תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק ט
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורא תליתאה
עריכה
לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור נ"ל דה"ה לכל מתנות כהונה ומתנות עניים שאם נותן חטים של תרומה ושל מעשר קנאם בשינוי ומוכר הפת של תרומה לכהנים והדמים שלו:
גזזו טואו וארגו אינו מצטרף. פי' האי ארגו דעבדי' נמטו כדאוקימנא צמר ועשאו בגדים דמתני' דאי בארוגה משעה דטואו קנאו ול"ל למימר ארגו אלא ודאי דעבדי' נמט':
אי הכי אפי' השביח נמי אמרי מפני תקנת השבים פי' ואין לומר דהאי דקאמר השביח נוטל שבחו זה מן הדין דשינוי קונה ומה דאמר כחש אומר לו הרי שלך לפניך זה מפני תקנת השבים אבל מן דינא הוה משלם כשעת הגזילה הא ליכא למימר דבשלמא גבי שבחא כד אמרי' שינוי אינו קונה עבדי לי' תקנתא לקנות את השבח מפני שמשלם הקרן שגזל אבל גבי כחשא אי אמרת שינוי קונה וחייב לשלם הקרן של גזלה היכי עבדי לי' תקנתא לשלם פחות מן הקרן שגזל א"ו הא דקאמר הרי שלך לפניך מן דינא הוא דשינוי אינו קונה:
והאר"י בלכ' כסת' משנ' ותנן לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור. מיכן מוכח כפת' המור' שפי' שהו' פטו' לגמרי. ומש"ה מקשה לי' מינ' שאין לומר כאן מפני תקנ' השבי' שמה תשוב' יעשה כיון שאתה פוטרו מלשלם אפי' הדמים ודאי בגזלה הקנוהו השבח כדי שישלם הקרן וה"נ אם כפי שפירשתי בפ' הזרוע שמשלם לכהן דמי צמרו גם הכא יש לומר מפני תקנת השבים שתקנו לו השבח נמי שיתן לכהן דמיו א"ו כפת' המורה מסתבר דפטר לי' מכל וכל וגם הלשון מוכיח כדבריו מדתני פטור שאם כדברי היה לו לשנות אין לו אלא דמי צמרו כדתני' גבי גזלן ומאי דקשיא לי בפ' הזרוע ממאי דאמרי' גבי הרי שנטלו מבית המלך את גרנו. שאני התם דקא משתרשי לי' ל"ק ולא מידי דלא אמרי' הכי אלא גבי גרנו שהחטים עומדין בעינם והמעשר לא נשתנה דומיא דמכר בני מעי' של פרה דאמר' התם נותנו לכהן ומתרץ התם שאני התם דאיתנייהו בעינייהו בעבור זה בא הכהן ונוטלן מן הלוקח והלוקח חוזר עליו גם הוא הי' הולך אצל המלך אלא שאינו יכול חוזר על בעל הגורן שנשתכר בחובו ונמצא פורע חובו מן המעשר אבל היכי דאיכא שינוי כגון הכא שצבעו קנה זה בשינוי ואינו משלם כלום אע"ג דמשתרשי לי' ונהנה מן הצמר דכבר קניי' בשינוי והדמים הו"ל ממון שאין לו תובעין ול"ד אותו שנשתנה לאותו שעומד בעינו:
מיתבי הניח להן אביהן מעות של רבית כו' קשיא לי אמאי שבק מתני' ומקשה לי' מברייתא והא תנן בפירקא דלקמן הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהן פטור מלשלם ואיכא לדיוקא בה כדדייקי' בברייתא אינהו הוא דלא הא אביהן חייב להחזיר ובמתני' נמי תנן משלם כשעת הגזלה ויש לומר כיון דתקנה זו נעשית בימי רבי אלה המשניות שנאן רבי קודם תקנה אבל הברייתו' תקנו תלמידי ר' הילכך מקשי' מיינהו דכיון דכבר תיקן רבי שאין מקבלין מהן האיך חזרו ושנו דמקבלין מהן:
הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסוים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן פי' מן הדין שאפי' דבר המסוי' היורש פטור מלשלם מפני שקנאו בייאוש ושינוי רשות ואין לו לנגזל על הלוקח כלום אלא דינו עם הגזלן אם יש לו משלם דמי גזלתו ואם אין לו מפסיד הכי נמי יורש קנה בייאוש ושינוי רשות ואין דינו של נגזל אלא על נכסי הגזלן אם הניח קרקעות גובה הדמים מהם ואם לאו מפסיד ואפי' הניח מטלטלין הפסיד דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והילכך קנה היורש פרתו וטליתו של זה ואינו מחזיר אלא מפני כבוד אביו וזו היא סברת רמי בר חמא דסבר רשות יורש כרשות לוקח אבל רבא פליג עלי' ואמר יורש כרעא דאבוה הוא ובגזלה אם היא קיימת חייב להחזיר ושאני הכי ברבית משום דמדעתי' יהיב לי' לדיד' הוא דאזהר רחמנא לאהדורו' לברי' לא אזהיר רחמנא הילכך דוקא דבר המסויים חייב להחזיר מפני כבו' אביו אבל מידי אחרינא לא הכי אמרי' בריש פרקין דלקמן:
אלא ה"ק הגזלנין מאן נינהו מלוי ברבית מה דקשי' לי במהדורא תנינא אמאי לא אמרי' דתרי מילי נינהו והאי אעפ"י שגבו קאי אמלוי בריבית ולא אגזלנין יש לתרץ אי לא קאי האי אע"פ שגבו אלא אמלוי ברבית ולא אגזלנין הכי הו"ל למיתני מלוי ברבית אע"ג שגבו והגזלנין מחזירין השתא דתני גזלנין ברישא והדר מלוי בריבית כי קתני אע"פ שגבו אכולהו קאי מש"ה מידחק לפרושי דחדא קתני:
דמי צמרו אינן דמי צמרו ושבחו לא ל"ג דמי צמרו ושבחו אלא צמרו ושבחו דכיון דשינוי אינו קונה לוקח צמרו מושבח ונותן לו הוצאתו ואיידי דאמרי דמי צמרו אישתביש וכתבי דמי צמרו ושבחו:
דקנסי' ליה ללוק' ואמרי' לי' זיל בתר גזלן מאי דקשיא לי במה"ת מה קנסא יש כאן דין גמור היא שהרי קרקע אינ' נגזלת וכל היכא דקיימא ברשותא דמרה קיימא וכי אשבח ברשותא דמרה אשבח ותירצתי דזהו הקנס שהנגזל טורף כל השבח מן הלוקח ואינו נותן לו הוצאתו אין זה תירוץ יפה דמהיכא מוכח דשקיל נגזל שבחא ולא יהיב לי' הוצאתו דילמ' בדינא קאמר דיהיב לי' דמי הוצאתו אלא כך נ"ל לתרץ דלאו משב' שע"ג קרק' מיירי אלא משבח שתלש ואכל כדתני פירות ושבח קרקעות שהנגזל בא וטורף ממנו השדה מושבחת כמות שהיא וגם הפירות שתלש ואכל וזה הוא קנס' ולאו דינא דאימת אמרינן קרקע אינה נגזלת ולא קני שבחא הנ"מ שבחא דעל גופא אבל מה שתלש ואכל אין דינו לשלם וקנסי' לי' לשלם והנגזל ודאי נותן הוצאתו ומשום דתני פירות וקרקעות לא מוקמי' ליה בב"ח וליכא למיפשט מינה מידי משום דב"ח נהי דטריף שבחא פיר' דאכל מי קא טריף א"ו בנגזל קא מיירי והכי דייק בפ' שנים אוחזים בטלית דמדקתני פירות ש"מ דבנגזל מיירי ועיין מ"ש שם בה' מצא שטרי חוב במהדורא תנינא וגם זה התירוץ שתירצתי נמי אין זה תירוץ יפה דכיון דקרקע אינה נגזלת וכי גדלי פירא ברשותא דנגזל גדלי השתא דקא תלש להו אמאי קני להו הו"ל כאדם היורד לתוך שדה חבירו ומלקט פירותיו ואוכלן שחייב לשלם לו דמי פירותיו והם ה"נ השתא ועלה בלבי לומר שאע"פ שהיורד לתוך שדה חבירו ומלקט פירותיו חייב להחזיר לו פירותיו היכא דגזל שדה ריקנית ונטענת פירות אצלו ותלשן ואכלן שהוא קונה אותן ואע"ג דארעא ברשותא דמרא קיימא ואי משכח שדהו טעונה פירות שקיל לה עם כל שבחה השתא דקדם ותלשינהו קנאם מידי דהוה אגזל רחל ונטענה אצלו וגזזה דקנה כל הגזה ואע"ג דכי לא גזזה אתי הנגזל ושקיל הרחל טעונה למ"ד שבח גזילה דנגזל הוי היכא דקדם וגזזה קנה הכל ואע"ג דאם גזל רחל טעונה וגזזה לא קנה כל הצמר כ"א שינוי הגיזה ומשלם דמי רחל טעונה ליגזז היכא דגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה זוכה בכל הצמר הכי נמי נימא לגבי קרקע הא לאו מילתא היא מדאמרי' בהלכתין דלקמן ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והא אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמרה קאי אע"ג דמלאכת העבד לאו ע"ג