ויקיטקסט

מרדכי/בבא בתרא/פרק ט

< מרדכי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מרדכי הקצר

עריכה

מי שמת והניח [רמז תרא] :

[דף קלט] אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון פסק רשב"ם דהלכה כאדמון וכן משמע פרק בתרא דכתובות דקאמר התם כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו וכן פסק ראב"ן וראבי"ה אבל האלפסי ור"ת פסקו כרבנן משום דסוגיא דתלמודא כרבנן לקמן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים [*מה שמכרו מכרו בנכסים מועטים] וגם עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין [בנכסים מועטין] ומפרש דאדמון אינו חולק על רבנן דמתני' אלא מתמה על התקנה שתקנו חכמים בנכסים מועטים אבל מ"מ כרבנן ס"ל והא דאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון פי' הדין עמו שמתמה בדברי רבנן:

[דף קמ] אמר רבא מוציאין להן לבנות מזונות עד שיבגרו והשאר לבנים הני מילי במקרקעי דוקא וכן כתב המיימון וכן הורו הגאונים וכ"כ בספר המאור הגדול וכ"כ ר"ן. יתומים שקדמו ומכרו פירש (*רש"י) [*רשב"ם] קודם שעמדו בדין להגבות לבנות נכסים מועטים מיהו נראה לר"י דאפילו תפשו הבנות או הגבו ב"ד להם אם מכרו היתומים מה שמכרו מכרו וכן משמע פרק אלמנה לכ"ג [*דף סז] דקאמר התם רבי ישמעאל בר' יוסי אמר בשם אביו הבת מאכלת כו' ופריך במאי אוקימתא בנכסים מועטים כו' והאמר רבי יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו' [ועיין שם] בתוספות ומאי קושיא לוקמי כגון שתפשו כבר הבנות בנכסים מועטין למזונותיהם (*וכבר) [*או כבר] הגבו להן ולכך אין יכולין למכור ועוד ראיה מפרק הנושא א"ר נחמן יתומים שמכרו במדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש מדר' אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו התם לא תפשו מחיים הכא תפשו מחיים משמע כיון דלא תפשו מחיים ואפילו תפשו לאחר מיתה לא היה מועיל כלום אלא מה שמכרו מכרו וא"ת א"כ מה חילוק יש בין נכסים מרובים לנכסים מועטים כיון שיכולין למכור אפילו תפשו או הגבו ב"ד דהא גם הנכסים מרובים סברא הוא שלא יוכלו למכור הכל [*פי' לכתחלה] וי"ל דבנכסים מרובים יכולים למכור לכתחלה לצורך דבר מצוה כגון לפדיון שבוים וכיוצא בהם אבל בנכסים מועטין כלל אין מותר למכור לו לכתחלה. ירושלמי [רמז תרב] מי ששלח ממדינת הים ואמר יתנו לבני בנותיו בכלל ואם אמר בשעת מיתה פי' שצוה מחמת מיתה לתת לבניו לאחר מותו אין הבנות בכלל דמסתמא לא לעבורי אחסנתא איכוין ופסק ר"מ דה"ה הבריא שאמר אם אמות ינתן כך וכך היינו מצוה מחמת מיתה כדאמר פרק יש נוחלין איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופי' ר"ת מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ונשאל לרבינו מאיר [רמז תרג] על עסק אדם שיש עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו השנייה שכל בנים שיולדו לו ממנה יירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד כי אם בת אחת אם זה נקרא אומד הדעת שתקח הבת בשוה להם והשיב דזו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן בנזיר [פ"ב] הריני נזיר כשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא ועוד אפילו אם תמצי לומר דכה"ג לא שייך למימר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שהבאתם ראיה מפרק יש נוחלין דדחי דשאני הכא דקא מפיק ליה תנא בלשון יירתון (ופרש"י) [ופיר"ש] כיון דלא מקנו להו מהשתא מידי אלא לכשימות ואז יורשין כבר בעולם ולא איקרי דבר שלא בא לעולם ה"מ בן בין הבנים אבל בת בין הבנים ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום אפילו כשהבת בעולם בשעת אמירה כדתנן בפרק יש נוחלין האומר בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום ור' יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בבן בין הבנים אבל בבת בין הבנים לא פליג ושלום מאיר ב"ב:

[דף קמג] את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה מספקא ליה למורי אם שייך נמי למימר באדם מקנה לאדם דבר הבא לעולם ודשלב"ל אם שייך אותו מחלוקת או לא ואין להביא ראיה מההיא דלעיל שתי שדות ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה דשניהם קנו ולא אמרינן אותו דבעל ירושה הוה ליה כמו חמור ולא יקנה גם את זה די"ל דהתם ראוי לקנות [מיהת] אם היו נותנין לו אבל הכא כיון דלא (אתייליד) [אתי לידיה] לפיכך הוא חמור גמור:

הראוי לבנים לבנים [רמז תרד] מכאן פסק ר"י אדם שאמר כתבו נכסי לבני ולבנותי מהיום ולאחר מיתה אם ש"מ או מצוה מחמת מיתה ויש שם נחלות קרקעות ותכשיטי נשים הראוי לבנים לבנים ולבנות לבנות [רמז תרה] מעשה באחד שהקנה לחבירו בקנין סודר קרקעות ומטלטלין ומעות בבת אחת ונחלקו חכמי הדור בדבר יש אומרים דדמי לקני את וחמור דפרק מי שמת וכי היכי דלא קני המעות לפי שאין מטבע נקנה בחליפין גם המטלטלין והקרקע לא קנה וי"א קנה הכל במגו שחל הקנין על הקרקעות והמטלטלין חל נמי אמעות:

וכתב רבינו שמחה אע"ג דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלין קנה דאי לא תימא הכי הא דאמר פ"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ואמר בגמרא דבעינן אגב למה לי אגב ליקני מטלטלין במגו דחייל אקרקע וליכא למימר דדמי לאת וחמור דחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנה במשיכה והגבהה ובתורת חצר:

ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו' פרשב"ם (*וכיון דאמרה הכי לית לה מזוני) [*והוא דלא שקלי מזוני דאי שקלי מזוני לא. מ"י] כדתנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם והלכך [רמז תרו] אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי והריני עושה ואוכלת ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה ואפילו השביחה אלף זוז יהיה לעצמה ולא נראה לר"י אלא נראה לר"י דלעולם הוי בחזקת יורשין עד שישביעוה והכא מיירי דוקא באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד. ונשאל לה"ר שמשון על אשה אחת אלמנה ששהתה אחר בעלה י' שנים או יותר ובאו יורשי הבעל ותובעין ממנה מה שביד שאומרים מבעלה נשאר והאלמנה אומרת כי לא נשאר לה מבעלה כי אם ט' סאין תבואה ומכרה והשביחה ונתפרנסה מהם עד עתה וגם לוותה מאחרים והרויחה בהם ויש לה עתה שוה ל' ליטרא ורוצה עתה לישבע על כתובתה ולגבותה שעולה יותר עם התוספת ושטר כתובתה לא נתקיימה בב"ד שאינה יכולה למצוא עדי קיום והשיב נראה שיש לדמות דבר זה להא דתנן פרק מי שמת וכן האשה שהשביחה נכסים השביחה לאמצע אמרה ראו מה הניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ופריך עלה בגמ' אשה מאי עבידתה ופרשב"ם או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונית מן היתומים דמעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היתומים ומשני באשה יורשת ומשמע דאי אינה יורשת אינה נוטלת כלל בשבח וכ"פ רשב"ם וז"ל הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה ואפילו השביחה הנכסים אלף זוז כבר השביחה לעצמה אבל אם השביחה סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתייר אפילו רביע כתובתה [*גובה כל כתובתה] עכ"ל ואע"פ שיכולני לפרש בענין אחר דהא דפריך אשה מאי עבידתה משום סיפא פריך דקתני אם אמרה ראו [*כו'] כך נראה בעיני שיטת ההלכה בפירושו אך בזה איני מודה לו שפסק שאע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה גובה כל כתובתה והמותר ליורשין ואיך יתכן זה דהא (*דתנן) [*תנן] פ' יש בכור ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם אין נוטלין בשבח וכיון דהוי שבח ליתומים משום דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי אין גובה כתובתה ממנו אע"ג דגבו ממלוה וממטלטלי חשבינן כתרי חומרי בכתובות פרק האשה שנפלו דגובה ממלוה כר' נתן וממטלטלי כר"מ על זה נותן טעם מורי הקדוש ר"י דמחמת תקנת הגאונים שתקנו דגובה כתובתה ממטלטלי דיתמי משום דאסמכינהו עלייהו או מטעם של ר"ת שהיה אומר לפי שכותבין בשטרי כתובות מנכסים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות והוי כמו דאקני לה מטלטלי אגב מקרקעי (*ואע"ג) [*דאע"ג] דבעינן אגב וקני היינו לענין לגבות ממטלטלי דלקוחות ולא לגמרי עשו כמקרקעי לענין שתטרוף ממטלטלי שמכר אבל שבח אי אפשר לגבות דאפי' מקרקעי נמי אין גובה הלכך אשה זו אפילו דמי אותן תשעה סאין שהניח לה בעלה לא תגבה שכבר אכלה יותר מכדי דמיהן ומה שהשביחה לאחר מיתת הבעל השביחה ליתומים כי לא היה משועבד לה לגבות ממנו מזונותיה וכי תימא הנך מטלטלי שמכרה והשביחה הוי כמו שהשביחו מחמת עצמן ואמר פרק מי שמת לא שנו אלא שהשביחו הנכסים מחמת (*היתומים) [*הנכסים. מ"י] פי' שהוציאו מנכסי האב לצורך הנכסים ולהכי הוי לאמצע שהיו מוצאים כמה קרובים שהיו עושין זה בשבילם אבל השביחו נכסים מחמת עצמן פירוש מנכסי עצמן שכרו פועלים ולא מנכסי אביהן השביחו לעצמן. א"א לומר כך דהא זוזי דעבד בהו רב ספרא עסקא אי לאו משום דרב ספרא גברא רבה הוה ולא הוה שביק גירסיה וטרח לאחריני הוה אמרינן דשבח לאמצע אלמא מחמת נכסים חשיבי ואין לדמות אשה זו לאדם שנטל מעות מחבירו שלא מדעתו דכי משלם לחבירו משלם דמים ולא משלם שבח מידי דהוה אגזלן הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה אלא (*כמו) [*במה] שנשאר אחר (*מיתה והיתה) [*בעלה היתה] נושאת ונותנת כבתחלה ושליחות דיתמי קא עבדה כמו נותן מעות לחבירו ליקח בהן חטין ולקח בהן חטין דאפי' ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורין אמר פ' הגוזל קמא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ואמר בירושלמי פרק הרבית הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר [*לא] לקחתי (לעצמי) אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח מוציאין מידו בעל כרחו אלמא לא מצי למימר לעצמי לקחתי כ"ש כאן שיד האלמנה כיד היתומים דכל השבח ליתומים ואין גובה ממנו כתובה כדמוכח ההיא דבכורות. ומההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח פ' המקבל דמשמע דאם השביחו יתומים אין בע"ח גובה לא רציתי להביא ראיה דשאני התם משום דמוקמינן לה כשעשאה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דבעלמא אמרינן דבעל חוב גובה את השבח וההיא דבכורות מוקמינן לה מקולי כתובות כדאיתא התם וקצת הלב נוטה דהיכא דהכתובה מרובה על הנכסים שהניח המת שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא הוה שביק גירסתו וטרח לאחריני כ"ש זאת שיכולה הכל לעכב לעצמה דלא שבקה נפשה דאפילו במקום בני נפשה עדיפא לה אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם מן הסברא בלא ראיה ושלום שמשון בר אברהם. ונשאל לר"ג מ"ה [רמז תרז] על עסק ראובן שנשא לאה והכניסה לו קרקע וילדה לו בן לימים נפטר ראובן ונשאת עוד לאה לשמעון והכניסה לו אותו קרקע שהכניסה לראובן וילדה לשמעון בן ושתי בנות ונפטר שמעון ובנו נפטר אחריו וגם לאה נפטרה ולא צוותה (*מחמת) [*בשעת] מיתתה מאותו קרקע כלום וגם לא מכרה קודם לכן אותו קרקע ויש להסתפק מי יורש אותו קרקע או בן ראובן או בנות שמעון והשיב נ"ל דאחר שהכניסה לאה אותו קרקע לשמעון בעלה קנה בעלה שמעון הקרקע הוא ויורשיו אחריו דקי"ל בעל בנכסי אשתו לוקח הוי וטבא [ליה] עבידנא ליה פרק יש נוחלין עיין פרק החובל וכיון דלאה לא הכחישה כחן של בנות שמעון (נ"א ולאחר מיתת אביהם שמעון (*לוקח) [*דלוקח] הוה באותו קרקע וא"ת) [*לאחר מיתת אביהן שמעון באותו קרקע אלא עמדו בחזקתן כל ימי חיי לאה זכו בנות שמעון באותו קרקע וא"ת. מ"י] בחזקת לאה אותו קרקע היא עומדת והיא הכניסתה לשמעון וא"כ אע"פ שלא גבתה לאה אותו קרקע לאחר מיתת שמעון כמי שגבתה אותו דמי וא"כ בנה שיש לה מראובן יורשה כי הבן קודם לבנות בנכסי האם הא ליתא וטענה זו אינה כלום וליכא למימר הכי אלא קרקע זו בחזקת יתמי עומדת ולא בחזקת האשה דאמר ר"י הכניסה לו שני כלים באלף זוז ונשבחו ועמדו על ב' [*אלפים] אלף אחת נוטלתו בכתובתה ואחת נותנת דמים ונוטלת משום שבח בית אביה (*הא) [*והא] הני כלים דידה הוו ואיתנהו בעינייהו ואפ"ה לא (*יהבי) [*יהבינן לה] שבחה אלא בדמים אלמא שבחה לאו (*מילתא דידיה) [*דידה] הוא אלא ליתמי ה"נ האי קרקע לאו דלאה אלא דיתומות (*דשמעון) [*שמעון] הוא (*אלמא ליכא) [*וליכא] למימר דהאי קרקע כמאן דגבתה לאה דמי אלא בחזקת בנות שמעון קיימא ויורשות אותו בנות שמעון ותו מהא נשמע דל"ש אשה ול"ש (בוכרי) [זכרים לא זכו] בנכסי מיתנא אלא כי האי גוונא דתנן פרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים השביחו הגדולים [*את] הנכסים [*השביחו] לאמצע (*אם) [*ואם] אמרו ראו מה שהניח אבא כו' וכן אשה שהשביחה השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו' וקאמר בגמרא אשה מאי עבידתה א"ר ירמיה באשה יורשת פשיטא מהו דתימא כיון דלאו (*דירכה) [*דרכה] למיטרח כו'. ומהאי טעמא נמי יש לומר דהדין עם יורשי שמעון וזכו בקרקע זה דתנן בכתובות הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך כו' ומסיק בגמרא מאי כותב אומר וטעמא דמכרה ונתנה לעצמה הא לאו הכי הבעל אוכל פירות ואם מתה יורשה [*אלמא קרקע בחזקת בעלה קיימא] הכי נמי קרקע בחזקת יורשי שמעון כי צריכה מכירה או נתינה או גיבוי וגיבוי בעי תלתא כדאמר פרק אלו מציאות דמסקינן דצריכין ב"ד הדיוטות עכ"ל ועוד האריך קצת וכתב רבינו מאיר משום רבינו משולם שאלה זו צריכה פנים וז"ל כך דעתי נוטה [ודאי] אלו מכרה או נתנה לאה אותו קרקע אחר מיתת שמעון מכרה מכר ומתנתה מתנה אע"פ שלא נשבעת לאה על כתובתה שקרקע זו אינה צריכה שבועה שהרי הכניסתו לשמעון וגם אם גבתה לאה אותו קרקע ולא מכרה אותו לשום אדם אחרי זאת ומתה לאה ודאי יורש בן ראובן אותו קרקע לפי שהוא קודם לירש את אמו לכל אחיותיו דקי"ל בן קודם לבת ואפילו בנכסי האם אבל בנדון זה לא גבתה לאה לאותו קרקע לעצמה וגם לא מכרה ולא נתנה לשום אדם זכו בו באותו קרקע בנותיו של שמעון שאותו קרקע בחזקת שמעון היתה משעה שהכניסה לו לאה לאותו קרקע ואחרי מות שמעון לא הוציאה לאה לאותו קרקע מכח היתומות לא במכירה ולא במתנה ולא בגיבוי שתגבה לעצמה הלכך זכו בה הבנות דקי"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי הלכך זכו בו בנות שמעון דאמר רב מתנה האומר אם מתה אשתי אל תקברוה מנכסי שומעין לו והוינן בה מ"ש כי אמר (*דתיפול) [*דנפול] נכסי קמי יתמי [*כי לא אמר נמי נכסי קמי יתמי רמו] אלמא נכסי בחזקת יתמי קיימי הלכך זכו בה בנות שמעון באותו קרקע שהכניסה לאה לאביה ושוב לא יצאת (*מכאן) [*מכחן. מ"י] ואין לו לבן ראובן בה כלום שמשעה שנשאה לאה לשמעון קפצה כח (ראובן) [*ירושה מראובן] וזכה בו שמעון ובנותיו מה שאין כן בנכסי מלוג דכי מיית בעל לאלתר נפקי מחזקת יתמי וקיימי בחזקת איתתא בלא גיבוי ובלא מכירה ולא נתינה ואם מתה האשה זכו בה יורשין שלה עכ"ל:

[דף קמד] עביד בהו עיסקא [רמז תרח] הא נמי חשיב שבחו נכסים מחמת נכסים שהשביחו נכסים בגופן שניתוספו מחמת שעשו פרקמטיא ומכאן אני מדקדק שאינו (*עומד) [*חשוב] בטרחו לבדו [*מחמת עצמו] [דלהוי כמו ראו שאני עושה לעצמי] דהא רב ספרא כל הטורח עשה לבדו בעצמו והיינו כמו נטיעת כרמים וגנות ואפ"ה חשיב מחמת הנכסים:

[דף קמה] ואין שביעית משמטתו [רמז תרט] מכאן הביא ר"ת ראיה דקי"ל כלישנא [בתרא] דמכות דאמר רב יהודה אמר שמואל המלוה לחבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינא ביה לא יגוש דה"נ משמע הכא דכיון דלא קרינן בשושבינות לא יגוש אין השביעית משמטתו ולכך הגיה ר"ת באזהרות אשר יסד רבינו אליהו הזקן זמן עשר כסף כי ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו. מיהו ר"י פירש דאין מכאן ראיה דלא שייכא כלל שושבינות למלוה שהרי מכמה דברים חלוקים זה מזה כדמשמע הכא והכא ה"פ אין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש דשמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר בבתולה אני עושה עמך בפומבי אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה של כסף דודאי יבא לידי לא יגוש שביעית משמטתו:

הלכתא בין שמת הארוס כו' השתא פסק הלכתא [רמז תרי] דקדושין לטיבועין ניתנו ואפילו נהגו להחזיר לא אזלינן בתר מנהגא אם יבאו לב"ד והא דלא קאמר הלכתא קדושין לטיבועין ניתנו משום דבעי [למפלג בהדיא בהן] למימר דהדרא ביה איהי:

הגה"ה [רמז תריא] ש"מ שאמר הלואתי שיש לי ביד פלוני תן אותה לפלוני עיין פרק הספינה וריש פרק יש נוחלין:

[כתב] באביאסף וז"ל קבלתי מהר"ר אליעזר ממי"ץ דהני מילי בהלואה של ישראל אבל בהקפות של עובדי כוכבים אשר פיהם דבר שוא לא סמכא דעתיה ולא קני אפילו במתנת ש"מ וקרוב הדבר בעיני דאפילו אם אם יש לעובד כוכבים משכון ביד ישראל דהוי לה כמו הקפה דישראל מעובד כוכבים לא קני משכון כדאמרינן פרק כל שעה [*דלא קרינן ביה ולך תהיה צדקה עיין בכתובות. מ"י] ופסק ראב"ן דאי טען הלוה פרעתי משתבע [מקבל] שבועת יורשין ושקיל דהוא כיורש והיינו דאמר רב נחמן ומודה שמואל שאם נתנו במתנת ש"מ שאין היורש יכול למחול דהוא נמי כיורש:

הגה"ה [רמז תריב] :

[דף קמו] אמר רב יהודה אמר רב מעשה (*שאמר לו לאדם) [*באדם אחד שאמרו לו] אשתך תותרנית היא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל אמרה לו מאן יהיב לן מכותבת (*דיריחו) [דידהו] ואכילנא ביה ונפל [עליה] חורבה ומתה אמרו חז"ל הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינה יורשה ולא נראה לר"ת דלא הוה ליה למימר הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אלא הואיל ונכנס אחריה לבודקה וגם רב אלפס כתב בפרק אע"פ בשמעתין דמורדת דלא מפקע ירושת הבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכתא וכן פסק רבינו יואל הלוי. ולראבי"ה (לא) [*נמי לא. מ"י] נראה כר"ת וכתב דאפילו לדברי המפרשים דנשואה דוקא בתותרנית שהוא פושע שהרי אינה ראויה לגרש בשביל מום קטן כזה ופי' ר"ת דמעשה דתותרנית בארוסה מיירי לראות אם תותרנית היא (*לא ישנאה ואם לאו ישנאה) [*אם לאו אם תותרנית היא לא ישאנה ואם לאו ישאנה. נל"ה] ואמרו חז"ל הואיל ולא נכנס אלא לבודקה ולא לשם נשואין לכך אם מתה לא יירשנה אבל אם היה נכנס אחריה שלא לבודקה יורשה וכגון שהיתה החורבה שלו כדאמרי' פרק נערה היה לו חצר נכנסה עמו יורשת דסתם חצר דידיה לנשואין ואומר ה"ר אברהם ביה"ם מרענגשפורק וז"ל דאין הלשון משמע כן דאשתך תותרנית היא קאמר ולא קאמר ארוסתך תותרנית היא ש"מ דנשואה היתה ועוד דחורבה אינו מקום סתירה ליכנס לשם נישואין בתוכה ע"כ נראה דנשואה היתה אלא שזה היה טוען קדושי טעות [*מחמת שהיתה תותרנית] דתותרנית היא ונכנס אחריה לבודקה ע"י צנון שהיה לו בחיקו והיא היתה אומרת שריח כותבת הוה ונמצא שלפי דבריו הוו קדושי טעות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואינו יורשה:

[דף קמח] ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא פרשב"ם [במלוה על פה דלהוצאה נתנה ואין קנין תופס אלא בדבר שהוא בעין] ורבינו יהודה משפיר"א [עשה] [רמז תריג] מעשה באדם אחד שהיה לו תביעה על חבירו ונתן התביעה לאחר בקנין גמור ובאו הקונה והנתבע במקום אחד בפניו בשפיר"א לדון לפניו ופטר את הנתבע אף מן השבועה כי אמר אין הקנין כלום מאחר שלא היתה התביעה בעי' הוי כמו הלואתו לפלוני והיינו כרשב"ם ואני תמיה והרי מעשים בכל יום שאדם מרשה חבירו על מלוה ומקנה לו בקנין ואמאי לא הוי לכל הפחות כמו (אדרכתא) [אורכתא] דקי"ל (*לא) כתבינן (*אדרכתא) [*אורכתא] אפילו אמטלטלי [*פי' אפילו אמטלטלי דפקדון] דכפריה ומיהו התם שליח הוא דשוייה. ספר החכמה. מעשה היה שנתן האפוטרופוס חובות הערבונות לראובן ושמעון לוקח קרן ורבית מן הערבונות [רמז תריד] ופסק ר"מ דלא קנו ראובן ושמעון את הערבונות ואינם יכולים ליקח מן החובות רבית שעלה עליהם דאין אדם יכול להקנות לחבירו חוב שיש לו על העובד כוכבים בשום ענין ואפילו בקנין וראייתו מהא ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני משא"כ בבריא ואפילו בקנין אגב קרקע ליתיה בבריא מדלא אשכח ליה הכא אלא הואיל ויורש יורשה או במעמד שלשתן אבל בענין אחר לא ובמעמד שלשתן לא מצי להקנות חובות לחבירו שהרי אין מעמד שלשתן בעובד כוכבים כדפי' (ר"ח) [ר"ת] וכמה שכתבתי פרק קמא דגיטין וא"כ כל הרבית שעלה על החובות כל היכא דאיתיה של בעליו הוא ואסור ליקח נמי אא"כ מחל המוכר ללוקח בפירוש את הרבית דבהכי שרי כיון שלא קבל עליו המוכר אחריות החוב מותר אם לא חזר בו המוכר. וה"ר מנחם ב"ר נטרונאי המכונה רבי קיבלין מווירצבור"ק אמר דאם הגיע הרבית ליד הקונה זכה בו ואין בו משום רבית וראייתו מפרק הרבית אמר ר"נ ומודינא שאם שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה עי' פ' הגוזל גבי שליח שעשאו בעדים:

נשאל לרבינו מאיר [רמז תרטו] על עסק ראובן שתובע את שמעון ט"ו ליטרין שמסר לו להלוותם ע"מ שאם יתרצה בנו לישא בתו שאז יתן לבנו הקרן והריבית והנה שמעון אמר שבנו אינו רוצה לישא את בת ראובן וטוען שיחזיר לו הקרן והריוח כתנאו (*ואמר במ"י אינו) שלא מסר לו המעות אלא ע"מ שירצה בנו וראובן משיב לו לא היה בינינו שום תנאי אלא אמרת בפירוש אני רוצה שבני ישא בתך והא לך ט"ו דינרים ותלוום שתי שנים בתורת נדוניא בריוח שניהם ולא קבלתי המעות בע"א אלא בתורת נדוניא ועתה אני מזומן ליתן את הנדוניא ולקיים את הדבר ואתה אם לא (*תקבל) [*תקיים. מ"י] לא אחזיר לך כלום כי כן אמרת לי בשעת נתינת המעות ליתן לבנך ולבתי וזכיתי לבתי והשיב כפי עניות דעתי נ"ל דאף לדברי ראובן לא זכו לא ראובן ולא בתו בט"ו ליטרין הללו שהרי שמעון שאמר אני רוצה שישא בני את בתך יכול להיות שהוא רוצה ואין הדבר תלוי בו אלא בדעת הבן תליא מלתא ואותן ט"ו ליטרין טוען ראובן שנתנם לו שמעון בתורת נדוניא לא מיבעיא לר"א ב"ע בפרק אע"פ דאמר נתארמלה מן האירוסין לא גביא תוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דאזלינן בתר אומדנא דדעתא אלא הכא אפילו רבנן מודו דכסבור היה שהיה בנו חפץ לקחתה ועתה שאינו חפץ הדרי זוזי למרייהו ועוד שהרי פירש להדיא לנדוניא וגילה בדעתו שאינו חפץ ליתן אא"כ ישאנה [*והריוח נמי לא יקבל מה"ט כי לא נתכוין לזכות בהן בריוח אא"כ ישאנה] ועוד כיון דפירש הריוח לנדוניא אפילו היה מקנה להו הריוח בלא תנאי ה"ל דשלב"ל ואין אדם מקנה דשלב"ל כדאמרי' פרק מי שמת ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום דההיא ליתא בבריא ואפילו בקנין וא"כ לא זכו בנו של שמעון ובתו של ראובן לא במעות ולא ברבית וראובן נמי לא זכה שהרי לא הקנה (לו) שמעון (בב"ד חשוב) תחלה המעות אם לא שישא בנו את בתו תחלה ואפי' א"ל כן הואיל ולא הקנה לו בב"ד חשוב אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ובריוח נמי לא זכה בו ראובן דמאיזה טעם יזכה הא אמרינן פרק אלמנה ניזונית כאן שנה רבי הכל לבעל המעות בדבר שאין קצבה וכיון דלא שני ליה ראובן בשליחותו לא שייך למיפרך כדפריך פרק הגוזל קמא גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטין ולקח בהן שעורים שעורים ולקח בהן חטין אם הותירו הותירו לאמצע כו' ופריך מי הודיעו [*לבעל החטין שיקנה החטין לבעל] המעות ה"מ היכא דשני בשליחותיה כדמוכח כולה שמעתא שם אבל היכא דלא שני בשליחותיה לא שייך למיפרך וכי מי הודיעו את העובד כוכבים שנתן הרבית שיקנה הרבית לבעל המעות (*ובעל המעות) [לא] נתן לראובן להלוותם למחצית שכר וליטול חצי הריוח לעצמו) [במ"י העביר עליו קולמוס] ונהי דאיהו נמי מסתמא לא נתרצה לטרוח כלל רק לצורך הנערים י"ל שראובן יטול שכר טרחו מן הריוח כפועל בטל כי ההיא דפ' הגוזל בתרא שטף נהר חמורו וחמור חבירו הניח שלו והציל [*את] של חבירו אין לו [אלא] שכרו וכן זה בא בחביתו כו' [וכן נמי] פרק אלו מציאות ה"נ שכר טרחו יתן לו כפועל בטל ולא יותר שהרי ראובן לא נתכוין מתחלה לגוזלו דודאי אם גזלן מעיקרא משמעון ורווח בהן לא יהיב ליה רווחא דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אבל הכא לא נתכוין לגוזלו אלא שליחותיה קא עביד וישבע ראובן כמה יש מן הריוח ויטול שכר טרחו כפועל בטל כדשיימי ב"ד ואומדים כמה אדם רוצה ליטול ויטפול בט"ו ליטרין ולהיות בטל ממלאכתו כ"ז שהיה בידו והמותר מן הריוח והקרן יחזיר לשמעון ושלום מאיר ב"ב עיין בגמרא [פ"ק דב"מ] גבי אהדר [*ליה] מינה:

[דף קמ"ז] הגה"ה [רמז תרטז] א"ר נחמן שכיב מרע שיאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום פי' רשב"ם משום דהדירה (*אין) [*אינה] דבר שיש בו ממש להקנותו ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל כו' (*וכדפי') וכן משמע בירושלמי דמסכת דמאי פרק המקבל שדה דאין קנין חל על דבר שאין בו ממש דגרסינן התם דרבי אבהו בשם ר"ל המוכר אויר חורבה לא עשה ולא כלום אלא מוכר לו חורבה (ומעמיד) [ומשייר] לו אוירא היאך יכול אדם למכור אויר חורבתו תפתר באומר תלוש מן החורבה זו שתקנה אוירא לך אלמא שאינו יכול לזכות בדבר שאין בו ממש:

ושאל רבינו שמחה את רבינו ברוך [רמז תריז] על שטר שלא היה כתוב בו קנין הפירות כראוי שלא הקנו לו קרקע לפירותיו אלא נתנו לו כח ליקח הפירות של הקרקע אי אמר האי שטרא חספא בעלמא הוא וכיון שהעדים חתמו כבר על לשון המתנה דלא שפיר כתב כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוא ושוב אין חוזרין ומגידין אותם העדים לכתוב בשטר אחר שהקנו לו הבית אא"כ יקנו לו מכאן ואילך כראוי ורבינו ברוך השיב אחרי שכתב בשטר המתנה שנתנו לו כח הפירות של הקרקע בקנין גמור מעכשיו אגב קרקע וקבלו עליהם באחריות [כחומר] כל שטרי קנין פירות העשוין כתיקון חז"ל משא"כ באדרכתא פ' הנושא דלאו שפיר כתיבא דלא הקנו [*התם] זה לזה כי הכא ומעתה נמצא שהעדים מעידים שנעשה כתיקון חכמים וזו היא תיקון חכמים להקנות קרקע לפירות וילמוד עליון מתחתון ולא נאמר הכא יד בעל השטר על התחתונה ומאחר שחתמו העדים על זה אפילו אם נשאל [להם] עתה ויאמרו לא כך היה לית לן בה דלא אתא על פה ומרע ליה לשטר וכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידים ועוד לדברי מורי ולפי' רשב"ם שפירש ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום משום דדירה דבר שאין בו ממש מודה דדבר שבא לעולם הוא משום דמיד ראוי לדור בבית והכא לא הוזכרו בשטר דירה אלא שנתנו לו כח הפירות וזה הוא בין לדור בו בין למישטח ביה פירי וכל תשמישי שבעולם ובין להשכיר וליקח השכר כל זה הקנו לו מעכשיו אגב קרקע ולא הוי השכירות דבר שלב"ל דנהי דאינה משתלמת אלא לבסוף מ"מ משעה שהחזיק בה מעיקרא זכה [*בה] בשכירות הקרקע כדתניא פרק מרובה כשם שקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות נקנית כו' והיינו דנקט התם בירושלמי דדמאי נקט אויר חורבה ולא נקט אויר ביתו משום דמסתמא חורבה לאו בת שכירות היא כמו בית ומה שכתבת דא"ל אמאי קסמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אומר אני דליכא למימר הכי אלא היכא דקונה בשטר בלא קנין אבל הכא לא כדגרסינן בגיטין פ"ק [*דף י] כל השטרות העולים בערכות של עובדי כוכבים כו' קפסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה אלא מתנה כו' והא דאמר בכתובות פרק [הכותב] גבי פוחתת כתובתה במאי גביא בההוא שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אע"ג דכתובה לאו מכח שטר גביא נ"ל דה"פ במאי גביא כלומר בלא שבועה בההוא שטרא ולענין זה הוי חספא לדברי עצמה ומשני באומרת אמנה היתה ביני ובינך הא לאו הכי לא גביא אלא בשבועה עכ"ל ספר החכמה:

[דף קמח] [רמז תריח] ש"מ שהקדיש מהו תיקו פסק ראב"ן דהקדש אינו חוזר דתיקו דאיסורא הוא ולחומרא וכתב ראבי"ה וז"ל שכיב מרע [רמז תריט] המצוה מחמת מיתה ואמר הלואתי לפלוני קונה באמירה בעלמא אע"ג דליתיה בבריא ואפילו בקנין אם לא אגב קרקע עס"פ גט פשוט גבי אין אדם עושה קנוניא:

[דף קמט] ש"מ שהודה מהו [רמז תרכ] הכא מיירי בהודאת פקדון וכן פר"ח שאומר אלו המעות או דבר זה נפקד בידי דומיא דמעשה דאיסור גיורא שהודה ואמר הלין זוזי דהוי מיפקדי בבי רבא דמרי (*בריה דאיסור גיורא הוה) [*ברי הוא] אבל אם הודה [בהלואה] שהיה חייב לפלוני מנה ולא תבעוהו אלא מעצמו הודה לו בהא פליגי פ' זה בורר [*גבי] ההוא דהוו קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי כו' פלוגתא דר' ישמעאל [בר"י] ור' חייא וכן לקמן פ' גט פשוט רב ושמואל דאמרי תרוייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו כרבי חייא ואם תבעוהו [בפקדון] והודה ולא אמר להם אתם עדי בהא בעיא דרבא פרק גט פשוט ש"מ שהודה מהו צ"ל כתובו או אצ"ל כתובו ומסקינן דאצ"ל כתובו דאין אדם משטה בשעת מיתה והשתא אית לן למימר מדקא מיבעי ליה ש"מ שהודה מכלל דבבריא כה"ג פשיטא דלא הויא הודאה והיינו טעמא היכא דאמר בריא שלא בפני בעל [הדין] פקדון יש לפלוני בידו והעדים שמעו יכול לומר שלא להשביע עצמו עשיתי או שיאמר שום אמתלא ונאמן הוא בכך הואיל שלא היה בפני בעל דין שהיה אומר אתם עדים אבל ש"מ שמת בהודאתו ולא חזר בו עד שמת י"ל באמת הודה ואפילו למאן דאית ליה בהודאת מלוה אדם עשוי שלא להשביע את בניו הכא בפקדון הואיל והוא בעין מוכחא מלתא טפי [דודאי הוא] אינו עושה כדי שלא להשביע את בניו כתב רבינו מאיר ז"ל צ"ע אי אודיתא מהני במלוה או לא דלכאורה משמע דלא מהניא אלא בפקדון דומיא דעובדא דאיסור גיורא אבל בהלואה לא דכיון דאפילו בקנין אגב קרקע לא מהני הודאה נמי לא מהניא תדע (דדחי) [*דדחיק] תלמודא (*לאשכוחי) [*ולא משכח דמהני בבריא] אלא הואיל ויורש יורשה א"נ הואיל ואיתיה במעמד שלשתן ולא קאמר הואיל ואיתיה בהודאה מיהו (ה"ה) [י"ל] הואיל [וחזינן] דבעובדא דאיסור גיורא דבשום ענין לא מצי מקנה ליה [משום] דלא הוה ליה קרקע ואפ"ה מהני הודאה ה"נ איכא למימר גבי הלואה דמ"ש והשתא הדרא קושיא לדוכתין אמאי לא קאמר הואיל ואיתיה בהודאה וי"ל דלא ה"מ למימר דהא הודאה לא מהניא בבריא אלא היכא דמודה שאותם מעות שהלויתי היו של פלוני קודם שהלויתים אבל אם אמר בשעה שהלויתיך היו שלי ועכשיו אני מודה שהם שלו [שהוא בענין שמועיל בש"מ] לא קנה דלא ה"מ מקני ליה בשום ענין משהלוה (*לו) אותם ולהכי קאמר שפיר ש"מ שאמר הלואתי לפלוני משא"כ בבריא דהלואתי משמע שהיתה מתחלה משלו אבל הפקדון אע"ג דבשעת שהפקיד הי' שלו יכול להודות לאחר זמן ולומר אני מודה שהם של פלוני עכשיו אע"פ שאותו פלוני אינו יודע כלום בדבר חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ואע"ג דל"ל קרקע דלמא השתא ל"ל אבל מעיקרא הוי ליה וזבין א"נ שמא זיכה לו המעות במשיכה ע"י אחר קודם שהפקידם ביד רבא וכשהפקידם הפקידם בסתם ואפילו א"ל מעיקרא דידיה נינהו מצי למיהדר ולומר לאו דידי אלא דרב מרי ברי הוה מעיקרא עכ"ל וכן משמע בשערי מקח וממכר דרב האי גאון בשער ל"ו דאודיתא מהניא במלוה:

[דף קכג] אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה [שמתנת ש"מ היה] כו':

נשאל לרבינו מאיר [רמז תרכא] על ראובן שהשכיר את שמעון ללמד את בנו וא"ל אני עם הארץ ואיני יודע אם תדע ללמד את בני לך אצל קרובי לוי שינסה אותך ואם יאמר שאתה יודע בוא אלי ללמד את בני ושוב בא ולימד את בנו ואח"כ נודע לראובן שלא הלך שמעון אצל קרובו לוי לנסותו ולא רצה ליתן לו שכרו ודחהו ימים רבים עד שלבסוף ירד עמו לדין וטען שמעון מידי הוא טעמא אלא משום שהיה לי לילך אצל לוי לנסותי אם אני יודע ללמד בנך אני רוצה להוכיח עכשיו שאני יודע ללמד את בנך ולראובן היה לו עד אחד שאמר שלא היה יודע ללמד את בנו באותה שעה והשיב נ"ל שהדין עם שמעון והבאתי ראיה מכאן דכי היכי דאמר הכא אם בריא הוא עכשיו עליו להביא ראיה שש"מ היה דכי היכי דהוי עכשיו בריא אמרינן מעיקרא נמי הכי הוה אפילו לאפוקי ממונא ה"נ בנדון זה כיון דהשתא ידע י"ל מעיקרא נמי הוה ידע דהלכתא כרבי נתן דהוי דיינא ונחית לעומקא דדינא כדמשמע פרק מי שמת ואפילו למאי דדחי תלמודא דכ"ע בחזקת בריאים ה"נ נימא דכ"ע המשכירין עצמן ללמד יודעין כ"ש זה שהתנה מעיקרא ע"מ שידע ללמדו דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי הלכך לא אמרינן שוב למד אלא כי היכי דהשתא יודע ה"נ מעיקרא נמי ידע ומיהו כיון שיש לו עד אחד שאומר שלא היה יודע באותה שעה יש לו לישבע שהיה יודע בההיא שעתא ללמד הנער שכל מקום שב' עדים מפסידין ממון עד אחד מחייבו שבועה וישבע להכחיש העד ויטול דומיא דעד א' מעיד שהיא פרועה שהוא נשבעת להכחיש העד ונוטלת ושלום מאיר ב"ב:

[דף קמט] [רמז תרכב] ואי במעמד שלשתן אי שלח לא אתינא לגביה מכאן מוכיח ר"ת שמעמד שלשתן מועיל אפילו בעל כרחו של נפקד דמשמע דאי אזיל לגביה קנה רב מרי אפילו בע"כ של רבא כתוב בספר החכמה:

[דף קנא] [איבעיא להו ס"ת מהו תיקו] [רמז תרכג] ואלמנה שתפסה ספרים שהיו של בעלה ורוצה לגבות כתובתה מהם ובני בעלה הביאו שטר שהקנה להם כל נכסיו קודם שנשאה ואיבעיא להו אם ספרים מיקרי נכסי או אם דינם כס"ת ואמנם פרק מי שמת פרשב"ם איבעיא להו ס"ת מאי מי אמרינן כתפילין דמו או דלמא תפילין היינו טעמא דהוו מלבוש אבל ס"ת מצוה היא ולא נכסי אע"ג שיכול למוכרה לא מקרי נכסי עכ"ל רשב"ם משמע מתוך פירושו כיון דספרים לא הוו מלבוש הרי הן כס"ת ואע"פ שיכולני לפרש דספרים פשיטא דהוו בכלל שאר נכסי דהא אסמכתייהו דעלמא עלייהו כשאר מטלטלין אבל ס"ת ותפילין אין דרך לקנותם אלא לצורך מצוה ובספר דינין ראיתי דוקא ס"ת הוא דאיבעיא להו אבל שאר הספרים מגבו מדגרסינן פרק השולח איך (*אנא פלוני בן פלונית) [*בת פלוני] קבלית [*מן פלוני] גיטך כו' עד אלא גלופקרא וספר תהלים ואיוב ואומר רבינו ברוך אי משום הא לא איריא דהתם נתרצה הבעל ונתנו לה וגם רבינו אבי העזרי כתב דדוקא נקט ס"ת אי מקרי נכסי אבל שאר ספרים לא [דודאי היו בכלל נכסי] וא"ת כיון דכתב כל נכסיו קודם שנשא אשתו א"כ הוי כמו שטר מברחת ואמרינן פרק האשה שנפלו אם יבא לידי שטר מברחת אקרענו ויש לומר כמו שקבלתי ממורי קרובי ה"ר אליעזר ממי"ץ דהא אמרינן דשטר מברחת לא קנה הכי מסקינן בדהדרא (*עלייהו) [*עלה] המברחת כלומר שחזרה בה אבל אי לא הדרא עלה זכה הקונה במה שבידו וראיה מפרק השולח ההוא עבדא דבי תרי קם חד מנייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך שמעו ליה לרבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו הקטן והוצרכו גט שחרור מן הקטן ש"מ משום דלא הדר ביה האב עיין פרק האשה שנפלו:

[דף קנא] א"ל א"כ מצוה מחמת מיתה [*וכל מצוה מחמת מיתה] חוזר נשאל לרבינו מאיר [רמז תרכד] באלמנה שלא היו לה בנים והיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל אחרי מותי בואו בחדרי וקחו כך וכך לצדקה לנרות ולכוס של קידוש והיה ביום השני קראה אל אחיה בשני עדים ואמרה לו כל אשר בחדרי קח לך ולאחותך ולא היה לה כי אם חדר אחד והנה אחר מותה הלכו הקהל ולקחו כל אשר בחדרה ואח"כ החרימו כל מי שיש לו (*ממונה) [*מממונה] שיודה והעיד אחד שהפקידה בידו שמונה זקוקים ואמרה לו שאם תמות שיעשה בהן המוטב ולא אמרה יותר והשיב נ"ל כיון שלא נתנה להקדש אלא לאחר מיתה שאמרה בפירוש אחר מותה תנו כך וכך לנרות ולכוס של קידוש לא חיילא מעולם מתנה של הצדקה דהא הדרת ביה ונתנה לאחיה ולאחיותיה מקמי דתמות דבין מה שנתנה לצדקה בין מה שנתנה לאחיה ולאחיותיה הכל מיקרי מצוה מחמת מיתה וקניא בלא קנין ואפילו במקצת ואפילו לא הזכירה מיתה באחרונה כיון דמעיקרא הזכירה מיתתה מצוה מחמת מיתה קרינא ביה כדמשמע פרק מי שמת [גבי אחתיה דרב דימי בר יוסף] וא"ת הא מיבעיא לן לעיל ש"מ שהקדיש נכסיו ועמד מהו חילק לעניים ועמד מהו וקאמר תיקו וקי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וא"כ ה"נ בנדון זה מספיקא לא (*ינתן) [*יתן] ליורשים אלא להקדש דמספקא לן גבי הקדש אי (*הקדש) בר מהדר הוא י"ל דלא קשיא מידי דהתם מיירי בהקדיש כל נכסיו בלא שיור בסתם ולא פירש בהדיא אחר מיתה והכי קא מיבעיא ליה מי אמרינן אע"ג דאלו יהיב להדיוט כל נכסיו אם עמד חוזר ה"מ להדיוט דאזלינן בתר אומדנא דדעתא דמוכחא דמסתמא מחמת מיתה נתן לו ואילו היה יודע שיחיה לא היה נותן אבל לגבוה גמר בלבו לתת מיד בין יחיה בין ימות וכן פירש רשב"ם וז"ל ש"מ שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ועמד מחליו מי מצי הדר ביה מי חמיר ממתנת הדיוט דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות עכ"ל אבל הכא פי' בהדיא לאחר מיתה דלא ניתנה להקדש אלא לאחר מיתה ואין לומר דנתחייבה לתת מממונה כך וכך לנרות ולכוס של קידוש מטעם נדר דאין בלשון זה לשון נדר שהרי אמרה רק תתנו לאחר מותי ולא נתנה כלום וגרע זה הלשון מהא דאמרינן בפרק הפרה גבי חנן בישא דתקע כו' ניתביה לעניי הדר קאמר ניתביה ניהלי ופר"י דאין בלשון הזה לשון נדר כיון דלא אמר סלע זה אם יגיע לידי אתננו לצדקה לעניים עיין שם ועוד נראה לרבינו מאיר [רמז תרכה] דאפי' אמרה אתן כך וכך לצדקה לאחר מותי לא נעשה נדר ומצי למיהדר ולא דמי לאומר סלע לכשיבא לידי אתננו לצדקה וכפר"י בפרק ארבעה וחמשה דנעשה נדר ויש לו לקיים דבריו דהתם לכשבאת לידו חי הוא ובר קיומי לנדריה הוא הלכך בההיא שעתא אמרינן [*ליה] קיים נדרך אבל גבי ש"מ בעידנא דהויא לנדריה למיחל ולקיים אותה [שעה] כבר מת ונעשה חפשי מן המצות ותדע דגבי ש"מ שהקדיש כל נכסיו בסתם ואמר הרי הן מוקדשין לשמים הוכחתי מפרק מי שמת וכן משמע מלשון רשב"ם שכתב לעיל שאם אמר הרי הן מוקדשין לאחר מותי דבר מיהדר הוא ולא [*אמר] נעשה נדר ומה שצותה לר' יצחק על מה שהיה לו בידו לעשות בו המוטב יש [לומר] היינו שיש לו ליתן כל הממון שבידו ליורשין שלה ולא לצדקה כדמוכח פרק יש נוחלין גבי יוסי בן יועזר שהיה לו בן שלא היה נוהג כשורה ועמד והקדיש כל נכסיו ומוכח התם דלאו שפיר עביד ומסקינן דהכי הלכתא דאפילו אם אין בניו עושין כשורה ועמד והקדיש לית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל אלא כת"ק ואין לחלק בין בניו לשאר יורשין דאידי ואידי דאורייתא ולענין מה שאמרה לאחיה מה שבחדרי יהיה לך ולאחיותיך שקיל האח פלגא לבדו ואידך פלגא האחיות כדאמרינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו דקיימא לן כרב יוסף בשדה ענין ומחצה אמרינן פרק מי שמת [*דף קמג] הוא דא"ל לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנתה פלגא עד כאן דברי רבינו מאיר אלא קצרתים:

[דף קנא] [רמז תרכו] הילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ובלא קנין לא קנה המקבל מתנה אפי' אם [לא] עמד וכי איכא קנין אם מת קנה וגם אם עמד אינו חוזר ומתנת שכיב מרע בכולהו נכסי כי ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר ואי איכא קנין אפילו הכי אם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה ואפילו מת לא קנה דשמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה ואם הקנוהו במיפה כחו אם מת קנה דקיימא לן כשמואל דאמר ש"מ שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר [הא לא עמד קנה ובמיפה] וכדמפרש התם וכן פסק האלפסי ואם מצוה מחמת מיתה הוא בין מתנתו במקצת בין בכולה בין איכא קנין בין ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר כלומר למצוה מחמת מיתה יש לו דין אחר דהיכא [דלא] שייר ומת הויא מתנה משא"כ במתנת שכיב מרע במקצת דאם מת לא קנה אלא דוקא בקנין (*כדפירש רש"י) [*כדפירשתי] לעיל אבל מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר אפילו קנו מידו ומצוה מחמת מיתה הוי כגון דאמר ווי לזה דמית ואם ניתק מחולי לחולי ולא הלך בחוץ על משענתו ומת מתנתו מתנה אבל הלך על משענתו בין חולי לחולי אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה כדמסיק פ' מי שאחזו ואם הלך בחוץ בלא משענת אין מתנתו מתנה ואין צריך אומד וכן פסק האלפסי והא דאמרינן מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין היינו טעמא דכיון דשייר ליה לגרמיה מידי אינו כמצוה מחמת מיתה וחש הוא על פרנסת עצמו והוי כמתנת בריא דבעיא קנין כן פי' הקונטרס פרק המקבל:

איתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמר רב נחמן הרי הוא כמתנת בריא ובעי קנין יש מקשים למה אין אנו אומרים מצוה לקיים דברי המת ויועיל בלא קנין ואומר רבינו אפרים דכל היכא דשייך קנין לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דוקא היכא דלא שייך קנין כגון המשליש מעות לבתו וכמו תנו שקל לבני בשבת דלא שייך כאן קנין [*כיון] דכל הממון שלהם הלכך אמרינן מצה לקיים דברי המת וכן הולך מנה לפלוני אין שייך קנין שאינו רוצה להקנות לו עד שיבא אצלו והולך לאו כזכי דמי וכן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח כו' לא שייך קנין דאין ידוע מה קורת רוח הוא רוצה או שחרור או ממון או הנאה אחרת לפיכך אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעשות לו קורת רוח מה שהיא רוצה תדע דהא לעיל מיניה א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי לא ישתעבדו בה כו' ומסקינן אין בדבריו כלום דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת הואיל ויכול לעשות לה קנין ולימא קני נפשך הלכך רצה לשחק בה אבל היכא דשייך קנין כמו גבי גניבא שאמר הבו ת' זוז (*לפלוני) [*לרבינא] שהיה יכול להקנות הלכך אי לאו דמצוה מחמת מיתה הוה [משום מצוה לקיים דברי המת] לא היה קונה וגבי האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואמר רב יצחק עלה והוא שצבורים ומונחים בקרן זוית ופריך אי בבריא כי צבורין מאי הוי הא לא משך ומחמת דוחק [זה] פי' שם [רש"י] דלית ליה להאי מצוה לקיים דברי המת ולא סמכינן אשינויי דחיקי אלא כדפרישית הואיל ויכול (*לקנות) [*להקנות]. פסק האלפסי הני ארבע דתנן ביגטין דאינון יוצא בקולר ומפרש לים ויוצא בשיירא ומסוכן כולהו בצוואה דידהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו. כתב ה"ר חיים ב"ר יצחק הצרפתי הא דקא חשיב הכא [רמז תרכז] מסוכן כמצוה מחמת מיתה לאו באומר בפירוש ווי לי דמת שאם היה אומר ווי לי דמת מאי קא משמע לן אלא טעמא משום אומדנא שאנו אומדים דעתו שהוא מצוה מחמת מיתה וראיה מפ' התקבל גניבא יוצא בקולר הוה כי הוה נפיק א"ל ת' זוז לרבי אבינא כו' ומשני שאני גניבא דמצוה מחמת מיתה הוה וכן פסק ר"מ וכן הסכימו כל גדולי אשכנז וצרפת ובה"ג כתב מצוה מחמת מיתה היכא דאפיק בפומיה דקא מיית מתנת ש"מ היכא דאמר סתמא ולא אפיק בפומיה מחמת מיתה:

ונשאל לר' מאיר [רמז תרכח] על אדות רחל שהיתה מוטלת על ערש דוי ומגו מרעה איפטרה לבי עלמא וחילקה נכסיה [*לבניה] בפני עדים ושוב אמרה כל אשר יוותר על נכסיה ממה שחילקה בפניהם ינתן ליתום אחד קרובה מצד אמה וכל זה היה בלא קנין כי אם בדברי ש"מ ולאה קרובתה היתה דרה עמה בבית ובשעת חלייה נתנה לה מפתחות הפנימיות והחיצונות ונכנסה ויצא בחדרה עד שמתה וכשנפטרה נודע שתפסה לאה צררי דמעות ומטלטלי ובאו לדין היא והיתום ולאה אמרה מחיים תפיסנא [על פיה] שנתנה לי מרצונה והשיב נראה לי אם המטלטלין שביד לאה יש בהן סימן ואם ידוע [*פי' או אם ידוע] בעדים שאותן מטלטלין היו של רחל ויש עדים שראו עכשיו אותם מטלטלין ביד לאה על לאה להביא ראיה שנתנם לה כמו אחד מן האחין והאשה שהיו נושאין ונותנין בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמם עליהם להביא ראיה אבל אי ליכא עדים כדפרישית אז נאמנת לאה לומר מחיים תפיסנא (*לי) שנתנם לי מגו דאי בעיא אמרה לא בא לידי משלה כלום ובשבועה (*דאפילו) [*דאילו] אמרה לא תפיסנא מידי היתה צריכה לישבע על האפוטרופסות שנעשה בחייה דתנן אלו הן הנשבעין שלא בטענה השותפין והאפוטרופסין משום דמורו היתירא השתא נמי נשבעת שנתנה לה במתנה ושתפסה מחיים על פיה של רחל ואם תאמר מתנת שכיב מרע במקצת היא כיון דבשעה שהיא אומרת שנתנה לה לא חלקה שאר נכסיה וקי"ל דבעיא קנין ובלא קנין אפילו אם מת לא קנה הני מילי במתנת שכיב מרע שהוא בדברים בעלמא אבל הכא כיון דאיכא משיכה שמשכה מטלטלין והחזקה בהן בחייה ועל פיה אין לך קנין גדול מזה דלאו [דוקא] (*קאמרי רבנן) [*קאמר] מתנת שכיב מרע [במקצת] בעיא קנין חליפין דהוא הדין בכל מילי קנינין מהני במשיכה במסירה בהגבהה ובחצרו ואם קרקע הוא בשטר ובחזקה ודוקא אם לא צוותה מחמת מיתה התם אמרינן דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ובלא קנין אפילו מת לא קנה אבל אם צותה מחמת מיתה דקאמרה ווי דמיתנא ההיא איתתא או שאמרה אם תמות היא תטול כך וכך אפילו תפסה לאה תפיסתה לאו כלום היא דקי"ל מצוה מחמת מיתה בין בכל נכסיו בין במקצת בין בקנין בין שלא בקנין אם מת מתנתו מתנה ואם עמד חוזר פי' בטלה המתנה אפילו לא חזר בו בפירוש כיון דעמד בטלה המתנה ואם שוב מת לא יזכה אפילו אחר מיתתו דכבר נתבטלה המתנה משעמד וכיון דאם עמד בטלה היכא דלא עמד וחזר בו בהדיא [לא כל שכן] וקיימא לן כל שאם עמד דחוזר חוזר במתנתו ואפילו בחליו והכא הרי חזרה בה ממתנת לאה מדקאמרה כל אשר יוותר מנכסי מכל אשר חלקתי בפניכם אני נותנת ליתום נמצא מה שנתנה ללאה כבר הוי נמי בכלל נכסיה ואע"ג דתפסה לאה ומשכה לא קניא עד לאחר מיתה וא"כ כל ימי חייה מקרו נכסיה כל היכ' דאיתנהו (וה"ה) [וה"מ [ובמרדכי של מהר"מ וירושל' מוגה הוא] למצה מחמת מיתה שכל דינם כמתנת ש"מ כדפרישית אבל לא צותה מחמת מיתה אז הדין כדפרישית מעיקרא דזכתה לאה כיון דמשכה על פיה ובשבועה כדפרישית ושלום מאיר בר רבי ברוך. גם זאת תשובתו דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שהאשה גובה כתובתה מאותן מעות שהשליש ראובן [רמז תרכט] ביד שמעון ואמר ליה תנם לבני בנשואין ובריא היה ראובן באותה שעה ושוב מת ראובן ושוב מת בנו קודם הנשואין הרי לא זכה הבן מעולם באותם מעות ולא יצאו מרשותו של ראובן דקי"ל [אפילו] אם אמר תנו לו לאלתר הוה מצי ראובן למיהדר ביה ולומר החזירם לי כל כמה דלא אתי לידיה דבן דתן לאו כזכי דמי במתנה אלא דוקא בחוב כמו שהוכיח ר"ת מסוף פרק קמא דגיטין אם לא במעמד שלשתן כ"ש בנדון זה לא רצה שיתנו לו אלא בשעת נשואין ואפילו באו ליד הבן קודם הנשואין היה צריך להחזיר שהרי לא יצאו מרשות ראובן מעולם ואם תקניטני אומר אני דאפילו אם לא [רמז תרל] מת הבן ונשא אשה אלמנה גובה כתובתה מאותן מעות כיון דלא זיכה לו אותם ראובן בחייו אלא לכשישא אשה ובההיא שעתא שנשא הבן אשה כבר מת ראובן אי אפשר לו לבן לזכות [*באותן] מעות אלא מכח מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם זוכה מכח מצוה לקיים דברי המת או מתנת ש"מ בכל [*נכסיו] או מצוה מחמת מיתה דכולהו חיילי לאחר מיתה כדמשמע סוף פרק יש נוחלין אשה גובה פורנא מהן כי אף ממתנת בריא איכא דאמרי דגביא מיהו לא עבדינן עובדא לאגבויי ממתנת בריא דחיילא מחיים אלא ממתנת ש"מ דחיילא לאחר מיתה וראיה מפרק נושאין [*גבי] יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה כו' ולכל הפחות משמע דגביא ממתנת ש"מ (ונוקמא ממתנת ש"מ) וכן משמע פרק יש נוחלין דפריך השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מהן מתנת ש"מ דרבנן לא כ"ש ובודאי וברור כן הוא אפילו אם לא מת הבן ונשא אשה היתה אלמנת ראובן גובה כתובתה מאותן מעות כדפרישית וכמו שהוכחתי פ"ק דגיטין דתנן האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ודייק בגמרא במאי עסקינן אילימא בבריא כי צבורין מאי הוי והא לא משך ומקשינן מאי פריך לישני משום מצוה לקיים דברי המת ותירץ ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלשו מתחלה לכך כי ההיא דסוף פרק מציאת האשה וההיא דגיטין לא הושלש לכך מ"מ משמע מינה דאפילו היכא דהושלש לכך אם אמר תנו מנה זו לפלוני ומת קודם שיבא לידו לא זכה בחייו אלא לאחר מותו משום מצוה לקיים דברי המת אף [אם] נמי בשעת מיתת הנותן הנכסים היו בחזקתו כ"ש בנדון זה דלא צוה לתת לו לאלתר וכבר קדמתו שעבוד הכתובה הלכך לית דין ולית דיין מכמה ראיות ברורות שהאשה גובה כתובתה מאותם מעות וכל דיין דלא דאין הכי לאו דיינא הוא ושלום מאיר בר רבי ברוך ועוד פסק רבינו מאיר דראובן שיש לו מעות ביד שמעון ואח"כ אמר לו תנם לבני או לפלוני אחר (*מיתתו) [מיתתי] [דלא זכי] דתן לאו כזכי במתנה שהרי לא הושלש מתחלה לכך ולא מצינו מתנת בריא לאחר מיתה והא דאמרי' פ"ק דב"מ איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע כו' דוקא שכתב מהיום או לרבי יוסי על ידי זמן דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אבל בלא מהיום [או שטר] זכו היורשין עם יציאת הנפש:

[דף קנב] שכתוב בו קנין דכיון שכתוב בו קנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיהו בקנין בלא שטר קנה [*כך פסק ריב"ם ור' שמחה מ"מ מה שפי' כו' מ"י] ומה שפי' רשב"ם דגם בקנין בלא שטר אין קנין לאחר מיתה אין נראה לר"י דא"כ מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והיינו בקנין ואיך יועיל [לשמואל] והלא שמא לא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה לכך נראה כדפרישית וכן פירש רבינו שמחה [עי' בתוס' פרק אע"פ] ופרשב"ם קיימא לן כשמואל בדיני וארבע שמועות קאמר כתב לו כל נכסיו ובקנין לא ידענא מאי אידון ביה משום דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם יפה כחו בשטר דכתיב וקנינא מיניה מוסף על המתנה אז קנה והוא שמת הנותן ואם כתב וזיכה לאחר וחזר וכתב וזיכה לשני שני קנה. אבל אם כתב והקנה וזיכה לאחר אינו יכול לחזור לא לעצמו ולא לאחר. כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה פירש רשב"ם זיכה שמסר לו השטר וקשה לריב"ם דא"כ הא דקאמר כתב לזה וכתב לזה היינו [בלא] מסירה [והיכי] קאמר עלה דייתיקי מבטל דייתיקי הא (*תניא) [*תנן] לעיל פרק יש נוחלין [*דף קלה] נמצא דייתיקי קשורה לו על ירכו וזיכה בו לאחר או ליורשיו אינה כלום לכך נראה לר"י לפרש [כתב לזה] היינו כתב [*וזיכה לאו] שמסר שאפילו מסר לו יכול לחזור בו אלא זכה היינו שזיכה לו הנכסים [על ידי אחר] וכתב לו בשטר והזיכוי כתבה בתוך השטר שזיכה לו ע"י אחר אם מטלטלי הוא ואם מקרקעי הוא שאמר לו לך חזק וקני [והזכות כתב לו בתוך השטר] ור"ת [פירש] דזיכה היינו מסר כרשב"ם וזיכוי זה במקום קנין עומד והא דאמרי' לעיל כתב לזה ולזה דייתיקי מבטל דייתיקי [*היינו בלא מסירה והא דאמר פרק י"נ נמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו לאו כלום] היינו שלא כתב לשם שטר אלא לשם צוואה בעלמא ולכך נראה לר"י דלשון דייתיקי לא משמע אלא שטר גמור שנותנו לשם מתנה וכן משמע ספ"ק דבבא מציעא מצא דייתיקות לא יחזיר לו שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם וז"ל רבינו שמחה זה הכלל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בין בכתיבה בין בנתינה ומת מתנתו מתנה ואם עמד חוזר שייר קרקע כל שהוא אפילו אם מת אין מתנתו מתנה אלא בקנין ואם הקנה לו אם עמד אינו חוזר. אם צוה מחמת מיתה כגון דאמר ווי לפלניא דמת אפילו מתנה במקצת מתנתו מתנה [אפילו בלא קנין] ואם עמד חוזר ואפילו דאקנו מיניה ומתנה במקצת בלא קנין אע"ג דלא זכה המקבל מתנה מכח דברי ש"מ כופין את היורשין לקיים דברי המת ומיהו המקבל מתנה לא זכה בנכסי המת עד שיבאו לידו ונ"מ אם היה הנותן כהן והיו בהן עבדים אוכלין בתרומה עד שיבאו ליד המקבל מתנה ובין היורשין ובין השליש [כופין אותו] לקיים דברי המת לתת ליד המקבל מתנה ולא ליד היורשין אבל גר שמת שהשליש מעות ליד אחר וצוה לתתם לבניו או לאדם אחר כשימות המת פקע זכותו של מת מאותם נכסים וזכה בהם השליש כאלו מצא מציאה ולא יתן אפי' לבניו ואחד מתנת בריא ואחד מתנת ש"מ במקצת בלא קנין אמרי' ביה מצוה לקיים דברי המת וכופין היורשין לקיים עכ"ל וראייתו מפרק השולח דאמרי' מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשו לה קורת רוח [עושין לה קורת רוח] וכופין את היורשין לקיים דברי המת [*ודוקא יורשין שזכו מכח המת כופין אותן לקיים דברי המת] בין אם הממון בידם בין אם הממון ביד השליש אבל לעיל גבי איסור גיורא כשמת לא כפינן ליה לרבא לתת (*הנכסים) [*המעות] ליד רב מרי [*מטעם] שמצוה לקיים דברי המת משום דכשמת איסור גיורא הוי רבא יורש (*וזוכה) [*וזכה רבא] מן ההפקר כאילו מצא מציאה ותקנה ליה מציאתו ולא זכה רבא מכח המת ור"ת פסק דלא אמרינן דמצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהושלש ביד השליש מתחלה לכך דלא זכו בה היורשין בשעת ירושה ובסוף פ"ק דגיטין פירשתי:

[דף קנג] לא כתב [בה] ש"מ כו' [והוא אומר ש"מ היה] ה"ה נמי דלא כתיב ליה לשון בריא כדמהלך על רגלוהי כו' אלא משום דקתני צריך להביא ראיה שהוא ש"מ נקט האי לישנא ולא כתב ביה מגו מרעיה איתפטר ליה לבי עלמא והיורשין טוענין שעמד וכיון שעמד מסתמא חזר בו אע"פ שלא אמר כדמשמע פרק מי שאחזו דקאמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו כו' ופריך מדתנן הרי זה גיטך מהיום אם מתי ועמד והלך לשוק ומת אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואם אמרת אם עמד חוזר הרי עומד ומאי פריך נהי דעמד הרי לא חזר בו אלא שמע מינה דאפילו לא פירש שחזר בו יש לנו לומר שחזר בו ועוד דקאמר התם ר' אומר [ש"מ] שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה ודוקא ניתק אבל עמד אין מתנתו מתנה אפילו שלא חזר בו:

