תפארת ישראל על תענית א
משנה תענית, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
משנה | סדר מועד | מסכת תענית
תפארת ישראל על מסכת תענית: א | ב | ג | ד | כל המסכת
יכין למשניות: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז || בועז || הלכתא גבירתא
יכין
עריכהמאימתי מזכירין "גבורת גשמים"? – לומר "משיב הרוח" ב"אתה גבור". ונקרא "גבורות", משום דהגשם אחת מגבורות הקב"ה הוא. ולא קאמר "זוכרין", דקא משמע לן דאין להזכיר "משיב הרוח" עד שהכריז השמש והזכיר את הצבור לאומרו, כמו שכתוב בירושלמי.
[וכמו כן אין פוסקין מלומר "משיב הרוח" בפסח עד המנחה, שאז כבר שמעו שפסק השליח צבור מלאומרו במוסף (אורח חיים קיד).
או נראה לי, ד"זוכרין" הווה משמע בלב (כמגילה יח א). ואין להקשות מפסחים קו א, דאמרינן "זכרהו על היין"? נראה לי דהתם שאני, מדכתיב "לקדשו", היינו בקידש באמירה. וכן אמרינן במכילתא: לקדשו בברכה. ובני הרב המאור הגדול, מהו' ברוך יצחק שליט"א עוררני לזה.]
רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג – בשחרית יום ראשון של סוכות. דבחג נידונין על הגשמים, ובשחרית נוטלין הלולב לרצות על הגשמים.
רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג – רוצה לומר: במעריב שקודם שמיני עצרת.
[תוס' דף ב ב ד"ה "משעת". ומסתמא רבי יהושע דמשנה כרבי יהושע דברייתא סבירא ליה. אבל אין לומר דפליג, ורבי יהושע דמתניתין אשחרית דשביעי קאמר, וכדמשמע לכאורה מלקמן (דף ג א), דקאמר "הי רבי יהושע" וכו'. ליתא, דהרי גשמים בחג סימן קללה עדיין בשביעי. ואין לומר דבשחרית של שמיני קאמר; [ד]זה אינו אחרון של חג. ותו, דהרי אסור להזכיר עד שיכריז שליח ציבור, כמו שכתוב בירושלמי, ואיך יפסיק בשחרית בין גאולה לתפילה?
ואם תמצא לומר: הרי רבי אליעזר, דקאמר ביום ראשון דסוכות מזכיר, ומלולב גמר לה, אם כן ודאי, או דפליג אהך דירושלמי דאסור להזכיר קודם הזכרות השליח צבור, או דסבירא ליה דלצורך רבים מותר להפסיק בין גאולה לתפילה. ואם כן, רבי יהושע נמי, אפשר דפליג אירושלמי כרבי אליעזר?
ליתא, דרבי אליעזר אפשר דסבירא ליה דבמוסף של יום ראשון מתחיל להזכיר. אבל רבי יהושע, אי סבירא ליה דבמוסף של שמיני עצרת מתחיל להזכיר, אם כן היינו כרבי יהודה, ובש"ס קאמרינן דרבי יהודה פליג ארבי יהושע דמתניתין. ותו, הרי על כרחך צריך לומר דלרבי יהושע במעריב של שמיני עצרת מתחיל להזכיר, דהרי כל עיקר טעמו של רבי יהושע שסתר דברי רבי אליעזר, הוא משום דגשמים בחג סימן קללה, והרי גם במעריב של שמיני עצרת תו אינן קללה. אלא על כרחך כדאמרן.]
אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג כסוכה סוף פרק שני, למה מזכיר?
אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בעונתו – רצה לומר: לא אמרתי שיתפלל על הגשמים בחג לומר "ותן טל ומטר", רק אמרתי שיזכיר אז שיש כוח ביד ה' להוריד גשמים, משום דאז זמן גשמים.
אמר לו: אם כן לעולם יהא מזכיר – אפילו בקיץ, אפשר שיוריד גשמים בגבורתו יתברך, מדמזכירין מדת יום בלילה מהאי טעמא (כברכות יא ב). אלא דהכא שאני דהוא סימן קללה בקיץ. ורבי אליעזר סבירא ליה דבאמת בכל השנה אם רוצה להזכיר – מזכיר, רק קודם שישאל הגשמים – חובה לו לרצות על הגשמים, כמו שמרצה בזמן ההוא בלולב.
