פתיחת התפריט הראשי

שער מאמרי רשב"י/חלק ט - אדרא זוטא (פרשת האזינו)

<< | שער מאמרי רשב"י | >>

תוכן עניינים

פרשת האזינו - הקדמת ביאור אדרת האזינועריכה

שם בדרפ"ח ע"א (ח"ג רפח, א) וז"ל: פתח ר"ש ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו כו' כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה ובג"כ השתא ועלי תשוקתו הוא וכל סיעת' קדישא דיליה אתו למשמע בחדוה מילין סתימין ושבחא דע"ק סתי' דכל סתימין פריש ואתפרש מכלא ולא פריש דהא כלא ביה מתדבקן והות מתדבק בכול' היא הוא כולא עתיקא דכל עתיקין סתימא דכל סתימין אתתקן ולא אתתקן אתתקן בגין לקיימא כולא ולא אתתקן בגין דלא שכיח כד אתתקן אפיק תשעה נהורין דלהטין מיניה בתיקונוי ואינון נהורין מיניה מתנהרין ומתלהטין אזלין ומתפשטין לכל עיבר כבוצינא עלאה דאתפשטין מיניה נהורין לכל עיבר ואינון נהורין מתפשטן כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חד בלחודוי כך הוא ע"ק בוצינא עלאה סתימא דכל סתימין ולא שכיח בר אינון נהורין דמתפשטאן דמתגליין וטמירן ואינון אקרון שמא קדישא ובג"כ כלא חד ומה דאמרו חברנא בספרי קדמאי דאינון דרגין דאתבריאו וע"ק אתגלי בהו בכל חד וחד משום דאינון תקונין דע"ק לאו השתא עידנא להני מילין דהא אמינא לון באדרא קדישא וחמינא מה דלא ידענא הכי ואסתים בליבאי מלה והשתא אנא בלחודאי אסהידנא קמיה מלכא קדישא וכל הני זכאי קשוט דאתו למשמע מילין אלין גולגלתא חוורא דרישא כו':


דע כי מורי ז"ל התחיל לבאר לי אדרא זו של האזינו והיה בדעתו לכלול בביאורה רוב הקדמות של החכמה הזו הנקראת חכמת האמת, ואגב גררה היו מתבארים לשונות רבים מן האדרא הזאת וגם מאדרת נשא. ולא זכיתי לשמוע רק מעט מזעיר כאשר עיניך תחזנה ותראנה. והנני מעתיקם פה כפי הסדר אשר הייתי שומע ממנו הדרושים. וזה החילי בע"ה

עתיקא דכל עתיקיןעריכה

בראשונה צריך אני להודיעך ענין השם הזה הנקרא בשתי האדרות האלו והוא עתיקא דכל עתיקין וכולי. כבר ידעת כי האין סוף האציל את העשר ספירות ואמנם הוא גניז וטמיר בספירת הכתר (כנזכר בתיקונין). והטעם הוא כי בהיותו טמיר וגניז בכתר אפשר שיתגלה אצלנו קצת הארה ממנו; מה שאין כן בהיותו מסתלק ח"ו מתוכו.

והנה בחינת הכתר הזה הנה הוא מתחלק ונכלל בתלת רישין הנזכר למטה וזהו לשון ג' רישין אתגלפן דא לגו מן דא כולי, והאי"ן סוף מתעלם ונמצא בתוכם. ובהיות האין סוף נמצא ומתעלם בתוכם אז הוא האין סוף נקרא בשם "עתיקא דכל עתיקין". וזהו מ"ש לקמן האי עתיקא קדישא טמיר וגניז וחכמתא עלאה כולי. וכן בעמוד שני של דף זו אמר האי עתיקא קדישא אשתכח בג' רישין כולי. ונמצא כי עיקר שם הזה ד'עתיקא קדישא' הוא האין סוף, אלא שגם התלתא רישין הנז' נקראים גם הם בשם "עתיקא דכל עתיקין" - בחינת התעלמות הא"ס בתוכם. והבן זה היטב.

רישא עלאה דלא אתידע וט' ספירותעריכה

ונתחיל עתה לבאר ענין העשר ספירות שהאציל האין סוף.    דע כי תחילת וראשית כל מה שהאציל האין סוף הם עשרה ספירות השרשיות ומקוריות אשר הם שרש ומקור וחיות אל כל האצילות כולו, והם עשרה חלקי הכתר של האצילות, ונקרא אריך אנפין. ואלו העשר ספירות הם נרמזים כאן באומרו כד אתתקן אפיק תשעה נהורין דלהטין מיניה מתקונוי כולי, והם הם אותם הנזכר בפ' נח דף (ח"א סה, א) ובפרשת פקודי דף (ח"ב רכז, א) ודף (ח"ב רסט, א) וז"ל: וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתידע בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא ואעתבידו תשעה היכלין והיכלין לאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין ולא אית מאן דקיימא בהו כו' .

ואלה שמותם: כתר, חכמה, בינה, גדולה, גבורה, ת"ת, נצח, הוד, יסוד -- הרי הם תשעה ספירות הנז' כאן. ועוד יש בחינה עליונה מכולן והיא הנקראת רישא עלאה דלא אתידע כלל כנזכר לקמן (והיא רישא הראשונה שבבחינת רישין הנז' לקמן דאתגלפן דא לגו מן דא כו'), והרי עמה נשלמו לעשר ספירות שהם השרשיות ומקוריות והם חיות לכל העולמות ולכל האצילות כולו. ואם כן צריך שתדע כי התרין רישין תתאין מאלו התלת רישין הנזכר הנה הם סוד 'כתר וחכמה' הנזכר באלו התשעה ספירות, והראש העליונה על שתיהן (שהיא הנקראת 'רישא עלאה דלא אתידע'), היא למעלה מן התשעה ספירות הנזכר ועמה נשלמין לעשר ספירות גמורות.

[ והנה בחינת המלכות לא נזכרה ולא נתגלית באלו התשעה ספירות השרשיות, אמנם אח"ך נגלית המלכות מסוד האי רישא עלאה דלא אתידע העומדת למעלה מן התשעה ספירות שרשיות הנזכר. ובזה תבין מעלת וגדולת המלכות כי היא עטרה בראש צדיק, היתה לראש פינה, אשר לעתיד תהיה גדולה מן השמש. והבן זה. ]

ודע כי אלו התשעה נהורין הנז' אינן יכולין להתגלות למטה מחמת רוב הארתם, ולכן הוצרך התיקון הנזכר בשתי אדרות האלה. כי על ידי מציאות התיקונין והלבושים נמשך האור דרך התלבשות והוא מתעבה והולך ומתמעט -- כי הוא נמשך דרך שערות ונקבים צרים וצנורות -- ועל ידי כך יש יכולת בתחתונים לקבל האור הזה כי המעטתו. זה הוא סוד התיקון וכמבואר אצלינו בפרשת נשא (דף קכח.)

גם דע כי אלו התשעה ספירות השרשיות אשר למטה מההיא רישא עלאה דלא אתידע - הנה הם כל אחד ואחד מהם כוללת עשרה (כי כל דבר הנקרא "ראש" הוא כולל עשר).

והם מתפשטין בשלשה מקומות שהם: ( א ) א"א, ( ב ) וז"א, ( ג ) ונוקבא דז"א באופן זה:

  • כתר חכמה בינה הם תלת רישין דעתיקא הנקרא "אריך אנפין"
  • וחג"ת הם תלת רישין דז"א
  • ונה"י הם ג' רישין דנוקבא דז"א

[וזהו הסוד שהודעתיך במקום אחר כי תלת מוחין דנוקבא דז"א הם סוד נה"י. והבן זה.]

ואמנם אבא ואמא לא נזכר מציאותם באדרא נשא, והטעם הוא משום דאו"א אתכלילן במזלא, כנזכר באדרת האזינו דף רצ"א ע"א (ח"ג רצא, א) וז"ל: הני אב ואם כלילן ומתחבראן דא בדא...ותליין ממזלא קדישא יקירו דכל יקירין...האי אב ואם כולהו בהו סתימאן ואינון סתימאן במזלא קדישא עתיקא וכולי -- ולכן לא נזכרו שם. ואמנם באדרת האזינו נתבאר ענינם. וכמעט כי עיקר מה שנתחדש באדרת האזינו הוא ענין אבא ואמא שלא הוזכרו באדרת נשא. ולמטה יתבאר דברינו ענין אבא ואמא איך אתכלילן במזלא. ועיי"ש.

והרי נתבאר כי ההיא רישא עלאה דלא אתידע דאיהי לעילא מן התשעה ספירות - אין בו שום תפיסה כלל. אבל אלו התשעה ספירות שרשיות אשר תחתיו - הם המתפשטות בדרך הנזכר בשלשה מקומות הנזכר.

כלל העולה צריך שתדע שרש כל הדברים האלו. כי האי"ן סוף למעלה מן הכל ותחתיו הוא "ההיא רישא דלא אתידע" (שהיא נקראת אצלנו תמיד בשם "עתיק יומין"), ותחתיו הוא אלו התשעה ספירות השרשיות אשר כולם הם בא"א המתפשט ומתלבש תוך עולם האצילות כולו עד סוף נוקבא דז"א דאצילות בכל ענין התפשטותם עד למטה עד הנוקבא.

ונמצא כי בהתחבר עתיק יומין (שהוא נקרא כללות אחד דרישא עלאה דלא אתידע) עם התשעה ספירות השרשיות שהם בא"א -- יהיו עשר ספירות גמורות שרשיות. אבל העליונה מכולן אינה נכנסת בשם 'ספירה' כי אין ספירת הכתר רק בא"א כנזכר.

ונמצא אם כן כי עיקר התלבשות האין סוף בתלת רישין הם:

  • ( א ) עתיק יומין, רישא עלאה דלא אתידע
  • ( ב, ג ) ושתי ספירות השרשיות הנקראין כתר וחכמה - הם תרין רישין תתאין.

והרי הם ג' רישין.

וצריך שתדע כי אלו התרין רישין תתאין הנקראין 'כתר וחכמה' הם הם כתר דאריך אפין ומוחא סתימאה דיליה (הנקראת 'חכמה') ושניהם נקראים "גלגלתא ומוחא דאריך אנפין"; אבל הבינה דאריך אנפין ירדה למטה בגרון דאריך אנפין ולכן לא נזכרה בכלל הרישין דאריך אנפין כי אינה ראש אלא גרון כמו שנבאר לקמן בע"ה. ולכן לא הוזכר בחי' ראש רק אל רישא של עתיק יומין שהן שלשה ראשונות שבו ונקרא "רישא חדא עלאה דלא אתידע". וכתר וחכמה דא"א גם הם נקראין 'ראשין' לפי שהם בראשו דא"א. והרי הם תלת רישין דאתגלפן דא לגו מן דא כו'. ושאר השבעה ספירות דא"א -- מבינה שלו ולמטה -- אינם נקראים 'ראשים' לפי שהם תחת הראש דיליה מן הגרון ולמטה.

ועיין בשער ההקדמות בדרוש המתחיל וז"ל: "ונחזור לבאר בפרטות ענין אלו העשר נקודים איך היו קודם התיקון. ואיך היו אחר התיקון כולי" -- כל ההקדמה הזאת היטב, ושם תראה כי כל אלו התשעה ספירות שרשיות הם הנקראים "אריך אנפין" שהוא ספי' הכתר של כללות עולם האצילות. ולפי ששלשה ראשונות דעתיק אינן מתלבשות באריך אנפין נקראים 'רישא', אך להיותם תכלית החיבור נקראים רישא חדא. וכן שתי ראשונות דאריך אינן מתלבשות באבא ואימא לכן נקראים רישא. אך להיות ניכר קצת דין במוחא סתימא חכמה דיליה לכן נקראים בשם תרין רישין נפרדות ונמצא שהן תלת רישין כנז'.


ביאור תלת רישין השרשיותעריכה

ולכן נבאר בתחילה ענין אלו התלת רישין.    וז"ל האדרא הזאת (ח"ג רפח, א)האי עתיקא קדישא טמיר וגניז כו' תלת רישין אתגלפאן דא לגו מן דא כו' , וביאר סידרן ממטה למעלה.

  • וזהו מ"ש (ח"ג רפח, ב) רישא חדא חכמתא סתימאה דאתכסיא ולאו מתפתחא כולי , והיא מוחא סתימאה שבא"א הנקראת 'חכמה' השרשית.
  • רישא עלאה עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין -- וזו היא גלגלתא דא"א הנקרא 'כתר' השרשית. ולפי שכתר הוא למעלה מחכמה -- לזה הזכיר כאן ואמר "רישא עלאה", כלומר שהיא עלאה על התחתונה.
  • רישא לכל רישא רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא כו' -- וזו היא בחינת 'רישא עלאה דלא אתידע כלל', והיא בחי' עתיק יומין כנ"ל.
[ ואמנם אם תדקדק תמצא שאומר "דא לעילא מן דא ודא לגו מן דא", ולא אמר "דא לעילא מן דא ודא לעילא מן דא". והטעם הוא כפי מה שאמרנו כי רישא עלאה איננה דומה לתרין הרישין תתאין דמינה; לפי שבתוכה מתעלם האין סוף. אמנם אינה דומה להם לפי שהשתי רישין תתאין הם מבחינת כלי אחד ובתוכו בחינת האור העצמי הפנימי ולכן אלו השנים נתלבשו דא לגו מן דא ונעשית זו בתוך זו ממש. אבל רישא עלאה לרוב רוחניותה אינה נתפסת להתעלם תוך רישא תנינא ממש (על דרך השניה שנתעלמה תוך השלישית), אמנם נשארה למעלה ממנו ולא נתלבשה בתוכה לרוב מעלתה. וזמ"ש דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא. וסדר הזה הוא ממטה למעלה. ]

סוד קרומא דאויראעריכה

והנה גלגלתא שפיר איקרי רישא; כן נקרא בכל האדרא בשם 'רישא חוורא'. גם נקרא 'כתר' כי כתר מלשון כותרת כי היא גלגלתא דמקפת את המוח. אבל מוחא-סתימא-חכמה-דא"א שבתוך גלגלתא -- איך נקראת בשם רישא והלא אינה ראש אלא מוח?

ואמנם לבאר ענין זה צריכין אנו להודיעך שאין הדברים כמשמעותן. כי עם היות שאנו קוראים אותם בשם תרין רישין -- הנה תלתא אינון מלבד הרישא עלאה הנקרא 'עתיק יומין' (כי בזו אין לנו עסק כלל עתה. וזכור ענין זה). וכל אחד מאלו השלשה רישין יש בה סוד גלגלתא ומוחא כי בפחות משני בחינות אלו לא יצדק בהם שם 'רישא'.

והנה הכתר השרשית הנה יש בתוכו בחינת מוחא, והוא סוד ההוא אוירא הנזכר בריש ספרא דצניעותא קרומא דאוירא חפייא על ההוא מוחא. והענין הוא דהאי אוירא נקרא 'מוחא' בערך הכתר הזה אבל בערך החכמה השרשית נעשה האוירא הנזכר בחינת 'גלגלתא' אליו. כי בערך רישא וגלגלתא (הנקרא כתר השרשית) נקראת 'מוחא', ובערך חכמה סתימאה (חכמה השרשית) נקראת 'גלגלתא'. וענין זה האוירא הוא סוד מ"ש בזוהר במקומות רבים ובפ' בראשית "יהי אור" -- יהי אויר, כי יצתה יוד מאויר ואשתאר אור.

והנה ההיא רישא עלאה דלא אתידע (שהיא למעלה מכל אלו התלת רישין) אחזי נהורא בההוא אוירא שבין גלגלתא למוחא סתימאה דא"א, ולכן הושמה אותה הקרומא דאוירא מפסיק ומבדיל בין האוירא אל מוחא סתימאה כדי שתוכל המוחא לסבול אור האוירא הגדול. וכבר נתבאר אצלי ענין זה האוירא שהוא אותו האויר הרוחני המתלקט ומתלבש תוך נקבי הגלגלת כנודע כי הגלגלת כולה נעשית חדרים חדרים קטנים ובתוכם שוכן האוירא כדמיון המוח שבתוך הגלגלת (ולמטה בע"ה נבאר ענין זה האוירא מה ענינו. וביארתיו בסדר התלבשות עת"י תוך שבעה דגלגלתא דא"א. ועי"ש).

והרי נתבאר ענין תרין רישין תתאין שהם כתר וחכמה השרשיות איך נחלקין לתלת רישין והם: ( א ) גלגלתא, ( ב ) ואוירא, ( ג ) ומוחא -- זה למעלה מזה כסדרן. ונמצא כי גלגלתא ומוחא הם כתר וחכמה השרשיות שבא"א; והם התרין רישין תתאין מן השלשה הנזכר באדרא. אבל האוירא היא המשכת רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין שנתגלה כאן להחיות להם.


ביאור: גלגלתא, אוירא, ומוחאעריכה

ונבאר עתה ענין אלו התלת רישין ששלשתן באריך אנפין מה ענינם.    דע כי בכל אחד מאלו התלת רישין יש בו בחי' הכלי ובחי' העצמות, שהוא הרוחניות שבתוכו. והרי השלשה רישין הם עתה ששה, וכל אחד מאלו הששה מתחלק לשלשה בחינות -- והרי הם ח"י בסוד ח"י העולמים. כי מאלו התלת רישין מתפשט החיות לכל העולמים כולם שבאצילות.

ואלו השלשה בחינות שיש בכל אחד מהם הוא שם יהו"ה. ונמצא כי שלשה פעמים יהו"ה בכל אחד מהם הם י"ב; והשם בעצמו -- הרי י"ג. ואלו הם שרש שלש פעמים י"ג י"ג י"ג שמצאנו באלה האדרות.

כי באדרת נשא דף קכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) אמר וז"ל: האי גלגלתא חוורא דיליה אנהיר לי"ג עיבר גליפין כו' ד' בסטרא חד וד' בסטרא חד כו' .   עוד הוזכרו י"ג אחרים שם דקכ"ט ע"א (ח"ג קכט, א) וז"ל: י"ג נימין דשערין קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא כו' .  וכאן באדרת האזינו דרפ"ח ע"ב (ח"ג רפח, ב) אמר וז"ל: בגין דהאי חכמתא סתימאה ביה מתפרש תלת זמנין לארבע ד' כו' .

וצריך שנבאר ענין הנזכר. דע כי כל דבר עליון יש בו שתי בחינות, והם:

  • אור פנימי,
  • ואור מקיף לו מבחוץ שהוא גדול מן הפנימי.
  • ועוד יש אור מקיף לשניהם גדול משניהם.

ושלשה בחינות אלו הם סוד תלת רישין הנזכר. כי 'מוחא סתימאה' הוא הפנימי, ו'אוירא' הוא המקיף על הפנימי, ו'גלגלתא' הוא המקיף הגדול על שניהם.

גם דע כי הגלגלתא הוא בחינת נשמה, ואויר' בחינת רוח, ומוחא סתימאה בחינת נפש. וזה ענינם.

ונתחיל מגלגלתא הנקראת 'נשמה' המקיף הגדול.    הנה נתבאר לעיל כי בכל אחד משלשה אלו יש שלשה הויות, ונמצא שהם ג' פעמים י"ג כנ"ל. והנה ג' ההויות אשר בגלגלתא הם אלו:

  • ( א ) כי כאן בגלגלתא הוא הוי"ה דמילוי יודי"ן, ע"ב; כי כל בחי' הוי"ה במילוי יודין היא בחי' נשמה. וכלל זה יהיה בידך כי כאן בא"א כל השמות אשר בו הם ממולאין במילויין. וגם הם מנוקדים גם כן.
    • והנה ההוי"ה הזו דמילוי יודי"ן שבגלגלתא כנזכר אין ניקוד בו רק בארבעה אותיות ההויה פשוטה אשר בו כזה: יו"ד בחולם, ה"י בצירי, וי"ו בקמץ, ה"י בצירי [=יֹוד הֵי וָיו הֵי ].
    • ועוד יש הוי"ה שניה המקיף לראשונה, והיא גם כן במילוי יודין, אבל היא מנוקדת בכל עשר אותיותיה באופן זה: כי בשלש אותיות יו"ד כל אחד נקודה בחולם, ושני אותיות ה"י - שתיהן מנוקדות בצירי, ושלשה אותיות וי"ו שלשתן מנוקדות בקמץ, ושני אותיות ה"י שתיהם מנוקדות בצירי [=יֹוֹדֹ הֵיֵ וָיָוָ הֵיֵ ].
    • ועוד יש הוי"ה שלישית המקיף לשתיהן והוא גם כן במילוי יודי"ן אבל ארבע אותיותיה הפשוטות הם מנוקדות על דרך הנזכר (י' בחולם, ה' בצירי, ו' בקמץ, ה' בצירי) ושאר שש אותיות המילוי כולם מנוקדים בקמץ [=יֹוָדָ הֵיָ וָיָוָ הֵיָ ].
והנה שלשה הויות אלו הם ברישא קדמאה הנקרא 'גלגלתא דאריך אנפין' בסוד פנימי ומקיף ומקיף לשניהם. ושלשתן בחינת נשמה.


  • ( ב ) רישא תנינא הנקראת אוירא והיא בחינת רוח והיא מקיף הקטן אל הפנימי שהיא רישא תליתאה. ויש בה גם כן ג' הויות אחרות על דרך הנ"ל בסוד פנימי ומקיף ומקיף לשניהם, והם במילוי ס"ג. והם מנוקדות ממש על דרך הנ"ל ברישא קדמאה אלא שבמקום צירי הוא כאן סגול.


  • ( ג ) רישא תליתאה הנקרא מוחא סתימאה בחינת נפש והיא בחינת פנימי וגם היא נחלקת לשלשה הויות דמילוי אלפין דמ"ה בסוד פנימי ומקיף ומקיף לשתיהן. והם מנוקדות על דרך ג' ההויות של רישא תנינא שהם סגול במקום צירי אלא שבכאן יש שינוי אחר גם כן. והוא, כי במקום נקודת קמ"ץ הוא כאן פת"ח.

נמצא כי השנית משונית מן הראשונה כי הוא בסגו"ל במקום ציר"י. והשלישית משונה מן השניה שהיא בפתח במקום קמץ. וגם בענין המילויין הם משונות זו מזו. כי הראשונה במילוי יודין דע"ב, ורישא תנינא במילוי ס"ג, ורישא תליתאה במילוי אלפין דמ"ה. ‏[1]

והרי נתבארו שלשה הרישין בבחינת העצמות והרוחניות שבתוכם.

ועוד יש בחי' שנית שהיא בחינת הכלים שלהם כנ"ל. והם ממש על דרך ההויות הנ"ל אלא שבמקום ההויות הם כאן בחי' שמות של אהיה. ובכל רישא מהם יש שלשה שמות אהיה, ומסודרים במילוייהם ובנקודיהם ממש על דרך הנ"ל בג' ההויו"ת. והרי הם בכל רישא מהם: ג' הויו"ת בסוד רוחניות, וג' אהי"ה בסוד כלים שלהם ובית קיבול שלהם. והם ששה שמות בכל ראש מהם, ועולים לח"י העולמים כנ"ל. [וענין ג' ההויו"ת של הרוחניות המשתנות בבחינת המלוים שלהם כבר ביארנום בפרשת נשא (שעמ"ר דף קמו ע"ב) ברעיא מהימנא בברכת כהנים, ועיי"ש.]

י"ג תיקונין דג' רישין (גלגלתא, אוירא, מוחא)עריכה

ועתה נבאר מה שאמרנו למעלה כי בכל ראש מאלו השלשה יש בהם בחינת י"ג י"ג י"ג.

  • הנה ברישא קדמאה הנקראת 'גלגלתא דאריך אפין' וגם היא נקראת 'רישא חוורא' (והיא בחינת ספירת הכתר דא"א) ובה יש י"ג תיקונין דילה. ואינן בבחינת שערות אלא בבחינת ארחין חוורין שהם בחינת הלבנונית שעל עור הגלגלת ומקום החלק שבין שיער לשיער על דרך ההוא ארחא חיורא דבפלגותא דשערי. ובשער הייחודים ביחוד אחד שבאלו הרישין והדיקנא דעתיקא הארכתי הדיבור בזה מאד, עיי"ש‏[2]. ועל אלו הי"ג ארחין חוורין הוא מ"ש באדרת נשא דף קכח ע"ב (ח"ג קכח, ב) האי גלגלתא חוורא דיליה אנהיר לתליסר עיבר גליפין וכולי .
  • וברישא תנינא הנקרא 'אוירא', יוצאין מאותה הקרום שעליה הנקרא 'קרומא דאוירא', נפקי י"ג תיקונין אחרנין הנקראין י"ג נימין דשערי הנזכר באדרת נשא (ח"ג קכט, א) י"ג נימין דשערי קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא וכולי. ואלו הם השערות המתפשטות ברישא דאריך אנפין.
  • וברישא תליתאה הנקרא 'מוחא סתימאה' יש בו י"ג תקונין אחרנין והם במוח עצמו הנחלק לי"ג עיבר כנזכר כאן באדרת האזינו דף רפ"ח ע"ב בגין דהאי חכמתא סתימאה ביה מתפרש תלת זמנין לארבע ארבע וכולי.


ואמנם יש כאן קושיא אחת. והיא, כי באדרת נשא דף קכט ע"א (ח"ג קכט, א) אמרו ובכל נימא ונימא אית מבועא דנפיק ממוחא סתימאה ונהיר ונגיד בההוא נימא לנימין דז"א וכולי -- נראה כי הי"ג נימין הם צנורות ומקורות דנפקי מרישא תליתאה הנקראת מוחא סתימאה. וכאן אמרנו שהם י"ג תקונין דרישא תנינא הנקראת אוירא?

והתשובה היא כמו שבארנו לעיל כי מוחא סתימאה הוא פנימי ואוירא הוא אור המקיף שעליו, וכאשר יוצא אור המוחא סתימאה לחוץ הוא מוכרח שיעבור דרך אור המקיף עליו. ואין האורות מתערבין זה בזה כדמיון הירדן הנמשך ועובר בתוך ים טבריה ואינו מתערב בו. ונמצא כי הי"ג נימין דשערי אינן אלא תיקוני רישא תנינא -- אוירא המקיף -- ובתוכם יוצאין גם אורות של מוחא סתימאה הפנימי ויוצאין לחוץ דרך העברתם תוך צנורות נימין דשערי. ולמטה בעזרת ה' במקומו יתבאר שלשה בחינות אלו של י"ג אורחין וי"ג נימין וי"ג חלקי המוחא סתימאה.

ועתה צריך לבאר מ"ש באדרא זו דרפ"ח ע"ב (ח"ג רפח, ב) וז"ל: ובגין כך עתיקא קדישא אקרי 'אין', דביה תליא אין. כל הנהו שערי וכל אינון נימין ממוחא סתימאה תליין כו'     והענין הוא כמ"ש לעיל, כי עיקר שם 'עתיקא' הוא באין סוף המתעלם תוך תלת רישין אלא שגם התלת רישין כל אחד מהם יקרא "עתיקא קדישא" על שם האין סוף המתעלם בתוכן. ונמצא כפי זה כי עיקר שם "עתיקא קדישא" הוא ב'רישא עלאה דלא אתידע' הנקרא "עתיק יומין" אלא שגם זו הרישא תנינא דהויא אוירא דרישא דא"א נקרא "עתיקא קדישא" ונקרא "אין" מפני שהנימין והשערות תליין בה כנז'. [ואעפ"י שאמר כאן דממוחא סתימאה תליין -- כבר ביארנו זה לעיל שהכונה היא שבתוכן נמשכין אורות מוחא סתימאה אבל הנימין והשיערות מרישא תניינא הנקרא אוירא הזו. ]

והנה גם ההיא רישא עלאה דלא אתידע הנקרא "עתיק יומין" נקרא 'אין' על שם האי רישא תנינא דאריך אנפין הנקרא אוירא ונקרא אי"ן כנזכר. והרי נתבאר עד עתה כי תלת רישין הם. חד הוא עתיק יומין, ותרין תתאין הוו כתר וחכמה דאריך אנפין. אבל גם אלו התרין רישין תתאין -- כתר וחכמה דא"א -- נחלקין ונעשין תלת רישין שהם גלגלתא ואוירא ומוחא, כמו שביארנו עד עתה.

התלבשות ז' תחתונות דעתיק יומין בגלגלתא דא"אעריכה

ועתה נבאר כפי הבחינה הראשונה שאין כאן רק תלת רישין והם העליונה (הוא עתיק יומין) ותרין תתאין (הם כתר וחכמה דא"א) שהם גלגלתא ומוחא סתימאה די ביה. ונבאר איך הרישא עלאה הנקראת 'עתיק יומין', עם היות שאמרנו לעיל דאיהי לעילא מנייהו ולאו לגו מנייהו, על כל זה מוכרח הוא - להיותו גדול מהם - להתלבש בהם.

אך ההקדמה היא כל הגדול מחבירו מתלבש בחבירו אשר למטה ממנו כדי להאיר בו ולהחיותו. אבל אי אפשר לתחתון לסבול כח אור העליון מבחינת ג' ראשונות שבו ולכן אין העליון מתלבש בתחתון אלא השבעה תחתונות שבו לבד; הם המתלבשות בתחתון. ונמצא כי 'עתיק יומין' רישא עלאה דלא אתידע הכלול מי' ספירות כנ"ל (כי אין בחי' ראש בלתי שתהיה כלולה מי"ס), הנה השבעה תחתונות שבו מתלבשין תוך אריך אנפין הכולל תרין רישין תחתו' כנזכר.

והוא באופן זה: ובתחילה נבאר לשון פ"ק דספרא דצניעותא דקע"ו ע"ב (ח"ב קעו, ב) וז"ל: סטרא דסטרין [נ"א סתרא גו סתרא] אתתקן ואזדמן בחד גלגלתא מלייא טלא דבדולחא קרומא דאוירא אזדכך וסתים כו' - ואח"ך אמר - ותליין משבעה דגלגלא עד יקירו דיקירותא -- הרי שאמר כי תיקוני רישא הוו שבעה וזה פרטן:

  • חד גלגלא - א'.
  • מלייא טלא דבדולחא - ב' - והוא המוחא סתימאה שבתוך גלגלא דאריך אפין
  • קרומא דאוירא אזדכך וסתים - ג' -- והוא הקרום המפסיק בין האוירא אל המוחא סתימאה
  • אינון עמר נקי תליין בשיקולא - ד' -- והם השערות הלבנות כעמר נקי הנמשכות מבתר אודנין. ונמצא כי עיקר התיקון הזה הרביעי הם האודנין
  • רעוא דרעוין אתגלייא בצלותא דתתאי - ה' -- היא המצח הנגלה בתפלת מנחה דשבת
  • אשגחא פקיחא דלא נאים ונטיר תדירא - ו' -- והם העינים ביה(?)
  • תרין ניקבין דפרדשקא - ז' -- והוא החוטם.

ואלו הם שבעה תיקוני גלגלתא דאריך אנפין.

והנה באלו השבעה דגלגלתא דאריך אנפין מתלבשין ז' תחתונות דעתיק יומין באופן זה:

  • ( א ) חסד דעתיק יומין בגלגלתא דאריך אנפין הנקרא כתר, רישא קדמאה דביה.
  • ( ב ) וגבורה דעתיק במוחא סתימאה שהיא חכמה שבאריך הנקרא טלא דבדולחא.
[ובזה תבין איך הכתר דא"א הוא רחמים גמורים מפני שהחסד דעתיק מתלבש ומאיר בו. אבל חכמה מוחא סתימאה דאריך יש בה דינין אלא שהם שם נכפין. וזהו מה שאמר באדרת נשא דף קכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) מוחא דעתיקא סתים ושכיך ויתיב כחמר טב על דורדייה -- הרי הזכיר היות שם השמרים שהם הדינים אלא שהם נכפין תחת היין הטוב. וזהו מה שתמצא בס' מערכת האלהות כי ספירת החכמה הוא דין, והבן זה.]
[וזה החסד וגבורה דעתיק יומין נקרא 'אוירא דכיא' ו'בוצינא דקרדינותא' כמו שנבאר בע"ה בענין אבא ואימא ועיי"ש. והנה בזה תבין כי בוצינא דקרדינותא גניזא בהאי מוחא סתימאה חכמה דאריך אפין, ושם היא השרש העליון של בוצינא דקרדינותא שהיא שרש אל כל הדינין והגבורות שבעולם, לפי ששם היא גנוזה גבורה דעתיק יומין כנזכר אלא שהדינין אשר שם הם נכפין ונדמין כחמר טב דיתיב על דורדייה כנזכר אלא שמשם נתפשטה בוצינא דקרדינותא אל אימא עלאה כמו שיתבאר לקמן בע"ה.]
  • ( ג ) והת"ת דעתיק יומין נתלבש בקרומא דאוירא דאריך אפין כי ההוא קרומא הוא כדמיון רקיע המבדיל בין מים למים בין גלגלתא למוחא סתימאה (אשר בתוכם חסד וגבורה דעת"י), ולכן הת"ת דעתיק יומין, המכריע בין חסד וגבורה דעתיק, נתלבש בההוא קרומא דאוירא
  • ( ד, ה ) ונצח והוד דעתיק יומין נחלקין לב' בחינות כנודע. כי יש נצח והוד טמירין, והם תרי ביעין דדכורא שהם טמירין בגויה; ויש נצח והוד אתגליין, והם תרין ירכין.
ואמנם תרין ביעין הטמירין הם מתלבשין בתרין אודנין דא"א הנרמזין בספרא דצניעותא בתיקון הד' דגלגלא בשם "עמר נקי" וכמו שנבאר הטעם.
ובזה תבין טעם גדול למה בכל שתי האדרות לא נזכרו בחינת האזנים העליונות דעת"ק. והוא לפי דתמן טמירין וגניזין תרין ביעי דעתיק יומין שצריך להעלים מציאותם. וגם במה שנודע כי לעולם הנצח כלול בחסד וההוד כלול בגבורה והחסד והגבורה כבר ביארנו שהם בגלגלתא ומוחא, וטמירי תמן ואינן נגלין, ולכן לא הוזכר מציאותם
גם בזה תבין סוד נפלא ראוי להעלימו כי להיותם בחינת תרין ביעין לכן נזכרו האזנים בלשון עמר נקי כנזכר. והטעם הוא בסוד השערות הנקראים 'עמר נקי' על גבי אודנין, כי שם מקומם כנזכר בתיקונים תיקון א' (דקי"ח ע"ב) וז"ל: בגוונא דשערא דתלייא מעל אודנין מימינא ומשמאלא כו' ובג"ד צריך לבערא שערא מעל אודנין כו' . וכנזכר באדרת נשא דקכ"ח ע"א (ח"ג קכח, א) וז"ל ושערא סליק אבתרוי באודנין כו' דנפיק שערא מבתר אודנוי כוליה בשיקולא וכולי . והבן זה מאד והעלימהו.    גם להיות כי הנצח וההוד הם לעולם בחינת כל הדינין וכנז' בפ' צו דל"ב ע"א (ח"ג לב, א) בענין ערבי נחל שהם נצח והוד והם בחי' כל הגבורות וע"ש ולכן מהם נתפשטו השערות לחוץ כי השערות הם בחי' דינין וגבורות כנודע. וזהו הטעם שאמרו בס' התקונין ובא דרת נשא כנ"ל דבעינן לבערא שערא מע"ג אודנין לפי שהם דינין ומעכבין אזנים העליונות מלקבל התפלה וכיון ששרשם הם מן האזנים כנז' אשר בתוכם מתלבשים הנצח וההוד דעת"י לכן צריך להסירם מע"ג אודנין כדי שלא יקבלו משם כח וחוזק ויתגברו על הרחמים    גם בזה תבין טעם למה השערות יוצאין ממטה למעלה והוא לפי שהם יוצאין מן הנצח וההוד הנזכר אשר בתוך רישא דא"א ויוצאין ועולין ממטה למעלה אל הגלגלת ושם מתגלין וצומחין.
גם דע כי הנה נתבאר שהת"ת דעתיק יומין נתלבש בקרומא דאוירא דאריך אנפין. והנה הת"ת הוא סוד אות ו' כנודע. וכבר ידעת כי השערות הם סוד ווי"ן (כנזכר בתקונין דק"ב וקכ"א) וגם הנצח והוד דעת"י המתלבשין בתרין אודנין דא"א גם הם בסוד ווין (כי לכן נזכרים בשם ווי העמודים כנודע לפי שהם תרין ווין דנפקי מת"ת, וא"ו גדולה) ונמצא בזה כי צמיחת השערות האלה הם יוצאין מן הנצח וההוד הנז' אשר נקראים ווי העמודים ועולין ממטה למעלה דרך הת"ת העומד בקרומא דאוירא אשר גם הוא נקרא וא"ו ויוצאין ממנה ממטה למעל' לחוץ על גבי הגלגלת.
וזהו סוד "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום כולי". והביאור הוא כי טרם שנתקן עולם האצילות נקראים בשם 'המלכים דארץ אדום שמלכו ומתו', ובחינת אחר התיקון הוא ענין 'מלכי בני ישראל'. וזהו מה שאמר הכתוב "לפני מלוך מלך לבני ישראל" כי מלכות מלכי אדום דקודם התיקון קדמו אל מלכי ישראל שהוא אחר התקון. וכבר ביארנו בפ' נשא דקכ"ח כי בחי' התיקון הוא היות האור נמשך בהמעטה דרך צנורות דקים והם השערות העליונים ועל ידי כן יש יכולת במלכים הנזכר שמתו לקבל האור העליון ולהתקן. והרי איך 'עמר נקי' שהם השערות הם בחינת התיקון הד' מן ז' תקוני גלגלתא הנזכר בריש ספרא דצניעוא כנ"ל והם סוד בני ישראל שהם בחינת נצח והוד - בני' הת"ת הנקרא 'ישראל'.
וזהו "לפני מלוך" -- הוא תקון א'. "מלך" -- תיקון ב'. "ישראל" -- תיקון ג'. "בני ישראל" -- תקון ד'.     ונמצא כי כשבא תיקון הד' הנקרא 'בני ישראל' (שהם השערות) -- אז היה כח לקבל האור העליון ע"י השערות. [והנה בחי' אלו השערות אשר הם בבחינת ווי העמודים ביארתים באדרא נשא דקכ"ט ע"ב במ"ש תאנא בגלגל' דרישא תליין אלף אלפין רבוא כולי, וע"ש.    ובזה תבין מ"ש באדרת נשא דקכ"ח ע"א (ח"ג קכח, א) י"ג נימין דשערין קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא כולי -- כי הם אלו השערות הנקראות עמר נקי תיקון הרביעי דגלגלתא ויוצאין מנצח והוד דעת"י דרך קרומא דאוירא (שהוא הת"ת דעת"י). ולמטה יתבאר ענינם באריכות בע"ה. ]
והנה הבחינה הב' של נצח והוד דעתיק יומין הנגלין, שהם בחי' תרין ירכין -- נתלבשו בתרין עיינין דא"א שהוא התקון הו' הנזכר בספרא דצניעותא בשם אשגחא פקיחא כו'
  • ( ו ) והיסוד דעתיק יומין נתלבש במצח דאריך אנפין -- הוא התקון החמישי דשבע דגולגלתא הנקרא 'רעוא דרעוין'.
וטעם הדבר למה הפסיק היסוד בין שתי בחי' הנצח וההוד הוא לפי שבחינת נצח והוד בסוד תרין ביעין הם עליונים, למעלה מן היסוד. ולכן נתלבשו בתרין אודנין שהם למעלה מן המצח (אשר בו מלובש היסוד דעתיק). אבל בחינת נצח והוד בסוד תרין ירכין הם למטה מן היסוד, ולכן נתלבשו בתרין עינין שהם למטה מן המצח. ולכן המצח הוא התקון החמישי עומד בין שתי בחינות נצח והוד שהם בתיקון הרביעי ובתקון הששי.
ויען נודע כי הנצח וההוד מתגלה בהם ביסוד - לכן נקרא זה התיקון החמישי שבו גנוז יסוד דעת"י נקרא מצח, ואמרו באדרת האזינו דרצ"ג (ח"ג רצג, א) ואוקימנא דאקרי נצח באתוון רצופין , כי מצח ונצח הם שוין כי נקרא מצח על שם גילוי הנצח בו כנזכר. ולכן במצח יש בו בחי' דינין מפני גילוי הנצח בו שהוא סוד דינין כנ"ל, אלא שמצח דז"א ניכרין בו הדינין (כנזכר שם דרצ"ג ע"א (ח"ג רצג, א) וז"ל בהאי מצחא תליין כ"ד בתי דינין כו' ), אבל במצח דא"א -- אעפ"י שיש בו דינין -- הם נכפין תחת הרחמים.
וזמ"ש בפ' נשא מהאי מצחא נהרין ארבע מאה בתי דינין כולי . וזמ"ש כאן באדרת האזינו דרפ"ח ע"ב (ח"ג רפח, ב) מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא רצון אקרי דהא רישא עלאה דא סתים לעילא דלא אתידע פשיט חד טורנא יאה ובסימא כולי -- פירוש כי מצחא דעתיקא קדישא הוא אריך אפין נקרא 'מצח הרצון' אעפ"י שהוא דינין. וביאר הטעם שהוא לפי דההוא רישא עלאה דלא אתידע (שהוא עת"י) פשיט חד טורנא יאה ובסימא הוא בחי' התפשטות היסוד דעתיק יומין בהאי מצחא דא"א והיסוד ההוא נקרא 'רצון'. וזמ"ש כאן בספרא דצניעותא כי התיקון החמישי נקרא רעוא דרעוין - רצון כל הרצונות.
ואמנם היות היסוד נקרא 'רצון' הענין הוא במה שידעת מ"ש באדרת נשא דקמ"ב ע"א (ח"ג קמב, א) דאתגלי חסד עלאה ותלייא בפום אמה (שהוא היסוד). והוא מה שידעת כי טיפת החסדים הם נמשכים מספירת החסד אל ספירת היסוד והיסוד נותנן בסוד טיפת הזווג אל הנקבה. ונמצא כי בזה היסוד דעתיק יומין מתגלה בו החסד דעתיק יומין הנקרא רצון (כי כל חסד הוא רצון בסוד נוצר חסד אותיות רצון חסד), כי הוא נשמר ונגנז בתוך היסוד כנזכר. ובחי' החסד הזה דעתיק יומין (הגנוז בכתר גלגלתא דא"א) -- מתפשט עד היסוד דעתיק יומין (הגנוז במצחא דא"א), וזה ההתפשטות נקרא טורנא יאה ובסימא.
  • ( ז ) והמלכות דעתיק יומין נתלבשה בתיקון השביעי הנקרא 'תרי נוקבי דפרדשקא' והיא סוד החוטם דאריך אנפין. וזמ"ש דף רפ"ט ע"א (ח"ג רפט, א) והכא כתיב ותהלתי אחטם לך בסוד 'תהלה לדוד' שהיא המלכות אשר נתלבשה בחוטם. כי כל תהילה היא במלכות אלא שתהלה זו היא במלכות עתיק יומין.

