ויקיטקסט

תוספות על הש"ס/נדרים/פרק ד

< תוספות על הש"ס





שתי עינים וב' אזנים וראש הגוייה. ראש האבר שנימול ושמע וראה ושלט בעיניו ואזניו שהמצות מפקחות את העינים והאזנים כדכתיב (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה אבל הכא לא קחשיב לב דהא כתיב (נחמיה ט) ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית ונדר על המילה אלמא קודם המילה היה כבר לבו שלם לשמים:

להוציא כהונה משם. תימה דאברהם נמי היה מזרעו של שם וי"ל דמכל בניו של שם קאמר ולבסוף ניטל משאר בניו וניתנה לאברהם לבדו א"נ י"ל לפי שלא היה בכור בכל בניו ולא היה לו לירש הכהונה מן הדין אלא דוקא הבכור:

פרק רביעי - אין בין המודר

מתני' אין בין המודר הנאה וכו' אלא דריסת הרגל. במקום דלא קפדי אינשי כגון בקעה בימות החמה:

ולא ישאילנו נפה וכברה. אבל לא נקט מחבת ופיטפוט שלא ישאילנו דהא פשיטא שלא ישאיל דהנאה המביאה לידי מאכל הוא אלא אפי' נפה וכברה שאינו יכול לאכול אחר תיקון זה בכלי זה אלא צריך תיקון אחר אפייה ובישול אפ"ה אסור לשאול לו נפה:

מקום שמשכירים אסור. דחשיב הנאת מאכל ממה שנהנה השוכר וראוי לקנות מן המעות מאכל:

מני ר"א היא. ומיירי בבקעה בימות החמה דלא קפדי כדפרישית וא"ת ולוקמה הכא בחצר דקפדי וכ"ע וי"ל דא"כ הוה ליה מקום שמשכירין והיה אסור במודר מאכל:

אפי' ויתור. שמוותר לו כדרך המוכרין ומתני' דלעיל דמוכר בפחות ולוקח ביותר מסתברא דאתי כר"א:



אימא שלא ילעוס חיטין. משום הנאת מאכל לעיסתך ואפי' מחטין של מדיר עצמו:

וטבעת להראות בו. כאדם עשיר בבית המשתה וע"י כך יתנו לו מנה יפה:

מאן תנא אמר רבא ר"א היא. וא"ת תנן חדא זימנא ברישא ר"א וי"ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר"א דאי לאו האי הוה מוקמינן ליה בחצר ודכ"ע ולכך מדקדק הכא מסיפא:



חנן אומר איבד מעותיו. משום דהוי מבריח ארי בעלמא ואע"ג דחייב במזונות אשתו מ"מ יכול לומר שהיתה מסתפקת ממעשה ידיה וא"ת והא פרק השוכר [את] הפועלים (ב"מ צג:) דרועה שהקדים ברועים ובמקלות חוזרין ונוטלין שכרם מבעל הבית ואמאי מבריח ארי בעלמא וי"ל דלאו מבריח הוא כיון דברי היזיקא שאם לא הקדים הארי היה אוכל הבהמות והיכא דלא ברי היזיקא שהארי אינו ממש עומד ומזומן ואינו מצילו כי אם מפחד הארי לא הוי ברי היזיקא וא"ת בפורע חובו מבריח מיניה והלא ידוע לכל שיש לו לפרוע חובו וא"כ מהנהו וי"ל דפורע חובו היינו זן אשתו ובניו דאיפשר שיתפרנסו ממעשה. ידיהם ולא ברי היזיקא אבל לא נראה דמדקאמר אחרי כן וזן את בניו ואת בנותיו אלמא משמע דמה שאמר זן בניו לאו פורע חובו וי"ל דרישא מיירי שזן אשתו ואת בניו שלא בפניו וסיפא מיירי בפניו וזהו חידוש ואף על גב שמפרנסם בפניו ואין מוחהו אפ"ה חשבינן להו מבריח עי"ל דפורע חובו היינו פורע ממש וא"ת א"כ ודאי [לאו] מבריח ארי י"ל דיכול לומר בע"ח לפורע חובו מפייסינן ליה דמחיל לי ואפילו במשכון מפייסנא ליה והדר לי משכוני הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי מבריח ארי:

דמהני ליה פרוטה דרב יוסף. פי' בשעה שעסק במצות אבידה וא"ת ישיב לו אכילת הנאה להקדש אותה פרוטה במקום שנוטלין עליה שכר וי"ל דלא מצי לדיין לדעת כמה פעמים פטור הוא על ידה ממיתב ריפתא לעניא וא"ת והא אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפי' גבי פורע חוב חשבינן ליה מבריח ארי משום דמצי למימר מפייסי' ליה לפיכך לא ברי היזיקא כ"ש הכא גבי פרוטה שאינה מצויה כ"כ והא לא חשיב הנאה וי"ל דפורע חובו היינו אותו שפורע חובו עבורו מבריח ארי מעליו הלכך לאו ברי היזיקא ולכך הוי כמבריח ארי אבל הכא המחזיר עצמו כמבריח הארי מעל עצמו ע"י שמתעסק באבידת חבירו והרי הוא כאילו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנה לעני ה"נ גבי פורע חובו אם הבעל חוב נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן היה אסור:



בשלמא למאן דאמר בשנכסי כו'. פירוש ששניהם מודרי' זה מזה לכך תפול הנאה להקדש אלא מ"ד וכו' אמאי תפול הנאה להקדש יתן שכרו למחזיר שהרי אינו מודר מבעל אבדה:

ה"ג אחדא. פי' לגבי חדא מינייהו קתני תפול (עלי) הנאה להקדש לגבי בעל אבידה שאם המחזיר אינו רוצה לקבל השכר א"כ נהנה מן המחזיר והוא מודר הנאה ממנו אשמעי' במתני' שצריך שיתן הבעל אבידה שכר ויפול הנאה להקדש וא"ת איכפל תנא לאשמועינן שאם היכא שאין המחזיר רוצה לקבל וי"ל דאורחא דמילתא הוא שאינו חושש לקבל שכר הואיל דמצוה הוא אע"פ שאינו מחוייב לעשות כיון שהוא בטל ממלאכתו:

היכי מתרץ מקום קשיא. וא"ת ולישני כדלעיל דחדא קתני ורישא מיירי שאין בעל אבידה רוצה לעכב השכר לעצמו ואז צריך שתפול הנאה להקדש שאין המחזיר רשאי לאוכלו שמודר הנאה ממנו יש לומר דלא דמי בשלמא לעיל רגילות הוא שאין המחזיר רוצה ליטול שכר על השבת אבידה משום. מצוה דגנאי הוא אבל הכא לאו אורחא דמלתא שהרי אין גנאי מלעכבו לעצמו:



היתה לפניו ככר של הקדש וכו'. תימה אי איירי בהקדש מאי שייכא כאן מלתא דרבא גבי מתני' דמיירי בקונמות ונראה דרבא מיירי בקונמות והקדש דנקט לאו דוקא אלא כהקדש קאמר וא"ת אמאי נקט מלתא בקונמות כיון דבהקדש מצי למינקט וי"ל דבהקדש לא אמרי' מעל לפי טובת הנאה שבה אם אין בו שוה פרוטה דאין מועל בהקדש בפחות משוה פרוטה אבל בקונמות בכל דהו איכא איסור הנאה:

ואמר ככר זו הקדש. בלשון זה אמר אע"פ שלא אמר לכשאזכה בה אפ"ה כי זכה בה הוי הקדש והואיל ודעתו לזכות בה וא"ת והא אין אדם מקדיש דשלב"ל ולא דמי לאומר הרי פסח קדושה לאחר שלשים דהויא קדושה התם בידו להקדיש מיד אבל הכא לאו בידו להקדיש מיד לכ"נ שנטלה וזכה בה ולאח"כ הקדישה ובא אדם אחר ונטלה ואכלה או הוא עצמו מתחילתו שזכה בה נטלה לאוכלה זכה בכולה והלכך הקדש נמי חל על כולה ולכך מעל לפי כולה ואם מתחלת נטילתה לזכות בה בכולה להוריש לבניו לחלוק להם או ליתנה למי שירצה ואין לו בה אלא טובת הנאה אבל גוף הדבר אינו שלו והקדש כמו כן שהרי אין אדם מקריב אלא מה שיש לו בה ולכך מעל לפי טובת הנאה שבה ול"נ דלישנא דרבא לא משמע הכי דקאמר ככר זה הקדש ואחר מכאן נטלה לאוכלה משמע דהאי אחר שהקדיש שלא זכה בה עני אחר מכיון שהקדישה לכ"נ דלעולם לא זכה בה עדיין בשעת הקדש וכי תימא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ועדיין לא זכה בה מיירי שהוא בתוך ארבע אמותיו וארבע אמות שלו קנו לו אי נמי כיון שבידו לזכות בה שהוא קרוב ממנה יותר משום אדם הוי חשיב שפיר דבר (שלא) בא לעולם כדאמר פרק האומר בקידושין (דף סב.) כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נטלה לאכלה כלומר אחר שזכה בה והקדישה כדפרישית שהיתה תוך ארבע אמותיו והקדישה אחר מכאן:

נטלה לאוכלה מעל לפי כולה. לפי שנתכוון לשנות כולה מרשות הקדש ולכך מעל לפי כולה נטלה ע"מ להורישה לבניו א"כ לא נתכוון לשנות בכולה ולכך לא מעל אלא לפי טובת הנאה ומידי דהוה אמשאיל קרדום של: הקדש ובקע בו לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבה:

או דלמא עליך אמר ליה ועילויה דידיה שוויה הקדש. לפי גירסא זו דייק מלשון עליך וקשה דא"כ מאי פריך בסמוך מפרה שאני נהנה לך הא לא אמר ליה עליך הא ליכא למימר דבסמוך פריך מנכסי עליך וכו' דהא מדגרסינן בסיפא או שניתנה לו במתנה ולא קתני שנתנה לו משמע דאפרה קאי ולא אנכסים לכ"נ דגרס הכא או דלמא עילוייה שויי' הקדש בלא עליך: אמר ליה פשיטא דאע"ג דמהני במתנה אסור: אלא לאפוקי מאי לאפוקי דאי גנבה מיגנב אמר ליה לאפוקי דאי אזמניה עליה. הכי גריס ר"ת וה"פ פשיטא דאסור כי יהבה ליה במתנה אלא לאפוקי מאי כלומר ומה שאסר לענין מה אסרה עליו וכי תעלה על דעתך לומר שאסרה עליו לענין דאי גנבה מיגנב זהו תימה דלא אסרה עליו אלא כשבא לידו בגניבה דאין זו סברא לומר דאסיק אדעתיה דמיגנבא וכן צ"ל ע"כ דאי ס"ד דבמתנה מותרת הא ודאי כל זמן שבידו לא הוצרך לאוסרה דבע"כ לא יקחנה וצ"ל דלענין גניבה אסרה עליו וזהו תימה כדפי' ומשני דאי אזמניה. עליה זה בא לאוסרה עליו דמזה אסיק אדעתיה שפיר ולעולם אימא לך דבמתנה מותרת ואע"ג שדחה סברא פשיטותא מ"מ רבא במילתיה דאמר רבא דאסור על ידי מתנה ולהכי פריך ליה:



קונם פרה שיש לי שאני הנאה לך נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו. שני נדרים הוו ואי קאמר שאומר לו קונם פרה שיש לי שאוכל ליהנות לך ממנה כלו' שאין לי פרה אחרת ואם יש לי תהא קונם עליך או שאמר בלשון הזה נכסי עליך קונם אם יש לי פרה אלא זו שאני עושה בה מלאכתי ונמצא שיש לו פרה. אחרת ועתה נאסרה הפרה והנכסים עליו וגבי קונם נמי ה"פ כדפירשתי:

מת. או שנתנה לו במתנה מותרת. מת דתו לא מיקרו פרה וקרדום שלו וכן שנתנה לו במתנה מותרת וקס"ד שנתנה המדיר למודר ומשני שניתנה לו על ידי אחר לפירוש שני דלעיל ניחא דפריך מנתנה לו במתנה דאפרה ואקרדום קאי ואע"ג דלא אמר עליך אבל לפי' ראשון דלעיל דדייק מעליך קשה מאי פריך מנתנה לו פרה וקרדום הא לא אמר עליך וי"ל דלפי פירוש ראשון גרס שניתנו לשון רבים וקאי נמי אנכסים ודוחק הוא שבכל הספרים גרסי' שניתן לשון יחיד דמשמע דקאי דוקא אפרה ואקרדום לכ"נ כפירוש שני וא"ת אכתי היא גופה תקשה לך אמאי לא תנא שניתנו משום נכסים הלא מיירי משנה גם מנכסים וי"ל מ"מ לא נחת לאשמועינן לאשריותא דפרה וקרדום שהיה רוצה לישאל ממנו היה עיקר הנדר וגם בכלל נכסים הם דמיתסר נמי בנדר כנכסים: הוא מעל וחבירו לא מעל לפיכך אין לו פדיון וחכ"א בין כך ובין כך לא מעל פירוש וחכמים לא קאי לרישא אלא קאי לסיפא דבעי למימר בין הוא בין חבירו לא מעל וקשה דלישנא דבין כך ובין כך משמע דקאי לכולה מלתא דר"מ ועוד משמע דאפילו לר"מ דיש בו מעילה מכל מקום אין לו פדיון וקשה בפרק האשה רבה (יבמות דף פח.) משמע האי יש בו מעילה משום דבידו לפדותו אלמא משמע דיש בו פדיה בקונמות וע"ק ברישא קאמר ככר זה הקדש מעל מאי קמשמע לן פשיטא דהקדש גמור יש בו פדיון ומעילה לכ"נ לפרש דרישא לא מיירי בהקדש ממש אלא בקונם בלשון הקדש שאסר הככר לכל כמו הקדש ולכך יש בו מעילה כיון שנאסר לכל כהקדש גמור ככר זה עלי הקדש דמיירי בקונם שאינו אסור לכ"ע אלא לדידיה לכך אין לו פדיון דהא דאמרינן בשיש בו מעילה משום שבידו לפדותו היינו קונם שאסור לכל כמו הקדש. וחכמים אומרים בין כך ובין כך כו' קאי אפילו לרישא משום דאין מעילה בשום קונמות וכיון שאמר הקדש בלשון קונמות אין מועלין:


מקריב עליו קינין וכו'. אם היה המדיר כהן מקריב לזה המודר:

לא ילמדנו מקרא. מפרש בגמרא דבלימוד מקרא נוטל שכר אבל מלמדו מדרש כמו ת"כ והלכות דאין נוטלין עליה שכר ובגמ' מפרש טעמא דנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדר':

אבל מלמד בניו מקרא. מצוה קא עביד ולא הוה אלא גורם הנאה בעלמא ואפילו במקום נמי דנוטלין שכר עליה דמ"מ לא היה המודר נותן שכר למלמד לבניו:

איבעי' להו הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו'. ואי אמרת שלוחי [דידן] נינהו הא מהני ליה דעבד שליחותא. דודאי גוף הקרבן מצוה קעביד מיהו כיון דהאי כהן שלוחו בזה אסור וה"נ אמרינן גבי תורם דאי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה וה"נ אי שלוחי דידן נינהו אסור מיהו קשה אמאי לא פשיט ליה מההוא דפ' קמא דקידושין (דף כג.) אמר רב כהנא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו קא עבדי וי"ל דרוצה לפשוט ממשנה או מברייתא: ת"ש ומקריב עליו קיני זבים ואי אמרת שלוחי דידן הא קמהני ליה. ויש להקשות דלמא דאמר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב דכה"ג לא מהני ליה ושמא נראה לו דמיירי במודר הנאה בכל כהני דהאי ודאי לא מצינו למימר כי בכה"ג שאני דאז לא יצטרך דעת בעלים ואותן הוו שלוחי דידן:

כדרבי' יוחנן. דאמר הכל צריך דעת בעלים אם מחוייב אדם עולה ושלמים אינו יכול לפטור אותו חבירו שלא מדעתו:

שהרי מקריב אדם על בניו ועל בנותיו. להתירן לאכול בקדשים דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וקטן לאו בר דעת הוא אלמא דאין צריך דעת בעלים להתירו לאכול בקדשים במחוסר כפרה:

אלא מעתה לרבי יוחנן זאת תורת היולדת וכו'. קצת קשה דבלאו רבי יוחנן ברייתא היא בפ' בנות כותים (נדה דף לד:) דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן:

ומשני ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה. שכך מצינו שאדם מביא קרבן על אשתו שוטה:

מביא אדם קרבן עשיר על אשתו. אם היא חייבת קרבן לידה או מצורעת ואין יכול לומר עניה היא ואין לה שום דבר שכך כתב לה בכתובתה דאחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא דמשמע ליה אפילו שוטה צ"ע מנא ליה הא דמשמע שהוא חייב כל מה שחייבת קודם מזה יש ללמוד דאדם חייב לפרוע חובות אשתו שהיא חייבת קודם שישאנה ולא נראה דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלט.) איבעיא ליה אי בעל בנכסי אשתו לוקח הוי או יורש הוי דאי לוקח הוי לא יפרע לבעלי חובות של אשתו שלוותה קודם ואפילו מנכסי מלוג שלה ואם יורש הוי יפרע מנכסי מלוג שלה כמו יורש שפורע חובות אביו מקרקעי ואם כן לא מיבעי אלא מנכסי מלוג שלה אבל מנכסים שלו לא יפרע שום דבר. והך בעיא דלוקח הוי או יורש הוי פסק רבינו שמואל בן בתו של רש"י קבלה מרבינו חננאל דיורש הוי וצריך הבעל לפרוע מנכסי מלוג שהכניסה לו אשתו והכי הלכתא שאדם פורע חוב אשתו שהיא חייבת קודם לכן אם יש מטלטלין או חובות כעין שהכניסה לו אע"פ שיורש אינו פורע ממטלטלין מיהו לאחר תקנות גאונים שתיקנו להיות עתה מטלטלין כמקרקעי וגובה כתובתה ממטלטלין אע"ג דממנה אין לגבות כ"א ממקרקעי כמו כן גם החובות נמי יתפרעו מן המטלטלין דכל הדין הנוהג בקרקעות נוהג במטלטלין והא דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת דוקא קרבנות אבל חוב לא יפרע אלא ממה שהכניסה לו דכיון דיורש הוי ומטלטלין כקרקעות עתה שיעבודם על אותן נכסים אין יכולת ביד הבעל להפקיען אבל יותר ממה שהכניסה לו [אינו פורע] וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות ואם לאחר נישואין [נדרה קרבן] לא ישלם נדריה דאם לא כן יכולה להחריב בעלה. והכי משמע בירושלמי. גרסא אחרת אם פטרה אינו חייב וה"פ כל קרבנות שהיא חייבת כשהיא תחתיו חייב לפרוע ולפיכך אם פטרה שגירשה אינו חייב שכך כתבה בשובר של כתובה והתקבלתי כתובתי ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא ולגירסא זו אינו חייב לשלם כלום מקודם נישואין:


אם היה כהן. אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה"ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות: אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי:

אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו'. תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ"ע וי"ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים:

שוטה לאו בת קרבן היא. והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי:

יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא. כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע"פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים:

על בישרא קאי ומזכה להון. בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי:

בקטנים למה לי למימר להו. כיון דלא המנום. לזרזן:


ותורם תרומתו לדעתו. בגמ' מפרש לדעת מאן:

מי אמרינן כיון דזכות הוא לא צריך דעת. דזכין לאדם שלא בפניו וזכיה מטעם שליחות שפיר הוי שליחותא והא דאמרינן בכל דוכתא דזכייה מטעם שליחות מהכא תניא ליה:

מאן שוייה שליח . ואמאי תורם:

אלא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה. כיון דהוא ידע הוי כמו שמצוהו ואיכא איסורא ודאי אי לאו בדעתו לא הוה איסורא דמשום המצוה שרי אבל לדעתו דבעל [הכרי] מכי ידע ביה הוי כמו שמצוהו והוי שלוחו:

אלא לאו אין צריך דעת. והא דאמרינן (בב"מ כב.) מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם י"ל דהיינו כשתורם משל בעל הכרי אבל בתורם משלו אז אין צריך דעת וא"ת מיהו קשה לרב דההיא דשוקל שקלו אמאי צריך לאוקמא בהפריש ואבד אפי' בלא הפריש ואבד נמי דמצוה קעביד כי הכא צ"ע מיהו ק"ק מאי שנא גבי תורם דמצריך דעת לתרום אסור דשליחותיה קא עביד וגבי מחזיר אבידתו או ללמדו תורה אפילו לדעת יהא אסור כיון שאין מצוה לו ושמא יש לומר דבתורם בתרומה דהדבר תלוי בשליחות דאין יכול לתרום בלא דעתו ושייך ביה שליחותיה קעביד טפי מאבידה דמתני' וגם מצוה איכא פורתא למבין:

כל הרוצה. אפילו אחר מצי תרים ליה הלכך דעת איכא שליחותא ליכא:

משל בעל הכרי. תימה דהכא משמע כיון דאמר כל הרוצה לתרום לא מהני ליה ובפרק המדיר בכתובות (דף ע:) גבי המדיר אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר אלמא דאי אמר כ"ל השומע יזון שייך למימר שליחותיה קעביד ויש לומר כל השומע משמע לשון שליחות ציווי אבל כל הרוצה אינו לשון ציווי כ"א מי שיחפוץ יתרום ור"י אמר דודאי התם הוא דמיתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו ומוותר לה פרנסה דמצוה לפרנס אשתו אבל בשמעתא דתורם משל בעל הכרי ולא משלו ובדין הוא דאיסורא ליכא דאי משום דתורם ליה מצוה קעביד כדמתני ומחזיר לו אבידתו אלא משום דכיון דבתרומה צריך דעת הוי כמו שלוחו דמצווהו לך ותרום וכיון דרבנן הפקיעו תורת השליחות מיניה שפיר עביד וראיה לדבר דאמרינן לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ול"ק לעולם משלו וכדרבא אלא ש"מ דמשלו אפי' אומר כל הרוצה איסורא איכא כי ההיא דהמדיר שהמפרנס מפרנס אשתו משלו:

טובת הנאה של מי. שיתן לו ישראל אחר דינר כדי שיתן לבן בתו כהן:

איתיביה תורם תרומותיו לדעתו. קס"ד השתא כדפירש לעיל משלו על של בעל הכרי קאמר וא"צ דעת ואי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי מהני ליה בתרומה זו שוה דינר שיתן לו ישראל. הכא במאי עסקינן דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומיירי דתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי: המקדיש בהמה על מנת שיתכפר בו חבירו המקדיש מוסיף חומש דחומש תלאו הכתוב במקדיש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו ומתכפר עושה תמורה ובפ"ק דתמורה (דף י.) מפרש טעמא מקרא: והתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו:


הא קמ"ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא וכו'. מפרש ואזיל טעמא דמה אני בחנם דכתיב ראה למדתי אתכם ומסתמא משה לא נטל שכר מישראל שעשיר היה:

שכר שימור. שמשמר מלמד תינוקות שלא ילכו אנה ואנה אבל מדרש אינו צריך ללמוד כ"א לגדול שאינו צריך שימור כבן עשר למשנה:

שכר. פיסוק טעמים. וסבר דפיסוק אינו צריך אלא מדרבנן ולא שייך לומר מה אני בחנם אף אתם בחנם:

גדול בר שימור הוא. משמע ליה דמתניתין מיירי אף בגדולים:

חסורי מיחסרא והכי קתני. וה"פ לא ילמדנו מקרא ברגיל ללמוד מקרא דהיינו קטן אבל מלמד הוא בניו מקרא אם ראוי לבנים:

אין קורין בתחלה בשבת. מפני עונג שבת:

אבל שונין בראשון. פירוש יכולין לחזור חזרה ראשונה בשבת:

היינו דאין קורין בתחילה. מפני שמשתכר בשבת ומחזי כמקח וממכר אבל שונין בראשון דכיון דלימדו זו מערב שבת יודעין אותו מערב שבת:

ואי משום שכר שימור אמאי שונין בראשון. הא איכא שכר שימור:

הבלעה היא. ששכר שבת נבלע ולא מיחזי כמקח וממכר שפוסק לו כך לחצי שנה:

לשמור את התינוק. לצורך מי חטאת:

לשמור הזרעים. לצורך עומר ושתי הלחם בשביעית אם שוכר ליומי אין נותנין לו שכר דמיחזי כמקח וממכר אם היה נוטל:


שכר שבוע נותנין לו שכר שבת ואם אבדו חייב באחריותן. כדין שומר שכר דמחייב בגניבה ואבידה ואין להקשות חפצי שמים הוא דקבלת שכר לאו חפצי שמים: אלא היינו טעמא דאין קורין בראשון דיפנו אביהם של תינוקות ולאו משום שכר שבת כלל אלא אפי' כשאביהם של תינוקות מלמדין אותן בחנם שיהיה להם פנאי שיהא פנוים לסעודת שבת ואם יקראו בראשון ישהו שהייה מרובה וה"ה אם יש להם מלמד בשכר שאסור מהאי טעמא:

אבל שונין בראשון. ' דתו ליכא שהייה כל כך כיון שמלמדים כבר:

למצותיה. דשבתות:

ואיבעית אימא. טעמא דאין קורין משום דבשבת אוכלים טפי מבחול ויקיר עלייהו עלמא כלומר שכבדין הם מפני שינוי ווסת דאין יכולין לעסוק ולטרוח וללמוד בראשון:

בנות מי בעיין שימור. ומתני' סתמא קתני בין בנים ובין בנות ובנות ליכא יוצאניות ולא בעיא שימור א"כ לא שייך בהן שכר שימור:

שכר פיסוק טעמים דאורייתא. ואסור ליטול שכר עליהם:

אלו הפסוקים. מקום שהפסוק מסיים שם:

ואמרי לה אלו המסורות. מאן דאית ליה פיסוק טעמים לאו דאורייתא מפרש אלו המסורות חסירות ויתירות:

מקרא סופרים ארץ ארץ. [שמשתנין] באתנחתא וזקף קטן שמים מצרים:

עיטור סופרים. דלכאורה משמע דאחר תעבורו וסבריה ואחר תעבורו וכן אחר תאסף ואחר מסתבר אחר נוגנים ואחר משמע:

פרת דבלכתו. להשיב ידו בנהר פרת פרת אינו כתוב ונקרא:

איש דכאשר ישאל. פי' כאשר ישאל איש בדבר האלהים איש קרי ולא כתיב:

באים דונבנתה. הנה ימים באים ונבנתה באים קרי ולא כתיב:

את דהגד הוגד. הגד הוגד לי את אשר עשית:

אלי דהגורן. אלי אם לא:

נא דיסלח. בנעמן:


זאת דהמצוה. פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש:

ידרוך הדורך. בירמיה:

צדקתך כהררי אל. ולא קרי כהררי אל צדקתך וי"א הוי"ו מוצדקתך. שאמר אנחנו וצדקתך:

[אותי צוה]. הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני לכם:

למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא:

אלא פלפולא בעלמא. שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו':

[וכתיב עשר אמות אורך הקרש]. אלמא ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה:

עביין ג'. והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול:

אי בלא אגרא. מי הוא דשקיל בלא אגרא ומאי רבותא אלא אפילו באגרא לא שקיל דעשיר היה:

דלמא משום דעני היה. ולא היה רוצה לשכור מהם:

ביתו עמו. כלי תשמישו עמו ואינו נהנה משל אחרים:

דאילו במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחייהו מכלל דברצון שכרה ושמא לא היו רוצים ובושים לסרב מלהשכיר ואילו בשמואל כתיב רצותי משמע לא בקשתי לשכור ממנו ואפילו בריצוי:

וזן את אשתו ובניו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא וכי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע [מבעלה] דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע"פ שלא פי' לשם הלואה מ"מ לשם מתנה לא יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חבירו שלה ברשות דנוטל מה שהשביח וחנן מחלק בין השביח להיכא דלא הוה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו א"כ אם נותן מתנה לאשה דין הוא שאין יכול לתבוע לבעל כלום והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל:

לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. משום דלפטומא עבידא והוי הנאה גמורה שנהנה זו מגופה וזו מפירה:

אמר להם כו'. שהטמאה נפשה וגופה לשמים שאינה יכולה ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה נפשה לשמים כלומר אע"פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחיטה:


הרי מוסר שפחה לשמשו. דס"ד דאיירי בקטנה שניסת על ידו ואת אמרת דמותר להשיא בתו הא פשיטא דאסור:

בבתו בוגרת דמדעתה. וקמ"ל אף על גב שהוא מדבר עמה ומשיא עצה לה להנשא לו הנאת דבור לא מקרי הנאה:


אפי' עומד. דקא מתהני מדריסת הרגל:

במקום שנוטלין שכר על הישיבה. לכך אסור לבקר בחנם אבל בעמידה דאין נוטלין שכר עליה מותר בחנם דמצוה קעביד:

על העמידה לא בעי למשקל. כיון דמצוה הוא ויש לו לעשות בחנם. על הישיבה בעי למשקל ואסור לעשות לו בחנם:

דלא אדריה מחיותיה. כלומר היינו טעמא דעומד ואע"ג דאדריה מן ביתיה לא היה דעתו לאסור עליו ביתו לבא כאן בשביל חיותו לבקרו:

אפשר בעמידה. והלכך בישיבה לא הוי חיותא שאפשר למבקר להיות בעמידה:

חלה בנו שואלו בשוק. דאסור ליכנס בביתו [כיון שהדירו] וס"ד דברייתא מתפרשת כפי' דמתני':

בשלמא לעולא ניחא. דשרי לבקרו הוא ולבנו אסור אחיותיה דבנו אדרה אלא לשמואל כי היכי דלאביו שרי בעמידה ה"נ בנו מותר בעמידה:

פסקת. הדבר [דמתני' בשנכסי] מבקר אסור וברייתא כשחולה אסור הוה ליה לשנות התנא הברייתא בענין דמתניתין:


מתניתין קשיתיה. והוזקק להעמידה בשנכסי מבקר אסורים על החולה:

ופקודת .. כל אדם. שב"א מבקרין אותם:


לסעוד. אם יבקר . לחולה. פוקד מתרגמינן וסעד:

רווח נפשיה. החולה וסבור המבקר החולה עובר לו חליו ונמנע מלבקש רחמים:

בתלת בתרייתא תקיף חולשיה. ומסיח מלבקש רחמים עליו:

סהדא רבה פרת. שרבו מימיו מן הגשמים:



שטיח. עור מבושל שאוכלין עליו ונושאין אותו עוברי דרכים עמם:

דדא ביה. שיש בו דעה:

דא לא קני. דעה מה קני: הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי:

חוזר לימי עלומיו. דבריא החולה כשנתרפא יותר מלפני שחלה:

תליסר אפי הלכתא. י"ג פנים של הלכות משנה:

אתה עשית את חייא. כלומר למדת לו:

למשפטיך. כלומר כשעמדו בריותיך למשפטיך הכל עבדים להביא עליהם מה שצוית:

גברא רבה. אדם גדול:

גירדגא זוטרא. פרד קטן:

איטיוטי. נבעת. כמו קמא טיוטא נקטיה בבא קמא (דף לז:):

אקרוקתא. צפרדע:

שחלצתו חמה. שהחזיק חמימותו ועדיין הוא חולה:


כי חיזרא לדקלא. שחריות שסביב לדקל מגין עליו כדקל בלע"ז טורק"א:

דריש נפיא. סולת של שעורים:

ואין מזכירין שמו. לפי שמתבייש החולה כשמזכיר: בור דם בור נובע דם מתחתונים:

אילימא רפואת נפש בחנם. מיירי בנכסי חולה אסורין על הרופא לכך שכר אסור:

אלא רפואת נפש גופו. ומיירי בשנכסי רופא אסורים על החולה ורפואת גופו מותרת בנוטלין עליו שכר ומצוה קעביד:

רפואת ממון בהמתו. דלא מצוה קעביד הא קמהני ליה אף כי אין נוטלין עליהן שכר ולא הוה כמו מחזיר אבידתו דמצוה להשיב לו אבידתו אבל אינו מצוה לרפא לו בהמתו:

אבל אומר לו סם פלוני יפה לה. דדיבור שרי לאחווי ולהנאותו מדיבורו וי"א רפואת נפש גופו דמיירי שנכסי חולה אסורין על הרופא ושרי לכנוס בביתו דמן חיותו לא אדריה אבל לא רפואת בהמתו דמתהני מדריסת הרגל ואפי' גבי צורך בהמתו אדריה כדאמרי' לעיל אבל אומר לו לא בבית אלא בשוק ולפי' ראשון ניחא טפי דלפי' זה אמאי נקט אומר אפי' לרפואת בהמתו בידוע שלא בביתו שרי ותו דמצי לפלוגי בין גופו לרפואת בנו:

תניא לא ירחץ בין בגדולה בין בקטנה. קאי אאמבטי:

גדולה. אם בימות הגשמים וכ"ש בימות החמה וקטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים:

מזיע בקטנה. שמאחר שאינו אלא מזיע לא מיתהני מיניה:

מן התמחוי החוזר לבעל הבית. פי' במתנה:

בקרוב כ"ע לא פליגי דאסור. דמרפה ליה ארעא קמיה וניחא לחפור בה יותר:


המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו. דדריסת הרגל אסורה ואינו אוכל אפילו מן הנוטות חוץ לשדה דאינו צריך לירד ולאוכלם:

ובשביעית. פי' אם הדיר בשביעית לא ירד לתוך שדהו ליקח מן הנוטו' (אבל) אם יצטרך לירד ולאכול אסור. ובגמ' פריך אמאי אסור לירד בו לצורך אכילה הא רחמנא אפקריה לשדה לכל דבר אכילה:

נדר ממנו מאכל לפני שביעי' יורד לתוך שדהו. דאינו מודר אלא מדבר המביא לידי מאכל ואינו אוכל מן הפירות:

ובשביעית יורד ואוכל. דהפקר הוא וקשה דלעיל (דף לג.) מיבעיא ליה אם מפסק ומיזיל בארעא אי הוי הנאה המביאה לידי מאכל וי"ל דבשביעית אף השדה הפקר לצורך אכילה דהכי מסיק בגמ' ולאידך נמי דמשני שמא ישהה בעמידה הכא לא שייך במודר מאכל דאי שהה אין בכך כלום:

רב ושמואל . אמרי נכסי אלו עליך לפני שביעית אינו אוכל מן הנוטות. ואף על פי שהגיע שביעית דכיון דאמר אלו אסורין עליו אפי' לאחר שנתנם או שהפקירם ולכך אסור בשביעית והשתא ס"ד דבלא אמר נכסיי אלו והגיע שביעית אסור לאכול מן הנוטות דאדם אוסר דבר שברשותו אף כשיצא מרשותו ומתני' דקתני ובשביעי' אוכל בנוטות מיירי בהדירו בשביעית עצמה: רבי יוחנן ור"ש בן לקיש [אמרי] נכסי עליך אינו יורד לתוך שדהו כו' הגיע שביעית אוכל מן הנוטות. והפקר הן ולא אסרן אלא כי איתנהו לדידיה אבל אי יהבינהו [לא] דאין אדם אוסר בקונמות לכשיצא מרשותיה וה"ה היכא דאמר נכסי אלו הגיע שביעית מותר בנוטות ופריך אם כן דלא אסר רבי יוחנן כלל לכשיצא מרשותו אמאי לא אשמועינן למילתא באלו אלא אית להו אדם אוסר ועוד תנן דאדם אוסר לכשיצא מרשותו:

מת יירשנו. דכשיש כח ברשותו אוסרה ותו לא:

בחייו ובמותו לא יירשנו. אלמא אוסר אחריו לאחר מותו שיצאו מרשותו ומשני לה לעולם לא תפשוט . מידי דהיכא דאמר נכסי אלו עליך שיאסרו לאחר שיצאו מרשותו דשאני הכא שפי' בהדיא שיאסרו לאחר מותו:


מכל מקום [קשיא] אי ס"ל דאין אדם אוסר דבר שלא ברשותו לשמעינן מילתיה באלו: אלא בנכסי אלו לא פליגי דאדם אוסר כי פליגי בנכסי דרב ושמואל סברי ל"ש נכסי אלו לא שנא נכסי אוסר. וקשה אמאי נקט במילתיה נכסי אלו הוה מצי למיפרך מהך ברייתא דלעיל קונם שאתה נהנה מת יירשנו אלמא בנכסי אינו אוסר או מהאי דלעיל (דף לה.) גבי קורדום מת או נתנו במתנה מותר מיהו ניחא ליה טפי לאותובי ממתניתין דלקמן דדמי טפי לנכסי אלו דקתני:

מי איכא למ"ד דבנכסי אדם אוסר. והתנן בפ' השותפין. מותר דלא נאסר אלא בעודהו ברשותו:

אלא כי אמרי רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי רב ושמואל בנכסי אלו. ולא פליגי: מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי הפקירא הוא ואפקרה רחמנא לצורך אכילה ואמאי לא ירד בה לאכול מאותן שאינן נוטות:

בעומדים על הגבולין. דיכול לתולשן בלא ירידה בתוך השדה ולכך אמר דלא ירד לתוך השדה כיון דאפשר לאוכלם בלא ירידה אבל היכא דאין עומדין על הגבולין לעולם יורד ואוכל דרחמנא אפקריה:

אלא גזירה שמא ירבה בעמידה. לאחר אכילה ולצורך אכילה אפקריה רחמנא שלא לצורך אכילה לא ואינו מותר אלא בנוטות שנוטות מחוץ לשדה ואינו נכנס לתוך השדה כלל:

המודר הנאה מחבירו. שחבירו הדירו שלא יהנה משלו: לא ישאילנו חבירו דקא מהני ליה ולא ישאל מחבירו ובגמרא פריך הא לא מהני ליה למודר:

ולא ילוונו חבירו. דקמהני ליה:

ולא ילוה חבירו ממנו. ובגמרא פריך אמאי:

לא ימכור לו חבירו. דאמרינן בשילהי פירקין דלעיל (דף לא.) דמיתהני מוכר ללוקח ולכך אסור בין למוכר בין ללוקח:


אמר לו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה אמר השואל קונם שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור. דנתכוין לאסור אותו שדרכו לחרוש וכל אדם מותרין לחרוש בה לצרכו שלא נתכוין לאסור אלא על מי שדרכו לחרוש בה: בשלמא לא ילונו חבירו דמהני ליה למודר אלא לא ילוה הימנו מאי קמתהני מיניה המודר. ה"ג בסיפא בשלמא לא יקח הימנו ולא ילוה הימנו אלא לא ישאל אמאי לא בשלמא לא יקח דמתני' קושיא דאקשית דלא יקח איכא לשנויי בשינויא דחיקא דקמתהני מוכר בזבינא מציעא ולא ילוה דמיתהני מודר דכי הדר פרע מדיר פרע ליה זוזי טבין ותקולי ומהני ליה אלא לא ישאילנו כלי או דבר שחוזר בעין מאי מהני ליה מדיר: אמר אביי גזירה לשאול משום להשאיל למודר וכן כלהו לא ילוה הימנו גזירה שמא ילוה לו אבל. לא יקח אסור מן הדין אטו ליקח בפחות כדמפרש בזבינא מציעא ושמא יש לפרש דלא יקח בפחות קאמר דהשתא נפסד המוכר אלא משום גזירה דגזרינן אטו יקח המודר בפחות דקמתהני ליה וקשה דהא תנן (לקמן מז:) האומר הריני עליך המודר אסור וכן סוף פ' ארבע נדרים שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר דמודר מותר ליהנות ולא מדיר ולא גזרינן דלא יהנה פן יהנה ממנו הוא ומ"ש דגזרינן לשאול אטו להשאיל ונראה להר"מ דרגילות הוא כשאדם משאיל לחבירו שחבירו משאיל לו יותר משאר דברים:

המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך וכו'. אורחא דמילתא קתני:

הוא נותן לו ובא ונוטל מזה. אם ירצה דהא אין הפועלים יכולין לתבוע כלום:

ביתו. לבנות. שאע"פ שאין צורך מזון כל כך:

נותן לאחר במתנה והלה מותר. ולא התירו אלא כשאין לו מה יאכל למדנו שכל הערמות אסורות בין ברבים בין ביחיד בנדרים שלא התירו אלא בשעת הדחק שאין לו מה יאכל. לשון הרב רבי אליעזר ממי"ץ:

הרי הן מופקרין כו' ורבי יוסי אוסר. מפרש בגמ' מאי טעמא דרבי יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה יכול לחזור עד דאתי לרשות מקבל ולא הוי כלום עד דאתי לידו אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה דקודם לכן לא כלום הוא ודידיה הוא ולכך אסור לזכות בה המודר דבשעה שזוכה בו של מדיר הוא ואהפקר דוקא פליג רבי יוסי אבל אנותן במתנה לא פליג:


ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה מה לי נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו. בכלהו ליתסר דהא ברשותיה קיימי:

אין דעתו לאסור מה שהפקיר. הלכך הוי הפקירו קודם לנדרו שרי:

מתיב רבא מקצתה לראשון וכולה לשני. פירוש המחלק נכסיו:

ראשון קנה. דהוי מתנה במקצת של. שכיב מרע דבעינן קנין ואם עמד אינו חוזר והשני לא קנה דהויא מתנה בכולה דחוזר כשעמד ומיירי הכא כשעמד ומשום הכי ראשון קנה דהוה מתנה במקצת וע"כ בנמלך מעיקרא כי יהיב לראשון לא היה בדעתו ליתן כלל לשני דהכי אמר בפרק מי שמת (דף קמח:) המחלק נכסיו אם כנמלך עמד אינו חוזר אלא באחרון ואם כמחלק שמתחלה כי יהיב לקמא מאז היה בדעתו לחלק אף לשני עמד חוזר אף בראשון אם כן ע"כ כולן לשני דקאמר אף מקצת שנתן לראשון יהא נתון לשני הלכך כי אמר מקצתו לראשון לא היה בדעתו לומר ומקצתו לשני ושוב כי אמר וכולן לשני הוי נמלך דאי כולן לשני דקאמר היה רוצה לתת השאר שלא נתתי לראשון יהא לשני אם כן ראשון אמאי קנה שמא מתחלתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן השאר לשני ומנלן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך והוי כמחלק ונימא דאם עמד חוזר אלא ע"כ ר"ל אף מה שנתן לראשון ונמלך הוי אלמא דעתו על מה שנתן ה"נ נימא דעתו על מה שהפקיר. כך פר"ת. ויש ספרים דגרסי מקצתו לראשון לא קנה ורבינו נתנאל אמר דברייתא היא בתוספתא גבי עבדים דכתב לראשון מקצת נכסיו ולשני כתב כל נכסיו [ראשון] לא יצא לחירות כיון דשייר מנכסיו ושני קנה עצמו דהא לא שייר לכך משתעבד אף בראשון אלמא דעתו ליתן לשני אף מה שנתן לראשון דאל"כ לא קנה עצמו דהא שייר והוא עצמו נתנו לראשון והשתא אין לו כלום אלא ע"כ דעתו אמה . שנתן כבר ה"נ נימא הכי:

אלא אמר רבא משום מעשה בית חורון. בשלהי השותפין לקמן (דף מח.) ואסרו מטעם שלא היתה מתנה גמורה שלא גמר בלבו לתתה הכא נמי אין נראה הפקר שדומה כאילו לא הפקירו אלא לדעת שיזכה בו המודר:

תניא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו. וחייב במעשר האוכל ממנו אם אינו מתכוין לדבר דהפקירו אינו הפקר כלל אע"פ שלא חזר בו נמי לא. הוי הפקר וטעמא משום דאיסור טבל ידוע לכל ויודעין כל העולם דזה איסור טבל עליו וזה הפקר אינו מפורסם ולפיכך כל ג' ימים יכול לחזור בו בין זכה בו הוא בין זכה בו אחר ומש"ה חייב במעשר כיון דיכול לחזור ולכך גזרו מפני הרמאים דמפקרי והדרי בהו כדמסיק ועד שלשה ימים יש לחוש שמא יאמרו העולם הוא אוכל פירותיו שאינן מתוקנים אבל לאחר שלשה לא גזרו דמכאן ואילך ידוע ההפקר ומועיל ההפקר אפילו לא זכה בו אדם ואין חייב במעשר אבל במתני' המודר מותר מיד כשהפקיר דהתם כמו שאינו ידוע ההפקר כן אינו ידוע שהדירו חבירו דכוותיה דהכא אנו מתירין משום דידוע ההפקר לאחר שלשה ימים כמו איסור הטבל חייב במעשר וליכא למימר דזה מן החיוב על הפטור דמעשר הוא מיניה וביה:


אמר שדה זו מופקרת ליום א' לשנה א' עד שלא זכה בו בין הוא בין אחר יכול לחזור בו. וחייב במעשר מדרבנן ובטל ההפקר ומעשר מיניה וביה ואתי נמי כר' יוסי דמחמרינן עליה וה"ה בלא זמן והאי דנקט זמן לרבותא נקטיה דאע"ג דלא שכיח גזר ביה משום מתנת בית חורון כך פי' הר"ר אליעזר ועוד נרא' דנקט הפקר לזמן משום סיפא דאי משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור ואפילו תוך ג' ימים ודוקא משום דהפקר לזמן הוא אבל בסתם לא כדפרישית אבל האי דלזמן מועט מסתמא דעתו להפקר גמור דלא שייך למיגזר ועוד דדוקא זכה אחר אבל הוא לא ולחנם נקטיה ומשום דרישא נקט הוא הכא נמי נקטיה דכיון דאתי לרשות זוכה לא שייך למיגזר אבל אם הוא יהיה פטור שייך למיגזר:

רישא רבנן וסיפא ר' יוסי. בתמיה: אמר עולא סיפא רבנן וכו' כיון דלא שכיח וגריעי מודו רבנן ואף על גב דלא מחמירין במודר הכא מחמירין טפי דאינו הפקר עד שיזכה בו אחר כדפרישית אבל כשזכה פטור מן המעשר אפילו תוך שלשה ואף ע"ג דברישא אמר חייב עד לאחר שלשה הכא הטעם כדפי':

ריש לקיש אמר אפי' רישא אתיא כר' יוסי. דמחמיר במדיר הכא נמי חייב במעשר ובדין הוא דאפילו לאחר שלשה לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה משום רמאות אבל אמרו חכמים דליהוי הפקר לאחר שלשה כדי שלא תשתכח תורת הפקר והוי פטור מן המעשר:

אי הכי אפי' מיום ראשון נמי. כיון דחיישינן לשלא תשתכח תורת הפקר ושביק שיטתו דלא חל עד דאתי לרשות זוכה היה לו לפטור מיום . ראשון. בשלמא לעולא דמוקי לה כרבנן דאמרי כשיטתייהו דמודר שלא תשתכח מפני הרמאין דמדאורייתא לא הוי הפקר אלא נתנו הכתוב לחכמים ויש לנו לפרש הפקר דאורייתא במקום דלא אתי לידי רמאות דעיקר הפקר לא מצינו אלא בשביעית והתם לא אתי לידי רמאות דאינו יכול להחליף שביעית ולומר זאת ששית ודומיא דשביעית דלא אתי לידי רמאות כגון אחר שלשה הוי הפקר אבל תוך שלשה לא ור' יוסי אוסר במתניתין מפני רמאין תוך שלשה אבל לאחר שלשה יהנה המודר לא משום מתנת בית חורון אלא משום דאורייתא לא הוה הפקר כל כמה דיכול ליתי לידי רמאות כך פירש האביעזר. צ"ע דהא תניא (לעיל דף מג:) דהפקר אם היה קודם נדרו אז יכול ליהנות אבל לאחר לא יהנה לעולם אפילו לאחר שלשה ואם כן הרי תוך שלשה הואיל דהפקר מדאורייתא הוי הפקר ויש כח ביד חכמים לבטל ההפקר מפני הרמאין ומאי פריך ודילמא אתי לעשורי ודאי אינו חייב מן התורה אפילו תוך שלשה מאחר שזכה וחכמים גזרו מפני הרמאים ומעשר מיניה וביה אבל לאחר שלשה מוכח מילתא דלאו רמאות הוא ואוקמוה רבנן אדאורייתא ובמתניתין דאוסר ר' יוסי במדיר משום דחיישינן לרמאות אבל כשהפקיר קודם נדרו אין שם רמאות דאנן סהדי דלאו לרמאות קמיכוין אבל אין דין מדיר ודין הפקר שוין דמדיר אם הפקירו קודם לנדרו מותר מיד שייך למיגזר וכן נדרו קודם אסור אף לאחר שלשה:


ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור. לפר"ת דתוך שלשה לא הוי הפקר ולעולא פריך דמוקי לה כרבנן דאמרי לעיל דמדאורייתא הוי הפקר ומדרבנן הוא חייב במעשר וכן בסיפא עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו ואם כן אתי לעשורי מן החיוב על הפטור אבל לפיר"י פריך לתרוייהו כיון דמדאורייתא הוי הפקר ומעשר מיניה וביה: המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות כו' ופטור מן המעשר. דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידו וידך שוין ובשביעית נמי דרשינן דפטור מן המעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטור אף אדם אוכל ופטור ואיכא למימר תרוייהו צריכי אבל בלקט חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בפרק הגוזל קמא (דף צד.) וקסבר דהא דתני הך ברייתא המפקיר שדהו תני ברייתא המפקיר כרמו אי רבנן אי ר' יוסי ולהכי פריך בשלמא לעולא רבנן קתני לה דפטור דקאמר מדאוריי' הוא ומדרבנן הוא חייב אלא ר"ש בן לקיש דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי והך נמי כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר ולפר"ת ניחא דהשתא מן התורה לעולא אמר דלא הוי הפקר אע"ג דאין רמאותו ניכר הכא דעבד רמאות ניכר דהשכים ובצרו לא כל שכן שיהיה חייב במעשר ואמאי פטור אבל לפר"י קשה מאי פריך דהא אמר לעיל לר' יוסי נמי מדאורייתא הוי הפקר ה"נ נימא הכי ויש ליישב דהכי פריך כיון דאמר לעיל קודם שראינו רמאותו דבטלו חכמים דבר תורה וחייבוהו במעשר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מאיזה טעם ראו לאסור מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו ויבא הדבר לידי איסור דאורייתא לאכול דבר שאינו מתוקן הכא דרמאותו ניכר יש לו לאסור ולחייב מן התורה ומשני מי סברת דרבי יוסי היא רבנן היא דאמרי דלא הוי הפקר מפני הרמאין וא"ת אם כן לרבנן ליהוי חייב כיון דרמאותו ניכר וי"ל דהם מקילין ליגזור טפי מרבי יוסי דאמר לעיל היכא דזכה אחר הוי הפקר מדרבנן ולרבי יוסי אינו כן ואם איתא לרבי יוסי נמי הוי הפקר:


הא כגון דאפקריה בפני שלשה ואינו יכול לחזור בו. ודמי כאילו אתי לרשות זוכה והא דאית ליה דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה באפי תרי דיכול לחזור בו דאמר רבי יוחנן בפני שנים איכא למיחש לרמאי וגם סתם הפקר מועיל אפי' שלא בפני שלשה:

רבי יהושע בן לוי אומר דבר תורה אפי' באחד הוי הפקר. פר"ת דר' יוחנן סבר לה כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי כרבנן ומן התורה הוי הפקר לאלתר וזו היא כפר"ת דלעיל דמדאוריי' אמר רבי יוסי דלא הוי הפקר אבל לפר"י דלעיל מצי סבר כר' יוסי דלא פליג אר' יוחנן מידי (אלא). מהכא שמעינן דדוקא [בקרקעות הוא דשייך] רמאות אבל במטלטלין הוי הפקר לאלתר אפי' בפני שנים ואפי' לפירוש ר"ת הלכתא כר' יהושע בן לוי דקיימי רבנן כוותיה ועוד ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן הלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום לשון הרב ר"א מדפסקינן בפ' תפלת השחר (ברכות כח:) דלית (ליה) הלכתא כוותיה אלא בתרי והתם מפרש להו אבל באחריני הלכתא כוותיה דרבי יהושע בן לוי דלא מצריך תלתא מדרבנן אלא גבי מעשר וכדפרישית טעמא שלא יפקיענו ממעשר אבל לא להפקיר כליו בשבת שלא יעבור על שביתת כלים וכן בהמתו לא בעי תלתא אלא כדפריש בינו לבין עצמו שפיר דמי כדאמר פ"ק דשבת (דף יח:) גבי כלים דמפקר אפקוריה וסתמא קאמר בכל עניינים:


אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=תוספות_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ד&oldid=1028843"