אין שואלין את הגשמים – לומר "ותן טל ומטר" אלא סמוך לגשמים – רצה לומר: אף דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בהזכרת "משיב הרוח", על כל פנים ב"שאלה" מודו, דאינה רק בזמן רביעה המפורש לקמן (משנה ג) (א).
רבי יהודה אומר: העובר לפני התיבה, ביום טוב האחרון של חג, האחרון המתפלל מוסף מזכיר, הראשון המתפלל שחרית אינו מזכיר.
ביום טוב הראשון של פסח הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר – והכי קיימא לן (אורח חיים קיד). מיהו בתפילת לחש יאמרו הציבור "משיב הרוח" במוסף שמיני עצרת ובמוסף פסח.
עד אימתי שואילן את הגשמים? רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח – כמו שמתחיל "משיב הרוח" באחרון דסוכות, כך יסיים באחרון דפסח. ואף על גב דלעיל לא קאמר רבי יהודה הכי, תרי תנאי אליבא דרבי יהודה.
רבי מאיר אומר: עד שיצא ניסן, שנאמר (יואל ב): "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" – דרצה לומר: בניסן, אלמא דבכל חודש ניסן עדיין הגשמים סימן ברכה.
בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים - לומר "ותן טל ומטר".
רבן גמליאל אומר: בשבעה עשר בו, חמשה עשר יום אחרי החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת – רצה לומר: משום שהעולי רגלים חייבים להשהות בירושלים כל ימי החג (כסוכה מז א, ותוספות שם ד"ה לינה; ובראש השנה ה א, ואשתמיטתה לרב תוספת יום טוב ד"ה כדי), להכי לא רצו להתפלל על הגשמים, שיעכבום בשובם לביתם, ואיחרו מלשאול גשמים עד כדי שיגיע היותר חלש מהם למקום היותר רחוק מירושלים, דהיינו פרת שהוא בצפון ארץ ישראל. ואותו הגבול היה היותר מרוחק משאר הגבולים מירושלים, דהרחוק ביותר פטור מלעלות לרגל (כפסחים ע ב).
והכי קיימא לן גם השתא. מיהו אנן בחוץ לארץ מתחילין לשאול בערבית של יום שישים אחר התקופה, ויום התקופה הוא בכלל השישים (אורח חיים קיז). ואם צריכים לגשמים – לא יתפללו על הגשם בשמונה עשרה, רק כל יחיד יבקש על זה בשומע תפילה (ט"ז שם).
הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים, התחילו היחידים – רצה לומר: תלמידי חכמים גדולים גדולים חייבים, אבל תלמידים רשאים להתענות מתענין שלוש תעניות – שני חמישי שני. אוכלין ושותין משחשיכה קודם התענית, ומותרין במלאכה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.
הגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלוש תעניות על הציבור – שני חמישי שני. אוכלין ושותין משחשיכה – ליל שלפני התענית עד עלות השחר, כל שלא ישן שינת קבע, וכן בכל תענית. ובהתנה מותר אפילו ישן. ויש אומרים דבשתייה אין צריך תנאי. וראוי להחמיר, אם לא שרגיל לשתות אחר השינה (אורח חיים תקסד). ומותרין במלאכה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.
עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תעניות אחרות על הציבור – שני חמישי שני. אוכלין ושותין מבעוד יום – רצה לומר: מפסיקין מלאכול מבעוד יום, קודם ליל שלפני התענית. ואסורין ביום התענית במלאכה, וברחיצה בחמין וכל הגוף, אבל מקצת הגוף בחמין, או כל הגוף בצונן מותר ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה. ונועלין את המרחצאות החמין (אורח חיים תקעו).
עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין עליהם עוד שבע – שני חמישי, שני חמישי, שני חמישי, שני, שהן שלוש עשרה תעניות על הציבור - ואין גוזרין יותר.