והרי ביארנו ענין השבעה תחתונות דעת"י איך נתלבשו בשבעה תיקוני גלגלתא דא"א. אבל שלשה ראשונות של עתיק יומין לא יכול אריך אנפין לסובלם ולהלביש בתוכו. ולמטה יתבאר בע"ה כי אין זה רק בחינת הארה בלבד אבל התלבשות שבעה תחתונות דעתיק בא"א הוא בכל שיעור קומה שלו, וע"ש היטב, והוא ענין התלבשות זה. דעהו והבינהו ושימהו במקומות אחרים.

והענין הא דע כי מן העתיק ימין נמשכין נפש ורוח ונשמה אל א"א באופן זה:

  • כי מן המלכות דעת"י שנתלבשה בו נמשך בחינת נפש אל א"א
  • ומן שש ספירות העליונות שהם מהחסד עד יסוד דעת"י אשר נתלבשו גם הם תוך א"א -- משם נמשך בחי' רוח אל אריך אפין
  • אבל הנשמה שלו אינה באה אלא משלשה עליונות דעתיק יומין. והנה לרוב גודל אור שלהם אינו יכול לסבלן בבחינת אור פנימי ונשארו השלשה עליונות דעתיק בבחינת אור המקיף על ראש א"א.

ועם כל זה, בחינת הדעת של עת"י (שהוא למטה משלשה ראשונות כתר חכמה בינה דעתיק יומין) נתלבש בא"א בההוא אוירא אשר לגו מן גלגלתא דא"א ושם היא בבחינת נשמה פנימית אל אריך אפין. וזהו סוד ההוא אוירא המפסיק בין גלגלתא ומוחא, והזכרנוהו למעלה בשם רישא תנינא מתלת רישין דא"א. והוא סוד האוירא הנזכר בזוהר בפ' בראשית על יהי אור יהי אויר, דאסתלק יו"ד מ'אויר' ונשאר 'אור'. ולרוב אור זה אוירא הונח אותו הקרום להפסיק בינו למוחא סתימאה ויוכל מוחא סתימאה לסבלו. וזמ"ש בספרא דצניעותא קרומא דאוירא אזדכך וסתים.

ואמנם אף גם שנתגלה הדעת דעתיק יומין בההוא אוירא ואחזי נהוריה תמן -- עם כל זה, לרוב העלמו הוא שם בתכלית הדקות וההעלם הגדול ובכיסוי נפלא, ולכן הוצרך עוד להתגלות גילוי אחר יותר למטה בפה דאריך אנפין. ואף גם שם אינו מתגלה אלא בסוד הבל נעלם, נזכר באדרא נשא דקל"ד ע"א וע"ב (ח"ג קלד, א) וז"ל דתאנא מהאי פומא עילאה קדש קדשים נשבא רוחא כו' ודא הוא טמירותא דכולא דלא תדבק לא לעילא ולא לתתא והוא סתים בסתמא דסתימין דלא אתידע כולי (רוצה לומר כי הוא בחינת דעת עליון הנעלם דעתיק יומין הנקרא "רישא עלאה דלא אתידע" אשר נגלה שם בגילוי מעט ואפילו שם הוא סתום כדקאמר התם)  ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא כולי -- וביארנו שם במקומו דעתידין לאתלבשא ביה לעתיד אבל לא עתה.   ובזה תבין מ"ש בפ' משפטים דקכ"ג ע"א (ח"ב קכג, א) וז"ל: אלא דעת גניז בפומא דמלכא כולי -- הרי שלעולם בחינת הדעת מתגלה בפה.

[ ובמה שנתבאר כי אין העתיק יומין מתלבש בא"א רק שבעה תחתונות שבו תבין טעם למה נקרא 'עתיק יומין'. והענין הוא כי מה שמתגלה ממנו באריך אנפין אינו רק בחי' שבעה תחתונות שבו הנקראים בכל מקום "שבעה ימי בראשית". ולרמוז שאינו מתגלה למטה רק בחינת שבעה יומין דיליה -- לכן נקרא עתיק יומין. ואעפ"י שהכתוב אומר (דניאל ז, ט) "ועתיק יומין יתיב... ושער רישיה כעמר נקי", והנה למעלה ביארנו כי עמר נקי הוא ברישא דאריך אנפין -- הענין הוא כי מכיון ששבעה יומין דעתיק מלובשין בשבעה דגלגלתא דאריך אנפין לכן כתיב ביה "ושער רישיה כעמר נקי" אעפ"י שאינה זו ראשו אלא רישא דאריך אנפין, אבל מפני שמתגלה בהך רישא דא"א כתיב ביה "ושער רישיה כעמר נקי" ]

הארת ז' תחתנות דע"י בכל קומת א"אעריכה

והנה אעפ"י שביארנו עד עתה כי עתיק יומין לא נתלבשו שבעה תחתונות שבו אלא בז' תיקוני גלגלתא דרישא דא"א (שהוא בחינת הכתר בלבד דא"א) -- צריך שתדע כי מוכרח הוא שהם מתלבשות בכל קומת פרצוף אריך אנפין ושם הוא עיקר התלבשותם. וזה פרטן:

  • חסד -- בגלגלתא שהוא כתר דא"א
  • גבורה -- במוחא סתימאה חכמה.
  • ת"ת -- בבינה שהיא הגרון דא"א.
  • נצח הוד יסוד דעת"י בחסד גבורה ת"ת דא"א.
  • ואמנם אח"ך מבחינת היסוד דעת"י נתפשט בנצח הוד יסוד דא"א. וטעם הדבר הוא במה שביארנו לך בכמה מקומות ובפ' נשא דקמ"א ע"ב כי לעולם כל בחינת נה"י בכל מקום שהם הם נקראים לבר מגופא, ותמיד הם בסוד תוספת ואינם עיקריים, ולכן תמיד הם באים מחדש בסוד תוספת ואינם מושרשים שם תמיד. וזהו הטעם שבכל נה"י בכל מקום באים בסוד תוספת ואינם עקריים. וכן הענין כאן כי מיסוד דעת"י נתפשטו נה"י דא"א. וכן הענין בכל נה"י שבכל האצילות. וזכור כלל זה.

הכלל העולה הוא כי עיקר התפשטות שבעה תחתונות דעת"י הוא בכל שיעור קומת א"א -- מכתר ועד יסוד שבו -- אבל ברישא דא"א אין שם רק בחי' חסד וגבורה דעתיק בלבד המתלבשות בכתר וחכמה דא"א. וכמו שנתבאר אצלנו במקום אחר כי הבינה דא"א לא יכלה לעמוד בראשו אבל ירדה ועמדה בגרון א"א ושם נתלבש הת"ת דעתיק כנ"ל. ובסוד קבלת שבת ביארנו בענין זה ועי"ש. וכל שאר השבעה דגלגלא אינן רק הארות בעלמא ואינו התלבשות עיקרי.

ולהבין ענין ההארות האלו מה ענינם צריך שנבאר לך ענין אחר ובו נבא אל הביאור. דע כי כל אחד ואחד מאלו הפרצופים (שהם א"א, ואו"א, וז"א ונוקביה) צריך שיהיה בו בחינ' של י"ג י"ג. הענין הוא כי כיון שנתבאר לעיל כי לעולם העליון מתלבש בתחתון אבל אינו מתלבש בכולו רק השבעה תחתונות של העליון הם אשר מתלבשות בכל העשר של התחתון אבל השלשה ראשונות של העליון אינן מתלבשות בתחתון ולכן צריך שיהיו בתחתון בחי' שלשה ספירות אחרות כדי לקבל מן השלשה ראשונות של העליון איזו הארה אעפ"י שאינו התלבשות ממש. ולכן מוכרח שהכל יהיו בסוד י"ג י"ג. ובסוד קבלת שבת ביארנו בענין זה ועי"ש.

התפשטות גלגלתא ומוחא דא"א לי"ג תיקוניןעריכה

והנה גם למעלה ביארנו ענין התלת רישין דא"א שהם גלגלתא ואוירא ומוחא שכלם הם בסוד י"ג י"ג, ועתה אבאר לך ענין גלגלתא ומוחא דא"א (שהם בחי' כתר וחכמה שבו) איך כל אחד מתפשט בי"ג תיקונין. וגם היות שכל אחד כלולה מעשר בלבד (כנ"ל בתחלת הדרוש הזה) -- הנה גם כן צריך שכל אחת תהיה כלולה מי"ג.

התשפטות י"ג תיקונין דגלגלתא דאריךעריכה

ונתחיל מי"ג דגלגלתא שהוא כתר דאריך כי הוא מלשון כותרת הסובב ומקיף על מוחא סתימאה.

  • ( א ) כתר -- גלגלתא
  • ( ב, ג ) חכמה ובינה -- תרין אודנין.
  • ( ד ) דעת -- מצחא
  • ( ה, ו ) גדולה גבורה -- תרין עיינין
  • ( ז ) ת"ת -- החוטם המכריע בין קו יושר בין תרין עיינין
  • ( ח, ט ) נצח והוד -- תרין שפוון.
  • ( י ) יסוד -- הלשון
  • ( יא ) -- מלכות הפה.
  • ( יב, יג ) ותרין תפוחין קדישין הם שתי הלחיים.

הרי כאן י"ג דגלגלתא.

ואמנם בספרא דצניעותא כלל אותם בשבעה תיקוני גלגלתא בלבד כנ"ל. והענין הוא כי בפרטן הם י"ג אבל כאשר נחבר תרין עיינין בבחינה אחת [כנזכר באדרת נשא דקכ"ט ע"ב (ח"ג קכט, ב) וז"ל כתיב הנה עין ה' אל יראיו. וכתיב עיני ה' המה משוטטות לא קשיא הא בז"א הא בא"א ועם כל דא תרין עיינין אינון ואתחזרו לחד עינא כו' ], וכן כשנחבר שתי אזנים בתיקון אחד בלבד, וכן תרין נוקבי פרדשקא בתיקון אחד, וכיוצא בזה -- אז יהיו ז' תיקוני גלגלתא לבד על דרך שביארנום לעיל כמו שהזכירם בספרא דצניעותא. ונמצא כי הם שבעה תיקוני גלגלתא והם י"ג תיקונים והכל אחד.

והנה כיון שכל אלו הם תיקוני גלגלתא דאריך אשר בה נעלם ומתלבש החסד דעתיק יומין -- צריך שיתפשט אורו בכלם. ואז מתפשטין שבעה אורות מן החסד הזה דעתיק יומין בשבעה תיקוני גלגלתא דא"א. ויובן זה בסוד מה שביארנו בפר' תרומה דקל"ט ע"א כי החסד נקרא יומם יומא דכולהו לפי שכולל כל השבעה ימים, וזהו הביאור ממה שכתבנו לעיל כי שבעה תחתונות דעתיק מתלבשות בשבעה דגלגלתא דא"א, והכונה היא על שבעה אורות של החסד דעתיק יומין הכולל שבעה ימים שנתפשטו בהם. וזכור אל תשכח זה, ואל תטעה במה שכתבנו לעיל.

התפשטות י"ג תיקוני דיקנא ממוחא סתימאה דאריךעריכה

ונבאר עתה בחינת מוחא סתימאה דאריך אנפין שבו מתלבש גבורה דעתיק יומין כנ"ל.

והנה גם זה המוחא סתימאה מתפשטת לי"ג בחינות ותיקונין, והם סוד י"ג תיקוני דיקנא קדישא דא"א כנזכר באדרת נשא דקל"ב ע"ב (ח"ג קלב, א) וז"ל: ותנינא כל דיקנא לא אשתכח אלא ממוחא דרישא כו' . ובאלו הי"ג תיקוני דיקנא מתפשטין גם כן כוחות אורות הגבורה דעתיק יומין על דרך הנזכר בחסד.

והנה נמצא כי עתיק יומין מתגלה בכתר וחכמה דאריך אפין, שהם תרין רישין דיליה. וצריך לדעת שהיה מן הראוי שעתיק יומין יתגלה בכתר, והכתר יתגלה בחכמה.    והתשובה היא במה שיתבאר לקמן כי אלו התרין רישין מתגלין אחר כך באבא ואימא, ואבא ואימא כחדא נפקי כחדא שריין (כנזכר באדרת האזינו דר"ץ ע"ב), ולכן נהיה הדבר הזה כן למעלה שעתיק יומין יתלבש בשניהם בשוה -- חסד בכתר וגבורה בחכמה -- ואז נכלל חסד בגבורה וגבורה בחסד ושניהם בהשואה אחת.
ומטעם זה גם כן תמצא כי החסד דעתיק יומין דגניז בגלגלתא (כתר דאריך אפין) הנה הוא גניז בפומא דאמה דעתיק יומין עצמו (שהוא יסוד שלו כנ"ל) והוא גנוז במצחא דאריך אנפין (שהוא אחד מתקוני גלגלתא כנ"ל) ועכ"ז מצינו כי משם נמשך ומתפשט בדיקנא דא"א (שהיא תקוני מוחא סתימא דאריך כנ"ל) ומתפשט בתיקון הי"ג האחרון הנקרא 'מזלא' כנזכר דרפ"ט ע"א (ח"ג רפט, א) וז"ל: וההוא רישא סתימא דברישא דעתיקא דלא אתידע כד פשיט חד טורנא כו' והאי רצון אתפשט לתתא בדיקנא עד ההוא אתר דמתיישבא בדיקנא כו' .
וכבר לעיל ביארנו ענין זה והוא אומרו וההוא רישא סתימא -- פירוש כי עתיק יומין נקרא 'רישא סתימא דמתלבשא ברישא דעתיקא' (שהוא ראש דא"א) ואמר כי ההוא רישא סתימא לא אתידע (שהיא סוד עתיק יומין כנ"ל) ופשיט חד טורנא במצחא -- הוא סוד התלבשות היסוד שלו במצחא דא"א, ובתוך אותו היסוד דעת"י מתלבש חסד דעתיק יומין הנקרא רצון כנ"ל ולכן נקרא מצח הרצון. ואמר כי זה הרצון (שהוא חסד דעת"י) אתפשט לתתא בדיקנא והוא המזל הי"ג האחרון שהוא היסוד דבהאי דיקנא כמו שיתבאר למטה.     [וגם תמצא כי גם בדיקנא נכלל בחינת ההוד בסוד הוד זקן הנזכר באדרת נשא דק"ם ע"ב (ח"ג קמ, ב) -- ותניא הוד עלאה נפיק כו' ואתקרי הוד זקן כו' .   גם תמצא כי הדיקנא עצמה אינה אלא בבחינת יסוד כי לסיבה זו הנשים אין להם זקן כנודע.]

והרי נתבאר איך אלו התרין רישין -- גלגלתא ומוחא -- דאריך אפין, כלולין זו בזו וזו בזו, ולכך גם אבא ואימא המתפשטין מהם הם שוין -- דא לדא כחדא נפקי כחדא שריין כנ"ל:

גלגלתא דאריך אפין -- חוורתי ושערותעריכה

ועתה נבאר בחינת א"א עצמו.    הנה ביארנו לעיל מ"ש באדרת נשא דקכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) וז"ל: האי גלגלתא חוורא דיליה אנהיר לתליסר עיבר גליפין כו' והביאור הוא במה שנדקדק באדרת נשא דקכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) שאמר שם האי גלגלתא חוורא דיליה אנהיר לי"ג עיבר גליפין לארבע עיבר בסטרא חד כו' ולמעלה מזה בדף זו עצמה אמר ארבע מאה אלפי עלמין אתפשט חוורא דגלגלתא דרישוי כו' -- ואיך יצדקו שני המאמרים האלה?

אבל הענין הוא כי הנה נתבאר לעיל כי מן הנצח וההוד דעתיק יומין (המתלבשים בתרין אודנין דא"א ובתרי עיינין דיליה) משם יוצאין וצומחין השערות דרישא (שהם הי"ג נימין דשערי הנזכר שם דקכ"ט ע"א). והנה בחי' החוורתא היא אותו הלבנונית שעל גבי העור, מקום חלק, פנוי מבלי שיער. והוא כדמיון הנייר הלבן החלק אשר עליו נרשמין האותיות השחורות בדיו (והם השערות). באופן כי החוורתא היא הנייר הלבן החלק והשערות הם האותיות שע"ג הנייר הלבן. וענין שתי בחינות אלו הוא כמ"ש לעיל כי שתי בחינות יש לנצח והוד דעתיק יומין ולכן נתחלקו בשתי אזנים ובשתי עינים דאריך אנפין.

והנה בכל אלו אין בהם שערות אבל כשהם עולים ממטה למעלה ועוברין דרך קרומא דאוירא (שהוא מקום הת"ת דעתיק יומין, סוד אות וא"ו) -- אז נעשים שערות ונימין (שהם בחינות ווי"ן ארוכות) ולכן מכח אלו נתהוו בגלגלתא שתי בחינות -- החוורתא והשערות; זה בסוד נייר החלק הלבן הסובל הכתיבה וזה בסוד האותיות הכתובות עצמן.

ולכן יש בחינה שהשערות הם יותר מעולין מן החוורתי ויש בחינה שהחוורתי מעולים מן השערות, וכמו שנבאר במקומו. ולכן תמצא כי מן החוורתא מנהירו דיליה ירתי צדיקיא ארבע מאה עלמין דכיסופין לעלמא דאתי (כנזכר דקכ"ח ע"ב) ומן השערות נמשך אל ז"א עצמו (כנזכר דקכ"ט ע"א ונהיר ונגיד בההוא נימא לנימין דז"א כו' וכמו שנבאר לקמן בע"ה).

י"ג בחינות חוורתי דראשעריכה

והנה אלו החוורתי הם נחלקין לי"ג עיבר כנ"ל, וסדרן הוא אחור ופנים. כי מצד האחור דגלגלתא הם ארבע ומצד הפנים הם שמנה. לפי שהם שתי לחיים -- תרין תפוחין קדישין -- ושני הלחיים נחלקים לשתי חלקים עד אמצעית החוטם בארכו. נמצאים ארבעה חוורתי בכל פן ופן משניהם. ואלו הם שלשה בחינות הנזכר (שם דף קכ"ח ע"ב):    לארבע עיבר בסטרא חד (והוא מצד האחור), ולארבע עיבר מסטרא דאנפוי (הוא הפן האחד), ולארבע עיבר בסטרא אחרא (הוא הפן השני). והחוורתא הי"ג היא למעלה בגלגלתא עצמה וכוללת כל הי"ב חוורתי.


ונבאר סיבת התחלקותם לתלת סטרין.    והוא כי הנה כל מוח נחלק לשלשה חללין כנודע, והם בחינת שלשה הויו"ת דע"ב ומילויין ביודין. ובפשוטן יש י"ב אותיות, והם סוד י"ב חוורתי הנ"ל.

והנה ההוי"ה האחת נמשכת מצד האחור, והיא ארבעה אותיות (ארבעה חוורתי) ונמשכות משתי בחינות נצח והוד דעתיק הגנוזים בשתי אזנים ושתי עינים דא"א -- שהם ארבעה חלקים. וכל אלו הארבעה חוורתי וגם בחינת ארבעה נימין אחרות מן הי"ג נימין דשערות (אשר גם הם מתחלקין לי"ג עיבר על דרך החוורתי), ומתחברין ארבעה חוורתי וארבעה נימין דשערי דרך האחור ומתפשטין מאחורי רישא דאריך על גבי כתפין, ונמשכין עד רישא דז"א להאיר בו; זה בסוד לבנונית העור, וזה בסוד שערות הנתלין עליו. וכולם הם מתחברין בשיקולא ואינם מתפזרין אל הצדדין (כנזכר (שם דקכ"ט ע"א) וז"ל: דשערי אתפני מעל גבי אודנין ). ומן התשעה חוורתי הנמשכים דרך הפנים דא"א (שהם הלבנינות שבעור הפנים דאריך) מתפשטין עד רישא דז"א ונמשכין עד דיקנא דז"א ונעשה לו תשעה תיקוני דיקניה כנודע, וכמו שנבאר בע"ה למטה.

והנה מה שנזכר באדרת נשא דף קכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) דארבע מאות אלפי עלמין אתפשט חוורא דגלגלתא כולי -- הם בחינת ארבעה חוורתי הנמשכין מצד אחורי רישא. והוא כי בזאת ההויה אשר בצד אחור היא ממולאת ביודין ויש במילויה ארבעה יודין וכל יו"ד כלולה מעשר -- הרי הם ארבע מאות. אבל בהיותם למעלה באריך אנפין הם חשבון גדול [כמבואר אצלנו בפ' נשא (דקכ"ח ע"ב)] ולכן הם בחשבון אלפים, והם "ארבע מאה אלפי עלמין". וכאשר יורדין ונמשכין למטה להאיר בתחתונים אז אין הצדיקים לוקחין מהם אלא בסוד חשבון קטן של ד' מאה עלמין לבד. וזמ"ש ומנהירו דהאי חיוורתא ירתי צדיקייא לעלמא דאתי ארבע מאה עלמין כו' .

ואומרו הה"ד ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר -- הענין הוא עם האמור כי שקל הוא ת"ל והת' הוא סוד הארבע יודין שבהוי"ה זו (שהם בגמטריא ש"ק של שקל), ומספר ההוי"ה בעצמה בפשוטה היא ארבעה אותיות והם בגמטריא כ"ו -- הרי ל' של שקל. ולהיותם בחינת חוורא דרישא נקרא 'כסף לבן'. (ועוד במה שידעת כי הוי"ה דיודי"ן לעולם היא בחסד כי היא בגמטריא ע"ב כמנין חסד והחסד נקרא 'כסף'.)    ולהיות כי אינם ניכרים אלא מלמטה למעלה -- כי תחילה מתגלית השי"ן (שהם השלשה יודין של המילוי) ואח"ך הק' (שהיא היו"ד הראשונה השרשית שממנה יצאו הג' יודין אחרות) ואח"ך שרש ההוי"ה עצמה בפשוטה (שהיא בגמטריא ל' כנזכר) -- וזהו סדר חיבור אותיות שק"ל.  [ובענין לבישת השק ביארנו זה באורך בסוד "והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו", ועי"ש. ]

[ ודע כי אין שום אחד מאלו הי"ג חוורתי דרישא דא"א נמשך עד ראש דז"א אלא מן חד אורחא אחרא חוורא דאזיל בפלגותא דשערי דאריך -- משם נמשך ארחא אחרא אל רישא דז"א במקום פלגותא דשערי דרישא גם כן (כנזכר באדרת נשא דקכ"ט ע"א). אבל הארבעה נימין דשערי דאחור מגיעין ברישא דז"א ומאירין במוחין דיליה כמו שנבאר לקמן בע"ה בענין סוד התפילין דז"א, ועיי"ש. ]

דיקנא דא"א -- י"ג תיקוניםעריכה

ונבאר עתה ענין דיקנא דא"א אשר גם היא כוללת י"ג תיקונין.    הנה זו הדיקנא היא מתפשטת עד טבורא דלבא דאריך אנפין ושם היא התחלת רישא דז"א, כמו שנבאר בע"ה. האמנם לא כל הי"ג תיקונין דיליה מתפשטן עד טיבורא; רק שני התקונין הנקראים 'מזלא' הם היורדין בשקולא עד טיבורא (כנזכר באדרת נשא (דקל"א ע"א)). [ולמטה בענין ז"א יתבארו שלשה בחינות שיש אל דיקנא דאריך אנפין בענין שיעור התפשטותה עד איזה מקום הוא מגיע, ועיי"ש.]

וכבר ביארתי לך בפ' נשא (דקמ"ו ע"ב) ברעיא מהימנא כי היותם מספר י"ג תיקוני דיקנא הוא לפי שהם שלשה הויות שהם י"ב אותיות פשוטות, וכנגדם הם י"ג תיקוני דיקנא. והתיקון הי"ג האחרון כולל כולם ויש בו שלשה הויות אחרות גם כן שבהם י"ב אותיות אחרות. והנה השלשה הויו"ת הם בגמט' ע"ח כמנין מזלא או כמנין מזל עם המלה עצמה. וזהו סוד התיקון הי"ג הנקרא 'מזלא' להיותו כולל שלשה הויו"ת שבו. וכן התיקון השמיני שגם הוא יורד בשקולא עד טיבורא נקרא 'מזלא' כנגד שלשה הויו"ת העליונות שבי"ב תיקוני דיקנא.

ואמנם צריך שתדע כי אלו השלשה הויו"ת -- הראשונות והתחתונות -- כולם הם במילוי יודין שהם בגמטריא ע"ב. ולקמן בענין אבא ואמא יתבאר איך שניהם יונקים מאלו השני מזלות שהם מזל העליון תיקון השמיני ומזל התחתון תיקון השלשה עשר; אבא מן השמיני, ואימא מן השלשה עשר.

ודע כי מזל השמיני הוא סוד אות א' אחת שציורה י' ו' י'. אבל מזל השלשה עשר הוא סוד א' שצורתה י' ו' ד' (כנזכר בתקונין דף (מ"א ע"ב))כי שני ציורים לאות אלף; או יו"י או יו"ד. ולהיות כי המזל השמיני צורתו יו"י -- לכן יונק ממנו אבא דכורא, ומן המזל השלשה עשר שצורתו יו"ד -- יונק אימא, כי אות דלת היא נקבה.

והנה המזל השמיני נחית בשיקולא עד טיבורא ולכן גם בו נכללו כל הי"ג תיקוני דיקנא שהם י"ב ועמו הרי י"ג. ואמנם הי"ב המתגלים בו הם צורת הו' שבאמצע אות א' שבו כנזכר. וכבר נתבאר כי כל ו' היא כפולה כזה -- ו"ו -- והרי הם י"ב. ועוד יובן זה במה שהודעתיך בשער שמות הספירות בענין ווי העמודים שנרמזים באות ו' שבאמצע אות א' שבשם צבאות אשר בנצח הוד הנחלקת לשתי ווי"ן כזה א'[3]. וכן הוא הענין ממש כאן.

והמזל השמיני הוא כולל את כל הי"ב בשתי מציאיות. האחד הוא בערך היותו עליון מהם ומשפיע בהם -- וזה נרמז בסוד יו"ד עלאה שבאות א'. והשני הוא בערך היותם הם כלולים בו והוא מקבל מהם -- וזה הוא בסוד יו"ד תתאה שבאות א'. וכפי האמת שתי בחינות אלו אינם רק דבר אחד.

ונמצא שבהתחברה עם הי"ב הנרמזים באות ו' שבא' יהיו י"ג לבד.

והנה אלו הי"ב שבו הם נחלקים לשלשה הויו"ת שבהם י"ב אותיות פשוטות. אמנם מילוי שלשתן הם ביודין והם שלשה פעמים -- ע"ב ע"ב ע"ב -- שמספרם רי"ו. אבל המזל הי"ג הוא ציור א' של יו"ד וא"ו דל"ת כנזכר והיא גם כן על סדר המזל השמיני אלא שלהיות צורתה בסוד הדלת לכן שמות הי"ב שבו הם שלשה שמות אהי"ה אהי"ה אהי"ה שיש בהם י"ב אותיות פשוטות אבל מילויין הוא גם כן במילוי יודין על דרך הנזכר בהויו"ת שבמזל השמיני. ולהיות כי המזל השמיני הוא בחינת יהו"ה, והמזל השלשה עשר בחינה אהי"ה -- אם כן מוכרח הוא שהמזל השמיני יתלבש תוך מזל השלשה עשר על דרך התלבשות יהו"ה באהי"ה. וכן הענין גם כן באבא ואימא היונקין משניהם -- כי גם הם סוד יהו"ה ואהי"ה, וזה מתלבש בזה.

ובזה תבין כי התיקון הי"ג נרמז בשלש עשרה מדות של "ויעבור" בתיבת "ונקה" והוא סוד שם אהי"ה במילוי יודין‏[4] שהוא בגמטריא ונקה. וכבר נתבאר לעיל כי זה המזל הי"ג שבדיקנא דעתיקא הוא בחינת היסוד שבהאי דיקנא דעתיקא הכלול מזכר ונקבה, ולכן אמרנו לעיל שהחסד דעתיק יומין שבגלגלתא דאריך אנפין פשיט נהוריה ביסוד דעתיק יומין הגנוז במצחא דאריך אנפין, ומשם אתפשט יתיר עד דיקנא; והוא המזל הי"ג שהוא בחינת היסוד של הדיקנא דא"א כי לעולם חסד שריא בפום אמה. וזמ"ש באדרת האזינו דרפ"ט ע"א (ח"ג רפט, א) והאי רצון אתפשט לתתא בדיקנא עד ההוא אתר דמתיישבא בדיקנא . וכבר נתבאר זה לעיל, ועיי"ש. אבל המזל הח' הוא סוד הת"ת שבדיקנא (עי' בשה"כ במנחת שבת) והי"ג הוא היסוד שבדיקנא (כלול זכר ונקבה). ונמצא כי הח' הוא זכר והי"ג הוא נקבה ולכן אבא מקבל מן השמיני ואימא מן הי"ג.

התלבשות א"א בפרצופי האצילות -- ביאור כלליעריכה

ונבאר עתה ענין התלבשות והתפשטות קומת פרצוף א"א בכל שאר פרצופי האצילות.    הנה ביארנו לעיל כי הט' ספירות דא"א הם סוד מה שנזכר בתחילת אדרת האזינו דרפ"ח ע"א (ח"ג רפח, א) וז"ל: כד אתתקן אפיק ט' נהורין דלהטין מיניה בתיקונוי כו' והם הם אותם הנזכרו בסוף פר' פקודי דרצ"ט ע"א (ח"ב רסט, א) וז"ל: באותם ט' היכלין דלאו אינון היכלין ולאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין כו' ואלו הם לבושי' לההוא רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין אשר בהתחברו עם אלו הט' ספירות דא"א הם י' ספירות שהם השרשים והמקור אל כל האצילות כולו. [ולמטה בענין ז"א נבאר בע"ה למה אין ספירת מלכות בא"א ואיך יצאו ממנו שאר הפרצופים של או"א כו' ואיך נאצלו ממנו בלתי יהיה בו בחי' מלכות. ]

והנה א"א זה -- שהוא סוד אלו הט' ספירות שרשיות ומקוריות -- הנה הוא מתפשט בכל האצילות כולו ומתלבש בכל הפרצוף אשר שם ומסתיים התפשטותו עד נוקבא דז"א דאצילות, כמו שנבאר בע"ה. ותחילה נבאר סדר התלבשותו בכל אלו הפרצופים ואח"ך איך האצילם מבלי שיהיה בו בחי' מלכות נקבה. ולכן נבאר דרך קצרה כללות כל אצילות.

הנה עתיק יומין נקרא "חד רישא עלאה דלא אתיידע" אבל הוא י' ספירות שלמות.

  • והג' ספירות ראשונות שלו נשארים בסוד אור המקיף ע"ג מוחין פנימיים דאריך אנפין,
  • והדעת שלו בסוד אוירא דגלגלתא דאריך אנפין (בסוד נשמה פנימית דא"א),
  • וז' תחתונות דעתיק יומין נתלבשו בסוד אור פנימי דאריך אנפין באופן זה:
    • חג"ת ונה"י דעתיק בתוך כח"ב חג"ת דא"א
    • וג' פרקין תתאין דנה"י דעתיק בלבד הם נתלבשו בתוך נה"י דאריך אנפין ונעשו בחינת רוח לא"א
  • ומלכות דעתיק במלכות דא"א (בסוד נפש דאריך אנפין)


אח"ך אריך אנפין:

  • ב' ראשונות שלו דברישא דידיה (שהם כתר וחכמה שבו) -- הם נשארים מגולות בלי התלבשות ועמדו בסוד אור מקיף אל המוחין פנימיים דאבא ואמא; כתר לאבא, וחכמה לאימא.
  • ובינה דא"א (שהיא הגרון שלו) נתלבש בב' גלגלות שהם ב' הכתרים דאו"א; חציו הימיני באבא וחציו השמאלי באימא.
  • וחסד וגבורה דאריך אנפין נעשו ב' מוחין פנימיים; דחכמה ובינה דאבא, וחכמה ובינה דאימא; חסד לאבא, וגבורה לאימא.
  • ודעת דאריך -- ממנו נעשות ב' דעות באבא ואמא
  • ומחצי העליון שבת"ת דאריך (שהיא עד הטיבור דלבא דאריך) נעשו ב' גופות אבא ואמא שהוא הז' תחתונות שבכל א' משניהם; מחסד שבהם ועד המלכות שבהם.

נשאר עתה מטיבורא דלבא דא"א ולמטה, וזה ענינו.

  • כי מן מחצית תחתון דת"ת דאריך אנפין נעשה גלגלתא דז"א (שהוא כתר שבו) ונמצאו חו"ג וחצי העליון דת"ת דא"א המלובשי' בתוך או"א כנז' עומדין בסוד אור מקיף ע"ג מוחין פנימיים דז"א
  • ומנה"י דא"א נעשו מוחין פנימיים לז"א. [ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי נה"י דא"א נעשו מוחין מקיפים אל מוחין פנימיים דז"א אבל נה"י דאבא ואמא נעשו ג' מוחין פנימיים דז"א]
  • ומן היסוד דא"א נתפשט כל גופא דז"א שהם שבעה תחתונות שבו
  • ומן המלכות דא"א נתפשטה נוקבא דז"א

ומן נה"י דז"א נעשו שלשה מוחין פנימיים דנוקבא דז"א:

התלבשות א"א בפרצופי האצילות - ביאור בפרטותעריכה

ועתה לבאר הכל דרך פרטות.    הנה נתבאר למעלה כי אריך אפין מתלבש בכל האצילות כולו ויש לו פרצוף עשר ספירות. והנה מצינו באדרת נשא דק"ל ע"ב (ח"ג קל, ב) וז"ל: דיקנא דהיא תליא בשערוי עד טיבורא דלבא -- נראה מזה דיש לאריך אפין בחינת התפשטות גופא דיליה גם כן. ומצינו הפך מזה באדרת האזינו דרפ"ח ע"א (ח"ג רפח, א) וז"ל: ודאי בהאי עתיקא לא אתגלייא אלא רישא בלחודוי כו' וכן בדף רפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) אמרו האי עתיקא קדישא כו' ובגין דאיהו רישא עלאה לכל עילאין לא אדכר אלא רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא . ולמעלה מזה אמר וכד האי מזלא תלייא בשקולא עד טיבורא כו' -- הרי כל אלו הם מאמרים חלוקים.

ויובנו כמ"ש לעיל כי האמת הוא שיש לו פרצוף גמור ברישא וגופא, כלול מי' ספירות. אבל אינו נגלה מכולו רק רישיה לבד ושאר גופו מתלבש ומתפשט בתוך שאר הפרצופים ונכסה. ואינו נגלה רק הראש לבד. וזהו מה שאמר בדף רפ"ח "לא אתגליא" ובדף רפ"ט אמר "לא אדכר", ובשום מקום מאלו לא אמר שאין בו אלא רישא אלא שלא נזכרה ולא נגלית. והבן זה.     והטעם הוא כי נשאר ראשו בסוד אור מקיף אל מוחין פנימיים דאבא ואימא כנזכר, ואי אפשר לבחי' עליונה להתלבש בתחתונה אלא השבעה תחתונות שבה לבד כנ"ל.


ואמנם נחלק שיעור קומת אריך אפין לשנים:

  • כי אבא ואימא מתחילין להלביש את אריך אפין מן הגרון שבו עד חצי העליון דת"ת שבו, והוא מקום טיבורא דלבא דא"א במקום שמסתיים דיקנא דא"א.
  • ומטיבורא דליבא דא"א ולמטה מתלבש תוך ז"א ונוקביה. (ובזה תבין טעם למה ז"א הוא נקרא "לב" -- מפני שמתחיל מטיבורא דלבא דאריך אפין) .

ונמצא כי אבא ואמא מלבישין את הגרון דאריך אפין עד טיבורא דליביה, ודיקנא דא"א נמשכת ומתפשטת על אבא ואמא וחופפת עליהם; ומסתיימין כחדא -- אבא ואמא ודיקנא דאריך.

וזמהו מה שנזכר באדרת האזינו דרפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) וז"ל: אתנהירו תלת רישין עלאין. תרין רישין וחד דכליל לון ובמזלא תליין ואתכלילן ביה כו'     והענין הוא כי כמו שביארנו לעיל ענין תלת רישין עלאין (שהם עתיק יומין עם כתר וחכמה דא"א שהם רישא דיליה) -- כן כאן יש תלת רישין אחרות, והם תרין רישין דאבא ואמא וחד רישא דכליל לון -- הוא בחינת מזלא דדיקנא היורד ומתפשט עד טיבורא דלבא כשיעור קומת או"א וחופף ומכסה עליהם. וזהו מה שביאר ואמר ובמזלא תליין ואתכלילן ביה - להיותם מכוסים וטמונים תחתיו. ולכן אין אבא ואימא יכולין להזדוג אם לא על ידי דעת עליון -- שהוא המזל דתיקון י"ג והמזל דתיקון ח' דדיקנא דאריך המתפשט ומכסה עליהם -- והוא כולל את שניהם ואינון אתכלילו ביה. ואבא עיקר יניקתו ממזל השמיני העליון כנ"ל ואימא ממזל הי"ג התחתון.

ולפי ששני המזלות האלו נחתין כחדא בשיקולא חדא עד טיבורא דלבא ומכסין על אבא ואמא -- לכן אמרו באדרת האזינו בדר"צ ע"ב (ח"ג רצ, ב) כחד נפקין כחד שריין לא איפסיק דא מן דא כולי . ואמנם לפי שאבא יונק מן העליון ואימא מן התחתון לכן אמרו בדרצ"א ע"א (ח"ג רצא, א) הני אב ואם כלילן ומתחבראן דא בדא ואב טמיר יתיר כו' כי יש יתרון קצת לאבא על אימא. וכבר ביארנו למעלה כי כמו ששתי המזלות הם סוד 'יהוה' ו'אהיה' -- כן אבא ואמא הם 'יהוה' ו'אהיה'; וכל אחד יונק מבחינה שלו. [ולקמן נבאר בע"ה ענין הנזכר איך אי אפשר שיזדווגו אבא ואימא אלא על ידי שתי מזלות האלו. והטעם הוא כי מבחינת תקוני דיקנא שבין שתי המזלות נעשין סוד מוחין לאבא ואימא ונשלם שיעור קומתם ואז יכולין להזדווג. ועיי"ש והבן זה מאד. ]

ובזה תבין ענין איך נכללין או"א במזלא, כי ממש נעשה להם בבחינת מוחין ואז גם כן נעשין להם בחינת נצח הוד יסוד שלהם על דרך הגדלת זעיר אנפין ממש (כמבואר במקומו, וביארנוהו לעיל בפ' נשא דקמ"א ע"ב).
ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דרצ"ב ע"א (ח"ג רצב, א): אב ואם מהאי מוחא נפקו וביה תליין וביה אחידן --    פירוש כי הנה ביארנו לעיל כי י"ג תיקוני דיקנא דא"א נמשכין ממוחא סתימאה דיליה, וכיון דאבא ואמא תליין ממש ואחידן באלו שני המזלות דדיקנא דנפקי ממוחא סתימאה -- נמצא כי ממוחא עצמו נפקו. ואומרו "וביה תליין וביה אחידן" -- ירמזו בזה אל מ"ש למעלה כי הנה הם נאחזים ממש ומלבשין את בינה וחסד וגבורה וחצי ת"ת דאריך אפין, ובחינה זו אמר "וביה אחידן". ובערך היותם מכוסים ומלובשים תוך דיקנא יקירא דיליה אמר "וביה תליין".

והרי נתבאר איך אבא ואימא מלובשין תחת דיקנא יקירא דאריך אפין הנמשכת ומתפשטת דרך פנים עד טיבורא דלבא. וזהו הטעם למה אין דיקנא באבא כמו שיש לאריך אפין ולז"א; לפי שדיקנא דאריך חופה עליו. וגם שערות הראש אין לו לפי שהנה הם לצורך יציאת האורות דרך אור חוזר כנודע כדי שיהיו בסוד אור מקיף, וכבר יש לאבא בחינת אור מקיף מבחינת מזלא דדיקנא דא"א (דאתכליל ביה אבא כנזכר).

