ויקיטקסט

תוספות על הש"ס/נדרים/פרק ו

< תוספות על הש"ס




פרק שישי - הנודר מן המבושל

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שלוק שאין . מבושל יותר:

קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. מפרש בגמרא כל מידי שנותנין בו פת לשרות קרוי תבשיל ומותר בעבה שאינו נאכל עם פת וצ"ע אמאי שני למיתני ענין אחר מרישא לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם ובשאר בבי כבוש ושלוק ומליח נקט דווקא שאני טועם להוסיף בו איסור וי"ל רבותא נקטי' דאפ"ה מותר בעבה וברישא מצי למיתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חידוש [בהאי] דמבושל לא משמע בשום ייתור צלי ושלוק:

[טורמוטא והרמוצה]. מפרש בגמ':

רבי יאשיה אוסר בצלי ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ולכך לא הוי ראיה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

והא מן תבשיל נדר. ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רק כמים בעלמא:

בהיטריות. פירוש קרייאני: [איני] וכי קרי טובים לחולים וכו':

ברכיכי. מועילים לחולים:

באשוני. פירוש קשות הם רעות לחולה שאינן מבושלות כצורך:

בקרא גופה. פירוש חיצון שבקרא קשה הוא ורע לחולה:

בגויה. רך שבתוכו יפה לחולה:

לוליבא דקרא. כל דבר שהוא [רך.] קרי לוליבא:

בכותח. טוב ליתן בכותח:

ודבר זה אסור לאומרו בפניהם. שמלעיגים עלינו ואומרין שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש"ס ובקונט' פירש שאסור ללמוד להם שום תקנה ולא נראה:

מאן חולין. דקתני לעיל שהחולין אוכלין כו':

רבנן. שמתוך שעמלים בתורה הם חלשים אבל לחולין ממש לא מעלי:

רבא לטעמיה. דרבנן איקרו חולים:


כמאן מצלינן האידנא על החולים כר' יוסי. דאמר אדם נדון בכל יום דאילו למאן דאמר דנדון בראש השנה הוי תפלת שוא:

מתני' דלא כבבלאי דאכלי דייסא בנהמא. וא"כ גם תבשיל עבה אסור לדידהו:

איכא דמשאיל להני נקרני. פירוש מי ימצא שישאל להני נקיי הדעת כמו נקיר שמיה (פסחים קיא:) וכן לנקר חצירו (ביצה ח:) ויש מפרשין נקדני כמו (ברכות נ.) הנקדנין תופסים אותו ע"כ וכל המדקד' בדברי' נקרא נקדן:

בחסיסי . קמח של קליות וכן פר"י (פרק כל שעה ד' לט) ור"ח פירש קמח של עדשים ופירושו נראה יותר דלפרש"י היה לו לקרותו קימחא דאבישונא ועוד אמר פ' כל שעה ממחו ליה קדרה בחסיסי ואי קימחא דאבשונא הא אמר לעיל מיניה בההוא פירקא דאסור:

לפלוט. כלומר אם יצטרך לרוק ירוק ואל יניח בשביל כבוד רבו:

בלוספיין. מין תאנים רעים:

כל שכן דנסמוך עליהם למחר. שלא יתעכלו מהר וכל זמן שהמאכל בתוך הבני מעיים הלב נסעד:

וחוגרני צדעי. פירוש חוגר וקושר היה צדעיו לפי שהיה חש בראשו על היין ששתה בפסח:

שקיל גולפא. לישב בבית המדרש:

שמכבדת בעליה. שלא אצטרך לישב על גבי קרקע:

שעטני מעיל. חשוב היה לו כמעיל:


דלי ציפתא. פירוש הגביה המחצלת וסמך שימצא שם מעות הרבה בנס:

גני בתיבנא. מחמת עוני:

מנקיט ליה תיבנא. ממה שנאחז לו בשערו:

רמינא ליך ירושלים דדהבא. וכן עשה כדאיתא בשבת (דף נט.):

דלא דמי ליך. אינו ראוי והגון לך:

אילא דספינתא. כל הספינות עושין להם איל של זהב:

ומן מטרונית'. פעם אחת הוצרכו תלמידי רבי עקיבא למעות הלכו אצל מטרוניתא ללוות ממנה אמרה להם איני מאמנת אמר לה רבי עקיבא מי את חפצה שאתן ליך ערב אמרה לו מי שאמר והיה העולם וים הגדול וכשהגיע הזמן חלה רבי עקיבא ולא בא הלכה על שפת הים אמרה רבש"ע היום חלה רבי עקיבא עבדך והוא העמידך ערב לי מה עשה הקב"ה באותו היום נשטית בת קיסר ונטלה קופסא מליאה כסף וזהב והטילה לים וצפה ובאת לאותו מקום ונטלה אותו ומצאה בה ממון גדול וכשנתרפא רבי עקיבא בא אצלה ואמר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שחליתי באותו הזמן עכשיו הרי כל ממונך בידי וסיפרה לו כל המעשה והכניסתו בבית גנזיה ונתנה לו מתנות גדולות:


אשתו של טורנוסרופוס. שהיה ר"ע מקפח טורנוסרופוס לפני קיסר בקראי פעם אחת הלך לביתו זועף אמרה לו אשתו מפני מה פניך זועפים היום אמר לה מפני פלוני שמצער אותי אמרה לו אלהיהם של אלו שונא זימה תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה והלכה וקישטה עצמה ובאת לפני רבי עקיבא כשראה אותה רקק ושחק ובכה אמרה ליה פרש לי שלשה דברים הללו אמר לה שתים אפרש והשלישית לא אפרש מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה מה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא ומה ששחק לה לא פירש לה והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו אמרה לו יש לי תשובה אמר לה הן הלכה ונתגיירה והכניס' לו ממון הרבה ונשאה:

קטיעא בר שלום. פ"ק דע"ז (דף י:) מפ':

קופא. קוף:

לחרתא. לחור:

דרביע. רבוץ:

אייתינהו נהליה . מדת חסידות עשו לו ולא מן הדין אלא אמרו אחרי אשר על ידי גלגולו בא נתנו לו:

אי הוי סנו. פי' מכוערין:

טורמיטא. אין בו משמעות:

דזוטרא. ויכול לבולעה:

סריך עלה. כלומר הכאב נדבק עליה:

בקולחא. היינו ביצת טורמיטא והיתה בודקת כל גופו עד שהיה מפיג לבו:

עד דמסתרין אנשי ביתי' עליה. מסירין שערן מרוב צער:

עשה בכלופסין לא יאכל בבנות שוח. פי' בפועל קאמר שאמרה תורה שאוכל ואמר התם שאינו אוכל אלא באותו המין וכלופסין אינו ממין בנות שוח ואע"ג ששניהם תאנים שני מינים הם:

לפדי. תבשיל:


טחייה כופרא. טחו בכופרא:

דיקולא. סל גדול:

דרשינא בך. שהלויתיך ומילי דבדיחותא היה אומר:

ברקודא דאבוך ובקורקני דאימך. כמו מרקדים טרפיי"ד:

תועה אתה בה. שמניחין נשותיהן והולכין אצל משכב זכור: תבלין יש בביאה זו משניא הדא ביאה מכל ביאות:

קרי קרקוזאי. דילועין של אותו מקום שאינו בכלל תבשיל:

דלעת הטמונה ברמץ. אינו בכלל תבשיל:

כלאים. מכלל דהרמוצה לא הוי טמונה ברמץ אלא על שם מקום הוא:

הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. דבר שנגמרה בקדירה ואין אסור [אלא] בדבר שנגמר בו: באילפס אסור בכל המתבשל בקדירה ואפילו גמרו באילפס:

תנא הנודר מן היורד בקדירה אסור ביורד לאילפס. אחר שירד לקדירה דיורד לקדירה משמע שירד תחלה לקדירה:

מן היורד [לאילפס] מותר ביורד לקדירה. תחילה אע"פ שנגמר באילפס דיורד לעולם משמע על שם תחלת ירידתו ולא על שמ סופו:

מן הנעשה בקדירה. משמע הנגמר הלכך מותר היורד לקדירה תחלה ונגמר באילפס:

מן היורד לתנור אינו אסור אלא בפת. דלא איקרי יורד בתנור אלא פת בלבד:

כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור. צ"ע דמשמע דהחילוק בין יורד למעשה ואמאי תנא כל מעשה א"כ ברישא ליתני כל יורד:


קונם מן הכבוש. שאמר קונם כבוש עלי אינו אסור אלא בכבוש של ירק דסתם כבוש משמע כבוש של ירק אבל לא כבוש שאני טועם כיון שאמר שאני טועם אסור בכל הכבושים:

מן השלוק. סתמא הוי של ירק:

דכבוש מאי. פירוש אם אמר קונם דכבוש עלי מאי כסתם כבוש דמי ואינו אסור אלא בכבוש ירק או דילמא כשאני טועם דמי ואסור בכל הכבושי':

מן הצלי סתמא הוי . דבשר:

מן המליח. סתם מליח הוי דג מליח:

דג דגים שאני טועם. פירוש דג או דגים ורבי שמעון דאמר בגמרא דג גדולים משמע פליג אהא וי"א דג ודגים דאמר לתרוייהו:

בטרית טרופה. מין דג גדול שחותכין וטורפין אותו ולא מיקרי לא דג ולא דגים אלא יש להם שם בפני עצמם: טרית טונינ"א בלע"ז וי"מ שלכך מותר בטרית שלא נתכוון אלא בדגים שלמים:

ומותר בציר. אע"פ שדגים מעורבין בו וא"צ לומר מורייס שאין בו אלא שומן דגים:

הנודר מן הצחנה. דגים טרופים כדאמר בע"ז (דף מ.) ובסנהדרין (דף מ: ') מוניני וצחנתא טעים ופריס להו וי"מ דגים קטנים ולפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות הוי בכלל צחנה:

ומותר בציר ובמורייס. דאין ניכר בהם ממשות הדגים ולא נתכוון אלא לממשות הדגים:

הנודר בטרית טרופה אסור בציר ובמורייס. טרופה ואין טרופה גדולה מזה שאין בהם רק ליחלוחית הדג ושומנו:

תניא ר' שמעון אומר דג שאני טועם אסור בדג גדול. דדג משמע דג גדול כדכתיב וימן ה' דג גדול:

דג דגה. פירוש שאמר שניהן בין גדולין בין קטנים משמע מייתור הלשון:

במעי הדגה וכו' בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וקורין לקטנים דגה:

הרי עלי צחיחין. כיון דאמר לשון זה משמע צחנתא זו דוקא ומותר בטרית טרופה או דלמא כנודר מן הצחנה ואסור בטרית:

ומותר בקום. מי חלב דהואיל ופסולת חלב הוא אינו בכלל חלב ורבי יוסי אוסר דפסולת חלב הוי בכלל חלב:

קום. מי חלב שקורין משג"א ורבי יוסי סבר דקום בכלל חלב וכן חלב בכלל קום וי"מ הנודר בקום מותר בחלב לדברי הכל:

הנודר מן הגבינה אסור בין מלוחה בין תפילה. ואע"ג דלא אכלי אינשי אלא מלוחה:

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה. אע"ג שיש בו טעם בשר ואע"ג דקיפה הוי בשר שנקפה בשולי הקדירה דלא קרי אינשי בשר אלא חתיכות בשר שהן בעין:

ר' יהודה אוסר. דסבר היא וטעמה:

בבשר מותר ברוטב. לכאורה משמע דמותר בשר להחליף ולמבור וכן בנודר מן הענבים ומן התאנים: שאינו מתכוין לאסור עצמו בהנאת מין כשהוא מזכיר אבל כשאמר קונם בשר זה עלי אסור אפילו בהנאה וכי ההיא דקונם פירות הללו עלי דאסור בחילופיהן:


אמר ר"י מעשה ואסר וכו'. פירוש דכי היכי דבשר שאני טועם אסור ברוטב ה"נ אם אמר שאני אוכל ובגמרא נמי הכי הוא כי קא מיבעי ליה בשאיני אוכל בשאיני טועם דוקא או לאו דוקא וכן לענין שלוק שאני טועם:

אמרו לו כן הדבר. שאסורין אפילו ביצים שנתבשלו עם הבשר ואימתי בזמן שאמר בשר זה עלי דמשמע היא וטעמה שהנודר מן הדבר שאמר דבר זה עלי. וכו':

הנודר ביין מותר בתבשיל. כרבנן דלר"י אסור:

קונם יין זה וכו' אסור אם יש בו בנ"ט. וא"ת כי נמי אין בו בנ"ט דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין כדאמרינן בשילהי פירקין דלקמן וי"ל דחומר דבר שיש לו מתירין אינו נוהג אלא במין במינו אבל במין בשאין מינו אפילו יש לו מתירין בטל בששים וכן משמע בשמעתין דבצל (לקמן דף נח.):


ורמינהו אסור באשישין. דפסולת עדשים (אינם) . בכלל עדשים ורבי יוסי מתיר קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ודרבנן אדרבנן: לא קשיא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם [ובאתרי' דר"י לקומא נמי קומא דחלבא:

מן הרוטב מותר בקיפה. דקדוקי בשר אף כי איכא נתינת טעם מן הרוטב דלא אסור אלא הקרוי רוטב בלבד וכרבנן דפליגי ארבי יהודה במתני': בשר מותר ברוטב בשר זה אסור ברוטבו ובמקפה אי איכא נתינת טעם:

אלו דוקא או שאני טועם דוקא. אמתני' בעי דקתני קונם זיתים אלו שאני טועם אסור בהם וביוצא מהם ומיבעי ליה מה שאנו אוסרין יוצא מהם איירי דאמר שאני טועם דוקא אבל אם לא אמר אלא קונם אלו עלי לא מיתסר אלא (ביוצא) מהם וא"ת היכי מצינו למימר דשאני טועם חמור מקונם אלו והא גבי חילופיהן וגדוליהן דמותר בהם [כשאמר שאני טועם] וכשאמר קונם פירות אלו. אסור ויש לומר דשאני גבי חילופיהן שאינו תלוי באלו כלל אלא בהזכרה כשאמר שאני אוכל שאני טועם דלא נתכוון לאסור כ"א גופם לאכול ולא חילופיהן ובשלא הזכיר שאיני אוכל ואמר קונם עלי פירות כי נמי לא אמר אלו שוינהו עליה איסור בין הם בין חילופיהן אבל לענין יוצא מהם יכול להיות דאלים טפי לישנא דשאני אוכל ושאני טועם מקונם אלו: דאי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם ל"ל הא קמ"ל דאע"ג דאמר שאני טועם אי אמר אלו אין אי לא לא [הגה"ה ז"ו מצאת"י מבחו"ץ]:

ת"ש שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן. נראה דקאי אקונם פירות אלו דאע"'ג דאמר אלו כשאמר שאני אוכל מגרע ליה איסור הנאה דגלי אדעתיה שאינו אוסר אלא באכילה אע"ג דלענין יוצא מהם אהני שאני טועם להחמיר וראיה לדבר דהא שאני אוכל קאי נמי אפירות אלו לאידך בבא האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחילופיהן ואיירי כגון דאמר אלו או שמא משמעות הלשון כך כשאוסר מעשה ידיה כגון אם אמר פירות אלו וקתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן ולפירוש זה ק' דדייקא הא ביוצא מהם אסור [דלמא] שאני הכא דקאמר אלו ושאני טועם ושמא מדלא נקט התנא בהדיא בסיפא קונם פירות אלו שאני טועם אלא נקט שאני טועם גרידא משמע דאפילו לא אמר אלו אשמעינן תנא דמותר בחילופיהן ואסור ביוצא מהם: ע"ד כא"ן הגה"ה מהר"ם וז"ה מצאת"י בפני"ם:

ת"ש [קונם פירות האלו עלי וכו'] הא ביוצא מהם מותר. דאי אסור ליתני אסור ביוצא מהם וכ"ש בחילופיהן דמשמע ליה דמסתבר טפי להתיר יוצא מהם מחילופיהן [ומשני] דאה"נ דיוצא מהם אסור ולרבותא. נקט יוצא מהם ואשמועינן חלופיהן כגידוליהן ואסורין דאי תנא יוצא מהם אסור ה"א דחילופיהן דשרו הואיל ולא באו מגוף האיסור עצמו: ת"ש שאני אוכל שאני טועם ולא אמר אלו מותר בחילופיהן הא יוצא מהם אסור. אע"ג דלא אמר אלו דאי מותר לישמעינן יוצא מהם וכ"ש חילופיהם שאינם מגוף הפירות דהכי [משני] לעיל דחילופיהן עדיף לאשמועינן ברישא לאיסורא מביוצא מהם וקשה לידחי במאי דסלקא דעתך בת"ש דלעיל דאדרבה מסתבר טפי לאיסורא חילופיהן מיוצא מהם וזיל הכא קמדחי ליה [וזיל הכא קמדחי ליה] ומשני איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם כו' דהא שניא דהא עדיף ליה למיתני חילופיהן כגידוליהן לא נקט נמי בסיפא יוצא מהם ואע"ג דה"ה ודאי שרו בחילופיהן:

בשר זה עלי כו' אסור בנותן טעם. ומדמי יוצא מהם לנ"ט דכי היכי דאסר אדנפשיה כדאמר בשר זה עלי בנ"ט ה"נ אסור יוצא מהן וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן. ת"ש ומותר בטרית טרופה ובציר. וציר היינו יוצא מהן אלמא בשאני טועם גרידא מותר יוצא מהם:

אמר רבא שכבר יצא. פי' האי ציר דקשרי היינו בציר שיצא מהם קודם נדרו ובההוא אינו נאסר אף כשאני טועם דוקא אבל ביוצא מהם אחר נדרו (אסור) אימא לך דאסור דשאני טועם דוקא ולא איפשיטא לן אי שאני אוכל דוקא הלכך בשל תורה הלך לחומרא ובשאני טועם גרידא אסור יוצא מהם ועוד נשמעינן שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור ה"נ נתינת טעם אסור דמדמה לה להדדי: .


הנודר מן התמרים מותר בדבש. פירוש דאמר קונם תמרים עלי מותר בדבש היוצא מהם דדבש איקרי תמרים [לא איקרי] וקשה אמאי לא תנא הכא כדקתני בשאר בבי תמרים אלו שאני טועם אסור ביוצא מהם:

בסתוניות. ענבים קשים ורעים לאכול מותר בחומץ היוצא מהן:

כל ששם תולדתו עליו. פירוש שאינו מפסיד שמו הראשון כמו דבש תמרים ששם תמרים עליו נדר בתמרים אסור בדבש:

וחכמים מתירין. בגמ' פריך היינו תנא קמא:

מותר ביין תפוחים. דסתם יין דענבים קאמר:

מותר בשמן שומשמין. דסתם שמן הוא שמן זית:

מותר בדבש תמרים. דסתם דבש זהו דבש דבורים:

מותר בחומץ סתוניות. דסתם חומץ מיין טוב שהחמיץ:

מן הכרישין מותר בקפלוטות. אע"פ שממין כרישין הן באו שיש להן שם לווי:

מן הירק סתם מותר בירק שדה. דסתם ירק של גינה:

חכמים היינו ת"ק. דשרי בדבש תמרים איכא בינייהו דתניא כו' כל שדרכו לאכול כו' ומיירי ששם תולדתו עליו דאל"כ לית ליה [הנודר] בענבים מותר ביין וכל שאין דרכו לאכול כגון סתוניות שאין דרכן לאכול וחומץ שלהם דרכו לאכול:

נדר בו אינו אסור אלא ביוצא ממנו. ת"ק לית ליה דרבי שמעון וחכמים אית ליה דרבי שמעון [ולאו לגמרי כר"ש סבירא להו] דודאי בדבש תמרים לא סברי כוותיה אלא בדינא דסתוניות וה"ק וחכמים מתירים בתמרים לאכול בדבש אבל בסתוניות לא שרינן בחומץ וקשה דהוה להו למיתני וחכמים אוסרין בסתוניות והר"ם פי' לפי מה שפירש דסתוניות אין דרכן ליאכל אלא היוצא מהם יש לפרש ת"ק ורבי יהודה בן בתירא לית להו דר"ש בן אלעזר דאסרו בסתוניות גופייהו ולא אסרי אלא ביוצא מהם וי"מ איכא בינייהו דת"ק נקט מן התמרים מותר בדבש משמע דדוקא בתמרים וסתוניות שהם ראויין אסור בהם ומותר ביוצא מהם הא נדר מדברים שאינם ראוים לאכול אסור בין בהם בין ביוצא מהם:

בשאר שני שבוע אסור בירקות גינה ומותר בירקות שדה. דסתמא מירקות גינה נדר דירקות שדה יש להם שם של לווי בכל שאר שני שבוע ומרישא שמעינן לה דקתני מותר בירקות שדה אלמא אסור בירקות גינה אבל סיפא איצטריך ליה:

בשביעית. פירוש שנדר בשביעית דירקות שדה מצויין בשביעית שבאות מאליהן אבל ירקות גינה אינם באין אלא על ידי זריעה הלכך סתם ירקות בשביעית ירקות שדה היא:

בארץ ישראל. דסתם שמן שלהן של זית:

מהו דתימא זיל בתר רובא. ולא נתכוין לאסור עצמו אלא באותו מין שמסתפק הרוב קמ"ל דגם מאותו שמסתפקים המיעוט אסר עצמו: לא שנו דבשביעית מותר בירקות גינה משום דלא שכיחי שיאכלו ירקות גינה אלא במקום שאין מביאין כו' אבל במקום שמביאין שכיח הוא ירקי גינה ונתכוין לאסור ירקי גינה בשביעית:

משום גוש. דדרך הירק להיות גוש תלוי בו וגזרו על גוש ארץ העמים: איספרגוס מין כרוב הוא ובכלל כרוב הוא:

מן האיספרגוס מותר בכרוב. דשאר כרוב אינם קרויין איספרגוס:

מן הגריסין אסור במקפה של גריסין. שנקראת גריסין אף כשהן בתבשיל אבל מן המקפה מותר בגריסין יבשין דלא תימא דכי נדר במקפה מן הראוי למקפה קאמר והיינו גריסין ולרבנן איצטריך דאע"ג דאסרי שום כשנדר במקפה הכא מודו:

מן השום מותר במקפה. דלא נתכוון אלא לשום יבש:

מן המקפה מותר בשום. אע"ג דלא נתכוון אלא לראוי למקפה ושום ראוי למקפה:

מן האשישים. פי' פסולת עדשים מותר בעדשים שאין העדשים נקראין אשישין מן העדשים אסור באשישים שהם נקראים על שם העדשים ור"י מתיר דסבר דאינם בכלל עדשים:

חטה חטין שאני טועם אסור בין בחטין בין בפת. דחיטה משמע לאפות ומיהו בברייתא בגמ' גרסינן איפכא ושמא טוב לפרש הכא חטה או חיטים גריס או גריסין אסור בין חיין בין מבושלין ורבי שמעין ורבי יהודה מחלקין בין חטה לחטין גריס גריסין כדמפרש גבי חטה חטין רבי יהודה אמר קונם גריס או חטה שאני טועם מותרין לכוס חיין דחטה וגריס משתמעי מבושלין:


רבי יהודה אומר גריס או חטה שאני טועם מותר לכוס חיים. מדקאמר חטה וגריס סתם ולא אמר (חטה) חטין גריסין קסבר [חטה גריס] מבושלין משמע חיין לא משמע:

חטה שאני טועם מותר לאפות. דחטה לא משמע אלא חיין חטין משמע לאפות ורבי שמעון ורבי יהודה לא פליגי דלתרוייהו גריס חטה מבושלין משמע ולא חיין גריסין חטין משמע חיין אבל לא מבושלים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תוספות_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ו"