הרי אלו יתרות על הראשונות - בדברים שהן "עשה", ובפרסום מאד, שבאלו מתריעין - בשופרות בתפילה (וכפרק שני). ונקט "מתריעין", משום דהתרועה הוא עיקר מה שציוותה תורה: "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם", והתקיעה טפל לה. ונועלין את החנויות. בשני - רצה לומר: כל תענית מהן שהיה ביום שני בשבוע, מטין עם חשיכה - רצה לומר: פותחין קצת דלת החנות לפנות ערב, מדצריכים לקנות לאכילה. ובחמישי מותרין - לפתוח החנות לגמרי כל היום מפני כבוד השבת.
עברו אלו ולא נענו, ממעטין במשא ומתן - מלקנות צרכי חופה דווקא (אורח חיים תקנא), בבנין בית חתונה, ובנטיעה - אילן לטייל תחתיו. ולי נראה דהיינו אילן שהיו רגילין לנוטעו ביום שיולד ילד (כגיטין נז א). באירוסין שלא יארסו כלל, ובנישואין - ובלא קיים פריה ורביה שרי, ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום - רצה לומר: כאילו נגערו מהקב"ה.
היחידים - רצה לומר: תלמידי חכמים גדולים חייבים, אבל תלמידים רשאים להתענות, חוזרים ומתענים שני וחמישי ושני עד שיצא ניסן - של תקופה, דהיינו שלושים יום אחר תקופת ניסן. ולדידן שזמן גשמים שלנו בקיץ, כשהגיע זמן הגשמים ולא ירדו, מתענין היחידים כלעיל, ושוהין שישה ימים, ואחר כך בית דין גוזרין השלוש עשרה תעניות כלעיל. רק שבתענית חוץ לארץ אין צריך להפסיק מבעוד יום (אורח חיים תקעה).
יצא ניסן ולא ירדו גשמים – סימן קללה, שנאמר (שמואל א יב): "הלא קציר חטים היום" וגומר.
בועז
עריכה(א) והיינו להך לישנא דש"ס (דף ד ב) דשאלה לחוד והזכרה לחוד. ורוצה לומר: אף שמזכיר "משיב הרוח" – אפילו הכי ביום שלאחריו אינו שואל "ותן טל ומטר". אם כן, מהאי טעמא בסוף פלוגתת רבי אליעזר ורבי יהושע, קודם שהזכיר דברי רבי יהודה, קאמר תנא (משנה ב) "אין שואלין" וכו'; דרצה לומר, רק רבי אליעזר ורבי יהושע סבירא להו הכי, מה שאין כן לרבי יהודה, אית תנא דסבירא ליה לרבי יהודה דתיכף כשמתחיל להזכיר "משיב הרוח", ישאל ביום חול שלאחריו, כש"ס שם (דף ד ב).
מיהו לאידך לישנא (שם), דלרבי אליעזר ורבי יהושע - שאלה והזכרה חדא מילתא היא, ורוצה לומר: תיכף כשמזכיר ביום טוב, מתחיל מיד לשאול ביום חול שלאחריו. אם כן, מה שכתבה מתניתין: "אין שואלין" וכו', אינו לרבי אליעזר, דהרי רבי אליעזר סבירא ליה דמזכיר ביום ראשון דחג, ואיך ישאל בחול המועד סוכות אחריו, שהוא סימן קללה? והרי רבי אליעזר בעצמו אמר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר. אלא רבי יהושע קאמר לה, והכי קאמר: אם כן, לעולם יהיה מזכיר? אלא אין שואלין הגשמים אלא סמוך לגשמים, ומדשאלה והזכרה חדא מילתא, להכי לא יזכיר אלא ביום אחרון של חג, ומיד ביום חול שלאחריו ישדאל.
אם כן, מהאי טעמא נקט לה תנא להך "אין שואלין" מקמי מילתא דרבי יהודה, דלרבי יהודה אית תנא דסבירא ליה אליביה דשאלה והזכרה לאו חדא מילתא היא.
ומהאי טעמא נראה לי נמי דלא הזכירו רבי אליעזר ורבי יהושע עד אימתי יזכיר, כמו שאמר אליבא דרבי יהודה, דפשיטא דסופה כתחילתה, דפוסק שניהן ביום ראשון דפסח. והרי כל עיקר טעמא דרבי יהושע דפליג ארבי אליעזר וסבירא ליה שלא להתחיל ביום ראשון דסוכות, הוא רק מדגשמים בחג סימן קללה, אם כן בהפסקה - כולי עלמא מודו דמפסיק שניהן ביום ראשון דפסח, וכדקאמר בש"ס לחד מאן דאמר אליבא דרבי יהודה.
