יכול להרויח שהוא הרבה וגם אין נותנים לו כפי שיעור הפועל העצל שהוא דבר מועט אלא אם הפועל חזק וזריז אומדין כמה היה מניח משכרו מלהתעסק במלאכתו ולהתעסק במלאכה קלה ונותנין לו ונמצא שאין פותחין לו אלא דבר מועט כיון שהוא חזק ובריא וזריז לא איכפת ליה כולי האי בטורח מרובה. ואם הפועל הוא חלש ועצל אומדין אותו כמה היה מניח משכרו להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה ונותנין לו ונמצא שפוחתין לו הרבה דכיון שהוא חלש ועצל טובא איכפת ליה להתעסק במלאכה קלה ולא כבדה שאין חפץ לטרוח הרבה.

ועוד צריך אומדנא לפי ערך המלאכה עצמה שהוא רגיל להתעסק בה והוא בטל ממנה עתה להשיב אבידה או לדון את הדין או להורות אם היתה מלאכתו מלאכה כבדה כגון חרשי עצים או שואבי מים אם הפועל הוא חזק ובריא וגבור פוחתין לו מעט כמו שכתבנו ואם הוא עצל וחלש פוחתין לו הרבה כאשר כתבתי למעלה. ואם המלאכה היא קלה כגון השולחני וכיוצא בו אם יהיה ההפרש בין הזריז והחלש דבר מועט כיון שמלאכת שניהם קלה כי המשל הזריז ירויח שני דינרין וחצי ביום והחלש ירויח שני דינרין בכל יום לזריז שהוא חזק לא נפחות לו אלא דבר מועט מפני שנתבטל ממלאכה קלה לקלה ממנה והוא אינו מקפיד בזה ולחלש דאית ליה קפידא אפילו מקלה לקלה פוחתין לו יותר ולזריז יתנו לו שני דינרין ורביע לחלש יתנו לו שני דינרין ועתה יתקיים מה שאמרו כפועל בטל ונתקיים מה שאמרו מאותה מלאכה דבטיל מינה דוק ותשכח כי זה הפירוש הוא פשרה בין פירושו של רש"י ובין פירושו של הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות פרק עד כמה.

אבל מה שכתבו בשם רבינו חננאל אין לשון הגמרא מתיישב לפי פירושו. ותו דהוי כהלכתא בלא טעמא. ולזו תירצו דכיון דאית ליה שכר מצות השבת אבידה או לדון או להורות הטילו בה חכמים פשרה זו שרוצה אדם לקיים המצוה אף על פי שיפסיד קצת משכרו אבל הקושיא הראשונה לא תירצו. ולפיכך אני אומר שגם רבינו חננאל ז"ל יודה שצריך לשער המלאכה שבטל ממנה שדי לנו להחמיר על הפועל שלא יקח אלא כשער הזול. אבל מכל מקום אין נותנין כפועל עצל דתרתי לא עבדינן ביה אלא אם הוא חזק או שמלאכתו קלה נותנין לו כפי שיעור המלאכה דבטיל מינה ולפי דרך זה נמצאו כל הפירושים למה שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא אי שמין לו כשער הזול או כשער היוקר. והנכון דשמין לו כפי הזמן אשר נתבטל ולפי האומדנות שכתבנו למעלה. עד כאן.

הקשו בתוספות למה נותן לו כלום והלא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא. יש לומר דהתם דמדעתיה דנפשיה קא מברח ליה פטור הלה ואף על גב דמטי ליה פסידא אבל הכא דחייבתו תורה להחזיר לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבידה לאידך. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: היה בטל מן הסלע נותן לו שכרו וכו'. ודוקא שהיה בטל ממלאכתו הא לאו הכי יש לו להחזיר לו בחנם דסתם מצוה המוטלת עליו לעשות בחנם היא עד דגלי קרא בהדיא כדגלי עלה בגמרא שנותן לו כפועל בטל. וקשיא ליה מאי שנא דהכא יהביה ליה שכרו כפועל בטל ואלו בבבא קמא אמרינן זה בא בחביתו של יין וכו'. ועוד מאי שנא ממבריח ארי מנכסי חברו. תו קשיא ליה מאי שנא דבכל הני אין לו שכרו משלם ואלו לקמן ברועה שקדם ברועים בדמים שהוא חוזר ונוטל מבעל הבית כל מה שהוציא עד כדי דמיהן.

ותירצו בתוספות דכללא דמילתא כל שהוא מחוייב לעשות יותר ממה שעשה מפני מצות השבה או מידי אחרינא הוא משתלם יותר הילכך התם גבי כד של דבש לא היה הוא מחוייב לשפוך יינו בידים כדי להציל ממון חברו וכיון דגזים ועבד הכי והיו שם בעלים דאבידה הוה ליה להתנות וכיון שלא התנה אין לנו להתנות בשבילו ולפיכך אין לו אלא שכר טרחו כפועל דעלמא אבל הכא שאינו אלא ביטול מלאכה וריוח שהיה לו לעשות אף על פי שהיה פטור מליטפל באבידה משום תופס כי לא יהיה בך אביון שלא חייבו הכתוב אלא כשהוא יושב ובטל מכל מקום לא ויתר אלא שכר מלאכה שהיה לו להרויח וכיון שהבעלים לא היו שם ולא היה יכול להתנות עמהן ליכא למימר דמחל לגמרי ומיהו כיון דפטור היה יש לו להפסיד קצת ונימא דמצוה בעי למעבד לפנים משורת הדין ומחל קצת שכרו הילכך נוטל שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה וההיא דרועים ומקלות אינו דומה לאלו דהתם לא עשה מדין השבת אבידה ולא כעושה ברצון נפשו משום השבת אבידה אלא מפני שמירה שקבל עליו שיעשה שלוחו של בעל הבית וכדין שליח הוא עושה שיש לו להשתלם כל מה שהוציא. וההיא דפורע חובו של חברו לא היה שליח כלל וגם לא היה עליו שום חיוב מצות השבת אבידה וכיון שכן הרי חבירו פטור ממנו לגמרי ואפילו שכר טרחו בעלמא לא יהיב ליה וזו היא שיטה נכונה. וכבר כתבתי בזה שיטות אחרות בבבא קמא וגם בכאן בחידושים הארוכים שלי ואין צורך. עד כאן.

