ויקיטקסט

תוספות על הש"ס/נדרים/פרק ט

< תוספות על הש"ס




פרק תשיעי - רבי אליעזר

מתני' רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו. כלומר אילו היית יודע שאומרים עליך לאביך ולאמך ראיתם בנכם קל בנדרים ויתביישו וי"מ שיאמרו העולם אוי לאב ולאם שהגדילו בן שקל בנדרים כזה:

וחכמים אוסרין . דחיישינן שמא יתבייש ויאמר מדעת כן לא נדרתי וישקר:

אמר ר"א בר צדוק. ראייה לדברי חכמים:

עד שפותחין בכבוד אביו יפתחו בכבוד המקום . פירוש אילו היית יודע שקוראין אותך רע לפני המקום כלום היית נודר:

אמרו לו אין נדרים. ובגמרא מפרש ליה:

קונם שאיני נהנה לפלוני ונעשה סופר. וצריך לו לפי שהוא כותב שטרות העיר או שמשיא בנו וצריך ליכנס לביתו לחופת בנו:

ואין חכמים מודים. בגמרא מפרש במאי פליגי:

אמרו לו מת. ובגמרא פריך מת נולד הוא:

ועוד אמר ר' [אליעזר]. קולא אחרת:

מאי אין נדרים. אמר אביי אין נדרים נתרים יפה. כלומר שבלב מקיים הנדר ומחמת בושת אומר שלדעת כן לא נדר:


אין נדרים נשאלין לחכם. אם פותחין בכבוד המקום בלא חרטה אחרת כל אחד ואחד יתיר נדרו בפ"ע ואתי לזלזולי:

כיון דאיחציף חציף . וליכא למיחש פן יהיה בלבו לקיים הנדר בכל ענין דכיון דחציף כולי האי לא יתבייש לומר שנדר בכל ענין כו':

אלא לרבא דאמר אין נדרים נשאלין לחכם. לפי שאין החכם מוצא חרטה אלא מגוף הנדר הכא אמאי פותחין שהרי חרטה זאת אינה מגוף הנדר ויש לחוש דבכל נדרים לא ישאל לחכם:

כיון דבכל נדרים לא סגי בלא חכם. דלא אסרו רבנן לפתוח בכבוד אביו ואמו כ"א בזה לא יטעה וילך אצל חכם:

ועוד אמר רבי אליעזר. קולא אחרת בנדרים והכא לא פרכינן כיון דאפסקו רבנן אמאי תנא ועוד כדפריך פרק שני דעירובין (דף כג.) דכיון דקולא היא אית ליה שפיר למתני' ועוד דלא פריך הכי אלא גבי חומרא (אלא) לפי שאין חידוש להחמיר:

פותחין בנולד וחכמים אוסרין . פי' דבשביל הנולד אין נעשה הנדר נדר טעות וטעמא דכל חרטה דע"י חרטה נעשה הנדר טעות ובטל מעיקרו:

מאי טעם דרבי אליעזר. דמסברא יש לנו לומר דאין פותחין בנולד:

כי מתו כל האנשים. משה נדר שישב אצל חמיו במדין לפי שהיה ירא לשוב למצרים מפני דתן ואבירם ופתח לו הקב"ה פתח ממה שמתו ומיתה הוי נולד:

ורבנן פי' היכי . סברי מתו בתמיה כל מקום שנאמר נצים כדכתיב שני אנשים נצים נצבים דכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים וה"פ אותם שהיו נצבים פגעו במשה ואהרן וכל מקום לאו דוקא דאינו כתוב במקום אחר דאי משום דכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים הרי הוא מפרש בהדיא ולא איצטריך ליה:

אלא שירדו מנכסיהם. ובנולד כי האי דעוני מודו רבנן:

ארבעה חשובים כמתים. ונפקא מיניה למבעי עלייהו רחמי:


דתנן המודר הנאה מחבירו שנדר . בפניו שלא יהנה ממנו אין מתירין אלא בפניו לכאורה משמע דלפניו היינו דבעי מדעתו וקשה דהכא לא שייך שהרי נדר מעצמו שלא יהנה מחבירו ואין שום סברא שיצטרך דעתו להתיר נדרו לכ"נ דבפניו אינו אלא מפני החשד ואפילו בע"כ כיון שיהיה בפניו וכן משמע במדין לך והתיר נדרך אפילו בע"כ דיתרו ואתי סוגיא דהכא כטעמא דמפני החשד ובירושל' מפרש שני טעמים אחד מפני החשד שלא יחשדנו שעובר על נדרו ולא נשאל לחכם ולאותו טעם א"צ דעתו כדפרישית ועוד מפרש טעם אחר מפני בושה שאנו רוצים שיתבייש בפניו ושמעתי כטעמא דמפני החשד ודלא כפר"ת דגטין שמפרש בדבר שעשה לו טובה על ידי הנדר . דהכא במודר הנאה איירי ולא קאמר המדיר חבירו:

אמרו לו בפניו וא"ת מה . בדעתו של צדקיהו מה היתה מועלת לו ההתרה שלא בפניו וסנהדרין למה התירו לו וי"ל דצדקיהו היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה השבועה והיה מתבטל ממלאכת שמים והוי כמו לדבר מצוה ועי"ל דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך ולדבר מצוה מתירין כדפרישית:

כתולה נדרו בדבר. פירוש במה שהוא רע והוי כמפרש דלקמן שאביה קיים: רבי יוחנן אומר וכבר מת והוי נדר בטעות ומותר בלא הפרה והכי קאמר ר"מ יש דברים שדומה לנולד דדומה כאילו מת . אחר הנדר דאיכא למיטעי ואפ"ה לא חיישינן וחכמים אוסרין דחיישינן דלמא מיחלף במת אחר הנדר וכן גזרינן כשעשה תשובה אטו היכא דלא עשה:


בשלמא לרב הונא כו'. תרי מילי דלא דמו אהדדי לכך תנא לתרווייהו:

אלא לר' יוחנן דאמר כבר מת והוי נדר טעות למה לי למתני. כלומר היינו הך דלקמן וטובא קשה דהא הכא פליגי רבנן ובהך דלקמן לא פליגי ואם כן צריכי טובא ואומר הר"ם דה"פ למה לי למתני תרתי ליתני הך בבא גבי הך דלקמן דמיירי בנדר טעות והכי נמי בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עד.) דקאמר אלא למ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אבא שאול מאי אתא לאשמועינן ופירוש אמאי לא תנא האי מילתא דאבא שאול גבי ר"ג ורבי יהושע וכן התם דקאמר מאי קמ"ל יש ממזר מחייבי כריתות תנינא חדא זמנא כלומר וניתני התם מילתא דר"ע וטעמא דלא פליגי רבנן בהך דכעורה ונמצאת שהיא נאה דלא שייך למיגזר אטו היכא שאינה נאה בשעת הנדר ושוב נעשית נאה אבל הכא איכא למיגזר אטו מת או עשה תשובה דהוי נולד:

שמא יעני. ונימא כל מאן דמתעני עלי נפיל. בתמיה ומאי פתיחה היא בשביל כך לא יתחרט ואף כי יעני אין מוטל עליו לפרנסו לימנו ליה גבאי ויתפרנס עם שאר עניי העיר:

אינו נופל ליד גבאי תחלה. כלומר מיד שהעני אין הגבאי מפרנסו מיד ומוטל על היחידים לפרנסו:

בכתובת אשתו. ולא אמרי' [דאין פותחין] בפרעון הכתובה דהוי נולד:

מוכר שער ראשך. מפרש בגמרא:

ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה. ופליגי ביה ר"מ ורבנן בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פא:) דרבנן סברי דכתובה גריעה מבמ"ח ולא משתעבדי לה מטלטלי דאפי' מיניה [אינה גובה] ':

אפי' אתה מוכר שער ראשך ואוכל. כלומר צריך אתה ליתן לה כל אשר לך ואפי' תצטרך למכור שער ראשך למזונותיך אבל ודאי לפרוע הכתובה לא היה מוכר:

ש"מ אין מסדרין לב"ח. ופלוגתא היא בפרק המקבל (ב"מ דף קיד.) דאיכא מ"ד מסדרין מניחין לו כלי תשמישו וכ"ש שער ראשו:

לומר שאין מקרעין כתובה. ומיפטר דלעולם יתחייב בה אף אם אין לו בלתי שער ראשו ונפקא מיניה דאם יעשיר יפרענה כולה דלעולם מסדרין דנהי דטעמא דמסדרין דגמר מיכה [מיכה] מערכין ובערכין תנן נתן סלע והעשיר אינו נותן לו כלום י"ל דלענין השג יד לא גמרינן מערכין אלא לענין סידור דכתיב בקרא ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך והלכך מדינא דב"ח י"ל דמסדרין אבל מדינא דהשג לא [נשוה] לערכין:


פותחין לאדם בימים טובים. במי שנדר שלא לשתות יין עד שלשים יום אומרים לו אילו היית יודע שיש ביניהם שבתות וימים טובים מי היית נודר:

נדר. שהותר מקצתו הותר כולו:

שאיני נהנה לזה ולזה. לעיל פרק ארבעה נדרים (דף כו:) אוקימנא דתלאן זה בזה דאמר קונם שאני נהנה לפלוני לכך הותר הראשון הותרו כולן דתלויין בו הותר האחרון שאין האחרים תלויין בו:

שאני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן. דכיון דאמר קרבן לכל אחד וא' כל אחד נדר בפני עצמו ולא נתבטל נדר של חבירו ובגמרא מוקי לה כר"ש דאמר צריך שבועה לכל אחד ואחד דלרבנן דפליגי עליה כי נמי אמר קרבן שאני נהנה לזה ולזה הוי כל אחד קרבן: ר"ש הוא דאמר אינו חייב קרבן שבועה לכל חד וחד עד דאמר שבועה לכל אחד ואחד ורבנן פליגי דכי אמר שבועה לא לך ולא לך חייב על כל אחד ואחד והכי נמי בקרבן לקמן הוי כל חד נדר באפיה נפשיה:

ותיפוק ליה דאין רע. איין ישן ואבצל פריך למה לי למימר שהוא טוב:

ועוד יפה. כלומר חדא ועוד קאמר. דחקו בספקא צ"ע ואית ספרים דלא גרסינן ליה:

האי לזילותא מכוון. והרי אין [כאן] זילזול ומשני דשפיר הוי זילזול:

בכבוד עצמו ובכבוד אשתו. ולא אמרי' שיתבייש ואמר לאו אדעתא דהכי נדרי:

כעורה והיא נאה מותרין. בלא שאלה דהוי נדר טעות:

לא מפני שנעשית לבנה. כלומר אז לא הייתי מתיר דהוי נולד:

ומעשה. בגמרא פריך מעשה לסתור:

וייפוה. מפרש בגמרא שעשה לה שן זהב והוי נולד:

בכה ר' ישמעאל. מתוך רחמנות:


עד שתראי מום יפה. כלומר יפה מאום שום דבר יפה כמו ובכפי דבק מאום (איוב לא):

סגלגל. עגול:

טרוטות. פירושו עגולות:

כפולות . פירושו גדולות:

בלום. סתום:

שקוט קצר . כדתנן בבכורות (דף מג:) צוארו שקוט:

עבה. ונראה שהוא נפוח:

ושרייה . שהיה בה דבר יפה ששמה הגון ויפה לה:

בוציני. אבטיחים:

שרגי. נרות דמתרגמינן בוציני: תברינהו אבבא: בכעס אמר לה לשבור אותם על הדלת והיא היתה סבורה שאמר לה לשבור אותם על ראש בבא בן בוטא:

שני בנים. כנגד שני שרגי:

פרק עשירי - נערה המאורסה

מתני' נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות . ונערה הוי מבת י"ב שנים וששה חדשים ומשם ואילך היא בוגרת ולכך נקט נערה למעוטי בוגרת דבוגרת אינה עוד ברשות האב:

אביה ובעלה מפירין נדריה . ובגמרא מפרש טעמא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תוספות_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ט"