והנה עוד יש בחינת אחרת והם אותם ארבעה חוורתי וארבעה נימין דרישא דגלגלתא דאריך אפין המתפשטין דרך אחוריו של אריך אפין וגם הם מתפשטים עד טיבורא דליביה. ונמצאין אבא ואימא מכוסין פנים ואחור בדיקנא ובהנהו נימין וחוורתא דאחור. ומכח שני ההארות האלו דפנים ואחור -- נאצלו שם אבא ואמא כמו שנבאר בע"ה:

התלבשות אריך (ועתיק יומין) באבא ואמאעריכה

ונתחיל לבאר ענין אבא ואימא.    הנה כבר ביארנו מקומם היכן הם. והנה אף על פי שאמרנו כי התחלת הכתר שלהם הוא מן הבינה דא"א (אשר מקומה בגרון דאריך) -- עם כל זה דע כי גם מן הכתר והחכמה דאריך נמשך שפע וחיות אליהם; מן הכתר אל אבא ומן החכמה אל אימא. וכן מן החסד דעתיק (הגנוז תוך כתר דאריך) נמשך לאבא, ומגבורה דעתיק (הגנוזה במוחא סתימא דאריך) נמשך לאימא.

ואמנם מן הבינה עצמה דאריך שהיא בגרון שבו -- משם התחלת אבא ואימא. ומן הבינה הזו נעשו שתי גלגלות (שהם שני כתרים) דאבא ואימא; חצי הימני לאבא, וחציה השמאלי לאימא. כי כבר הודעתי במקום אחר וגם יתבאר לקמן כי כל צד הימין דאריך הוא בחינת דכורא שבו וכל צד השמאלי הוא בחינת נוקבה שבו. ולהיות כי שני הכתרים שלהם נעשו מספירה אחת בלבד (שהיא הבינה דאריך) -- לכן אמרו בדף ר"ץ ע"ב (ח"ג רצ, ב) דאבא ואימא כחדא נפקין כחדא שריין, ומעלתן שוה. אלא שזה דכורא - להיותו מצד הימין דאריך שהוא דכורא, וזו נקבה - להיותה מצד השמאלי.


והנה גם הת"ת דעתיק יומין (הגנוז תוך בינה דאריך) מתחלק לשנים -- חציו הימין לאבא, וחציו לאימא.

  • ובזה תראה כי לעולם כל גלגלתי דעלמא נעשים מבחינת הת"ת. הרי שהת"ת נעשה כתר שהוא גלגלתא כי הרי מת"ת דעתיק נעשו שני גלגלות (שהם שני הכתרים) דאבא ואימא, וכן מת"ת דז"א נעשה כתר וגלגלת נוקבא דז"א כמו שיתבאר בע"ה.
  • גם תראה איך בבחינת הת"ת נמצא מה שאמרו רז"ל ענין שני המלכים המשתמשים בכתר אחד -- כי מת"ת דעתיק נעשה שני כתרים דאבא ואימא כנזכר.
וכן הת"ת דאריך אפין -- חציו העליון לגופא דאבא ואימא, וחציו התחתון לכתר וגלגלת ז"א. ונמצאו אבא ואימא וז"א שני מלכים משתמשים בכתר אחד.    וכן הת"ת דזעין אנפין נחלק לשתים -- כי חציו העליון הספיק להיעשות כל גופא דז"א עצמו עד סיומו, וחציו התחתון היה לכתר דנוקביה (כמבואר במקומו). והרי כי ז"א ונוקבא הם שני מלכים המשתמשים בכתר אחד. ודי בזה. [ אבל החילוק שביניהם הוא כי הת"ת דעתיק (הגנוז בבינה דא"א) מתחלק לארכו -- חציו הימין לאבא וחציו השמאל לאימא; אבל הת"ת דא"א נחלק לשנים לרחבו -- כי חציו העליון לאבא ואמא וחציו התחתון בז"א. וכן הת"ת דז"א נחלק לרחבו -- חציו העליון לגופו ולעצמו, וחציו התחתון לכתר דנוקבא. ]
  • גם בזה תבין מ"ש בתקונין (דף ק"ל ודף קצ"ד) ובמקומות אחרים כי כל כתר איהו מסטרא דאימא ומסטרא דשם אהי"ה. ויובן עם הנזכר. כי זו הבינה דבגרון דאריך אפין נעשית כתר לאבא ואימא.


והנה מן החסד והגבורה דאריך נעשו שני מוחין לאבא ושנים לאימא באופן זה. כי נודע כי בכל זרוע יש תלת פרקין (וכנזכר בפ' ויחי דרמ"א ע"א (ח"א רמא, א) בסוד חסד חסדים גבורה גבורות), וסדר מעלתם הוא הפך מן הנראה. והוא כי פרק היד והאצבעות הוא הפרק היותר מעולה ועליון והוא נקרא הפרק הראשון, והזרוע עצמו הוא הפרק האמצעי, והפרק המחובר עם הכתפות הוא הפרק התחתון מכולם. ויש בזה שלשה סיבות:

  1. האחת היא לפי שפרק המחובר לכתף פונה אל האחור בצד ראשי הכתיפות אבל הפרקים האחרים הם פונים לצד פנים ועליהם נאמר "וכל אחוריהם ביתה"; יותר מן ראשי הכתיפות -- שאעפ"י שהם ביתה קצת -- אבל אינו כמו אלו.
  2. והשנית היא לפי שהידים יש כח באדם להגביהם ולהעלותם עד המוח, מה שאין כן בפרק הסמוך ומחובר בכתף שאינו זז ממקומו כלל. וכמו שנתבאר אצלנו בסדר פרצוף לאה איך נעשית על ידי ברכת כהנים בנשיאות כפים. וגם זהו סוד ענין נשיאות כפים בעת נטילת ידים כי החסד והגבורה של בחינת שני פרקי הידים, ימין ושמאל, נעשים מוחין. והבן זה.
  3. והשלישית היא לפי ששני הפרקים של שתי הזרועות המחוברים בגוף הנה הם מחוברים ממש שם בגוף ומהם נעשים תרין עטרין בדעת של ז"א (אשר ראשו נאחז בגופא דא"א כמו שנבאר בע"ה).

ונמצא:

  • כי מן החסד דא"א (אשר נחלק לתלת פרקין) נעשה חכמה דאבא מפרק-היד-דחסד דאריך;
  • ומפרק-הזרוע-דחסד דא"א נעשה בינה דאבא.
  • ומן הזרוע השמאלי (גבורה דאריך): מפרק היד נעשה חכמה דאימא;
  • ומפרק הזרוע נעשה בינה דאמא.
  • ונשארו תרין פרקין תתאין (שהם שני הפרקים המחוברים בשתי הכתפות דאריך), ומאלו נעשו תרין עטרין דדעת דז"א כמו שנבאר בע"ה.
[ וזהו מ"ש באדרת האזינו דרצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) בחללא דגלגלתא כו' אחסנתא דאבוי ואימיה ותרין גניזין דלהון דמעטרן כולהו ברישיה וכו' .   וכן בדף רצ"א ע"א (ח"ג רצא, א) וז"ל: מאי ירותא דא תרין עטרין דהוו גניזין בגויהו ואחסינו לבן דא מסטרא דאבוי הוה גניז בגויה חד עטרא דאקרי חסד כו' -- והם סוד שתי הפרקים תתאין דחסד וגבורה דא"א המחוברים בשתי כתפות והוו גניזין באבא ואמא והורישם לז"א. ודי בזה. ]

וכבר אמרנו למעלה כי להיות שחסד וגבורה דעתיק יומין (הגנוזים בכתר ובחכמה דאריך) מאירים באבא ואימא -- לכן מחסד וגבורה דאריך אפין נתהוו שני מוחין דחכמה ובינה דאבא, ושני מוחין דחכמה ובינה דאימא; חסד באבא וגבורה באימא. ואלו החסד והגבורה דאריך אפין הגנוזים באבא ואמא בתוך מוחין שלהם הם נקראים "אוירא דכיא" ו"בוצינא דקרדינותא" בכל ספר הזוהר לפי שהאויר והאור הם בסוד החסד, והוא בחסד הראשון אשר בא"א. וכן הגבורה דאריך נקראת 'בוצינא דקרדינותא' -- רוצה לומר, נר החזק והקשה והתקיף; והיא השרש של כל הגבורות והדינין כולם, אלא ששם באריך אפין הם נכפין כנ"ל.

וזמ"ש באדרת האזינו דרצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) מבוצינא דקרדינותא נפק כו' ומתערב באוירא דכייא כו' . ובסוד גלגלת דז"א נבאר מאמר זה בע"ה.

ואמנם גם למעלה בחסד וגבורה דעתיק (הגנוזים בכתר וחכמה דאריך) יצדק שם זה דאוירא דכייא ובוצינא דקרדינותא, כי שם הוא שורש כל החסדים ושרש כל הגבורות. ונמצא כי גבורה דעתיק יומין הנקראת 'בוצינא דקרדינותא' גניז גו מוחא סתימאה דאריך, ומשם נתפשטה עד אימא וגניזא במעוי דאימא; בסוד גבורה דאריך הגנוזה גו אימא. ובזה תבין כל מאמר פקודי דרכ"ד ע"ב (ח"ב רכד, ב) ענין בטש בוצינא דקרדינותא גו מחשבה כולי.


והנה גם הנצח והוד דעתיק יומין הגנוזים תוך חסד וגבורה דאריך אפין יש בהם שית פרקין, וגם הם מתחלקים על דרך הנזכר. ונמצא

  • כי שני פרקים העליונים הם בחכמה וחכמה דאבא ואמא,
  • ושני פרקים אמצעיים הם בבינה ובינה דאבא ואימא,
  • ושני פרקין תתאין (שהם פרקי הרגלים) נשארים גנזין תוך תרין פרקין תתאין של חסד וגבורה דאריך אפין המחוברים עם הכתפות כנ"ל. וכולם נשארו בסוד תרין עטרין דדעת דז"א, כמו שנבאר בע"ה במקומו.


ומן חצי העליון של ת"ת דא"א נעשין שתי דעות דאבא ואמא, וכל שאר תשלום גופם עד סיום רגליהם. והענין הוא כמו שנתבאר בתקונין בענין "וקרא זה אל זה" כי התפארת נקרא 'זה' והוא כנגד י"ב פרקין שיש בו, כמנין 'זה'. והוא כי התפארת נקרא ו"ו, והם תרין וו"ין -- ו' זעירא, ו' גדולה. והתפארת הוא ו' גדולה בסוד שש קצוות שבו שהם כנגד שית פרקין דבתרין דרועין; והיסוד הוא ו' זעירא בסוד שש קצוות שבו שהם כנגד שית פרקין דבתרין ירכין. ‏[5]    [ובזה תבין מה שנזכר בפר' בראשית דמ"ד ע"ב (ח"א מד, ב) בענין היכל הרצון, וז"ל: האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית כו' -- רוצה לומר כי שש היכלין כלולין בהיכל הזה שהוא סוד הת"ת, כי לעולם כך הוא שבת"ת או ביסוד יש בחינת ו' בכל אחד מהם. ]

והנה אם תחלק זה הוא"ו של הת"ת -- חציה לאבא ואימא וחציה לז"א -- נמצא כי חצי הוא"ו הם שלשה חלקים הניתנים לאבא ואימא. והם חוזרין להיות וא"ו אחת במילואה כזה וא"ו, וג' אותיות אלו הם ניתנים לאבא ואימא. ומאלו השלשה חלקים עליונים דת"ת נעשים כל פרצופי אבא ואמא; מן שתי הדיעות שלהם ועד סיום רגליהם.


ואמנם סדרן שמעתי בשתי פנים ממורי ז"ל ואיני זוכר איך מתישבים שניהם.

  • האחד הוא: כי מן החלקים הנקראים וא"ו --
    • מן אות ו' הראשונה נעשה גופא דאבא,
    • ומן ו' האחרונה של המילוי נעשה גופא דאימא.
    • ומן א' של המילוי נעשו שתי [הדעות] (נ"א היסודות) דאו"א.
  • ופעם אחרת שמעתי באופן אחר: כי מן שתי הווי"ן נעשו שתי דיעות --
    • מן ו' ראשונה דעת לאבא
    • ומן ו' אחרונה דעת דאימא
    • ומן האלף שבאמצע נעשו כל שתי גופים דאבא ואימא באופן זה. כי תחי' ממנו נעשה גוף אבא (כולל חג"ת שבו) וגוף אימא (כולל חג"ת שבה), ואז נתרבה השפע ונעשו גם כן ג' אחרים שהם נה"י דאבא ונה"י אימא.
[ ואמנם ענין זה שאמרנו כי נתרבה השפע ונעשו גם כן נה"י דאבא ואימא צריך ביאור רחב, ובו יתבאר הקדמה מוכרחת לדעת אותה בענין הנצח וההוד והיסוד בכל מקום שהם הם בסוד תוספת, ואינם עיקרים קבועים תמיד. וצריך לדעת מה זה היה ענין נצח והוד ויסוד שתמיד באים בסוד תוספת. ואמרו בזוהר בפ' בראשית שהם לבר מגופא.
וטעם הדבר הוא זה כי להיות שלעיל ביארנו שאי אפשר אל אריך אפין להלביש את עת"י בתוכו אלא השבעה תחתונות שבו בלבד, וכיון שמתחילת רום האצילות נהיה כן -- נמצא שאין קיום והארה אל א"א אלא לשבעה ראשונות שבו, ושלשה אחרונות שבו (שהם נצח הוד ויסוד שבו) -- אין להם הארה וקיום, ולכן צריכין לבא בסוד תוספת. ונמצא שמשם ואילך בכל שאר הפרצופין של האצילות היה על הסדר הזה כיון שאין העליון מתלבש בתחתון אלא שבעה התחתונות שבו בלבד וכל הנה"י של כל הפרצופין כולן באים בסוד תוספת. וזכור ענין זה.]


ועתה צריך שנבאר איך היה ענין התוספת הזה ואיך נתוספו הנה"י באריך אפין.    ולבאר זה צריך שנבאר לך מאמר אחד בפ' תרומה דף קס"ו ע"ב (ח"ב קסז, ב) בדרוש בריה דרב ספרא, וז"ל: שארי חייך האי רבייא וחדי כו' אדם קדמאה גליפו דציורא ודיוקנא דגופא לא הוה בנוקבא כו' אינון אתוון אגלימו גו משחתא כו' .

דע כי לצורך תיקון פרצוף דז"א ונוקביה הוצרכו שני מיני זווגים אבל לצורך תיקון פרצוף אבא ואמא הספיק זווג אחד. והטעם הוא כמו שכתבנו למעלה כי אבא ואמא מכוסין ומכופין בשתי הארות גדולות, שהם:

  • הארת הדיקנא דאריך אפין החופפת עליהם מצד פנים
  • והארת אותם ארבע נימין דשערין וארבע חוורתי דרישא דאריך אפין דנחתי בשיקולא דרך אחורי כתפין דא"א

ונמצאין אבא ואמא מלובשים תוך שתי ההארות הגדולות האלו ובהכרח הוא שימשך אור גדול מהם באמצע שניהם ועל ידי כן נעשו אבא ואמא ולא הוצרכו לזווג עליון של אריך אפין לתקנם. אבל עדיין היה חסר מהם בחינת המוחין וגם בחינת נה"י שלהם כנזכר. ולהשלים בהם החיסרון השני הוצרך אריך אפין להזדווג להשלים חסרונן כמו שנבאר.

אבל ז"א ונוקביה שאין בהם שום הארות מאלו הנזכר (לפי שהדיקנא והנימין דשערי דא"א מסיימין בטיבורא דלבא דאריך אפין אשר משם מתחיל פרצוף ז"א), ולכן הוצרכו שני מיני זווגים. האחד הוא להאציל את עיקר מציאותם ממש. והשני הוא לתת להם מוחין ולהוסיף בהם נה"י החדשים כנזכר, וכמו שיתבאר במקומו בע"ה.

ובזה יובן מאמר הנ"ל דפר' תרומה כי אדם קדמאה הוא אבא ואמא (כי זכר ונקבה שניהם נקראים 'אדם' אחד), ואלו לא הוצרכו לזווג עליון דאריך אפין כדי להאציל מציאותם ועיקרם אבל נאצלו ונתקנו גו משחתא -- הם סוד התפשטות השערות דדיקנא ונימין דשערי דאריך אפין אשר מכח הארתם נתהוו אבא ואמא באמצעם מבלי צורך זווג זכר ונקבה עליונים.    אבל אדם תניניא (שהם כללות ז"א ונוקביה), אפילו לענין מציאותו עצמו הוצרך זווג עליון דאריך אפין ודאבא ואמא, שלשתם ביחד כדי להאציל מציאותו מעיקרא (כמו שיתבאר היטב במקומו). ועיי"ש. ואין המאמר מדבר על בחינת המוחין שלהם אלא על התחלת אצילות מציאותם הראשון המוכרח של אבא ואמא ושל ז"א ונוקבא. ודי בזה:

מוחין ותוספת נה"י דאבא ואמא ע"י זווג א"אעריכה

ועתה נבאר ענין נתינת המוחין ותוספת נה"י דאבא ואמא, איך היה על ידי זווג דאריך אפין.    ותחילה צריך שתדע כי שני מיני זווגים יש באריך אפין, וכן בכל השאר זווג.

  • ( א ) אחד הוא עליון מאד, הנקרא בחינת "נשיקין רוחא ברוחא מפומא לפומא".
  • ( ב ) והשני הוא בבחינת היסודות של הזכר והנקבה.

אבל עדיין צריך לדעת כי הרי אריך אפין הוא אחד ואין שני לו. זכר בלתי נקבה (כי הנקבה לא ניכרה בהפרש מן הדכורא אלא מאבא ואימא ואילך). אך הענין ביארנוהו בדרוש אחר כי גם באריך אפין יש זכר ונקבה, והוא: כי כל צד הימין דאריך אפין הוא בחי' דכורא וכל צד שמאלו הוא בחינת נוקבא. אבל מאבא ואמא ואילך נפרדו הזכר מן הנקבה (ואין כאן מקום ביאור דבר זה). ונמצא כי בין בזווג העליון דבגו פומא - הוא כלול זכר ונקבה (צד ימין שבו בצד שמאל שבו), וגם הזווג התחתון שביסוד שבו -- כלול מזכר ונקבה; צד ימין בצד שמאל.


ומעתה נבאר איך נזדווג אריך אפין זווג עליון דנשיקין לתת מוחין באבא ואמא ולהוסיף בהם בחי' נה"י חדשים (כי זווג התחתון של היסוד דאריך אפין לא הוצרך לצורך או"א).   הנה לעיל ביארנו כי הבינה דאריך אפין לא עמדה בראשו אבל ירדה למטה בגרון דאריך אפין. ונודע כי בגרון יש בה אותיות אחה"ע, והם סוד חמש גבורות שיש בבינה דאריך אפין העומדת שם בגרון. והחיך דאריך אפין הוא סוד החכמה (בסוד 'חכמה' - 'חיך מה'), ויש בו אותיות גיכ"ק שהם חמש חסדים של הזכר. ואז מזדווג החיך והגרון (זכר ונקבה בסוד החסד והגבורה) על ידי היסוד שבפה שהוא ברית העליון של הלשון המזווג שניהם. וזה הזווג נקרא 'זווג דנשיקין'. ונמצא זווג הזה בכל הפרצופין שבאצילות -- באריך אפין ואו"א וז"א ונוקבא. וזה הזווג דנשיקין קודם תמיד אל הזווג התחתון של היסודות. וזווג הזה נרמז באדרת האזינו דרצ"ה ע"ב (ח"ג רצה, ב) "חכו ממתקים וכלו מחמדים". ושם נתבאר ענין אחה"ע וגיכ"ק, ועיי"ש.

[ ובזה תבין מה שאמרו ז"ל כי מכל דיבור שיוצא מפיו של הקב"ה נברא מלאך אחד כמו שאמר הפסוק "וברוח פיו כל צבאם", לפי שהוא זווג ממש גמור.     גם בזה תבין מה שביארתי לך בריש פ' בראשית דף א' (שעמ"ר בראש' דף א) בענין ההוא זרעא דאזדרע במ"ב זווגין. ושם ביארנו שהם סוד אותיות אחה"ע שהם בגימטריא ב' פעמים מ"ב, וזהו מה שכתב "מ"ב זווגין", והם סוד הגבורות הנקראים 'מיין נוקבין'.     גם זהו הסוד שרמזו בתלמוד (נדה טז:, סד:) היכי דמי לאלתר כגון בעוד שהרוק לתוך פיה -- פירוש כי הנה מבשרי אחזה אלוה וכמו כשמזדווגים זכר ונקבה - בהכרח מתמצה הרוק ומתהווה בתוך פיהם והוא סימן הזווג -- כך הוא למעלה בחינת הנשיקין עליונים. ]
[ אמנם דע כי זווג הזה של הנשיקין -- עליון ורוחני הוא מאד. וכבר הארכנו בדרוש זה במקום אחר בכל הצורך. אבל נבאר כאן קצת ממנו, והוא כי אעפ"י שאמרנו שזווג זה של הנשיקין נמצא בכל הפרצופין כולם - הנה יש הפרש בזה. והוא, כי הנה באריך אפין (אשר אין לו נקבה נפרדת ממנו) נמצא כי זווג הנשיקין שבו אינו רק בפה אחד בלבד, ולכן אינם נמצאים שם רק תרין רוחין והם: אחה"ע וגיכ"ק, נקבה וזכר. אבל באבא ואימא או בז"א ונוקביה -- שיש לכל אחד מהם פה אחת בפני עצמו -- נמצא שהם כפולים. ויש תרין רוחין (זכר ונקבה) בפה הזכר, ותרין רוחין (זכר ונקבה) בפה הנקבה. והם ארבע רוחין בזכר ובנקבה. והם סוד ארבע אותיות אהב"ה הנרמזים בפר' תרומה דקמ"ו ע"ב (ח"ב קמו, ב). ועיי"ש היטב. ]

ונחזור עתה לענינינו. כי אריך אפין נזדווג מיניה וביה בבחינת זווג הנשיקין שבפיו לצורך אבא ואמא. ואמנם אבא ואימא תמיד הם נכללים במזלא, כי שם הם עומדים בשני המזלות לבדם, והם השמיני והשלשה עשר דתליין בשיקולא עד טיבורא. אבל יש הפרש אחד, והוא כי לפעמים אין אבא ואימא חסרים רק מן נה"י אעפ"י שנכללו במזלא ואז צריך שאריך אפין יזדווג מיניה וביה בזה הזווג העליון של פיו ואז נכללין אבא ואימא גם באותם הארבעה תיקונין שעומדין בין התיקון השמיני אל תיקון השלשה עשר יחד וכולם מתחברין ואז נכללין אבא ואמא בכולן.

והענין הוא לפי שהנה אבא ואימא בחינת גלגלתם הם בגרון דאריך אפין. והנה כאשר נביט באדם התחתון -- כאשר כופף ראשו למטה אז הגרון נחפה ונכסה בתוך סיום הלחיים ואינו נגלה. וכאשר זוקף ראשו כלפי מעלה -- אז כל הגרון מתגלה ונראה ואינו נכלל בכלל סיום הלחיים.    והנה כאשר זה הזווג דנשיקין בפה דאריך נעשה -- אז כופף ראשו למטה ועל ידי כן נמצא כי הגרון דאריך אפין הוא כולל כל אבא ואימא; מבחינת הראש שלהם עד בחינת נה"י שלהם (הנעשין מוחין ברישא דז"א כנודע), ואז גם כל אלו התיקונין כולם (שהם מן התיקון השמיני עד השלשה עשר שהם ששה תיקוני דיקנא תתאין) נכללו כולם יחד. ואעפ"י שהארבעה התיקונין האמצעיים אינם ארוכים כמו שני המזלות -- עם כל זה על ידי כפיפת הראש יורדין למטה ואז נכללין אבא ואימא בכולם ונעשים בסוד המוחין שלהם ועל ידי כן מתרבה השפע ונעשים גם בחינת נה"י שלהם. כי בתחילה מן החלק השלישי של חצי הת"ת העליון דאריך אפין נעשו שתי גופין לאבא ואימא בבחינת חג"ת שלהם בלבד, ועתה על ידי ריבוי השפע הזה מתיקוני דיקנא דאריך במוחין שלהם נעשו מן החלק השלישי הנזכר גם בחינת נה"י דאבא ודאימא ונשלמו לגמרי.

וזהו מה שנזכר באדרת האזינו דרפ"ט ע"ב (ח"ג רפט, ב) וכד האי מזלא תלייא בשיקולא עד טיבורא כו' -- כנראה דיש פעמים כך ויש זמן שאינו כך -- והוא החילוק הנ"ל, שיש פעמים שכופף ראשו וכולי, וכמו שנבאר בענין דרוש היסוד דז"א איך נאצל. ועיי"ש שלשה בחינות שיש בענין הזה.


והרי נתבאר איך:

  • מן חצי העליון דת"ת דאריך נעשו שתי דיעות ושתי גופות דאבא ואימא
  • ומתרין פרקין-עלאין-דחסד דאריך נעשו תרין מוחין -- חכמה ובינה דאבא
  • ומתרין פרקין-עלאין-דגבורה דאריך נעשו תרין מוחין -- חכמה ובינה דאימא
  • ונשארו תרין פרקין-תתאין-דחסד-וגבורה דאריך (שהם הפרקי' הסמוכים מחוברים בגוף), ואלו נשארו להיותם בחינת תרין עטרין בדעת דז"א (כמו שנבאר בע"ה).

גילוי יסוד דעתיק יומין באו"אעריכה

ועתה נבאר בחינת גילוי עתיק יומין באבא ואימא.    כי לעיל ביארנו בחינת נצח והוד דעתיק הגנוזים תוך חסד וגבורה דאריך אפין (איך גם הם הארבעה פרקים עלאין מאירים באבא ואימא במוחין דילהון, והשני פרקין תתאין נשארים לצורך תרין עטרין דז"א) -- ואמנם גם היסוד דעתיק יומין מאיר באבא ואימא ובז"א, כדוגמת מה שביארנו בת"ת דאריך אפין שכלול מששה בחינות (שהם ששה קצוות שבו) -- וכן הענין ביסוד דעתיק.

כי גם היסוד נקרא ו' זעירא - כולל שש קצוות [כמבואר אצלנו באדרת נשא דקמ"ג ע"א (ח"ג קמג, א) במ"ש תאנא כתיב וצדיק יסוד עולם דכליל שית בקרטופא כחדא כו' ] ונחלקין ממש על דרך הת"ת דאריך אפין -- שלשה עליונות לאבא ואימא, ושלשה תחתונות לרישא דז"א, כמו שנבאר בע"ה:

התלבשות א"א בז"א - לידה ויניקהעריכה

ועתה נבאר ענין התלבשות אריך אפין מטיבורא דיליה ולמטה בז"א.    וכבר ביארנו ענין האור הפנימי והאור המקיף של ז"א ונוקביה דרך קצרה למעלה. ובתחילה צריך שתדע אותה ההקדמה שביארתי לך במקומות רבים כי שלשה בחינות היו בז"א.

  • ( א ) הראשונה נקראת 'עיבור', ואז היה בבחינת תלת כלילן בתלת.
  • ( ב ) והשנית נקראת 'יניקה', ואז היו בו ששה קצוות נגלים.
  • ( ג ) והשלישית נקראת 'עיבור השני' של גידול המוחין שיש בו עשר ספירות גמורות.

ונתחיל לבארם עתה. ובזה נבאר גם כן מה שאמרנו למעלה בענין הפרש שיש בין או"א לז"א ונוקביה. כי אבא ואימא מציאותם הראשון היה שלא על ידי זווג אריך אפין, והמוחין שלהם היה על ידי זווג אריך אפין העליון הנקרא זווג דנשיקין. אבל זעיר אפין היו בו שני עיבורים ויניקה אחת באמצעם. וזה ענינם.

כי הזווג הראשון (שהוא כדי להמציא את מציאותם העיקרי) הוכרח להיות על ידי אריך אפין עצמו לפי שמכחו נעשה ונאצל כל האצילות, כי כולן לבושים אליו כנ"ל. אבל הזווג היה על ידי אבא ואימא לתת לו מוחין. ולכן נבאר תחילה ענין העיבור הראשון הנקרא בחינת תלת כלילן בתלת, איך היה על ידי זווג דאריך אנפין בבחי' זווג התחתון של היסוד שבו (הכולל זכר ונקבה בסוד צד ימין וצד שמאל כנ"ל).

והיה באופן זה: כי הנצח וההוד ויסוד דאריך אפין שהיו למטה משיעור קומת אבא ואימא נתעלו למעלה בתוך חג"ת דאבא ואימא ולא בתוך חג"ת דא"א עצמו -- כי הרי החג"ת דאריך נתעלו והיו בבחי' מוחין דאו"א כנ"ל -- אבל נתעלו נצח הוד יסוד בתוך חג"ת דאבא ואימא ונמצאים אז היותם בבחינת תלת כלילן בתלת; כי נכללו תלת נה"י תוך תלת חג"ת דאבא ואימא. [וזהו סוד מ"ש בפר' בשלח דף ג' ע"א (ח"ב ג, א) בההיא תוספתא תלת רוחין דהוו כלילן בתלת היו שקיעין כו' , ושם ביארתיו במקומו ועיי"ש.] ונמצא כי נצח הוד יסוד דאריך אפין הם סוד תלת טיפין דסגול שמהם נעשה אדם תתאה שהוא הזעיר אפין כמו שנזכר בתיקונין (תיקון ס"ט דק"ח), ועיי"ש.

והנה צריך לבאר היטב ענין העליה הזו. והוא כי הנה חצי הת"ת התחתון עלה ונכלל עם חצי העליון של הת"ת דאריך אפין עצמו (שבתוך או"א כנ"ל), ועלה הנצח דאריך ונכלל בחסד דאבא, ועלה הוד ונכלל בגבורה דאימא, ועלה היסוד דאריך ונחלק לשנים; חציו הימני נכלל בתוך יסוד דאבא, וחציו השמאלי נכלל ביסוד דאימא. ואז נזדווג יסוד דאריך מיניה וביה ימין בשמאלי, וגם נזדווגו אבא באימא ושימש חצי יסוד הימני דאריך ביסוד דאבא בסוד מים זכרים, וחציו השמאלי ביסוד דאימא בסוד מיין נוקבין.

ובזה יתורץ טעם אל מה שביארנו באדרת נשא דקל"ה ע"ב (שעמ"ר נשא קלה:) כי אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, ובתחילה צריך לתת בה חד רוחא. והנה מצאנו הפך כי יעקב אמר על ראובן "כחי וראשית אוני" שהיתה טיפה ראשונה, וממנה נעשה ראובן. גם מצאנו בדברי רז"ל כל מיעכות של בית רבי תמר שמם, ולא הוצרכו אל ביאה ראשונה. אבל הענין מובן עם הנזכר כי הנה האריך אפין להיותו זכר בלי נקבה והזווג שבו הוא מקצתו אל קצתו מיניה וביה צד ימין עם שמאל -- לכן לא הוצרך לעשות כלי בנקבה אבל על כל זה הוצרך להיותו חצי היסוד שלו בתוך דאבא בסוד מים זכרים וחציו ביסוד דאימא בסוד מיין נוקבין; אבל לא הוצרך לעשות הכלי בנקבה. ומזה נמשך אל יעקב ואל אותם מיעכות של בית רבי להיותם בלי ביאה ראשונה לעשותם כלי.

ואז מכח שלשה טיפין אלו דנצח הוד יסוד דאריך הגנוזים תוך חג"ת דאימא ואבא -- אז אפיק אבא חד טיפה קטנה לבר ועייל לה במעוי דאימא, ותמן גו מעוי דאימא נגדל בסוד העיבור ואתעביד ז"א בבחינת ו' זעירא שבתוך צורת אות ה' ראשונה דשמא קדישא; בלתי ראש של זו הו', כלולה מתלת בלבד, לפי שאינה באה אלא מכח שפע תלת נה"י דאריך אפין בלבד. וכבר נודע כי חג"ת נקראת ו' גדולה ונה"י נקראת ו' זעירא ולכן נקרא אז ז"א "ו' זעירא" בהיותו בעיבור במעי אימא להיותו נמשך משפע נה"י דא"א כנזכר. ואז בסיום אותה ו' זעירא היתה נוקביה דז"א שם בסוד פסיעה לבר -- ברגל אותה הוא"ו (כמבואר אצלנו בפר' בלק דף ר"ג ע"ב בפסוק אשורנו ולא עתה כו').


עיבור א' דז"אעריכה

ואמנם צריך שנבאר לך ענין זה העיבור הראשון דז"א כי הנה שלשה בחינות היו בזה העיבור הראשון וזה פרטן.

  • ( א ) הבחינה האחת היא כי הז"א היה עתה בסוד תלת לבד; שהם נצח, ות"ת, ויסוד דא"א. ובאלו היו כלולין כל שש קצוות ז"א. ואז היתה נוקבא דז"א רביעית אליו בסוד פסיעה לבר, תחת ו' זעירא דתוך ה"א ראשונה, והיתה בסוד ההוד של אריך אפין. ואעפ"י שאין נוקבה דז"א רק מבחינת פרק תחתון ההוד בלבד דא"א (כמו שנבאר עתה) -- על כל זאת אנו מכנים עתה אל המלכות כל בחי' ההוד דא"א עם שאין לה רק חציו כנזכר.
והנה ענין זה נרמז במ"ש בפר' אמור ברעיא מהימנא דף צ"ט ע"ב שורה כ"ג (ח"ג צט, ב) ענין השופר דאפיק קול כליל מאשא ורוחא ומיא, שהענין היא בחינת הזווג הנזכר בנה"י דאריך אפין ששם נתהוו שלשה דז"א בלבד בסוד ו' זעירא, בסוד אש ומים ורוח. וכמו שביארתי בענין חטא קין והבל בקרבנותיהם שהקריבו צמר ופשתים, ועיי"ש.
וראה ודע איך נתחלק ז"א לתשעה ספירות כי מן חצי הת"ת התחתון דאריך אפין נעשית חכמה דז"א ומן היסוד דא"א נעשה (ע"ד) בינה דז"א אבל מוח הדעת אין לו בהיותו בסוד העיבור ושני פרקין עלאין דנצח והוד דא"א נשארו למעלה בסוד דדים דאימא כמו שנבאר בענין היניקה. נשארו שני פרקין אמצעיים ושנים תחתונים. והנה מן האחד האמצעי הימני דנצח נעש' חסד ונצח דז"א. ומן השני האמצעי דהוד נעשה גבורה והוד דז"א ומן האחד התחתון דנצח נעשו ת"ת ויסוד דז"א ומן האחד התחתון דהוד נעשית נוקבא דז"א וזמ"ש באדרת נשא דק"ל ע"ב דכד יפוק דא נפקין עימיה תלתא רוחין דכלילן בגו תלתא אחרנין וזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכולהו כו' והענין הוא כי אלו תלת רוחין דכלילן גו תלת הם סוד שלשה פרקים הנז'. שני אמצעיים דנצח והוד ופרק אחד תחתון דנצח דאריך אשר מהם נתהוו ו' קצוות ז"א כנז'. ורוחא רביעאה הוא פרק התחתון דהוד דאריך שמשם יצתה המלכות נוק' דז"א כלולא מכל תלת רוחין הנז' וזו תתגלה לעתיד ביומי מלכא משיחא כי אז תהיה המלכות נתקנת ושלימה וממנה הוא מלך המשיח ולכן כאשר יתעורר מלך המשיח ויבא שהוא בהתעורר זה הרוחא רביעאה ואז ישיגו כל הבריות חכמה שלמה כי אז תהיה אור הלבנ' כאור החמה כו'.
  • ( ב ) הבחינה השנית היא שז"א ונוק' הם עתה בבחינת שבעה כי הז"א הוא ששה לפי שלוקח ארבע פרקין אמצעיים ותתאין דנצח והוד דא"א. ועוד לוקח בחינת חצי תחתון דת"ת וכל היסו' דא"א הרי הם ששה כנגד ששה קצוות שלו והמלכות היתה למטה בסוד פסיעה לבר בסוד פרק תחתון דהוד הרי הם בחינת שבעה שהם ששה קצוות ז"א והמלכו' שביעית אליו.
  • ( ג ) הבחינה השלישית היא בחינת תשעה והענין הוא כי נודע הוא כי התינוק אף גם בהיותו במעי אמו בסוד עיבור יש לו בחינת מוחין גם כן. אלא שמה שלא הכנסנום בחשבון באלו השתי הבחינות הנז' הוא. מפני שהמוחין של זמן העיבור הם כלא היו צפי שאינם ראוין להוליד אבל אם נרצה להכניס בחשבון ומספר יהיה החשבון תשעה באופן זה כי כשנמנה ארבעה פרקים דנצח והוד דאריך אשר נעשו מהם שש קצוות דז"א ונעשית גם נוקביה כנז' הרי הם שבעה שש קצוותיו והמלכות שביעית ונמנה גם חצי ת"ת ויסוד דאריך שנעשו חכמה ובינ' אל ז"א כי הדעת אין בו והרי הם תשעה ספירות ואם נחבר כל אלו הבחינות הם ח"י כנגד חי העולמים.

והנה כל שלשה בחינות אלו הם בזמן עיבור הראשון והכל מציאות אחד אלא שיש בו שלשה בחינו' חשבונו' כנז' וכולם הם מציאות אחד והרי ביארנו התפשטות ז"א בימי העיבור. וצריך לבאר ענין מוח הג' הנקרא דעת ונאמר כי אין מוח דעת בקטן עד שיהיה לו י"ג שנים לפי שאין ביאתו ביאה מתחילה ולכן אין לו צורך שיהיה בו מוח הדעת כי הדעת הוא המחבר והמזווג חכמה ובינה שבו וכיון שאינו ראוי להוליד אין לו צורך בדעת.

ונבאר ענין הגרון דז"א מהיכן נעשה ויובן זה כמ"ש לעיל וגם יתבאר לקמן בסוד זמן היניקה בענין הדדים של הבינה היאך נעשו ושם ביארנו כי תרין פרקין קדמאין דנצח והוד דא"א נתעלו למעלה במקום חג"ת דאו"א ושם נשארו תמיד לעול ועד מקוד' שנתהוו ונעשו איברי ז"א (דף נ' ע"א) ופרצופו בסוד העיבור ושם נשארו אח"כ תמיד לעול' אבל היסוד דא"א נשאר למטה לצורך זווג של עיבו' ז"א כנ"ל. ונודע כי מקום היסוד הוא למעל' באמצע בין תרין פרקין עלאין דנצח והוד ונשאר היסוד למטה נשאר מקום חלל באמצע ואז מכח אותה ההארה שנשארה שם מבחינת היסוד שהיה שם בתחי' באמצע שני פרקין עלאין דנצח והוד משם נתהווה הגרון דז"א ומשם התחיל מציאותו. וזהו סוד מ"ש בזוהר בפר' אמור דצ"ט ע"ב (ח"ג צט, ב) קול דנפיק מגו שופר, כי שם הוא בבחינת אויר בלבד בבחינת קול כלול מתלת' שהם אש רוח מים היוצא מן הגרון ומשם נתפשט למטה והבן זה והנה לפי שהגרון הזה נתהווה מבחי' אותו החלל שהיה במקום היסוד מתחילה. לכן אמרו רז"ל במסכת סוטה פרק בתרא כי ימצא חלל באדמה כו' מהיכן מודדין אותו ממקום שנעשה חלל מצוארו -- כי לפי שזה הצואר נעשה ממקום החלל לכן נקרא הצואר בסוד חלל.

ואמנם בחינת הכתר דז"א הוא בחינת חצי היסוד דעת"י הגנוז בחצי התחתון דא"א וזה נשאר שם בבחינת כתר דז"א ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי חצי היסוד הנז' הוא בחינת נשמה של המוחין של ז"א הנעשין לו מחצי הת"ת התחתון של ז"א כנ"ל ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי מחצי הת"ת התחתון דאריך נעשה הגלגלת דז"א שהוא הכתר שבו ומנה"י דאריך נעשו תלת מוחין דז"א ואינו יודע לישב מאמרי' אלו אם לא שנא' שהיה כ"ז בזמני' מחולפין ואין בידי לברר ולבאר. והרי ביארנו כל בחינת זמן העיבור הראשון דז"א. ואמנם אחר אשר היה ז"א בסוד תלת כלילין בתלת ע"ד הנ"ל להיותו נמשך מכח שלשה טיפין דסג'ול דנה"י דא"א הכלולין תוך חג"ת דא"א ואמנם אח"ך על ידי העיבו' נתארכו טיפין אלו ונעשו לז"א בהיותו תוך מעי אמו מסוד הבינה שנשה אחרים ואז נולד ויצא לחוץ כלול משש קצוות שהם מחסד ועד יסוד שבו. גם נתב' איך זה העיבור הראשון היה ע"י זווג א"א עצמו בבחי' זווג תחתון שבו שהוא ביסוד שבו מיני' וביה הכלול זכר ונקיב' אבל היה על ידי התלבשותו תוך חג"ת דאו"א ואז אבא הוציא אותה הטיפה הקטנה ונתנה בסוד זווג אל אימא והגדילה במעוי דאימא שנגמר בו כל הבחינות הנ"ל:

לידה ויניקה דז"אעריכה

דדים ליניקהעריכה

ונבאר עתה זמן הלידה והיניקה.
ותחילה נבאר איך נתהוו בחינת הדדים אל אימא להניק את בנה ז"א, ואגב גררא איך גם באדם יש דדים אלא שהם קטנים ואין בהם חלב. וגם נבאר למה ניתנו הדדים במקום החזה ולא במקום אחר.