הלכתא גבירתא
עריכהמשניות א-ג
מתחילין לומר גבורות גשמים, דהיינו "משיב הרוח" ב"אתה גבור", בתפלת מוסף של יום טוב האחרון של חג הסוכות, דהיינו שמיני עצרת, כרבי יהושע, דאז זמן גשמים. ולא בתחלת החג, דגשמים אז סימן קללה. ולא בערבית דשמיני עצרת, דאין כולם בבית הכנסת. ובשחרית לא, דצריך להכריז תחלה, ובשחרית אי אפשר להפסיק בין גאולה לתפלה.
ואף על פי שהטור ובית יוסף בשם הירושלמי כתבו שיכריז השליח צבור בקול רם בתוך התפלה "משיב הרוח" – מנהגינו כרמ"א שמכריז השליח צבור קודם התפלה. והמתפלל בביתו, או שדר במקום שאין שם מנין – ימתין עד זמן שמתפללין הקהלות.
ופוסקין להזכיר ביום טוב ראשון של פסח, דהיינו השליח צבור בתפלת מוסף כרבי יהודא ולפי תנא אחד אליביה. והקהל אומרין אותו עד המנחה, דאז שמעו כבר בחזרת מוסף משליח צבור שפסק. דאי אפשר להכריז שלא יאמרו, דנראה כממאנין בגשמים.
ומיהו בטעה במעריב של פסח או בשחרית ומוסף ולא אמר, או במעריב ושחרית דשמיני עצרת ואמר – אינו חוזר, דבאמת מדינא היה ראוי לעשות כן.
ואם טעה ולא אמר "משיב הרוח" וכו', ולמנהגינו דלא אמרינן "מוריד הטל" בימות הגשמים, או שאמר בקיץ – מחזירין אותו לראש התפלה. ובנזכר קודם שסיים "אתה גבור" – מתחיל לראש הברכה. ואם סיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל "אתה קדוש" – אומר "משיב הרוח מוריד הגשם" בלא חתימה. ובאמר בימות החמה, אפילו לא התחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.
ובמסופק אם הזכיר בימות הגשמים או לא הזכיר בימות החמה – עד שלשים יום בחזקת שעשה כמו שהורגל בלשונו עד עתה, וחוזר. ואם אמר תשעים פעמים מיד במוסף דשמונה עשרה "מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם", וכן להיפך במנחה דיום ראשון דפסח "מחיה מתים אתה רב להושיע מכלכל חיים" – אם נסתפק אחר כך חזקה שאמר.
מיהו שליח צבור שטעה דוקא בקול רם – הוי כיחיד (ולרב מגן אברהם ולבוש, אחר שהשלים תפלתו אינו חוזר). אבל בלחש, אם נזכר קודם שהשלים תפלתו – חוזר לראש, מה שאין כן לאחר שהשלים תפלתו – אינו חוזר.
ושאלת הגשמים לומר "ותן טל ומטר" בברכת השנים, שהוא "ברך עלינו" – בארץ ישראל מתחילין מליל שביעי במרחשון, ובחוץ לארץ מתחילין בתפלת ערבית של יום ששים לאחר תקופת תשרי. ויום התקופה הוא בכלל, כגון אם התקופה היא ביום ראשון – אז חל יום ששים שאחריה ביום רביעי. ומתחילין לומר בלילה שלפניו השייכה ליום רביעי. ולעולם הוא שני ימים בין התקופה לשאלה. וסימנך "תזל כטל אמרתי", כלומר: לומר "ותן טל ומטר" הוא אחר מספר ימים כטל לאחר התקופה, ועם יום התקופה הוא ששים (וכן כתב רבינו הגדול, אדוני אבי זקני מורי ורבי, רבינו גדליה ליפשיץ זכר צדיק וקדוש לברכה, בגירסת הרא"ש תענית מ"כ).
ואם צריכים לגשמים קודם זה – לא יתפללו על הגשמים בשמונה עשרה, רק כל יחיד ויחיד יבקש על זה ב"שמוע תפלה".
ופוסקין מלאומרו במעריב של מוצאי יום טוב הראשון של פסח.
ואם שכח מלומר "ותן טל ומטר" בימות הגשמים, ונזכר קודם שהתחיל "תקע" – אומרו במקום שנזכר, מה שאין כן בהתחיל לומר "תקע" – יאמר ב"שמע קולנו" (ובתעניות יאמר "עננו" אחר "טל ומטר"). ואם לא נזכר ב"שמע קולנו" – יאמר בין "שומע תפילה" ל"רצה". ובשכח גם שם, אם נזכר קודם שעקר רגליו – חוזר לברכת השנים, ויתחיל ב"ברך עלינו", ויתפלל כסדר. ואם כבר עקר רגליו – חוזר לראש התפלה.
והטעם דלא אזלינן אחר שהשלים תפלתו, אלא אחר עקירת רגליו – כיון דאנו רגילין לומר תחנונים אחר התפלה, דהיינו "אלהי נצור" להכי לא הוי כהסיח דעתו מהתפלה עד שגמר התחנונים, והוא הדין באומר עוד שאר תחנונים – לא הוי כגומר התפלה, עד שיגמור כל התחנות שרגיל לומר תמיד. מיהא בהסיח דעתו מלומר עוד תחנונים, ואמר "יהיו לרצון", אז אפילו לא עקר רגליו – כעקורין דמי, וחוזר לראש התפלה. ואם שאל מטר ולא טל – אין מחזירין אותו.
משניות ד-ז
סדר זמני תעניות שמתענין שארץ ישראל על הגשמים, כך היא: בהגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים – מתחילין תלמידי חכמים בל בד להתענות שלש תעניות, שני חמישי שני. וכל התלמידים ראוים לכך. ודין תעניות אלו כתענית יחיד, שאין מפסיקין לאכול מבעוד יום, ומותר במלאכה, ובחמשה דברים של חמשה עינוים של יום הכפורים.
ובהגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלש תעניות על הצבור, שני חמישי שני. וכל העם נכנסים לבתי כנסיות, וזועקים ומתחננים. ובכלל זה קריאת "ויחל" כדרך שעושים בשאר תעניות.
מכאן ואילך כשלא נענו משמים – בית דין גוזרין שלש תעניות צבור, שני חמישי שני, ובאלו מפסיקין לאכול מבעוד יום, ואסור בהם בעשיית מלאכה ביום, אבל לא בלילה. ואסור ברחיצת כל הגוף בחמין, לפיכך נועלין המרחצאות (מה שאין כן פניו ידיו ורגליו בחמין, או כל גופו בצונן – מותר). ואסור בסיכה, אלא אם כן הוא להעביר הזוהמא. ואסור בהם בתשמיש המטה, אפילו אין עדיין רעב בעולם (דאם לא כן בלאו הכי אסור). ואסור בנעילת הסנדל בעיר. ומתפללין ומתחננין בבתי כנסיות כבשאר תעניות.
עברו אלו ולא נענו – בית דין גוזרין עוד שבעה תעניות על הצבור – שני חמישי, שני חמישי, שני חמישי, שני – ואסור בהם מה שאסור בשלשה שלפני אלו. ויתירין אלו שמתריעין בהן בשופר על הברכות שמוסיפין בהן בשמונה עשרה, ומתפללין ברחוב העיר (כפרק שני), ומורידין זקן להוכיחם. ומוסיף השליח צבור שש ברכות בתפלת שחרית ובתפלת מנחה. ונועלין החנויות, ובשני לעת ערב פותחין מעט אותן החנויות המוכרות אכילה ושתיה, שימצאו לקנות לסעודת הלילה. ובחמישי פותחין כל היום חנויות אלו לכבוד השבת. וביש לחנות שני פתחים – פותח רק אחד, וביש לחנות אצטבא לפניו – פותח כדרכו בחמישי.
עוברות ומיניקות מתענות באמצעיות, אבל אסור להן להתענות בשלש הראשונות, וכן בשבע אחרונות. מיהו לא יאכלו אלא כדי קיום הולד.