עבד קאי והו"ל כפירות תלושין לא קנה מלאכתו ה"נ בפירות שתלש מן הקרקע אמרי ברשותא דמרה קיימא והדרי פירי ואין הקרקע דומה למטלטל שהוא נקנה בגזילה אבל קרקע אינה נגזלת ונ"ל לתרץ דאע"ג דאמרי' קרקע אינה נגזלת וכי אשבח גזלן ברשותא דמרא אשבח ואתי נגזל וטריף מיני' ארעא ושבחא אם קדם הגזלן ומכר השדה מושבחת קנה לוקח השבח ואין הנגזל יכול להוציאו מידו. ואע"פ שהגזלן לא קנאו הלוקח קנאו ונהי דגוף השדה אינו יכול לעכב דקרקע אינה נגזלת אבל שבח קני מידי דהוי אמטלטלין דקיימא לן ייאוש כדי לא קני ואע"ג דאיהו לא קני אם מוכרם ולוקח קנאם בייאוש ושינוי רשות ואין דרכו של נגזל על הלוקח ולא אמרי' מידי דאיהו לא קני לא מצי לאקנויי לאחרים ה"נ בשבח הקרקע אע"ג דאיהו הגזלן לא מצי למקניי' מקני ליה ללוקח וזה שאמר רבא בהלכתין דלקמן גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר ומה שהשביח הוריש וכפי שפירשוהו רבי' חננאל ושאר המפרשים דבקרקע מיירי לא כפת' המורה שפירש דבשבח מטלטלין קא מיירי ואליבא דר"ש דאמר שבח שע"ג גזלה למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל דאי במטלטלין מיירי אמאי נקט השביח ומכר השתא איהו קנה לוקח לא כ"ש א"ו דמדנקט מכר דוקא לוקח הוא דקני אבל גזלן לא קני וזהו שבח שע"ג קרקע דנגזל קאתי וטריף לי' מגזלן אבל מלוק' אע"ג דקרקע קא טריף דלא קנה ליה לוקח משום דקרקע אינה נגזל' שבח' קני ולא מצי טריף ליה ור' מאיר דאמר דטריף לי' נגזל מלוקח שבחא ופירא ואמרי' ליה ללוקח זיל בתר גזלן קנסא הוא דודאי נגזל לא מפסיד שבחא דארעא דידי' אשבח אלא אין דינו על הלוקח דלוקח קני שבחא אלא על הגזלן ורבנן דלית להו קנסא סברי דקנה לוקח השבח דשאני דין לוקח מדין גזלן כי היכי דשני בינייהו בגוף המטלטלין דגזלן לא קני ולוקח קני ה"נ שני בינייהו בשבח הקרקע דאע"ג דגזלן לא קנה לוקח קני ואין דינו של נגזל אלא על הגזלן ורבא דאמר כרבנן ואי קשיא היכי מצינין למימר דקסבר רבא דלוקח קנה שבחא ולא מצי נגזל טריף מניה והא אמרי' בשנים אוחזין גבי פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בהא מילתא דאיתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו ושקיל וטרי טובא בפלוגתייהו ומסיק בא הילכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו יש לומר מה דקאמר אין לו שבח בדלא קני מיני' אבל היכא דקני מיני' יש לו שבח כדמתרץ רב יוסף התם והאי דאמר רבא יש לו שבח כשלא הכיר שאינו שלו וכשהכיר היכא דקני מיני' לא מגזלן אלא שבחא דידי' הוי וזהו יש לו שהוא שלו ואין הנגזל יכול לטורפו ממנו והאי דקאמר אע"פ שלא פירש לו את השבח דמשמע דמגזלן שמכר לו שקיל לי' איידי דמפליגינן במילתי' דשמואל דאמר אין לו שבח בין פי' לו את השבח ובין לא פיר' את השב' נקט איהו האי לישנא אע"פ שלא פירש לו את השבח יש לו שבח אבל מיהו רבא ה"ק יש לו שבח שאין הנגזל יכול לטרוף ממנו כדקאמר' הכא מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש אבל רב ושמואל ודאי לית להו דרבא אלא אתי נגזל וטרי' לשבחא ולוקח כי הדר על המוכר הדר אי נמי י"ל דהתם מיירי בשבח שהשביח לוקח דההוא ודאי טריף ליה נגזל דכיון דלא קנה לוקח קרק' כי אשבח קרקע ברשותא דנגזל מרה אשבח אבל בשבח שהשביח גזלן ומכרו דאיכא ייאוש התם ושינוי רשות ההוא הוי דלוקח ולא מצי נגזל למטרפי' עיין מ"ש לקמן בפ' שנים אוחזין:
דילמא בלוקח תלמיד חכם דידעי' פי' לפי זו הדחיי' לית לן מאי דאמר לקמן בשנים אוחזין הכיר בה שאינה שלו ולקחה אין לו שבח ובמעות של קרן הוי פלוגתא דרב ושמואל א"נ י"ל כגון שקנו מידו כדמפרש שמואל התם ועיין מה שכתבתי שם:
בשבח שע"ג גזלה קא מיפלגי פי' שבח שע"ג גזלה הוי כגון פרה ריקנית ונתעברה אצלו ולא ילדה שזה העובר בבית הגזלן נוצר ומש"ה הוי דגזלן אבל אם גזלה מעוברת מזמן מועט ושהתה בבית הגזלן ועדיין לא ילדה אלא הגדיל והשביח העובר בתוך מעי' ליכא למימר שיקנה הגזלן זה השבח דכיון דנוצר העובר בבית הנגזל דידי' הוי וכי משבח ברשותי' משבח מידי דהוי אגזל פרה כחושה והשמינה מאלי' דלא שקל גזלן שבח השומן או עגל קטן והגדיל אצלו דלא שקיל שבח הגדלות אך אם נעשה שור שהיא שינוי גם בגידול העובר במעי פרה נמי אין לו שום זכיי' אך אם יולד וכשנוצר העיבור בבית הגזלן אע"פ שלא ילדה זה היא שבח שע"ג גזלה ונ"ל שאין לומר בצמר שבח שע"ג גזלה דגזלן הוי שאע"פ שגזלה ריקנית ונטענה אצלו אי אפשר שלא היו שרשי הגיזה על הרחל בשעה שגזלה שהגוזז את הרחל אי אפשר לו שלא יניח קצת מן הצמר ע"ג העור וכ"ז שהולך ומגדיל ברשות נגזל הוא מגדיל ולא דמי לעיבור דפרה ריקנית שכל העיבור נוצר ברשות הגזלן ומש"ה קני לי' גזלן וכשמקשה ממתני' לר"פ דאמר דכ"ע שבח שע"ג גזלה דגזלן הוי ממתני' לא מקשה לי' אלא מגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה ילדה אין לא ילדה הדרא בעינא ולא מקשה לי' רחל ונטענה אצלו וגזזה גזזה אין לא גזזה לא משום דבצמר ליכא למימר דגזלן הוי כדפרישית ומש"ה כדבעי רב אשי לר"ש אם יכול לסלקו בזוזי ואם לאו וליכא למבעי לר' יהודה דלר' זביד כולי' דנגזל הויא ולר"פ דאמר כולי' דגזלן הוי וקנאו הו"ל כאדם שקונה עיבור הפרה במעי אמו שהיא שלו ולכשיוולד לוקח המוכר יכול לסלקו בזוזי ואע"פ שקנאו בתוך זמן עיבורו ונגמר בבית המוכר היא של לוקח כולו ה"נ הגזלן אם נתעברה אצלו קנה העיבור ואע"פ שבא הנגזל ולקח פרתו מעוברת ממנו ונגמר העיבור אצלו וילדה אצלו דגזלן הוי כולי' דקנאו בשעה שנוצר אצלו וכל מאי דגדיל ומשבח דגזלן הוי ואינו יכול לסלקו בזוזי ואם גזלה מעוברת מזמן מועט ושהתה אצלו עד סמוד ללידת' ובא הנגזל ולקח פרתו מעוברת וילדה בביתו כל העיבו' היא של נגזל דברשותי' אשבח כיון שנוצר ברשותו אך ודאי אם ילדה בבית הגזלן קנה אותה בשינוי זה לנולד ומשלם לו דמי פרה עומדת לילד שלא קנה כ"א השבח שיש בין הלידה לבמעי אמו אבל כל מה שהשביח במעי אמו דגזלן הוי כיון דברשותו נוצר ומשלם לו דמי פרה עומדת לילד ולא דמי פרה מעוברת מזמן מועט בשעה שנגזלה:
אמר לך ר"פ ה"ה דאפי' לא ילדה נמי כו' קשיא לי מה דוחקי' דר"פ דאמר שבח שע"ג גזילה דכ"ע דגזלן הוי ולא אמר כרב זביד דכ"ע דנגזל ובהא פליגי דרב יהודא אמר כולו הוי דנגזל דר' שמעון אמר למחצה ולשליש ולרביע שקיל גזלן בהדי' ולא הוי מידחיק למעקר מתני' מפשטה ונ"ל לומר שאם יאמר רב יהודא דנגזל הוי מנין דר' שמעון דאמר כאילו היא שומה אצלו בכסף דלמחצה לשלי' ולרביע קאמר דילמא כאילו היא שומה אצלו בכסף שיהא כל השבח שלו קאמ' דהכי משמע טפי אבל השתא דאמר דרב יהודא סבר דגזלן הוי בע"כ האי דקאמר כאלו היא שומה אצלו בכס' למחצה לשליש ולרביע קאמר דאי לא"ה היינו ר' יהודה:
בדמי מסלק ליה או דילמא מבשרא שקיל פי' א"ת בדמי מסל' לי' אם נולד העיבור של נגזל היא ואין לו עליו אלא דמי השבח שהשביח במעי אמו וא"ת שיש לו זכיי' בגוף העיבור ליטול מבשרו גם אם נולד חציו הוא שלו שחלקו השביח:
ואלו הן בכור לפשוט פי' לרבנן כגון דהוי חפיר' והוי שוכלי שלופפי והוי תמרא דאין לבכור בזה פי שנים. ולר' דאמר דגם בזה נוטל פי שנים. כגון שהשביחו הם את הנכסים בגופן הרבה אי שבחה ודאי לא שקיל פי שנים ומעלה הבכור לפשוט דמים:
בשבח המגיע לכתפים. פי' פירות שהם מבושלין והגיעו להוליכם בכתפים אבל צריכים לקרקע קצת שלא בישלו כל צורכן שאם בישלו כל צורכן כל העומד לגדור כגדור דמי כדפרישית בפ' השולח גט במהדורא תליתאה:
הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבע"ח שפיר פי' בפ' מי שהי' נשוי הוי פלוגתא דרמי בר חמא ורב יוסף ואביי ורבא ואי קשיא אמאי מקשה מלוקח דהויא פלוגתא ליקשי מיתומים דאליבא דכ"ע אי אית ליה זוזי מסלקי לי' וב"ח אמאי מסלק להו בע"ח בזוזי לימרו לי' אי הוי לן זוזי הוינן מסלקינן לך מכולי ארעא. השתא הב לן גריוא דארעא שיעור שבחה. תשובה אין דין היתומים והלקוחות שוה דלקוחות מוקמינין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא. אבל יתומים לא מתוקמא אלא דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחה דאי לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא לא מצי טריף לי' כדפרישית בפ' המקבל שדה במה"ק ובפ' שנים אוחזין במהדורא תנינא. וכיון דלא טריף שבחא מיתמי אלא כדמסיק בי' שיעור ארעא ושבח לא מצי מסלק לי' בזוזי שאם הי' השדה שוה מנה כשמת אבוהן והיתומין השביחוהו ושוה מאה וחמשים וחובו הוא כנגד הכל אינן יכולין לומר קח מנה כשיעור שויו של שדה במיתת אבינו והסתלק משום דמצי א"ל בעל חוב שוה לי האי שדה כשיעור כל חובי. ובודאי בעל חוב ללוקח דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא מצי לסלוקי במנה דהוי כשיעור ארעא. ואין לו לבע"ח לתבוע יותר. אבל הנה שחובו יותר מדמי השדה אינו יכול לסלקו בזוזי דשיעור ארעא משום דא"ל לדידי שוה לי האי ארעא כשיעור כל זוזי. והילכך השבח דמהדר לי' מצי לסלוקי בזוזי ולא מהדר לי' גרי ואדארעא:
דאמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזה. נ"ל דדוקא לוקח לא מצי לסלוקי בזוזי משום דזביני' לא הוי זביני כלל כדפירש המורה באותן שלש שדות דקנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לגמרי. ואע"ג דעדיין לא הגיעה אשה לגבות כתובתה שהיא יושבת תחת בעלה משום דאמרה לא מצינא דאיטרח לאהדורי בתר בני חרי. ולא בעינא דתזבין לשדה המיוחד לכתובתי והאי נמי דשוי' ניהלי אפותיקי. ואמר לי' לא יהא לך פרעון אלא מזו הרי ייחדה לחובו ולא מצי מזבין לה אבל יתומין מצי לסלוקי בזוזי דיורש כרעא דאבוה הוא וכי היכי דאי הוה אביהן קיים מצי לסלוקי בזוזי אע"ג דייחדה לחובו ה"נ היורש אבל לוקח דזבנה שלא כדין לא מצי לסלוקיה:
האי מאן דגזל עפרא ועבדי' ליבני לא קני פי' ונוטל הלבנים ונותן לו שכר פעולתו:
ליבני ועבדינהו עפרא קני פי' ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך דשינוי הוי וחייב ליתן לו דמי הלבנים וכן פי' נסכא וזוזי:
לאתויי הא דר' אילעי פי' ומבהמה והזקינה ליכא למילפ' דזקנה הויא שינוי גמור דלא ילדה ולא עבד' מלאכה אבל טלה ונעשה איל ה"א אין זה שינוי דדמי לקטן ונעשה גדול ולאיל בן י"ג חדשים ונעשה בן שתים ובן שלש דלא הוי שינוי קמ"ל:
פיסקא גזל בהמה והזקינה כו' זה ואמר ברשותי ילדה והלה שותק זכה פי' אפי' אמר לוקח ברשותי ילדה ומוכר אמר אינו יודע זכה הלוקח ומפקינינן ליה מחזק' מוכר ויהבינין ליה ללוקח דברי ושמא ברי עדיף וליכא לאקשויי מהכא לר"נ דאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור דר' נחמן לא אמר מילתי' אלא אליבא דרבנן דמוקמי ממונא אחזקת מריה והך מתניתא סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין כדתני סיפא זה אומר א"י וזה אומר אינו יודע יחלוקו וכי אמרי תרווייהו אינו יודע חולקין וכי אמר לוקח ברי ומוכר שמא אמרי' ברי עדיף אבל רבנן דאמרי בזה אומר א"י וזה אומר ע"י המוציא מחבירו עליו הראיה ה"ה נמי אפילו לוקח אמר ברי ומוכר אמר שמא המוציא מחבירו עליו הראיה כדפישית בפרק השואל:
ואי ס"ד עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמרי' קאי מיכן מוכיח שאם תלש אדם פירות קרקע שגזל דהדרי פירי ולא קני להו דכיון דקרקע ברשות' דמרה קאי כשלקחם משם כאלו לקחם מביתו של נגזל דמי וחייב לשלמם שהרי מלאכת העבד אינה עומדת עליו וכפירות תלושין הויא ואמרי' דלא קני לה וכל מה שאמרתי במהדורא תליתאה על אכילת פירות אינו כלום אלא עיקר תירץ קושייתי הוא כמו שתירצתי במהדורא תניינא לעיל:
דזבין בהו בהמה ומסיק לה אי קשיא והתנן בפ"ק דמעשר שני אין לוקחין בהמה מדמי מעשר שני ואם לקח שוגג יחזרו הדמים למקומן מזיד תעלה ותאכל במקום דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא ובפ' האי שמקדש בה' ובהקדש אמרי' ת"ר אין לוקחין בהמה בדמי מעשר שני ואם לקח שוגג יחזרו דמים למקומם מזיד תעלה ותאכל במקום י"ל טעמא דאסור לכתחלה שמא תכחיש בדרך או תמות ומדוחק מותר כגון זה שעומד בבבל ורוצה לחלל מעשר שני שיש לו בא"י שלא יבואו בו לידי תקלה ואין לו כאן כ"א מעות של בבל התירו לו שיחללם על כסף זה כיון ששמו כסף בבבל ואע"פ שאינו יכול להעלותו בירושלים קונה בהם בהמה ומעלה הבהמה בירושלים ודומה זה למאי דתנן בפ"ב דמעש' שני ומייתי לה בפ' הזה' בה' חמשה חומשי' סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהיא מחוללת על המעות האלו ובורר את היפה שבהן מחללין עלי' מפני שאמרו מחללים כסף על נחושת מדוחק לא שיקיים כן אלא חוזר ומחללין על הכסף אלמא אע"פ שאין מחללין כסף על נחושת מדוחק מחללין הכי נמי אע"פ שאין קונין בהמה מדמי מעשר שני מדוחק קונין:
והני מילי דאדיי' אדויי אבל אתא לידי השבה בעי מיעבד פי' דוקא הכא מפלגינין בין אתא לידי' ובין לא אתא לידי' משום דלא מהדר לי' מידי אלא אומר לו הא מנחא קמך וגורם לו טורח או הוצאה לבר אמורא אבל השף מטבע של חבירו כיון דביטול הצורה קורא גרמא אע"פ שלקח המטב' מידו ושף אותה בקורנס פטור והשבה הויא כשמחזיר לו הכסף בלא צורה ואומר לו הרי שלך לפניך וחסרון הצורה שחיסרו הוי גרמא בעלמא וכן נמי השורף שטרו של חבירו דפטר דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך ומשלם לו ניירא בעלמא אע"ג דאתא לידי' מתחלה וגזליה מינ' והדר שרפי' פטור ומיפטר בהשבת הנייר והפסד המנה שהיה כתוב בו הוי גרמא וכן נמי הצורם אוזן פרתו של חבירו כיון דפסול המזבח קורא גרמא אע"פ שגזלה וצרם אזנה פטור ואומר לה הרי שלך לפניך דהשבה מעליא היא והאי דתנן או שנפסלה מע"ג המזבח אע"פ שנפסלה בידים אמר לו הרי שלך לפניך דפסול המזבח גרמא בעלמא היא וכן נמי תרומה ונטמאת אם טמאה בידי' חזר להיות דינו כמו המטמא והמדמע והמנסך שאם שוגג פטור ואם מזיד חייב ואין דין המטמא כמו הצורם שהמטמא הפסדו מרובה ולא יקרא גרמא בצרימת הפרה דהוי גרמא בעלמא:
היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מה הוי כתוב ביה בשטרא ניכתבו ליה שטרא אחרינא פי' ואין זה עד מפי עד דכל זמן שהעדים לא מסרו עדותן לבית דין זה יקרא עד מפי עד שאע"פ שהגידו עדותם בפני עדים יכולין לחזור בהם בב"ד ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בב"ד הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה מנה ראובן לשמעון פסולין להעיד מפני שיכולים עדים הראשונים לחזור בהם אבל אחר שהגידו עדותן בב"ד שאינן יכולים לחזור בהן ולא הספיקו ב"ד לגמור הדין כגון שנטרדו או שמתו העדים ששמעו עדותם בב"ד יכולין להעיד ולומר בפני ב"ד אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותן בפני ב"ד פלו' וב"ד זה דנין על פיהם שאין זה עד מפי עד כיון שנגמרה עדות הראשונים והגידו בב"ד ה"נ כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותם ואינן יכולין לחזור בהן כדאמרי' העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד והילכך יכולין אלו שראו השטר להעיד בפני ב"ד שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמעון מנה או שיכתבו לו שטר ויחתמו בו וב"ד מוציאי' על פיהן מנה משמעון לראובן ומאי דתנן בגט פשוט מעמיד עליו עדים ובא לב"ד מפני שרוצה לעשות קיום לשטרו כדתני התם והן עושין לו קיום בעבור זה הולך לפני ב"ד וה"ה אם יש לו עדים שמכירין חתימת העדים של מחוק שהן יכולין לכתוב לו שטר אחר איך ראינו שטר ביד ראובן חתום שיש לו מנה על שמעון ואנו הכרנו חתימתן וכשיוצא שטר זה לב"ד גובין בו אבל צריך שתתקיים חתימתן של אלו האחרונים לב"ד ובעבור זה שנה ובא לפני ב"ד כדי שיעשו לו קיום שאם יכתבו לו העדים שטר אחר עדיין צריך קיום לחתימת האחרונים גם הנה שאומר ניכתבו לי' שטרא אחרינא ה"ק שהכירו חתימתן ויכתבו בשטר אנו הכרנו חתימתן או אם היה שטר מקוים יכתבו כי ראינו בידו שטר מקוים עיין במהדורא חמישאה בגט פשוט שהוכחתי שם דדוקא להעיד יכולין ולא שהם יעשו לו שטר אחר:
פיסקא נתן לאומנין לתקן אומן קונה בשבח כלי פי' לא נאמר דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אינו משלם לו דמי עצים אבל אם הוא בעין אינו יכול לומר לו הא לך דמי עציך והכלי יהא שלי שלא נאמר דין זה אלא גבי גזלן דקני להו בשינוי אבל האומן לא קנאו אלא בע"כ נותן לו שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבח ומש"ה לא פשטי' מצבעו כעור ולצבוע לו אדום וצבעו שחור דאין אומן קונה בשבח כלי מפני שהצמר הוא בעין ובענין זה לא אמר רב אסי שיקנה אותו ולא כמו שתירצתי במהדורא תניינא:
אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו עובר בלאו גרסי' ולא בבל תלין דהא קתני סיפא כיון ששקעה עליו החמה עובר אלמא אין זה לאו דבל תלין אלא לאו דלא תבא כדפרישית בפ' המקבל שדה במהדורא קמא
ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף עיין מ"ש בפ' האיש מקדש
פיסקא ר' מאיר סבר אומן קונה בשבח כלי עיין לקמן בפ' המקבל שדה מה שהקשתי ותירצתי על זה:
ומני (אלא הא) ר"מ הוא פי' מדתני קיד' דאילו ר' יוסי ור"ש פליגי עלי' בסיפא דמתניתין דהמסכסך ואמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
איבעיא להו יש שבח סממנין ע"ג בצמר כו' פי' בפ' כל שעה אמרי' דפליגי רבי ורבנן בתנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ואפה בו את הפת דר' סבר הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת וחכמים אומרי' הפת מותרת דאין ש"ע בפת ואוקי ר"פ פלוגתייהו באבוקה כנגדו שבעוד שהפת נאפית היו עדיין העצים בעין אבל אם בישלה ע"ג הגחלים תני התם דברי הכל הפת מותרת והני סממנין אמרי' לקמן שהנאתן וביעורן שוה שבשעת שמרתיחן והן מתבערין מן העולם אז קולט הצמר הצבע. וי"ל השתא דאליבא דר' אין לשאול דהשתא הפת שאין מראה העצים ניכר שם לבד שנאפית בעת ביעור העצים ולא אחר ביעורן אמרי' דיש ש"ע בפת ע"ש בצמר שמראה הסממנין ניכר שם דאמרי' יש שבח סממנין בצמר אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין שבח עצים בפת מי אמרי' דוקא בפת שאין מראה העצים ניכר בהן אבל בצמר שמראה הסממנים ניכר בהן מודו דיש שבח סממנין בצמר דחזותא מלתא הוא או דילמא חזותא לאו מלתא ואין שבח סממנין בצמר וכי מייתי ראיה מבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אתיא אפי' כרבנן דאמרי אין ש"ע בפת הכא בקליפין מודי משום דחזותא מילתא הוא:
מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את השמן כו' קשיא לי טובא ומאי משמע מהכא דבגד הצבוע אסור בהנאה בודאי ולצבוע אסור דבשעה שצובע נהנה אבל מנין שהבגד הצבוע אסור בהנאה וידלק אע"ג דתניא לא יהנה ממנו דהיינו שלא ימכרם לגוי אם עבר ומכרם הדמים מותרין כדתנן בפ"ב דקידושין המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקודש בדמיהן מקודשת אלמא אין ערלה וכלאי הכרם תופסין דמיהן וחליפיהן שאינן בכל האיסורין שיהא תופס דמיו אלא ע"ז והקדש ושביעית אבל כל איסורי הנאה דמיהן מותרין וה"נ דתני לא יצבע בהן זה הוא שלא יהנה מקליפי ערלה ויצבע בהן אבל אם עבר וצבע הבגד מותר בהנאה כמו שהדמים וחליפין מותרין ואע"פ שעבר כשמוכרם ונהנה מהם שקיבל מהם דמים אפ"ה הן מותרין ה"נ נימא בצביעה אע"פ שעבר וצבע בהן יהא הבגד מותר בהנאה ומהיכן למד רבא מיכן דחזותא מילתא הוא ואסור ליהנות מן הבגד כמו שאסור ליהנות מן הקליפין וי"ל דתלתא קראי קא דריש וערלתם ערלתו ערלים דאי לא יצבע שלא יצבע הוא ואחרי כן הבגד מותר בהנא' היינו לא יהנה דכל הנאה דעלמא משמע ואמאי איצטריכי תלתא קראי לרבות הנאה והדלקת הנר וצביעה יכללם כולם בכלל הנאה שבכל טצדקי דעלמא דקא עביד הנאה היא א"ו הכי דריש לקראי חד קרא אתא לאסור ההנא' שלא יהנה מגוף הפירות שלא ימכרם או שלא יסוך מן השמן של ערלה או לעשות מהן רטיי' על מכתו זאת היא ההנאה שבגופו אבל אם הדליק הנר בשמן של ערלה הייתי אומר מותר להשתמש לאורו שאע"פ שאותו האור מכח השמן יבא אינו נהנה מגופו של שמן ודמי קצת לחליפין ולדמים שהן מותרים איצטריך קרא יתירא לאסור אותו האור הבא מכח השמן בהנאה וזהו שלא ידליק בו שלא יהנה מאורו ועדיין אני אומר דוקא אור הנר אסור בהנאה מפני שבשעה שדולק שמן של ערלה קיים ומכחו הוא דולק אבל צבע הבגד שאין הקליפין קיימין ואין כאן אלא מראיהן בלבד יהא הבגד מותר בהנאה כחליפין ודמים ת"ל קרא יתירא לאסור גם הצבע דחזותא מילתא הוא וכשנהנה ממראיהם כאלו נהנה מגוף הקליפין דמי וה"פ דלא יצבע בהן דלא יהנה מציבען וש"מ חזותא מילתא היא ואל תפרש לא יצבע כמי לא יהנה:
בדם תבוסה דרבנן פי' דהכי תניא בתוספתא דאהלות מה בין דם המיתה לדם תבוסה אלא שדם המית' הנזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ודם התבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ובפ"ג דאהלו' תנן איזה דם תבוסה מת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי ר"ע ר' ישמעל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל מזה ומזה רביעית ר' אלעזר ברבי יהודה אומר זה וזה כמים ואיזהו דם תבוסה שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם טמא אבל מת שדמו מנטף ונמצא תחתיו רביעת דם טהור ר' יהודא אומר לא כי אלא השותת טהור והמנטף טמא עיין בפ' תינוקת בה' האשה שמתה:
והא איכא עצים דמשחן פי' הוא הדין נמי עצים שמבשלין בהם דהוי הנאתן וביעורן שוה אלא נקיט לך עצים דמשחן דסתמייהו להאיר קיימו אבל שאר העצים אע"פ שמבשלין בהו רובן להסק' קיימי ותירץ רבא סתם עצים להסקה הן עומדים פי' ואפי' עצים דמשחן במקום שגדילין מהן מסיקין את התנור ורובן להסקה קיימי השאר העצים בכל מקום:
נתן צמר לצבע כו' אמר רב כהנא עצים להסקה תנאי היא כך מצאתי כתוב בספרים ישנים וה"ג והכין פירושם עצים להסקה אם יש בהן קדוש' שביעי' דצריך לבערן כמו הפירו' ואם לאו תנאי היא דר' יוסי דסבר דפירו' שביע' מותרין למשר' ולכביס' ואע"ג דהנאתן אחר ביעורן משום דכת' לכם לכל צורך השו' בכל אדם וה"ה נמי שמותר למסי' פירות שביע' תחת תבשילו שכך היא ההסק' כמו משר' וכביס' שאע"פ שהנאתה אחר ביעורה שוה לכל היא. וא"כ היא חשובה לר' יוסי ההסקה כמו האכילה. וכמו שחיילה קדושת שביעית על פירות דקיימי לאכילה ה"נ חיילא על עצים דקיימי להסקה אבל רבנן דאסרי פירות שביעית למשרה ולכביסה וה"ה להסקה סברי דאין קדושת שביעית חיילא אלא במידי דחזי לאכילה וכיוצא בה דהיינו מיני צבעין שהנאתן וביעורן שוה אבל עצים דהנאתן אחר ביעורן אין בהן קדושת שביעית. כך נרא' לי פת' שיטה זו. וכך מצאתי שפירש רבי' חננאל זצוק"ל אמר רב כהנא עצים להסקה שדחיתה אתה מלהיות בהן קדושת שביעית מפני שהנאתן אחר בעיורן תנאי היא כו' עד הנה רבנן הוא דבעי הנאתן בשע' ביעורן אבל ר' יוסי לא בעי. זה הפת' הולך כפתרוני אבל המורה גריס סתם עצים להסקה תנאי היא. ופירש איכא מאן דאית לי' סתם עצים להסק' ניתנו ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן ואיכא מאן דלית לי' ואעצים דמשרן מיהת חיילא כו' עד והיינו תנאי דרבנן סברי סתם פירות לאכילה ניתנו וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דאכל דבר שהנאתן וביעורן שוה חיילא הילכך אפילו ליקטן למשרה ולכביסה לא מהני' מחשב' למהוי כעלי קנים שליקטן לעצים דמשתר' דהתם סתמייהו להני ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חיילא עלייהו קדושה ותו לא מהניא מחשבה לאפקועה. ואסורי למשרה ולכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילה אפילו אעצים דמשחן. ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים והיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו. ולא חל עלי' שביעית ואינו נראה לי פת' זה כלל. שאין השטה הולכת כך דאטו ר' יוסי לא שרי משרה וכביסה אא"כ ליקטן לכך הא היכא כתיבא ר' יוסי הי' מתיר כל פירות שביעית למשרה ולכביסה ולכל צורך השוה לכל אעפ"י שלקטן לאכילה מפני שהתורה התירה בין לאכלם בין לכם הילכך נ"ל שאין פנים לפתרונו עיין בפ' לולב הגזול שהמורה גורס שם עצים להסקה תנאי הוא ול"ג סתם ומפרש שם כפירושי:
ר"ש בן אלעזר אומר שליח ב"ד שעשאו גזלן פי' ולית לי' לר"ש תקנתא דר"א בר' צדוק עשאו גזלן ושלח הזה ונטל מעותיו מידו פטור פי' אע"ג דאילו שלח הנגזל שליח ולקח מיד הגזלן חייב הגזלן באונס הדרך כדפרישית במהדורא בתרא היכא דשלח ונטל מיד שלוחו שעשה בב"ד פטור דדוקא כששלח לו הנגזל שליח אע"פ שעשאו בעדים יכול הוא לומר לו שליחא אזמינית לך אבל לשלוחו ליכא למימר הכי דמה כח יש לשלוחו לשולחו ביד שליח אחר שיוכל לומר לו שליחא אזמינת לך א"ו לא שלחו לו אלא שיטול את שלו ויפטר וכל האונס הוא על הנגזל:
אי לא הודה קרן נמי לא לישלם פי' דהא ברייתא בדליכא עדים מיירי אלא בהודאות פיו וכיון שלא הודה האב למה יתחייב הבן בקרן ומהדר כגון שהודה בנו שידע והכיר בגזלה שעשה אביו וגילגלו שיתרץ לו כן כדי שיקשה לו וניחייב חומש אשבועתא דידי' כיון שהודה:
אמר רבא גזל ג' אגודו' כו' מה דקשי' לי' במהדור' תנינא אמאי נקט שלש ולא נקט אחת י"ל משום דרבא אמתני' קאי דתנן נתן לו את הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו ואתא רבא למימר דוקא אם אותו השיור לא שוה בעת הגזלה פרוטה אבל אם בשעת הגזלה הי' ש"פ אע"פ שבעת ההשבה הוזל בתר מעיקרא אזלי' וחייב להחזיר להכי נקט שלש שהחזיר השתים ונשתייר האחת:
טעמא דאיתי' בעינא כו' אי קשיא מה צורך לכל זה הדיוק שהוא עושה ליפשוט לי' מדתנן אומר לו הרי שלך לפניך דאלמא אע"פ שהחמיץ ואינה שוה עכשיו כלום כיון דבשעת הגזילה הי' שוה חייב להחזיר לו אלמא בתר מעיקרא אזלי' וה"ה באגודה של ירק י"ל בודאי אם הי' שוה צריך להחזירו לו הוה פשיט מינה שפיר אלא תנא קילותא אצל הגזלן שאינו צריך לשלם לו חמץ אחר אלא יכול להיפטר בזה ואני יכול לומר כיון שיכול להיפטר בזה שאינו שוה כלום גם זה לא יחזיר לו שאין בו דין השבה להכי דייק מדיוקא דמדתני אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני פטור אלמא דוקא כי איתי' בעינא אבל אי לא איתי' בעינא ממונא בעי שלומי לי' אלמא דוקא כי איתי' בתר מעיקרא אזלינן:
כי קא אמינא אנא דקיימא באגם פי' ומש"ה קרי (לי' תדורא כצ"ל) שהי' לו להבין דבקיימא באגם קאמר מדקאמר הואיל והוא מיגנב אלמא בדלא יהיב לי' השתא מיירי:
פיסקא נתן לו את הקרן כו'. תועה בדרך מצאתיו נימא לי' איבעי לך לאהדורי ניהליה פי' וכיון דלא אהדריה לי' אשתכח דבגניבה הוי גבי' והרי הודה לו בטענתו ולא כפר לו כלום. ובלא טעם וכחש בה הוא פטור שהרי באמת נשבע כי גנבו כמו שטענו:
ובפלוגתא דהני תנאי. פי' ומאן דמחייב נקט לך רבות' לא מבעיא בה ובמוצאי' דהויא עדות גמורה ודמי למשביע ע"א דחייב אלא בה ולא במוצאי' או במוצאי' ולא בה דלא הוי עדות שלימה מחייב דמ"מ איכא גורם דאי הוה מודע לי' הוה טרח משכח לה ומש"ה תני שלש שבועות ומאן דפטר נמי להכי נקט שלש שבועות דלא מבעיא בה ולא במוצאיה או במוצאי' ולא בה דלא הויא עדות שלימה. אלא אפי' בה ובמוצאי' דהוי עדות שלימה פטור משום דהיא ע"א. וגורם לממון לאו כממון דמי:
תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות. בפקדון פסול לעדות. פי' אין ללמוד מרב חסדא דנעשה עליו גזלן ומחייב באונסין. דע"כ לא אמר ר"ח אלא לפוסלו לעדות אבל לא להפסידו ממונו ולחייב באונסין או לעשותו חשוד על השבועה ולישבע שכנגדו ויטול. דהרבה פסולי עדות יש שאינו חשודין על השבועה כגון פסולין דרבנן. ולא תימא דכיון דחשוב גזלן לגבי עדות ה"ה לגבי אונסין ולגבי חשוד על השבועה דא"כ מאי איצטריך רב ששת לאשמעי' הא כבר ר"ח אמרה ותו מאי האי דקאמר תדע היכי מסתייע מאן דאמר דסברי כוותי' אלא ודאי דרב חסדא לחוד ורב ששת לחוד:
מתיב רבא בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים כו' אי קשיא דקס"ד השתא דאפי' בהודה קאמר רב אמאי מותבינה מברייתא ולא אותבי' ממתני' דאייתינין לעיל. היכן שורי וא"ל נגנב משביעך אני. ואמ' אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ואיכא לדיוקי התם כדדייק הכא דמדקתני כפל אלמא בב"ד הוי ולא קפץ וקתני שאם הודה משלם קרן וחמש ואשם. וי"ל דהתם איכא לדחויי כדדחינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ. מאי דתני כפל בלא קפץ. ומאי דתני הודה כגון בקפץ. ולאו אההיא שבועתא קאי דהות בלא קפץ אלא מילתא אחריתא הוא. אבל הכי ליכא לדחויי הכא דקתני נשבע ואחרי כן הוד' ובאו עדים ומחלק התנא בין היכא דקדמה ההודאה ובין היכא דקדמה העדות ובין הכפל בין קרן וחומש בשבוע' חדא מיירי:
אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טען טענת אבוד ול"ש טען טענת גנב לא אמר רב פי' לא שנא טען טענת איבוד דלא בעי ב"ד. ול"ש טען טענת גנב דבעיא ב"ד לא אמר רב:
איתיבי ר' חייא בר אבא לר' יוחנן היכן שורי ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלו משלם תשלומי כפל. פי' ברייתא היא דאלו במתני' בפירקין הכי תנן היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלו. משלם תשלומי כו' ובסיפא תני היכן פקדוני ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. הנה לא תני אכלי אלא בטענת אבד ובטענת גנב תני שגנבו כלומר שהיא ת"י בגניבה ולא תני נמי שור דהוא בר שחיט' אלא פקדוני סתם. ויש לומר דהוי פירות ואכלינהו שאינן בני תשלומי ארבעה וחמשה אלא ודאי ברייתא הוא דתני שור ותני נמי ואכלו:
(א"ל) הכא במאי עסקי' שאכלו נבלה. אי קשיא למה לא תירץ לו כגון שהעדים מעידים שכבר אכלו קודם שנשבע עליו ונעשה עליו גנב. ור' יוחנן כי קאמר כגון ששחטו לאחר שנשבע ונעשה עליו גנב. לאו מילתא הוא. דא"כ כפל אמאי משלם והא קודם שנעש' עליו גנב אכלו. אלא מאי אמרת כיון דטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים איגלאי מילתא דכששחט בגניבה שחט:
ולישני לי' כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו. דהא אמ' רבא כו' פי' שמתחלה טען עליו טענת גנב ונשבע לו ובאו עדים שהוא גנבו וחייבוהו ב"ד כפל אחרי כן תבעו תן לי הכפל שנתחייבת בב"ד וכפרו שלא נתחייבתי לך כלום והלך והעמיד עליו אותם העדים שנתחייב בפניהם ובאו והעידו כי בפנינו נתחייב לו בב"ד ועוד העידו שלאחר שנתחייב עליו בב"ד. הלך וטבחו ואכלו אילו היו מעידין שב"ד א"ל חייב אתה ליתן לו היה משלם על אותה הטביחה ד' וה' ועכשיו שמעידים שאמרו לו צא תן לו הוה גזלן ואינן משלם עלי' ד' וה'. כך נראה לי ופתרון המורה נראה לי דחוק שהיא מצריך שבועה אחרת:
ת"ל עד האלקים יבא דבר שניהם פי' קרא יתירא הוא דהא כתב ונקרב בעה"ב אל האלקים. ולהכי כתביה למימרא דקאי אכי יתן איש דבעי' שיהא איש בעת שיבא לב"ד וא"כ שעת התבע' אמורה ומאי כי יתן איש נתינה ממש ולא תביעה. ואתא למימר לך דבעי' שיהא איש משעת נתינה ועד שעת תביעה ולא דאמרת דלא הקפידה תורה אלא על שעת תביעה בלחוד:
ואמאי תהוי כאבדה וליחייב (לשון גמ' ואם איתא תיהוי נמי כאבידה) פי' אם הוא גדול בשעת תביעה אעפ"י שהי' קטן בשעת נתינה וליכא נתינת גדול יתחייב מיגו דהויא אאבדה שאין כאן נתינת איש שמאליו לקחה אלא בעבור שיש בה תביעת גדול מיחייב. רב אשי אמר נתינה לא לאבדה. פי' רב אשי מתרץ שאין אנו צריכי' לומר שאכלו כשהיא קטן. אלא אע"פ שהיא בעין כיון שהי' קטן בשעת נתנינה פטור ולא מחייב אנתינת קטן. ול"ק מאבדה דאבד' אע"ג דלא יהבה ניהלי' בעל האבידה אלא הוא מאליו לקחה מ"מ מטיא לידי' מכח בן דעת ובעידנא דאתא לידי' דבן דעת הוה אבל נתינת קטן דלא אתיא לי' מכח בן דעת פטר רחמנא:
ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת והודה במקצת. פי' לית לי' לר' יוחנן דרמב"ח דלא מחייב שבועת השומרין אלא בהודא' במקצת וכפירה במקצת. אלא ר' יוחנן מחייב שבועה אפי' בפרה אחת דאי' לי' דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות שנו כאן. וכי כתב כי הוא זה אמלוה ולוה כתב ואית לי' כל טעמא דרבה. אלא דקסבר ר' יוחנן כיון דלא קאי אלא אמלוה ולוה ולאו אשבוע' השומרין אמאי כתבי' רחמנא הכא גבי טוען טענ' גנב לומר לך שאע"פ שנשבע על פרה אחת שנגנב' אם נמצא כי הוא תחת ידו אינו מתחייב כפל עד שתהא שם הודאה במקצת. וצריך ר' יוחנן שתי פרות באחת יאמר (נגנבה) ובאחת יאמר בפשיעה נאבדה ואני חייב בה ורמב"ח סבר דלהכי כתבי' הכא למימרא דבכל ד' השומרין בענין כפירה במקצת והודאה במקצת. ור' חייא בר יוסף סבר דלא קאי אלא אמלוה ולוה בלחוד ולא בד' שומרין ולא בטוען טענת גנב אלא אפי' בפרה אחת מתחייב כפל:
מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. פי' ניהוי כמשיב אבידה. ומהדר משום דאין אדם מעיז הודה. ומסיק דכל מאי דכפר לא כפר אלא להישמט עד שימצא זוזי לפרעו:
תני רמב"ח ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודא' במקצ'. בפ' שנים אוחזין מוקמי' למילת' בתלת' פרות ובאחת כפר לגמרי. ובאחת הודה שפשע בה. ובאחת טוען כי נגנבה ועיין התם בקונטרסי בבמהדורא תנינא. וגם בפ' השואל אמאי לא מצינן לאוקמי מילתי' בתרתי פרות ובאחת כפר ואמר נגנבה ואיני חייב לך ובאחת הודה ואמר פשעתי בה ואני חייב לך. ופירשתי התם דכפירה דגנבה לא חשיבה לרמב"ח כפירה להתחייב עלי' שבועה מפני שאינו בוש להעיז פניו עד שתהא שם כפירה דלא נתת לי שהוא בוש להעיז פניו ולישבע כו' כדפרישי' התם. ואי קשיא כיון דס"ל לרמב"ח דכל ד' שומרין אם אין שם כפיר' במקצ' אינן נשבעין והם פטורין בלא שבועה א"כ היכ' דטעין לי' שתי פרות הפקדתי בידך והוא אומר לא הפקד' לי אלא אחת ונאבדה בפשיע' שלא יהא הילך דחייב שבועה משום דהוא מודה במקצת וכופר במקצ' נפטריה משבועה ע"י מיגו דאי בעי אמר נגנבה ופטר כי אמר נמי לא הפקד' לי יהא פטור דבשלמא לרבנן אי אמר נגנבה שבועה בעי והשתא נמי דאמר לא הפקדת לי בעי שבועה. אלא לרמב"ח דפטור ליה משבועה כשאמ' נגנב' השתא דאמר לא הפקדת לי יהא נאמן בלא שבועה ע"י מיגו. יש לומר דקסבר רמב"ח כל היכא דאיכא כפירה במקצת והודאה במקצת דירדה תורה לסוף דעתו דאישתמוטי מישתמיט ולא אתי למשתבע בשיקר'. להעיז פניו בפני המכיר בו שהיא מחלל. על שום מיגו לא פטרינין לי' משבוע' כיון דקים לי' לרחמנא דלא משתבע בשיקרא אלא אמרי' רמי שביעה עלי' כי היכי דלודי ולא שבקי' לי' דלא לשתבע כיון דמצינן למיקם אקושטא דמילתא:
דא"ק ונקרב בע"ה אל האלקים. אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. למימרא דבשלח יד עסיק' פי' מיכן למדנו דצריך לישבע שלא שלח בה יד והדר כתב על כל דבר פשע דמשמע שגם זה פשע. ונמצא ששלח בה יד. ובהכי חייבי' רחמנ' כשעב' על שתי שבועות שנגנבה ושלא שלחתי בה יד ונמצא שהיא בביתו וגם נמצא ששלח בה יד:
אמר לי' לא הואיל ויצא ידי בעלים משבועה ראשונה פי' ואשתכח דבשעה שהשביעוהו ב"ד על טענת גנבה שלא בדין השביעוהו והילכך לא מחייב עלה כפל. דבעינין שבועה בפי ב"ד כדכתב ונקרב בעה"ב אל האלקים. והוא הדין נמי לגבי שליחת יד. אלו נודע לעולם בעדים ששלח בה יד ואח"כ טען טענת גנב והשביעוהו ב"ד פטור מכפל דשלא כדין השביעוהו דכיון דידעו ששלח בו יד אינו יכול לפטור עצמו בטענת גנב אלא חייב לשלם וכי בעי' לחיוביה אנן אע"ג דשלח בה יד כגון דבעידן דטען טענת גנב והשביוהו ב"ד לא ידעו ששל' בה יד ואחרי כן נודע כי הוא ברשותו. וגם שלח בה יד מקודם לכן שכיון שב"ד בשעה שהשביוהו כדין השביעוהו חייב עלי' כפל ולא מיפטר משום דשלח בה יד מעיקרא וקנאה וקמה לי' ברשותי':
מאי לאו שבועה דשלא שלחתי בה יד דומיא דשבוע' שאינה ברשותי פי' אין דינו חלוק כמו שאם ישבע לשקר על שבועה שאינה ברשותי ונמצאת ברשותו משלם כפל גם כשנמצא שקרן על שליחות יד נמי משלם כפל. ובין נמצא שקרן על אחת מהן דהיינו שאינו ברשותי בין על שתיהן חייב כפל. א"ל לא שבועה שלא שלחתי בה יד דומיא דשבועה שלא פשעתי בה. פי' לא תימא דשליחת יד דומיא לאינ' ברשותי דלא דמיא אלא לפשיעה דכי היכי דאם נמצא שחילל על הפשיע' פטור ה"נ כשנמצא כשחילל על שליחת יד פטור:
היכא דמי כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והוד'. פי' העדים על שתי השביעות החזיקהו מחלל. והאי דקאמר אקמייתא שחל חיוב הכפל לא יבא כ"א על הקמייתא דהוא טענת גנב. וכשהודה נמי כי הוא בביתו בשתיהן עשה עצמו מחלל אלא שחיוב החומש לא יביא לו אלא שבועה בתרייתא שהיא טענת אבד וליכא כפל. ודוקא שבאו עדים ואח"כ הודה שכבר נתחייב כפל ע"פ עדים אבל אם הודה קודם ביאת העדים. הי' מתחייב חומש אפי' בטענת גנב. והי' מתחייב שני חומשים על שתי השבועות דתו ליכא כפל התם. ואין להעמידה אלא כגון ששתי השביעו' עשה על יום א' כדכתבי' במהדורא תנינא. שאם היו ביום אחר יום. כבר קמה לי' ברשותי' משבועה ראשונה ותו לא כפר מידי. אבל לעיל במילתי' דרב אסי דטען טענת אבד וחזר וטען טענת גנב דהוה ס"ד למימר מאי טעמא לאו משום דקנה בשביעה ראשונה מיתוקמא בין בשני ימים בזא"ז בין אם נשבע על יום א' שאע"פ שנשבע בתחלה כי נאבד בא' בשבת. ועוד חזר בשני בשבת. ואמר מה שאמרתי כי בא' בשבת נאבד שקר הי' ונתחלפה לי גניבה באבדה שלא נאבד אלא נגנב. כשבאו עדים והעידו כי בביתו הוא נמצא שמשעה שנשבע עליו ביום ראשון כי נאבד נתחייב באונסין שהרי חילל שבועתו ושבועה קונה להתחייב באונסין והוי עליו כגזלן. וכי הדר אשתבע ביום שני הו"ל כטוען טענ' גנב בגזילה שאין בה כפל אלא קרן בלחוד. ולא דמיא כפל לחומש דכפל אלו כפר גזילה פטור אבל חומש אע"פ שהם גזילה חייב דבכל מידי דכפרי' ממונא מחייב חומשא. אבל אם היו שתי השבועות בשני ימים בז"ז אז לא הויא אלא כפירת דברים בעלמא ולית בה חומשא כדפרישית:
א"נ כגון שטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים. פי' כדפרישית במהדורא תניינא שחזר וטענו בב"ד אחר. ואע"ג דכבר נעשה עליו גזלן בשבוענה ראשונה יש לנו לומר דבעיא זו היא באה אליבא דמ"ד דאע"ג דשלח בה יד והוא חייב באונסין משלם כפל. והכ' נמי אע"ג דנעשה עליו גזלן כיון שע"פ ב"ד הוא נשבע משלם כפל:
תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם כו' קשיא לי דהך פלוגת' הוי לי' לתלמודא למיכתבה לקמן בבבא מציעה בפ' המפקיד גבי ההיא הילכתא ונראה לי לתרץ דמש"ה כתבה הכא משו' דאמרן דשומר שנשבע שבועת שקר נסתלק מדין שומר ונעשה עליו כגזלן להתחייב באונסיו. והשתא נמי אע"ג דנשבע באמת נסתלק מדין שומר אליבא דאביי לענין זה שאע"פ שישלם לאחד מכל לא יקנה הכפל בתשלומיו כמו שקונה כל שומר בתשלומיו:
אביי אמר לבעל הפקדון. אי קשי' כיון דשילם לו אסתלקו בעלים מהכא והשור היא של שומר והכפל יהא שלו ומה בכך אם נשבע. תשובה אע"פ ששילם לו דמי שורו לא קנאו שאם ימצא הגנב חוזר השור לבעליו ומחזיר הדמים לשומר שמאיזה כח רוצה השומר לזכות בשורו של בעה"ב אם מפני המעות שנתן לו אלו הי' יודע בעל השור שימצא שורו לא הי' מתרצ' לקבל עליו מעות והכפל שקונה השומר לא מפני שקונה גופו של שור אלא בעל השור מקנהו לו מפני ששילם ולא רצה לישבע כדאמרי' התם וס"ל לאביי דלא מקני ליה כפילא אלא כשלא נשבע ושילם לו לשלום שלא הטריחו כלל תדע דלא קנה השומר גופו של שור אע"פ ששילם ולא רצה לישבע דאמרי' התם שהגיזות והוולדות הם לבעל הפקדון ואם איתא שקונה גוף הבהמה יהיו של שומר א' כפילה דאתי לי' מעלמא הוא דאקני' לי' אבל גופו של שור לא קנה:
שילם ולא רצה לישבע התם אמרי' דנשבע היא שנגנבה ואינ' ברשותו שמא עיניו נתן בה. והאי דקאמר לא רצה לישבע ה"פ לא רצה לישבע שלא פשע בה ושלח שלח בה יד:
מי נפטר גנב בהודאת שומר אי לא. מיכן מוכיח שאע"פ שהודה בפני ב"ד לאנשים אחרים. אם לא יוד' לבעלי' אלא כפר בהם לא נפטר באותה הודאה עד שיוד' לבעלי' עצמן. וא"נ כל מה שכתבתי לעיל בפ' מרובה גבי גנב שור של שני שותפין והודה לא' מהן אינו צריך שבודאי בהודאת השותף לא נפטר מידי שותף האחר עד שיודה גם לו ואם כפר לו והביא עליו עדים חייב ליתן לו ארבע' וחמשה בחלקו:
רבא זוטי בעי לה הכא נגנבה באונס כו' פי' רבא פשיטא לי' דהדר לשמירתו שהרי הי' אומר עושה עמו דין ואינו נשבע ואם כן כשהחזירה הגנב בבית שומר ופשע בה חייב דלא כלתה שמירתו ומילתא דפשטא לי' לרבא מבעיא לי' לרבא זוטי:
פיסקא הגוזל את אביו ונשבע לו ומת כו' פי' המורה ואחר מיתת אביו הוד'. ומשמע מתוך פירושו דדוקא בכי לא הודה בחיי אביו אז הוא חייב להחזיר לבניו או לאחיו אבל אם הודה בחיי אביו שכבר נתחייב לשלם בחיי אביו הוא יורש מכח אביו ואינו חייב להחזיר. ואינו נראה לי אלא אפי' הוד' בחיי אביו מפני חומר השבועה אינו נפטר מעונש עד שיוציא גזלה מת"י ולא מצי מחיל לנפשי' כדאזלא סוגיא דשמעתא דאחרי' דהיינו נגזל מצי מחיל כדתנן לעיל מחל לו את הקרן אבל איהו לנפשי' לא מצי מחיל. ומאי דאמרי' לקמן בגזל הגר כגון שהודה לאחר מיתת הגר הוי אליבא דריה"ג דסבר דאפי' לנפשיה מצי מחיל. הילכך מדחק לאקומי כגון שהוד' לאחר מיתת הגר. אבל מתני' הא מוקמי' לה התם כר"ע דאמר לנפשי' לא מצי מחיל. והילכך אפי' אם הוד' בחיי אביו אין לו תקנ' עד שיחזי' לבניו או לאחיו:
בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו. פי' נרא' לי שאין זה נדר גמור. ומש"ה עבדי לי' רבנן תקנתא. שמה כח יש לו לעשות נכסיו קונם לאחר מותו והא קי"ל שאין אדם יכול למכור או ליתן או להקדיש לאחר מותו. אם לא יאמר מהיום ה"נ בקונמות אין אדם יכול לאוסרם על חבירו אחר מותו מ"מ שלא יקלו ב"א בקונמו' עשו חכמים תקנה זו. אבל אי אמר נכסיי אלו יהיו עליך קונם בין בחיי בין במותי נדר גמור ואסור שיהנ' מהם בין בחייו בין במותו ולא מהניא תקנתא הכא. דתקנתא לאיסורא לא עבדי':