והענין הוא במה שכתבנו לעיל כי בהתעלות נה"י דאריך אפין תוך חג"ת דאבא ואמא לצורך הזווג לעיבור ראשון דז"א, ואז מרוב האור הרב והעצום שנמשך בנה"י דאריך אפין כדי שיזדוג ויאציל וימציא בחינת אצילות ז"א ונוקביה -- אז נמשך מן האור ההוא בחג"ת דאבא ואח"ך בחג"ת דאימא, ואז אותה הארה בקעה בת"ת דאבא ובת"ת דאימא במקום החזה שלהם, ויצתה לחוץ ובלטו האורות לחוץ כעין דדים בולטים. והיה זה בין באבא, בין באימא.    וטעם היותם שתי דדים הוא כמ"ש לעיל כי הנצח דאריך אפין עלה ונכלל בתוך החסד דאבא, וההוד דאריך בתוך הגבורה דאימא. והנה נצח והוד אחידן דא בדא, וכשעלה הנצח דאריך היה כלול מן ההוד דאריך, וכשעלה ההוד היה כלול מן הנצח; ולכן נעשו שתי דדים בחזה דאבא, ושני דדים בחזה דאימא.

[ ואם תאמר והרי מקום עיבור הולד הוא בבטן דאימא, ולא בחזה, ואם כן למה מקום הדדין היו למעלה בחזה?    והתשובה היא במה שנודע כי האדם התחתון או האשה איננה נמשלת אל דמיון אבא לבדו או ז"א לבדו או אימא לבדה או מלכות לבדה. אמנם האדם התחתון רומז אל כל העשר ספירות דאצילות הכולל' כל האצילות ביחד; מרום אריך אנפין עד סיום נוקבא דז"א. ולכן אעפ"י שמקום עיבור ז"א היה בבטן האימא -- אין לצייר ולהעריך זה הציור אלא בערך כל האצילות כולו יחד. ונמצא כי כשנתעלו נה"י דאריך אפין בחג"ת דאבא ואמא כנזכר -- נמצא שהיה אז ז"א בחג"ת דאבא ואמא (שהם נה"י דאריך אפין). והנה חג"ת דאבא ואמא הוא באמצעיתם ובמחציתם ממש, (לפי שכח"ב שלהם הם למעלה, ונה"י למטה, והחג"ת הם באמצעם ממש). והנה כל אורך קומת אבא ואמא הם למעלה בחצי העליון דגופא דאריך אפין; מן הגרון שבו עד הטיבור של הלב שבו. וכאשר תעריך זה תמצא כי יהיו דדי אימא באמצע חצי העליון דגופא דאריך אפין והוא במקום החזה שבו. ונודע כי אריך אפין הוא שיעור כל קומת האצילות כולו ולכן בו אנו משערים ולא באימא עצמה כנזכר.
ובזה תבין הפרש שיש בין דדי האשה לדדי הבהמות והחיות. והוא כי להיות שהאשה היא בחינת אדם כולל כל האצילות כנזכר -- לכן באו הדדים שלה במקום החזה לסיבה הנזכר. אבל הבהמות והחיות שהם בחינות פרטיות ואינם כוללים כל העולמות כמו האדם -- לכן היו דדיהם במקום בטנם כפי הראוי לפרטיות שלהם כנ"ל. ]

ונבאר טעם היות דדי האשה גדולות ודדי האיש קטנות.    והענין הוא כי בהיות ז"א תוך אבא -- לא היה רק לפי שעה בסוד טיפת זרע קטנה, ואח"כ נתנה אבא לאימא ושם נגדלה אותה הטיפה בסוד העיבור ונעשה עובר שלם בצורת ו' זעירא שבתוך ה"א ראשונה כנ"ל. ולכן הארת אבא היתה מועטת והיו בליטת דדיו קטנים ובליטת דדי האשה גדולות מרוב האור שהאיר בה.  גם בטעם זה יובן כי בדדי האיש אין חלב לפי שהיתה ההארה ההיא עוברת לפי שעה, אך הארות אימא התמידה שם כל ימי העיבור ולכן היה בה חלב מרוב השפע.

ענין חלבעריכה

ובזה גם כן יובן בחינת החלב מה ענינו, ומהיכן נמשך, וגם איך על ידו נזון הולד בהיותו יונק משם.    והענין הוא כמ"ש לעיל כי תרין פרקין קדמאין דנצח והוד דא"א נשארו שם למעלה תמיד במקום החזה דאבא ואימא; נצח באבא, והוד באימא. ומכח זה נמשך חלב אל התינוק.

והוא כי הנה נשמת ז"א הם נה"י דאריך אפין כנ"ל, וכיון שאלו השני פרקים הם היותר עליונים -- נמצא כי ממבחר נשמתו הוא ניזון. והענין הוא במה שנודע אצלנו כי נצח והוד הם בחינת דינין בכל מקום שהם (כמו שביארנו לעיל בסוד עמר נקי - שערות דרישא דא"א הנמשך מנצח והוד דעת"י, ובהיותם למטה הם דינין). ולכן הם דם. ובהתעלותם למעלה הם מתמתקין ומתהפכים ללובן החלב ואז יונק הולד מהחלב ההוא ומתגדל. וכנודע גם כן באדם התחתון כי הדם עולה ומתהפך לחלב.


גידול הולד ע"י יניקהעריכה

ועתה נבאר פה גידול הולד על ידי היניקה.    הנה כשנולד ז"א ויינק החלב הנזכר משדי אמו הנ"ל -- אז מה שהיה תחילה בזמן העיבור בסוד ו' קטנה (שבתוך ה' ראשונה, בלתי ראש) -- נגדל ונעשה ו' גדולה (שהיא אות ו' דבשמא קדישא שאחר הה"א הראשונה). אבל עדיין איננו רק בבחינת שש קצוות לבד, והם כנגד מה שיש באריך אפין לצורך ז"א והם: חצי התחתון דת"ת והיסוד כולו וארבעה פרקין אמצעיים ותתאין דנצח והוד דאריך אפין -- הרי הם שש בחינות שמהם נתהוו שש קצוות ז"א.

ואמנם צריך שתדע כי בצאתו מבטן אמו ונולד עדיין הוא כמו בתחילה בזמן העיבור כי צריך עדיין להגדיל איבריו ולתקנם. וגידול ותיקון הזה הוא מיום שנולד עד תשלום תשעה שנים. והשיעור הזה הוא שיגדיל ויתקן כל התשעה ספירות שבו כמו שמצינו אותה בבחינת השלישית של זמן העבור ועי"ש. והנה הם ששה קצוות שבו ושלשה מוחין -- הרי תשעה ספירות שבו.

ועם כל זה - נחזור להסדירם כאן:

  • מחצי ת"ת התחתון דאריך נעשה בז"א מוח חכמה.
  • ומן היסוד -- מוח בינה
  • ושני פרקים עליונים דנצח הוד נשארו תמיד לעולם בחזה אבא ואמא במקום הדדים כנ"ל
  • ומפרק האמצעי דנצח נעשו חסד ונצח דז"א
  • ומפרק אמצעי דהוד נעשו גבורה והוד דז"א
  • ומפרק תחתון דנצח נעשו ת"ת ויסוד דז"א
  • ומפרק תחתון דהוד נעשית נוקבא דז"א

[ולהיות כי המלכות לקחה פרק אחד שלם לכן נעשית פרצוף גמור אח"כ בסוד נוקבא דז"א כנודע, אבל שאר הפרקים -- כל אחד הוצרך להוציא שתי בחינות כנזכר, כי מפרק אמצעי דנצח נעשו חסד ונצח דז"א. וכן בשאר. ]

גם בזה תבין מ"ש בתיקונין דאיהו בנצח ואיהי בהוד. וכמו שביארנו בתפלת ימי החול בשחרית דז"א יורד בנצח והמלכות עולה בהוד והטעם מובן עם הנז'.
גם תבין ענין מגדל הפורח באויר הנז' בדברי רז"ל, והוא בחינת היסוד של א"א שנשאר בבינה דז"א והוא כמ"ש לעיל בענין מציאות גרון דז"א מהיכן נעשה ואמרנו כי מקום היסוד הוא באמצע בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד וכיון דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד עלו בחג"ת דאבא ואימא ושם נשארו תמיד ואמנם היסוד ירד למטה בבינה דז"א ונמצא כי היסוד הוא פורח באויר ואין לו על מה לסמוך כי מקום סמיכתו ואחיזתו הוא למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד כנז' והרי הוא נפל למטה בבינה דז"א. והרי שאין לו על מה לסמוך. והיותו נקרא פורח באויר ואינו נקר' נופל הוא כי היה מן הראוי לפול למטה במקום שעומדין ארבע פרקין תתאין דנצח והוד דא"א שהוא במקום שש קצוות דז"א אבל ההארה הנמשכת לו מלמעל' מאותם תרין פרקין קדמאין שנשארו באבא ואימא הם המעמידין אותו בבינה דז"א ושם אינו לא למעלה במקומו הראוי לו ולא למטה עם שאר פרקין דנצח והוד אבל נשאר תלוי ופורח באויר בבינה דז"א כנז' מחמת ההארה והשפע הנמשך לו מאותם תרין פרקין עלאין הנז' וממשיכין אותו שם אעפ"י שאינו עולה ממש עמהם במקומם ובחי' אותו האור העליון הנקרא בחינת אויר הנמשך לו מהם נשאר תלוי ופורח באויר.
גם בזה תבין ענין בינה הנקראת גם כן "מגדל הפרח באויר" בסוד היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו; והנדרים הם בבינה.    והענין הוא כי היסוד דאריך הוא בבינה דז"א ולכן היסוד והבינה שניהם נקראים בשם זה. והרי ביארנו לך ענין תשעה ספירות אשר בז"א אעפ"י שלא מנינו הדעת לפי שאין צורך בו אלא לזמן ההולדה כנ"ל.


תיקון הט' ספירות מיניקה עד ט' שניםעריכה

ונתחיל לבאר איך כל אלו הט' ספירות נתקנים ונגדלים מזמן היניקה ועד תשלום תשעה שנים.    והוא כי בתחילה על ידי היניקה (שיונק מאותו החלב הנמשך מאותם תרין פרקין עלאין דנצח והוד דאריך אשר בחזה אימא) נגדלים תרין מוחין -- חכמה ובינה דז"א (כי דעת אין בו לפי שאין צורך לו אלא לענין ההולדה כנ"ל).

ויען אין בו עדיין מוח הדעת -- לכן אי אפשר לתקן היטב מוח החכמה שבו כיון שאין בו עדיין מוח הדעת לזווג החכמה והבינה; ועל כן בחינת התיקון הזה עיקרו אינו אלא למוח הבינה בלבד. אלא שמתחילה נתקנים בחינת ל"ב נתיבות מוח החכמה אחר היותם בבינה אשר בהיותם שם הם נקראים ל"ב אלהים דמעשה בראשית.

[וזהו הטעם אל צמיחת ל"ב שינים שבפי התינוק בשתי שנים ראשונים שהם זמן היניקה -- כ"ד חודש -- שהם שתי שנים כנגד תיקון שני מוחין חכמה ובינה.    וזהו סוד "ולבן שינים מחלב" -- כי השינים הם מבחינת ל"ב נתיבות (ל"ב נתיבות החכמה) בהיותם בבינה (שהם חמשים שערים כמנין ן' של "ולבן"). וזהו ולב ן' שינים -- נמשכים לז"א מחלב -- מסיבת החלב שיונק.
והרי ביארנו מספר השינים שהם ל"ב כנגד ל"ב נתיבות חכמה אשר בבינה ומספר שתי השנים הם כנגד שני המוחין. אבל ענין כ"ד חדשי היניקה שבשתי השנים הוא לפי כי כשעלה חצי הת"ת התחתון דאריך ונתחבר עם חציו העליון (אשר בתוך אבא ואימא) ונעשו ת"ת אחד שלם -- וכבר ידעת כי הת"ת יש לו י"ב גבולי אלכסון (שהם בגמטריא ו"ו), ובהיותו למעלה הוא וגם תרין פרקין דנצח והוד -- האירו ונעשה מהם בחי' החלב כנ"ל, וכשחזר אח"ך חצי הת"ת התחתון וירד למטה (בחכמה דז"א כנזכר) -- אז יצאו בחינת ל"ב נתיבות החכמה ההיא בסוד ל"ב שינים.
והנה בחצי ת"ת עליון יש בו כל י"ב גבולי אלכסון ובחציו התחתון י"ב אחרים -- הרי הם כ"ד כנגד כ"ד חדשי היניקה. ולפי כי לא נעשה הדבר הזה אלא על ידי שני חצאי הת"ת - לכן נתחלקו ל"ב השינים לשני חצאין -- י"ו בלחי עליון, וי"ו בלחי התחתון.
והנה סברת האומר בגמרא שזמן ימי היניקה הם י"ח חדשים הוא כי הוא סובר: בשלמא חצי התחתון דת"ת אשר בז"א ראוי להיותו י"ב לפי שהת"ת הוא שני ווי"ן כזה ו"ו, ואות ו' שניה היא בז"א, וכשנתלבשה נעשית בסוד ו"ו כפולה שהם י"ב; אבל חצי העליון של הת"ת לא נתלבשה בזו התחתונה ואינה רק ו' אחת והרי הם י"ח חדש.

ואחר עבור שתי שנים של זמן היניקה ונתגדלו תרין מוחין דיליה -- אז מכח היניקה ההיא מתפשט כח למטה בז' ספירות תחתונות (שהם שש קצוות דז"א עצמו והמלכות שביעית אליו), וזה נעשה בשבעה שנים אחרות - והרי נשלמו תשעה שנים.

ואחר שגדלו כל אלו, אז נמשך בו בחי' יסוד דעתיק יומין (שבתוך חצי תחתון דת"ת דאריך), ואז נתקנו המוחין, ואז ז"א ראוי שיבואו לו המוחין האחרים הראוין להולדה (כמו שנבאר בעז"ה), ואז תהיה ביאתו ביאה.    ואמנם רז"ל אמרו בגמרא (סנהדרין סט, א) קטן בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה.  והענין הוא כי התשעה שנים הם כנגד תשעה בחינות שאמרנו (שהם: חכמה ובינה וחג"ת ונה"י ומלכות), והיום האחד הנוסף על תשעה השנים הוא בחינת גלגלתא דיליה, כתר שבו. וטעם הדבר למה אינם עשר שנים גמורות הוא לפי שבחינת הגלגלת אינה נעשית בו עד אחר העיבור השני שנעשה בסוד זווג אבא ואימא (לצורך גדלות המוחין דז"א כמו שנבאר בע"ה), ואז תיכף בתחילת שנה העשירית ביום הראשון אז מתחיל ענין העיבור השני הזה, ונעשיה לו אז בחינת גלגלתא, ואז הוא בן תשעה שנים ויום אחד - אז ביאתו ביאה כיון שנשלם בחינת גלגלתא דיליה.

ודע כי היסוד דאריך אפין הוא נשמה אל ז"א ונוקביה, ובימי היניקה - מוח בינה דז"א (אשר בתוכו יסוד דאריך אפין) נתפשט אל ל"ב אלהים שבבינה ונעשו בחינת ל"ב שינים, ואח"כ עד תשלום תשעה שנים נתפשט עוד בכל שש קצוות הזכר ובמלכות. ועתה יקשה עלינו מה שביארנו בכמה מקומות כי בזמן היניקה עד בא זמן עיבור השני אין בז"א רק בחינת שש קצוות, ואיך אמרנו עתה שיש שתי מוחין הנקראים 'חכמה ובינה'?

אבל הענין הוא כי אין מתגלים בו עתה רק בחינת ששה הקצוות אבל בחינת המוחין הם בו עתה בכח ולא בגילוי גמור, כי עדיין אין כח במוחין האלו להוציא טפה הראויה להוליד עד יעברו תשעה שנים ויום אחד, כי אז התחיל זמן עיבור השני כנ"ל, וכמו שנבאר בע"ה. וטעם הדבר הוא כי עד עתה בשתי שנים האלו נגדלים איבריו והמוחין שבו לצורך עצמותו ממש אבל עדיין אין בהם כח להוליד תולדות אחרות עד אשר ימשכו להם מוחין ממוחין דאבא ואמא (שנעשו מחסד וגבורה דא"א כנ"ל במקומו), ואז אלו הבנים ז"א ונוקביה יהיו כדמיון אביהם ואמם להוליד גם כן הם, ויחזרו במדרגת אבא ואימא להוליד נשמות התחתונות על דרך אבא ואימא.

עיבור שניעריכה

ונבאר עתה ענין העיבור השני לצורך מוחין דהולדה.

[ובזה יובן מ"ש בפר' אחרי מות דס"ה ע"ב שורה כ"ד וז"ל: ותרין בנין דינקא להו אימא ואתעברת מנייהו ואפיקת לון לבתר כו' .    והנה הלשון הזה קשה מאד להולמו, דהוה ליה למימר דאתעברת מנייהו בקדמיתא ולבתר דינקא להו, כי העיבור קדם אל היניקה. ועוד דמשמע דלבתר דהוו בנים ממש בפועל חזרה להתעבר מהם. וצריך להבין כל זה.     אבל הענין יובן עם הנ"ל, כי כבר נולדו בראשונה וינקא לון ולבתר הכי -- אחר תשעה שנים -- חזרה ואתעברת מנייהו בסוד עיבור שני לצורך המוחין דהולדה כנזכר, ואח"כ אפיקת לון כו'. ]

ותחילה נבאר בחינת עיבור השני הזה איך אפשר להיות, כי הרי בצלם אלהים עשה את האדם ומבשרי אחזה אלוה, והרי אין ענין הזה יכול להיות באדם התחתון שיחזור בסוד בטן אמו אחר שנולד?

ואמנם להבין זה צריך שנבאר ענין מיין נוקבין ועלייתם הנזכרים בכל מקום מה עניינם.

מ"ן של ז"א ונוקביהעריכה

דע כי בחינת המיין נוקבין של ז"א ונוקביה הם נשמות הצדיקים שהם נקראים בנים שלהם (בסוד "בנים אתם לה' אלהיכם"), ובחינת המיין נוקבין של אבא ואמא הם ז"א ונוקביה בנים שלהם. וכמו שביארנו כי בכל לילה ולילה עולין נשמות התחתונים בסוד "בידך אפקיד רוחי" בעת השכיבה ומתעברת מהם נוקבא עלאה דז"א בסוד "חדשים לבקרים רבה אמונתיך". ותועלת העליה ההיא ענינה היא כדי לחדש את הנשמות ההם ולתת כח בהם ולהאיר בהם. וענין החידוש הזה הוא מה שמחדש ומתקן את המוחין שלו שהוא בחינת הנשמה שלו היושבת במוח כנודע. וכן ז"א ונוקביה, בני אבא ואימא, עולין בסוד מיין נוקבין למעלה באבא ואימא כדי לחדש המוחין שלהם ולהוסיף בהם הארה. וזו ההעלאה היא מה שאנו קוראין אותה עיבור השני של המוחין דהולדה. והבן זה.

והנה יש חילוק בין נשמות הצדיקים אל ז"א ונוקביה. כי נשמות הצדיקים אינם עולות בסוד מיין נוקבין למעלה בז"א ונוקביה אלא בלילה (בזמן השכיבה כנ"ל, לפי שאין שליטת המלכות אלא בלילה), אבל ז"א ונוקביה עולין בסוד מיין נוקבין ביום ובלילה (בסוד קריאת שמע דערבית ודשחרית) עד אימא עלאה כמבואר אצלנו. והטעם הוא לפי שזווגא דאבא ואימא לא פסיק לעלמין ולא מתפרשאן, ושליטת אימא עלאה הוא ביום ובלילה, דתדיר איהי ביחודא כחדא עם אבא.

עוד יש חילוק אחר והוא כי נשמות התחתונים אינן יכולות לעלות בסוד מיין נוקבין (בלילה כנזכר) אלא עד שיהיה מבן י"ג שנים ויום א' ומעלה. אבל ז"א ונוקביה יכולין לעלות כיון שיש להם תשעה שנים ויום אחד, כי אז כבר הוא שלם בכל פרצופיו כנזכר ואינו חסר ממנו אלא בחינת כח במוחין שלהם שיהיו ראוין להוליד. ולכן עולין אז בסוד מיין נוקבין ונוספת(?) הארה וכח במוחין שלהם ונתקנים, ואז יכולין להוליד.

והטעם הוא לפי שז"א -- כיון שנשלם פרצופו בתשעה שנים ויום א' -- עולה למעלה בסוד נצח הוד יסוד דאבא ואימא ושם פוגע תכף בסוד המילה העליונה, יסוד דאבא, ונעשין לו מוחין משם וראוי להוליד. אבל התינוק התחתון (שהם נשמות התחתונים) -- אעפ"י שכיון שעברו עליו ט' שנים ויום אחד נשלם פרצופו -- עם כל זה, עדיין הוא צריך לעלות למעלה לקבל המוחין הראוין להוליד, ובעלותו פוגע תחילה במקום הערלה העליונה החופפת על המילה הקדושה. והנה הם שלשה ערלות כנגד "שלש שנים יהיה לכם ערלים כולי", וצריך שיעברו עליו עוד שלש שני ערלה ואז הוא בן י"ב שנים ויום אחד. ואחר כך צריך עוד השנה הרביעית להיות פריו קדש הלולים כנודע. ובמלאת השנה ההיא הרי הוא בן י"ג שנים ויום אחד ואז עולה בסוד מיין נוקבין אל מלכות העליונה כשאר נשמות התחתונים. אבל בפחות מזמן י"ג שנים ויום אחד אין שום נשמה יכולה לעלות בסוד מיין נוקבין כלל.


ועתה נבאר תועלת שתי הבחינות הנזכר, שהם עליית מיין נוקבין של נשמות הצדיקים ועליית מיין נוקבין דז"א ונוקביה.

ונתחיל מנשמות התחתונים שהם מיין נוקבין אל המלכות.     הנה כבר ביארנו כי על ידי היניקה התחילו ז"א ונוקביה לתקן פרצופם, עד תשלום תשעה שנים ונגדלו כל צרכם, אבל בחינת המוחין שלהם היו עדיין חסרים ולא היו ראוין לביאה. ולכן צריכין נשמות התחתונים להשלים בחינה זו כמו שנבאר. והוא, כי הנה המלאכים - שרשם מן היצירה אשר שם הוא שרש ששה קצוות ולא עוד כנודע, כי שית ספירן מקננן במטט"רון, ולכן אין המלכות צריכה להתעבר בנשמות המלאכים לפי שאינה צריכה אליהם כי כבר יש בה כח שש קצוות על ידי היניקה אשר משם הוא שרש המלאכים מבחינת שש הקצוות. אבל נשמות הצדיקים -- סתם נשמה היא מן הבריאה (ויש נשמות יותר גבוהות והם מן האצילות כנודע, אמנם היותר קטנות במעלה הם מן הבריאה) -- והבריאה היא בסוד ג' ראשונות שהם המוחין. ולכן המלכות העליונה היא צריכה להתעבר מן נשמות הצדיקים אשר שרשם מן הבריאה, מקום המוחין, ואז תוכל לעלות על ידם למעלה באו"א ולוקחת המוחין הראויין אליה. וזהו סוד טעם העלאת מיין נוקבין על ידי הנשמות תחתונות, והבן זה.

עוד יש טעם אחר והוא קרוב ונמשך עם הטעם הנזכר. הוא כי הנה ז"א עדיין אין בו רק שש קצוות (כי הנה הוא סוד ו' דשמא קדישא). וכדי להוליד נשמות צריך שיתן בתחילה בביאה ראשונה בחינת ההוא רוחא דשביק בה בעלה (כנודע אצלנו אשר על ידו תוכל הנקבה להעלות מיין נוקבין). והנה איננו יכול עדיין לתת בה כי אם רוחא כליל משש קצוות שלו לבד, ולכן איננו יכול להוליד כי עדיין אין בו רק המוחין הצריכין לעצמו ולא לאחרים. כי זהו סוד טעם מ"ש רז"ל בגמרא קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. ולשיוכל להוליד נשמות התחתונים צריך שיתחדש בו תוספת כח במוחין שלו מצד המוחין העליונים (שהם אבא ואימא) ואז יוכל להוליד נשמות ולזכות לאחרים. ולסיבה זו הוכרח עליית מיין נוקבין של הנשמות בכל לילה אל המלכות העליונה כי על ידי הנשמות התחתונים עולים גם הם ז"א ונוקביה ולוקחין בחינת המוחין הראוין להוליד.

תכלית עליית ז"א ונוק'עריכה

אחר שביארנו איך על ידי עלית מיין נוקבין של הנשמות במלכות נותנין כח בז"א ונוקביה לעלות גם הם בסוד מיין נוקבין עד אבא ואימא -- נבאר עתה מה הוא התכלית של עליה זו.    דע כי על דרך שביארנו כי ז"א איננו יכול לתת רוחא בגו נוקביה רק כפי כחו, ואינו יכול ליתן אלא כפי מה שיש בכחו (שהם שש קצוות) -- והנה גם אבא איננו יכול לתת רוחא בגו נוקביה רק כפי כחו, והנה גם הוא איננו שלם כי הרי אין בו רק בחינת כח חסד וגבורה וחצי העליון של ת"ת דאריך אפין ואין להם עדיין אחיזה ותפיסה במוחין דא"א כלל. ולכן צריך שבתחילה יקבלו גם הם -- אבא ואמא -- כח ממוחין דאריך אפין כדי שאח"כ יתנו גם הם כח במוחין דז"א ונוקביה. ולכן על דרך שביארנו שז"א ונוקביה הוצרכו אל נשמות הצדיקים שיעלו בסוד מיין נוקבין לקבל הם המוחין שלהם -- כן אבא ואמא צריכין אל ז"א ונוקביה שיעלו בסוד מיין נוקבין כדי שיוכלו גם הם לקבל המוחין שלהם מן אריך אפין.

ופקח עיניך וראה טעם הדבר הזה וסודו מה הוא ואיך הדבר הזה הוא מוכרח.    והענין הוא כי הנה נתבאר לעיל כי היסוד דאריך אפין הוא נשמה בתוך ז"א ונוקביה ומתלבש בתוכם, ולכן צריך שיעלו ז"א ונוקביה למעלה באו"א ואז יעלה גם היסוד דא"א למעלה עמהם באו"א. והנה הוא זכר ונקבה כנ"ל ומזדווג מיניה וביה, ואז מתעורר המוחא סתימא דאריך אפין (כי מבשרי אחזה אלוה שהתעוררות היסוד התחתון גורם התעוררות במוח האדם להמשיך טפת ההולדה), ואז מוחא עלאה סתימאה דאריך אפין מתעורר ונותן כח טיפה במוחין דאבא ואמא.

ולא שהמוחא סתימאה נותן הוא בעצמו כח באבא ואמא -- כי גדל מעלתו מאד -- אבל הענין הוא במה שנתבאר למעלה כי כל גילוי המוחא סתימאה הוא בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אפין, ואז על ידי התעוררות יסוד תחתון דאריך מתעורר המוחא סתימאה ואז נמשך הכח של מוחא סתימאה בדיקנא, ושם יש שני המזלות --שהם השמיני והשלשה עשר -- והשמיני הוא בחינת ת"ת שבזקן והי"ג הוא בחינת היסוד הכלול מזכר ונקבה, ואז משפיע המזל השמיני (שהוא זכר הנקרא דעת שבו) אל המזל השלשה עשר (שהוא נקבה), ואח"כ נותנת הטיפה ההיא אל אבא ואימא (הנשפעין משתי מזלות האלו כנ"ל), ואז בהיות ז"א ונוקביה בסוד עיבור תוך אבא ואמא -- מתעורר מזלא דדיקנא (בהתלבשותו תוך או"א) ואז מורישין מוחין הראוין להוליד ברישיהון דז"א ונוקביה.    [ גם בזה תבין ענין הסריס שאין לו הדרת פנים זקן, שהרי היסוד הזה דאריך אפין בהתעוררתו גרם התעוררות שתי המזלות דדיקנא עלאה כנזכר. ובסמוך נבאר כי גם נצח והוד דעתיק יומין מתעוררין גם הם, ועיין שם. ]

וזכור דרוש זה של המיין נוקבין של נשמות התחתונים ושל ז"א ונוקביה מה תועלתם, ואיך הכל נקשר, ומעורר התחתון לעליון וחוזר העליון להשפיע בתחתון מדריגה אחר מדריגה. וזה הדרוש הוא שרש לכל הדרושים הנאמרים בענין מיין נוקבין - ושמרהו והבינהו היטב. אבל מהות המיין נוקבין מה הם נתבארו באדרת נשא דקל"ה ע"ב (שעמ"ר נשא קלה:) וגם בפ' פקודי דרנ"ד ע"ב (שעמ"ר פקודי רנד:).


והרי נתבאר איך ז"א בהיותו בן תשעה שנים ויום אחד כבר הוא ראוי לביאה כי כבר עלה אז תכף בתחילת שנה העשירית בסוד מיין נוקבין ואז מתחילין המוחין ליכנס בו אבל לענין היותו נקרא איש גמור איננו נקרא עד היותו בו י"ג שנים ויום אחד כי אז עברו עליו ארבע שנים אחרות ונכנסו בו ארבע המוחין (שהם כתר וחכמה בינה ודעת) ואז נקרא איש שלם לגמרי כנודע כי אין איש פחות מבן שלשה עשר ויום אחד.

ובזה תבין ענין שתי שערות שצריך שיביא אחר י"ג שנים ויום אחד, והוא במה שכתבנו לעיל בעליית ז"א ונוקביה בסוד מיין נוקבין באבא ואימא כי אז פוגע בנה"י דאבא ואמא (אשר משם נעשים לו המוחין כמו שיתבאר בע"ה), ולהיות שכבר עלה ביסוד דאו"א לכן גם כן מתחיל אז בז"א בחינת זקן התחתון אשר במקום היסוד של ז"א עצמו והם בחי' שתי השערות הנזכר בדברי חז"ל. [אבל זקן העליון דז"א אינו מתחיל עד היותו בן עשרים שנה כמו שיתבאר לקמן בע"ה]

ארבעה מוחין דז"א וסוד תפיליןעריכה

ולכן נבאר עתה בחינת הארבעה מוחין האלו הבאים בארבע שנים הנזכר (שהם מתשעה ויום אחד עד שלש עשרה ויום אחד), ואח"כ נבאר מה נעשה בו מי"ג שנים ואילך עד תשלום עשרים שנה.

הנה ביארנו למעלה כי נתעורר יסוד דא"א מיניה וביה (כי הוא כלול מזכר ונקבה). והנה גם הנה"י דעתיק יומין (הגנוזים בסוד נשמה תוך חג"ת דאריך אפין, הגנוזים תוך אבא ואמא כנ"ל) -- גם הם מתעוררים ומזדווגים; ואז נכללים -- נצח דעתיק בהוד שלו, והוד שלו בנצח שלו -- ואז יורדים הטיפה ההיא הכלולה מנצח והוד דעתיק יומין (הגנוזים בחסד וגבורה דא"א) וגורמין זווג גם אל אריך אפין כנ"ל. ואז נמשך מן המוחא סתימאה דא"א (דרך תרי מזלות דדיקנא) אל מוחין דאבא ואמא המלבישים את חסד וגבורה דא"א (הגנוזים תוך חכמה ובינה שלהם כנ"ל). כי תרין פרקין עלאין שהם בחינות הידים דא"א הם בחינת חכמה ובינה דאו"א, ואלו התרין פרקין עלאין נקראים "אחסנתא דאבוי ואימיה" (כנזכר באדרת האזינו דף רצ"ב ע"ב) לפי שאלו התרין פרקין הגיעו לחלקם ונחלתם. ומשם נמשכת טיפה אחת מאבא ואמא כלולה משתי טיפות, ומהם נעשין תרין מוחין דחכמה ובינה בז"א.

ואמנם תרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך (שהם בחינת הזרועות, המחוברים בשתי הכתפות) -- אלו נשארו לחלקו דז"א כנ"ל ונעשין נשמה אליו, ואלו נקראים "תרין עטרין", ואלו ירדו למטה ונתהוו שניהם בסוד מוח השלישי של דעת דז"א הכלול מחסד וגבורה (שהם תרין פרקין הנזכר). ולפי שהתרין עטרין הם מתרין פרקין תתאין, וחכמה ובינה שבו נמשכו מתרין פרקין עלאין -- לכן מקום הדעת הוא תחת חכמה ובינה.

ואם תאמר, והרי אלו התרין עטרין הם תרין פרקין תתאין עצמם דאריך אפין שירדו בתוך דעת דז"א, וחכמה ובינה הם נמשכין מטיפה הנמשכת מאחסנתא דאבוי ואימיה ואינן הם עצמם אלא טיפה הנמשכת מהם -- אם כן גדול כח הדעת מכח חכמה ובינה?    והתשובה היא כי אלו שני עטרין אינן בז"א כמו שהם, בלי התלבשות. אבל בתחילה נתלבשו בתוך מוחא דאבא ואמא ובהיותם מלובשים שם ירדו למטה. אבל חכמה ובינה שלו הם טיפין ממש שירדו מאותם תרין פרקין הנקרא 'אחסנתא דאבוי ואימיה', שהם יותר עליונים, ובודאי כי יותר מאירים אלו העליונים מאותם התרין עטרין כיון שירדו מלובשים, אעפ"י שירדו הם עצמם ולא טיפות בלבד.

הכלל העולה הוא

  • כי תרין מוחין -- חכמה ובינה דז"א -- הם טיפין הנמשכין מתרין פרקין דחסד וגבורה דאריך אפין, והם הארה שלהם ולא הם עצמם (ובתוך אלו הטיפין מלובשין גם כן הארת תרין פרקין עלאין דנצח והוד דעת"י הגנוזים בתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א כנ"ל, ולא הם עצמם)
  • אבל הדעת - מוח השלישי דז"א - הוא מתרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דא"א - הם עצמם ולא הארתם - אלא שהם מלובשים במוחין דאבא ודאימא כנ"ל. (ובתוך אלו התרין פרקין דחסד וגבורה דאריך ירדו גם כן תרין פרקין תתאין דנצח והוד דעתיק יומין גניזין בתוכם - הם עצמם ולא הארתם.)
[והרי נתבאר איך ז"א נקשר גם עם עתיק יומין בבחינת תרין פרקין תתאין דנצח והוד שלו (והם עצמם נשמה אליו בתוך הדעת דז"א), גם נאחז עמו על ידי חצי היסוד התחתון דעתיק יומין הגנוז תוך חצי התחתון דת"ת דאריך אפין (אשר ממנו נעשה הגלגלת והכתר דז"א כנ"ל, וכמו שנבאר בע"ה).     ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דף רצ"ג ע"א (ח"ג רצג, א) בענין מצחא דז"א וז"ל: וכד האי מצחא אתגלייא מתערין מאריהון דדינין כו' ומצח אוקימנא דאקרי נצח באתוון רצופין כו' .    והענין הוא כי להיות תרין פרקין תתאין דנצח והוד דעת"י בבחינת נשמה אל הדעת דז"א לכן אתערו תמן במצחא דיליה (שהוא כנגד מקום הדעת) בחינת הדינין כנ"ל, כי כל בחינות נצח והוד בכל מקום שהם הם דינין, ונמצא כי ה'נצח' נגלה ב'מצח'. ]


והנה נתבאר ענין הארבעה מוחין דז"א, שהם:

  • ( א,ב ) שתי טיפות הנמשכות מתרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דאריך אפין (שבתוך חכמה ובינה דאבא ואימא), ואלו נקראים 'אחסנתא דאבוי ואימיה', שנעשים בז"א בחינת חכמה ובינה שבו;
  • ( ג,ד ) ועוד דעת - כלול מתרין עטרין, שהם תרין פרקין עצמם תתאין דחסד וגבורה דאבא ואמא.
    כל זה בדרך קצרה.


ואמנם להרחיב הדרוש הזה צריך שנבאר סוד התפילין. וכדי לבארם צריך להבין דברי המאמר הנזכר באדרת האזינו בדף רצ"ב ע"ב שורה כ' (ח"ג רצב, ב) וז"ל: בחללא דגולגלת' נהירין תלת נהורין ואי תימא תלת ארבע אינון כמה דאמינ' אחסנתא דאבוי ואימיה ותרין גניזין דילהון דמעטרן כולהו ברישיה ואינון תפילין דרישא לבתר מתחברן בסטרוי ונהרין ועאלין בתלת חללי דגולגלתא כו' .

כבר ביארתי לשון זה למעלה באדרת נשא דף קל"ה ע"ב (שעמ"ר נשא קלה:) בענין אוירא דכייא ואשא דכייא, ועיי"ש, אך הענין הוא זה. דע כי באלו המוחין דז"א יש ששה בחינות.

  • הבחינה הראשונה היא בהיות אלו המוחין למעלה במקומם בתוך אבא ואימא, במוחא פנימיים שלהם.
  • הבחינה השנית היא כי על ידי אותה ההארה דמזלא קדישא המאיר בהם כנ"ל, נתוספה בהם הארה ומתנוצץ אורם ויוצא לחוץ בסוד אור המקיף כנגד המוחין הפנימיים (כי כבר הודעתיך כי כל אור כלול מפנימי וממקיף).
  • הבחינה השלישית היא כי עוד נמשך הארתם עד למטה בנצח-הוד-יסוד דאימא, ושם נכנסים בפנימיותם ומתלבשים שם בתוכם.
  • הבחינה הרביעית היא כי שם נתנוצצה הארתם בחוץ בסוד אור מקיף ע"ד הנ"ל. והנה האור המקיף הזה הוא עיקר מציאות של האור המקיף דז"א העצמיי שבו, והוא עומד כאן למעלה בחוץ נה"י דאימא. ומכאן הוא בחינת אור מקיף אל רישא דז"א.
  • הבחינה החמשית היא ברדתם למטה ונכנסין הארתם בתוך פנימיות תלת חללי דגלגלתא דרישא דז"א.
  • והנה כל אלו הבחי' אין בנו כח להשיגם, אבל הבחינה הששית יש בנו כח להשיגה. וענינה היא כי גם שם מתנוצצת הארת המוחין שבתוך שלשה חללי גלגלתא ויוצא הארתם לחוץ בסוד אור המקיף גם כן מבחוץ. וזו הבחינה הששית אשר אנו משיגים אותה היא סוד מצות תפילין, ולכן נתחייבנו במצוה זו כי יש בנו כח להשיגה.


ונמצא כי ששת בחינות האלו הם שלשה פנימיים וכנגדם שלשה מקיפים. ואל תחשוב כי ח"ו נעקרים ממקומם ויורדים למטה מדרגה אחר מדרגה. אבל הכונה היא כי מחמת ריבוי ההארה הנפלאה אשר בהם -- נתוסף בהם כח ומאירים בכל ששת הבחינות הנז', ושרש כולם קיים במקומם; כי דרך הקדושה להשאיר שורש במקומה אף על פי שיורדת למטה. ונמצא כי ששת הבחינות הנזכר כולם קיימות ועומדות כאחד, יחד כולם.

ואמנם בענין הארבע מוחין עצמם יש הפרש בין אלו לאלו. כי תרין מוחין הנקראים חכמה ובינה דז"א -- הם נמשכים בו מן הארה הנמשכת בהם מן אותם תרין פרקין עלאין דחסד וגבורה דאריך (הגנוזין גו חכמה וחכמה דאבא ואימא כנ"ל), והם עצמם עומדים למעלה במקומם. אבל בחינת המוח השלישי הנקרא 'דעת', כלול תרין עטרין -- הם עצמם יוצאין ונמשכים עד רישא דז"א; הם עצמם, עצמותם ממש, ולא הארתם בלבד. אבל בהיותם תוך אבא ואימא נתלבשו שם מכח אבא ואמא, ואחר התלבשם שם ירדו למטה ונתלבשו תוך רישא דז"א כנ"ל.

וזכור אל תשכח כי כל אור הפנימי נכנס בתחילה ואח"ך מכחו נתנוצץ האור ויצא בסוד מקיף.  ונמצא כי הפנימי הראשון קדם אל המקיף הראשון, ואחר המקיף הראשון נעשה הפנימי השני, ואח"ך נעשה המקיף שבו, ואח"כ הפנימי השלישי, ואח"ך המקיף השלישי (שהוא סוד התפילין כמו שנבאר למטה בע"ה).   וכל אלו הבחינות הם הארות הנמשכות זו מזו וזו מזו, וכולם קיימות. וכבר ביארתי במקום אחר שלשה בחינות הראשונות, ולא אוכל עתה להאריך בהם.

כי אם נבאר עתה שלשה הבחינות התחתונות שהם אור המקיף מחוץ לנה"י דאימא. אשר משם ממקומם נעשין בחינת אור המקיף האמתי על רישא דז"א, ובהיותם שם למעלה מקיפים מלמעלה על כל הגלגלת דז"א ועל המוחין הפנימיים שבגו חללי גלגלתא (שהם הבחינה החמשית), והוא מקיף וחופף על כלם מבחוץ. ובהיותם שם הם בבחינת ארבעה מוחין נפרדים זה מזה, וניכר בהם היותם ארבעה מוחין, ונקראים חכמה ובינה חסד וגבורה הנזכרים בהקדמת בראשית ‏[6], ובפר' ואתחנן‏[7].

ובפר' נשא דף קל"ה ע"ב (שעמ"ר נשא קלה:) בענין אוירא דכייא ואשא דכייא ביארתי באורך לשון המאמר ההוא איך בסוד אור המקיף העליון הזה הם ארבע מוחין כנזכר, ובהכנסם אח"כ בבחינה החמישית גו תלת חללי גלגלתא דז"א - נעשין שלשה מוחין בלבד; כי נתחברו תרין עטרין ונעשו חד מוחא דדעת. ואל זה רמז מאמר אדרת האזינו הנ"ל בדף רצ"ב ע"ב (ח"ג רצב, ב) שהזכיר שתי בחינות; האחת הוא ענין אור המקיף הנקרא בשם תפילין דרישא -- אעפ"י שהוא יותר עליון -- עם כל זה כיון שדומה אל אור המקיף התחתון דתפילין כנ"ל והוא המושג אלינו לכן קראו בשם תפילין דרישא. ואח"כ כנגד הפנימי אמר לבתר מתחבראן בסטרוי ונהרין ועאלין בתלת חללי גלגלתא כו' , והיא הבחינה החמישית הנ"ל.

ג' בחינות של מוחין פנימיים דז"אעריכה

ונבאר עתה ענין זו הבחינה החמישית שהם המוחין הפנימיים האמתיים דז"א, ובו יתבאר למה נעשו שלשה מוחין בלבד.   הנה ביארנו לעיל כי כל אלו הבחינות קיימות יחד כולן. והנה מן הבחינה הרביעית -- שהיא אור מקיף האמתי של כל רישא דז"א -- בהיותם למעלה מבחוץ של נה"י דאימא עלאה כנ"ל, והנה זה האור המקיף הנזכר נשאר שם תמיד, ונמשכה קצת הארה ממנו מכל ארבעה המוחין אשר שם מקיפים, ורצו להימשך ולהיכנס בסוד אור פנימי דמוחין דז"א, והם עצמם נשארו למעלה. ואז ירדו ונמשכו ונשתלשלו שלשה נה"י של אימא למטה, והלבישו את המוחין הפנימיים האלו שנמשכו מן האור המקיף כנזכר.

ובהיותם מלובשים אותם הארבעה מוחין חזרו להעשות שלשה בלבד.
כי תרין מוחין הנקראים 'חכמה ובינה' - אחסנתא דאבוי ואימיה -- נכנסו החכמה בנצח דאימא והבינה בהוד דאימא
ותרין עטרין גניזין נתלבשו יחד שניהם ביסוד הבינה. וכיון שהוגבלו בתוך הכלי הזה -- נתאחדו ונעשו מוח אחד בלבד הנקרא 'דעת', כלול מתרין עטרין הנקראים חסד וגבורה כנ"ל.

ונמצא כי עיקרם ושרשם של אלו המוחין נשארו בסוד אור המקיף הנ"ל, ואלו המוחין אינם רק בחינת הארה בלבד נמשכת מהם תוך הארבע מוחין עצמם ההם ובאו מלובשים תוך נה"י דאימא, ובהיותם מלובשים בתוכם הם נכנסים תוך רישא דז"א בתלת חללי גלגלתא דיליה.


והרי נתבאר ג' בחינות שיש באלו המוחין הפנימיים דז"א הנקרא 'בחינה החמישית' מן ששת בחינות הנ"ל. ואלו הם שלשה בחינות הנזכר אשר בזו הבחינה החמישית:

  • ( א ) האחת הם בחינת המוחין עצמם שהם הארות נמשכות מאור המקיף כנ"ל.
  • ( ב ) השנית הם בחינת שלשה כלים דנה"י דאימא אשר בתוכם מתלבשים האורות הנזכרים (הנקראים 'ארבעה מוחין פנימיים').
  • ( ג ) השלישית היא בחינת ז"א עצמו אשר בתוכו מתלבשין הג' כלים דנה"י דאימא אחר היות מתלבשין בתוכן האורות הנקראים מוחין כנזכר.

וכל ג' בחינות האלו הם בחינה אחת בלבד החמישית כנזכר הנקראים "מוחין פנימיים דזעיר אנפין". ושתי הבחינות (שהם המוחין ונה"י דאימא) כבר הם מבוארים.


ונבאר בחינה השלישית שהיא בחי' ז"א בעצמו -- איך נכנסו בו שתי הבחינות הנזכר ואיך הגדיל ע"י ונעשה איש שלם.

הנה הנצח וההוד דאימא -- כל אחד כלול מתלת פרקין כנודע. אבל היסוד אין בו רק תרין פרקין -- האחד הוא היסוד, והשני הוא העטרה שבו כנודע. וכשנכנסו נה"י דאימא תוך ז"א, כבר ביארנו לעיל כי בזמן היניקה עד תשלום תשעה שנים אין בו רק שש קצוות בלבד, מחסד ועד היסוד שבו, כי הנה הוא בסוד ו' דשמא קדישא. [ואעפ"י שנתבאר שם שהיו אז שלשה ספירות ראשונות ונשלם תשעה ספירות -- כבר ביארנו שם כי השלשה מוחין היו לו אז בכח ולא בפועל]. והנה נתבאר אצלנו במקום אחר כי המלכות היא חצי מדת ז"א (כי הנה היא יוצאה מן החזה שלו ולמטה), וכן ז"א היא חצי שיעור מדת אימא עלאה (כי הנה הוא מתחיל מן החזה דאימא ולמטה). ונמצא כי אורך נה"י דאימא הם כשיעור אורך חג"ת ונה"י דז"א שהוא כפלים כמוהו, ונמצא כי שלשה נה"י דאימא מתלבשים בששה קצוות דז"א ושיעור קומתם שוה.

והנה החסד והנצח דקו ימין דז"א -- יש בכל אחד מהם שלשה פרקין והם שית פרקין. וכשנכנס נצח דאימא לתוכם נמצא

  • כי פרק ראשון דנצח דאימא מתלבש בתרין פרקין ראשונים דקו הימין דז"א, ונעשו ספירת החכמה דז"א
  • ופרק השני דנצח דאימא נתלבש בתרין פרקין אמצעיים דקו ימיני דז"א ונעשו חסד דז"א
  • ופרק התחתון דנצח דאימא נתלבש בתרין פרקין תתאין דז"א בקו ימיני ונעשה נצח דז"א.

וכיוצא בזה נתלבשו שלשה פרקי דהוד דאימא בשית פרקין דגבורה-הוד דז"א שבקו שמאלי, ונעשו לו בינה וגבורה והוד.

ושתי פרקי היסוד דאימא נתלבשו בתוך ת"ת ויסוד דז"א שבקו אמצעי. ואז כמו ששני פרקין עלאין דחסד דז"א נתעלו ונעשו חכמה דז"א -- גם אלו נתעלו -- והת"ת נעשה בחינת הדעת והיסוד נתעלה ונעשה ת"ת דז"א.

ונמצא כי מתרין פרקין עלאין דחסד-דז"א, ומתרין פרקין עלאין דגבורה, ומתרין פרקין עלאין דת"ת דז"א -- נתעלו ונעשו תלת חללי גלגלתא שבהם נתלבשו ג' פרקין עלאין דנה"י דאימא, ובתוכם מלובשים ג' מוחים הנקראים חכמה ובינה ודעת שהם פנימיות ונשמה אל חכמה ובינה ודעת דז"א.

  • ומפרק תחתון דחסד ומפרק עליון דנצח דז"א, וכן מפרק תחתון דגבורה ומפרק עליון דהוד דז"א, וכן מפרק תחתון דת"ת ומן היסוד דז"א -- נתעלו ונעשו חסד וגבורה ות"ת דז"א ובתוכן נתלבשו תלת פרקין אמצעיים דנה"י דאימא אשר היו בתוכן מלובשים פנימיות ונשמה דז"א מבחינת המוחין הנזכר
  • ומתרין פרקין תתאין דנצח ומתרין פרקין תתאין דהוד דז"א נעשו נצח והוד דז"א ובתוכן מלובשין תרין פרקין תתאין דנצח והוד דאימא ובהם מלובשין פנימיות ונשמה דז"א מבחינת המוחין הנז' כמו שנבאר
  • אבל היסוד לא נתקן עדיין בז"א לטעם הנ"ל כי אין שיעור התפשטות ביסוד דאימא תוך ז"א רק עד החזה שבו בלבד שהוא בת"ת. ואח"ך נבאר ענינו מהיכן נתקן.


ובזה יובן מ"ש בפר' משפטים דף קכ"ב ע"ב (ח"ב קכב, ב) וז"ל: רישא דמלכא אתתקן בחסד וגבורה כו' , וזה מורה על הנ"ל. כי הז"א הנקרא 'מלכא' הנה רישא דיליה (שהם הד' מוחין הנזכר, הנמשכין לו עתה מלמעלה) נתקנו ונכנסו ונתלבשו בחסד וגבורה שלו עצמו כנ"ל כי תרין פרקין קדמאין דילהון נתעלו ונעשו בחינת חללי דגלגלתא חכמה ובינה. ואומרו "אתתקן", ר"ל כי נעשה למוחין הנזכר בחי' כלים ממש הנקראים 'תקונין' (כנודע אצלנו בריש אדרת נשא דף קכ"ח ע"א (שעמ"ר נשא קכח.)) ונעשו החסד והגבורה שלו ונתקנו בבחי' כלים וחללי גלגלתא להלביש בתוכם אורות המוחין הנק' 'רישא דמלכא'.    והטעם הוא כי ז"א עצמו אינו רק ו' קצוות בלי רישא, והוא הנקרא 'מלכא'. ורישא דהאי מלכא הם המוחין הנעשים לו בחינת רישא.

[ ומה שלא זכר גם את הת"ת כי גם ממנו נעשה כלי שלישי למוח הדעת -- הטעם הוא כי הת"ת הוא מכריע בין חסד וגבו' וכן מוח הדע' שבתוכו מכריע בין חכמה ובינה והנה הוא נכלל בתוך חסד וגבו' ולכן לא זכר רק את החסד ואת הגבו' בלבד.   גם טעם אחר לפי שהיסוד דאימא המתלבש תוך הת"ת שנעשה בחי' דעת איננו ממשיי כי הנה איננו רק בחי' אויר בלבד כמו שנבאר בענין היסוד דז"א ולכן לא זכר רק את החסד ואת הגבורה אשר בתוכם נתלבשו תרין מוחין דחכמה ובינה ]

ואמנם נתבאר כי המוחין הנזכר (שהם הפנימיות והנשמה אל ז"א) נתפשט בכל ג' קוים דז"א עד נצח והוד שבו וקשה לזה שאם כן איך באדרא קראם מוחין אבל הענין הוא כי עיקרם ומציאותם הם למעל' ברישא אבל גם הם מתפשטין בכל גופ' דז"א וזמ"ש באדר' האזינו דרפ"ט ע"ב אתגליף האי חכמת' ואפיק חד נהר' כו' ועייל ברישא דז"א ואתעביד חד מוח' ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא כו' הרי כי בתחי' אתעביד מאחסנת' דאבוי שהוא חכמ' דאבא חד מוח' שהוא מוח הימין הנק' חכמה דז"א כי זה המוח נעשה ראשון לפי שבתחי' נכנס נצח דאימא גו רישא דז"א ואח"כ נתמשך ונגיד בכל גופא ר"ל בכל קו הימין שלו ואח"ך נכנס ההוד דאימא גו רישא דז"א בקו שמאל שבו וכנגדו אמר אתגליף האי חכמת' ואתמשך כו' כי הוא בחי' אחסנת' דאמיה הנק' חכמה דאימא עלאה וזו החכמה דאימ' אתגלפא ואפיקת חד. מוחא אחרא והוא הנעשה בינה דז"א ואח"כ נכנס היסוד דאימא בקו אמצעי שבו וכנגדו אמר ההוא אחרא ההוא נהירו דאתמשכ' מינייהו אלין תרין משיכן כו' הוא מוח הדעת הנמשך משני המוחין הנז' והוא כלול מתרין עטרין כצ"ל ואלו תרין עטרין נעשו בו מוח השלישי הנקרא דעת ברישא דז"א ואח"כ (ע"ב) אתמשיך ועייל לגו בגו דגופא ומלייא כל אינון אדרין ואכסדראין כו' וצריך לדעת מה שינוי יש בדעת משני המוחין האחרים כי בו נאמר דמלי כל אדרין ואכסדראין אבל הענין יובן עם הנ"ל כי היסוד דאימא הוא קצר ומסתיים בחזה דז"א. ולכן כאשר הדעת יורד ומתפשט גו גופא איננו כשני המוחין האחרים שלהיותם מלובשים תוך נצח והוד הארוכי' דאימא לכן אינם מתפשטין אלא דרך הקוים בלבד כל אחד בקו שלו כנ"ל. אבל הדעת שאינו מלובש ביסוד דאימא מן החזה ולמטה לכן בהתפשטותו למטה מתפזר אל כל הקוים שלשתם בכל ששה קצוות ז"א כמבואר אצלנו בסדר התפשטות חמש החסדים בז"א וע"ש וכן בפ' שלח לך דק"ע ע"א במ"ש דעת' אחיזא בשית דרגין כו' וע"ש.

וזמ"ש גם כן באדרת נשא דקל"ו ע"א מחללא תליתאה נפקי אלף אלפין אדרין ואכסדראין כו' הה"ד ובדעת חדרים ימלאו. והרי הוכחנו איך עיקריות שלשה המוחין הם בריש' אבל אח"כ מתפשטין בכל גופא כנ"ל. וזמ"ש ג"כ באדרת האזינו דרצ"ב ע"ב לבתר מתחברן בסטרוי ונהרין ועאלין בתלת חללי דגלגלתא ונפיק כל חד בסטרוי ומתפשטי בכל גופא כו' גם באדרת נשא דקל"ו ע"א אמר ואילן תלת מתפשטין בכל גופא כו' ולקמן בביאור המוחין דנוקבא דז"א נבאר ענין שינוי אחד שיש בין הדעת אל החכמה והבינה וע"ש.

ובזה תבין טעם למה אימא עלאה נקראת מדה והוא כי היא הנותנת קצבה ושיעור ומדה בכל הספירות דז"א בעת התפשטותה בתוכו כנ"ל כי כשנכנס פרק אחד דנצח שבה נעשית ספירה אחת דחכמה דז"א וכשנכנס פרק האמצעי נעשה ספירת החסד דז"א מפרק התחתון דחסד ומפרק העליון דנצח עם שאינם מבחינה אחת וכן כיוצא בזה בשאר כל הספירו' דז"א כנ"ל.

גם בזה תבין מ"ש בתיקונין דפ"ט ע"א בהקדמה וז"ל ואתפשטותא דה"א עלאה עד הוד באת י' איהו כו'. גם בשאר מקומות מצינו בזוהר דאימא עלאה עד הוד אתפשטת והענין הוא עם הנ"ל כי התפשטות נצח הוד יסוד דאימא תוך ז"א בסוד המוחין הנ"ל לא הגיע התפשטותה רק עד ההוד דז"א אבל היסוד דז"א לא נעשה מן אימ' כי לא התפשט יסוד שלה אלא עד שם כנ"ל כי היסוד דאימא נקרא (ד"ש דנ"ה ע"א) אוירא בסוד מגדל הפורח באויר שהזכרנו למעלה. והענין הוא כי יסוד הזכר הוא ארוך ובולט וממשיי והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו וריבוי הארת החסדים גורמין שפע גדול ביסוד שלו ובולט לחוץ מרוב הארתו. אבל יסוד הנקבה הוא קצר מאד והוא יסוד אויר וחלל ואינו ממשיי לפי שהנקבה היא בסוד הגבורות המתפשטין בתוכה כנודע ואין הגבורות מאירות כמו החסדים. כי הנקבה נקראת חשך כנודע ואין בה כח להיות היסוד שלה בולט ולכן נשאר בסוד אויר. ולכן נפסק בחזה ז"א ולא נתפשט עד היסוד דז"א לתקנו בשאר הספירות שבו.

וצריכין אנו לבאר איך נתקן היסוד דז"א כי כבר ביארנו שהת"ת והיסוד הראשונים שבו נתעלו ונעשו בחינת דעת ות"ת ואם כן מהיכן נאצל היסוד דז"א אבל הענין יובן במ"ש למעלה בענין זווג עליון דא"א הנקרא זווג דנשיקין שנזדווג לתת מוחין אל אבא ואימא ולהוסיף בהם נה"י חדשים ושם ביארנו קצר הענין וכאן נרחיב בו קצת יותר.


דע כי שלשה בחינות יש בא"א.

  • האחת היא כאשר ראשו היא כתקנ' לא זקופה ולא כפופה.
  • השנית היא כשראשו זקופה מאד שאז הדיקנא דיליה נגבהת למעלה.
  • השלישית היא כאשר כופף ראשו למטה כי אז דיקנא דיליה נשפלת ויורדת למטה עד רישא דז"א כמו שנבאר לקמן

ואז או"א שהכתר שלהם הוא מן הגרון דא"א הנה אז הוא נכלל בכלל רישא דא"א ממש וע"י זה נעשה להם בחי' מוחין ובחי' נה"י שלהם החדשים כנ"ל בדרוש או"א. וכמו שהוא שם ענין כפיפת ראש א"א כדי להוסיף נה"י באו"א -- כן על ידי כפיפת ראש א"א מוסיף בחינת יסוד בז"א אבל יש הפרש ביניהם כי לתת נה"י באו"א צריך שא"א יכוף את ראשו וכל התקונין שיש מן המזל השמיני עד המזל הי"ג כנ"ל בדרוש או"א אבל לתת בחי' היסוד לבדו בז"א אין צורך רק שיכוף את ראשו בבחינת אותו המזל הי"ג האחרון לבדו שהוא גם כן בחינת יסוד של דיקנא דאריך כנ"ל ונחית עד רישא דז"א ממש ואז משפיע שפע אור גדול במוחין דז"א ומשם נמשך אור רב למטה ונתוסף בו בחי' היסוד ולא עוד אלא שאינו שוקע כיסו' הנקבה אשר אורו מועט לפי שהוא אורות גבורה כנ"ל אבל זה שהוא אור חסד גדול נעשה יסוד בולט וארוך מרוב האור נוסף בן מן המזל עצמו דדיקנא דאריך המגיע עד ראשו שלא ע"י או"א אלא מן המזל עצמו ודבר זה הוא אור נפלא מאד

וענין זה נרמז אצלנו בביאו' ברכת אבות במלות קונה הכל כי ע"י ירידת המזל הי"ג הנקרא ונקה מדה אחרונה מן הי"ג מדות והוא בגמטריא אהיה במילוי יודין כמספר קונה וכמספר ונקה וע"י זה המזל קונה הכל שהוא היסוד דז"א ובורא אותו קנין חדש ממש.

והענין הוא באופן הזה כי הנה נתבא' לעיל כי החסד והגבו' דז"א נתעלו ונעשו בו בחינת חכמה ובינה שבו שהם המוחין ונמצא כי כשא"א כופף ראשו והמזל הי"ג נחית עד רישא דז"א. הנה הוא מאיר בחכמה שבו שהוא הראשון המקבל שפע אור המזל הנז' והחכמה הזו היא סוד החסד הראשון כנז' והוא הנקר' אברהם וממנו נמשך האור בשאר ספירות דז"א עד הגיעו אל ספירת היסוד שבו וקונה אותו מחדש כנז' וזמ"ש בפ' ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ כי ע"י אברהם הנז' קונה המאציל העליון את השמים ואת הארץ כי על ידי זה היסוד שקנה והאציל מחדש בז"א כנז'. וזמ"ש בפ' בראשית דף ג' ע"ב דכד אתא אברהם אתהדר בר"א לאבר ואתגליא האי אבר.

והענין הוא כי על ידי השפע שנשפע באברהם שהוא חכמת ז"א שהוא סוד החסד הראשון מזה נתקן אבר היסוד ונתגלה בז"א. ולהיות כי על ידי היסוד הזה מזדווג ז"א עם המלכות הנקראת מ"ה לכן נקרא אברהם אבר מ"ה שהוא גורם חיבור יסוד במלכות. והנה להיות כי הדעת דז"א הוא סוד תרין עטרין שהם (ע"ד) תרין כתפין דא"א כנ"ל שהם תרין פרקין תתאין דחסד וגבורה דא"א המחוברי' בגופו והם סוד הכתפי' שלו לכן נמשך מזה הדעת כח ביסוד דז"א כדי למיהב חד רוחא דיהיב בעלה באיתתא בביאה ראשו' לעשותה כלי כנ"ל. וכנז' בסבא דמשפטים דצ"ב ע"ב כמבו' שם אצלנו. וזה הרוחא הוא סוד בנימין הצדי' הנק' נפשא דרחל בסוד ויהי בצאת נפשה כו' ולכן בירך משה לבנימין ובין כתפיו שכן והבן זה כי משם מקומו ודע כי הדע' נכנס לגו גופא דז"א באדרין ואכסדראין כנ"ל ואמנם מתרין מוחין חכמה ובינה דז"א הנמשכין מתרין (ד"ש ע"ב) פרקין עלאין דחסד וגבורה דא"א הנקרא אחסנתא דאבוי ואימא כנ"ל משם נמשך האר' פנים בז"א מצד או"א בסוד יאר ה' פניו אליך תרין פנים תרין תפוחין ימין ושמאל.

והנה עתה נבאר ענין גלגלתא דז"א מהיכן נעשית וכברה ארכנו בזה בפ' נשא דקל"ה ע"ב וע"ש וזמ"ש שם וניצוצא קאים ושארי ונפיק אוירא דכייא ומתגלגלא ואתפשט ונפיק חד גלגלתא כו'. והענין הוא כי בוצינא דקרדינותא היא הגבורה דעתיק יומין שנתלבשה במוחא סתימאה דא"א וזו הבוצינא היא שרש כל הגבורות כולם שבעו' כי היא הגבורה הראשונה שבכל האצילות אלא ששם הם דינין נכפין תחת הרחמים וממותקים וממוחא סתימאה נתפשטה באימ' כנ"ל כי החסד דעתיק גניז בגולגלת' דאריך משפיע באבא והגבור' דעתי' דגניז במוחא סתימאה דאריך משפיע באימא. ולכן למטה היא בדוגמה זו אבא נאצל בחסד דא"א ואימא בגבורה דאריך. וגם אלו השנים שהם חסד וגבורה דאריך נקראים אוירא דכייא ובוצינא דקרדינות' אלו השנים אוירא דכיא ובוצינא דקרדינותא שהם חסד וגבורה דאריך נתחברו ואפיקו חד גלגלתא דז"א בחי' הת"ת דא"א כנ"ל כי רישא דז"א הוי מן חצי הת"ת דא"א כי הת"ת ההיא עומד תחת אוירא דכייא ובוצינ' כנז' והם אפיקו להאי גלגלתא והבן זה.

והרי נתבארו ענין המוחין פנימיים דז"א איך נעשו מהתפשטות נה"י דאימא שנתפשטו עד סוף ז"א ונעשו בו בחינת מוחין. ואמנם בתוך פנימיות אלו המוחין דז"א המתפשטין בז"א נתפשטו גם כן בחינת חצי ת"ת התחתון ונה"י דא"א עד סיום ז"א והיו שם אליו בבחינת נשמה אל המוחין ההם ונמצא כי ז"א מלביש את אימא ואבא ובתוך כולן מתלבש א"א מחצי הת"ת שבו ולמטה והרי נתבאר איך נקשרי' כל ארבע' פרצופין עם א"א והוא תופס כל שיעור קומת האצי' ובתוכו של א"א מתעלם ומתלבש גם בחי' עת"י ע"ד הנ"ל והוא נשמה לכל הנשמות ההם:


  1. ^ הגהת ויקיעורך: נ"ל כזה:
    רישא תנינא -- [יֹוד הֶי וָאו הֶי] בהויה ראשונה, [יֹוֹדֹ הֶיֶ וָאָוָ הֶיֶ] בהויה שניה, [יֹוָדָ הֶיָ וָאָוָ הֶיָ] בהויה שלישית
    רישא תליתאה -- [יֹוד הֶא וַאו הֶא] בהויה ראשונה, [יֹוֹדֹ הֶאֶ וַאַוַ הֶאֶ] בהויה שניה, [יֹוַדַ הֵאַ וַאַוַ הֵאַ] בהויה שלישית
  2. ^ שער רוה"ק יחוד יז
  3. ^ כרגע אין בויקיטקסט איור מדויקת אל כוונת הענין. וכוונתו אל אות יו"ד שמחובר לאות וא"ו מלמעלה צמוד לאות וא"ו שני שמחובר לאות יו"ד מלמטה -- ויקיעורך
  4. ^ אלף הי יוד הי - ויקיעורך
  5. ^ קטע מילים דלהלן מצאתי כאן בהעאלת החומר המקורית לויקיטקסט, אמנם לא מצאתי אותו בספר ולא ידעתי מקומו הנכון. לכן שמתיה כאן כהערת שוליים לבינתיים עד שנמצא את מקומו הנכון איו - ויקיעורך -- סדר החלוקה כך הוא: כי הת"ת תחלק לחצאין הם ג' ג'. וג' הם לאו"א זה הוא החצי עליון ושנים מהם מתהווים ב' דעות לאו"א. והחלק הג' מתהווים לב' גופין דאו"א. ועל ידי זווג הפה נעשה נה"י שלהם כדלקמן
  6. ^ (זהר חלק א יג, ב)?? - כך מצאתי בהגהות של הדפוס ולא מצאתי - ויקיעורך
  7. ^ (זהר חלק ג רסד, א)?? - כך מצאתי בהגהות של הדפוס ולא מצאתי - ויקיעורך

אור מקיף דזעירעריכה

ואחר שביארנו כללות כל ז"א נחזור עתה לבאר בחי' הששית של המוחין דז"א הנקרא אור המקיף שלהם התחתון. ובו נבאר גם כן בחינת דיקנא דז"א כי גם היא בחינת אור מקיף.

ובתחילה צריך שנודיעך מה שנתבאר לעיל בענין אבא ואמא שהם מכסין ומחופין תוך שתי מיני שערות דא"א שהם: ( א ) שערות דרישא דאריך -- אותם ארבע נימין דשערין דתליין מצד אחורי רישוי ונגדין עד רישא דז"א; ( ב ) ושערות דיקנא דאריך אפין של שתי המזלות הנמשכים דרך פנים עד טיבורא דליבא דא"א אשר שם התחלת רישא דז"א.    ונמצא כי שערות דארבע נימין (המתפשטין עם ארבע חוורתי דאחור רישא דא"א) -- נמשכין ברישא דז"א ואו"א עד מקום העורף, שהוא אחורי מוח השלישי הנקרא דעת דז"א. וגם שערות דיקנא דאריך מתפשטין דרך פנים ומתחברין בפני ז"א ושם נעשית דיקנא דז"א.


ושתי בחינות אלו נזכרו באדרת נשא.    בחינה הראשונה -- בדף קל"ה ע"ב (ח"ג קלה, ב) וז"ל: דרישא אריכון על כתפוי למיגד לרישא דז"א כו' .  וכן בדף קכ"ח ע"ב ודקכ"ט ע"א (ח"ג קכח, ב).    והבחינה השנית -- בדף קכ"ט ע"א (ח"ג קכט, א) וז"ל: תאנא כד נחית מן דיקנא יקירא עלאה קדישא משחא דרבו קדישא לדיקנא דז"א וכו' . [ואעפ"י שלמעלה ביארנו כי כל השערות נמשכין מן הגבורות והדינין -- עם כל זה בערך ז"א הם רחמים גמורים, יותר מן הרחמים והחסדים שבז"א].

ולכן מאלו השערות דא"א נמשכת השפעה והארה אל רישא דז"א אבל אינן מגיעין רק עד רישא בלבד. ושאר כל גופו דז"א -- אין שערות דא"א מכסין עליו כמו שמכסין על אבא ואמא כנ"ל. וזהו סוד "ואנכי איש חלק", ובכל גופו אין בחינת שערות א"א מגיעין עד שם. וכמבואר אצלנו בכוונת תיקון לבוש השק והאפר עיי"ש.

ובזה תבין מ"ש באדרת האזינו דרצ"ב (ח"ג רצב, א) וז"ל: אב ואם מהאי מוחא נפקי וביה תליין וביה אחידן ז"א בע"ק תלייא ואחיד כו' , וכבר בענין אבא ואמא התחלנו לבאר ענין זה, וכאן נשלים ענין זה.    כי או"א - עיקר השפעתם הנמשכת להם מן א"א הוא על ידי שתי המזלות דדיקנא דיליה כנ"ל, ואותם המזלות נמשכים ממוחא סתימאה נפקו כנ"ל.

אבל ז"א "בעתיקא קדישא עצמו תלייא ואחיד" -- רוצה לומר כי הנה בערך מה שהוא מלביש את אריך אנפין מחצי התחתון דת"ת שבו ולמטה כנ"ל -- נמצא כי הוא אחיד ממש ביה. ובערך היות הי"ג נימין וי"ג חוורתי דרישא חוורתא (שהוא סוד הכתר עצמו דא"א) נמשכין עד רישא דיליה להשפיע בו, נמצא כי תלייא ביה - שאינה אחיזה ממש - רק הוא נתלה בסוד השערות והחוורתי ההם. ונמצא כי בבחינה זו גדלה מעלת ז"א כי הוא יונק מן הכתר עצמו דאריך אפין על ידי י"ג חוורתי דנפקי מיניה, אבל או"א יונקים מחכמה דא"א בלבד על ידי י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים ממנה. אבל עכ"ז בערך שאינו מקבל שפע אריך אנפין עצמו רק ע"י אבא ואמא המלבישין את אריך, והוא מלביש אותם -- בבחינה זו או"א גדולים מז"א.

ד' נימין דאחורי רישא דא"א הנמשכין לרישא דז"אעריכה

ונתחיל לבאר ענין אותם הארבעה נימין דשערין הנמשכין מאחורי רישא על רישי כתפין למיגד ברישא דז"א מה ענינם, ואח"כ נבאר שאר התשעה חוורתי דדרך פנים וענין דיקנא דא"א הנמשכת דרך פנים.

וענין אלו הארבע נימין דאחורי רישא הם גורמין בחינה הששית דאור מקיף דמוחין דז"א שהם סוד התפילין כנ"ל. וזה ענינם.    דע כי אור המקיף הזה של הבחינה הששית דומה אל האור המקיף דבחינה הרביעית. כי אותו אור המקיף הוא מקיף מכנגד נה"י דאימא (אשר המוחין דז"א מלובשים בתוכם בפנים), והנה הוא למעלה מעל רישא דז"א ומקיף כל ראשו וגלגלתו וכל המוחין פנימיים אשר בתוכו. אבל אור המקיף הזה דבחינה ששית הוא יוצא מן הארת המוחין הפנימיים דבגו רישא עצמה דז"א, ואם מן המוחין יצא והוא גרוע מהם - איך יקיף אותם בבחינת אור מקיף אשר הוא גדול מן האור הפנימי? ולכן איננו מקיף כי אם בחינת פנים דז"א בלבד, ויצא מן המצח בין העינים ומשם עומד ומקיף את הפנים אשר תחת העינים והם בחי' תפילין ממש.

וזמהו מה שנזכר באדרת האזינו דרנ"ב ע"ב (ח"ג רנב, ב) ונהיר אנפוי ואסהיד באו"א גווני דאנפוי כו' . וזהו סוד "והיו לטוטפות בין עיניך". [ואעפ"י שבאדרא הזו נראה שאינו מדבר אלא בבחינת הדעת -- זה יתבאר לקמן כי עיקר יציאת אור המקיף הוא במצחא מכנגד הדעת, כי שם מקום הבקיעה בצאת האור מבפנים על ידי הכאת קוצא דשערי דאריך מן האחור כמו שיתבאר].


ולהבין ענין התפילין האלו נבאר מ"ש שם באדרת נשא דף קכ"ט ע"ב (ח"ג קכט, ב) ודקל"א ע"ב (ח"ג קלא, ב) בענין נימין דשערי דרישא דאריך שנמשכין על כתפין בגין לנגדא ממוחא דיליה למוחא דז"א.

  • וצריך להבין למה אלו השערות נמשכין דרך האחור ולא דרך פנים או למעלה על גבי רישא ממש באמצע הראש דיליה?
  • ועוד כי הרי נתבאר לעיל כי אין מתחיל ז"א רק מטיבורא דליבא דאריך ולמטה וא"כ איך אותם הנימין מתפשטין עד רישא דכתפין? והרי היה ראוי שיתפשטו עד למטה בטיבורא דליבא כדי שימשכו שפע ברישא דז"א המתחי' שם?
  • גם צריך שנבאר מ"ש באדרת נשא דק"מ ע"א (ח"ג קמ, א) וז"ל: תלת מוחין דהוו בז"א ואשתכחו בג' חללי דגלגלתא דרישא וחד מוחא שקיט על בוריה דכליל כל תלת מוחי דאתמשך מיניה משיכאן שקילן בשערי חוורי להאי ז"א לתלת מוחין דביה כו' וצריך לדעת מהו זה המוח הרביעי הכולל שלשתם ונמשך בשערי חוורי עד רישא דז"א?

אבל הענין הוא כי הנה נתבאר לעיל שאעפ"י שז"א מלביש את א"א מחצי הת"ת שבו ולמטה -- אינו מלביש אותו בעצמו אלא אחר היות אריך אפין מתלבש הבחינות הנזכר תוך נה"י דאבא שנתפשטו עד שם, ונה"י דאבא מלובשים תוך נה"י דאימא -- ואז ז"א מלביש את נה"י דאימא. והנה אותו קוצא דשערי דרישא דא"א הנמשך דרך האחור מבחוץ -- הוא מתפשט עד למטה ונוגע ברישא עצמה דז"א (המלבשת את נה"י דאימא ודאבא ודאריך עצמו כנזכר). כי גופא דאריך הוא בפנים בתוך כולם ואין ז"א נדבק בו ונוגע בו כלל ואותם השערות דאריך הם צנורות ומבועין דנגדין שפע ואור גדול ממוחא סתימאה דביה למטה בז"א ואותם ההארות יוצאות דרך פיות השערות לחוץ במקום סיומם למטה ואז אותם הקצוות של השערות המסיימים ומגיעים אחורי העורף דז"א (שהוא באחורי הדעת שבו) -- אותם ההארות היוצאים משם מכים שם בחוזק בעורף דז"א ובוקעים המקום ההוא ונכנסים אל תוך המוחין.

[ ומ"ש באדרא "דמתפשטין הנהו נימין עד רישא כתפין דאריך" -- אין הכונה למעלה באריך עצמו דאם כן היכי קאמר "בגין לנגדא למוחא דז"א", והרי הוא רחוק מהם מאד? אבל יובן זה עם מ"ש לעיל כי תרי פרקין תתאין דחסד וגבורה דאריך הם הנקראים 'רישי כתפין דיליה', (שהם תרין עטרין דבדעת דז"א כנ"ל, ושם בדעת מקום עמידת תרין רישי כתפין), ועד שם מגיע הנהו קוצין דשערי ויוצאין אותם האורות משם ומכים ובוקעים ונכנסים תוך המוחין דז"א.  ואמנם אמיתות ביאור לשון זה נתבאר בברכת אבות די"ט דראש השנה במלת "אלהינו ואלהי אבותינו", ועי"ש היטב. ]
[ ודע כי יש הפרש בין הדעת דז"א אל הדעת דנוקביה.    כי דעת דז"א עומד למעלה בראשו - מכריע בין חכמה ובינה שלו. והטעם הוא במה שנתבאר אצלנו כי נה"י דאימא -- הכלים הם דאימא, והמוחין שבתוכם הם אורות דז"א עצמו. אבל הכתר דז"א -- הכלי שלו והאורות שבתוכו הם חצי התחתון דת"ת דאימא והם מושאלין לז"א להיותם כתר בו. וכיון שהם אורות מעולים מן אימא -- לכן יש בהם כח להמשיך מוח הדעת ההוא למעלה בראש, אעפ"י ששרשו הוא מן תרין כתפין דא"א (שהם מבחי' שש קצוות גופא).    אבל בנוקביה דז"א שהכתר שלה הוא מת"ת דז"א בלבד -- אין בו כח להעלותו למעלה בראש שלה כיון ששרשו הוא מבחינת גופא כנ"ל. ולכן נשאר דעתה למטה בין שתי הכתפות שלה כמו שיתבאר במקומו. ]

והנה מחמת רוב האור ההוא, מוחא סתימאה דאריך (דכליל תלתא מוחי) היוצא דרך צנורות השערות ונכנס תוך מוחין דז"א - מרבה בהם אור ומתנוצץ אורם ונוקב במצחו ויוצאין לחוץ ארבע מוחין מקיפין. ומה שהיו בתחילה בפנים שלשה מוחין בלבד היה מפני שהחלל הג' מחבר תרין עטרין ועושה אותם מוח אחד של דעת; ועתה בצאתם לחוץ - חוזרין ונפרדין לשנים (כמו שהם באור המקיף העליון דעל כל רישא דז"א, שהיא הבחינה הרביעית). והרי נשלמו הארבע מוחין מקיפין לחוץ במצח והם עצמם בחי' ארבע פרשיות שבתפילין. ולהיות כי התחלקותם לארבע מוחין הוא ע"י המשכת אור מוחא דא"א דכליל תלת מוחי "דאתמשכו מינה משיכין דנהורין שקילן" -- רוצה לומר שקולות ויורדות במשקל ישר דרך הנהו שערי חוורי דרישא חוורא דרך אחור -- לכן על ידו נעשו ארבע פרשיות בתפילין. ונכנס הוא בכלל הארבעה אעפ"י שאינו הוא עצמו אלא הארתו כנזכר.

וזמ"ש באדרת האזינו דף ק"מ ע"ב (ח"ג קמ, ב) בענין תלת מוחין וחד מוחא שקיט על בורייה כו' דאינון הוו ארבע פרשיות שבתפילין .

והרי נתבאר טעם תליית הנהו שערי דרך אחור כדי להכות שם ולהוציא האורות המקיפים (שהם ארבע פרשיות דתפילין) מכנגדם במצח דז"א. ואמנם לפי ששרש אלו הארבע פרשיות הם השני מוחין דאו"א והתרין עטרין -- לכן הונחו ארבע פרשיות אלו בארבע בתים בתפילה של ראש דז"א, לפי ששורשן הם ארבע מוחין (משא"כ בתפלה של יד שארבעתם בבית אחת כמו שנבאר לקמן בע"ה).

והנה בתקונין בהקדמה בד"ט ע"א אמרו שם כי אהיה הם ארבע בתי דתפילי ויהו"ה ארבע פרשיין דתפלי כו'.  גם נתבאר שם ענין הרצועות של ראש ושל יד באורך. וצריכין אנו לפרש זה בקיצור.    והענין הוא במה שביארנו כי שני אורות מקיפין יש למוחין דז"א: ( א ) אחד למעלה על ראשו שהוא קודם שנכנסו בו המוחין הפנימיים; ( ב ) והשני הוא במצחו בסוד התפילין, אחר שנכנסו בפנימיותו וחזרו לצאת במצחו כנ"ל.

ונמצאו שלשה בחינות:

  • ( א ) אור מקיף עליון,
  • ( ב ) ואור פנימי,
  • ( ג ) ואור מקיף שני.

ושלשתם נרמזו בענין תפילין כיון שהם הבחינה האחרונה מכולן צריך שיתגלו בה כל שלשה הבחינות.

  • ( א ) ובסוד האחד ועשרים אזכרות שיש בתפילין נרמז בחינת אור המקיף העליון. כמו שהודעתיך כי כל אור מקיף הוא שם אהי"ה כמנין כ"א אזכרות הנזכר אשר לרוב מעלתם נתעלמו ולא נתגלו עד אחר שנכנסו בסוד ארבעה מוחין פנימיים שהם כנגד בחי' ארבעה פרשיות התפילין. אבל עיקר מציאותם הוא למעלה בבחינת אור המקיף אלא שהם מתגלים למטה בתוך הפרשיות כשירדו ונתלבשו למטה במוחין בתוך שלשה חללי גלגלתא.
  • ( ב ) וארבעה הפרשיות הם כנגד ארבע אותיות ההוי"ה שהם בחינת הארבע המוחין שנתלבשו תוך ז"א בארבע חללי גלגלתיה. ואז אינם בסוד שם אהי"ה (המורה על בחינת אור המקיף כנזכר) אלא בבחינת אור פנימי שהם ארבע המוחין עצמן שנכנסו גו תלת חללי גלגלתא. ואז הם בסוד שם יהו"ה, והם סוד ארבע הפרשיות.
  • ( ג ) אמנם כבר נתבאר כי גם נרמזו בארבע פרשיות האלו ניצוצות אור המקיף העליון והם האחד ועשרים אזכרות. לפי שבמקומם לא יכלו להתגלות ואח"כ חזרו הארבעה מוחין לצאת לחוץ בסוד ארבעה בתים דתפילין; כי אז בבחינת אור המקיף תחתון. ולכן הם בחינת בתים -- מקיפין ומלבשין בתוכם ארבע הפרשיות, והם כנגד ארבעה אותיות אהיה כנ"ל; כי כל אור מקיף הוא שם אהי"ה.

והרי נרמזו בתפילין רישא דז"א בשלשה בחינותיו התחתונות שהם -- מקיף ופנימי ומקיף תחתון.

וכנגד שני מציאיות האלו שהם: בחינת היותם ארבע מוחין בחוץ ושלשה מוחין בהיותם בפנים -- לכן נעשו שתי שינין בתפילין של ראש; אחת של ארבע ראשים, ואחת של שלש ראשים.

קשר תפלה של ראשעריכה

ונבאר עתה ענין הקשר של תפלה של ראש מה ענינה.    כבר הודעתיך ענין יעקב שנשא רחל ולאה והוא בחינת ז"א שיש לו שתי נשים לאה ורחל; זו למעלה, וזו למטה. כי רחל מתחלת מן החזה שבו ולמטה, ולאה מתחלת מאחורי הדעת שבו עד החזה שבו.

והנה ענין זו העליונה הנקראת 'לאה' היא בחינת הקשר של תפלה של ראש. וטעם אצילותה שם הוא כמו שבארנו למעלה כי המוחין דז"א ירדו מלובשין בתוך נה"י דאימא תוך שלשה חללי גלגלתא דז"א.

והנה אין ספק כי המלכות דאימא (שהיא למטה מן היסוד דאימא) גם היא ירדה ונכנסה לתוכו, והיא שם דבוקה ומחוברת בדעת דז"א; אבל אינה בכלל מוחין שלו.

גם ידעת כי כל אור שבעולם יש לו בחינת אור חוזר ואם כן זה האור שבלט במצח ויצא בסוד תפלה של ראש -- מוכרח הוא שיהיה לו אור חוזר דרך אחוריו שהוא בעורף, אשר שם עומדים הנהו קוצי דשערי דא"א ומכים ומאירין שם כנ"ל, כי מכחם יצא אור תפלה של ראש. ועתה יש לו אור חוזר עד שם.

ונמצא כי אור ארבע פרשיות תפלה של ראש חזר ונכנס לפנים השלשה המוחין הפנימיים ובלטו אורן לחוץ דרך אחור במקום העורף ונעשה האור ההוא בחינת קשר של תפילין דראש בצורת ד' שהיא סוד ד' דאחד. והענין הוא כי בהכנס אור החוזר אל תוך המוחין הפנימיים אז האירו ארבעה אורות אלו שם בפנים ונתלבשו באותה ד' שהיא המלכות דאימא (ולכן נקראת ד' כנגד הארבעה אורות אלו המתלבשים בה), ואז נוקב הארתם לחוץ בעורף ונעשה שמה אותו הקשר של תפלה דראש ושם מתגלית בחינת אותה המלכות דאימא ובתוכה מלובשין ד' האורות הנז' של הארבע מוחין.

ולפי שאין שם רק מציאות אותה המלכות לבד -- לכן אין הקשר ההוא אלא בחינת עור אחד לבד ואין שם שום פרשה וכתיבה כלל לפי שהפרשיות הם בסוד מוחין והעור בסוד המלכות, והואיל ואין שם מוחין ממש -- לא יש שם רק בחינת עור בלבד.

והנלע"ד בזה הוא כי זה הקשר הוא אור מקיף דמוחין דלאה ואינו לאה עצמה, והוא כדמיון תפלה של יד שהוא אור מקיף דמוחין דרחל. וזה מוכרח לעניות דעתי, וכמו שביארתי לקמן בתפלה של יד שיוצאת מהכאת קוצא דשערי דעיבור דז"א שהם ד' הציציות. וכן יש ארבע ציציות דנימין דמוחין דיניקה המכים בראש לאה ומוציאין בה אור מקיף דמוחין בסוד 'קשר', וכמו שבארנו בדרוש הציציות בענין נימין דיניקה שנמשכין על רישא דלאה.


רצועות תש"רעריכה

ונבאר ענין הרצועות של תפלה של ראש. איך נמשכות מן הקשר הנזכר, ואיך מתחברות למטה עם התפלה של יד.    דע כי כל מה שיש בתפלה של ראש (שהיא ברישא דז"א), יש גם כן בתפלה של יד (שהיא ברישא דרחל נוקבא דז"א). וכמו שאמרנו שיש מקיף עליון על רישא דז"א (והיא הבחינה השנית שבמוחין דיליה) -- כך זאת הקשר דתפלה של ראש הנקרא לאה היא בחינת אור המקיף העצמיי והעקריי של נוקבא דז"א הנקראת רחל. ולכן זו הקשר עומדת כאן למעלה והיא למטה ומכאן היא נעשית אור מקיף העצמיי אליה והבן זה.

והנה ענין הרצועות הם בחינת המשכת הארבע מוחין למטה. ונודע כי הארבע מוחין נתלבשו בנה"י של אימא כנ"ל. והנה אם נחלקים לשתי חלקים, ימין ושמאל, תהיה חלוקתם כך. כי בבחינת הנצח והוד ויסוד דאימא: הנה היסוד כולל תרין עטרין דדעת (שהם חסדים וגבורות}. ולקמן יתבאר כי עיטרא דגבורה - כולו או רובו ניתן אל הנקבה, ועיטרא דחסד - כולו או רובו ניתן בז"א, ומה שנשאר ממנו נמשך ביסוד שבו וניתן שם, ושם עומד אותו החסד שירד שם. לכן אין היסוד של הבינה נזכר כאן רק הנצח וההוד שלה בלבד. ואלו הן תרין רצועין ימנית ושמאלית.

וצריך שתדע כי בכל מקום שיש בחינת נצח והוד בכל מקום שהם, עליהם נאמר והקרנים גבוהות והאחת גבוהה מן השנית, כמבואר בהקדמת התיקונין ד"ט ע"א (תיקונין ט.) ובפר' פנחס בר"מ דף רכ"ח ע"ב (ח"ג רכח, ב). והענין הוא כי ספירת הנצח של א"א ושל או"א ושל ז"א -- כולם הם יותר קצרות משיעור ספירת ההוד שבהם; כי ספירת ההוד מתפשטת למטה מן הנצח. ונמצאת ספירת הנצח הקצרה שהיא גבוהה יותר למעלה מספירת ההוד.

וטעם הדבר הוא במה שנודע כי הנצח הוא בסוד התפארת וההוד בסוד המלכות (כמ"ש בספר התקונין איהו בנצח ואיהי בהוד ). וזהו סוד שנקראים הנצח וההוד שחקים שהם שתי ריחיים זו על גב זו הטוחנות מן לצדיקים -- שהם צדיק וצדק. והרי איך הם זו על גב זו, לפי שזו גבוהה מזו.

ונמצא כי כאשר אימא עלאה המשיכה הנצח שלה בתוך ז"א (לתת בו מוחין כנזכר), והנה הנצח שבה נכנסה תחילה ולא המשיכה רק עד טיבורא דליבא דז"א. וזהו הטעם של רצועה הימנית שתהיה קצרה ושיעורה עד החזה בלבד; כי הרצועה הזו שהיא רצועת נצח היא לצורך זעיר אפין עצמו כנזכר, דאיהו בנצח, ועיקר מציאות ז"א הוא עד החזה שבו כי משם ואילך מתחיל בנין נוקביה.

ואח"כ נכנס הוד דאימא ונתפשטה עד למטה בהוד דז"א כדי להשלים בנין המלכות. כי הנה מוח הבינה של הנקבה נעשה מן הוד זעיר אפין כנודע. ונמצא כי אימא עלאה הנקראת בינה נמשכה עד מוח הבינה שבמלכות. ולפי שבטיבורא שלים (כנזכר באדרת נשא דף קמ"א ע"ב) -- לכן שיעור הרצועה הזו היא עד טיבורא. וזהו מ"ש בתקונין דף ט' ע"ב ואתפשטותה דבינה עד הוד אתפשטת -- כי לשון הזה מורה על מה שאמרנו כי ההוד שבה היא אשר נתפשטה יותר משיעור הנצח.

גם בזה תבין טעם שיעור הנזכר בהקדמת התקונין בדף ט' ע"א בענין הרצועות ושיעורן. גם תבין כי מאמר זה של התיקונים חולק עם מאמר ר"מ ר"פ פנחס דף רכ"ח ע"ב (ח"ג רכח, ב) כי כאן נאמר דרצועת ימין קצרה והשמאל ארוכה, ושם אומר להפך.    אבל הענין הוא כי בפר' פנחס מדבר בבחינת המניח את התפלין; כי הארוכה מימינו ושל שמאלו קצרה. אבל בבחינת אימא עלאה עצמה הוא להפך כי הנה הימין שבה הוא השמאל שבו והשמאל שבה ימין שבו.


ונבאר ענין הרצועות בבחינת המוחין. כי עד עתה ביארנום בבחינת הנצח וההוד דאימא שהם לבושי המוחין, ועתה נדבר בבחינת המוחין.    הנה מן קשר התפילין של ראש (שהיא אות ד' כנזכר) נמשכין שתי רצועות; אחת כנגד הימין ואחת כנגד השמאל. וברצועת הימין יש שם בחינת חכמה וחסד דז"א ובשמאלית גבורה ובינה דז"א (שהם הארבעה מוחין). והרי הם שתי רצועות הכוללות ארבע המוחין כסדר הנזכר.

וכדוגמת הדל"ת עצמה (שהיא הקשר), שאיננה אלא בחי' עור בלבד -- גם הרצועות הם בחי' עור, בלתי בחינת פנימיות פרשיות בתוכן (כמו שיש בתוך עור ארבעה בתי התפלין).

ואמנם בחינת הרצועות האלו הם גם כן בבחינת אור המקיף ונמשכין מצד חוץ ולא בפנים. והימנית היא היותר קצרה כמו שביארנו בריש הקדמת התיקונין ד"ב ע"א, והיא מסתיימת בטיבורא דליבא דז"א, ושם נגנזת ונכנסת בפנים.

והטעם הוא כי כבר נתבאר כי תרין עטרין יש בדעת; חד אקרי חסד, וחד אקרי גבורה. והנה ז"א רובו הוא מצד החסד ונוקביה היא מצד הגבורה, ולכן הזכר הוא לוקח כל בחינת עיטרא דחסד לעצמו ואין נשאר ממנו אל נוקביה רק מעט מזער בתכלית. וזהו הטעם שהת"ת מטה כלפי חסד. ולטעם זה הרצועה הימנית (ששם הוא העיטרא דחסד), הנה היא נגנזת בתוך טיבורא דליבא כנ"ל (שהוא במקום החזה), לפי שמשם ולמטה הוא התחלת בנין הנקבה והוא כלה ונפסק שם בחזה, ומה שנכנס בפנים אינו רק דבר מועט מאד שנכנס ויורד עד היסוד דז"א עצמו כנודע, כי שם עומד ומתקבץ.    האמנם עיטרא דגבורה עם מוח הבינה דז"א (שהיא ברצועת השמאל) -- אינה נגנזת בחזה אבל נמשכת בחוץ בסוד אור מקיף גם את הנקבה עד טיבורא דז"א, לפי ששם הוא התחלת נה"י דז"א ונכנסת שם כדי להיות אותם המוחין מתלבשים שם בתוך נה"י דז"א להיותם מוחין לנוקביה (על דרך מוחין דז"א שנתלבשו בנה"י דאימא כנ"ל).

והנה לפי שהז"א לקח לעצמו רוב עיטרא דחסד -- לכן לא הוצרך לקח מעיטרא דגבורה רק דבר מועט; ונשארה כולה או רובה אל נוקביה כנז'.

ודע כי אעפ"י שאמרנו כי עיטרא דחסד נפסק במקום החזה ונגנז שם בפנים -- עם כל זה בחינת מוח החכמה דז"א (שגם היא ברצועה הימנית כנ"ל) לא נפסקה גם היא לרוב גודל הארתה; אמנם גם היא נמשכה ונתפשטה למטה עד הטיבור והקיפה גם את נוקבא דז"א (המתחלת מן החזה), ונכנסה גם היא בטיבורא מבפנים. ואז נמצאו שם ג' מוחין שהם: חכמה ובינה ועיטרא דגבורה. ואלו השלשה נתלבשו בנצח והוד דז"א: חכמה בנצח, ובינה וגבורה בהוד, ושם עמדו מלובשין (כדוגמת הבחינה השלישית שביארנו במוחין דז"א בסוד אור פנימי), ואז יצאו גם שם בחינת אור המקיף שלהם לחוץ מהם (כדמיון הבחינה הרביעית דז"א). ואח"כ נכנסו בחללי גלגלת דנוקביה בסוד מוחין פנימיים (שהיא בחינה החמישית) ובהיותם שם נקראים שני מוחין בלבד. וטעם הדבר הוא לפי שעיטרא דחסד שבדעת -- כולו לקחו הז"א לעצמו ואותו המועט שנשאר נשאר ביסוד דז"א ונשארו בה תרין מוחין בלבד באופן זה:  מוח חכמה שבה מלובש בנצח דז"א בחלל גלגלתא הימני, ומוח בינה עם עטרא דגבורה מלובשין בהוד דז"א בקו שמאל.

ובזה תבין איך הנקבה היא תמיד אתכלילת בשמאלא -- כי הרי רובה היא מן השמאל; כי בימינא אין בה רק חכמה ובשמאלא יש בה גבורה ובינה.

אבל צריך שתדע כי גם היסוד דז"א נכנס בה בסוד מוח הדעת אלא שאין בו רק בחינת עטרא דגבורה לבד, כי בחינת החסד שבו הוא דבר מועט הנשאר בו כנ"ל, ועיקר מה שיש בו היא זאת העיטרא דגבורה. וזהו סוד מ"ש בתיקונין כי היסוד הוא גבורה בסוד יצחק ק"ץ ח"י דנטיל לשמאלא, ומכאן נתפשטו אח"כ הגבורה במלכות (ביסוד נקודת ציון שבה כנודע), ומכאן באו שם כל הגבורות ההם. וזהו סוד מ"ש בפר' בשלח דף ק"ע ע"א (ח"ב קע, א) דנשים דעתן קלה, ולא אמרו שאין בהם דעת כלל. והכוונה היא כי אין להם רק מחצית הדעת שהוא עיטרא דגבורה. ובפסוק בלחם הקלוקל נתבאר ענין הגבורה הנקראת 'קל', ועיי"ש. גם עיין בפר' שלח כנזכר. גם זהו סוד באדרת האזינו דף רצ"ו ע"א (ח"ג רצו, א) ונהירו דתרי מוחי גליפן בה -- הרי שאין בה רק שני מוחין, והם נמשכים מנהירו דמוחין דז"א בלבד, ולכן נקרא "נהירו דתרי מוחין" כי הם אור נמשך מתרי מוחי דז"א.

ואעפ"י שאנו אומרים כי אלו התרין עטרין הם ביסוד -- עכם כל זה שרשם ועיקרם תלוים בחכמה ובינה שבנצח והוד דז"א רק שאח"כ מתחברין ביסוד לצורך הדעת שבה (כמו שנבאר), אבל עיקרה אינה רק שני מוחין בלבד שהם חכמה ובינה בנצח והוד דז"א כנ"ל.

עוד צריך טעם אחר אל מ"ש באדרת האזינו שאין בה רק "נהירו דתרי מוחי בלבד".    והענין הוא במה שנתבאר למעלה בענין התפלה של ראש כי הדעת דז"א הוא כלול מתרין עטרין (שהם חסדים וגבורות) שנמשכו מן המוח הדעת דאבא ואמא שנתפשט בגופא דילהון ובו' קצוות שלהם, ואינן מן הדעת שבראש עצמו דאו"א; משא"כ בתרי מוחין דחכמה ובינה שנמשכו מן המוח עצמו דאבא ואימא. ולפי זה היה מן הראוי שבז"א יהיה הדעת שלו למטה בגופיה ולא בראשו, ושם ביארנו טעם הדבר שהוא כי הכתר שבו הוא הת"ת עצמו דאימא בבחינת כלי ואור שבתוכו, ולהיות הכתר שלו גדול בתכלית לפי שהוא מאימא -- היה בו כח להמשך ולהעלות את הדעת בראשו דז"א תחות תרין מוחין דחכמה ובינה שבו.

אבל בנוקבא דז"א (שהכתר שלה איננו רק מת"ת דז"א) -- אין בו כל כך כח לעלות את הדעת שבה למעלה בראשה ואין בראשה רק תרין מוחין בלבד כנ"ל. אבל הדעת שלה (שהם חמש הגבורות דעיטרא דגבורה) -- ירדו למטה בגופה דילה כפי השרש אשר משם חוצבו כנ"ל, והם באמצע ממש בין זרוע חסד לזרוע הגבורה. וכדרך שביארנו לך בענין חטאו של אדם הראשון שהוריד גם את הדעת דז"א בין תרין כתפין דיליה כדוגמא נוק' בשליש הראשון של הת"ת שבה.

והרי נתבאר כי שלשה מוחין יש לנקבה כנמצא בס' הזוהר אבל החכמה והבינה שבה הם לבדם בראשה והדעת הוא למטה בגופא כנזכר:

תפלה של ידעריכה

ונבאר עתה ענין התפלה של יד מה ענינה, ובכללה יתבארו תפילין דיעקב.    הנה אחר שנכנסו המוחין פנימיים בנוקבא דז"א הנקראת רחל (שהיא הבחינה החמישית) -- האירו ונצצו אורותיהם בסוד אור המקיף במצחא דילה והיא הנקרא 'תפלה של יד', כמו שנבאר. וזו היא הבחינה הששית דמוחין דרחל כדוגמת תפלה של ראש דז"א.

[1]וזה סדר התנוצצות האורות האלו לצאת במצחא דיליה‏[2].    דע כי כמו שנתבאר לעיל כי אין תפלה דראש דז"א יוצאין רק ע"י ההיא קוצא דשערי דאריך אפין הנמשכין עד כנגד העורף דרישא דז"א ומכה ובטש תמן ובוקע ונכנס ואח"כ מוציא אורות המוחין לחוץ במצחו -- כך ברישא דז"א יש חד קוצא דשערי הנמשך מאחורי רישא דז"א עד מצחא דרישא דנוקביה, כנזכר בפר' נשא דקמ"א ע"ב (ח"ג קמא, ב) וז"ל: כד אתברי פרצופא דרישא דנוקבא תלייא חד קוצא דשערי מאחורוי דז"א ותלי על רישא דנוקבא כו' .    [ ונלע"ד כי זה הקוצא דשערי הם ארבעה הציציות הנמשכות ממוחין דעיבור דז"א והם המוציאין תפלה של יד. ועיין למטה בדרושי הציציות כי הוא מוכרח ]

והנה נוקבא דז"א (הנקראת רחל) -- איננה מלבשת את ז"א כדרך שז"א מלביש את אימא, אבל היא עומדת מאחריו -- דבוקה אחור באחור -- מן החזה שלו ולמטה. ואמנם כל אורך גופא‏[3] הוא שטחיי ורחב -- הוא מתדבק בו, אבל ראשה שהוא עגול מאחוריו - איננו מתדבק כל שטח רוחב אחורי ראשה בת"ת דז"א, רק באמצעו לבד; אבל שתי צדדיו אינן מתדבקים מצד ימין ושמאל עם אחורי הת"ת דז"א, ונשאר אויר פנוי בשתי הצדדין. וכשנסתכל ונשער מקום דבקותו יהיה באחורי המוח דדעת שלה (היושב באמצע), אבל אחורי תרין מוחין דחכמה ובינה -- הם נפרדים מאחורי הת"ת דז"א, והם שם בלתי מתדבקים.

עוד אם נסתכל נראה כי ראש הנקבה הוא עגול וצר ואחורי התפארת דז"א הוא רחב ושטחיי; ובהכרח נשאר מקום פנוי באחורי התפארת דז"א שאין ראש הנקבה מתדבקת שם -- כי אין רוחב ראשה ורוחב התפארת שוים. ונמצא כי כאשר קצה התחתון דההוא קוצא דשערי דז"א מכה במצח דרחל (היושבת בסוד אחור באחור), ונמצא כי קוצא דשערי הנזכר נוגע במצחא אבל איננו מכה במצחא רק מן הצדדין, באחורי התפארת דז"א עצמו; במקום שאין שם התדבקות רישא דנוקבא כנז'.

עוד סיבה שלישית‏[4] והיא כי זה הקוצא דשערי ודאי שיותר היה חפץ להתדבק בגופו עצמו ולכן אינו מכה אלא באחורי תפארת -- גופא דז"א משתי צדדי רישא דנוקביה.  [ ואם קוצא דאריך אנפין לא הכה בגופו עצמו אלא ברישא דז"א -- היה לפי שאריך אנפין נעלם ומתלבש גופו בתוך אבא ואימא ובתוך ז"א ואיננו יכול לפגוע ולנגוע בו. אבל כאן -- שאין הנקבה מלבשת את גופא דז"א -- נמצא שזה הקוצא דשערי שלו יכול להתדבק בגופו עצמו דז"א וכיון שכן מתקרב אצל עצמו ושם מאיר בו ומכה ובוטש להאיר בו היטב. ]

והנה נתבאר לעיל כי תרין מוחין דז"א -- חכמה ובינה שבו -- מתפשטין כל אחד בכל קו שלו; זה בכל קו ימין וזה בכל קו שמאל. ואעפ"י שבערך ז"א עצמו אינם נקראים מוחין אלא הבחינה העליונה שבהם דבגו חללי גלגלתא -- עם כל זה בערך נוקבא דז"א איקרו 'מוחין' גמורין, כי הרי המוחין שלה מנצח הוד ויסוד דז"א נעשו. וכן לגבי יעקב העומד בפני ז"א פנים באחור (כמבואר במקומו כי פנים דז"א הם כלפי אחור דיעקב); וגם לגבי יעקב הם בחינת מוחין ממש.

ונמצא כי קוצא דשערי דז"א מכה ובטש שם בשתי הקוים (הימני והשמאלי) אשר שם התפשטות תרין מוחין חכמה ובינה שבו. וכבר ידעת כי מוחין דז"א הם כפולים -- חכמה ובינה ודעת מצד אמא, ובתוכם חכמה ובינה ודעת דאבא. ואז מכה בשתי חכמות דקו ימין ובשתי בינות דקו שמאל אבל בדעת דז"א (שהוא באמצע כנגד מצחא דרחל) -- איננו מכה בו כי הוא באמצע אחורי הראש במקום דיבוק ראש הנקבה באחורי ת"ת ז"א. והנה בהיות קוצא דשערי מכה בקו הימין והשמאל בלבד כנזכר, הנה הוא בוקע ונכנס הארתו תוך שני הקווים הנזכר; עד שתי חכמות דמצד או"א המתפשטות בקו ימין דז"א, ועד שתי בינות דמצד או"א המתפשטות בקו שמאל. ומוציאין הארת ארבעה המוחין האלו כלפי פנים דז"א -- כי ההכאה שבאחור מוציא האורות כלפי פנים דז"א במקום ששם עומדת רישא דיעקב פנים באחור עם ז"א כנזכר. וכשיוצאת האורות מתוך ז"א -- פוגעים באחורי רישא דיעקב (שהוא כלפי פנים דז"א) ובוקעים אותה במקום העורף דיעקב ונכנסת ההארה ההיא לתוך המוחין דיעקב; ובוקעין במצח דיעקב ומוציאין ההארות במצחו כלפי פנים דיעקב, ושם נעשים בחינת 'תפלה של ראש' דיעקב ממש כדוגמת תפלה של ראש דז"א הנ"ל. ושם נעשים ארבעה פרשיות מארבע מוחין (שהם חכמה ובינה דמצד אבא, וחכמה ובינה דמצד אימא שבז"א כנזכר) -- כי לא בטש ההוא קוצא דשערי דז"א אלא בקו ימין ושמאל דז"א ולא בקו האמצעי.


וזה סדרן:

  • פרשת קדש -- חכמה דאבא.
  • והיה כי יביאך -- בינה דאבא.
  • שמע -- חכמה דאימא.
  • והיה אם שמע -- בינה דאימא
[ כי חכמה ובינה דאימא הם בבחינת חסד וגבורה דאבא ובערך זה אמרו בזוהר כי כל פרשת שמע והיה אם שמע חסד וגבורה. וכבר ישבנו זה בתפלה של ראש דז"א שהם תרין פרקין דחסד וגבורה דא"א הנקראים תרין עטרין. אבל כאן ביעקב -- אף על פי שהם חכמה ובינה דאימא -- כיון שהם בערך חסדר וגבורה דאבא הרי הם נקראים גם כן חסד וגבורה. אבל האמת הוא שאינם כאן ביעקב רק חכמה ובינה דאימא ואינן חסד וגבורה ממש ‏[5] ]
[ובענין תפלה של יד (שהם תפילין של רחל) יתבאר למה אין קוצא דשערי דז"א מכה גם באותם שני החסדים המתפשטים בנצח והוד דז"א כי גם הם מן הצדדין עומדין ויהיה בחינת אלו החסדים סוד הדעת ברחל או ביעקב, ועיי"ש הטעם. ]
אור חוזר דתש"ר של יעקבעריכה

הנה מכח ההכאה דקוצא דשערי עד שהוציאה תפלה של ראש במצחא דיעקב כנזכר היה גם כן בחינת אור חוזר (על דרך הנזכר בתפילין דראש דז"א), וחזרו האורות ליכנס דרך אחור במוחין דיעקב הפנימיים ומשם יצאו לחוץ בעורף שלו, ושם נעשה בחינת הקשר של התפילין דיעקב, שהיא גם כן בחינת לאה אחרת אשת יעקב, והיא הנקראת אצלנו בשם 'דור המדבר' (כמבואר במקומו).

ואח"כ חוזר עוד האור ההוא לאחור ונכנס תוך שני קווי ז"א -- ימין ושמאל -- וחוזר ויוצא משם דרך האחור ופוגע בעורף רחל נוקבא דז"א (אשר דבוקו היא כנגד פני התפארת דז"א), ונוקב שם ונכנס תוך המוחין דרישא דרחל נוקבא דיעקב ומוציא הארתם דרך אור חוזר לאחור עד מצחא דילה (שהוא פונה כלפי אחור כנודע) ושם עושה במצחא תפלה של ראש על דרך תפלה של ראש דז"א ודיעקב. וזהו סוד תפלה של יד. כי לגבי רחל נקראת 'תפלה של ראש' ולגבי ז"א נקראת 'תפלה של יד' כמו שנבאר.

והרי נתבאר כי כל בחינות התפילין כולם אינן אלא במצח -- או במצחא דז"א או דיעקב או דנוקביה. כי בחינת התפילין אינה אלא סוד הארת המוחין הפנימיים שבולטות במצח בסוד אור מקיף על הפנים. [ אבל לא יעלה בדעתך כי מן המוחים שבזרוע דז"א יוצאת תפלה של יד כי זו טעות גמורה. כי לגבי ז"א אין המוחין אשר שם נקראים מוחין בשום אופן כלל כנ"ל, וכמו שנבאר בע"ה מה ענין קשירת תפלת היד בזרוע השמאל של האדם. ]


והנה הארבעה פרשיות שבתפלה של יד (שהם התפלין שברישא דרחל נוקבא דז"א) ההם הם ממש כדמיון ארבע פרשיות תפלה של ראש דיעקב שהם חכמה ובינה מצד מוחין דאבא וחכמה ובינה מצד מוחין דאימא שבז"א. וזהו מה שכתב באדרת האזינו דף רצ"ו ע"א (ח"ג רצו, א) שורה א' וז"ל: ונהירו דתרי מוחי גליפין בה ואתדבקת בסטרוי דדכורא כו'   והענין הוא כי אעפ"י שיש בה ארבעה מוחין הנה כללותם אינם רק תרין מוחין הנקראים חכמה ובינה בלבד (אעפ"י שהם כפולים), כי אם היו נמנין כל אחד בפני עצמו היה ראוי למנות בז"א שמונה מוחין -- ארבעה מצד אבא וארבעה מצד אימא -- ויהיו שמונה פרשיות בתפלה שלו. אבל מן הדעת אין בה כי נשים דעתן קלה כנ"ל שאין בה רק עיטרא דגבורה לבד. אבל העיטרא דחסד היא כנגד פרשת שמע אין בה ונמצא כי חכמה ובינה דמצד אימא השלימו מקומם דחסד וגבורה שבדעת כנ"ל

ואם תאמר והרי יש בה עיטרא דגבורה ויהיו חמשה פרשיות?    ותשובת דבר זה תתבאר בענין קשר תפלה של יד זו כמו שיתבאר בע"ה. וכן כתב מורי זלה"ה במקום אחר וז"ל:    ונהירו דתרי מוחין גליפין בה כו' ענין זה נתבאר בכמה מקומות בהקדמת ביאור אדרת האזינו ובפרט בענין התפלה של יד. גם נתבאר בברכת אבות של תפלה שמנה עשרה דשחרית. גם יובן במ"ש בפר' שלח לך דף ק"ע ע"א (ח"ג קע, א) בענין נשים דעתן קלה כי שתי דיעות הם שעליהן נאמר דעתן קלה. והמלכות אין בה רק שני מוחין חכמה ובינה שבה שהם שתי הויות דע"ב ודס"ג העולים בגמטריא קל"ה. אבל מוח השלישי הנק' דעת אין לה. וכבר נתבאר באדרת האזינו ובברכת אבות כי מנצח והוד דז"א נעשין בה אלו השני מוחין, עכ"ל.

טעם בית אחד בתש"יעריכה

והנה היות כל הארבעה פרשיות דתפילין של יד שהם בראש רחל בסוד בית אחת בלבד (ולא בד' בתים כמו בתפלה של ראש) -- הטעם הוא מפני שבז"א נמשכו בו ארבע מוחין עצמן דאבא ואמא אלא שבאו מלובשים בנה"י דאימא ולכן היו בו ארבע בתים דתפילין. אבל בנוקבא דז"א -- המוחין שלה אינו רק בחי' נה"י דאימא שנתפשטו תוך ז"א ובלטו אורם לחוץ במצחו ואח"כ חזרו בעורף ועשו שם הארת ד' דלאה, ומשם נמשכו ארבעה מוחי נוקבא דז"א כנ"ל. ונמצא כי עיקר המוחין שלה אינן אלא מנצח והוד דאימא ולא מן המוחין עצמם. ועוד כי הנצח וההוד דז"א הם לבדם המתלבשין בראשה בסוד מוחין אבל לא היסוד כנ"ל, וכללות ארבע מוחין שלה אינן אלא בנצח והוד בלבד הנ"ל, ונודע כי נצח והוד תרי פלגי גופא אינון ושניהם אינם רק גופא חדא -- לכן אין הבתים בתפלה של יד רק בית אחד. כי הבתים מנצח והוד נעשו שהם בחינה אחת, אבל הפרשיות הם ארבעה משום הארבעה מוחין עצמם שבתוך הבתים דנצח והוד.

והנה אחר שבלטו אור המוחין במצחא דרחל נוקבא דז"א -- חזר האור פעם שנית בסוד אור חוזר גם כן ונכנס תוך המוחין פנימיים שלה ומתחברין ארבע מוחין אלו בתוך היסוד דז"א המלובש תוך ראשה ואז בחינת היסוד הזה בולט דרך אחור בעורף שלה והוא סוד קשר תפלה של יד צורת יו"ד (כי היוד הוא יסוד), ובתוכו מלובשין ההארות ארבע מוחין שבה על דרך שביארנו בקשר דתפלה של ראש דז"א.


ודע כי ענין זה שמעתי בתחילה ועוד שמעתי אז כי הארבעה פרשיות שבתפלה של יד הם חכמה ובינה וחסד וגבורה. ואעפ"י שעטרא דחסד אין בה (כי נשאר לזכר, כי היא דעתה קלה כנ"ל) -- אבל הענין הוא כי על ידי כח הארת הכאת קוצא דשערי במוחין דילה במקום היסוד דז"א מלובש בתוכם -- נגדל אותו המעט שנשאר בו מן עיטרא דחסד כנ"ל והספיק ליעשות בחינה שלמה ונשלמו בה ארבעה פרשיות.

אבל אח"ך מורי ז"ל גילה לי הדברים יותר בפירוש ואמר לי מה שכתבתי לעיל בענין הארבעה פרשיות דתפלה של ראש של נוקבא דז"א הנקרא תפלה של יד שאינן אלא חכמה ובינה דאבא וחכמה ובינה דאימא כנ"ל. וגם בענין הקשר של תפלה של יד גילה לי הדבר באמיתותו ונקשר במ"ש בזוהר בפר' פנחס דף רל"ו ע"ב (ח"ג רלו, ב) וז"ל: יו"ד דא אצטריך דלא יעדי כלל מגו תפלה של יד דלא ועביד פירודא כו' .

והענין הוא זה. דע כי מצינו בענין קוצא דשערי דז"א יתרון גדול על קוצא דשערי דאריך אנפין כי ההוא קוצא לא האיר הארות גדולות רק בחינת הארת תפלה אחת במצחו דז"א (בסוד אור ישר) והארת קשר דתפלה של ראש (בסוד אור חוזר). אבל האי קוצא דשערי דז"א האיר הארות עצומות והם: תפלה של ראש בראש יעקב וקשר תפלה שלו (בסוד דור המדבר), ותפלה של ראש ברחל נוקבא דז"א וקשר תפלה שלה -- הם ארבעה הארות.    אבל התשובה היא כי האמת הוא שלא הוציא רק שלשה הארות. אבל ההארה הרביעית שהוציא קשר תפלה של יד לא הוציא כמו שנבאר ענינה למטה.

ועם כל זה עדין קצת קושיא במקומה עומדת שהרי הם שתי הארות וכאן הם ג' הארות. והטעם הוא לפי שבהיות המוחין למעלה ברישא דז"א הם סתומין ומלובשין בנה"י דאימא כנודע, ולכן אין כח בקוצא דשערי דאריך להכות שם ולהוציא משם הארות יתירות. אבל במקום שמכה קוצא דשערי דז"א -- שהוא למטה בת"ת שבו כנ"ל, ששם מתגלים החסדים דאימא בגילוי גדול (כי כבר נפסק ונסתיים היסוד שלה שהיתה מלבישתם בחזה דז"א), ואותם החסדים המגולים אשר שם הם מאירים אל הצדדים בנצח והוד דאבא ובנצח והוד דאימא המתפשטים בקו ימין ושמאל' דז"א ולא עוד אלא שגם באותם הקוים יש התפשטות ממש של חסד דאימא כנודע ונוסף ע"ז כי היסוד דאבא המתפשט תוך הת"ת דז"א הנה הוא מגולה ואין היסוד דאימא מכסה עליו (כי נפסק בחזה הנזכר) ואור היסוד דאבא הוא גדול במאד מאד והוא מאיר גם כן בנצח והוד דאבא ואימא שבשני הקוים כנזכר, ונמצא כי כמעט יותר הארות יש כאן למטה ממה שיש למעלה ברישא דז"א לסיבות הנזכר שהם בגילוי גמור. ולכן היה כח בקוצא דשערי דז"א להאיר שם להוציא הארה שלישית יתירה על מה שהוציא קוצא דאריך ברישא דז"א.

וגם בטענות האלו יובן איך ממקום הזה התחתון שאינו בחינת מוחין נעשו מוחין ברישא דיעקב ודרחל.    אבל הטעם הוא כי אעפ"י שבערך ז"א אינם שם בבחינת מוחין -- הנה בערך יעקב ורחל הם מוחין גמורים לסיבות הנזכר שהם אורות מגולים וגדולים. ועוד טענה אחרת והיא כי הנה כל דרך הליכה אחת היא וכל דרך חזרה אחת היא. נמצא כי בהיות האור יוצא מקוצא דשערי דז"א ונמשך דרך יושר כלפי פנים -- האיר בכל המקומות במצח בדרך הליכתו - עד צאתו במצח דיעקב. וכן בחזרתו האיר כל הבחינות שמצא דרך חזרתו עד צאתו במצח דרחל נוקבא דז"א. ואם קוצא דשערי דא"א היה מוצא גם כן שם למעלה פרצופים אחרים -- גם היה מאיר בהם ומוציא בהם אורות דתפילין אלא שלא היו שם רק בחינת ז"א ולאה כנ"ל.

ובזה הטעם האחרון יתורץ איך לא הוציא קוצא דשערי דז"א קשר תפלה דיד בראש רחל כיון שאמרנו שהאורות האלו הם גדולים מאד ומגולים. אבל הטעם הוא כי טבע האור היוצא על ידי הכאה ובטישה בכח גדול, הנה יהיה בו כח לרוץ דרך ישרה בהליכה ולחזור אח"ך בסוד אור חוזר פעם שנית כדרך הזורק אבן בכח שהולכת במרוצה דרך יושר ואח"כ חוזרת לאחור אל מקום שזרקו אותה, אבל שתחזור עוד פעם שלישית דרך ישר אין בה כח לחזור. ולכן לא חזר האור ממצח דרחל למקום העורף שבה לעשות לה קשר תפילין.


והנה עתה צריך לבאר אם כן איך אנו מוצאים שיש קשר בצורת יוד בתפילין של יד כנ"ל בשם ספר הזוהר בפר' פנחס דף רל"ו ע"ב (ח"ג רלו, ב).    והענין הוא כי אין קשר הזה דומה אל קשר תפלה של ראש ז"א כי אותו הקשר היה יוצא על ידי הכאת קוצא דשערי דאריך אפין ועוד כי היה בסוד אור חוזר בעורף דז"א להוציא ד' דאחד (שהיא לאה, אשת ז"א העליונה). ועוד כי היו בחינת הארת האורות דרך חזרה כנ"ל אבל אינו כאן בשו' אופן מאלו כי אין צורך ברחל להוציא קשר מאחורי שהיא נקבה ואינה מוציאה נקבה אחר' ולכן הקשר שבה איננו אלא בסוד אור ישר דרך פנים שלא כדמיון התפילין שלה שהם במצחא אבל זה הקשר הוא יותר למטה במקום פנים כנגד מקום הדעת שבה אשר ביארנו לעיל בסוד הרצועות דתפלה של ראש כי מקום דעת של הנוקבא הוא למטה בגופא בין תרין כתפין דילה בשליש העליון דת"ת שבה ואינו בדעת דדכורא שהוא למעלה בראשו ממש. וגם נתבאר שם כי הדעת שבה הוא קל ואין בו רק בחינת עיטרא דגבורה בלבד. וכמו שהמוחין שבה בלטו כלפי פנים במצח שלה -- גם הדעת שבה, היושב בין תרין כתפין -- בלט שם במקומו בסוד אור מקיף גם כן לחוץ כלפי פנים. וזהו בחינת קשר תפלה של יד שהוא אור המקיף עצמו של הדעת שלה ואינו אור מועט חוזר ממנו אח"כ דרך אחור בעורף שלה בקשר תפלה של ראש והבן זה מאד.

ובזה יתורץ איך אין בתפלין שלה חמשה פרשיות שהם הארבעה מוחין הנ"ל ועוד בחינת הדעת הזה של עיטרא דגבורה. ובזה נתרצה קושיא זו, כי הארבעה מוחין יצאו למעלה במקומם במצח והדעת שלה יצא למטה במקומו בין הכתפים גם כן כלפי פנים והוא שם גם כן בבחינת מוח מקיף אלא שהוא למטה. ולהורות הדבר הזה כי גם הקשר הזה הוא מכלל המוחין שלה עם היותו למטה בגופא -- לכן אצטריך דיו"ד דא לא יעדי כלל מגו תפלה דיד ויחברהו תמיד עמו בגין דלא יעבי' פרודא - כלומר שלא יעשה פירוד בין המוחין שלה ולא יאמרו שזה המוח דדעת שבה איננו ח"ו בחינת מוח והוא נפרד מהם כיון שהוא למטה בגופא כנזכר. כי אם נפריד ח"ו ביניהם נמצא שתהיה הנקבה בלתי דעת כלל ואין פגם גדול מזה. משא"כ בקשר דתפלה של ראש כי הוא פרצוף אחד נפרד הנקרא 'לאה אשת ז"א', וצריך להפרידה ממנו להורות כי הוא פרצוף בפני עצמו.

ומ"ש בזוהר שם כי יו"ד זו בדכורא איהו ולא בנוקבא כולי -- מפורש עם הנ"ל. כי אלו החמשה גבו' דדעת שבה באו אליה בהיותם מלובשים בתוך היסוד דז"א והיסוד ההוא הוא צורת יו"ד והוא דכורא וכל חדוה דנוקבא בהאי יסוד הוא ואין להפרידו ממנה כנזכר שם בזוהר.

והרי נתבאר היטיב ענין הקשר הזה איך איננו בחינת מוח הדעת ברישא דנוקבא - ולכן איננו ג"כ בבחינת פרשה חמישית בתפלה של יד, אבל הוא בבחינת קשר. וגם שהוא בבחינת עור ולא בבחינת פרשה בכתיבה לפי שאינו בבחינת פרשה אלא מה שהוא מוח גמור בראש אבל המוח הזה -- כיון שהוא למטה בגופא -- איננו מכלל 'מוח', ולכן ג"כ הוא בחינת עור בלבד. ולכן גם כן הוא למטה נפרד מהתפלה של יד עצמו. אבל להורות כי גם הוא בחינת מוח אלא שירד למטה -- לכן אצטריך דלא יעדי האי יו"ד מגו תפלה, ויתחברו יחד תמיד כנ"ל.

גם יתבאר כי איננו בסוד קשר מאחורי העורף דרחל אלא כלפי פנים כנ"ל בסוד מוח ממש

ועדיין צריך לחקור למה לא היתה פרשה חמישית מבחינת דעת ממש דחסדים למעלה בראש נוקבא דז"א, מאותם השני החסדים המתפשטים בשני קוים ימין ושמאל דז"א המגולים כנ"ל? וכאשר מכה קוצא דשערי בנצח והוד דאבא ואימא להוציא אורם לחוץ בסוד תפלין - למה אינו מוציא גם הארת שני החסדים האלו לחוץ ויעשו פרשה חמישית בסוד דעת דחסדים בראשה דנוקבא דז"א?

ואם תאמר כי עטרא דחסד אין בה חלק אל הנקבה -- זה אינו; כי הרי נתבאר אצלנו כי כל בנין הנקבה הוא על ידי אותם שני החסדים המגולים דנצח והוד דז"א.

אבל התשובה היא כי הלואי שיספיקו אלו החסדים לבנות פרצוף הנקבה בעצמה! ועוד כי אלו השתי חסדים צריכין גם כן להאיר באלו המוחין שבנצח והוד דז"א הארות רבות. להוציא תפלה דיעקב, ותפלה דרחל, וקשר דיעקב, וקשר דרחל כנ"ל -- כי לא היה אפשר במוחין ההם להוציא מהם כל כך הארות לולי ע"י הארת אלו החסדים המגולים בהם, ולכן אין בהם כח להוציא גם כן בחי' מוח דעת דחסדים.


ועתה צריך לבאר כי מאחר שאלו הם תפלין של ראש דרחל - איך נקראת 'תפלה של יד'?    אבל הענין הוא במה שנודע כי ראש רחל מתחלת מן החזה ולמטה דז"א. ונמצא כי התפלין דראש רחל שם הם מקומם בחזה דז"א ושם היה ראוי לינתן, אבל להיות כי הנקבה לוקחת עיטרא דגבורה וזהו עיקר מה שהיא לוקחת -- כי שאר המוחין שיש לה אינם רק הארה בלבד (כי עיקרם לקחם ז"א לעצמו ולא נשאר לה רק הארתם בלבד אבל עיטרא דגבורה לא לקח הז"א כי אם הארה מועט ורובה נשאר לנוקבא כנ"ל). והנה זו העיטרא דגבורה כבר נתבאר לעיל כי היא בחינת פרק התחתון של הזרוע השמאלי דאריך אפין שהוא הדבוק עם הכתף שלו ולכן נקשרת זו התפלה דראש דרחל בפרק התחתון דזרוע שמאלי של ז"א הסמוך אל הכתף.

והרי נתבאר טעם למה נקשרה בזרוע ולמה הוא בזרוע שמאלי ולמה הוא בפרק הסמוך אל הכתף. ונמצא כי בערך רחל נקראת 'תפלה של ראש' שלה ובערך ז"א נקרא 'תפלה של יד' דיליה, והבן זה.

ואמנם עדיין צריכין אנו אל טעם אחר. נתבאר אצלנו בסוד התפילין של יד שמניחין בבקר קודם התפלה של שחר מה ענינם. ושם נתבאר הטעם האמתי, והוא: כי אז עדיין נוקבא דז"א בסוד נקודה קטנה בלתי פרצוף ולכן אין הנשים חייבות בתפלין כי בחינת תפלה זו של יד הוא בהיות רחל נקודה קטנה ואז היא קשורה ממש בזרוע ז"א השמאלי בסוד "שימני כחותם על זרועך" כל הלילה עד הבקר בתפלת שחרית שבאין מוחין חדשים ואז נעשית בחי' פרצוף גמור לרחל וחוזרת עמו אפין באפין ובחי' הראשונ' היא הנשאר' קשורה עמו בזרועו בסוד תפלה דיד דיליה ועי"ש היטב:

בחינה אחרת דשאר י"ג חוורתי ונימין דרישא דא"אעריכה

ונבאר עתה הבחינה האחרת דשאר הי"ג חוורתי ונימין דרישא דא"א הנמשכין בז"א מצד פנים (כי אותם דצד אחור כבר ביארנו שהם להוציא התפלין דרישא דזעיר אפין כנזכר לעיל).    ואמנם עיקרם היא לתת דיקנא בזעיר אפין, ודיקנא דיליה הם תשעה תקונין בלבד ועמהם נשלמין לי"ג תקוני דיקנא גם הוא.

והנה עיקר דרוש זה נתבאר אצלנו בפירוש ויעבור וי"ג מדות של רחמים באר היטב ועיי"ש‏[6]. ואמנם דרך קצרה נאמר עתה כי דיקנא דאריך אפין נמשכה מן חכמה מוחא סתימא דביה כנ"ל, אבל הדיקנא דז"א נמשכת מן הדעת עצמו דז"א. ועיין במה שביארתי בענין חטאו של קין והבל בהקריבם צמר ופשתים‏[7] ושם ביארנו הטעם לזה איך נאצלה מבחינת הצמר של הכבש העליון שהוא הדעת דדיקנא עלאה אשר שם הוא זקן התחתון שביסוד אות ברית קדש דאריך אפין. וזהו הסוד שבאדרת נשא דף קל"ט ע"ב (ח"ג קלט, ב) כי פסוק "מן המצר קראתי יה כו'" נאמר על דיקנא דז"א הנקרא 'מצר' על שם שנמשכה מן הצמר העליון. ושם ביארתי גם כן כי היסוד דעתיקא קדישא שהוא א"א יש בו זקן התחתון כלולה גם היא מן י"ג מידות, ולסוד זה רמזו רז"ל ואמרו גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ומשם נמשכו י"ג תקוני דיקנא בז"א בזקן העליון שלו.

וכבר ביארנו לעיל כי המזל הי"ג דבדיקנא דא"א הוא היסוד שבדיקנא וממנו נמשך היסוד דז"א בסוד 'קונה הכל' כנ"ל. וכן גם הדעת של ז"א הוא בחינת היסוד דאימא כנ"ל. ולכן נמשך דיקנא דז"א מן היסוד העליון אשר ממנו היה בחינת הדעת דז"א.

והנה מאותם התשעה חוורתי ותשעה נימין דשערי דרישא דא"א הנמשכין בדרך פנים עד דיקנא דז"א ומכח הארתם נעשין תשעה תקונין בלבד בדיקנא דז"א כנזכר באדרת נשא דף קל"ט (ח"ג קלט, ב), אבל אח"כ כאשר גם אותם הארבע חוורתי וארבעה נימין דשערי דא"א דמצד אחור נמשכין מאחורי רישא דז"א -- משם נמשך הארה אל דיקנא דז"א ונשלמין בו כל י"ג תקוני דיקנא (כמבואר אצלנו בפירוש כונת ויעבור והי"ג מידות ועיי"ש).

ודע כי עוד מציאות אחר‏[8] והוא כאשר מתעלה ז"א עד מקום אבא ואמא כי אז נכלל בד' תקונין תתאין דדיקנא עלאה דאריך אפין (כנזכר במנחת שבת), ואז נשלמין תשעה תקונין דיליה לתשלום י"ג תקונין גם כן בו כדמיון דיקנא דא"א.

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל כי אין שום אחת מן הי"ג חוורתי דרישא דאריך נמשכין עד רישא דז"א רק מן חד ארחא אחרא חוורא דאזיל בפלגותא דשערי דרישא דאריך אפין ומשם נמשך חד ארחא אחרא חוורא בפלגותא דשערי דרישא דז"א (כנזכר באדרת נשא דף קכ"ט ע"א):


ודע כי ענין המוחין דז"א כבר ביארנו לעיל שמתחילין ליכנס בו מתשעה שנים ויום א' עד תשלום י"ג שנים ויום אחד; ארבעה שנים לארבע מוחין ואז נשלם ונעשה איש גמור. ואח"כ צריך שבעה שנים אחרים עד שיהיה בן עשרים שנה כדי להשלים ולתקן שבעה תיקוני גלגלתא דרישא דז"א על דרך שנתקנו ברישא דא"א כנ"ל בתחילת הקדמה זו בשם ספרא דצניעותא שהם: גלגלתא, וטלא דבדולחא, וקרומא דאוירא, ועמר נקי, ומצחא רעוא דרעוין, ועינין פקיחין, וחוטמא.

ואחר שנתקנו -- נמשכו בהם ז' אורות מן אותם ז' יומין קדמאין דרישא עלאה הנקרא עתיק יומין, על דרך שנתלבשו בשבעה תקוני גלגלתא דאריך אפין כנ"ל. ושם ביארנו כי ז' יומין דעתיק יומין שהם ז' תחתונות שבו נתפשטו בכל פרצוף אריך אפין. והכונה היא על בחינת החסד דעתיק יומין דאתלבש בגלגלתא שהוא הכתר דא"א. והנה החסד נקרא ’יומם' - יומא דכליל כולהו שבעה יומין, ולכן ממנו נתפשטו ז' אורות בשבעה תיקוני גלגלתא הנזכר דאריך, ממקום מושב חסד דעתיק יומין אשר בגלגלתא דא"א.    אמנם גם היסוד דעת"י גם הוא כולל כל השבעה יומין כדוגמת החסד הנזכר, והנה היסוד הזה דעתיק יומין גנוז בתפארת דא"א, וחציו התחתון מתלבש בז"א ברישא דיליה כנ"ל. ועתה בשבעה שנים אלו שאחר הי"ג שנים -- נמשכו שבעה אורות מן היסוד דעתיק יומין בשבעה דגלגלתא דז"א; עם היות כי עיקר התלבשותו הוא בגלגלתא לבד על דרך הנ"ל בחסד דעתיק (דאתלבש בגלגלתא דאריך ומשם נמשכו שבעה אורות לשבעה תיקוני גלגלתא דאריך).

ואחר היות בן עשרים שנה אשר נתקנו שבעה דגלגלתא בז"א (שהם תיקוני הכתר שבו) -- אז אח"ך מתחילין ליתקן תיקוני מוחא דביה שהיא החכמה אשר תיקוניה הם י"ג תיקוני דיקנא כנ"ל, כי הדיקנא אשתכחת ממוחא ולכן אין צמיחת הזקן באיש אלא מעשרים שנה ואילך:

דרוש אחר: צורך שני עיבורים - פנימיות וחצוניותעריכה

ועתה אבאר דרוש אחר שאמר לי מורי ז"ל בענין סיבת צריכות אלו שני העיבורים הנ"ל; שהוצרכו ז"א ונוקביה להתעבר תוך אימא עלאה - ואע"פ שהקדמה הזאת נתבארה בכמה מקומות. וגם בזה נבאר הקדמה אחרת גדולה בענין פנימיות וחיצוניות העולמות.

ונתחיל לבאר בתחילה הטעם הנזכר. והוא, כי הנה ביארנו בענין "ואלה המלכים" כי בתחילת האצילות לא היו העשר ספירות אלא זו למטה מזו וזו מקבלת מזו. ולא היה פרצוף בשום אחת מהם רק בסוד כללות, כי כל אחת היתה כלולה מכולן. אבל הכללות ההוא היה מעורב ומעורבב. בכל אחד מהם יהיה בלתי סדר ותיקון, ולכן מתו אותם השבעה מלכים. והיו כך עד שאח"כ תיקן עתיקא קדישא את עצמו ונעשית ספירת הכתר פרצוף אחד שלם אליו בעשר ספירות (בסוד אריך אפין). ואח"כ נתקנו אבא ואימא וז"א ונוקביה על דרך הנזכר.

והנה בבא זמן תיקון השבעה ספירות התחתונות - אשר בתחילה היו נבדלות כל אחת מחבירתה הבדל גמור והיו נקראים 'רשות הרבים', ועתה רצה המאציל העליון לחבר ולייחד כל השש קצוות בפרצוף אחד מיוחד ומחובר ויהיה עתה נקרא 'רשות היחיד' (כמבואר אצלנו במשנת הקיטע יוצא בקב שלו), וגם השביעית שהיא ספירת המלכות תהיה מיוחדת וכלולה עמהם לצורך הייחוד הראוי שיהיה אליה עמו כנודע. וכדי לחברם ולייחדם כנזכר הוצרך להכניסם בסוד העיבור בבטן המלאה ושם יתייחדו ייחוד גמור, ואז יצאו אח"כ משם בעת הלידה בבחינת פרצוף אחד שלם מיוחד בכל פרטיו וגם המלכות כלולה עמהם כנזכר.

ולהבין ענין העיבור הזה צריך שנבאר בראשונה ההקדמה שזכרנו והיא זו‏[9].


ודע כי הנשמות של הצדיקים הם יותר פנימיים מכל המלאכים כולם (חוץ מן הנשמות שהם מבריאה יצירה ועשיה. ואמנם אף הם יהיו כפי הערך עצמו של הבריאה והיצירה והעשיה; כי נשמות הבריאה גדולים הם ממלאכי הבריאה ופחותות ממלאכי האצילות. וכן עד"ז בשאר העולמות כמו שיתבאר במקומו). והנה גם באצילות עצמו בבחינת ז"א ונוקביה עצמם יש בהם שתי בחינות:

  • האחת היא בחינה החיצוניות שבהם, שהיא כדמיון גוף אל הנשמה שלפנים, ומן החיצוניות הזה נבראו כל העולמות כולם של בריאה ויצירה ועשיה. כי כל הבריות שבעולם כולם הם בסוד פרצוף אדם כנזכר בפר' תולדות וז"ל בתחילה: דכל שייפא ושייפא אתקרי אדם כו' , ואפילו כל המלאכים נבראו מן החיצוניות של ז"א ונוקביה.
  • והשנית היא בחינת הפנימיות שבז"א ונוקביה, ומשם נבראו כל נשמות הצדיקים; הזכרים מן ז"א והנקבות מן נוקביה.
[ ובזה תבין מ"ש רז"ל על פסוק "הן אראלם צעקו חוצה" אפי' מלאכי השלום אינן יכולין ליכנס כולי. וקשה מה ענין אומרם ז"ל דאפילו מלאכי שלום אינן נכנסין? וכי מה נשתנו אלו משאר המלאכים לשיצטרך לומר בהם שאינם נכנסין לפנים?    אבל הענין הוא כי כל המלאכים הם מן החיצוניות והנשמות הם מן הפנימיות. ואמנם יש מלאכים הנקראים 'מלאכי שלום' על שם שהם מיוחדים להקביל פני נשמת הצדיק בעת פטירתו ואומר לו "יבא שלום" (כנזכר ברז"ל על פסוק יבא שלום ינוחו על משכבותם כו'), והיה מן הראוי שאלו המלאכים שיש להם קירוב זה עם נשמות הצדיקים יותר ממה שיש לשאר המלאכים, ולכן היה ראוי שיכנסו בפנים. ולכן השמיעונו שאפילו אלו מלאכי שלום-- אינן נכנסין, להיותם גם הם מן החיצוניות כנזכר. ]
[ודע כי כל בחי' מאלו השתים יש לה אור פנימי ואור מקיף (כנזכר בדרוש סדר תפלת שחרית ועיי"ש). ]


ועתה שים לבך והבן בדברים. דע כי שני עיבורים הם:

  • אחד בראשונה בבחינת היות ז"א בסוד תלת כלילן בתלת, ואח"ך נולד ועבר עליו זמן היניקה ונמשך זה עד תשעה שנים ויום אחד כנודע,
  • ואח"ך חזר שנית בעיבור שני לקבל המוחין שלו כנ"ל בדרושים שקדמו.

והנה בתחילה נתעבר ז"א ונוקביה בעיבור ראשון (בבחינת החיצוניות שבו) בסוד תלת כלילן בתלת, ואח"כ היה בו זמן היניקה, ואח"כ היה בו בחינת העיבור השני לצורך המוחין. וכל זה הוא לצורך בחינת החיצוניות דז"א ונוקביה.


ואח"ך חזר כל הענין הזה להיות שנית אחר כך:

  • כי בתחילה נכנס ז"א ונוקביה בסוד עיבור ראשון בסוד תלת כלילן בתלת (בבחינת הפנימיות שלהם), ואח"ך היה בהם זמן היניקה,
  • ואח"ך היה בהם עיבור שני לצורך המוחין. וכל זה לבחינת הפנימיות שלהם.


ועתה נבאר סדרן ונבאר החילוק שביניהם. ונתחיל מן החיצוניות אשר הוא קדם אל הפנימיות כנ"ל.    ונאמר כי הנה מצינו בגמרא דילן שלשה מיני עיבורים: ( א ) עיבור של שבעה חדשים בלבד בענין עיבור יוכבד אמו של מרע"ה, ( ב ) ועיבור של תשעה חדשים כמנהג רוב העולם, ( ג ) ועיבור של שנים עשר חדש כנזכר בתלמוד בההוא עובדא דאשתהי תריסר ירחי ואכשר רבה תוספאה.

שני עיבורים של החיצוניות - ט' ויב' חדשיםעריכה

והנה בבחינת החיצוניות שימשו שני העיבורים שהם של ט' חדשים ושל שנים עשר חדשים וכמו שנבאר.
הנה בגמרא אמרו ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים? של הקב"ה או של בשר ודם כו'. וכונתו היתה לשאול ממנו למה לא נברא האדם מהול על ידי מעשיו ית' ולא יצטרך להמול על ידי בשר ודם. ואז הביא לו ראיה מן הגלוסקאות שהקב"ה בורא חטי' והאדם עושה מהם גלוסקאות הנאות. והרי כי יש דברים נתקנים על ידי בשר ודם ולא נתקנו על ידי הבורא יתברך.

והנה גם בזה היה דומה לזה. כי העיבור הראשון (דתלת כלילן תלת) היה מבחי' אריך אפין מנה"י שלו ומהזווג אשר בו עצמו נעשו תלת כלילן בתלת. אבל העיבור השני (שלצורך המוחין) היה מן אבא ואמא עצמו‏[10]. ואין לתמוה אם השש קצוות תחתונים היו מאריך אפין והמוחין עליונים היו מן אבא ואמא -- כי הרי נתבאר בזה המעשה של טורנוסרופוס כי יש דברים נתקנים על ידי התחתונים ואינם נתקנים על ידי עליונים.

עיבור א' דחיצוניות - יב' חדשיםעריכה

ונבאר ענין העיבור הראשון הזה.    הנה נתבאר כי אין בא"א רק תשעה ספירות בלבד ולא נזכר בו בחינת המלכות. ואמנם היסוד שבו הוא כלול בסוד זכר ונקבה, כדמיון התמר הכולל זכר ונקבה (וזהו סוד "צדיק כתמר יפרח"). ובזה יובן גם כן סיבה שנית אל צורך העיבור הזה והוא כי הוצרך אריך אפין להעלות נה"י שבו בחג"ת שבו -- המלובשים תוך אבא ואימא כנ"ל; נצח באבא, והוד באימא, והיסוד בדעת (שהוא היסוד של אבא ואמא, חציו כאן וחציו כאן), ואז על ידי התלבשות אריך אפין נה"י שבו באבא ואימא אשר הם זכר ונקבה ממש -- אז היסוד דאריך אפין נזדווג מיניה וביה על ידי אבא ואימא ואז האציל את ז"א (בסוד תלת כלילן בתלת) ונוקביה (בסוד פסיעה לבר כנודע). ונמצא כי עיקר העיבור הזה הוא בא"א אלא שהיה על ידי התלבשו באבא ואמא.

והנה זה העיבור הראשון היה בהמשך שנים עשר חדש. וזהו סוד מ"ש במאמר קו המדה של הזוהר מכתיבת יד, כי הנטיעות אשתהו תמן תריסר ירחי כו'.

  • וסוד הענין הוא כמה שביארנו לעיל כי זווג או"א הוא על ידי המזל השמיני דדיקנא דא"א (כי ממנו נשפע אבא) ומזל הי"ג (נשפע לאימא). וכבר ביארנו כי המזל השמיני הזה הוא סוד שלשה הווית במילוי יודין אשר יש בהם י"ב יודין -- ולכן היו שם י"ב חדש כדי לקבל מאלו הי"ב יודין
  • עוד טעם אחר: לפי כי הנה הוא עתה שלשה בחינות, ובאלו השלשה היו שלשה אחרים כלולים בהם, והמלכות היתה רביעית כלולה בהם -- נמצא כי מקודם הם שלשה ואח"כ השלשה האחרים עם המלכות (שהוא רביעית) -- הרי הם ארבעה כלולים בשלשה וצריך שבכל אחד מן השלשה הראשונים יהיה נכלל כל הד' האחרים, ונמצא שהם שלשה פעמים ד' שהם י"ב.
  • ועוד בדרך אחרת כי צריך שהמלכות תהיה כלולה מכל הג' האחרות ושאח"כ כל אחת מן הג' אחרות תהיה כלולה בשלשה ראשונות -- הרי הם י"ב.

וכל זה הוא בערך ז"א ונוקביה -- שהוא תלת כלילן בג' ונוקביה רביעית אליו. אבל בבחינת אריך אפין עצמו הוא גם כן כך.     כי הנה נה"י שלו הם תלתא ונכללו בחג"ת שלו אשר באו"א -- הרי הוא כללות אחד הכולל ששה. עוד כללות שני והוא כי גם החג"ת שלו נכללו בנה"י שלו -- הרי הוא כללות שני הכולל ששה -- והרי הם י"ב. כי כמו שצריכין הנה"י ליכלל מן חג"ת -- כן חג"ת צריכין ליכלל מן נה"י, וכנגדם נשתהא י"ב חדש. גם הטעם הזה עצמו הוא בז"א כי כמו שכללות נה"י דאריך אפין בחג"ת שבו וחג"ת שבו בנה"י שבו הם י"ב וכנגדם נשתהה י"ב חדש.

עוד נפרש טעם שני אל אשר הוצרך א"א לכלול נה"י שבו בחג"ת שבו אשר באבא ואמא.    והטעם הוא במ"ש לעיל כי בתחילה היו שש קצוות דז"א בסוד רשות הרבים - נפרדין זה מזה, ועתה רצה לחברם ולקשרם בבחינת פרצוף אחד מיוחד ולכן הוצרכו נה"י דאריך להכלל בחג"ת שלו עצמו ויהיו גם הם ששה כדי לכלול גם את שש קצוות דז"א שיהיו גם הם בסוד תלת כלילן בתלת. ואח"כ נולדו ז"א ונוקביה ויצאו לחוץ ואז היה זמן היניקה הבאה אחר עיבור ראשון הנזכר ואז ע"י היניקה אותם השש קצוות (שהיו כלולין תלת בג' בסוד העיבור) -- נתפשטו עתה והיו בסוד שש קצוות ממש אלא שנתחברו והיו בבחינת פרצוף אחד מקושרים כולם יחד.
בחינות עיבור גם בזמן יניקהעריכה
[ ועם היות כי ענין היניקה היא אמצעית בין שתי העיבורים ואין בה בחינות עיבור -- עם כל זה נרמז בה גם כן בחינת עיבור והוא באופן זה:    כי הנה היניקה הזו היא מן הדדים של אימא הנקראים 'שדים', וסודם הם שם 'שדי'. וכבר ביארנו כי שם שדי הוא בחינת שם ההוי"ה (שהפשוט שלה הוא בגמטריא כ"ו). ועם הע"ב שנעשה ממנו ועם הרי"ו שנעשה ממנו -- הרי כ"ו וע"ב ורי"ו - הם בגמטריא שד"י.
והם בסוד שלשה הקוים. כ"ו בסוד הת"ת (שהיא ההוי"ה עצמה), וע"ב בסוד החסד (שעולה בגמטריא ע"ב), ורי"ו בסוד הגבורה שהוא בגמטריא רי"ו.
ומבחינת אלו השדים הנקראים שד"י ינקו אלו השש קצוות דז"א באופן זה:
כי חג"ת שבו הם סוד שדי הנזכר
וכן הנה"י שלו ינקו משם ונעשו בחינת כ"ו וע"ב ורי"ו אחרים כנודע. כי גם בנצח הוד יסוד יש סוד כ"ו ע"ב רי"ו כמו שיש בחג"ת.
אלא ההפרש הוא כי הנה תיבת שדי נזכרה בפסוק בשני פנים, האחת ברפה - והוא "בין שדי ילין", והשני בדגש - והוא "ואל שדי יתן לכם רחמים". והנה בחג"ת הוא שם שדי ברפה, לשון שדיים, כי שם מקום הדדים. ועוד כי שם הוא רחמים. אבל נה"י הם דין ולכן שם הוא שם שדי בדגש המורה על דין.
והרי איך גם ביניקה יש בה סוד עיבור שהוא סוד ע"ב רי"ו הנז' (שהם אותיות עיבור).

וזמן היניקה הזה נמשך עד תשעה שנים ויום אחד כנ"ל. ואח"כ נכנסו בו ארבעה המוחין בארבעה שנים אחרים ונשלמו בו י"ג שנים ויום אחד ואז הוא איש גמור כנ"ל.

וטעם אלו הי"ג הוא כי הנה הוא בן שש קצוות ואח"ך נמשכו בו ארבע מוחין בסוד מקיפים, קודם שיכנסו בחללי גלגלתא (והיא הבחינה הרביעית משש בחינות שיש במוחין כנ"ל), ואח"ך נכנסו בו המוחין בסוד מוחין פנימיים ונעשו שלשה מוחין בלבד (שהם חכמה ובינה ודעת, בתלת חללי גלגלתא). נמצא כי המוחין הם ארבעה מקיפין ושלשה פנימיים והשש קצוות -- הרי הם י"ג כמנין הי"ג שנים.

עבור השני של חיצוניות - ט' חדשיםעריכה

ונבאר עתה ענין העיבור השני אשר לצורך המוחין.    וזמנו הוא תשעה חדשים בלבד והוא מספר שש הקצוות ושלשה המוחין הפנימיים אשר הם תשעה בחינות שכולל ז"א.

גם היא לסיבה אחרת והוא כי העיבור הזה אינו כמו העיבור הראשון (שהיה בזווג א"א עצמו), אבל עתה הוא זווג אבא ואמא עצמן לתת מוחין לז"א ונוקביה. ועיקרו הוא מן אבא ואמא אלא שנעשה על ידי התלבשות אריך אפין בהם -- הפך מן העיבור הראשון שעיקרו היה מן אריך אפין. והנה זה נמשך לו מן המזל השמיני דדיקנא דא"א (שיש בו שלשה הווי"ת כנ"ל). והי"ב יודין שימשו בעיבור הראשון ועתה שימשו הט' ווי"ן אשר בהם וכנגדם היו תשעה חדשים אלו שבעיבור השני בזה.


והרי נתבאר ענין בחינת החיצוניות דז"א ונוקביה בסוד כל העולמות כולן. והעיבור הראשון שבו היה על ידי זווג אריך אפין עצמו שנזדווג מיניה וביה בסוד היסוד שבו הכולל זכר ונקבה, ועל ידי זווג הזה עשה לבוש אליו מן השש קצוות של ז"א ומנוקבא. וכל זה בבחינת החיצוניות.

שני עיבורים של הפנימיות - ט' וז' חדשיםעריכה

והנה אח"ך היה כל ענין הנזכר ממש פעם שנית בבחינת הפנימיות של הא"א עצמו, ולא בהתלבשות כמו שהיה למעלה. וממנו נעשה פנימיות אל ז"א ונוקביה, וממנו נמשכו כל נשמות כולן כנ"ל.

והנה השני עיבורים האלו של בחינת הפנימיות: הראשון הוא מתשעה חדשים, והשני משבעה חדשים.

עיבור א' דפנימיות - ט' חדשיםעריכה

והענין הוא כי בעיבור הראשון הזה לא די שנכללו נה"י דאריך אפין בחג"ת שלו, אבל גם החג"ת שלו נכללו בחכמה בינה ודעת שלו עצמו, ונמצא שהם שלש של שלש שלש, והם כלולין מכל תשעה הספירות של אריך אפין עצמו, והם סוד תשעה חדשי העיבור הזה. ועל ידי כך נעשו ששה הקצוות דז"א ונוקביה מבחינת פנימיות.

עיבור ב' דפנימיות - ז' חדשיםעריכה

אח"כ היה עיבור שני לצורך המוחין בבחינת הפנימיות והעיבור הזה הוא עליון מאוד בסוד שבע ספירות תחתונות דעתיק יומין המלובשות באריך אפין (בז' תיקוני גלגלתא דיליה כנ"ל), ולכן היה זה העיבור מן שבעה חדשים. ולהיות כי בחצי העליון של החסד דעת"י אין יכולת להשיגו -- כי גבה ממנו מאד ואין בו שום השגה כלל -- לכן היולדת לשבעה יולדת למקוטעין כמו שאמרו ז"ל, ואינה לוקחת מהם כל השבעה חדשים שלימים.

[ ובזה תבין כי רוב הצדיקים הקדושים העליונים נולדו לז' חדשים כמו משה רע"ה ושמואל הנביא ע"ה ופרץ וזרח ודומיהם לפי שכולם נמשכין מן אותם שבעה דגלגלתא. ודי בזה. ]

עד כאן שמעתי ממורי ז"ל בהקדמ' ביאור אדרת האזינו. תם:


הערות שולייםעריכה

  1. ^ המשך הפסקאות הבאות הינם לדעתי משובשות ולא מובנות. פוסח כמה פעמים בין עיסוק בהארת יעקב לבין הארת רחל. ובכלל נראה שדרוש הגהה ותיקון טעויות שנפלו לתוכן. ואציין בהמשך פה ושם מקומות שנראות בעייתיות לתועלת מגיהים בעתיד - ויקיעורך
  2. ^ כפי הגירסא הנוכחית שסיים בדיבור על רחל היינו צריכים לגרוס גאן "דילה". אמנם יש גם כן להסתפק אם לא חסר לעיל עוד טקסט וכוונתו אל מצחא דיעקב ואכן שפיר גרסינן "דיליה"... - ויקיעורך
  3. ^ אולי צ"ל "גופה" - ויקיעורך
  4. ^ מילים אלו כאן גם כן מראים לדעתי על חוסר טקטס למעלה כי הרי הזכיר כאן סיבה שלישית למה הכאת הקוצא דשערי של ז"א אל נוקבא שונים מזה של א"א כלפי ז"א , בלי שכתב כאן במפורשות למעלה - ויקיעורך
  5. ^ קטע זה היה מגומגם בטקסט המקורי שהועלה בויקיטקסט והחלפתי אותו עם הטקסט הנ"ל כפי שמופיע בדפוס ירושלים ה'תשמח - ויקיעורך
  6. ^ שער הכוונות ענין ויעבור דרוש א', דרוש ג', דרוש ה'. פע"ח שער הסליחות פ"א. ע"ח שער א"א פרק יג.
  7. ^ שער המצות פרשת קדושים ד"ה וענין השעטנז
  8. ^ שער הכונות ענין מנחת שבת
  9. ^ אולי חסר כאן טקסט כי המשך הדברים אינו מובן לענ"ד - ויקיעורך
  10. ^ לכאורה צ"ל "עצמן" - ויקיעורך


פירושים מפוזרים אחדים על האדראעריכה

וזה שמעתי ממנו מפוזר ומפורד באדרא זו דהאזינו:

דף רפח.עריכה

שם באדרת האזינו בדרפ"ח ע"א (ח"ג רפח, א) שורה י"ט וז"ל: ואינון נהורין דמתפשטין כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חדא בלחודוי כו'     זה יובן במ"ש לעיל בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי א"א הוא מתפשט עד סוף נוקבא דז"א דאצילות. ונמצא כי אבא ואמא וז"א ונוקביה -- כל נהורין אילין אינון תקונין ולבושין דיליה, ואיהו אחיד ואתפשט גו כולהון:

דף רפח:עריכה

שם ע"ב (ח"ג רפח, ב) שורה י' וז"ל: האי עתיקא סבא דסבין כתר' עלא' כו' וכל שאר כתרין מתנהרן ומתלהטן כו'     גם זה יובן עם הנ"ל כי א"א הוא עתיקא סבא דסבין כתרא עלאה אשר מתפשט עד סוף כל האצילות כנשמה בתוך כולם:

דף רפט.עריכה

שם בדרפ"ט ע"א (ח"ג רפט, א) שורה כ"ז וז"ל: והכא כתיב ותהלתי אחטם לך כו'     כבר נתבאר בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי מלכות דעתיק יומין (הנקראת 'תהלה') מתלבשת בחוטמא דאריך אפין, ועיי"ש:

דף רפט:עריכה

פסקא: האי עתיקא קדישאעריכה

שם ע"ב (ח"ג רפט, ב) שורה י"א וז"ל: האי עתיקא קדישא סתימ' דכל סתימין לא אדכר ולא אשתכח כו' לא אדכר בר רישא חדא בלא גופא לקיימא כולא כו'     גם זה נתבאר בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי א"א הוא פרצוף שלם אבל לא אדכר אלא רישא בלא גופא -- כי גופא אתלבש בכל פרצופי האצילות בגין לקיימא יתהון. וזמ"ש בגין לקיימא כולא. ולא נשאר בגילוי בלי התלבשות אלא ראשו לבד (שהם שלשה ראשונות שבו). וזהו מה שאמר "לא אדכר" ולא אמר "לא הוי":


פסקא: אתנהירו תלת רישין עלאיןעריכה

שם שורה י"ז וז"ל: אתנהירו תלת רישין עלאין תרין רישין וחד דכליל לון ובמזלא תליין ואתכלילין ביה כו' .

ענין זה יובן במ"ש לקמן דף רצ"א ע"א בענין "כי אל דעות ה'". וביאור הענין הוא כי שני דעות הם: הא' היא הדעת שבא"א - שהוא למעלה מאבא ואימא, והשנית הוא הדעת אשר למטה מאבא ואימא.     וכבר הודעתיך בביאור הקדמת אדרת האזינו כי אבא ואימא נעשו מן הבינה הראשונה השורשית והמקורית מעשר ספירות השרשיית ובא"א לא יש בו רק ספירת הכתר והחכמה (שהם גלגלתא ומוחא סתימאה די ביה). ונמצא כי בין אותה החכמה לזו הבינה צריך שיהיה ביניהם בחינת הדעת, והנה הוא מזל הי"ג דדיקנא דא"א.

וזהו מה שאמר כאן שהם תלת רישין באופן זה: תרין רישין - שהם אבא ואימא, וחד דכליל לון - הוא זה המזל הי"ג דדיקנא הנקרא 'דעת' והוא עליהן וגבוה מהם.   וזמ"ש ובמזלא תליין ואתכלילן ביה כי להיותו גבוה ועליון מהם לכן הם נכללים בו. וזהו הטעם שנמצא בספרי המקובלים שקוראים אל הדיקנא 'בינה', והבן זה, והוא לפי שאבא ואימא הם סוד הבינה השרשית כנזכר והנה היא נכללת במזלא כנזכר.

ובביאור הקדמת אדרת האזינו נתבאר לשון זה היטב יע"ש. ושם תראה ג"כ איך אבא ואימא התחלתם הוא מן הגרון דא"א עד טיבורא דלבא דא"א, והאי מזלא דדיקנא מתפשט ונמשך וחופה ומכסה עליהם, ואורכו גם כן הוא בשיעור ארכה ממש:


פסקא: אתגליף האי חכמתאעריכה

שם (ח"ג רפט, ב) שורה כ"ז וז"ל: אתגליף האי חכמתא ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גנתא כו'     מאמר זה נתבאר היטב בביאור הקדמת אדרת האזינו בענין נה"י דאבא ואימא הנעשין בסוד תלת מוחין ברישא דז"א ועי"ש היטב.

ועוד נבאר לשון זה בענין מציאות אבא ואמא עצמה אשר יש להם שלשה בחינות.

  • ( א ) האחת היא בסוד אות ה-יו"ד של ההוי"ה. כי היו"ד רומזת אל אבא, ובקוץ התחתון של היו"ד שם היתה אימא נכללת בו. ושתי אותיות וד שבמילוי יו"ד הם ברא וברתא (ז"א ונוקביה). הרי כי כולם רמוזים באות היו"ד במילואה. והרי זו בחי' אחת אל או"א באות היו"ד, כי שם נכללו שניהם.
  • ( ב ) הבחינה השנית היא באות הה"א ראשונה של ההוי"ה. כי אז נאצלה אימא במקומה ואז נעשה בנין גופא משתי אותיות ו"ד שבמילוי היו"ד (אשר נרמזו בהם ברא וברתא כנזכר), ונעשו שתיהן צורת ה' אחת הראשונה הכוללת שתי אותיות ו"ד.
[ובזה תבין מ"ש בפר' אחרי מות דס"ה ע"ב (ח"ג סה, ב) וז"ל: דבקדמיתא ינקא להו ולבתר אתעברת מינייהו , והוא דבר שלכאורה אין השכל סובלו, והכי הול"ל "בקדמיתא אתעברת ולבתר ינקא להו". אבל סוד הענין הוא כי בהיות אימא בקוץ התחתון של היו"ד כנזכר -- אז הוה ינקא אימא להו לברא וברתא (הרמוזים בשתי אותיות ו"ד של המילוי כנזכר), ולבתר -- רוצה לומר כשנאצלה אימא ונתישבה במקומה הראוי לה שהוא באות ה' ראשונה של הוי"ה כנזכר -- אז אתעברת מינייהו -- כי מאותם שתי אותיות ו"ד דמילוי היו"ד (שהם ברא וברתא) - אתעברת מינייהו ממש ונעשית צורה ה' כנזכר. ולכן נקראת 'בינה', רוצה לומר בן יה, כי הבינה היא עצמה מציאות הבן האמנם להיותה בחינת נקבה לכן גבר בה כח הבת שהיא ד', ומה שהיה בתחילה ו'ד' נעשו עתה ד'ו' -- ד' על ו' -- כי הברתא (שהיא ד') עלתה על הבן (הנקרא ו') ונעשית ד'ו' (שהוא הה"א עצמה שצורתה ד"ו). אבל בתחי' בהיותה בסוד אבא היה להפך דכורא על נוקבא.  וזהו סוד מ"ש בפר' ויקרא דף י ע"ב (ח"ג י, ב) ו"ד מעילא לתתא ד"ו מתתא לעילא ]
והנה גם שם כשנאצלה אימא במקומה בסוד ה' ראשונה - גם אבא אתגליף תמן עמה בסוד צורת היו"ד העומדת בעוקץ הה"א שלאחוריה [כמו שביארנו בפר' ויקרא די"א ע"ב בסוד כתיבת שם ההוי"ה כי בכותבו אות ה' ראשונה יכתבנה כצורה י"ה כנזכר שם]. והרי איך גם בסוד הה"א נכללו שניהם - אבא ואמא.
  • ( ג ) והנה בעת שנתפשט ונאצל גם כן הבן -- אז יצאה אותה הוא"ו שבתוך הה"א ראשונה (הנקראת אימא) ונשארה אימא בסוד ד' לבד; לפי שעיקרה היא מן ברתא שהיא נקבה והיא ד' כנ"ל. ובסוף סיום המשך ו' זו של שם ההוי"ה יצתה שם ברתא כלילא בברא באברא בסוד אושיט פסיעה לבר (שביארנו בפר' בלק די"ג ע"ב).

הרי נתבארו שלשה בחינות שהיו לאבא ואימא. האחת בסוד היו"ד - כי שם נכללו שניהם, ושנית בסוד הה"א ראשונה - כי גם שם נכללו שניהם, ואח"כ אתגליפו ואתקריאו אבא ואימא:


פסקא: עד דישתמידע דכולא חדעריכה

שם שורה ל"ו וז"ל: עד דישתמידע דכולא חד וכולא הוא עתיקא ולא אתפרש מיניה כלום כו'.     גם זה יובן ממה שכתבנו לעיל דרפ"ח ע"א (שעמ"ר האזינו רפח.) במה שכתב ואינון נהורין דמתפשטין כו' לא שכיח אלא בוצינא חדא בלחודוי כו' , ועיי"ש:

דף רצ.עריכה

שם בדר"ץ ע"א (ח"ג רצ, א) שורה ו' וז"ל: באגדתא דבי רב ייבא סבא כללא דכולא ז"א אקרי 'אתה', עתיקא קדישא דאתכסייא אקרי 'הוא', ושפיר כו'.

יש מאמרים מורים כי חכמה נקרא ז"א (כאשר כתבו קצת מקובלים), אבל הענין הוא זה.    דע כי 'זעין אנפין' אינו רק ז"א הנקרא ת"ת וגם המלכות לבדם. אבל חכמה ובינה הם בחינת אריך אנפין, כי הנה מקומם הקדום הוא בעתיקא קדישא שהוא הכתר הנקרא א"א.  אבל אחר אשר עלה ברצון הכתר להאציל את ז"א (שהוא התפארת) - רצה להשלים תיקונו ולכן האציל ממנו עצמו תרין כתרין קדישין אלין שהם חכמה ובינה ואיתגליפו ברישיה דז"א (הנקרא ת"ת) כדי להדריכו כאב את בן ירצה (כנזכר סוף דרפ"ט ע"ב). ובהיות שירדו ונתלבשו בז"א -- לכן אזדעיר ונתמעט נהוריהו ואיקרון אוף אינון "זעיר אנפין" כמוהו.

וזהו מה שאמר והשתא קרינן באתר דשירותא כו' -- כלומר עתה אשר נתלבשו בז"א ואשתכח ביה בז"א שירותא (שהיא חכמה הנקראת 'ראשית') -- השתא אקרי 'אתה' לנוכח, וגם אקרי ז"א. אבל בהיותם למעלה בא"א במקומם לא אקרי 'אתה', ולא אקרי ז"א:

דף רצ:עריכה

פסקא: תא חזי שירותא דאעריכה

שם ע"ב (ח"ג רצ, ב) שורה א' וז"ל: ת"ח שירותא דא דאקרי אב אתכליל ביו"ד דתלייא ממזלא קדישא כו'     זה יובן במה שהודעתיך בביאור הקדמת אדרת האזינו כי המזל השמיני דדיקנא דעתיקא הוא צורת א' ד-יו"ד וי"ו יו"ד [ י'ו'י' ], ומההיא יו"ד תתאה נמשך אבא ואתכליל ביה. אבל אימא נכללה במזל הי"ג שהוא צורת א' של יו"ד וי"ו דל"ת [ כזה י'ו'ד' ] ומן אותה הדלת נכללת אימא כנלע"ד:


פסקא: בספרא דרב המנונא סבאעריכה

שם ע"ב (ח"ג רצ, ב) שורה י"ט, וביאור המאמר הזה נמצא מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה וז"ל: בספרא דרב המנונא סבא אמר דשלמה מלכא תקונ' קדמא' דגלי ואמר הנך יפה רעיתי מהאי הוא. ותקונא תניינא אקרי כלה דאיהי נוקבא דלתתא כו'

הנה הזווג נמצא בארבעה ספירות לבד והם: חכמה ובינה ת"ת ומלכות. ונמצא לרשב"י ע"ה הפרש גדול בין זווג לזווג. כי חכמה ובינה לא מתפרשן לעלמין מה שאין כן בת"ת ומלכות. וצריכין אנו לדעת מפני מה זווג חכמה ובינה תדירי ואין כן בזווג ת"ת ומלכות?

ועוד לעיקר הענין מה הוא הזווג של חכמה ובינה ומה הויה היא מתחדשת ממנו? כי בשלמא זווג ת"ת ומלכות -- נותן נשמה לעם בני ישראל כדכתיב "ונשמות אני עשיתי". אבל זווג חכמה ובינה -- מה יתן ומה יוסיף? שמא תאמר להעמיד ההויו"ת שהם הספירות על זירוזם, וכדי שיתעטרו ת"ת ומלכות באותם עטרות המשובחות ויתייחדו (וכמו שכתב מורינו נר"ו שער מהות והנהגה פרק ז') -- ליתא. שאם כן לא היה ראוי להיות זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות כדי לעטרם באותם עטרות, כי כן נראה מדברי הזוהר בפירוש שעטרות אלו לצורך זווג ת"ת ומלכות הם שהרי אמר בפר' אחרי מות דף ס"א ע"ב שורה ל"ה (ח"ג סא, ב) וז"ל: ותאנא בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין יתיב בעטרוי כדין כתיב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא כהאי דרגא כו' -- הרי בפירוש שעטרות אלו הם לצורך זווג ת"ת במלכות, והיה אם כן מן הראוי שלא יהיה זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות, לא שיהיה לעולם?    [ וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל: ובהיות ייחודם תמידי יהיה העטרה אל הבנים בעת הצורך -- ואין תירוץ זה כלום. ]

והנראה אלינו בזה הוא כי שני מיני זווגים אלו צריכים להוות מלאכים ורוחין קדישין ולהיות נשמות לעליונים ולתחתונים; ועל ידי זווג חכמה ובינה מתהוין מלאכים ורוחין קדישין ומתהוין נשמות המלאכים העליונים. ואין כונתינו נשמות ממש, כי אם חיותם, והוא האור השופע בהם להחיותם, וכמו שאמרו "ואתה מחיה את כולם" - מחיה לכולם. וזה תמידי כמו שאמר בזוהר בפר' בלק וז"ל: ת"ח כל אינון מלאכים דלעילא לא קיימין ולא יכלי למיקם כד בנהורא עלאה דנהיר לון וקיים לון ואי אפסיק מנייהו ההוא נהורא דלעילא לא יכלי למיקם כו'.   ולפיכך לא מתפרשן לעלמין כי הם צריכים לתת מחיה ומזון לעליונים לעולם ועד, ולהיות מלאכים חדשים לבקרים.

האמנם זווג ת"ת ומלכות -- להיות נשמות לתחתונים -- וזה לפרקים ולעתים מזומנים. ובזה הרוחנו שאין פירוש "דלא מתפרשן לעלמין" בשעת שלום לבד כמו שפירש מורנו נר"ו, כי זה דוחק. ועוד שבפירוש נראה מדברי הרשב"י ז"ל באדרת האזינו כנ"ל שגם בעת הגלות לא מתפרשן וזה לשונו: בספרא דרב המנונא סבא אמר דשלמה מלכא תיקונא קדמאה כו'. אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין כו' -- אלא לעולם ועד אין זווג זה חסר אפילו רגע כי הוא חיי המלאכים העליונים ואין להם חיות כי אם על ידי זווג זה.

ודע כי אין כונתינו באומרנו שזווג חכמה ובינה לצורך המלאכים העליונים לשלול שאין בו צורך לתחתונים -- כי מבואר בזוהר בכמה מקומות כי מזווג חכמה ובינה נעשים עטרות לבנים ועל ידי כן מזדווגים ומתייחדים ת"ת ומלכות. אבל כונתינו לומר כי זווג חכמה ובינה הוא צריך לעליונים ולתחתונים, מה שאין כן בת"ת ומלכות שאינו כי אם להוות נשמות לתחתונים.

ועם זה נעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתקונין שנשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, ובכמה מקומות נזכר שם דאתתרכא אימא עלאה וכיוצא בדברים אלו.  והענין הוא כי להנחיל עטרות לבנים לייחדם לשיתייחדו -- חסר בעונותינו הרבים בזמן הגלות. וזהו מה שאמר "אימא עלאה" - כי בערך שהיא אימא להנחיל לבניה - אתתרכת, כי אינה מזדווגת להנחיל עטרות אל הבנים לייחדם.     וזהו ענין קרבן עולה ויורד. כי אינה מתחברת יו"ד בה"א עד שתתחבר וא"ו בה"א. כי ענין יו"ד בה"א מורה שהזווג לצורך הבנים (כי יו"ד מילואו ו"ד שהם ד"ו פרצופים, וה"א צורתם גם כן ד"ו).

ונמצינו למדים שהזווג חכמה ובינה לא יחסר תמיד; אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלם כי אינו צורך הבנים ואינו כל כך משובח כדי שיגיע ממנו עטרות אל הבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתייחד. אבל יש זווג לצורך העליונים להחיותם, וזה לא יפסק.

ובזה יובן מ"ש בזוהר בפר' אחרי מות דס"א ע"ב (ח"ג סא, ב) שורה כ"ח וז"ל: ת"ח כתיב ונהר יוצא מעדן כו'. וראוי לעורר בו קצת הערות ומתוכן נבא אל מבוקשינו.

  1. ראשונה מאי אתפשט בסטרוי דקאמר ומהו אתפשטותיה?
  2. שנית מאי קאמר "בזווגא שלים"? מכלל דאיכא זווגא דלא הוי שלים?
  3. ועוד שאמר אח"ך זווגא בההוא נתיב כו' למה לו להזכיר שם זווגא פעם שנית?
  4. ועוד מהו דלא אתידע לעילא ולתתא? ואם לא אתידע לעילא כל שכן דלא אתידע לתתא?
[ עד כאן מצאתי, ולא נמצא עוד במאמר הזה... ] 

פסקא: אבל האי אימא לא אפסיק רעותאעריכה

שם ע"ב (ח"ג רצ, ב) שורה כ"ד וז"ל: אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין כחד נפקין כחד שריין לא אפסיק דא מן דא ולא אסתלק דא מן דא ובג"כ כתיב ונהר יוצא מעדן יוצא ודאי ולא אפסיק כו'.

כבר נתבאר לעיל. ואמנם אומרו כחדא נפקי -- ירצה כי ז"א ונוקביה כשנאצלו ונולדו מן אימא, נולד ז"א בתחילה ואח"ך נפקת נוקביה מאחורי חדוי. אבל אבא ואימא נאצלו יחד ולא קדם זמן זה לזה.


עוד ירצה, דע כי חמשה חילוקים יש בין אבא ואימא אל זווג ז"א ונוקביה.

  • ( 1 ) האחד הוא כי אבא ואימא הם תמיד שוים בקומתם. מה שאין כן בז"א ונוקביה. כי הנוק' לא יצאת עד אחר שיצא ז"א -- עד חצי הת"ת שבו -- ואח"כ יצאת היא משם ולמטה. ובערך בחינה זו אמר כחד נפקין.
  • ( 2 ) השני הוא כי אבא ואימא מן העת שנתקנו ואילך תמיד היו פנים בפנים. אבל ז"א ונוקביה -- אף גם אחר התיקון שבא אחר מיתת המלכים כנודע -- אינם פנים בפנים אלא לפעמים. ובערך בחינה זו אמר כחד שריין.
  • ( 3 ) השלישי הוא כי אבא ואימא זווגייהו תדיר ולא אתפרשן. מה שאין כן בז"א ונוקביה שזווגם הוא לפרקים. ובערך בחינה זו אמר לא אפסיק דא מן דא.
[ אבל צריך שתדע כי שני מיני זווגים הם:  האחד הוא להאציל נשמות חדשות לתחתונים, והשני הוא לתת חיות ומזון אל העולמות. וזה הזווג השני של חיות העולמות אינו נפסק לעלם מן אבא ואימא (כדי שלא יתבטלו ויחרבו העולמת כולן ח"ו אם יפסק רגע אחד). אבל הזווג האחר נפסק לפעמים, אפילו מאבא ואימא [כמו שהודעתיך במצות שלוח הקן ועיי"ש].    אבל בז"א ונוקביה אפילו זה הזווג השני של החיות נפסק לפעמים. וזהו מה שאמר הפסוק "לא ידון רוחי באדם לעולם" -- רוצה לומר לא ימשך רוח החיות העליון ב'אדם' העליון (הנקרא זעיר אנפין) לעולם. כי אם יהיה נמשך תמיד לעולם יאריכו הרשעים ימים רבים ויחיו תמיד ברשעם. אמנם מראותם שאינם מאריכים ימים יחזרו בתשובה ולכן לא ידון רוחי באדם לעולם אלא שיהיה נפסק. מה שאין כן בזווג אבא ואימא כנ"ל. ]
  • ( 4 ) הרביעי הוא כי אבא ואימא הם רחמים. כי אפילו אימא שאמרו בספר הזוהר "דדינין מתערין מינה" -- היינו אחר שיצאו ממנה ז"א ונוקביה; אבל בהיותם למעלה הכל הם רחמים. מה שאין כן בז"א ונוקביה, שלפעמים הם רחמים ולפעמים הם דין. וזהו מה שאמר בספר הזוהר בפר' חיי שרה בדף קכ"ג ע"א (ח"א קכג, א) על מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. כי בכתר ובאבא ואימא (שהם בחינת מאה ובחינת עשרים) נקט לשון "שנה" - דלית בהו דינא ורחמי. אבל בז"א ונוקביה (שהם בחינת שבעה) -- נקט לשון "שנים", רבים, דמתפרשן בדינא וברחמי.
  • ( 5 ) החילוק החמישי הוא כי אבא ואימא אין בחי' החיבוק נפסק מהם והם כתרין רחימין דמתחבקאן דא בדא (כנזכר בס' הזוהר). מה שאין כן בז"א ונוקביה.
  • עוד יש חילוק אחר זולת החמשה החילוקים הנזכרים והוא כי אבא ואימא אינון חד גופא ממש, מתדבקן דא בדא פנים בפנים. מה שאין כן בז"א ונוקביה שהם תרין גופין.

דף רצא.עריכה

פסקא: תרין עטרין דהוו גניזין בגויהועריכה

שם בדרצ"א ע"א (ח"ג רצא, א) שורה י"ב וז"ל: תרין עטרין דהוו גניזין בגויהו     אלו השני עטרין נתבארו היטב בביאור ההקדמה אדרת האזינו, ועיי"ש:


פסקא: כי אל דעות ה' דעותעריכה

שם ע"א (ח"ג רצא, א) שורה נ"ו וז"ל: כתיב כי אל דעות ה' דעות ודאי הוא דעת ירית כו'.     ענין זה נתבאר לעיל בדף רפ"ט ע"ב במ"ש אתנהירו תלת רישין עלאין תרין רישין וחד דכליל לון כו' , וע"ש ביאור ענין שתי דעות אלו.


עוד יש לפרש לשון בענין דעות דז"א ‏[1], והענין יובן במה שהודעתיך בהקדמת ביאור אדרת האזינו ענין ארבעה המוחין דז"א. כי הם חכמה ובינה שבו ועוד דעת שבו המתחלק לתרין עטרין הנקראים חסד וגבורה.

וצריך שתדע כי בשני המוחין הראשונים (חכמה ובינה הנקראים אחסנתא דאבוי ואימיה) יש בהם בינתים בחינת דעת המזוגם. וגם למטה, בין תרין עטרין הנז', יש בחינת דעת שני המכריע בין שני העטרין ההם. וכנגד שתי דעות אלו נאמר כי אל דעות ה' בלשון רבים.

[אבל יש הפרש ביניהם.  כי הדעת הראשון נשאר למעלה ואינו יורד ומתפשט כמו הדעת השני המתפשט לכמה אדרין ואכסדראין (כנזכר באדרת נשא דף קכ"ו ע"א (ח"ג קכו, א)), ולכן "ולו נתכנו עלילות" -- כתיב באלף וקרינן בואו. כי כנגד הדעת הראשון שאינו מתפשט כתיב באלף -- ולא נתכנו עלילות, שאינו מתפשט בעלילות תוך ז"א. וכנגד הדעת השני המתפשט ויורד בעקמימות ובארחות עקלקלות לכמה אדרין ואכסדראין מכאן ומכאן בחסד ובגבורה (והוא סוד יעקב דכתיב ביה עם חסיד תתחסד כו' דנקיט לתרין סטרין ואחיד לון) -- לכן כתיב ביה ולו נתכנו עלילות - שהם אלו העלילות והערמומיות שנתכנו לו.

ונחזור לבאר ענין אלו השתי דעות מה ענינם.    דע כי הדעת הראשון מקורו הוא למעלה בתרין תפוחין קדישין, שהם תרין אנפין דא"א, שהם התיקון השביעי מי"ג תקוני דיקנא דא"א כנזכר באדרת נשא דקל"ג ע"ב (ח"ג קלג, ב) תיקונא שביעאה פסיק שערא וכו' הה"ד ישוב ירחמנו כו' ובהאי דלתתא הוא אמת כו' -- פירוש כי אלו הי"ג תיקונין נרמזו בפסוקים מי אל כמוך כו' והמידה השביעית הוא 'ישוב ירחמנו', וגם נרמזו בה' ה' אל רחום וחנון כו', והמדה הז' היא 'ואמת' (כמבואר אצלנו בסוד ויעבור והי"ג מידות). והוא, כי להיותו שביעי הוא כולל כל שית תיקונין הראשונים והוא השביעי להם. ולכן יש בזה התיקון השביעי שבעה הויות דס"ג [כזה: יו"ד ה"י וא"ו ה"י], והם בגמטריא אמת‏[2]. ואח"כ מאלו שבעה הויות דס"ג אשר בזה התיקון -- נמשכין מהם שבעה מילוים שבהם באימא עלאה. פירוש כי כשתסיר ארבעה אותיות הפשוטות של ההוי"ה (שהם ששה ועשרים) ישאר חשבון שאר אותיות המילוי בגמטריה ל"ז. ונמצא כי ז' פעמים ל"ז הם בגמטריא ז' פעמים הב"ל והם שבעה הבלים שאמר קהלת. והטעם הוא לפי שנמשכים באימא עלאה ומתגלי' בפה שלה.

וזהו סוד "תורת אמת היתה בפיהו" כי אלו ההבלים נמשכים מתיקון 'אמת' - בפיהו של אימא. ומלת "בפיהו" נחלק לשנים -- בפי הו -- רוצה לומר כי ה"ו במילויים הם ה"י וי"ו ובגמטריא הב"ל, להורות כי כל אלו ההבלים הם בסוד מילוי הוי"ת ס"ג העולה בגמטריא הב"ל, והם שרש השבעה הבלים שאמר קהלת.

ואח"כ אלו השבעה הבלים יוצאין מפי אימא עלאה ומתלבשין בהם שבעה ספירות תחתונות דאימא (כנודע בסוד ההבל שהוא אור מקיף ומלביש), ואח"כ כאשר בא אימא לעשות מוחין בז"א -- כבר ביארנו בביאור הקדמת אדרת האזינו כי שש בחינות יש בהם, ושם אמרנו כי הנה הארבעה מוחין מתלבשין בתחילה תוך נה"י דאימא ואח"כ נכנסין תוך רישא דז"א. והנה כשנכנסין בחינת תרין מוחין חכמה ובינה דז"א (הנקראים אחסנתא דאבוי ואימיה) בתוך נצח והוד דאימא (זה בנצח, וזה בהוד) -- הנה אז גם כן נכנסין שם אלו השבעה הבלים הנזכרים שם (שהם שבעה מילויים דהוי"ת ס"ג) ונעשין שם בסוד דעת מכריע ביניהם. וזהו סוד הדעת העליון הנ"ל אשר מקורו למעלה בתיקון שביעי דדיקנא דא"א הנקרא 'ואמת'.

[ ודע כי מרע"ה זכה אל הדעת הזה העליון. וזהו מה שאמר "וירא ה' כי סר לראות" - שהם שבעה הבלים האלו אשר כולם הם בגמטריא כמנין ס"ר. ומכאן נמשך המן לישראל שנאמר בו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ונאמר עליו "ונפשנו קצה בלחם הקלקל", וקלקל בגמטריא ס"ר.
והנה מרע"ה לבדו הוא אשר זכה להוריד הדעת הזה אל נוקבא דז"א ונעשה בה בחינת דעת ק"ל בסוד דעתן של נשים קלה. כי ר"ס הוא בגמטריא קלק"ל שהם שני פעמים ק"ל. וק"ל האחד נשאר למעלה בדעת הז"א, וק"ל השני יורד למטה בנוקביה, ונעשה לה דעת קל. והנה כאשר מחצית אלו ההבלים ניתנין בדעת הנקבה בסוד דעת ק"ל -- אז נאמר "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש" וסמיך ליה "וירא ה' כי סר לראות" -- כי נעשית היא לבת אש, שהם אותי' הב"ל ולה"ב אש - הכל דבר אחד, ונמשכין מאותם השבעה ההבלים שהם בגמטריא ס"ר כנזכר.

ואמנם הדעת התחתון הוא למטה בין תרין עטרין קדישין הנודעים, והוא מכריע בין אותם תרין עטרין, והם סוד חמש חסדים וחמש גבורות שהם עשרה הויו"ת‏[3] שהם גם כן בגמטריא ר"ס. וכאשר חציו של הדעת התחתון הזה ממלא אדרין ואכסדראין -- אז החמש חסדים מתפשטין בזכר (לפי שהוא מטה כלפי חסד כנודע) והה' גבורות הם יורדין ומתפשטין בנקבה, ואז נאמר כי דעתן של נשים קלה -- שהם חמש הויו"ת דחמש גבורות שהם בגמטריא ק"ל, ועם החמשה הויו"ת עצמן הרי קלה[4]. וזהו סוד חמשה פסוקים שיש בפרשת שמע וכל אחד מהם ר"ת וס"ת שלו הוא בגמטריא כ"ו - כמנין הוי"ה אחת. וסך החמשה הם ק"ל.


פסקא: האי אב ואם כלילן כולאעריכה

שם ע"א (ח"ג רצא, א) שורה כ"ח וז"ל: האי אב ואם כלילן כולא כולהו בהו סתימן ואינון סתימן במזל' קדיש' עתיקא דכל עתיקין כו'

זה יובן במה שבארנו לעיל דף רפ"ח ע"א במה שכתב ואינון נהורין דמתפשטין כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חד בלחודוי כו' , וכמו שנתבאר בביאור אדרת האזינו כי אבא ואימא מתלבשין תוך ז"א ונוקביה ונמצאין סתימין ומכוסין בתוכן. וזהו מה שכתב כולהו בהו סתימאן. ואח"כ אבא ואימא סתימין ומסתרין ומלבישין לעתיקא קדישא א"א המתלבש בתוכם. ונמצא כי עתיקא הוא כולל כולא:

דף רצב.עריכה

שם בדרצ"ב ע"א (ח"ג רצב, א) שורה י"ו וז"ל: כד יסתכלון בכל מילי כולא הוא עתיקא בלחודוי הוא הוי והוא יהא וכל הני תקונין ביה כו'.

זה יובן במה שבארנו לעיל בדף רפ"ח ע"א במ"ש ואינון נהורין דמתפשטין כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חד בלחודוי כו' -- כי א"א מתפשט ומתלבש בתוך פנימיות כל האצילות כולו (כמבואר בהקדמת ביאור אדרת האזינו). ושם גם כן נתבאר היטב מה שאמר אב ואם מהאי מוחא נפקו וביה תליין וביה אחידן ז"א בע"ק תלייא ואחיד . והא אוקימנא מלי באדרא:

דף רצב:עריכה

שם ע"ב (ח"ג רצב, ב) שורה כ"ז וז"ל: בחללי דגולגלתא נהירין תלת נהורין ואי תימא תלת ארבע אינון כו'     כל לשונות מאמר זה עד סוף הדף נתבארו היטב בהקדמת ביאור אדרת האזינו מפוזר ומפורד שם. ושם נתבאר כי המוחין דז"א כשהם בבחי' אור המקיף עליון אז הם נחלקים לארבע מוחין -- אחסנתא דאבוי ואימיה, ותרין עטרין. וכן כשהם בסוד אור המקיף תחתון (הנקרא תפלין דרישא דז"א) הם בסוד ארבע פרשיות. אבל בהיותם בבחינת מוחין פנימים גו תלת חללי גלגלתא אז מתחברין תרין עטרין והוו חד מוחא הנקרא דעת בחלל השלישי, ונמצאים אז תלת מוחין בלבד. וזהו מה שאמר ואי תימא תלת ארבע אינון -- כי באור המקיף הם ארבעה ובאור פנימי הם שלשה לבד כנזכר.

ושאר כל מלות לשונות אלו נתבארו שם היטב, ועיי"ש. גם ביארתי קצת מאמר זה באדרת נשא בדף קל"ה ע"ב (שעמ"ר נשא קלה:).


שם ע"ב (ח"ג רצב, ב) שורה ו' וז"ל: וע"ד תנינא במתניתא דילן דניצוצא אפיק זיקין בזיקין לש"ך עיבר כו'     כל זה נתבאר היטב בפר' בא דל"ח ע"ב (שעמ"ר בא לח:) בענין נער ונערה, ועי"ש היטב:


שם ענין אוירא דכייא כולי    נתבאר בפר' בשלח ד"נ ע"א (ח"ב נ, א) (שעמ"ר בשלח נ.) בתוספתא עד לא אשתקע אוירא דכייא כולי, ופרשת נשא דקל"ה ע"ב (ח"ג קלה, ב) (שעמ"ר נשא קלה:), ובהקדמת ביאור אדרת האזינו. ועיי"ש היטב מאד:

דף רצה.עריכה

שם בדרצ"ה ע"א (ח"ג רצה, א) שורה י"ו וז"ל: הא כל תקונין דדיקנא אוקימנא דכולהו מתקונין דדיקנא עתיקא קדישא אוקימנא באדרא קדישא שיתא אינון תשעה אקרון דתקונא קדמאה כו'

ענין זה נתבאר בסוף הקדמת ביאור אדרת האזינו וע"ש. גם נתבאר בפ' נשא דף קמ"ו ע"ב (ח"ג קמו, ב) (שעמ"ר נשא קמו:) ברעיא מהימנא איך דיקנא דז"א נשלמת לי"ג תקונין.

עוד דע כי אלו תיקוני דבדיקנא דז"א נזכרים בפרשת שלח לך‏[5], והם באופן זה:

  • ארך -- א'.
  • אפים -- ב'.
  • ורב חסד-- ג'.
  • נושא עון-- ד'.
  • ופשע-- ה'.
  • ונקה-- ו'.

נמצא ששיתא אינון. אבל תשעה אקרון עם שלשה אחרים שהם:

  • 'לא ינקה',
  • 'פוקד..',
  • 'על שלשים'
    -- הרי שלשה אחרים נמצאו כולם תשעה. ואלו הם התשעה ראשונים שבדיקנא דז"א.


ומאירים מלמעלה 'אל, רחום, וחנון' (שהם מן הי"ג דרישא, שהם יה"ו של העליון דא"א) ב-'ארך, אפים, ורב חסד' (שהם שלשה כנודע). נמצאו שלשה עלאין מאירין באלו השלשה.

גם השלשה אחרים (שהם 'ואמת', 'נוצר חסד', 'לאלפים') הם מאירים בשנים תחתונים דז"א (שהם 'נשא עון', 'ופשע'). ולפי שהשלשה עלאין הם אותיות יה"ו של ההוי"ה דבתר כתפוי דא"א ואין שם כל כך הארה גדולה -- לכן אין בהם כח להאיר זולתי בשנים תחתונים ולא בשלשה כמספרם.

נשארו עתה ה' אחרונה שבהוי"ה עליונה דא"א וה' תתאה שבהוי"ה תתאה דבתר כתפוי דא"א, ואלו הם מאירין כאן בז"א במדת 'ונקה'. והטעם למה נצטרכו שתי ההיהי"ן הנזכר להאיר כאן הוא מפני להאיר בג' אחרונים שהם 'פוקד עון אבות וכולי'‏[6] כנ"ל. והנה הם דינין וצריכין מיתוק והארה גדולה להמתיקם. והנה עם אלו השלשה הם ששה עשר אלא שאלו נדחים מפני שהם דינים כנזכר.

והנה ההוי"ה העליונה דא"א שמאיר בז"א בשתים מהם -- אעפ"י שמקבלים הארה מהם -- אין הארתם שוה לעליונים. ולכן למטה בשמותם אין בהם אותיות וא"ו ה"א אבל אותיות י"ה יש כאן למטה.

וכמו שיש למעלה בתיקון ראשון דאריך אנפין 'מי אל כמוך' -- גם כן פה בז"א יש בו 'אל' גם כן כתיקון ראשון ממש. ותיקון השני דא"א (שהוא 'נושא עון') הוא התיקון העשירי בז"א.

דף רצה:עריכה

שם ע"ב (ח"ג רצה, ב) שורה י"ו וז"ל: מאי עיר בספרא דאגדתא כד"א ויהי עריך כו'     זה תבין ממה שביארנו בפר' פקודי דרנ"ז ע"א (שעמ"ר פקודי רנז.)


שם ע"ב (ח"ג רצה, ב) שורה כ"ד וז"ל: אחה"ע בגרון א' דטריד מלכין ומהעדיה מלכין ומהקם מלכין כו' גיכ"ק בחיך היאכל תפל מבלי מלח כו'

נתבאר היטב בהקדמת ביאור אדרת האזינו, וגם עתה נבאר ענין זה באופן אחר.    הנה נודע כי אבא ואימא הם ברישא דז"א ובחינתם נקרא 'ראש' ואינה נקרא 'גוף'; כי גוף הוא בחינת ששה הקצוות לבד [וכמו שביארנו לעיל דף ר"ץ ע"א (שעמ"ר רצ.) במ"ש באגדתא דרב יובא סבא כו' ועיי"ש].

והנה החיך הוא חכמה בסוד 'כח מה', והגרון היא בינה מעלמא דאתי, והלשון המזווג שניהם (את החיך ואת הגרון) הוא הדעת; המזווג לאבא ולאימא.

והנה כמו שביארתי לך כי יש חמש חסדים ביסוד הזכר וחמש גבורות בנקודת ציון שבה, ומתבסמים אלו באלו -- כן על דרך זה הדעת שבחכמה הוא המושך חמש חסדים שבחכמה (שהם אותיות גיכ"ק הבאים מן החיך שהוא החכמה) ומתחברים עם חמש גבורות שבבינה (שהם אותיות אחה"ע הבאים מן הגרון שהיא הבינה).    וזהו מה שאמר אשא ומייא מתתקנן ויאן בסטרוי , והם החסדים וגבורות דגיכ"ק ואחה"ע כנזכר.  וזהו מה שאמר אחה"ע בגרון א' דטריד מלכין כו' -- לפי שהם בחינות הגבורות והדינין, אבל גיכ"ק בחיך -- עליהם נאמר "הנחמדים כו' ומתוקים מדבש וגומר" כי הם החסדים, וגם עליהם נאמר "והיה מעשה הצדקה שלום" (כנודע סוד הצדקה והשלום).

ולהיות כי חיבור שתי בחינות אלו הוא על ידי הלשון המזווג החיך והחכמה -- לזה אמר כולא מחכאן דא דלא בלישן ממלל רברבן כו' -- כי הלשון הוא בחינת הדעת המזווגם והוא כדמיון היסוד התחתון. [וזהו מה שנזכר בספר יצירה ברית הלשון וברית המעור].

[ ודע כי לסיבה הנזכר שזווג דאבא ואימא הוא בסוד הפה (שהם חיך וגרון ולשון כנזכר) -- לכן הזווג דאבא ואימא נקרא תמיד בלשון 'אכילה' כמו שכתוב "אכלו רעים כולי" הנדרש בספר' הזוהר על זווג אבא ואימא כנזכר בפ' ויקרא. ]


עוד ירצה, כי הנה נודע כי חמשה מוצאות אלו יוצאות מן הפה העליון. וכבר הודעתיך כי החמש חסדים יורדין מן הדעת ונכנסין דרך הגרון תוך גופא דז"א בבחינת אור פנימי. אבל החמשה גבורות ברדתם מן הדעת - כשמגיעות אל מקום הפה - ויוצאות‏[7] משם לחוץ בבחינת אור מקיף ושבעה תחתונות שבו. ואלו הם שבעה הבלים הנזכרים בספר קהלת וכנגדם עומדים השבעה חסדים בפנים בבחינת אור פנימי כנזכר. ובלי ספק כי החסדים הם גדולים ומעולים מן הגבורות -- אלא שלהיות החסדים בתוך ז"א. אבל הגבורות מקיפות בחוץ בגילוי ולכן אורן גדולה. ובבחינה זו מעלתן גדולה על החסדים.

והנה ביסוד של ז"א שם הוא כח הארת הגבורות שנתפשטו בפנים מתקבצו' שם בבחינת אור פנימי. ואמנם הבל יוצא דרך פי היסוד דרך העטרה לחוץ וחוזר ועולה להקיף את היסוד מבחוץ וזה ההבל הוא מן החסדים והפנימי הוא בחינת גבורות. ונמצא כי החמשה גבורות הם מקיפין מבחוץ את חג"ת נצח והוד, והבל החסדים מקיפות את היסוד.


ונחזור עתה לבאר ענין החמשה מוצאות הפה שהם החמשה גבורות כנזכר. והנה גם שהמדקדקים סידרום כסדר האלפא ביתא -- אחה"ע בומ"ף כו' -- הסדר שלהם האמתי הוא כסדר מוצאם. כי הנה ההברה והקול נעשים במקום הגרון ומשם יוצאות כולן לחוץ ונחלקות לחמשה מוצאות.

  • הראשון הוא אותיות הגרון הקודמות לכולם כי שם מקור המוצא והם אחה"ע.
  • אח"כ מתפשט הקול יותר לחוץ ויוצא עד החיך ושם נעשים אותיות גיכ"ק.
  • אח"כ יוצא הקול עד הלשון ונעשים אותיות דטלנ"ת.
  • אח"כ יוצא לחוץ עד השינים ונעשים זשסר"ץ.
  • אח"כ יוצא הקול יותר לחוץ עד השפתים ונעשים אותיות בומ"ף.

נמצא סדרן:  אחה"ע גיכ"ק דטלנ"ת זשסר"ץ בומ"ף.


וזה סדר שמות הגבורות כנזכר. כי חמשה מוצאות אלו הם בחינת החמשה גבורות הנקראים מנצפ"ך שיוצאות דרך הפה לחוץ ומהם נעשים הכ"ב אותיות כנזכר. וכבר נודע כי אלו החמשה גבורות נקראים חסד גבורה ת"ת נצח הוד. ואמנם סדר מוצאן הם ממטה למעלה לפי כי ברדתם אל הגרון עומדות כסדרן, זו למעלה מזו, כסדר חגתנ"ה.

  • ואם כן היותר סמוכה אל הגרון היא גבורת הוד (התחתונה מכולן), וממנה נעשו שם בראשונה אותיות אחה"ע בגרון. וכמו שידעת כי אימא עד הוד התפשטת, לפי שהוד היא נקבה. והנה אחה"ע היא בחינת אימא.
  • אח"כ יצאת גבורת הנצח דכורא עד החי"ך שהוא אבא ושם נעשו אותיות גיכ"ק (כנודע כי הזכר בנצח והנקבה בהוד).
  • אח"כ גבורת ת"ת, והיא בלשון, ושם אותיות דטלנ"ת.
  • אח"כ גבורת הגבורה, והיא בשיניים, כנודע כי השינים בחינת הגבורה בסוד שי"ן שורקת, וכמ"ש בספר הזוהר פרשת שמות "ממעונות אריות" -- דא אינון שיניים, וארי"ה בגמטריא גבורה. ושם אותיות זשסר"ץ.
  • אח"כ יצאת גבורת החסד עד השפתים בסוד מ"ם דוממת שהיא חסד ונעשו אותיות בומ"ף.


והואיל ואתא לידן נבאר ענין אלו החמשה גבורות הנקראים מנצפ"ך כי מצינו כמה מקומות שבהם נרשמין פעולתן.    כי הנה מצאנו היותם בסוד חמשה מוצאות הפה כנזכר כאן באדרת האזינו, גם באדרת נשא דף קל"ז ע"ב (ח"ג קלז, ב) אמרו ותאנא חמש גבוראן אינון בהאי ז"א כו' ואתפשטאן בחוטמוי בפומא בדרועוי בידין באצבעאן , גם שם דף קמ"ב ע"א (ח"ג קמב, א) אמרו ותאנא חמש ערייתא אתגליין בה כו'. והכי תאנא קול באשה ערוה. שער באשה ערוה. שוק באשה ערוה. רגל באשה ערוה. ואע"ג דתרין אילין לא שניוה חברנא תרין אלין יתיר מערוה אינון
חסר...‏[8]
ונבאר עתה בחינת התפשטותן השני מה ענינו.
הנה החוטם היא מ"ם סתומה דמנצפ"ך, כי אם תסיר הקו האמצעי המפסיק בין תרין נוקבי חוטמא ישאר נקב אחד כדמיון מ"ם סתומה מרובעת.
והפה היא אות פ' דמנצפ"ך, כי אות פ' במילואה נעשית פ"ה.
והזרועות הם ן' פשוטה דמנצפ"ך כי הזרוע ארוך וסתום כעין ן' פשוטה.
והידים הם אות ך' דמנצפ"ך - כי ך' במלואה היא כ"ף, רומזת לשתי כפות הידים זולת האצבעות
והאצבעות הם אות ץ' פשוטה דמנצפ"ך - כי במילת 'אצבע' יש אות צ' וגם ציור אות ה' ץ'‏[9] דומה בראשה לחיתוך האצבעות הנפרדים ויוצאין מן הכף שהוא רגל הצ'.


והתפשטותם השלישי היא באופן זה:   
דע כי שתי הערוות שהם יד ורגל הם שתי גבורות (נצח והוד) האחרונות - לא הזכירום בעלי התלמוד לפי שנודע ששתי גבורות אלו נמתקו עם החסדים ברדתם ביסוד דז"א (כנודע כי החסדים נמתקו שני חסדים ושני שלישים אבל הגבורות לא נמתקו רק שתים האחרונות -- נצח והוד). ואלו הם סוד שתי אותיות הראשונות של מנצפ"ך שהם מ"ן בסוד המ"ן שטוחנין בשחקים שהם נצח והוד ומתמתקות על ידי הטחינה וטעמו כצפיחית בדבש.
ולכן לא הזכירום בעלי התלמוד בבחינת 'ערוה' וגבורות אלא לשלשה גבורות חג"ת (שהם שלשה אותיות צפ"ך, והם קו"ל ושיע"ר ושו"ק) - כי אלו לא נמתקו.
אבל עם כל זה תרין אילין דנצח והוד יתיר ערוה אינון מן השלשה לפי שאלו מן היותר תחתונות בסוד הרגלים -- נצח והוד -- אשר שם הדינין הקשים ביותר. ובפרט כי אלו השתים הם עיקר הגבורות כי מהם נוצר תיקון הפרצוף של הנקבה כנודע; אלא שלהיותן נמתקות לא הזכירום בעלי התלמוד בשם 'ערוה'.


עוד ירצה קרוב אל הנזכר -- דע, כי חמשה מוצאות אלו הכלולים בפה הכוללים כל הכ"ב אותיות הם נשרשים וכלולים בחמשה אותיות מנצפ"ך; כי אחה"ע הוא מוצא הראשון שבכולן וכנגדו היא אות צ' מן מנצפ"ך האחרונה שבחמשה אותיותיה. [אמר שמואל: אתי עם מה שכתב לעיל בסדר האלפא ביתא שהם כמנצפ"ץ] וכדי לבאר זה צריך שתדע כי שלשה המוצאות הם בסוד שלשה אהי"ה שבאימא (אחד דיודין, ואחד דאלפין, ואחד דהיהי"ן), ושני מוצאות האחרים הם בסוד שני אלהים שבאימא גם כן.


ונחזור לענין.

  • כי הנה אחה"ע -- מוצא הראשון שהוא הגרון והוא בגמטריא פ"ד שהוא אהי"ה פעמים 'אהיה' שיש בהם פ"ד אותיות.
[ אמר שמואל: הביאור הוא עשרים ואחד פעם ארבע אותיות אהי"ה, והיינו ארבעה פעמים אחד ועשרים, וכולם מן הכאת שם אהיה אחד המכה ומוציא הארות במספר חשבונו שהם כ"א פעמים אהי"ה כמוהו.     ואהיה זה הוא ממילוי ההי"ן שהוא בגמטריא קנ"א. גם סוד אחה"ע הוא נשרש בצ' דמנצפ"ך כנזכר שחשבונה היא תשעים -- ץ' -- וגם בציורה היא י' ן' פשוטה כזה צ שהם ששים. סך הכל קנ"א גם כן עם הכולל. ]
  • מוצא השני גיכ"ק בחיך - כי מן הגרון נמשכין אל החיך. וגיכ"ק וחי"ך בגימטריה קס"א שהוא סוד אהי"ה דיודין, והוא נשרש בן' פשוטה דמנצפ"ך. כי נו"ן בגמטריא ק"ו, ועם שלשה אותיותיה הם ק"ט. וציורה הוא אות י' בראשה, וארכה שיעור שני ווין -- הם כ"ב. ועם אלו השלשה אותיות -- יו"ו -- הם כ"ה. והנה ק"ט וכ"ה בגמטריא גיכ"ק עם הכולל.
  • מוצא השלישי דטלנ"ת בלשון. ובגמטריא צת"ג -- שם אחד של מ"ב. [ אמר שמואל: צריך לומר חצי שם של מ"ב שהוא בט"ר צת"ג. ]  וסודו ך' של מנצפ"ך. כי ך' פעמים ך' הם ת' ועם ך' עצמה -- הרי ת"ך. וציור ה-ך' היא ד' ו' כזה ך -- הרי ת"ל. וציור אחר ך' הוא שלשה ווין -- הם י"ח ות"ל -- הרי תמ"ח. תחבר עמה הוי"ה דאלפין שהיא מ"ה. נמצא מ"ה ותמ"ח -- הרי תצ"ג כמנין דטלנ"ת.
והוא כנגד אהי"ה דאלפין בזה האופן: כי אם תצרף י"ה [א"מ נ"ל כי לכן מוסיפים כי הלשון סוד הדעת כי חו"ב הנק' י"ה] עם תצ"ג יהיה בגמטריא תק"ח כמנין אחורים דאהי"ה דאלפין
  • מוצא הרביעי -- זשסר"ץ, והם סוד מ' של מנצפ"ך.
  • מוצא החמשי בומ"ף -- בגמטריא קכ"ח -- והם ארבעה מילויים של ארבע הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והוא סוד ף' של מנצפ"ך. כי ף' בגמטריא שמנים וצורתה כו"י ף' -- הרי קי"ו. והמילוי שלה לפעמים נקרא פ"א ולפעמים פ"ה -- הרי ד' אותיות (פ"א, פ"ה) -- הרי ק"ך. ועם כללות ד' אותיות פ"א פ"ה, וכללות שלשה אותיות כו"י ועם הכולל -- הכל הרי קכ"ח כמנין בומ"ף.
[ אמר שמואל: קשה לי הלשון שהרי מנה אותיות פ"א פ"ה שני פעמים. ואולי ירצה כך. בראשונה השמיענו שהפ"א באל"ף והפ"ה בה"א - הכל הוא מוצא אחד ונעשה שם אלהים. ואלהים יש בו חמשה אותיות וארבע אותיות פ"א פ"ה הרי תשעה וג' אותיות כו"י הרי שנים עשר וקי"ו הנזכרים הרי קכ"ח כנלע"ד וכנראה מלשון הר' ז"ל ממה שאמר אח"ך וז"ל: והנה פ"ה ופ"א בגמטר' אלהים פ"ו הרי כי מוצא זה בשם אלהים כנ"ל. הרי רמז מה שאמרנו כי אין קפידת בין פ"א לפ"ה מאחר שהכל הוא מקור אחד מאותיות אחה"ע אשר בגרון. ]

גם דע כי אחה"ע הם בגרון והם בבינה והם בגמטריא אג"פ, וגיכ"ק הם בחי"ך והם בחכמה כי אותיות חכמה חיך מ"ה והם בגמטריא נג"ף.

[אמר שמואל: במספר גיכ"ק, ואלו הם שמות קדושים כנודע.]

דף רצו.עריכה

שם בדרצ"ו ע"א (ח"ג רצו, א) שורה א' וז"ל: ונהירו דתרי מוחי גליפן בה כו' נתבאר היטב בהקדמת ביאור האזינו ובפרט בענין תפלה של יד גם נתבאר בברכת אבות של תפלת שמנה עשרה דשחרית:

תם האדרא זוטא:


הערות שולייםעריכה

  1. ^ (עץ חיים שכ"ה פ"ב כלל י"ז)
  2. ^ יו"ד ה"י וא"ו ה"י כפול ז עולה אמת - ויקיעורך
  3. ^ י' פעמים יהו-ה עולה ר"ס - ויקיעורך
  4. ^ עיין (שער הכונות ד' ס"א ע"ב)
  5. ^ נ"ל שבסביבות זהר חלק ג קסא ב - ויקיעורך
  6. ^ לא הבנתי למה דלג להזכיר 'לא ינקה'... - ויקיעורך
  7. ^ נ"ל דצ"ל "יוצאות" - ויקיעורך
  8. ^ לכאורה חסר כאן. שהרי עיקר ביאורו בביאור ה' מוצאות הפה לעיל ועכשיו רק התחיל בדרך אגב לבאר ענין מנצפ"ך. ואם כן איך פתאום התחיל בביאור התפשטותן השני של מנצפ"ך ואילו התפשטות הראשון לא הזכיר. כנלע"ד. -- ויקיעורך
  9. ^ צריך לומר הצ'