אם יש שם בית דין יתנה וכו':    הקשו בתוספות לעיל דנקט או שהיתה שלו מרובה היכי דמי אי ליכא בית דין וכו' לעולם בבית דין ונפקא מינה לכושרא דחיותא הילכך אי שוין נינהו ודחבריה אית ליה כושרא ודידיה לא ליתני עלה וליהדרה אבל שלו מרובה לא דהא לא שקיל מיניה אלא עד כדי דמיה. ואכתי איכא למיבעי לשלו מרובה משל חברו אמאי איצטריך קרא פשיטא וכי מגרע גרע. ואפשר דסלקא דעתך אמינא הואיל וכי מהדר ליה איכא מצוה ומקיים עשה ולא תעשה של חברו תקדום קא משמע לן. ועוד דהא אוקימנא בפני בית דין ואינו מפסיד אלא מה שדמי אבידתו יתר על של חברו והפסד חברו מרובה הרמב"ן.

והר"ן תירץ דשלא בפני בית דין נמי משכחת לה דכי אמרינן שלו קודם הני מילי כל היכא דלא מצי למשקל מחבריה כגון בטל מסלע שאם היה מחזיר בלא תנאי לא היה נוטל מן הבעלים אלא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה דטפי מהכי לא הוה מקרי שלו דשמא הוא עצמו נוח לו בכך וכמו שפירשתי למעלה לפרש פירוש רש"י ואי נמי היכא וכו'. כמו שכתוב בנמוקי יוסף.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: הכי גרסינן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין וכו'. ולא גרסינן יש שם בית דין מתנה עמו וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואם התנה עמהן ואפילו ביותר מכדי שכרו והפסדו תנאו קיים ובלבד שלא הוסיף על שכרו הרבה כדרך שאין שום אדם עושה דקיצותא כי ההיא לאו קיצותא היא כדאמרינן בפרק הגוזל גבי היה בורח מן האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר ליה טול דינר והעבירני וכו'.

נמצאו שלשה דינים בהשבת אבידה:    שאם היו שם הבעלים מתנה עמהן ונוטל כמו שהתנה אם לא גיזם בשכרו. אין שם בעלים ויש שם בית דין והתנה עמהן עד כדי דמי האבידה תנאו קיים. אין שם בית דין או שהיה שם בית דין ולא התנה אין לו אלא שכרו כפועל בטל. ומכל מקום אם לא רצה לטרוח הרי הרשות בידו וכדתנן אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ונראה דהכא אף על פי שהיה שם בעלים והציל בלא תנאי יש לו שכר כפועל בטל דהכא לא גזים ומחיל כדאמרינן גבי שפך כדו של דבש בבבא קמא וכן דעת התוספות. עד כאן.

איסור ורב ספרא עבוד עיסקא בהדי הדדי:    פירוש שהיו שותפין. אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור קמי תרי. פירוש לפי שלא היה איסור בעיר והגיע זמן שקבעו לשותפותם דאי לאו הכי אפילו היה בעיר לא היה לו לחלוק עד זמנו. והשותפות לא היה במעות אלא דבר הצריך שומא וכדפירש רש"י דאי לא הא קיימא לן דזוזי כמאן דפליגי דמו אתו לקמיה דרבא אמר ליה זיל אייתי וכו'. כלומר שאם היתה חלוקתו בפני שלשה בתורת בית דין הרי היא קיימת ואם לאו בטלה חלוקתו וכל מה שהרויח בחלקו הריוח לאמצע. והני שלשה היינו שלשה מן השוק בקיאין בשומא ואף על גב דלא גמירי כלל דהכא אין הטעם שצריך בית דין אלא משום דבעי שומא והכי מוכח ממאי דמדמינן לה לאלמנה המוכרת בבית דין הדיוטות דהיינו בית דין הבקיאין בשומא כדבעינן למימר בסמוך בסייעתא דשמיא.

אמר ליה מנא לך הא:    כלומר דבעינן בית דין ולא סגי בעדים. אמר ליה דתנן יש שם בית דין מתנה בפני בית דין אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. פירש רש"י ז"ל דסתם בית דין היינו שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון של זה אצל זה בפחות משלשה. עד כאן.

וקשה דהא אשכחן בית דין של שנים גבי ביטול הגט וגבי פרוזבול וכדאיתא בפרק השולח ויש לומר דשאני התם דלא צריך שומא ולא שום משא ומתן אלא מסירת דברים בעלמא אבל כל מה שיש בו הפקעת ממון אחרים וצריך שומא סתם בית דין שלשה. כן נראה לי. ועוד יש לומר דכיון דקתני אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם ולא קתני שיתנה בפני שנים ודאי קפידא הוא דבית דין שלם קאמר של שלשה כרוב בית דין דעלמא. הריטב"א ז"ל.