הרי שגזל את הגר ושמע עליו שמת כו' פי' לאו ארישא קאי א לא מימרא באנפי נפש' היא:
רבא אמר הא והא ר"ע היא כו' מאי דקשיא לי במהדורא תניינא אמאי לא אוקי רבא מתני' ככ"ע וברייתא דפליג בה ר' יוסי הגלילי משום דזקפן עליו במלוה. י"ל דלרבא זקפן עליו במלו' ולא כלום היא דבלא זקפן משעה שגזלו דין מלוה יש בו שהוא חייב באונסין עד שיגיענו לידו. הילכך אפי' לא זקפן נמי פליג ריה"ג ואמר דלנפשי' מצי מחיל א"כ מתני' דלא כריה"ג:
מכלל דלריה"ג אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל. פי' בתר דאסיק פירוש' דמתני' דשאני לי' בין מחיל' דאחרים למחילה דנפשי' הדר לפרוכי' בפרוקי' דר' יוחנן דאמר הא ריה"ג והא ר"ע ולר' יוסי ה"ה דאפי' לא זקפן עליו במלו' כו' מכלל דלר' יוסי אפי' לנפשי' נמי מצי מחיל ואע"ג דלא זקפן א"כ גזל הגר דזכי רחמנא לכהני' ה"ד ופריק רבא כגון שהודה לאחר מיתת הגר. ודוקא בגר יש לחלק בין הוד' בחייו בין הודה לאחר מיתה מפני שאין לו יורשי' וקנאו השם אבל בגזל את אביו אין לחלק בין הודה בחייו להודה לאחר מותו דמ"ד לנפשי' לא מצי מחיל. אפי' הודה בחייו ומ"ד לנפשי' נמי מצי מחיל אפי' אחר מותו שהרי יש לו יורש ולא דמי לגר שאין לו יורש וקנאו השם:
לכהן שבאותו משמר פי' כשרוצ' להתכפר וליתן הכסף והאש'. לכהני'. יתנם לכהן שבאותו משמר. וקשיא לי כיון דהמשמר הי' חלוק לששה בתי אבות. וכל בית אב מקריב ביומו וזוכה באכילת הקדשי' מיומו כדתני' בסיפר' גבי מנחות כדכתבית במהדור' רביעא' קמאי וכדאמרי' נמי בחילוק העורות בפ' מקום שנהגו. ת"ר בראשונה הי' מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרו' ולערב היו מחלקין אותן לאנשי בית אב כו' א"כ יהיו לכהני' שבאותו בית אב ולמה יזכו בו כל כהני' שבמשמר. וי"ל דוקא אכילת הקדשי' והעורות חילקו לבתי אבות מפני שהווין בכל יום אבל גזל הגר ושדה אחוזה שהן מקרה בעלמא לא חילקו לבתי אבות אלא הן לכל בני המשמרה:
ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו כו' פי' כגון תרומה וחלה וראשית הגז ושאר מתנות כהונ' שלא היו ניתנים לכהני' שבמשמר אלא לכל כהן שירצה שלא היו חלוקין למשמרות אלא קדשי מזבח ושדה אחוזה. והשתא קא יליף משאר מתנות. ומה שאר מתנות שאין לך חלק בו כ"ז שהן ביד ישראל שאין שום כהן רשאי להוציאם מידו. ולומר תנה לי משנכנס לרשותו אין אחר יכול להוציאו מידו שכיון שנתנם ישראל לכהן אחר זכה בהן ואין שאר הכהני' יכולין לומר לו נחלק עמך ואע"פ שהן כהני המשמר דכתיב ואיש אשר יתן לכהן לו יהי'. גזל הגר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס לרשותו שמשניתן לכהני המשמר זכו בו כל הכהני'. ואע"פ שניתן לכהן אחר עכשיו שהוא ת"י אינו דין שיהא הכל שלו. כך נראה לי פתרונו ודברי המורה לא נראין לי:
יליף (אתיא לכהן כהן) משדה אחוזה נראה לי דדוקא גבי כסף דגזילה אמרי' דיוצא מידו שניתן קרן וחומש לכהנים אבל האשם הוא מקריבו ועבודתו ועורו שלו דכיון דלכפר חטאי' קאתי מ"ש מכל קרבנותיו וכהן נמי לא כתיב אלא גבי קרן וחומש האשם המושב לה' לכהן:
ת"ל (כשדה החרם) לכהן תהיה אחוזתו פי' להכי מצרכי' קרא ולא פרכי' הכא כדפרכי' לעיל גבי גזל הגר שכן יש לאחרים חלק בו משום דהתם איכא איל אשם שהכהנים זוכין בו והכסף נמשך אחר האשם אבל הכא בשדה אחוזה נימא שיהא תחת ידו ולא יזכו בו בני המשמרה להכי איצטריך קרא:
אם הי' כהן טמא בקרבנות הציבור כו' נ"ל לפרש כגון שזכ' בו ע"י פיוס דמה זכות יש לו בקרבנות הציבור כ"א ע"י פייס ואע"ג שזכה בפייס לזרוק דמו אין כל העבודה והעור שלו אלא כל בית אב חולקין עמו ואין לו חלקו המגיע כדכת' גבי מתנה להכהן המקריב אותה לו תהיה ותניא בסיפרא יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהי' אי לכל בני אהרן תהי' יכול לכל ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לזה בית אב המקריבין אותה אלמא אע"פ שאחד הקריבה כל בני בית אב חולקין אותה ולא מיירינן הכא בעבודתה ועורה אלא בחלקו המגיעו שם ולא יותר:
פיסקא הגוזל את הגר כו' ומי אמרינן כיון דלאו משמרתו דיהויריב היא ולא כלום היא פי' שאם נתן ישראל קרבן לכהן של משמר אחר חייב להחזירו לכהן של אותו משמר ולא אמרי' זכה בו ויהא בידו עד שיגיע משמרו ויקריבנו שכ"ז שהקרבן ביד ישראל רשאי הוא לעכבו בידו עד שיגיע משמרו של אותו כהן שירצה ויתנהו לו ואין בני המשמרה יכולין לכופו ולהוציאו מתחת ידו אבל כיון שמסרו לכהן אם אינו מאותה המשמר' מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לבני המשמר' ה"נ ניעב' בהאי גזל הגר:
אין חולקין אשם כנגד אשם פי' שאם ויתר חלקו לחבירו באשם זה ע"מ שחבירו יוותר לו באשם אחר אינו יכול לכופו שאינן ממונן שיהא בהן דין חלוקה אלא חבירו אוכל עמו גם באשם זה אך אם רוצה לוותר לו מרצונו וכן נמי בגזל הגר:
והמורם מתודה (מן התודה) ואיל נזיר קשיא לי אמאי לא מני נמי חזה ושוק המורם מן השלמי' וליחשו' חמש בירושלים דחזה ושוק של שלמים לא דמי לתודה ואיל נזיר דאינהו נאכלין ליום וליל' ושל שלמי' נאכלין לב' ימים וליל' א' כדתנן בפ' איזהו מקומן:
פיסקא נתן את הכסף ויהויריב כו' ורבנן סברי שלא כדין עבוד בני יהויריב דקבילי אשם קמי כסף כו' פי' אילו נתן כסף ואשם לידעי' במשמרת יהויריב בודאי כי היינו מוציאין אותם ונותנן ליהויריב שהן בני המשמרה כדפרישית לעיל אלא הכא משום דבני יהויריב עשו שלא כדין שקיבלו אשם בלא כסף מש"ה קנסי' להו ויחזור אשם אצל כסף:
ת"ר מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת"ל באיל האשם ונסלח לו פי' איל זה הוא מעילתו אשם זה היא הקרן ודוקא אם הביא שניהם אז ונסל' לו אבל בא' מהן אין לו כפרה יכול כשם שהאיל והאשם מעכבין כך החומש מעכב ת"ל באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב וילמד הדיוט מן הקדש והקדש מהדיוט הדיוט מהקדש מה הקדש חומש לא מעכב אף הדיוט חומש לא מעכב והקדש מהדיוט מה הדיוט קרן ברי' אף הקדש קרן ברישא פי' גזל הגר שהוא הדיוט למד ממעילת הקדש מה הקדש חומש לא מעכב כדכתב באיל האשם ונסלח לו כיון שהביא האיל והאש' מיד ונסלח לו אף בגזל הגר נמי חומש אינו מעכב והקדש למד מהדיוט מה הדיוט צריך ליתן קרן ברישא והדר איל כדילפינן מאשר יכפר בו עליו אף הקדש נמי קרן ברישא והדר איל שאם הקריב איל המעילה קודם שנתן לגזבר הקרן של הקדש פסול ויחזור ויביא איל אחר כדאמרן גבי גזל הגר כך היא הגרסא כתובה ברוב הספרים וגם בספרא עד וילמוד הדיוט מהקדש והקדש מהדיוט שאינן דברי הברייתא אלא דברי בעל התלמוד וגירסת המורה ופירושו נרא' לי בלבול: