ביאור:שמות יב טו
שמות יב טו: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם; כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל; מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי."
תרגום ויקיטקסט: - שבעה ימים החל מיום היציאה ממצרים (15 בחודש הראשון) תאכלו לחם רק בצורת מצות (ולא חמץ); אך כבר בתחילת היום הראשון תשביתו (תבטלו) מבתיכם כל שאור (תערובת המשמשת להחמצת בצק); כי כל מי שאוכל חמץ בימים אלה, מהיום הראשון עד היום השביעי , מפר את מצוות ה', ונפשו נכרתת ונפרדת מעם ישראל.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב טו.
שבעת ימים מצות תאכלו
עריכהלפי חכמי המשנה, זו אינה מצוה אלא רשות - אם אתם רוצים לאכול מאפה מקמח ומים, אז תאכלו אותו רק בצורת מצות ולא בצורת חמץ. אולם לא חייבים כלל לאכול מאפים - אפשר לאכול כל שבעת הימים רק פירות וירקות. חז"ל הגיעו למסקנה זו מתוך הקבלה לפסוק המקביל, (דברים טז ח): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה"(רש"י). ראו: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
תשביתו שאור מבתיכם
עריכהשאור הוא תערובת של קמח ומים שהחמיצה, ומשמשת להחמצת בצקים . אנשים אוהבי-טבע בימינו נוהגים להחזיק קערת שאור, ולהשתמש בו להחמצת בצקים. בכל פעם שאופים לחם, הם מוסיפים לבצק מעט מהשאור. השאור מעביר את חיידקי-ההחמצה אל הבצק, ותוך מספר שעות החיידקים גורמים לבצק להחמיץ. לאחר מכן, לוקחים חלק מהבצק שהחמיץ ומעבירים בחזרה לשאור כדי לשמור על כמותו. השאור הוא למעשה מושבה של "עובדים" - חיידקי-החמצה הגדלים ומתרבים ו"מועסקים" בהחמצת בצקים.
ייתכן שגם אבותינו נהגו כך. במשך כל השנה, הם החזיקו "מושבת חיידקים" - קערת שאור ביתית, והשתמשו בה להחמצת בצקים. פעם בשנה, לקראת חג הפסח, הם נצטוו להשבית את המושבה ולהיפטר מהשאור. מדוע? -
- כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל:
עריכהכשבני ישראל היו עבדים במצרים, לא היה להם זמן לחכות שהבצק יחמיץ, ולכן מאכלם העיקרי היה מצות, לחם עוני. כשהם יצאו ממצרים, הם נצטוו לשמור על אותו תפריט בליל היציאה ושבעה ימים אחריו, כדי שיזכרו את מוצאם, מאומה של עבדים עניים, ולא יתגאו בכוחם, (שמות יב ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".
מי שאוכל חמץ בימים האלה, מתנכר למוצא שלו, וכורת את עצמו מעם-ישראל. כיוון שהכריתה הזאת היא עונש חמור מאד, נצטוינו לעשות סייג למצוה ולהרחיק, לא רק את החמץ האכיל, אלא גם את השאור הגורם להחמצה.
ביום הראשון
עריכהלפי הפשט, היום הראשון הוא היום הראשון של חג המצות - 15 בניסן. צריך להשבית שאור ביום הראשון, כלומר לדאוג שב-15 בניסן לא יהיה ברשותנו שום שאור.
אולם, חז"ל פירשו שאיסור החזקת שאור מתחיל כבר בחצות של יום 14 בניסן - כ-6 שעות לפני כניסת החג: "אך ביום הראשון תשביתו שאור - מערב יום-טוב. וקרוי ראשון לפי שהוא לפני השבעה. ומצינו מוקדם קרוי ראשון, כמו (איוב טו) "הראשון אדם תולד" - הלפני אדם נולדת. או אינו אלא ראשון של שבעה? ת"ל "לא תשחט על חמץ" - לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים" (רש"י ע"פ מכילתא). מדוע? - ראו ביאור:למה איסור חמץ מתחיל מאמצע היום.
ונכרתה הנפש ההיא
עריכה"הנפש ההוא - כשהיא בנפשה ובדעתה, פרט לאנוס. מישראל - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר? ת"ל במקום אחר מלפני - בכל מקום שהוא רשותי" (רש"י).
ראו פסוקים נוספים וביאורים על עונש כרת.
הקבלות
עריכהיש מפרשים שאיסור חמץ נועד גם לאותה שנה של יציאת מצרים, ויש מפרשים שהאיסור התחיל רק מהשנה הבאה. ראו:
- (שמות יב לד): "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם".
- (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:למה אסור להחזיק שאור בפסח?
קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12-15
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.