[*תשובה זו עי' ריש פ' אלמנה ניזונית] נשאל לראב"ן [רמז תרלא] בנו של ראובן היה לו זקוק וחצי ביד שמעון אחי אביו וחלה הבן ושלח אחר עדים וצוה בפניהם ונתן אותו זקוק וחצי לראובן אביו ולא מיחתה אשתו והקל עליו חליו ועמד והלך על משענתו [*בבית] ואח"כ הכביד עליו חליו ושלח עוד אחר שמעון דודו ואמר לו בפני עדים זקוק [*וחצי שיש] לי בידך תנהו לאבא אחיך ואז מיחתה אשתו ונפטר לעולמו וקיים שמעון דברי המת ואח"כ תבעה היא שמעון לדין והשיב נראה לי שעשה שמעון כדין שנתן לראובן את הכסף ואין לאמנה על שמעון כלום שאפילו לא צוה בנו של ראובן לתת לאביו היה הדין לתת לו שהרי הוא יורש בנו כי לא היה לו יורש [אחר] דתנן פ' [הכותב] מי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב ויורש (רנ"א) [רט"א] ינתן לכושל שבהם רבי עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא הכל ינתנו ליורשין שכולם בעו שבועה (*כו') [*ואין היורשין צריכין שבועה] והלכה כרבי עקיבא והכא כיון דצריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ינתן לאב שהוא יורש ואין צריך שבועה וכדין עשה שמעון ואין לחייבו וכ"ש השתא דצוה לתת לו מצוה לקיים דברי המת ואי משום דעמד והלך על משענתו בבית הרי זה נתבטלה מתנתו הא ליתא שהרי לא עמד והלך בשוק אלא עמד והלך בביתו לבד ואי משום שחזר וצוה ונתבטלה הראשונה [*ואז מיחתה] איברא לא נתבטלה דכי אמר דייתיקי מבטל דייתיקי היינו דכתיב ללוי וחזר כתב ליהודה ודאי חזר מלוי ודאי אחרון קנה (*וחזר) [*דחזר] בו מהראשון אבל הכא דתרוייהו לאדם א' אין כאן ביטול אלא קיום ואי משום דמיחתה בשניה לא הויא מחאה דהא (*קיים) [*קיימא] בראשונה [*ולא מיחתה] ועוד דבשניה היה במעמד שלשתן וקנה מיד כשאמר הכסף שבידך תנהו לפלוני וכיון דקנה שוב אינה יכול למחות [רמז תרלב] ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלין בלא דעת אשתו אע"פ שמשועבדין לה בזמן הזה ואם הם רוצים להשוות שעבוד מטלטלין לשעבוד קרקעות לא ימכור אדם בלא דעת אשתו אלא [ודאי] כי תקינו דורות האחרונים לגבות כתובה ממטלטלין מפני שאין להם שדות וכרמים בזמן הזה [היינו] דומיא דגמלים של ערבאין ותותבי דבי מוכסי ושקי דתרמודאי ואשלי דקמחוניא [*דאשה גובה פורנא מהם] שהן מטלטלין שהן בעין ואפילו מטלטלין שאינן בעין [אם] תופסה אותן נשבעת כמה יש בידה וגובה השאר ממטלטלין שהן בעין בשומת הדיינין אע"פ דתפסה לאחר מיתה והכי אמרי' אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה מה שתפסה תפסה ואין כח ביד חכמים להוציא מידה אפילו בזמן שהיה שעבודה על הקרקעות וכ"ש עתה ששעבודה על המטלטלין אבל להוציא מטלטלין שהן ביד היתומים וליתן לה לא ראיתי מימי ואפילו בזמן הזה וא"ת יש לחייב את שמעון משום דרבי נתן דאמר מנין לנושה כו' הא אמרינן לא אשכחן תנא דמיקל תרי קולי בכתובה דר"מ דאית ליה מטלטלי משתעבדי לכתובה לית ליה דר' נתן ור' נתן לית ליה דר"מ הלכך אפילו היה כסף ביד שמעון [עדיין] לא היה להם להוציאו מיד ולתת לו ושלום אליעזר ב"ר נתן:

עוד נשאל לראב"ן [רמז תרלג] על עסק לאה שנשאת לראובן והיו לה בנים ממנו ובת ומת ראובן ונשאת ליעקב ומת יעקב בלא בנים ואחר מיתת יעקב נתנה כבינתה לבתה ושאר מטלטלין ומתה לאה ועכשיו אחיה בני ראובן תובעים מה שנתנה לה אמם ואומרים אמנו לא נשבעה על כתובתה והנכסים בחזקתנו הם והשיב דעתי נוטה שזכתה הבת מכל צד שאם באים אחיה להוציא מאחותה מכח אביהם ואומרים לא נשבעה אמם על כתובתה והנכסים בחזקתם הם אפילו יש להם עדים כי של אביהם הם הנכסים האלו שביד אחותם אין יכולין להוציא מידם דהכי אמרי' ריש פ' אלמנה ניזונית אלמנה שתפסה מטלטלין בכתובתה מה שתפסה תפסה ואין היתומים יכולין להוציא מידה ובתה נמי הבאה מכחה אין מוציאין מידה ואפילו אם נתנה לאה כבינתה לבתה באלמנות ראובן וכ"ש שנתנה אחרי שנתארמלה ונשאת ליעקב דיעקב בנכסי לאה לוקח הוי וכי מת [יעקב חזרו הנכסים ללאה] מכח יעקב כיון שאנו רגילין לכתוב ודא נדוניא דהנעלת ליה ומקבל הבעל בשומא הוי הכל בחזקתה ואין האחין יכולין לומר של אבינו הוא וכ"ש עתה שאין להם עדים שהיו של אביהם שאין יכולין להוציא ואם באים מכח אמם ואומרים לא נתנה ליך אמנו כלום אלא הפקידה בידך או תפשת בעצמך במות [אמנו] עליהם להביא ראיה ואם אין להם ראיה ויש (*לה) [להם] עדי צוואה או יש להם עדי מתנה אין להם עליה [אפילו] שבועה ואפילו אם היו (*חפצים) [*החפצים] ביד האחין היה להם ליתן [*לה] משום מצוה לקיים ד"ה ואפילו איכא ב"ד דסבירא להו אין כופין על (מדת סדום) מצוה לקיים ד"ה מיהו היכא דקדמה ותפסה לא מהדרינן עובדא ואם אין לה לא עדי מתנה ולא עדי צוואה נשבעה שבמתנה גמורה נתנה לה אמם אותם החפצים ותפטר כי מטלטלין אינם צריכים לא עדים וקנין ושטר אלא משיכה אליעזר ב"ר נתן:

[רמז תרלד] :

[דף קנה] למכור בנכסי אביו עד היכן עד שיהא בן עשרים והאלפסי ורשב"ם פי' דוקא נכסי אביו [אבל נכסים שקנה לא] ור"ת [פירש] דה"ה נכסים שקנה וטעמא משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי חישינן לזלזול ואין יכול למכור בשום נכסים רק במטלטלין כדי חייו ובסוף פ' מציאת האשה פי' רש"י עד שיהא בן עשרים או עד שיביא שתי שערות אבל המיימוני פסק כמו האלפסי [*פי' שיהא בן עשרים ואם הביא שתי שערות אינו מוכר] בס' קנין פ' כ"ט דהלכות מכירה:

תינוקת בת י"ד שנה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר לאו דוקא נקט מקחה מקח דהא פשיטא אלא איידי דנקט ממכרה ממכר נקט נמי הא:

שאל ר' שמשון כהן ומר אליהו כהן את רבינו גרשון [רמז תרלה] על היתום שנפטר וצוה בפני עדים ונתן כל אשר לו לשמעון דודו מקרקעי ומטלטלי חוץ משני צמדי כרם ששייר ויהודה דודו לא היה שם לימים בא יהודה ושמע צוואת נכדו והיה מתרעם על שמעון ואומר שהצוואה אינה כלום לפי שלא היה בן שלש עשרה שנה ועדים אמרו שהיה בן י"א שנה והשיב נראה שאין בצוואתו כלום דאמרי' פ' מי שמת בודקין לגיטין כו' ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והכי הלכתא וה"מ שאינו יודע בטיב משא ומתן אבל יודע בטיב משא ומתן אפילו בן י"ג שנה ויום א' מקחו מקח כדאמרי' התם דשלח גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד כו' שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר (במטלטלין) ולישלח ליה בתינוק מעשה שהיה בתינוקת היה ולישלח ליה בתינוקת בת שנים עשר שנה ויום אחד מעשה שהיה כך היה אלמא דתינוקת בת שנים עשר שנה ויום אחד מקחה מקח וממכרה ממכר (במטלטלין) כשיודעת בטיב משא ומתן וה"ה לתינוק בן י"ג שנה ויום אחד דאז הוא בכלל איש והלכתא כגידל והני מילי לענין זבינא דהתם בעינן דידע בטיב משא ומתן אבל לענין מתנה אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן מתנתו מתנה כיון דהוה בן י"ג דאמר אמימר מתנתו מתנה והאי יתום כיון דלא הוי בן י"ג אע"ג דידע אין מתנתו מתנה במקרקעי דכי אמר אמימר מתנתו מתנה אגידל בר מנשיא קאי והכי קאמר אמימר אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן ואין מקחו מקח מ"מ מתנתו מתנה כיון דהוי בן י"ג אבל פחות מי"ג (ולא ידע) אפילו מתנתו אינה מתנה [רמז תרלו] ובקטן לא שייך לומר מצוה לקיים ד"ה דאמר רב מנין למתנת ש"מ דכתיב איש כי ימות וגו' יש לך העברה אחרת שהיא כזו ואיזו זו מתנת ש"מ איש אין קטן לא ואפילו לר"נ דאמר מתנת ש"מ דרבנן כדי שלא תטרף דעתו לא שייך גבי קטן מצוה לקיים ד"ה מדיוקא דשמעתתא דטעמא דש"מ מתנתו מתנה כדי שלא תטרף דעתו כמו בריא בכסף בשטר ובחזקה ור"נ סובר קטן אין יכול להקנות לא בכסף ולא בחזקה דאמר ר"נ אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' הלכך גבי יתום לא שייך ביה מצוה לקיים ד"ה ואין בצוואתו כלום וה"מ בפחות מבן י"ג (ולא ידע) דאין מתנתו מתנה לגבי מקרקעי אבל לגבי מטלטלין מתנתו מתנה אף בפחות מי"ג ואפילו לא ידע בטיב משא ומתן וצוואתו קיימת דתנן הפעוטות מקחן מקח כו' כבר שית כבר שבע ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה כו' משום כדי חייו כו' הלכך כל מקרקעי שהניח היתום נפלו לפני היורשין וחולקין בשוה ומטלטלין זכה בהן שמעון בצוואת היתום לפי הדין דהלכתא כמר בר רב אשי דאמר מתנתו מתנה ושאלת שלום מאתי גרשום בר' יהודה:

עיין פרק מציאת האשה ופ' השולח ופ' הניזקין:

לא אמרו אלא במטלטלין אבל במקרקעי לא פר"י דאין לפרש בעדות קרקע דמ"ש ממטלטלין ועוד דהכא [*בעדות לבד] לא שייך שטות אלא פר"י עדות שומא שיאמר כך וכך היה שוה זאת הקרקע:

[דף קנז] [רמז תרלז] נפל הבית עליו ועל אביו והיו עליו כתובת אשה ובע"ח ב"ה אומרים נכסים בחזקתן פירוש דסבירא להו כיון דמחוסר גוביינא אפילו מת האב תחלה הוו בחזקת יורשין וב"ש לטעמייהו דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ומזה (*בלבד) הלכה כב"ה הלכך לא שקלי כתובת אשה ובע"ח כלום כיון שהן באין מכח הבן והבן עצמו לא היה מוחזק בפנינו בנכסים מעולם ואפילו מת האב תחלה קמו נכסי בחזקת יורשין ואין מוציאין מידם בספק:

(*מכאן וכו'):

הגה"ה אמנם אם יש מקצת נכסים ביד הבעל שבאו מכח האשה כגון נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ועכשיו יורשיה באין מכח ירושה ולא מכח חוב בזה הדין פסוק במשנה אחרת נפל הבית עליו ועל אשתו בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים כתובה בחזקת יורשי [*הבעל] ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה ושאר נכסי צאן ברזל אותו ממון שהביאתו מאביה אבל הוא קבלן בשומא ונעשו כשלו אלו הן בחזקתו ומסקנא שם דחזקת שניהם שוה הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו שהממון בחזקת שני השבטים בשוה:

נפל הבית עליו ועל אמו. גם זה הדין פסוק לשם דאמר ר' עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ופי' רבי זירא בחזקת יורשי הבן לפי שהוא זרעה הראוי לירש יותר מאחי' ונכסים בחזקתן קיימי אע"פ שאין משבטה ור' אילא אומר בחזקת אחי האם שהם משבטה ויורשי הבן אינם משבטה והכי הוי מסקנא דיורשי האם עדיפי שהם שבטה ומתוך כך יש לדקדק בירושות הבאות מכח ספק כמו במקום שנהרגו ולא נודע ראשון ואחרון להעמיד הנכסים בחזקת השבט שהוחזקו בו תחלה עכ"ה:

[*נפל עליו ועל אביו] [רמז תרלח] מכאן הוכיח הרב רבי שמואל הלוי דלא אמרי' על היתומים מצוה לפרוע חוב של אביהם אלא היכא שירשו מאביהם כדי החוב. כתב רבינו מאיר וז"ל ראיתי מכתב רבותינו בדין נפל עליו הבית ועל ארבע בנותיו ועל אשתו [*לאה] יורשי הבעל אומרים אשתו מתה ראשונה ואח"כ מת הבעל וארבע בנותיו והננו יורשין אותו ואחיה של לאה אומרים לאה מתה אחרונה והננו יורשין כתובתה ויש מרז"ל שאומרים שלא יטול אחי לאה אלא חלק שנים עשר מן הנכסים ויש שכתבו שלא ליטול אלא חלק ל"ב מן הנכסים וחשבי ליה כספיקות וספיקי ספיקות דלמא הבעל מת אחרון ואם תימצי לומר לא מת אחרון שמא בת אחת מתה אחרונה ושמא השניה ושמא השלישית ושמא הרביעית ואני בעניותי נראה בעיני אע"ג דהוא בא (*מארבע) [*מחמשה] כחות מכח ראובן וארבע בנותיו [*מ"מ] אין זה אלא כח אחד דכיון דכולהו הוו קבועין הא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי ולאה שקולה כנגד כולן וא"כ לא שייך למימר [ספק] ספיקא ולא דמיא כלל האי מלתא לספק ספיקא דעלמא כדפרישית מטעם כל קבוע והא דאמרי' בפרק שני דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' עד אמינא לך איסורא דלא נייד פירוש האשה שקבועה בבית משום דכל כבודה בת מלך פנימה ואיכא למימר דאסור בכל הנשים אע"פ שלא קדש אלא אחת מטעם כל קבוע כו' וכן פר"י ולר"ת דפירש שם בע"א אין ראיה משם אבל יש ראיה מסוף פ"ק דכתובות דגרסי' התם אי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש הב"ע דאזלה איהי לגבייהו והוה ליה קבוע ולא דמי להיכא דהיו בנות נשואות והיו באין גם בעליהם כל אחד אומר אשתו מתה אחרונה דאז ודאי כל אחד נוטל חלק ששי דיש כח לזה כמו לזה אבל השתא דליכא אלא שני בעלי דינין ואע"ג דזה בא מכח הבעל וארבע בנותיו וזה בא מכח אחותו גרידא כיון דאמרי' כל קבוע שקולין הן ויחלוקו ואין לומר שמא לא נהרגו במקום קביעותם אלא כשיצאו חוץ לבית דכה"ג פריך בנזיר ודלמא בשוקא אשכח וקדיש דהא לא קשיא דאפילו אם נהרגו חוץ לבית אמרינן ראשון ראשון (*נהרגו דכל) [*שיצא נהרג וכל] דפריש מרובא פריש דאיכא למימר דתחלה נהרגו ארבע האב [ושלש] בנותיו עד שלא נשאר אלא אחד מהם (והאשה ומהנך תרתי שנשארו איכא חד ספיקא איזה וכו') [והאשה היא אחת מהנך שנשארו ואיכא חדא ספיקא] איזה מהם נהרג תחלה ויחלוקו ואין לומר דלא אשכחן כל קבוע אלא בדיני נפשות ואיסורא ולא בדיני ממונות זו מנין אי משום דקרא דוארב לו דילפינן מיניה קבוע בדיני נפשות כתיב א"כ באיסורא מנין אלא ודאי אין לחלק וקצת יש להביא ראיה מדאמרי' פרק מי שמת נפל הבית עליו ועל מורישיו אע"ג דיש לפרשו על אחד ממורישיו משמע נמי אם היו מורישין שנים כן הדין דיחלוקו לב"ש בעל חוב ויורשי מורישיו אע"ג דיורשי מורישיו באים מכח שני כחות ובעל חוב מכח אחד ועד כאן לא פליגי ב"ה ואומרים נכסים בחזקתן אלא משום דיורשי האב ויורשי מורישיו [ודאי] ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מדי ודאי דאפילו מתו מורישיו תחלה וירשם ראובן אין לו לבעל חוב עד שיגבוהו בית דין דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי כדאמרינן פרק החולץ אבל בנדון זה אידי ואידי ספיקא נינהו הללו באין לירש והללו באין לירש דברי הכל יחלוקו ואפילו אם הלכה כשמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו שהרי אם הבעל מת ראשון היא ראויה ליטול כתובתה [בלא] שבועה [רמז תרלט] דכל כה"ג דמת פתאום לא חיישינן לצררי. וכן פי' רבינו שמשון ממנביל"א על קושיא דמקשינן גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ואפי' למ"ד נכסים בחזקתן [הוי וכו'] ויחלוקו והא אין אדם מוריש שבועה לבניו ופירש הכא דמת פתאום לא אסיק אדעתיה לאתפושי צררי אלא כשמת על מטתו כדרך כל הארץ ביישוב הדעת וכל כה"ג הבו דלא לוסיף עלה על מילתא דרב ושמואל ואפילו אם תימצי לומר דרב ושמואל איירי בכל ענין מדלא משני התם פ' כל הנשבעין הכי על כמה פירכות דפריך להו מיהו אנן לא קי"ל בהא כוותיה דהא אפילו ההוא דשכיב ושבק אחין הוה ס"ד למימר הבו דלא לוסיף [עלה] ונהי דמסקינן מה לי שלא פקדני אבא מה לי שלא פקדני אחי ה"מ התם דאין טעם לחלק אבל הכא שיש טעם לחלק כדפרישית (נמי) נימרו הבו דלא לוסיף עלה ושלום מאיר ב"ב:

[דף קנז] [דאקני ולוה ולוה וחזר וקנה] והלכתא יחלוקו [רמז תרמ] הקשה ה"ר אברהם מריגנשבור"ק אמאי חולקין הואיל וספק בדין הוא נימא היכא דקיימא ארעא תיקום כדמשמע פ' חזקת הבתים ונראה לומר דיחלוקו דאמרי' הכא אינו מחמת ספיקא אלא ס"ל דאי בעי למיהדר לגמרי [מצי למהדר] דפשיטא דלא אישתעבד אלא לכשיקנה אבל ס"ל דלא (מצי ל)מיהדר ביה אלא מפלגא מפני שרוצה ששניהם שוים יהיו בזה הדבר כדי לעשות לכולם נחת רוח ופסק ה"ר אברהם דכל בע"ח הבא לטרוף נכסים שאינם ידועים אם נקנה אחר כתיבת השטר (כולו) או קודם שעליו להביא ראיה מתי נקנו ואם [לא] יביא ראיה לא יטול כי אם מחצה דאל"כ (*כמה שטרות) [*כל השטרות] וכתובות דאקנו היו פסולין משום דאתא בהו לידי תקלה דזימנין דליכא עדים מתי נקנה זה הקרקע שבא לטרוף ממנה ויקח הכל ומן הדין אין לו ליקח אלא מחצה. ובשמעתא דתלמודא משמע דפסלינן בהכי משום הכי תסתיים שעל הטורף להביא ראיה מתי נקנה הקרקע:

סליק פירקא:

הגהות מרדכי הקצר

עריכה

אמר רב נחמן כו':

הגה"ה כ' בעל העיטור ז"ל [רמז תרעא] כ' רב האי גאון דדבר שאין בו ממש כגון אויר ודירה ואכילת פירות בלא גוף כולהו לא מהני בהו קנין ואפי' אגב מקרקעי וראיה מדאמר ידור פלוני בבית זה כו' ורב נחשון השיב [דידור בו שעה אחת] משום דלא אמר ידור כך וכך זמן וידור בו שעה אחת משמע עכ"ל. ועוד כתב ואיכא למשמע מינה דאפילו יורש אין יורש אויר בלא גוף דגרסינן גבי הלואתו לפלוני שאני התם הואיל ויורש יורשה עכ"ל:

ועוד כתב תשובה לרב פלטוי גאון מאי דכתב בשטר [רמז תערב] כל דאית לי ודיהוי לי נתון לברי לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא ואינך לא ועוד כתב דכי אמרינן אין אדם [רמז תרעג] מקנה דשלב"ל ברשותו ה"מ היכא דלא תפיס לההיא מידי דאקני ליה וקתבע ליה אבל אם תפס תפס וכ"כ רי"ף ויש להביא ראיה גבי הא דאמרינן אמר רב נחמן אף משבאו לעולם יכול לחזור ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה והגאון מוקמא בגוסס דומיא דמה שאירש מאבא מכור לך א"נ בכדי חייו דומיא דמה שתעלה מצודתי היום מכור לך עד כאן:

ונכנס אחריה לחורבה. פי' רשב"ם דנשואה היתה ולפי שהיתה דעתו לגרשה קאמר דאין יורשה ומכאן פסק דאדם שרוצה לגרש אשתו אינו יורשה וכדאמרינן נמי בגיטין כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות כך פי' רשב"ם וקשיא דאמרינן בסמוך הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אין יורשה משמע שאם נכנס אחריה שלא לבודקה היה יורשה ופירש רשב"ם דגרסינן הואיל ונכנס אחריה לבודקה. ור"ת פירש דבארוסה מיירי ואמרו בפ' נערה שנתפתתה בגמ' מסר האב לשלוחי הבעל היתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו אם מתה יורשה וזאת החורבה היתה שלו ולכך היה יורש אם לא מפני שנכנס אחריה לבודקה וניחא השתא הואיל ולא נכנס אחריה כי אם לבודקה ולפי זה צריך לומר שלא היתה תותרנית ולא הוו קדושי טעות וגם אין ראיה למה שפסק רשב"ם ואדרבה פרק כל הגט מוכיח דבין ר' יוחנן ובין ריש לקיש מודו דאין מפסיד פירות כי אם משעת כתיבה ומשעת נתינה:

סליק פרק ט:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/מרדכי/בבא_בתרא/פרק_ט"