וכשעברו השלש עשרה תעניות ולא נענו – ממעטין במשא ומתן, ובבנין של שמחה, אלא אם כן כותלו נוטה ליפול. ואין מארסין כלל, ואין נושאין אלא אם כן לא קיים פרו ורבו. וממעטין בשאילת שלום לחבירו. ותלמידי חכמים לא ישאלו שלום, אלא כנזופים ומנודים למקום. ועם הארץ שנתן להם שלום – משיבין בשפה רפה וכובד הראש. ותלמידי חכמים לבדם חוזרין ומתענין שני חמישי שני, עד שיצא ניסן של תקופה, שהוא שלשים יום לאחר תקופת ניסן, כדין תענית יחיד. ומפסיקין בראש חודש, חנוכה, ופורים.
יצא ניסן של תקופה, דהיינו שהגיע השמש לתחלת מזל שור – אין מתענין עוד, שאז הגשמים קללה. וכל זה בלא ירדו גשמים כלל, אבל ירדו וצמחו העשבים, והתחילו ליבש – גרע טפי, דמתענים וזועקים עד שירדו גשמים או עד שיבשו הצמחים. וכן בהגיע זמן הפסח או קרוב לו, שהוא זמן פריחת אילנות בארץ ישראל ולא ירדו גשמים – מתענין וזועקין עד שירדו גשמים ראוים לאילנות, או עד שיעבור זמנם. וכן בהגיע חג הסוכות ולא המטיר כראוי למלאות בורות שיחין ומערות – מתענין עד שירד גשם כזה.
באין מים לשתות – מתענין בכל עת, ואפילו בקיץ. ובפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום בימות הגשמים – היא מכת בצורת, ומתענים וזועקים עד שירדו גשמים, או עד שיעבור זמנם.
וכל זה בארץ ישראל וכל הדומה לה, אבל במקומות שעונות גשמים שלהם קודם או אחר שבעה עשר במרחשון, כשיגיע שמנם ולא ירדו גשמים – יחידים מתענים שני חמישי שני, ומפסיקין בראש חודש, חנוכה, ופורים, ושוהין כמו ששה ימים. אם לא ירדו גשמים – בית דין גוזרין שלש עשרה תעניות על הסדר דלעיל. ואין תענית צבור כיום הכפורים בחוץ לארץ, אלא בארץ ישראל בלבד, כלעיל, ובשביל המטר, ורק בעשר תעניות, שהם שלשה אמצעיים ושבעה אחרונות.
ולא מקרי שנענו משמים אלא כשימטר, ויכנסו הגשמים בעומק הארץ החרבה טפח, ובבינונית שני טפחים, ובעבודה שלשה טפחים – אז פוסקין התעניות. מיהו, אף על פי שלא ירדו כדי רביעה (גשם המרבע הארץ כבעל לאשה נקרא רביעה), וירדו כל כך מרובה על הארץ עד שיעלו עליהם אבעבועות ממטר, וילכו זה לקראת זה, אם היה צער מחמת עצירת הגשמים, ואפילו במדינותינו שאין נוהגין בזמן הזה בברכת הגשמים, שתדיר שם הגשם ואינו נעצר כל כך, כיון שהיה עולם בצער על ידי עצירת גשמים – מברך כמבואר באורח חיים סימן רכא (ועיין שם החילוק ביש לו שותף בשדה או לא).
ובהתחילו להתענות וירדו גשמים אחר חצות – ישלימו אותו היום, וקודם חצות – לא ישלימו, ויאכלו וישתו, ולערב יתקבצו, ואומרים הלל הגדול. ובשכיח שכרות – אומרים הלל קודם אכילה ושתיה. והוא הדין ברצו רוב הציבור להשלים – אומרים הלל קודם אכילה, ומתחילין מ"שיר המעלות העומדים בבית ה'..." עד סוף הלל הגדול. וחותמין "מודים אנחנו לך על כל טפה..." כמבואר באורח חיים רכא. ושוב אין צריך כל יחיד לברך רק "הטוב ומטיב" ביש לו שותף בשדה, ו"שהחיינו" באין לו שותף. ועובד כוכבים לא מקרי שותף, מה שאין כן שותפות אשתו ובניו. ובירד ביום שלאחר תענית – אין אומרים הלל הגדול, וכן לא בירד בליל תענית קודם עלות השחר.