שער מאמרי רשב"י/חלק ב - ספר בראשית/בראשית

מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה - פרשת בראשית

פרשת בראשיתעריכה

דף א.עריכה

פסקא א נוסחה אעריכה

מאמר בספר הזוהר בדף א' ע"א שורה א' (ח"א א, א) וז"ל והועתק מכתיבת ידי הרב הגדול ז"ל:
ר' חזקיה פתח כשושנה בין החוחים מאי שושנה דא כנסת ישראל בגין דאית שושנה ואית שושנה כולי [ועי' ג"כ לקמן בספר' דצניעותא ענין זה בדכ"ה ע"ב מאי כנסת ישראל]:

הנה כנסת ישראל ירמוז לצלע שהיא נקודת י' והיא כלת משה. כי כמו שיש דעת מלגאו (בסוד משה), וישראל ות"ת מלבר (בסוד יעקב) -- כן יש כלת משה מלגאו (והיא כנסת ישראל), ומלכות מלבר (בסוד שכינה, והיא רחל אשת יעקב). ולפיכך אמר דשושנה --היא כנסת ישראל-- נקודה פנימית. ויש עוד שושנה חיצונה מלבר והיא "בין החוחים" כי הקליפות סמוכים לה כנודע. וזמ"ש בגין דאית שושנה ואית שושנה.

ויהיה ביאור הכתוב "כשושנה בין החוחים" (שהיא השושנה התחתונה) "כן רעיתי" (שהיא השושנה העליונה) "בין הבנות". וקראה "רעיתי" דוגמת אימא עלאה שהיא בינה; כי כאמה כן בתה בסוד נקודה זו הפנימית. ובבחינה זו יאמר שמשה זכה לבינה, כי זכה להזדווג בבחינה זו הפנימית הנקראת כלת משה.


מה שושנה דאיהי בין החוחים אית בה סומק וחיור כן השושנה [הפנימית]‏[1] נראים בה הגוונים ויצדק בה לומר סומק וחיור. ואמנם הפנימית לא ימצאו בה גוונים כי נעלמה מעיני כל חי, אמנם יצדק בה דין ורחמים. וזמ"ש מה שושנה דאיהי בין החוחים (שהיא החיצונה) אית בה סומק וחיור אף כנסת ישראל (שהיא הנקודה הפנימית) אית בה דין ורחמים:


(ע"ב) מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא:    - הנה השושנה התחתונה היא עומדת על שנים עשר בקר והים עליהם מלמעלה הרי י"ג. והם י"ג עלין דילה. ונקראים עלין כי הם בדמות הקליפות לה, כי אינם מאצילותה אלא למטה מהאצילות. אף כנסת ישראל (שהיא השושנה הפנימית) אית לה י"ג מכילן דרחמי, והם ו"ק דידיה וו' קצוות דידה, וכללותם -- הרי י"ג מכילן דרחמי. והיא (נ"א והם) נשמה להם מלגאו, והם סובבים אותה. והם סוד י"ג מדות שהזכיר משה למטה למקום כלתו מעתיקא קדישא והורידם עד מקום כלתו, והיא הנקודה הפנימית.

ודע כי נקודה זו שוה לתפארת ממש. לא הוא גדול ממנה ולא היא גדולה ממנו. ולפיכך קראה אחותי רעיתי יונתי תמתי -- תאומתי. ואמנם השנית יצאתה מאחוריו, מבין ב' דרועין ולפיכך זאת הפנימית נכללת ממנו והוא כליל ממנה באופן שיש לה י"ג מכילן בשש קצוותיה. וזהו דסחרין לה בכל סטרהא - בכל קצוותיה. ולפיכך נקראת "כנסת ישראל" להיות כונסת וכוללת כל מה שיש בישראל בעלה. ומכל מקום אף על פי שהיא שוה לתפארת, אינה שוה לדעת - כי גבה ממנה מאד כגבוה שמים על הארץ (שהיא השושנה התחתונה). ואמנם הת"ת שהוא מלבר עם שושנה זו הפנימית שוים, ועליהם אמרו אי אפשר לשני מלכים (שהם ת"ת ונקודה זו הפנימית) להשתמש בכתר אחד - כי כולם שוים כאשר פירשתי. עד אשר נאמר לה לכי ומעטי את עצמך להתלבש בגופא, והיא המלכה החיצונה שיצאה מאחוריו מבין תרין דרועין.


אוף אלהים דהכא משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה:    - ירצה, כי י"ג מכילן דרחמי אלו הנזכרים נמשכו לה מצד שש קצות עליונות שהם בחכמה, נכללים כל אחד בחברתה, והם י"ג. ועוד אלהים דהכא שהיא אימא עלאה הוציאה גם כן י"ג תיבות משש קצוותיה מצד הדין לשמור נקודה זו הפנימית, לבל ישאבו ממנה הקליפות. וזהו מה שאמר לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה.

אחר שכתבתי כל זה נתבוננתי במ"ש בס' במדבר בפ' פנחס בד' רג"ל ע"ב (ח"ג רלג, ב) וז"ל: פתח כמלקדמין ואמר למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד וכי שושן עדות מאי סהדותא סהיד אלא שושן דא איהי סהדותא למעשה בראשית ואיהי סהדותא לכ"י כו'. עד כנס"י בין שאר אוכלוסין ממנן רברבן כ"ז דשושנה קיימא סתי' כולי


ולבתר אדכר זמנא אחרא אמאי אדכר זמנא אחרא כו':    (ח"א א, א) ירצה כי אימא עלאה הוציאה עוד ה"ג (שהם סוד מנצפ"ך) לשמור את השושנ' התחתונה שיצאתה מאחוריו, והם הם חמשה עלין תקיפין הנז' כאן. ונמשכו מן שערי בינה שהם ה' שערי בינה העליונים‏[2] כל אחד כלולה מעשר בסוד הדין שבהם ולפיכך נקראים "גבורות" בסוד הדין ואינון ה' ‏[3] תרעין כל שער כולל עשר. ונקראים ישועות כי הם מושיעים את הנערה לבל ימשול זר בה.

והנה כל חמשה גבורות אלו נכללו בסוד נקודה אמצעית של שושנה זו החיצונה (והיא נקודת ציון כנז' באדרא זוטא). וסוד ה' גבורות אלו הם סוד שושנה זו דאתעבידת מאחוריו מבין תרין דרועין. ונמצא שיש בה חמש ספירות: ת"ת (שהוא בין תרי דרועין), ונצח הוד יסוד מלכות -- הרי חמשה. ולהיותה מקבלת אותם מאחורוי נקראים 'גבורות' בסוד אחורים שהם דין כנודע, ונכללים כולם בנקודת ציון שבה (נ"א שהוא היסוד שבה). וחמשה גבורות אלו הם חמשה אותיות מנצפ"ך ולפיכך הם כפולות להיותם בזכר ובנקבה, זה לעומת זה.

והנה כוס של ברכה צריך להגביהו בחמשה גבורות אלו לעלותם אל שרשם אל מקום היין המשמח למתקם, והם הם חמשה אצבעות היד הימנית, למתקם בסוד הימין ולהעלותם אל שרשם ויתמתקו בסוד הימין שבה ויהיו יין המשמח ולא יין המשכר מצד הגבורה החזקה. ולפי שכוס בגמטריא אלהים אשר ממנו נמשכו ה' גבורות אלו - לפיכך נקראים 'כוס ישועות' ו'כוס של ברכה', בהדבקם בימין להתמתק:


מכאן ולהלאה אור דאתברי ואתגניז וכליל בברית. ההוא דעאל בשושנה ואפיק בה זרעא. ודא אקרי עץ עושה פרי אשר זרעו בו. וההוא זרע קיימא באות ברית ממש:    ירצה כי אחר שנמשכו חמשה גבורות אלו ונכללו כולם בסוד נקודות ציון שבה, נכללו ה' חסדים שבזכר באבר הקדוש על ידי האור הנמשך מן חסד עלאה. ונכנס בנקודת ציון ואפיק בה זרעא --זרע קודש-- הנמשך מן המוח סוד חכמה, להוציא נשמות קדושות לעולם. והנה חמשה אור הנז' פה הם כנגד חמשה חסדים אלו.

וענין גניזת אור זה הוא כי חסד עלאה הנמשך מעתיקא קדישא היה נגלה בלי התלבשות כלל, ולא היו כל הששה קצוות עליונות משמשות לו רק מעבר לבד, כאור העובר דרך ששה חלונות אשר יתמעט האור לסיבת ריחוק המקום לבד. ואינו דומה לאור אשר ישימו נגדו ששה מסכים - כי יתמעט האור מאוד לסיבת המסכים המבדילים. וזהו מ"ש רז"ל שהיה אור זה מבהיק מסוף העולם ועד סופו - כי היה עובר כל השש קצוות בלי שום התלבשות; רק מעבר לבד. ומפני הרשעים שאינן ראוין להשתמש בחסד עלאה הנגלה בלי שום התלבשות, וח"ו ילבישוהו בקליפות ויכניסו נשמות הקדושות תכלית הקדושה בקליפות ח"ו, ולפיכך גנזו והלבישו בצדיק וצדק (יסוד ומלכות) שהם 'צדיקים'. וזהו ענין מ"ש בס' הזוהר בפ' בלק דף ר"ד ע"ב (ח"ג רד, ב) וז"ל אתא דוד ואתקן חופאה להאי בוקר כו' .

והנה חסד עלאה הנגלה בברית קדש אינו מתלבש עד צאתו לחוץ ולפיכך אמר ההוא זרע קיימא באות ברית ממש - כי אינו מתלבש עד צאתו בפי האמה העליונה, ולפיכך למטה אינו מטמא עד צאתו כנודע. ומיד בצאתו בחתימת פי האמה מתלבש בה' גבורות ונפק דינא קשיא. וזמ"ש בזוהר (ח"א יב, א) כד אגניז נפק דינא קשיא. ועוד יש לי דרך אחרת בגניזת אור זה אלא שאין כאן מקומו:

וכמה דדיוקנא דברית אזדרע בארבעין ותרין זווגין ההוא זרעא:    הנה 'דיוקנא דברית' היא נקודת ציון הכלולה מחמש גבורות, דוגמת 'ברית קדש' הכלול מחמש חסדים. והנה לנקודת ציון זרע תחתון מיין נוקבין נעשו במ"ב זווגין והוא שם מ"ב הנמשך מצד הגבורה והם הם מיין נוקבין ולהיות כי אין לך כל טיפה וטיפה שיורדת מלמטה שאין תהום עולה לקראתו טיפיים אמר מ"ב זווגים. ואמנם טעם הדבר הוא כי שם שבעה כפולות, שבעה בשבע' מוצקות, שבעה עליונים ושבעה הנערות שלה כל אחת כלולה משש קצוות -- הרי מ"ב זוגין, מ"ב זכרים ומ"ב נקבות. ומים התחתונים מה שהיא מזרעת הוא ע"י מ"ב זווגים אלו. ולפיכך אמר (ד"ש ע"ד) דאזדרע במ"ב זווגין ההוא זרעא:


כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון בעובדא דבראשית:    הענין הוא שהם מיין דכורין המתפשטי' משם ההויה (שהם: יהוה, יוד הא ואו הא, יוד ואו דלת, הא אלף, ואו אלף ואו, הא אלף -- הרי מ"ב אותיות עם מלויו ומילוי דמילויו) ונזרעים בתוך שם מ"ב הנז' במע"ב היוצא מבראשית עד ב' ד-"ובה"ו". והנה מ"ב אותיות הם ל"ב הנתיבות ועשרה מאמרות. ול"ב נתיבות נמשכין מחכמה בסוד המוח המתפשט לל"ב נתיבות. ויורד דרך חוט השדרה ועובר בכל י"ס הזכר ומושך כחם עד ברית קדש סיומא דגופא. והזרע ההוא נכנס בנקודת ציון ונזרע בתוכו בסוד שם בן מ"ב הנז' במעשה בראשית. ושם מצטיירת הנשמה הקדושה על ידי שם בן מ"ב זה. ולכן מידי עלות הנשמה בכל לילה, לא תוכל לעלות אלא על ידי שם זה בכל לילה, שם מיוחד, בשתים יכסה פניו כו' כנז' בס' התקונין בכתיבת יד. ועוד אני צריך למודעי בלשון זה עד יערה עלי רוח ממרום:

והנה חנוך בגמטריא פ"ד כמנין מ"ב זווגין העולים פ"ד. ועל ידו נעשה הזווג בחול כנודע. ולפיכך נקראת המדה אחרונה 'מערת המכפלה' כי היא כפולה בזוגות. כי למעלה מ"ב ולמטה פ"ד כדפרישית.    עוד נרא' לי על דרך זה דרישא דברית היינו חנו"ך (שהוא כנגד היסוד כנודע) ואזדרע במ"ב זווגין (כמנין חנו"ך כדפרישית). ויעקב לא ראה טיפת קרי פ"ד שנה. כי אם אין האשה מזרעת תחילה (מ"ב זווגין העולים פ"ד) -- לא יזרע הזכר העליון; דמיין נוקבין סלקין בקדמייתא ולבתר הכי נחתי מיין דכורין. וזהו מה שאמר הפסוק "פד"ה בשלום נפשי" -- פ"ד ה' בשלום - דא אינון דכורין:

פסקא א נוסחה בעריכה

וזה נוסחה אחרת לרב זלה"ה במאמר הנזכר:

בראשית ר' חזקיה פתח כתיב כשושנה בין החוחים מאי שושנה דא כנסת ישראל כו':    פירוש משום דאמר ר"ש בפ' ויחי בד' רכ"א ע"א שורה ל"א (ח"א רכא, א) וז"ל בתר דאתדבקת בי' במלכ' באינון נשיקין אקרי שושנת בגין דכתי' שפתותיו שושני' כו' -- אלמא הא שמא מכד דאתדבקת בבעלה רווחא ליה מיניה ולהכי קריה לה כנסת ישראל דממלכא דאיהו ישראל בעלה נקטיה למהוי שושנ'.

וטעמא דמלתא דאיהי דינא ואיהו רחמי, וכד אתדבקת ביה באינון נשיקין רוחא ברוחא נקטא מיניה רחמי ואתהדרת למהוי 'סומק וחיוור'. ואיהו נקיט מינה נמי דינא דאיהו סומק ואתהדר למהוי 'חיור וסומק' כשושנה. והיינו "שפתותיו שושנים" - תרין. והיינו שפתותיו -- נצ"ח והוד; איהי אתקשרת בהוד, ואיהו אתקשר בנצח.

והשתא קאמר דשושנה סתם היא כנסת ישראל שהיא מלכות בהיותם למעלה בחיק דודה ישראל סבא והיא אז נקראת פ"ה ובחינה זו זכה משה לה וזמ"ש פה אל פה אדבר בו כו'. וזמ"ש ר' אבא בפ' ויקרא כלת משה דא כנסת ישראל. ונקראת 'צלע'. וזו היא (דף ה' ע"א) שכינת' עלאה הנז' בתקונין. ונקרא' בינה בחינה זו העליונה כי בעלה עולה בחכמה בסוד ישראל עלה במחשבה, והיא בבינה הנקראת פומא. ולפיכך נקראת בינה בהיותה בחיק אמה. ולז"א חז"ל שמשה זכה לבינה -- כי זכה למלכות בהיותה למעלה בבינה בסוד 'פה' ובסוד נשיקין.

ויש שושנה אחרת בהיותה למטה והיא בין החוחים, והיא שכינתא תתאה. ופירוש הפסוק הוא כך: "כשושנה בין החוחים" (דהיינו שכינת' תתאה) "כן רעיתי" (דהיינו שכינתא עלאה הנקראת רעיא בבינה) "בין הבנות". והיינו דקאמר מאי שושנה? דא כנסת ישראל דהיינו שכינתא עלאה, בגין דאית שושנה ואית שושנה דהיינו שכינתא עלאה ושכינתא תתאה, וקאמר קרא כשושנה בין החוחים כן רעיתי (דהיינו שכינתא עלאה, שושנה עלאה). וקאמר דמה שושנה שהיא בין החוחים דהיינו שכינתא תתאה בין הקליפות אית בה סומק וחיור כי בהכרח יש בה דין אחר שהיא למטה בין הקליפות כן גם כן בכנסת ישראל דהיינו שכינתא עלאה יש בה דין ורחמים. ולפי שלמטה יש גוונים לפיכך אמר 'סומק וחיור', אבל למעלה אין גוונים לפיכך אמר 'דינא ורחמי'.

מה שושנה אית בה י"ג עלין כו':    פירוש שכינתא תתאה עומדת על י"ב בקר והים עליהם מלמעלה הרי י"ג והם הם י"ג עלין דילה; אף כנסת ישראל (דהיינו שכינתא עלאה, בסוד פה) אית בה י"ג מכילן דרחמי שהם י"ג תיקוני דיקנא הסובבים את הפה מכל צדדיו. וזהו דסחרין לה מכל סטרהא. אף אלהים דהכא דהיינו אימא עלאה אפיק י"ג תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה:

פסקא א נוסחה געריכה

וזה נוסחה שלישית לרב הגדול זלה"ה במאמר הנזכר:

בראשית ר' חזקיא פתח כשושנה בין החוחים מאי שושנה דא כנסת ישראל כו':    (ח"א א, א) הכונה היא שמדת המלכות באצילות יש לה שתי בחינות.

  • ( א ) הבחינה האחת היא בחינת י', והיא סוד צלע, כלת משה [שמספר צלע עולה ק"ץ. והוא בסוד ק"ץ הימין, בסוד ק' מהזכר העליון וץ' מהנקבה כד"א "הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" -- כי לא היו ראוים לילד עד הכנסם בימים העליונים האלו כד"א "ואברהם ושרה זקנים באים בימים" - עאלו ביומין עלאין כדקחזי].
[ואמנם משה חטא בצל"ע --שחיסר ממנה שלשים ונשארה סל"ע שהוא חסר שלשים מצלע-- וזהו שכתוב "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" שהוא חטא משה שהכה במטה כנז' בדף ו' ע"ב (ח"א ו, ב). ומיד כתוב בתריה (ש"ב כג, כג עיין שם) 'מִן הַשְּׁלֹשִׁים הכי נכבד' לומר שמשה היה מושך משלשים שנים עליונים שבא בסוד צל"ע. ואח"כ כאשר חטא אפילו "וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא" כי נשארה סל"ע חסירה כל השלשים.
והנה סוד צל"ע הוא סוד פ"ה שיהיה המלכות בבחינתה העליונה, וזמ"ש "פה אל פה אדבר בו", ומשם הדיבור הפנימי של המלכות יוצא. ורצה השי"ת שהסלע (שהם השש קצוות של המלכות) יאירו בסוד ג' עליונות שבה (שהם סוד דיבור וסוד פה שבה); ולכן אמר "ודברתם אל הסלע", סוד דבור. ומשה לא המשיך בה מג' עליונות שבה, כדכתיב "ואל השלשה לא בא". ולפיכך הכה במטה - כי ההכאה מצד שש קצוות שבה לבד, ששם הדינים - ונשארה סל"ע. ולפיכך יצא ממנה דם המורה על הדינים מפני חסרון ג' עליונות שבה שהם רחמים. ובסלע זה יש אחיזה אל הקליפות בסוד קי"ן שעולה בגמטריא סל"ע דאיהו (ע"ב) קינא דמסאבותא, ולפיכך כשראה בלעם את הקיני אמר לו ושים בסלע קנך כי שם אחיזתו וקינו, ומשם נגזר' מיתה על משה כי הוא אתר דמותא.
האמנם צל"ע אין מגיעים שם הקליפות ולבחינה זו זכה משה וזו תקרא "אימא עלאה" לפעמים בתקונין. ובבחינה זו יאמר שמשה זכה לבינה - שהיא בחינה העליונה שבה. וזו תקרא ב"ת י"ה בת פרעה - שהיא בינה, דמתמן אתפרעו ואתגליין נהורין כנז' בזוהר. וכמו שמשה בן י"ה, כן היא בת י"ה. וזו תקרא 'רעיה' כי תמיד היא באחדותא וחדוותא כמו בינה, אימא עלאה:
  • ( ב ) ועוד יש למלכות בחינת שנית והיא חיצונה ותחתונה שבה בסוד סלע שאמרנו, ושם הקליפות סובבים אותה וסמוכים לה. ונקראת "שושנה בין החוחים" כי החוחים סמוכים לה. וזו נקראת 'מלכות' בדרך כלל. ובבחינה זו נקראת אסת"ר שהיא בגמטריא שושנה. וזהו "ותלבש אסתר מלכות". ונקראת שושנה מפני שמשתנית -- פעם לדין, פעם לרחמים, פעם לטב, פעם לביש - מפני הקליפות הסמוכים לה כנז' בס' הזוהר בפ' ויחי.

ועל שני בחינות אלו שבה נקראת 'כנסת ישראל' ו'שושנה'. 'כנסת ישראל' כנגד הבחינה העליונה, ו'שושנה' כנגד הבחינה התחתונה. ולפיכך אמר דאית שושנה ואית שושנה. מה שושנה דאיהי בין החוחים (שהיא התחתונה הסמוכה לקליפות) יש בה סומק וחיור (כי שם ניכרים הגוונים מראה אודם ומראה לובן) אף כנסת ישראל - שהיא השושנה העליונה, עם היות כי שם אינן ניכרי' הגוונים, מכל מקום אית תמן דין ורחמים הממשיכים גוונים אלו למטה. וזמ"ש אף כנסת ישראל אית בה דין ורחמים. ויהיה שיעור הכתוב כך: "כשושנה בין החוחים" (שהיא הבחינה התחתונה) "כן רעיתי בין הבנות" שהיא הבחינה העליונה שבה הנקראת 'רעיה' ו'כנסת ישראל' כדפרישית לעיל. ואמנם 'בנות' אלו הם בסוד שבע הנערות הראויות לה מבית המלך.


ואמר עוד מה שושנה אית לה י"ג עלין כולי - הכונה היא כי הבחינה התחתונה עומדת על י"ב בקר והים עליהם מלמעלה - הרי י"ג, והם כדמות עלין שומרים לפרי; הפרי מבפנים והעלין מבחוץ. כי הם בעולם הבריאה והיא בעולם האצילות. וזמש"ה "והים עליהם מלמעלה" -- מלמעלה דייקא. אף כנסת ישראל אית לה י"ג מכילן דרחמי בסוד הפה העליון, הנתקן בי"ג תיקוני דיקנא סביבות הפה העליון, הנז' בסוד פסוק "מי אל כמוך נושא עון כולי". ויורדים למטה בכנסת ישראל הנקראת "פה" בסוד אל רחום וחנון וכו', וסובבים אותם בכל שש קצוותיה מכאן ומכאן; והבחינה הכוללת - הרי י"ג. וזהו דסחרין לה מכל סטרהא.

ומי"ג מכילן אלו מתבסמת הכלה בסוד י"ג בוסמין עלאין הנז' בישתבח כו' מן שיר ושבחה עד ומלכות כנז' בספר הזוהר. ואעפ"י שי"ג תקונין אלו הם בדיקנא עלאה -- הא אחתינהו משה לתתא לכלתו, ולכן נקראת כנסת ישראל לפי שמכנסת ומאספת מן 'ישראל' - בעלה העליון; וכל אשר לו נתן בידה.

והנה י"ג מכילן אינון דרחמי הורישם הבן הנעים לכלה הכלולה מכח אביו העליון, שהוא חכמה עלאה. וכנגדם הוציאה אימא עלאה (ד"ש ע"ב) י"ג. והרי י"ג תיבות אלו שמ"אלהים" הראשון עד השני מצד הגבורה, להכניע הקליפות ולשמור אותה לבל יאחזו ממנה. וזמ"ש אף אלהים דהכא משעתא דאדכר אפיק י"ג תיבין לסחרא לכנסת ישראל (ע"ג) ולנטרא לה.

וענין י"ג תיבין אילין הוא מסוד שש קצוות כלולות דין ורחמים, והכח הכולל את כולן -- הרי י"ג. ונמשכו אלו מבינה (שהיא אלהים, והיא אימא עלאה). ובשש קצוות אלו (שהם י"ג) מתלבשת בהם כנסת ישראל ומתעלמת בתוכה. והיא נשמה להם. והי"ג מכילן דרחמי שהוריש הבן מאביו הם סוד שש קצוות שבחכמה. וכאשר יכללו י"ג אלו עם י"ג אלו יעלו שם בן ארבע. וכאשר יכללו עמהם י"ג שבזכר (שהם סוד שש קצוות שבו) -- יעלה הכל ט"ל. וזהו שראשי נמלא ט"ל. וזהו סוד יה"ו במילואם שעולה ט"ל. כי השש קצוות נמצאו בחכמה בהעלם גדול, ונתגלו יותר בבינה (שהוא סוד ה' ראשונה שבשם), ונתגלו בת"ת (שהוא סוד ו' שבשם), וכל אחד י"ג -- הרי ט"ל.

ואמנם הת"ת נתגלו בתוכו כל הי"ג, כי מילוי וא"ו עולה י"ג. מה שאין כן בבינה. כי לא נתגלו בתוכה רק ששה לבד. כי ה"א במילואה עולה ששה. והשבעה הנשארים נתעלמו במילוי היו"ד העולה עשרים. והטעם הוא, כי הי"ג הם ששה דין וששה רחמים, והכח הכולל את כולם. ולכן הששה שהם דין נתגלו בבינה - דמינה דינין מתערין, והששה והכח הכולל את כולם (שהם רחמים) נתעלמו במילוי היו"ד שהיא חכמה, רחמים פשוטים.

ועם זה נבין מה שאנו אומרים במנחת שבת "אתה אחד, ושמך אחד" -- כי את"ה הוא מלכות. ו'שמך' הוא מלכות. ולמה נכפלו הענינים? ועל דרך זה הקשו בזוהר באתה קדוש ושמך קדוש בפ' פקודי.    אבל הענין הוא כי בכנסת ישראל יש בה י"ג מכילן דרחמי מצד אבא העולים בגמטריא אחד, וזהו אתה אחד -- כי 'אתה' הוא חכמה הנקרא שרותא כד"א "כי אתה אבינו". ולפי שמקבלת י"ג אלו ממנו נקראת המלכות "אתה" על שמו. וזהו אתה אחד.    ועוד מקבלת י"ג אחרים מאימא הנקראת 'שם גדול' כד"א "מה תעשה לשמך הגדול" כמ"ש בס' הזוהר על פסוק בשכמל"ו בפ' תרומה; דעלמא דאתי אקרי 'שם' וכשמקבלת י"ג אלו מאימא נקראת על שמה. וזהו ושמך אחד. והנה ישראל הם דוגמת אימא עלאה. שכמו שאימא עלאה הוציאה י"ג תיבין לשמור הארץ (היא המלכות) שלא יהנו ממנו הקליפות כדפרישית -- כן ישראל הם י"ב שבטין וכללותם הרי י"ג, והארץ העליונה (שהיא מידת המלכות) אתקנת עלייהו ונשמרת על ידם מהקליפות. וזהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ פירוש מ"י (שהיא אימא עלאה) היא דוגמת עמך ישראל גוי אחד בארץ העליונה, שהיא המלכות; שמתקנים אותה בי"ב שבטים העולים בגמט' אח"ד. וזהו גוי אחד בארץ:


ואמר עוד ולבתר אדכר זמנא אחרא בגין לאפקא ה' עלין תקיפין (ח"א א, א) -- הכונה היא כי יש לבינה שתי בחינות נגלות: אם בחינת מ"י, ואם בחינת אלהים. בחינת מ"י היא עד לא אפיקת תולדין, וכלא סתירה בגווה -- כל מציאות השש קצוות. ובחינת 'אלהים' היא בהתחברות מ"י עם השש קצוות שהם אל"ה שהוציאתם לחוץ, ואז אפיקת י"ג תיבין הנ"ל לנטרא לכנסת ישראל. והוא כנגד מילוי אלהי"ם באלף העולה י"ג אותיו'-- אלף למד הא יוד מם:

אמר שמואל עוד כתב הרב זלה"ה במקום אחר וז"ל כוס של ברכה אצטריך למהוי על ה' עלין כו' הם בחינת חמש גבורות המתפשטות בה במלכות, והם בחינת נקודת ציון שבה, והם ה' אותיות אלהים. ולכן קראם עצין תקיפין. והנה בחמשה אותיות אלהים יש בהם במילואם י"ג אותיות כאשר כתבנו למעלה -- אל"ף למ"ד ה"א יו"ד מ"ם. וזמ"ש מה שושנה אית בה י"ג עלין ע"כ:

ועוד הוציאה חמשה תיבין בסוד ה' אותיות שבאלהים והראשוני' בהם בסוד המילוי הם לשמור כנסת ישראל מהקליפות. אמנם החמשה תיבין הם דינין תקיפין לכפות הקליפות ולהכניעם, והם סוד חמשה גבורות בסוד מנצפ"ך הנמשכין מהבינה. וחמשה גבורות אלו הם למטה ממלכות, לשומרה ולהכניע הקליפות ולהושיעה בסוד "צעקה הנערה ואין מושיע לה". ולפיכך נקראים חמשה אלו 'ישועות'. ונקראים חמשה תרעין כי חמשים שערי בינה כל אחת כלולה מעשר, ואלו חמשה גבורות מחמשים שערים אלו. וכאלו תאמר גבורה שבחסד וגבורה שבגבורה וגבורה שבת"ת וגבורה שבנצח וגבורה שבהוד הרי חמשה והם חמש שערים.

שמא תאמר הרי אמרו בס' הזוהר בשם בריה דרב ספרא כי ישועה מימינא והכריח כן מהפסוק שאומר הושיעה ימינך וענני, והיאך אנו אומרים שהחמשה גבורות נקראים ישועות?   דע כי אין חמשה גבורות אלו מושיעין את הנערה אלא בהתחבר עמהם ה' חסדים עליונים ואז יקראו חמשה גבורות אלו "ישועות". נמצא שאין נקראים ישועות אלא מצד הימין בהתחבר עמהם חמשה חסדים. ולפיכך כוס של ברכה נוטלו בשתי ידיו שיש בהם עשר אצבעות -- חמשה אצבעות בימין (כנגד ה' חסדים), וה' אצבעות שבשמאל (כנגד ה' גבורות). ואח"כ אוחזו בימין להורות שכל עיקר לא נשאר אלא בימין - כי גברו החסדים ונתמתקו הגבורות ונשארו הכל ימין; ואז יקראו "ישועות" בסוד הימין, וכדכתיבנא:


ועל רזא דא כתיב כוס ישועות אשא כו':    כו"ס בגמט' אלהים, ואלהים חמשה אותיות כנגד חמשה ישועות. ואנו צריכין להעלותה למעלה מחמשה גבורות אלו באופן שתעלה ממדרגת שם אלהים למדרגת שם ההוי"ה. וזהו סוד "ובשם יהוה אקרא":


אמר עוד כוס של ברכה אצטריך למהוי על חמשה אצבען ולא יתיר כו':    הנה חמשה גבורות הנ"ל למטה מהם הם הקליפות, ולפיכך אין ראוי לסמוך לה יותר מחמשה אצבען אלו המורים על חמשה גבורות שמצד הקדושה לבל יאחזו בה הקליפות הסמוכות לחמשה אלו. ולפיכך אמר כוס של ברכה אצטריך למהוי על ה' אצבען ולא יתיר.

ושושנה דא איהי כוס של ברכה כו':    הכונה היא כי 'כוס של ברכה' הוא סוד עשר דבריאה, ושם הם החמשה גבורות. ולפי שאימא עלאה היא 'אם הבנים' שבאצילות, ומקננא בג' ספירן עלאין בבריאה כנודע, ולפיכך הוזכר בכאן אלהים שהיא אימא עלאה שתי פעמים:

  • ( א ) הראשונים בסוד 'אם הבנים' שהוציאה שש קצוות כלולים מאודם ומלובן והכח הכוללם הרי י"ג, ואלו הם הי"ג תיבין שהוזכרו באלהים הראשון.
  • ( ב ) ואח"ך כאשר ירדה אימא עלאה וקננא בבריאה נזכרה פעם אחרת להורות על התגלותה למטה בבריאה. ואפיקת חמשה עלין תקיפין כשושנה התחתונה להכניע הקליפות שלמטה ולהושיב השושנה התחתונה על חמשה אלו. ולפי שחמשה אלו הם לצורך השושנה התחתונה לא הזכירו כאן כנסת ישראל כלל אלא 'שושנה' סתם:


מכאן ולהלאה אור דאתברי ואתגניז כו':    הכוס היא כי כאשר ירדה אימא עלאה לקנן בבריאה והוציאה חמש גבורות שהם סוד אלהים השני. כי הראשון היה במילואו שהוא י"ג אותיות, והשני באותיותיו שהם חמשה. ואין ספק כי המלוי מורה על יותר העלם מהאותיות לבדם כי הנה ההוי"ה במילוי אלפין מורה על החכמה וההוי"ה באותיותיו לבד מורה על הת"ת. ודוגמת זה בשם "אלהים" כי שם אלהים במילואו (העולה י"ג) מורה על י"ג תיבין שהוציאה בינה באצילות, ושם "אלהים" באותיותיו מורה על המלכות בסוד הבריאה, חמשה גבורות שהם סוד מנצפ"ך. וכאשר נעשו חמש גבורות אלו למטה מהמלכות והוציאתם אימא עלאה מנקודת ציון שבמלכות שהיו בה חמש גבורות (כנז' באדרא קדישא) כן נמשכו חמשה חסדים עליו' שביסוד שבאצילות ונבראו למטה בבריאה כנגד ה' גבורות אלו למתקם. וזהו מה שאמר אור דאתברי - כי נתפשטו חמשה חסדים אלו (שהם סוד אור) וירדו למטה בבריאה (וזהו דאתברי), וכאשר ראה המאציל העליון הרשעים שיהנו באור זה גנזו למעלה באצילות וכלל אותו בברית העליון שבאצילות הנכנס במלכות בנקודת ציון שבה, ומוציא בה זרע קדש מהמוח העליון (וזהו ואתגניז) וכליל בברית ההוא - דעאל בשושנה ואפיק בה זרע.

ודע שלפי שנגזר אור זה למעלה לצדיקים דייקא, לצדיק וצדק -- לפיכך יצא הדין הקשה כי לא נתמתקו הה' גבורות שלמטה בחמש חסדים כי נגנזו תכף למעלה במקומם באצילות, ונשארו ה' גבורות קשים. וזמ"ש בס' הזוהר בשם ר' אלעזר (ח"א יב, א) כד אגניז נפק דינא קשיא, ולכן צריך להעלות כוס של ברכה למעלה מחמשה גבורות אלו ולהדביקו בה' חסדים העליונים כדי שיתמתקו ויתבסמו הדינים.

ולפי זה יהיה למדת המלכות שתי בחינות: אם בחינה היותה באצילות למעלה, ואם בחינת תחתיתה הדבוק בה' גבורות בסוד הבריאה. והנה הבחינה העליונה שבה תקרא גם היא 'כנסת ישראל' - דוגמת בחינה פנימית שבה שהזכרנו למעלה. והבחינה התחתונה שבה שבבריאה הסמוכה לחמשה גבורות תקרא 'שושנה' ו'כוס של ברכה'. ועל שתי בחינות אלו יצדק אומרו בכללות המאמר "כנסת ישראל" ו"שושנה" כי "כנסת ישראל" היא בחינתה באצילות ו"כוס של ברכה" היא בחינתה בבריאה. ובחינתה באצילות אפיקת י"ג עלין (בסוד ששה קצוות לובן ושש קצוות אודם וכללותם י"ג) ואין אנו צריכין לפרשה על כנסת ישר' העליונה כלת משה כי הכל יצדק בתחתונה -- אם בחינתה באצילות, אם בחינתה בבריאה -- ושניהן נקראין "שושנה". ולזה אמר בגין דאית שושנה ואית שושנה - על השושנה שבבריאה יצדק בה חיור וסומק, ושושנה שבאצילות יצדק בה דין ורחמים לבד. והשושנה דבריאה היא "בין החוחים" והעליונה היא "בין הבנות".

וזה עולה יפה על פי מ"ש בס' הזוהר בפ' פנחס אלא ששם נראה שחמשה עלין תקיפין אלו הם עץ החיים מהלך ת"ק שנה והם בסוד ת"ת שהוא עץ החיים המתפשט בחסד גבורה ת"ת נצח הוד ומורישם לכלה הכלולה, והם חמשים שערי בינה שהזכרנו למעל' (שהרי בינה עד הוד אתפשטת בחמשים שעריה). ועל פי מה שכתבנו אפשר שאימא עילאה הורידה למטה חמשה שערים והם בבריאה לצורך המלכות והם הם החמשה גבורות שפירשנו למעלה:


ואמר עוד ודא אקרי עץ עושה פרי כולי - כי חסד עלאה הנמשך מהמוח העליון זרע קדש (בסוד חולם שוריק חיריק) ואתגלי בפומא דאמה ומשם יורדין הנשמות למלכות ולפיכך יקרא "עושה פרי" -- עץ עושה פרי אשר זרעו בו. ולפי שנרה ד-"אשר זרעו בו" יצדק יותר על המלכות, כי שם נכנס הזרע העליון בתוכה -- לכן אמר כי היסוד הזרע עומד בו בהויתו ממש, ואינו משתנה; מה שאין כן במלכות כי שם הזרע משתנה בבטן המליאה ונעשה ולד. וההוא זרע קיימא בההוא ברית ממש -- לומר כי "אשר זרעו בו" ליסוד אות ברית קדש חוזר, לפי ששם עומד הזרע ממש בהויתו:


ואמר עוד וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין ההוא זרעא כולי - בלשון הזה צריכין אנו למודעי עד יערה עלינו רוח ממרום. ומכל מקום נפרש בו קצת בחזקת היד בע"ה.    דיוקנא דברית הוא סוד דעת עליון, דיוקנא דיסוד, הנזרע בסוד אהי"ה אשר אהי"ה העולים מ"ב; ושם בן ארבע בסוד מילואו דאלפין עולה מ"ב בסוד המילוי, ומילוי המלוי, וארבע אותיותיו -- הרי אהי"ה אשר אהי"ה --מ"ב-- מסטרא דאימא, ושם בן ארבע --מ"ב-- מסטרא דאבא. הרי מ"ב זווגין בזיווג העליון, כי דעת כליל תרווייהו -- שם אהיה ושם בן ארבע, ונמצא שזרע קדש העליון שממנו יצא ת"ת ומלכות (בסוד קול ובת זוגו עמו) נזרע במ"ב זווגין.

וכן על זה הדרך נזרעו עובדא דבראשית (שהוא סוד הבריאה) בשם בן מ"ב היוצא מבראשית עד ב' מן ובה"ו, כנודע למקובלים. וזמ"ש כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון בעובדא דבראשית. ודי בזה עד אקרא לאל גומר עלי, יאיר עיני במאמר הזה:


  1. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב: החיצונה. וכונתו שבבינה נראים גוונים אלו של סומק וחוור על אף שאינם נמצאים בה בעצם. - ויקיעורך
  2. ^ נ"א ן' עליונ'
  3. ^ נ"א חמשין

פסקא א - נספחעריכה

אמר שמואל עוד נמצא מן הרב זלה"ה ביאור בלשון הזה וז"ל:

וכמה דדיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין ההוא זרעא כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון בעובדא דבראשית:    פירוש כי "דיוקנא דברית" הוא אות ו' של ההוי"ה והוא המזדוג עם המלכות שהיא אות ה' תתאה של ההויה. וזו הוא"ו נקראת "חוט השדרה", שבו נמשך ויורד טיפת הזרע מן היוד שבחכמה. וכבר ידעת מ"ש בתקונין בתיקון ך' בדף מ"ו ע"ב שורה ה' וז"ל:    וההיא טיפ' בעמודא דאמצעיתא אתארכת ואתעבידת זרע ו' דכליל שית סטרין וכמה דכל ספירן נטלין חולקיהון מההוא טיפה הכי נטלין מזרע דאיהו ו' כו' .    נמצא כי אות וא"ו היא נמשכת בכל הששה קצוות.

ועוד יש בסוף הוא"ו חד נקודה תתאה והיא הבחינה הנכנסת ברחם האשה וגם היא מתחלקת אל שבעה ווין. והנה שבעה פעמים ששה הם מ"ב, והרי הם מ"ב אותיות הוי"ה כלולות בההוא זרעא. וכמו דהאי דיוקנא דברית אזדרע במ"ב זווגין כנזכר -- כך אית שם מ"ב אחרינא לתתא מיניה (כנזכר במאמר אחר דס' התקונין בכתיבת יד) דאית שם מ"ב באצילות ואית שם מ"ב בבריאה ואית שם מ"ב ביצירה.


ואמנם אמרו במ"ב זווגין -- הכונה היא מ"ב זוגות.

  • והענין הוא כי כבר ידעת דלית לך שום נקודה דלא איתכללא בחבירתה. ונמצאו שהם פ"ד נקודות שהם מ"ב זוגות כפולות.
  • ( ב ) עוד טעם אחר לפי שאין טיפה יורדת מלמעלה שאין כנגדה עולות ב' טיפיים מתתא מן הנקבה לעילא.
  • ( ג ) עוד טעם אחר כי לית לך נקודה דלא איתכללא מעילא לתתא ומתתא לעילא והרי הם מ"ב זווגות כפולות.

ועל כן תמצא ביעקב אבינו אשר בא לתקן עון גילוי עריות שחטא אדם הראשון (כנז' בזוהר בפ' בהר סיני ברעיא מהימנא בדקי"א ע'ב (ח"ג קיא, ב)) ונשתהא פ"ד שנים עד שהוציא טיפה ראשונה שנולד ממנה ראובן כמ"ש חז"ל על פסוק "כחי וראשית אוני". וכונתו היתה לתקן אלו המ"ב זוגות שהם בגמטריא פ"ד. גם דע כי אלו המ"ב זווגין (שהם פ"ד) הם סוד זווג הפ"ה בסוד אותיות הגרון שהם אחה"ע והם בגמטריא פ"ד, ונתבאר אצלי בביאור אדרת האזינו:

פסקא ב - הנצנים נראו בארץעריכה

בפרשת בראשית מאמר בספר הזוהר בד"א ע"א ש"ו ט"ו (ח"א א, א) וז"ל, והועתק מכתיבת ידי הרב הגדול זלה"ה:

בראשית ר' שמעון פתח הנצנים נראו בארץ הנצנים דא עובדא דבראשית; נראו בארץ אימתי ביום השלישי דכתיב ותוצא הארץ כדין נראו בארץ:    . "הנצנים" הם ששה קצוות עליונות הנמשכות מבינה הנקראת "בראשית"; "נראו בארץ" אימתי? ביום השלישי דכתיב "תוצא הארץ" -- כדין "נראו בארץ".

הכונה כי לא נתגלו ששה קצוות בארץ העליונה (שהיא המלכות) עד יום השלישי --שהוא הת"ת כלול משש קצוות-- ועל ידו נראו בארץ, והוא המשיכן לה. וביאור הדברים הוא כי לא נתגלית נוקבא דז"א עד יום שלישי שהוא ת"ת -- דקאים בין תרין דרועוי דז"א.


עת הזמיר הגיע דא יום רביעי דהוה ביה זמיר עריצים מארת חסר:        הכונה היא התגברות הקליפות והדינים שהם עריצים, כי האור העליון רחק מן המידה אחרונה וגברו הדינים ונתמעטו ממנה הרחמים. וזהו מארת חסר. והיה זה ברביעי, כי שם בית המלכות; כי אחרי ת"ת - מלכות, ולהיות כי נתמעטה וירדה למטה מן היסוד -- נרחק האור העליון ממנה וגברו הדינין אשר סביבותיה ונבראו לה קליפין להתלבש בהם לבל ינקו ממנה הדינין, כי אם על ידי התלבשות. וזמ"ש דאתברו קליפין למוחא[1].

ודע כי כמו שכלת משה (והיא הנקודה הפנימית שבה) שוה לת"ת (כמו שכתבנו) -- כן המלכות שוה לת"ת שבת"ת מלבר, ועל שניהם הוא אומר אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. וכאשר נתמעטה הפנימית, ירדה למקום החיצונה, והחיצונה ירדה למטה מן היסוד. ובין זו לזו כשלש מדות.


וקול התור דא יום חמישי דכתיב ישרצו המים כו' למעבד תולדות:        הנה יום חמישי הוא כנגד נצח והוד, תרין ביעין, שמבשלים המים העליונים לחיות זרע למיעבד תולדין, ולכן קראם "תור" כד"א תורי זהב, והם שנים כרובים, ינוקי רביין דעלמא. ואמר "וקול התור" ולא "וקול התורין" כי המים העליונים אעפ"י שמתכנסין בנצח והוד, עיקרן בנצח שהוא מצד הת"ת ימני והמים התחתונים בהוד שמאלי מצד המלכות. והנה יום חמישי ירמוז לנצח והוד כלול בנצח כי שנים אלו לעולם נכללין כל אחד בחבירו ולא יתפרדו כי הם תרי פלגי גופא כנודע.

נשמע דא יום ששי דכתי' נעשה אדם דהוה עתיד למקדם עשיה לשמיעה דכתיב הכא נעשה אדם וכתיב התם נעשה ונשמע:        הנה 'עשיה' ירמוז לבינה כד"א עשית בבינה (כנז' בפ' תזריע דמ"ג ע"א (ח"ג מג, א)) ו'שמיעה' למלכות (כנודע וכנזכר בפ' בהר דק"ח ע"ב (ח"ג קח, ב) עי"ש). והנה המלאכי' שרשם בבינה - כי משם חיותם - ומזווג חכמה ובינה נעשים, ולפיכך הם חיים וקיימים כי זווג חכמה ובינה תמידי דלא מתפרשאן לעלמין. ולפיכך כשהם מקדשים את השם אין אומרים רק ברוך כבוד ה' ממקומו הרומז לזווג חכמה ובינה. ולפיכך מקדימין עשיה לשמיעה כי מעשיה עליונה יצאו. וכאשר יצאו ישראל ממצרים ומנו חמשים יום בסוד היובל ונדבקו בבינה מקום החיים העליונים הקדימו עשיה לשמיעה ולפיכך יצתה אז בת קול ואמרה מי גילה רז זה לבני -- מ"י ודאי. וכל דור המדבר מסטרא דיובלא הוו.

והנה יום ששי הוא ברית קדש, כי אחר שנתבשל זרע קדש בתרין ביעין כמו שאמר הפסוק "וקול התור" יוצא הזרע דרך ברית קדש לנקודת ציון. ועם היות כי שמיעה היא במלכות קרא ליום ששי נשמע להיות כי נכלל הוא במלכות ונקרא הוא בשמה להורות כי היא המושלת (כנז' בפ' חקת בדקפ"ג ע"ב (ח"ג קפג, ב)) והיא עולה למעלה למעלה עד אין סוף. וזה מצד עשיה -- אימא, דמסטרא דילה שלטא נוקבא על דכורא (בסוד "עטרת בעלה", ובסוד ה"י מן אלהים, ובסוד ה - ד' על ו' בסוד עולם הבא) ורמז לאדם שנברא בו שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה ולעלות בסוד עולם הבא עד אין סוף. הנה אם כן באומרו נשמע ביסוד ירמוז התגברות המלכות ועלותה למעלה למקום שחוצבה עד שתקדם בינה למלכות ממטה למעלה. והנה המלאכים --בעלות המלכות למקום שחוצבה עד אין סוף-- אין יודעים מקומה, כי גבהה מהם מאד, ואז מזכירין זווג חכמה ובינה אשר ממנה יצאו ומקדימין עשיה לשמיעה, כי שמיעה נעלמת מהם. ולפיכך אומרים "ברוך כבוד השם" (לשכינתא עלאה שהיא בינה) ואח"ך "ממקומו" (שהיא שכינתא תתאה - מלכות).    והנה לא נתבאר עדין ענין הקדמת עשיה לשמיעה ככל הצורך עד יערה עלי רוח ממרום כי עדין לא נחה דעתי בדברים אלו וה' יתן חכמה.

בארצנו דא יום שבת:        דאיהו דוגמת ארץ החיים שהוא עולם הבא עולם הנשמות עולם הנחמות. הנה להיות כי ביום ששי עלתה המלכות למעלה למעלה למשוך אור עליון מכל האצילות ולהוריד לאדם באופן שתהיה נשמתו כלולה מכל האצילות מראש המדרגות ועד סופם, ולפיכך נזכרה ה' בששי שאמר הכתוב "יום הששי" להורות כי יום שתיתאי סליק בדרגוי‏[2] ובעאת מכולהו ואמרה נעשה אדם כדאיתא לקמן וזהו דוגמת הקדמת עשיה לשמיעה כי בעלותה למעלה למעלה נמצאת עשיה קודמת לשמיעה ודוגמת זה עשו ישראל שנתעלית על ידם עד אין סוף ונמצאת עשיה קודמת לשמיעה ולפיכך הקדימוה ישראל. ואח"כ ביום שבת נהיה הזווג העליון ננודווג ת"ת עם מלכות. ואלמלא לא חטא אדם היה העולם בהשקט ובשלוה, אין שטן ואין פגע רע, והיה זווג העליון אנפין באנפין על ידו. אלא שגרם החטא בע"ה.

הנצנים אילין אינון אבהן דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן ומתמן נפקו בגניזו ואטמירו גו נביאי קשוט:        דברים אלו סתומים וחתומים וצריך לבארם ולפרשם בחזקת היד.

דע כי ז"א בהיותו בחיק אמו היו לו שש קצוות (בסוד ו' שבתוך הה'), וכאשר יצא לחוץ נעשה לו ראש כדמות ו' שיש לו ראש. והענין הוא כי חג"ת נתעלו ונגנזו במחשבה ובעלמא דאתי (שהם חכמה ובינה) וירשו מקומם, ונעשה לו ראש בשלשה מוחין, והם ג' מוחין דז"א. וזהו ענין דעאלו במחשבה ועלמא דאתי ואתגניזו תמן. ונמצא שחזרו להיות חג"ת שבו-- חכמה ובינה ודעת, ונצח והוד שבו נעשו חסד וגבורה. וזמ"ש ומתמן נפקו בגניזו ואטמרו גו נביאי קשוט -- שנעשו חסד וגבורה.


(ח"א א, ב)אתיליד יוסף ואטמירו ביה עאל יוסף בארע' קדישא ונציב לון תמן וכדין נראו בארץ ואתגלו תמן ואימתי אתחזון בשעתא דאתגלי קשת בעלמא כו':    ירצה כי ברית קדש העליון היה מכוסה ולא נתגלה כי אין קישוי אלא לדעת בסוד הדעת העליון וכמו שאמר הזוהר בפסוק "ויקרא אלהים לאור יום" (ח"א טז, ב) דעאל ימינא בעמודא שלים דבאמצעיתא כליל ברזא דשמאלא וסליק לעילא עד נקודא קדמאה ונטיל ואחיד תמן מלה דתלת נקודין חל"ם שור"ק חיר"ק זרע קדש דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא, ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא, ואפיק יסודא דעלמא ובגין כך אקרי כל דאחיד לכלא בנהירו .

עוד שם (ח"א יז, א) יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא, מההוא תוספת נהורא דהוה ביה, דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרין, כדין אתוסף ביה נהירו מעילא ומכל סטרין בחדוה דכלא ביה, ומההוא תוספת דחדוה נפיק יסודא דעלמין, ואקרי מוסף. מהכא נפקין כל חיילין לתתא ורוחין ונשמתין קדישין, ברזא יהו"ה צבאו"ת, אל אלהי הרוחות. עכ"ל

הנה להיות כי זווגא דלתתא (דהיינו ז"א ונוקביה) תלי בחסד (וכמו שאמר הפסוק "חסד הוא" בפ' אחרי מות), לזה ביאר כאן כיצד נעשה על ידי חסד. ואמר דעאל ימינא (שהוא חסד) בעמודא שלים דבאמצעיתא (שהוא ת"ת, כלול בגבורה). ועולים שלשתם עד חכמה בסוד המוח. ואמנם עולים כלולים בחסד ונכללים בו, ולזה אמר "וסליק..ונטיל" -- לשון יחיד. ובעלות חסד כלול מהם עד המוח (למשוך מהם הטיפה זרעית) מושך טיפה כלולה משלש טיפות בסוד חולם שורק חיריק, והם שלש טיפין דאזדרקו מן מוחא, נמשכים מן ג' מוחין חכמה ובינה ודעת הנז' באדרא רבא. ונרמזים ביו"ד עצמה -- קוצא לעילא, וקוצא לתתא, וגי"ו (נ"א ושוריק) באמצעיתא. והם הם שרשא וגזעא ושבילא הנזכר בפ' בלק בדף ר"ג סוף ע"ב (ח"ג רג, ב). והם חולם לעילא, שורק באמצעיתא, חירק לתתא. והם סוד א -- נקודה לעילא, ונקודא לתתא, וגי"ו (נ"א ושורק) באמצעיתא. והם סוד ו' כזה: וּ (נ"א יו"ד).


ודע כי סוד טיפות אלו הם תמצית המוחות העליונים וסופם, בסוד מלכות שבהם -- כאילו תאמר "מלכות שבחכמה" ו"מלכות שבבינה" ו"מלכות שבדעת". ולפיכך אמר מלה דתלת נקודין כי המלכות היא הנקראת "מלה" ושלש בחינות אלו בה:

  • ( א ) לפעמים 'עטרת בעלה' בסוד חולם
  • ( ב ) ולפעמים מתייחדת עמו בסוד שורק
  • ( ג ) ולפעמים כורסיא תחותיה בסוד חירק כנזכר בתיקונין ובפ' תרומה דקנ"ח ע"א (ח"ב קנח, א)

וזמ"ש מלה דתלת נקודים. ומלכות התחתונה נוטלת שלש טיפות אלו ומהם נמשכים לה ג' בחינות אלו הנז'. ולפי ששלשה מוחין אלו כולם בחכמה, והנקודות הם מחכמה, לפיכך אמר ג' נקודין וכולם זרע קדש -- נמשכין מחכמה הנקראת "קדש" כנודע. ומג' נקודין אלו נמשכין נשמה ורוח ונפש כי אי אפשר זולתם ולזה אמר דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא.

ושלש טיפות אלו מתחברים בת"ת בסוד חוט השדרה אשר שם באה הטיפה זרעית היוצאת מהמוח העליון, (ולא יעשה זה כי אם בהיות הת"ת עם בת זוגו, כי אז יעלה חסד כלול בת"ת וגבורה להמשיך משם שלש טיפות אלו לעצמו ומשם יגיעו למלכות על ידי ברית קדש כדבעינן למימר קמן, ולפיכך אמר בתחילה בעמודא שלים דאמצעיתא לומר כשהוא שלם עם בת זוגו). ואחר שיגיעו שלשה נקודות אלו לחוט השדרה אז יתעורר ויקום ברית קדש בסוד "ואת בריתי אקים את יצחק" ויתגלה האבר הקדוש ויתקשה לדעת היורד דרך חוט השדרה. וזהו ואפיק יסודא דעלמא. וזהו פירוש מה שאמרו שלא נעשה אבר הקדוש עד שנולד אברהם, כי על ידי חסד נתגלה אבר הקדוש. וזהו סוד 'אבר' מאברהם. ועל ידי זה האבר אתגלי חסד עלאה אשר נמשך על ידי עליית חסד תתאה דסליק לעילא כדי להמשיכו לתתא.

ושלשה טיפות אלו ברדתם אל היסוד לא נתמעט אורם מאשר היה, וגם לא נתלבשו שום מין התלבשות, אלא כולם באו כמו שהם ביסוד בשלמות ובאור בהיר. ולפיכך יקרא היסוד כ"ל כי הכל בא אליו בשלמות - לא חסר דבר ממה שהיה בתחילה. וזמ"ש דאחיד כולא בנהירו - כי לא חסר מן אורו דבר לסיבת ריחוק האור.

ודע כי לא יתגלה האבר הקדוש עד שת"ת יהיה שלם עם בת זוגו ויכלל ת"ת מחסד גבורה שבו ומחסד גבורה שבה. וכן יכלל מנצח והוד שבו ומנצח והוד שבה ויכריע בין כולם. וזמ"ש דכיון דההיא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרין ואז יתעלה ויקר' ישראל וישורון דנטיל לתרין שורין ויהיה לו תוספת נהורא מהם, ואז יהיה מוכן לקבל האור העליון מלמעלה מהזיווג הפנימי העליון הנקרא "חדוה דכולא". ונטיל תרין עטרין דגניזין באבא ואימא, ומוחא ועתיקא דכליל לון, ואתעבידו ליה ארבע מוחין בסוד תפילין שבראש. ואז יקרא דעת דנטיל סימנין דאבוי ואימיה. וזהו ענין תוספת נהורא דאתוסף בעמודא דאמצעיתא. ומן התוספת ההוא הנמשך מחיים העליונים נעשה אבר מת - חי, בסוד 'חי העולמים'. וזהו ענין יסודא דאחיד בעמודא דאמצעיתא מההוא תוספת נהורא דהוה ביה :

וביאור דברים אלו הוא כי ישראל עלה במחשבה ומתעלה להיותו שוה לאו"א. ונמצאו חכמה ובינה ודעת שבו, שוין לאבא ואמא ומזלא דכליל לון; וחג"ת שבו במקום חב"ד שבו הראשונים; ונה"י שבו במקום חג"ת שבו. ונמצא שחזר יסוד להיות ת"ת. וזהו "מוסף שבת". ואז יהיה הזווג הגמור ממלאכים (בסוד זווג חו"ב) ומרוחות ונשמות (בסוד זווג ת"ת ומלכות) ויקרא "ה' צבאות" כמו שנקרא ת"ת -- כי הוא ממלא מקומו. ולפיכך גוף וברית חשבינן חד.

וזהו סוד ג' קדושות:

  • ( א ) קדושה ראשונה -- התעלות חכמה ובינה שבו למקום אבא ואימא
  • ( ב ) קדושה שנית -- התעלות חג"ת במקום חב"ד הראשונים.
  • ( ג ) קדושה שלישית -- התעלות נה"י שבו למקום חג"ת

ויקרא אז "ה' צבאות". ולפיכך "קדוש ה' צבאות" - דמהכא נפקי חיילין ורוחין ונשמתין למלאת הארץ העליונה.


ועל דרך זה תתעלה המלכות

  • ויהיו חכמה ובינה שבה (שהיו בחג"ת של הזכר) במקום חכמה ובינה הראשונים של הזכר. ולפיכך אנו אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו"-- ממקום ו', שהיה מקום הת"ת בראשונה (כי שם היו מוחותיו), והיא מתברכת עתה ממקום ו' ועולה עד שם ותקרא "כבוד השם" בסוד ו'.
  • וגם חג"ת שבה עולים במקום חכמה ובינה שבה שהיו חג"ת שהוא עתה נה"י שבזכר‏[3]. וזהו שאנו חוזרין ואומרים "ימלוך ה' לעולם" - שכיון שהיה מתחילה חג"ת ועתה נה"י נמצאו שיש במקום הזה כל השש קצוות שהם 'עולם', כי אעפ"י שהדברים העליונים יתעלו למעלה -- ישאר מציאותם שם, ונמצאת מלכות מתדבקת בשש קצוות שהם 'עולם', וזהו "ימלוך ה' לעולם".

ודע כי הנקבה העליונה קצרה ושש קצוותיה נכללים בשלשה קצוות הזכר, כי מוחותיה הם בין שתי זרועות הזכר וחג"ת נה"י שבה צריכין ליכלל בנה"י שבזכר. ונמצא מועט מחזיק המרובה, וכדוגמתה ארץ ישראל למטה - צבי היא לכל הארצות. ומכל מקום חלקיה מקובצים ונדחקים כדי שלא לצאת חוץ מתחום הזכר בימות החול, כי רגליה יורדות מות ואגרא דכלה דוחקא -- אגרא דכלה העליונה. ולפיכך השער סגור כי אין לה מציאות להתפשט, ואי אפשר לזווג העליון בחול. אמנם בשבת --בעלות הבן בחיק אביו, וגם היא תעלה למעלה-- ישאר מקום נה"י שבזכר פנוי להתפשטותה. וזהו סוד "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" - כי אי אפשר לזווג ולפרות בארץ כי אם בהרחיב ה' המקום ויעלה למעלה, אז יהיה הזווג; לא זולת זה. וזהו סוד תוספת שבת לכלה ומוסף לזכר. ודי בזה. כי עוד נרחיב הביאור בדברים אלו בע"ה.

ומ"מ בחול הם כתחילת אצילותם. וכאשר היה הז"א סוד ו' שבתוך הה', כן היתה נוקבא דז"א סוד ד' לבד; כי ת"ת ויסוד לא היה לה שהם סוד הזכר. וכאשר עלה ברצון המאציל העליון להאציל ולהמשיך מז"א עוד שלשה מדות אחר שעשה מנצח והוד חג"ת (כאשר כתבתי למעלה) המשיך אל היסוד שש קצוות, וזהו ענין מ"ש אתייליד יוסף ונטיל שית בקרטופא כחדא הנזכר באדרא רבא (ח"ג קמג, א).


והנה נה"י שבזכר לא היה להם מציאות. כי נה"י עלו למדרגת חג"ת ולא היו לו לזכר נה"י, כי כלו שש קצוותיו. עד שעלה ברצון המאציל העליון להמשיך אל היסוד עוד כח ג' מדות אלו. וזה על ידי השתנותו בבטן אימא עלאה בסוד העיבור, כי היא 'אם הבנים', וכאשר נולד היסוד ויצא מבטן מ"י (שהיא אימא עלאה דאתפשטת עד הוד לתת שפע ולהוציא את היסוד בשלש מדות לצורך הזכר) נגנזו בו ג' מדות עליונות שהם חג"ת לצורך הנקבה לעשות לה ראש, כי שם ביתה. כי נפקא מאחורוי מבין תרין דרועין כנגד הת"ת (שהוא היסוד), ומהאבות שנגנזו ביסוד נעשו לה מוחות לנקבה. וזהו ענין אתיליד יוסף ואטמרו ביה עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון ונעשו חסד גבורה שבה -- חכמה ובינה, על ידי האבות שניטעו שם על ידו וגדלו ונעשו בה חכמה ובינה. וכדין "נראו בארץ" ואתגלו תמן. והם הם מוחותיה.


ויש עוד פירוש אחר בכל זה כי יורה על המשכת השלש טיפות מהמוח העליון לצורך הזווג, ועל פי מה שפרשתי למעלה, דעאל ימינא בעמודא שלים דבאמצעיתא כליל ברזא דשמאלא והם הם האבהן דעאלו במחשבה (שהוא נקודה קדמאה) ובעלמא דאתי (בינה) ונגנזו שם ליכלל בשרשם העומד שם ומשם יצאו ואחזו משרשם ג' נקודו' אלו (דאינון ג' טיפין) והורידום למטה בגניזו (דרך חוט השדרה) ואטמרו גו נביאי קשוט (בסוד תרין ביעי דכורא שהם מכניסים הזרע ומבשלים אותו). ועל ידי כן מתקשה ברית קדש ומתגלה. וזהו אתייליד יוסף ונכנס בנקודת ציון שבמלכות. ומכניס ג' טיפות אלו והם הם האבות העליונים אשר הם שורש לתחתונים; כי חולם בסוד ת"ת, ושורק בסוד חסד המתגלה על ידי יסוד, וחיריק בסוד גבורה על ידי נצח למזגו:


עוד נראה לי שלצורך המלכות הוצרכו האבות העליונים להתעלות למקום חכמה ובינה לקבל משם תוספת אורה באופן שגם בהתרחקם מן האור העליון לרדת למלכות יהיו במדרגתם הראשונה. הא למה זה דומה? לאור מועט העובר דרך ארובה, וכאשר יתרחק מעט יותר - יתמעט האור, אחרי כי היה מועט מועט‏[4]. וכאשר יהיה האור רב מתחילתו --אף אם יתרחק האור-- ישאר עדיין אור ראוי ליהנות ממנו.    והנה המלכות יצאה מאחורי ז"א במקום ת"ת שבו ושם נעשו לו מוחותיה במקום נצח הוד שבו, מת"ת ולמטה. וחג"ת שבה (שהם האבות) לא היה להם על מה לסמוך כי כבר כלו שש קצוות הזכר. ולפיכך רצה המאציל להעלות האבות שבזכר לחכמה ובינה, להרבות אורם, באופן שבמקומם יהיו במדרגת 'חכמה ובינה', וברדתם לנצח והוד יהיו במדרגת 'אבות', וברדתם ליסוד יהיו במדרגת 'נצח והוד' בזכר. ואז יאירו האבות במוחותיה מה שהיו מתחילה נצח הוד בלבד, ולא היה להם אור כל כך (וגם האבות לא היה להם אור כלל כי לא היה להם על מה שיסמוכו) ועתה יש להם על מה שיסמוך -- על נה"י שנתחדשו בזכר ונעשו לה 'אבות' - חג"ת.     וזהו עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון כי נטעו והגדילו שם ונעשו 'אבות' מה שהיו לו נצח והוד. וכדין "הנצנים נראו בארץ". ואלו הן הנטיעות שהיו כקרני חגבים והגדילו.


והנה לכך גזרה חכמתו של המאציל שיתנו לה מוחות אלו אחר כך ולא בתחילה כי כל אשר נעשה בתחילת האצילות לא יחסר. אמנם מוחות אלו המתגלים בה והאבות המאירים בה על ידי עלותם למעלה -- לא יעמוד האור ההוא לעולם כי אם על ידי מעשה התחתונים; ועל ידם יוסיף או יחסר ח"ו. וכאשר יחסר אורה נתמלא דינין מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדינין ובעמקי הקליפות. ואז יעלו האבות ב'מחשבה' וב'עלמא דאתי' להרבות אורם. וכאשר יגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתונים. וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד אשר ניצולים על ידו התחתונים.

וזמ"ש אמאי אשתזיבו? בגין הניצנים נראו בארץ כולי. ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין? קל ינוקי דלעאן באוריתא. ובגין אינון רביין דעלמא, עלמא אשתזיב לקבליהון. "תורי זהב נעשה לך"-- אילין אינון ינוקי רביין עולמין דכתיב "ועשית שנים כרובים זהב" .    הנה קיום העולם הוא התורה ומה גם לימוד התינוקות הבל שאין בו חטא הוא המעלה המלכות למקום שאין קליפות שולטים, ונגלים האבות העליונים במוחותיה ותרין דרועין וגופא דילה כנ"ל. וסוד תינוקות אלו כנגדם למעלה: נצח והוד עליונים, דאתפשטת אימא עלאה בהם עד הוד כנודע. ואלו הם תינוקות של בית רבן (היא בינה -- בית לחכמה, שהיא רבן של כל האצילות) שלא חטאו, שאין מגיע שם פגם ולא חטא כלל. ואלו התחתונים מעוררים את העליונים להמשיך לה האבות במוחותיה ובזרועותיה. ואלו הם "שנים כרובים זהב" (בסוד אימא עלאה שהיא זהב כנודע). ואלו תרין כרובים דילה כמו שיש למלכות תרין כרובים לעורר את האהבה בסוד "וימצא דודאים בשדה" -- שדה של תפוחין. ואמר "וקול התור" ולא וקול תורין כי הוא סוד נצח ובו כליל הוד כמו שפרשתי למעלה. ואמנם הכל עולה בהדרגה, כי בתחילה מתעוררין הכרובים התחתונים ואח"כ העליונים:



  1. ^ אולי הכונה לכאן (ח"א כ, א) ..ואתברון קליפין על קליפין לגניזו דמוחא.. - ויקיעורך
  2. ^ תפס הלשון לקמן (ח"א לד, ב) - ויקיעורך
  3. ^ ??? לא הבנתי המלים - ויקיעורך
  4. ^ יראה לי דצ"ל מועט מאד - ויקיעורך

דף א: - שאו מרום עיניכםעריכה

בפרשת בראשית מאמר בספר הזוהר בדף א' ע"ב שורה י' (ח"א א, ב) וז"ל הועתק גם מכתיבת ידי הרב הגדול זללה"ה:

בראשית ר' אלעזר פתח "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"-- שאו מרום עיניכם, לאן אתר? לאתר דכל עיינין תליאן ליה; ומאן איהו? פתח עינים וכולי:    הנה 'פתח עינים' תקרא המלכות כי לאותו פתח כל עיני התחתונים מייחלות לקבל ממנו שפע, והוא הנקרא "מרום" שהעינים צופות לה לקבל שפע ממנה. ולזה אמר "שאו מרום עיניכם".


ותמן תנדעון דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלא ברא אלה ומאן איהו? 'מי' -- ההוא דאיקרי 'מקצה השמים' לעיל דכולא קיימא ברשותיה. ועל דקיימא לשאלה, ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מ"י, דהא לעילא לית תמן שאלה, והאי קצה השמים אקרי מ"י     הנה השש קצוות נאצלו בחכמה, ונבראו בבינה, ונוצרו בת"ת, ונעשו במלכות - ולפיכך אמר "ברא אלה" בסוד בריאה‏[1]. ומן המלכות כאשר יראו כי שם נתגלו השש קצוות גילוי רב (בסוד עשיה) ידעו כי בבינה הנקראת מ"י נהיו השש קצוות בסוד בריאה.

והנה כל הג' עליונות נקראים 'עתיקין', ובינה נקראת 'עתיקא דקיימא לשאלה' שיש בה מקום שאלה לדעת שש קצוות הנבראים ממנה. אבל לא לדעת עצמותה, כי נעלמה מאד. ובבחינת שש קצוות אלו נקראת מ"י דקיימא לשאלא. ובבחינת עצמה נקראת סתים עתיקא. וזמ"ש ומאן איהו מ"י? ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא דכולא קיימא ברשותיה -- כי מתחילת ז"א (דאקרי "שמים") משם מתחילין שש קצוות שבה בבינה וזהו "מקצה השמים" לעילא.

ונמצינו למדים כי רישא דז"א (שהם חכמה ובינה ודעת) הם חג"ת שבבינה, ותרין דרועין דיליה הם נצח והוד שבבינה דאתפשטת עד הוד כנז'. [וזהו סוד "כונן שמים בתבונה" -- כי על ידו נתכונן ז"א]. ואלו השש קצוות הם 'ימים ראשונים' ונקראים מ"י. וזהו "כי שאל נא לימים ראשונים". ואלו שנקראים 'מי' הם שברא 'אלה' (שהם שש קצוות אחרות שבת"ת). ועוד שש במלכות (והם מוחין דילה ותרין דרועין דילה) נמשכין מת"ת. אם כן שש קצוות שבבינה נקראים מ"י (ונכנסו בג' מוחי ודרועי וגופא דז"א) ושש קצוות שבת"ת נקראים אל"ה (ונכנסו במוחי ודרועי וגופא דנוקבא דז"א).

ונמצא תחילת ז"א משש קצוות דבינה, ולפיכך נקראת "מקצה השמים". אמנם ג' הראשונות שבבינה אין בהם השגה כלל ובינה נקראת בערכם סתים עתיקא. ואף ו' קצוות שבה אין בהם השגה, רק בהתלבשם בת"ת (במוחין דיליה ודרועוי וגופיה). ולזה אמר דקיימא לשאלא ואיהו באורח סתים ולא אתגלייא -- כי נתלבש בת"ת כדפרישית.


[‏[2]ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה. מה בין האי להאי? אלא קדמאה סתימאה דאקרי מ"י קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש, ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא, עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן, מ"ה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא ]

ושש קצוות שבת"ת המתלבשים במלכות (במוחי ודרועי וגופא דילה) נקראים מ"ה, וגם שם נעלמים ומתלבשים בתוכה, והם נשמה לה. ונמצא שהכל סתום -- זה מתלבש בזה וזה בזה. ועדין הכל נעלם. ולזה אמר הא כולא סתים כדקדמיתא.

והנה כנגד שש קצוות הבינה המתלבשות בת"ת אמר מה ידעת כי הם סוד הדעת דאתי בשית סטרין. וזהו אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת. וכנגד שש קצוות שבת"ת המתלבשות במלכות אמר מה אסתכלת כי שם יש קצת הסתכלות. וכנגד שש קצוות שבמלכות עצמה אמר מה פשפשת כי שם יש פשפוש והשגה יותר מלמעלה בעולם הזכר:


ועל רזא דנא כתיב "מה אעידך ומה אדמה לך" כד אתחריב בי מקדשא נפק קלא ואמר מה אעידך ומה אדמה לך בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין, דכתיב (דברים ל יט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ומה אדמה לך, בההוא גוונא ממש עטרית לך בעטרין קדישין, עבדית לך שלטנו על עלמא (ח"א א, ב)

הנה כאשר היה בית קדשינו ותפארתינו קיים והיו ישראל נכנסין במקדש (שהוא כללות המלכות ודוגמתה) בקרבנותיהם ועבודתם והיו משפיעין בה בסוד שש קצוות (והם ראשיכם שבטיכם זקניכם שוטריכם טפכם נשיכם שהם שש), כן היו למעלה שש קצוות שבת"ת נכנסים בה (בסוד מ"ה) ומתלבשים בה להעיר לה מאפילתה ולהחיותה. וכאשר נחרב בית המקדש התחתון בעונותינו, נסתלקו שש קצוות הזכר מהנקבה העליונה ונשארה יונת אלם, וחסר ממנה ה"י, שהם שבטי י"ה עדות לישראל, הנכנס בה בסוד ( א ) שש קצוות הזכר המתלבשים במוחי ודרועי וגופא דילה -- הרי י"ב. ( ב ) ועוד נצח הוד יסוד דילה -- הרי י"ה. וכיון שאלו הם עדות, אמר "מה אעידך", שהתרה בישראל שלא יגרמו הסתלקות אור שש קצוות הזכר העליון ממנה הנקרא "עדות". וזהו "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" - ירצה כי בכם ובעבורכם יתלבשו שש קצוות בינה בת"ת (הנקרא "שמים") וזהו "את השמים". וכן יתלבשו שש קצוות ת"ת במלכות וזהו "ואת הארץ". ובעונותיכם יסתלק הכל ותאבדון שתי אבידות. וזהו מ"ש כי אבד תאבדון.

וגם "מה אדמה לך", כי הורדתי אור השש קצוות למטה במקדש התחתון כדרך שהיו במקדש העליון והם העטרין קדישין הנז' פה. ובהם (נ"א בכל) משלה בכל שש קצוות התחתונים שהם עלמא. וזמ"ש עבדית לך שולטנו על כל עלמא. ולפיכך היתה כלילת יופי כלולה משש קצוות.

ואפשר דעיטרין קדישין הם תרין עיטרין דירית ת"ת ומורישם לכלה הכלולה, ועבדית לך שולטנו על כל עלמא בסוד "ומלכותו בכל משלה" והוא סוד הכנעת הקליפות והחיצונים באופן שתהיה דומה לאימא עלאה וכדוגמת זה למטה בעולם השפל היתה אומה הישראלית גוברת על כל האומות וכולם נכנעים תחתיה, והיתה העיר כלילת יופי בסוד תרין עטרין, והיתה דומה לירושלים העליונה ומכוונת כנגדה בכל אלה הדברים.
[וזמש"ה "כעיר שחברה לה יחדיו" -- שתדמה לאימא עלאה שאין מגיעין שם קליפות כנז', ותהיה כאמה בתה. וז"ש "ירושלים הבנויה כעיר שחברה, לה יחדיו" שתדמה לאימא עלאה וכדוגמת זה למטה בעולם השפל היתה אומה הישראלית גוברת על כל האומות וכולם נכנעים תחתיה והיתה העיר כלילת יופי בסוד תרין עטרין והיתה דומה לירושלם העליו' ומכוונת כנגדה בכל אלה הדברים][3].
וזהו "כעיר שחברה לה יחדיו" כי מהעליוני' יגבר אור התחתונים דוגמתם כנודע, כי אין לך עשב מלמטה כו'. וכן ירושלים התחתונה תעלה במעלות גדולות ונפלאות דוגמת ירושלים העליונה.

וכן ברדת ירושלים התחתונה ממעלתה בעון הדור גם ירושלים העליונה תתרחק מהמלך העליון. ונשבע שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה, ונתרחקו שש קצוות הת"ת מהכלה הכלולה ונותרה יונת אלם. וזמ"ש הכי אומינא לך דלא איעול אנא לעילא עד דיעלון בך אוכלוסך ודא איהו נחמה דילך הואיל דדרגא דא אשוה לך בכולא כו' וזאת היא נחמת ירושלים התחתונה אחר ירושלים העליונה שוה לה כו'. וה' הרואה בעד ירושלים העליונה הכלה הכלולה הוא ישיב שבות ירושלים התחתונה כבתחילה. וזהו מ"ש "מה אשוה לך ואנחמך".

והשתא דאנת הכא (בעמקי הקליפות, בסוד גלות השכינה) גדול כים שברך (בסוד גלי הים שהם הקליפות המתגעשים לצאת חוץ להחריב העולם). [ודע כי ים הוא סוד היצירה אשר שם אניות הנחש יהלכון, וארבין אזלין ושאטין לכל סטרין. וזהו "גדול כים שברך". וים הוא סוף היצירה וראש לעשיה. ולפיכך ים סוף -- סופא דכל דרגין.]

ואי תימא דלית לך אסוותא מי ירפא לך - כי בהאיר מ"י בת"ת (במוחין ודרועין וגופא דיליה), יאיר ת"ת במוחותיה ותרין דרועין וגופא דילה. ולפיכך אמר דכולא קיימא ביה - כי בהתלבש מ"י בת"ת, יתלבש מ"ה במלכות.


[מ"י קצה השמים לעילא , מ"ה ועד קצה השמים לתתא, (קצה השמים לתתא) ודא ירית יעקב, דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מ"י, אל הקצה בתראה דאיהו מ"ה, בגין דקאים באמצעיתא, ועל דא מי ברא אלה ]

ולפיכך חזר ואמר מ"י קצה השמים לעילא, מ"ה קצה השמים לתתא. ודא ירית יעקב למהוי מרכבה לשש קצוות המתלבשות בהם מ"י ולשש קצוות המתלבשות במלכות הנקרא מ"ה כדפרישית. והוא מבריח מן הקצה אל הקצה בגין דקאים באמצעיתא בין א"א לנוקבא דז"א; ונעשה מלבוש לשש עליונות, ונשמה לשש תחתונות שבמלכות. ועוד לו בחינה אחרת בסוד הדעת עולה בשש קצוות עליונות שבבינה ובסוד ת"ת בשש קצוות התחתונות שבו. ועוד נאריך בזה בע"ה ושניהם כאחד טובים, דדא ודא איתנהו ביה. כי שש קצוות שבבינה הם סוד הדעת דאתי בשית סטרין והם נשמה לת"ת מלגאו (לראשו ושני זרועותיו וגופו) ולאלו זכה משה; ושש קצוות שבת"ת מלבר, הם נשמה למוחין ותרין דרועין וגופא דילה.

וכאשר תדקדק בדבר תמצא שנצח הוד יסוד שבבינה מתלבשות בחג"ת לעשות למלכות חב"ד. ונמצאו תשעה חב"ד חג"ת נה"י ונצח הוד יסוד שבת"ת מתלבשות בחג"ת שבמלכות. ונמצאו ששה חג"ת ונה"י ששה ותשעה הרי י"ה וזהו מש"ה שבטי י"ה עדות לישראל.

ואמנם הת"ת וחג"ת שבבינה מתלבשות בחב"ד שלו הרי ששה ונה"י שבבינה מתלבשות בחג"ת שלו הרי ששה ולפיכך הוא סוד וא"ו כי האלף אימא עלאה אשר נעשית לו נשמה בשש קצוותיה כדפרישית, ולפיכך היא באמצע. ולפי ששש קצוות הבינה מתלבשות בת"ת ונסתמות ונעלמות בו נעשית ס' סתומה -- בסוד ב' ו'. והוא"ו הוא הסותם הבינה בהעלם שש קצוותיה בתוכה, ונעשית ס'. והוא סתים מבועהא כנודע. וי"ב אלו הם י"ב שבטין דעלמא עלאה דיובלא. וי"ב תחתונות הם דעלמא תתאה. ונה"י שבת"ת אין להם על מה שיסמוכו מעולם העליון ולפיכך הם לבר מגופא ונמשך מהם אחיזה לחיצונים בסוד ותקע כף ירך יעקב. וצריכין האבות לעלות למעלה במחשבה ובעלמא דאתי כדי שיעלו נה"י וירשו מקומם. וזמ"ש למעלה אילין אבהן דעאלו במחשבה ועאלו בעלמא דאתי כדי שיעלו נה"י ואגניזו תמן. וכאשר יחזרו האבות למקומם, ימשכו שפע מהם שם ויתלבשו בנה"י להאיר להם מהאור שקבלו מלמעלה. ויהיו למלכות במקום חג"ת דידה וכדפרישית לעיל. ונמצא חג"ת דידה מתלבשים בנה"י ונעשים זרועות וגוף למלכות במקום האבות העליונים. ודי בזה:


דף א: - מי ברא אלהעריכה

קטע אעריכה

שם במאמר עצמו (ח"א א, ב) וז"ל: אמר ר' שמעון אלעזר מאי 'אלה'? אי תימא ככביא ומזלי -- הא אתחזאן תמן תדיר, ובמ"ה אתבריאו כד"א "בדבר ה' שמים נעשו". אי על מילין סתימין -- לא לכתוב 'אלה' דהא אתגליא איהו. ירצה כי 'אלה' יתפרש על שני הדרכים --

  • ( א ) אם על הנשמות והמלאכים שביסוד ונכנסים להצטייר במלכות. ויסוד הוא הרקיע שבו 'כוכבים ומזלות' כי שם הנשמות והמלאכים מצטיירים לצאת חוץ בתוך המלכות, דמינה פרחין נשמתין כנודע. והם הם ה'כוכבים והמזלות'
  • ( ב ) ואם על שש קצוות שבבינה בהתלבשם בת"ת או על שש קצוות שבת"ת.

ואמר כי שני דרכים אלו הם נמנעים.

( א ) אם לומר שעל הכוכבים והמזלות הנראים ברקיע השמים (הנקרא יסוד כנודע) אמר 'אלה' -- אי אפשר משני טעמים.

  • ( 1 ) האחד הוא דהא אתחזיין תדיר תמן - לא יגרעו משם הנשמות והרוחין שהם המלאכים שהרי הוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסיק. ומן הפסוק נראה שעתה נבראו מקרוב. ועוד שהם נראים ונגלים לכל, ואין צריך לשאת למרום עיניכם כדי לראותה. וזהו הא אתחזין תמן.
  • ( 2 ) והטעם השני הוא שאם על הכוכבים והמזלות אמר 'אלה' -- הנה נבראו במ"ה, ולא במ"י. והכתוב אומר "מי ברא אלה". ופירוש הדברים הוא כי צבאות מעלה ומטה, כולם נבראו משש קצוות ת"ת המתלבשות במלכות (הנקראת מ"ה כדפרישית לעיל) ויוצאות על ידי היסוד שהוא סוף השש קצוות של הת"ת ולפיכך נקרא היסוד "ה' צבאות", כי כל צבאות מעלה ומטה נבראים על ידו. וזהו פירוש הפסוק "בדבר ה' שמים נעשו" כי במלכות (הנקראת "דבר השם" כנודע) נתלבשו השמים שהם שש קצוות הת"ת ונעשו ונתקנו בהתלבשם בה; כי כל תיקון הוא סוד התלבשות, כי ההעלם הוא הגילוי. והנה שש קצוות של בינה הוא סוד בריאה ודת"ת יצירה ובהתלבשם במלכות נהיו עשיה בהתגלותם בה וזהו "שמים נעשו" (סוד עשיה), "וברוח פיו" (הוא סוד השש קצוות הנז' היותם נשמה למלכות), נעשו כל צבאות מעלה ומטה. וזהו "כל צבאם". והכונה היא שנתלבשו שש קצוות ת"ת במלכות ונתגלו על ידה מיצירה לעשיה, וזהו "נעשו".
ואמנם צבאות מעלה ומטה (שהם נשמות בני אדם והמלאכים) לא נעשו מהמלכות המתלבשת בהם אלא מהשש קצוות פנימיות שהם נשמה ורוח למלכות הנק' "פה השם" ושש קצוות אלו הם נקראים מ"ה כדכתיבנא לעיל. ונמצא שבמ"ה אתבריאו ולא במ"י. והכתוב אומר "מי ברא אלה". ודע שאפילו פשטיות הכתוב קרוב למה שפירשנו, כי שמים הגשמיים נעשו בדבר ה' מחיציניותו ולא מפנימיותו. אבל כל צבאם נעשו מפנימיותו, וזהו "רוח פיו" כי הם יותר מעולים. ואם כן אי אפשר לפרש 'אלה' על כוכבים ומזלות.


( ב ) ואם נאמר ש'אלה' הם שש קצוות הבינה ו"מי" תקרא הבינה בבחינת ג' ראשונות שבה -- זה אי אפשר, כי שש קצוות בינה הם נעלמים, ואיך יקראם 'אלה' שנראה שהם נגלים.

[ובקושיא זו גם כן ידחה שני פירושים אחרים. שאי אפשר שיחזור 'אלה' על מוחין ודרועין וגופא דת"ת המתלבשים בו' קצוות הבינה כי גם הם נעלמים, ולא יצדק בהם 'אלה'. ועל כוכבים ומזלות אי אפשר, כי הם נגלים כדפרישית.]

קטע בעריכה

[אלא רזא דא לא אתגליא בר יומא חד דהוינא על כיף ימא ואתא אליהו ואמר רבי ידעת מה הוא מי ברא אלה, אמינא ליה אלין שמיא וחיליהון עובדא דקב"ה, דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו ולברכא ליה, דכתיב (שם ח ד) כי אראה שמיך מעשה וכולי ]

ואמר שלא נגלה לו רז זה כי אם יום אחד ששאל לו אליהו ז"ל מהו ברא אלה והוא השיב לו פשטיות הדבר כי הם השמים הגשמיים שראוי להסתכל בהם ולברך לה' וכמ"ש דוד הע"ה כי אראה שמיך...ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. - זה נראה שטחיות המאמר הזה. וקשה בעיני. דרשב"י ז"ל, די רוח אלהין קדישין ביה, ישיב על שאלת אליהו ז"ל דברים פשוטים. וכבר היה יודע כי לא נתכוון אליהו ז"ל לשואלו על שישיבהו דברים פשוטים כאלו אשר לא נעלמו מעיני המתחילים.

ולפיכך נראה לי כי אין הדברים כפשטן. אלא "שמייא וחיליהון" הם סוד שש קצוות שבבריאה --שית דרגין דכרסייא-- והם סוד ה"א אחרונה (סוד ד"ו). כי כמו שה"א ראשונה היא סוד ד"ו (הרומזים לת"ת ומלכות דאצילות), כן ה"א אחרונה היא סוד ד"ו -- ת"ת ומלכות דבריאה. וכמו שאימא אתעברת בההוא ברא בגווה בסוד ו' שבתוכה ובתר הכי אפיקת ליה ומיניה אתזנת ברתא והוא ברא בוכרא עובדא דילה -- כן אימא תתאה אתעברת בברא דבגוה בסוד ו' שבתוכה שהם ששה דרגין דכרסייא (ת"ת שבבריאה) ואפיקת ליה. והוא עובדא דקב"ה דהיינו אימא תתאה הנקראת "קודשא בריך הוא" סתם. והיינו דקאמר אילין שמיא וחיליהון עובדא דקב"ה. ולפי שיש שמיא וחיליהון עובדא דאימא עלאה (והוא תפארת דאצילות) אמר דאילין שמיא וחיליהון "עובדא דקודשא בריך הוא" דהיינו אימא תתאה מלכות. ואמר וחיליהון כי שם הנשמות דאתגזרו מכרסיא כנודע.

ודע כי סוד שמים אלו הם סוד כוס של ברכה ומחמש גבורות יצאו, ולפיכך נאמר עליהם "מעשה אצבעותיך" כגוונא דכוס של ברכה דיתבא על חמש אצבען (דאינון חמשה גבורות כדפרישית לעיל). וכמו שכוס של ברכה צריך להסתכל בו (כמו שאמרו נותן עיניו בו) אוף הכא אית ליה לבר נש לאסתכלא בהו. וכמו שצריך לכוין שיתברך כוס של ברכה מהמקור העליון וכמו שאנו אומרים 'נברך שאכלנו משלו' - כן צריך לברכא ליה.     ולפי דרכנו למדנו שכוס של ברכה הוא סוד ששה קצוות שבבריאה. ולפי שאימא עלאה מתלבשת בבריאה כנודע אמר "מי ברא אלה". וכן אמרו ברעיא מהימנא פ' בא אל פרעה בדף מ"ג ע"א (ח"ב מג, א), וזכיתי להסכים לאמת.
וכבר נודע שחמש גבורות הם מבינה שהיא נקראת 'בעל גבורות', וממנה יצאו. ובמקום הבריאה שם ירדו ושם נתלבשה בינה בהם ומקננת שם כנזכר בתקונין ואפשר שזה שאמר הכתוב "בורא חשך" כי בריאה בסוד הגבורות שהם מסטרא דחשך נעשית. ולפיכך צריך להגביהו מן הקרקע טפח כי קרקע זה מקום הגבורות הקשות אשר לא נתמתקו (בסוד "העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" -- מקום הקליפה).
ולהפריד בין גבורות אלו לגבורות אלו אמרו בגמ' שצריך להגביהו טפח. ובזהר אמרו זרת. ושני שיעורים אלו כולם עולים למקום אחד. כי שיעור טפח הוא שיעור חמשה אצבעות אלו הרומזים לחמשה גבורות אלו, כי גבהו מהאחרים. שהם קדש וכל השאר יש בהם חול וטומאה, והיא דבוקה באלו שהם קדש. וצריך להגביה ולהפרידה מן האחרים שהם חול.     ואמנם שיעור זרת הוא שלשה טפחים בסוד אימא עלאה דמקננא בג' ספירן עילאין בבריאה, והיא אחד מהם, נשאר שתים. וה' גבורות אלו מתפשטין בכל אחת משלשה ספירות --אל כתר חכמה בינה-- ועולים ט"ו, והם סוד י"ה. ומלא הכוס (בסוד ו' קצוות, שית דרגין המתמלא, מי"ה אלו שהם ג' טפחים) ועולה הכל אלהים בגמט' כוס בסוד "מלא י"ה". וכונתנו להעלות ו' דרגין דכרסיא לג' עליונות המתלבשות בבריאה ע"י ט"ו גבורות אלו שהם שיעור זרת. ושיעור זה הוא שיש בינה ובין בתולות אחריה רעותיה (ח"ב קפט, ב) -- כי 'בתולות אחריה רעותיה' הם בסוד יצירה (סוד המדורין שבפ' בראשית) והיא סוד ת"ת המתלבש בשש ספירותיו ביצירה. וגברה בריאה על היצירה שיעור זרת, שהם ג' ספירות עליונות, נכללת בינה בב' ספירות ונכללות כל אחת מהחמשה גבורות (שהם שיעור טפח כדפרישית). ולפיכך אמרו בזוהר (שם) כי בינה ובין בתולות אחריה רעותיה זרת .
ואמנם 'נתינת עין' שאמרו נותן עיניו בו הוא משום דכוס של ברכה היא עולימתא שפירתא ולית לה עיינין, דמסטרא דחשך קא אתיא, וצריך ליתן עיניו בה להיות לה לעינים להאיר בה. ועוד, שהעינים הם נצח והוד שבחכמה (כי משם נמשך האור לעינים), ושפתים הם בסוד נצח הוד שבבינה (סוד פומא), וצריך להאיר ולהמשיך לה רחמים מהחכמה העליונה למתק גבורותיה ולמזגם ולמשוך מאור נצח הוד שבחכמה למטה.
[ודע כי הכלה הכלולה מקום מוחותיה בת"ת שבת"ת. וזרועותיה למטה במקום נצח והוד שבו. ונצח והוד שבה ימעט אורם מאד כי אין להם בית אחיזה למעלה. וצריך להוריד אור נצח והוד שבחכמה בסוד 'עינים' להאיר אליה. ולפיכך אמרו נותן עיניו בו. ]

ונחזור לענינינו, כי עובדא דקב"ה הוא סוד כוס של ברכה. וזה רצה ר"ש לפרש ב'אלה'.

קטע געריכה

(ח"א ב, א) אמר לי רבי מלה סתימא הוה קמי קב"ה... בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגלייא, עבד ברישא נקודה חדא ודא סליק למהוי מחשבה, צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא, גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין, בניינא עמיקא דנפק מגו מחשבה, ואקרי מ"י, שירותא (נ"א, ראשיתא) לבנינא. קיימא ולא קיימא. עמיק וסתים. בשמא לא אקרי אלא מ"י. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא (דא), ואתלבש בלבוש יקר דנהיר וברא אלה וסליק אל"ה בשמא, אתחברון אתוון אלין באלין, ואשתלים בשמא אלהים.

והשיבו אליהו ז"ל כי הדברים עמוקים מאד, וזה הענין מדבר בסדר האצילות ותחילתו. כי חכמה קדומה שבא"א היא הנקרא סתימא דכל סתימין, כי הוא מוח סתום דלא מתפתחא לל"ב שבילין (כמו שבחכמה שבז"א), וכד בעא לאתגלייא ע"י תקונין (שהם סוד התלבשות, כדי שיוכלו לקבל אורו) ועבד ברישא נקודה חדא (הוא סוד אבא ואימא), הות כלילה ביה והא סליק למהוי מחשבה כי הוא סוף מחשבה העליונה, שביל דקיק דנחית מיוד עלאה. וכאשר נתגלית למטה נעשה לה רישא ותקוניה ונעשי' מחשבה כמחשבה העליונה, כי מה שהיה סוף בערך המחשבה העליונה נעשה ראש עתה למטה ודמתה למחשבה העליונה. וזהו ודא סליק למהוי מחשבה.    ואח"כ צייר בה כל ציורין - בסוד בינה, שממנה הציורין (בסוד וייצר). חקק בה כל גליפין הם השש קצוות שנחקקו בה.

וכל אלו הם כללות החכמה העליונה סוד אבא כלול מעשר עליונו' ובינה היתה כלולה בה בדקות רב וכאשר עלה ברצון המאציל להוציאה לחוץ יצאתה לחוץ בסוד חסד שבחכמה. והוא בוצינא קדישא סתימא -- כי שבעת הימים הם בוצינים - ז' הנרות - וחסד שבהם נמשך מחכמה שהיא 'קדש'. ולפיכך נקראת בוצינא קדישא סתימא כי הוא חסד עליון שבאבא, והוא סתום בבחינת כל שאר החסדים שלמטה ממנה, ויצאתה מתלבשת בחסד שבחכמה. וזהו גו בוצינא קדישא סתימאה.

ונמצא שמתחילה היתה בינה כלולה בתוך חכמה, והיא וחכמה כולם אחד עד חסד שבחכמה, כי בה יצתה בינה מתלבשת בה, כי ברישא דאבא לא היה ביניהם היכר, כי זו כלולה בזו וזו כלולה בזו. ואז נקרא באדרא זוטא‏[4] "כללא דכולא". ובדרועא ימינא נגלית ויצתה בינה מתלבשת בו. "וזרוע ה' על מי נגלתה" (ישעיהו נג, א) -- על מ"י ודאי. ובינה נקראת קדש קדשים כנודע. ונפקא מגו מחשבה - סוד רישא.

ולפי שחסד הוא ראש הבנין והיא נתלבשה בחסד שבחכמה עמיקא נקראת בנינא עמיקא. ואיקרי שירותא לבנינא, קיימא ולא קיימא -- כי גם שם בחסד אי אפשר להשיג אורה והיא קיימא ולא קיימא, כי היתה נעלמת מהם ולא ניכרה עמידתה שם לגמרי, ונראית כאילו אינה עומדת. וזהו קיימא ולא קיימא.

ואז נקראת מי, כי יש בה שאלה. ומ"י בסוד 'בינה מתלבשת בחסד' -- כי מ' בינה וי' חסד, נמשך מחכמה. וזהו מ"י.    והוא עמוק כי חסד עליון שבחכמה נעלם מאד. ולכן הוצרך להתלבש באור קדמאה שהוא לבוש יקר דנהיר והוא לבוש לחסד שבחכמה. ונמצאת בינה מתלבשת בחסד שבחכמה ובחסד שבז"א, ועל ידי כן ברא אלה שהם הו"ק [אל הוא חסד כנודע, ה הוא החמשה קצוות -- הרי 'אלה']. ואז נתגלה אור הבינה ונקרא בשם 'אלהים'. והיה ראוי שיקרא 'אלה מי' אלא ש'מי' הוא מלמעלה למטה, בינה בפנים וחסד שבחכמה מבחוץ מלבוש לו, ואלהים ממטה למעלה, כי הכונה להתגלות, והיותר נגלה הקדימו. כי מתחילה 'אלה' ואח"כ י' ואח"כ מ'-בינה, כל אחד בתוך חבירו. ונסתמה המ"ם ( ם' ) להראות הענין שהיא רביעא על בנין כדאיתא בפ' תרומה.

ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים     כי אלהים הוא שם גילוי עד שאף לחיצונים נתגלה בשם זה כנודע, וכל עוד שלא נמצאו הו' קצוות להתעלם בתוכם לא היה נקרא בשם זה, כי לא היה אפשר לו להתגלות, כי אם על ידי התעלמות בתוך שש קצוות אלו הנקראים 'אלה', כי ההעלם הוא הגילוי.


ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו אלה אלהיך ישראל     הענין הוא כי רצו להפריד השש קצוות מבינה ולהורידם למלכות שנקראת י"ם (בסוד הקליפות שהם בעשיה). וכאשר יתחברו אותיות 'אלה' (שהם השש קצוות) עם 'ים' יהיה הכל 'אלהים'. וזהו "קום עשה לנו אלהים". והפרידום מ-'מי' וחברום אל ה-'ים'. וזהו ענין קיצוץ בנטיעות -- להפריד שש קצוות מהבינה ולהורידם לבחינה אחרונה של מלכות (הנקראת 'ים'). ולפיכך אמרו לאהרן (שהוא מחסד) שהוא יקום ויעשה 'אלהים' כדרך שבינה לא נעשית אלהים אלא ע"י חסד דהתעטף בינה באור קדמאה (דהיינו חסד) ונעשה אלהים. כן היו רוצים להמשיכן למטה על ידי אהרן איש החסד. ואין 'העולם' מתקיים (שהוא השש קצוות) כי אם בהשתתפות 'מי' שהיא אימא עלאה ונקראת 'אלהים'. וכמה דאשתתף מי באלה בתחילת האצילות, כן הוא תמיד -- אימא רביעא על בנין להעמידם. וזהו מ"ש וברזא דא אתקיים עלמא ופרח אליהו ולא חמינא ליה כולי.

קטע דעריכה

אמר רבי שמעון, על דא שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו, דכתיב (תהלים ח ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', וכתיב (שם י) "מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים" על השמים איהו לסלקא בשמא, בגין דברא נהורא לנהוריה, ואתלבש דא בדא, וסליק בשמא עלאה. ועל דא בראשית ברא אלהים, דא אלהים עלאה, דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין (מאילין) אל"ה מלעילא לתתא, ואימא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי? בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דכתיב (שמות כג יז) אל פני האדון יהו"ה, ודא אקרי אדון, כמה דאת אמר (יהושע ג יא) הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה', ואעילת י', ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל, ואתוון אחרנין משכן לון ישראל מעילא לגבי אתר דא.

א"ר שמעון על דא שמיא וחיליהון במה אתבריאו כו':    פירוש כי עד עתה פירש רשב"י ע"ה ש'אלה' הם שמיא וחיליהון סוד שית דרגין דכרסייא כדפרישית לעיל. ואחר שגילה לו אליהו ז"ל ש'מי' ברא 'אלה' הוא בסוד שש שבאצילות, אם כן שית דרגין דכרסייא בסוד מ"ה נבראו, ולא בסוד 'מי'. ואעפ"י שאמרנו שאימא עלאה מקננא בג' ספירן עלאין -- זהו אחר שנבראו במ"ה. וגם אינה תמידי' אלא מקננא לבד כד איהי רביעא על בנין תתאין סוד הנשמות הנמשכין ממנה ויורדין לבריאה ומתגדלים על ידה כדוגמת קן בעולם התחתון שהוא לצורך גידול בצים ואפרוחים, לא זולת זה. וזהו "מקננא בג' ספירן עלאין" הנזכר בתקונין. אבל בריאתם לא היתה אלא ב'מה'. והביא ראיה לזה מהכתוב שאמר "כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך" (שהם סוד כוס של ברכה דיתיב על חמש אצבען) וכתיב "מה אדיר שמך בכל הארץ" -- סוד מ"ה, והוא סוד שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א העולה מ"ה, ומתלבש בעשר אותיות בי"ס דבריאה. סוד עשר גלגלי כרסייא.

ואמנם אימא עלאה (הנקראת 'אשר') דאתפשטת עד הוד להתלבש בשש קצוות ת"ת (הנקרא שמים), וזהו "אשר תנה הודך על השמים", ואז נקראת 'אלהים' על ידי התלבשות זה (וזה נקרא שמים)[5]. וזהו על השמים איהו לסלקא בשמא. וז"ש גם כן בגין דברא נהורא לנהורא ואתלבש דא בדא וסליק לשמא קדישא (ה' עלאה שהיא בינה) ועל דא בראשית ברא אלהים -- כי על ידי שש קצוות שהוא שית מבראשית ברא אלהים ונקרא שמו אלהים והוא אלהים עלאה סוד בינה המתלבשת בשש קצוות ת"ת כי אימא תתאה הנקראת מ"ה בהתלבשה בשש קצוותיה אינה נקראת בשם אלהים והטעם שאינה נקראת בינה אלהים אלא בהתלבש שש קצוותיה בשש קצוות הת"ת אבל אימא תתאה אין לשש קצוותיה במה להתלבש וזמ"ש דהא מ"ה לא הוי הכי ואף שש קצוותיה שהם הבנין אין לה וזהו לא אתבני אלא ע"י ישראל בבואם לראות פני השי"ת כדבעינא למימר קמן כי אז ממשיכין שש קצוות עליונות למטה בתפלה ובדמעה כי שערי דמעה לא ננעלו. ויורדים השש קצוות כמו שהם בבינה שש מתלבשות בשש. והנה "מאנאה" הם שש קצוותיה ו"קישוטאה" הם סוד חסד עלאה שהיא מתלבשת בו בסוד יו"ד שבמ"י ואתקשטת במאני דכורא הם שש קצוות שבזכר שנתלבשו בהם שש קצוות הבינה כדפרישית. לקבלהון דכל דכר בישראל וכולי.

הנה הכלה בהתעוררות התחתונים והראות במקדש הרומז לה כל זכר בישראל תחזור היא להיות זכר ממש ולהתקשט במאני דכורא ולהראות בה ברית קודש כדמות הבינה (שעם היותה נקבה - אסתיימת בדכורא; וזה בהתלבשה בשש קצוות הזכר אשר סיומם הוא היסוד. ואז יקרא בינה בן יה -- הוא והיא, הכל דבר אחד). וכן יהיה למלכות ע"י התעוררות התחתונים כנזכר.

ועייל י' ואפיק ה’ -- והענין הוא כי כמו שאימא עלאה נגלית ונתלבשה בסוד חסד שבחכמה (סוד יו"ד שב'מי') מפני היותה רחמים, כן אימא תתאה נגלית ונתלבשה בסוד חמשה גבורות הנמשכות מגבורה שבת"ת ולמטה שהם חמש מפני היותה דין. וזהו סוד ה' שבמ"ה -- התלבשות מ' תתאה בה' גבורות. והם הם ה' שערים שנמשכין מן חמשה גבורות שבתוך חמשים שערי בינה. וזהו ענין יתבא על חמש אצבען וכדפרישית לעיל. ועתה על ידי כל זכר -- יוצאין ה' גבורות אלו ונכנס יו"ד (סוד חסד שבחכמה) ומתלבש בו אימא תתאה כגוונא דאימא עלאה. וגם שש קצוות שבבינה יתנו לה בהלואה, מתלבשות בשש קצוות הזכר העליון ונעשית זכר, ונקראת 'אדון'. וזהו "את פני האדון". ונעשית 'אלהים'. כאימא - בתה.


קטע העריכה

אלה אזכרה (תהלים מב ה), אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי (ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אלין), וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים, למהוי אלהים כגוונא דיליה, ובמאי, (שם) בקול רנה ותודה המון חוגג.

ודע כי מתחילה נחסרו לה ה' חסדים מן החמשים שערים להיותה דין ולפיכך נקראת מ"ה. ובהיותה אלהים ועייל יו"ד -- נכללת בה' חסדים, ואז היא מ"י, שלימה מכל החמשים שערים (כמנין מי). ולכן נפרדו אלו העשרה מה-מ' להיותה ה' גבורות נכללים בה' חסדים, והם הם חסד הנמשך מחכמה (כי שם שורש ה' חסדים אלו).

ויהיה פירוש הפסוק "אלה אזכרה" סוד שש קצוות שבבינה מתלבשות בשש שבת"ת שהוא הזכר, ואזכרה הוא מלשון זכר. "ואשפכה עלי" -- כמד"א הביאו עלי כפרה, והיא אימא עלאה. ועוד "עלי" -- על י’, והיא יו"ד שבמ"י - להביאה אצלה. ויהיה "אשפכה" -- אשפוך ה' על י’, והיינו דאפיק ה' ועייל י'. "נפשי" -- דא נפש דוד ודא מלכות. ואימתי יהיה זה? "כי אעבור בסך" -- כשייראו הנמנים שהם הזכרים, כי אין הנקבות נמנים. וזהו "בסך". ואז "אדדם" ואמשיכם למטה עד בית שהיא המלכות, ואז תקרא 'אלהים'. וזהו סוד "אני אמרתי אלהים אתם" - פירוש על ידיכם, וכשחטאו בעגל והפרידו אלה ואמרו אלה אלהיך ישראל נשארה מ"ה שהיא בגי' אדם וזהו "אכן כאדם תמותון" - כי ירדו למקום המיתה, כי עד עתה היו בסוד הבינה הוא 'אלהים חיים'.

והנה "כאדם" הוא סוד שם אדנ"י העולה ס"ה. כאד"ם מקום המלכות. ודי בזה. וזמש"ה "והמה כאדם עברו ברית" - כי בעון העגל חזרו 'כאדם' וכדפרישית. ומאותו היום ואילך צריך תפילה ודמעה להחזירה אלהים בשלש רגלים בהראות כל זכר לפני ה'. לפיכך נזכר מיד אחר פרשת העגל "אלהי מסכה לא תעשה לך...את חג המצות תשמור.." ונזכרו שם כל החגים. ואמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך..." להורות כי לתקן עון העגל צריכים לשמור ג' רגלים אלה ולהראות כל זכר לתקן את אשר עותו בעגל.

ודע כי אף בשלש רגלים לא תהיה לגמרי כבינה, כי שער החמישים יחסר ממנה, ולא יהיה בה כי אם בהעלם גדול. וזמש"ה "ותחסרהו מעט מאלהים" -- הוא שער החמשים הנכללים במ"י שבאלהים. וזהו אדדם העולה מ"ט - כי שער החמשים נתעלם מאד מהמידה אחרונה בעון העגל. ודע כי שער החמשים הוא חסד עי' שבה' חסדים הנז' וזה "עמוק עמוק מי ימצאנו" -- מ"י ימצאנו ודאי. וזה נעלם ממשה כנודע.

ואפשר עוד לפרש: "כי אעבור בסך" -- על ראש השנה שכל העולם עוברין בחשבון ובסך. "אדדם עד" -- סכות בהראות כל זכר, ותהיה בית אלהים כאימא עלאה.

עוד יש לי לפרש: "כי אעבור בסך" על ספירת העומר שנכללים שבעה תחתונות בשבעה עליונות. ו"אדדם" העולה מ"ט כמנין שבעה שבועות, להמשיכם מלמעלה למטה; "עד בית אלהים" ושם נכללים שבעה בשבעה, ואז תקרא 'אלהים'. ודי בזה. כי פירושים אלו שלא כדעת רשב"י.

ואמנם צריך אני לבאר עוד מהו אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי, מהו התועלת בהזכרת הפה ובשפיכת דמעות? ויהיה זה שרש לתפלה ולברכות ולבכיה ויתבאר עם זה מפני מה שערי דמעות לא ננעלו. והענין הוא כי האדם התחתון הוא דוגמת צורה עליונה. ופיו כפה העליון, ועיניו כעיני עליון. וכאשר יתעוררו למטה יתעוררו למעלה. וזה כי כללות הפה ירמוז לבינה (לי' ספירות שלה), פה למלכות שבה, והשפתים לנצח והוד שבה, והלשון ליסוד ולת"ת, והשינים לל"ב נתיבות חכמה, והחיך לחכמה שבה, ולחי עליון ותחתון לחסד וגבורה שבה, וגרון לבינה שבבינה. הנה כל עשר ספירות שבכללות הפה רומזים לעשר שבבינה עצמה. ומה שלמעלה מן הפה -- בחכמה; כי החוטם -- במלכות שבה, תהלה עליונה, "ותהלתי" -- תהלת י' עליונה -- "אחטם לך". והעינים - נצח הוד שבה, והאזנים - חסד גבורה, והמצח - בינה שבה, ובין העינים - ת"ת בסוד הדעת, והמוח - חכמה עצמה. וקרקפתא דרישא - כתר.

והנה מן העשר דבינה יצאו 'קול' ו'דיבור' לחוץ (שהם ת"ת ומלכות) כי היא 'אם הבנים'. אמנם מעשר דחכמה לא נתגלה דבר, כי הכל מחשבה לבד והכל סתים. וכאשר יכוין האדם בביטוי שפתיו לגלות אור עשר דבינה למטה ולהמשיכם ממלכות עליונה שבבינה (שהיא פה) אל מלכות תחתונה -- אין ספק שיאירו אור גדול, שבעה הנרות, והרי הוא מוסיף כח בעליונים. כי כמו שהוא מוציא קול ודיבור על ידי עשר שבפה -- כן יתעוררו עוד עשר שבפה עליונה להוציא קול ודיבור עליון מחודש באור נפלא, ויאירו בשבעה הנרות, ויחליפו כח באור גדול ונפלא.

והנה להיות כי אימא עלאה גם היא אתתרכת בחרבן בית קדשינו לפיכך נסתמו שערי תפלה הנמשכין מן הפה (שהיא אימא עלאה) כיון דאתתרכת, ו'שערי תפלה' הם השפתים -- נצח והוד שבבינה. וי"ה נסתלקה, ונשארה אלם - יונת אלם. ואמנם נצח הוד שבחכמה הם שערי דמעה ולזה אמר רב המנונא סבא ע"ה לבעל החוטם אני מתפלל - שהם עשר שבחכמה אשר סופם החוטם, כי הם לא ננעלו. וכאשר יוריד האדם דמעות ויתכוין למתק הדינין הנה החכמה העליונה שהיא ימא רבא תמתקם, ומתבסמים בימא רבא כנודע. ותרין דמעין הם שרש הדינין ושרש הקליפות אשר שרשם בחכמה, בנצח והוד שבה, ויתבסמו ויתמתקו, ואין שטן ואין פגע רע. והרחמים מתרבין והחוטם העליון מחזיר הדברים אל שרשם בסוד "וירח", ושם מתמתקין. ולפיכך שערי דמעה לא ננעלו - כי עולין לעשר שבחכמה והעשר שבחכמה ממתקין הדינין ונחתין תרין דמעין שבנצח והוד שבה למתק הדינין והקליפות שבה.

ואם תשאל: ואיך אפשר? והרי אני רואה כי הדמעות הולכין לאיבוד באדם התחתון? ומבשרי אחזה אלוה באדם העליון. ואיך יורדים לים הגדול שהוא חכמה ואני רואה אותם יורדין למטה מן החכמה?    דע כי זה בסוד עשר שמלמטה למעלה בסוד א (יוד בראש ויוד בסוף) ובסוד יאהדונהי (יוד בראש יו"ד בסוף), עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה. ושני דמעות אלו יורדין לחכמה תחתונה שבעשר שמלמטה למעלה (נ"א שמלמעלה למטה) ושם מתמתקין ומתבסמים. והוא הוא ימא רבא חכמה שבעשר שמלמטה למעלה כי שם שרש הדינין והקליפה בסוד הדין מלמטה למעלה נוקבא כנודע. ומתחברין אלו החכמות שם על ידי תרין דמעין אלו שהם תעלומות חכמה עלאה דתחות כתרא עלאה בסוד מלמעלה למטה כי שם גם כן שרש הדינין והקליפות בדקות רב והעלם גדול (ולפיכך נקראים תעלומות חכמה) ויורדין אל חכמה תתאה ותחות כתרא תתאה בסוד ממטה למעלה ומתבסמין זה בזה נצח והוד שבחכמה עליונה בנצח והוד שבחכמה תחתונה. והנה הוצרכה המלכות לשתקרא 'אלהים' לשתי בחינות אלו: ( א ) ראשונה - הדמעות, להשבית הקליפות והדינין מצד החכמה כדפרישית, ולהסיר ה' ולהכניס י' מצד החכמה. ( ב ) והשנית - להמשיך לה שש קצוות של בינה על ידי הזכירה בפה הרומז לבינה כדפרישית. ודי בזה.

ודע כי קין והבל הם הם תרין דמעין דנחתו לתתא במלכות. קין שרש הקליפות, והבל שרש הדינין. והבל אתבסם בשקועא דימא רבא והוא חכמה תחתונה דמבסמא דמעין עלאין. אבל קין למטה, דינא תקיפא, שקעיה בנוקבא דתהומא רבא ולא אתבסם כלל. ושני נקבי החוטם הם מקום לשני שרשים אלו כי כולן נמצאין במלכות, בין למעלה בין למטה. וכאשר יתקנו התחתונים עניניהם ותריח ריח תפוחין קדישין נצח והוד ממקום הקדש נתבסמו כולן והשני נקבים יהיו רחמים. ולהיות כי סוד (נ"ל כי הוד) שרש הקליפות בחרבן הבית אשר בו משלו הקליפות נאמר והודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה והנה אף וחימה בשני נקבי החוטם 'אף' מקום הדינין ו'חימה' מקום הקליפה. והם הם קין והבל. וקין הרג להבל ואמר לית דין ולית דיין. וכנגד זה משה הרג לחימה ונטל הקליפות ממקום הקדש שהרי משה הוא הבל כנודע. ולפיכך נאמר עליו כשקראתו משה "כי מן המים משיתיהו" - כי המים הרו וילדו אפילה. ודי עתה בזה כי עוד אאריך בזה בע"ה.

קטע ועריכה

א"ר אלעזר שתיקה דילי בנא מקדשא לעילא ובנא מקדשא לתתא ובודאי מלה בסלע משתוקא בתרין, מלה בסלע מה דאמרנא ואתערנא ביה, משתוקא בשתים מה דשתיקנא, דאברו ואיבנו תרין עלמין כחדא.

אמר ר' אלעזר שתיקא דילי בנא מקדשא לעילא ובנא מקדשא לתתא כולי -- ירצה בנא מקדשא לעילא היא בינה מקדש עליון בהתלבשה בת"ת בשש קצוותיו. ובנא מקדשא לתתא מקדש תחתון מלכות בהדמותה לבינה להקרא 'אלהים' כגוונא דילה. וכל זה על ידי שתיקת ר' אלעזר. ואמנם מ"ש בה ר' אלעזר היה במקדש תחתון הנקרא סלע כנודע. והכונה היא כי דברי תורה כאשר יוצאין מפי האדם האומרם -ובפרט אם הוא אדם רשום ונשמתו מן האצילות - הנה דבריו יעשו רושם למעלה כפי חשיבות נשמתו ויתקנו האצילות העליון ויעשו שלום בפמליא של מעלה שהיא בינה ובפמליא של מטה והיא מלכות. וכפי הדברים הנאמרים יתקנו למעלה -- אם שמים חדשים ואם ארצות (נ"א כפי שורש לימוד) כמ"ש רשב"י לקמן. כי אם דבריו בסודות העליונים ובאצילות הקדוש -- הנה יתקן באצילות במדה אשר דבר בה להכין אותה ולסעדה כי לפי שדבר בהן ר"ש בבינה ובמלכות נבראו ונתקנו שתי העולמות בינה ומלכות. וזה ברור. ומזה נקיש לשאר דברי תורה.

קטע זעריכה

אמר רבי שמעון, מכאן ולהלאה שלימו דקרא דכתיב (ישעיה מ כו) המוציא במספר צבאם - תרין דרגין אינון דאצטריך למהוי רשים כל חד מנייהו. חד דא דאתמר מ"ה, וחד מ"י. דא עלאה ודא תתאה. דא עלאה רשים ואמר המוציא במספר צבאם - המוציא, ההוא דאשתמודע ולית כוותיה. כגוונא דא המוציא לחם מן הארץ. המוציא -- ההוא דאשתמודעא דא דרגא תתאה, וכלא חד. במספר שתין רבוא אינון דקיימין כחדא, ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חושבנא (נ"א, כגוונא דא) לכלם, בין אינון שתין, בין כל חילין דילהון, בשם יקרא, מאי בשם יקרא, אי תימא דקרא לון בשמהתהון, לאו הכי הוא, דאם כן בשמו מבעי ליה, אלא בזמנא דדרגא דא לא סליק בשמא (לעילא) ואקרי מ"י, לא אוליד ולא אפיק טמירין לזיניה, אע"ג דכלהו הוו טמירין ביה, כיון דברא אלה ואסתלק בשמיה ואקרי אלהים, כדין בחילא דשמא דא אפיק לון בשלימו, ודא הוא בשם יקרא, בההוא שם דיליה קרא ואפיק כל זינא וזינא לאתקיימא בשלימותיה, כגוונא דא (שמות לא ב) ראה קראתי בשם, אדכרנא שמי לאתקיימא בצלאל על קיום אשלמותיה.

אמר ר' שמעון מכאן ולהלאה שלימו דקרא דכתיב המוציא במספר צבאם תרין דרגין אינון דאצטריך למהוי רשים כל חד מנייהו כולי    הנה ב' מדרגות אלו ראש הבנין העליון וסופו. העליון להשפיע, והתחתון לקבל. העליון נעלם, והתחתון נגלה. העליון נשמה לבנין, והשני נשמה למה שלמטה ממנו. וזהו דא עלאה ודא תתאה. ושניהם רשומים ומפורסמים - זה בעליונים, וזה בתחתונים. וזה נרשם בעליונים להעלימו, וזה נרשם בהם לגילויו. כי זה עלמא דאתגלייא וזה עלמא דאכסייא כנודע.

והנה בכל מקום שיש ה' יתירה לפעמים יורה על ה' עלאה ולפעמים יורה על ה' תתאה. והנה "המוציא במספר" הוא על ה' עלאה שאין כמוהו, כי הוא מחיה את כולם והוא המוציאם במספר, כי בבינה נכללים השש קצוות כללות רב עד שעולים לס' רבוון. וז"ש במספר שתין ריבוא אינון דקיימין כחדא כי כולם עומדין בבינה בהעלם גדול והוא מוציאם למטה למינם באצילות ובבריאה וביצירה ובעשיה, והם נמשכין מהעליונים ונקראים "צבאם" כי מכחם נמשכים למטה. ולזה אמר ואפיקו חיילין לזיניהו דלית לון חושבנא. לכולם בין אינון שיתין בין כל חיילין דלהון בשם יקרא מאי בשם יקרא כולי.

דע כי אחר האצילות צריכין הנאצלים קיום והעמדה שיעמדו תמיד באותו השפע והאור ולא יסתלק מהם לעולם. וזהו ענין קריאת שם בכל מקום. וכמ"ש למטה אדכרנא שמי לאתקיימא. ואמר ר"ש כי אין הכונה כאן לקרות להם שם אחר צאתם לחוץ להעמידם. וזהו שאמר לאו הכי. אלא על עיקר יציאתם -- דבזמנא דדרגא דא לא סליק לעילא ואיקרי מ"י לא אפיק טמירין לזניהו אע"ג דהוו טמירין ביה כי הנה כל עוד שלא נבראו שש קצוות הת"ת להתעלם בהם כדפרישית לעיל לא יצאו שש קצוות הבינה לחוץ כי לא היה אפשר להשיגם מרוב העלמם. וז"ש לא אוליד ולא אפיק טמירין לזניהו. והנה אמר שני דברים לא אוליד ולא אפיק - כי "אוליד" הם ד"ו פרצופין, ת"ת ומלכות, מלכות כלולה בת"ת. ו"אפיק טמירין לזניהו" הם ו' קצוות הבינה המתעלמין בשש קצוות הת"ת.

ואל יקשה בעיניך כי לפי מה שכתבנו 'ברא אלה' הם שש קצוות הת"ת ו'אוליד' הוא גם כן ת"ת ומלכות, אם כן תרתי למה לי? כי הענין עמוק מאד ומתבאר עם מה שכתבנו למעלה, כי אימא עלאה האצילה שש קצוות הת"ת להתעלם בהם וזהו "מי ברא אלה" ואלו היו טמונים בה בהעלם גדול בסוד ו' שבתוך ה' עלאה והוא"ו שבתוך הה' אין לו ראש כי לא היו לו רק ששה קצוות. וכאשר עלתה הבינה לחכמה לקבל ממנה אור (בסוד העיבור) נתעברה בשש קצוות אלו והמשיכ' להם אור מן החכמה ונעשו' החג"ת-- חב"ד, והנה"י נעשו חג"ת. וחב"ד הם ראש הוא"ו. ולפיכך הוא"ו שבשם יש לה ראש כי כאשר הולידה אותו נעש' באופן אחר והגדיל - על כן ירים ראש. ובתוכם נתעלמו ו"ק הבינה. וזהו פירוש דבזמנא דדרגא דא לא סליק לעילא לחכמה להגדיל אור שש קצוות אלו ולעשותן חב"ד חג"ת. והם הם ז"א.

והנה שש קצוות אלו מתחילה הם משך הזרע משך הואו היורד מחכמה ונתעברה הבינה (דף י"א ע"א) ואשתהו בגווה תריסר ירחי עד שנעשו שנים עשר חסד כלול מחכמה וגבורה מבינה ות"ת מדעת ונצח מחסד והיד מגבורה ויסוד מת"ת ולפיכך הוצרכו לעמו' שנים עשר חדש וזהו ויתעבר ה' בי בי דייקא בגמטרי' י"ב והם י"ב גבולי אלכסון והם שנים עשר צירופי שם בן ארבע ויצאו לחוץ בסוד ו' שבשם ולפיכך אי אפשר להזכיר ו' אם לא בו' אחרת עמה ואחר שיצאו ממנה נתלבש' בהם שש קצוותיה בשש קצוות אלו ואם לא היה שנבראו ו"ק אלו שהם הוא"ו משך הזרע לא היה אפשר להוליד ולהתעלם בהם כי בהם עצמם נתעברה והולידתם ואח"כ נתעלמה בהם ומיד שנבראו שש קצוות אלו שהם אלה נקראו אלהים ונתעברה בהם והולידתם והוציאתם בשלמות יותר ממה שהיו כי הגדילו כדפרישית ואלו הם הנטיעות שהיו כקרני חגבים והגדילו בי"ב ירחי וזהו אפיק לון בשלימו ולפיכך הוה עובדא דאשתהי תריסר ירחי ואכשר רבה תוספאה דוגמת האדם העליון.

ולפיכך אל"ה למעלה ממ"י להורות על סוד העיבור שנתעברה בהם ונכנסו לתוכה כדפרישית ויצאו לחוץ בשלמו' כדפרישי' הנה אם כן אין שם זה לא לס' ריבוא ולא לחיילין דלהון לקיימם אחר צאתם אלא שם זה לבינה להאציל האצילות ולהוליד ולהוציא טמירין כדפרישית כי בלתי שם זה לא היה לה אפשרות להוליד ולאפקא טמירין וזהו בשם יקרא בההוא שם דיליה דאיהו אלהים קרא ואפיק כל זינא בין באצילות בין בבריאה בין ביצירה בין בעשיה לאתקיימא בשלמות זה כי על ידי שם זה נתקיימו גם כן אחר צאתם ולא חסרו מס' ריבוא אפילו אחד כדאמרינן לקמן איש לא נעדר והכל על ידי שם אלהים שבבינה ולפי שזה נרא' קצת דוחק שמפשט הכתוב שאומר לכולם בשם יקרא נראה שהשם הוא להם ולא לבינה לז"א כגוונא דא ראה קראתי בשם בצלאל שאין שם זה חוזר על שם בצלאל הנז' בכתוב אלא על השי"ת שהזכיר שמו הגדול לתת קיום והעמדה ושלמות נפלא אל בצלאל כדי שיוכל לעשות המשכן ושיבין סודותיו וכמ"ש ז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. ואמנם הזכרת שם זה הוא להמשיך עשר ספירות מעשר אותיות שבשם על נשמת בצלאל באופן שתהיה נשמתו כלולה מעשר בלי התלבשות ושיהיה לו קיום והעמדה לקבל האור הרב ההוא וכמ"ש ואמלא אותו רוח אלהים כו':

קטע חעריכה

מרוב אונים מאי מרוב אונים דא ריש דרגין דסליקו ביה כל רעותין ואסתלקו ביה בארח סתים
'ריש דרגין' היא חכמה, ראש המדרגות; כי כתר נעלם מאד. ואף חכמה קדומה נעלמה מעיני כל חי -- כי אף יסוד (שהוא "כל חי") המושך הטיפה זרעית מן המוח שנקרא חכמה, אינו מושך מחכמה זו הקדומה, כי נעלמה ממנו. אלא חכמה זו היא הנקראת "שירותא", ראש המדרגות, והיא הנקראת "אבא".

ונקראת חכמה זו "רוב אונים" כי כל הרצונות (שהם הנקראים "רעותין") כולם עולים עד שם -- בין דז"א, בין דנוקביה, בין דאימא עלאה. כי מצח דז"א ומצח דנוקביה ומצח דאימא עלאה - כולם בהתגלות המצח העליון (הנקרא 'רצון') עולות עד חכמה זו לקבל משם האור העליון על ידה. ועולים עמה בארח סתים -- על ידי התעלמם בתוכה; כי לא יוכלו לקבל אור הרצון העליון אלא באמצעותא, ובה עולין ומתעלין להרבות אורם. ומתלבשים בה ומתעלמים בתוכה כדי שיוכלו לקבל אור מצחא דעתיקא הנקרא 'רצון' כנודע. וזהו פירוש: ואסתלקו ביה בארח סתים.

ולפי שרצון העליון אתגלי ביה חסד עלאה ואתפשט בדיקנא עד מזלא ואתגלי בפומא דאמה כדאיתא באדרא.

והנה הטיפה הזרעית הוא החסד דאתגלי בפומא דאמה ומבסם לנוקבא ונקראת טיפה זו "און" (כמו שאמר הפסוק "וראשית אוני"), והיא הטיפה זרעית ראשונה כנודע. ובנימן הוא המושך הטיפה זרעית בנוקבא ממטה למעלה (ולפיכך נקרא "בן אוני"). וכל הטיפות הזרעיות המושכות מן הרצונות ונקראים "אונים" - כולם באים עד חכמה זו כדפרשית, ולפיכך נקרא "רב אונים", דסליק ביה רעותין עלאין ותתאין שהם האונים כדפרשית.


ואמיץ כח דא רזא דעלמ' עלאה דאסתלק בשם אלהים כדאמרן    הנה זו היא בינה בשש קצוותיה, דאסתלק בשם אלהים כדפרישית. ובינה היא 'כח' מחכמה - כח מה - וכח זה הוא חסד (כד"א ימינך ה' נאדרי בכח), כי בינה נתלבשה בחסד שבחכמה (והיא יו"ד מ-'מי' כדפירשנו), ועל ידו נתלבשה בשש קצוות ואסתלק בשם 'אלהים' כדפרישית

והכונה היא כי להוליד ס' ריבוא דעלמא עלאה ולאפקא טמירין לזניהו הוצרכו כל הרצונות לעלות עד שם בחכמה שהוא או"א עלאה. קבלה כל הטיפין ונתעברה בהם והוציאתם לחוץ בשלמות. וזהו פי' "מרוב אונים ואמיץ כח" - כי מחמת "רוב אונים" (שהוא אבא) "ואמיץ כח" (שהיא אימא) "הוציא במספר צבאם" ולא נעדר מהם איש מהס' ריבוא עליונים, כי אין שם מגיע פגם ולא חטא ולא הסתלקות אור כלל. ולפיכך אעפ"י שחטאו ישראל במדבר לא חסר מנין זה דוגמת עלמא עלאה שאין שם הסתלקות אור. וידוע הוא כי דור המדבר מעלמא דיובלא הוה, וס' ריבוא דישראל כנגד ס' רבוון דילי'. ולפיכך "איש לא נעדר" מהם דוגמת העולם העליון. וזה ברור.


וצריך אני עתה לבאר מ"ש למעלה כגונא דא המוציא לחם מן הארץ המוציא ההוא דאשתמודעא דא דרגא תתאה וכולי. חד כי דברים אלו נראין כסותרין מ"ש בפ' תרומה דקס"ח ע"א (ח"ב קסח, א)    מ"ט "המוציא" ולא "מוציא" דהכתיב "בורא" ולא "הבורא", "עושה ארץ" ולא כתיב "העושה ארץ". מ"ט הכא "המוציא"? אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירה - אסתתרא ה' מתמן להתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתימא. וכל מילין דאינון מעלמא דאתגלייא יתיר כתיב בה"א דכתיב "המוציא במספר צבאם", "הקורא למי הים" -- כולהו מרזא דעלמא תתאה איהו כולי ע"כ

הנה נראה בהדיא שגם "המוציא במספר צבאם" מרזא דעלמא תתאה הוא, ונמצא דבר זה סותר דברי רשב"י שאמר שהמוציא במספא הוא דרגא עלאה. וצריכין אנו לבאר מאמר זה בהתכת לשונו ומתוכו יתבאר תירוץ לקושיא זו.

הנה הוקש' לו שינוי הלשון כי בכל מקום אומר "בורא" "עושה", והיה ראוי שיאמר ג"כ פה "מוציא לחם" וכו' מ"ט דאמר הכא "המוציא"?    ותירץ כי כל הדברים שהם נעלמות מן עולם הבינה עצמה בסוד היותה 'מי' קודם שנקראת 'אלהים'. וזהו מרזא עלמא עלאה סתירה ולא אמר "מרזא דעלמא עלאה" לבד. וכן למטה אמר לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו בסוד 'מי' שהוא מורה על העלם קודם שנקראת 'אלהים'. ולפיכך נסתרה ה' משם כי ה' מורה עליה שעשתה איזו פעולה חוצה לה. אבל כשהוא מדבר בעצמות הה"א ובחלק מן חלקיה אי אפשר להזכירה כי עדין אינה ה' עד שתגמר. ולפיכך נסתרה ה' משם. ולכן כשאמר "בורא השמים" לא אמר "הבורא" כי הכונה על ת"ת שבבינה עצמה. וכן "עושה ארץ" על המלכות שבבינה עצמה. ואינה נקראת ה' אלא בהיות בה שתי מדות אלו ת"ת ומלכות (בסוד ה' - ד"ו), והמאציל בה שני מדות אלו הוא חכמה. ולפיכך נסתרה ה' משם כי מורה על גבוה מעל גבוה, המאציל בבינה עצמה מדות אלה. וזהו דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו.

האמנם הדברים הנגלים יותר (בסוד בינה הנקראת 'אלהים') כתיב בה"א כי כבר נגמר אצילותה ונקראת 'אלהים' להוליד ולאפקא טמירין לתתא, ורוצה לגלות הדברים הנעלמים בה ולהוציאם לחוץ כגון "המוציא במספר צבאם" המורה על דאפיק טמירין. וכן "הקורא למי הים" הוא סוד התפשטות מי החכמה העליונה (הנקראת 'ים') על פני 'ארץ' (היא מלכות). כל אלו הכונה בהם גילוי יותר ממה שהיו והתפשטות למטה, ולפיכך הוא בה"א. וזמ"ש וכל מילין דאינון מעלמא דאתגליא יתיר כתיב בה"א כולי

כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו -- לומר שכולם הכונה גילוי והתפשטות למטה, ולזה אמר "מרזא דעלמא תתאה" ולא אמר "דרגא תתאה" כמו שכתב כאן. נמצא שמ"ש כאן ומ"ש בפ' תרומה הכל הולך אל מקום אחד ואינם סותרין זה את זה שכולם מתאימות, כי כאן אמר המוציא דלית דכוותא הכונה על בינה שנקראת בשם אלהים לאולדא ולאפקא טמירין לגלות ולהתפשט. וזהו עצמו שאמר בפ' תרומה כל מילין דאינין מעלמא דאתגליא יתיר וכדפרישית.

ואמנם מ"ש בפ' תרומה ואי אכתיב בשמא איהו בה"א - הכונה לומר שכאשר נכתבה הה' בשם כגון האל הגדול אין הכונה בה"א הפועלת בשם כמו המוציא הקורא שהה' היא המוציא והקוראה למי הים אלא השם פועל בה"א כי האל הגדול הכונה בחסד הפועל במלכות וכן הגבור בגבורה הפועלת במלכות וזה איהו בה' והכא דאיהו בארח סתים שכתב המוציא ולא הזכיר על ידי שם מי הוציא, הכונה היא ע"י מלכות עצמה. וזהו מרזא דעלמא תתאה איהו - כיון שלא נזכר שום שם לא גדול ולא גבור.


עוד אפשר לפרש ואי אכתיב בשמא איהו בה’ לומר שאם נכתבה בשם ה' כמו האל הגדול אין הכונה במילין דאינון מעלמא דאתגליא יתיר, אלא איהו בה' כלומר עלמא סתירא נרמז בה' ולא מעלמא דאתגליא. והכונה כי הה"א שהיא בינה עצמה בסוד מ"י פועל בחסד שבה וחסד שבה גובר על שאר ספירות שבה. וכן הגבור על זה הדרך. ודי בזה.     ומכל מקום עיקר הפירוש "המוציא במספר" ביאר על ידי מה מוציא ואמר 'במספר' שהוא סוד קול דנפיק משופר כמו שביאר ריש פ' פקודי. וכן "הקורא למי הים" פירש ואמר ה' צבאות שמו. אבל כאן אמר המוציא ולא פירש על ידי מי וז"ש שאורח סתים הוא ממלכות עצמה בסוד מלכות שבה:


  1. ^ דמלת "אלה" רומז לשש הקצוות, שש כפול שש - ויקיעורך
  2. ^ ציטוט קטע זה הינו הוספה משלי. להקלת המשך הקריאה - ויקיעורך
  3. ^ בדפוס קיים מחלוקת עורכים אם קטע זו מיותר או לא - ויקיעורך
  4. ^ נ"ל הכוונה אל (ח"ג קכח, א) - ויקיעורך
  5. ^ נ"א ל"ג ליה

דף ב:עריכה

הקדמה מספר אשמורת הבקרעריכה

(כך מצאתי בספר אשמורת הבוקר ד"ח ע"ב קודם זה המאמר מהזוה"ק ד' ב' ע"ב (ח"א ב, ב) וז"ל:    דע לך אחי כי האותיות הם אורות מבהיקים ומזהירים, וכונת כל אות ואות שהיה רצונו לשיברא העולם הוא התפשטות אורה והתגלותה בעולם, ולכן כל אות ואות היה רצונה לשיברא בה העולם כנז' לקמן בפ"י אות נו"ן. ודע כי האותיות בהיותן בבטן 'מי', אימא עלאה, כיון שיצאו יצאה האלף תחילה, ואח"כ ב', ואח"ך ג', עד תי"ו. וכיון שיצאה התי"ו באחרונה היא היתה ראשונה - שהיא היתה אצל הבינה, והיו האותיות אצל הבינה עד תשר"ק וזה סדרן. כי אצל הבינה היתה תי"ו ע"ז הדרך תשר"ק צפע"ס נמלכ"י טחז"ו הד"ג ב"א. ולפי זה שהיוצא ראשון הוא אחרון והיוצא אחרון הוא ראשון. ולפי שהתי"ו יצא באחרונה - היא היתה ראשונה, לפי שהיתה קרובה לבינה. ולזה היא שאלה בראשונה; ואחריה ש'; ואחריה ר'; ואחריה ק'; וכן כולם עד ב'. וכנז"ל לקמן):

אשכחן אתוון בהפוכאעריכה

שם בדף ב' ע"ב (ח"א ב, ב) וז"ל והועתק גם מכ"י הרב הגדול זלה"ה:

בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהפוכא בית בקדמיתא ולבתר ב' בקדמייתא היינו בראשית ברא לבתר אלף בקדמיתא ולבתר אלף בקדמיתא היינו אלהים את לבתר. אלא כד בעא קב"ה למברא עלמא כל אתוון סתימין ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו כד בעא למברי עלמא אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישיהו כו'

הנה הרגיש שתי קושיות: ( א ) אחת היפוך האותיות - ב' קודם א'. ( ב ) ועוד כפל האותיות -- שני פעמים א' ושני פעמים ב'. ולזה אמר שכשרצה הקב"ה (שהוא הבינה) להוציא שש קצוות (הנקראת 'עלמא' כנודע), ומשם נשתלשלו המדרגות עד עולם הזה השפל, היו כל האותיות סתומות בבינה, כי שם נצטיירו ונרשמו האותיות ולא יצאו לחוץ עדיין. ו-תרין אלפין שנין עד לא ברא עלמא הם חכמה ובינה שבז"א, מוחין דיליה. והוה מסתכל קב"ה (שהוא בינה), ואשתעשע בהו - שהן מיין נוקבין שבה. כמו שהמלכות -- נשמות הצדיקים שמשתעשעת בהם הם המיין נוקבין שבה -- כן האותיות לבינה.

את ת'עריכה

ונמצא כי כל האותיות היו בבינה עליונה (הנקרא אימא עלאה) ונמשכו עד בינה תחתונה שבז"א, והיתה אימא עלאה משתעשעת בהם בסוד מיין נוקבין. וכאשר עלה ברצון בינה להאציל שש קצוות שבז"א (הנקרא עלמא), וכן משם ולמטה עד סוף המדרגות, אתו כל אתוון קמיה מסיפא ארישיהו. כי כאשר נחקקו האותיות, קודם יצתה א', ואח"ך ב', וכן כולם. ויצתה ת' באחרונה; והיא סמוכה אל הבינה, כי היוצא ראשון הוא אחרון לבינה. ולפיכך עאלת את ת' בראשונה בבינה עצמה.

ועוד כי מתחילה נבראת א' על יד בינה, ואח"ך נבראה ב' על ידי בינה בהתלבשות א'. וכן הג' בהתלבשות א"ב. וכן ד' בהתלבשות אב"ג. וכן כולם עד ת'. וזה טעם המספ.ר ונמצאת אות ת' נבראת על ידי מסכים הרבה וקרובה אל הקליפות, ולפיכך תי"ו חיים תי"ו מות. ולזה עאלת ת' כי ההעלם הוא הגילוי ועל ידי רוב מסכיה יושג אור המאציל העליון בעולם השפל הלזה, ולכן היותר נגלה עאלת בקדמיתא שיברא בה העולם כדי שיוכלו להשיג אור העליון.

ובגין דא תי"ו היא חותמא דגושפנקא - סוף אותיות אמ"ת (כדאמרינן בתר הכי), והחותם כשחותמין בו, הראשון הוא אחרון - כן הוא אות ת' - אחרונה לחותם וראשונה לנחתם. והאותיות היו בבינה כסדר ונתרמז אחרי אלפין שנין בהפך. ולפיכך עאלת תי"ו תחילה קמי בינה עלאה. וכן כולם.

ומהו ענין חותם זה? ולמה נבחרו ג' אותיות אלו לחותם?    כי כמו שת"ת בעשר ספירות מכריע -- למעלה בסוד הדעת, ובאמצע בסוד ת"ת, ולמטה על ידי היסוד -- ולפיכך נקרא ת"ת אמ"ת (ראש הספירות ואמצען וסופן) כי הוא מכריע בראש הספירות ובאמצען ובסופן -- כן בכל ספירה וספירה, אחר שהיא כלולה מעשר, ת"ת שבה מכריע בה למעלה בסוד הדעת שבה ולמטה בה בסוד יסוד ומלכות ובאמצעה בסוד ת"ת. וזהו חותם שבו נחתמו כל הספירות בכלל וכל ספירה בפרט בעצמות' להיות לה מכריע למעלה בראשה, ובסופה, ובאמצעיתה.

וכן בבינה עצמה כאשר נחקקו בה האותיות בסוד עשר שבה -- בחכמה שבה שבעה, ובבינה שבה שבעה, ובדעת שבה שמנה. וכן בחסד שבה שבעה, ובגבורה שבה שבעה, ובת"ת שבה שמנה. וכן בנצח שבה שבעה, ובהוד שבה שבעה, וביסוד שבה שמנה (בסוד נשמה ורוח ונפש). ובמלכות שבה נעשה להם גוף לשיתלבשו בהם נשמה ורוח ונפש וכל זה בבינה עצמה. הנה אות א' מכרעת לכולם למעלה (בסוד הדעת), ואות מ' מכרעת בכולן באמצע (בסוד ת"ת) ואות ת' מכרעת בכולן למטה (בסוד ת"ת-על-ידי-יסוד) במלכות. וכיון שאם הבנים היא -- כך כולם נחתמו בחותמא על דרך זה, כי ממנה יצאו. וזמה שאמר דאנא חותמא דגושפנקא דילך אמת ואת אתקריאת אמת שהוא ת"ת שבבינה המכריע בכל חלקיה. ואמרה ת' שראוי שיברא העולם (שהם ו' קצוות דז"א) בסוד ת"ת-על-ידי-היסוד, שהוא המכריע האחרון שבבינה, ומשם ימשך להם האור להחיותם.

ואמר לה קב"ה (שהיא בינה) שעם היותה קדושה ממקום הקדש, הנה מצד היותה הכרעה אחרונה - הרחמים מועטין והדינים גוברים - וימשך ממנה מיתה לאנשים צדיקים שקיימו התורה מאלף ועד תי"ו על ידה מפני שלא מיחו ברשעים כנודע. ולפי שהכרעה אחרונה שם הדינין גוברים ביותר ושמה הרשע וצריך הכרעה לצד הטוב ולמחות ברשעים והם לא עשו כן נענשו בה. וזמ"ש וברשימו דילך ימותון.    ועוד שגם הכרעה זו אחרונה תהיה לצד דינא תקיפא כי שם מקומה, ותהיה חותמא דמות. ולפיכך אין ראוי לברא העולם בהארה זאת המועטת כי יגברו הדינין ויתקלקל העולם:

את ש'עריכה

עאלת את ש' קמיה אמרה קמיה ריבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא כו'[1]    הנה צורת ש' מורה על שלשה אבות המתיחדין במלכות על ידי יסוד כד"א "כרוה נדיבי העם במחוקק" - דא יסוד. והיא סוד נקודת ציון שבה הנעשית על ידי האבות הנכנסין בה ביסוד ועושין לה נקודה זו כנגד היסוד כדי שיכנס בה היסוד הקדוש בסוד בתולה שפתחה סתום ובעלה עושה אותה כלי. וזהו "באר חפרוה שרים", חפרוה ממש; "כרוה נדיבי העם", כרוה ממש. ולפיכך נקראת "שדי" המורה על היסוד כנזכר.

והנה למעלה בנקבה נקרא 'שדי' ("בין שדי ילין") ברפה - רחמים. ולמטה 'שדּי' בדגש - דין, כי שמה חמשה גבורות. ולמעלה הוא מקום היסוד האמיתי ולמטה מקום היסוד שנשתלשל והגדיל. וזה רחמים וזה דין. ועלתה ש' לעולם הבינה שיברא העולם בבחינה זו שהיא בחי' התפשטות אור עליון לתקן נקודת ציון שבה לאסוף ה' גבורות אל מקום אחד.

והיתה התשובה:   יאות אנת כנגד חסד, וטב אנת כנגד גבורה, וקשוט אנת כנגד ת"ת. אבל הואיל ואתוון דזיופא - שהם ק"ר, כי ק' דוגמת ה' מזויפת, כקוף בפני אדם; ור' דוגמת ד' מזויפת. וכמו שיש למלכות שתי בחינות -- אם בחינת ה' ואם בחינת ד' (בסוד ה' ד' הוות). וכן ש' בבחינת נקודת ציון שבה. ומאותיות אלו נעשות 'שדה' - שדה תפוחים. כן סטרא אחרא יש לה בחינת ק' ובחי' ר' ובחינת ש' (נקודא אמצעית דסטרא אחרא) ונעשים 'שקר'.

והנה בעולם הנגלה יש שתי נקודות: ( א ) נקודת ציון - אמצעית הישוב כנגד מלכות, ( ב ) ונקודת גן עדן - אמצעית כל העולם כנגד בינה. וכנגדם שתי שינין בתפילין: ( א ) ש' דתלת ראשין כנגד נקודת ציון שבמלכות, ( ב ) וש' דארבע ראשין כנגד נקודה אמצעית שבבינה. וזו נעלמה מאד, ולפיכך היא של ד' ראשין, כי ע"י אבות שבאבא עלאה עם סוד הדעת נעשה לה נקודה זו, והם הם שחפרוה וכרוה. והיא היא מ' פתוחה שיש לה ד' ראשין שהם ד' כותלין, ויש לה פתח פתוח למטה. וה-ה' תתאה יש לה ג' כותלים דוגמת ש' של ג' ראשין, ופתחה בצדה למעלה. וזהו "ופתח התבה בצדה תשים".

ולסטרא אחרא יש לה נקודה אמצעיתא, 'נקודת המדבר'. ונעשית לה נקודה זו על ידי ש' דוגמת הטהורה, נקודת מלכות. ולפיכך אמר הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוו עמהון לחפור בור, שהן בורות נשברים דסטרא אחרא, ואם היה העולם נברא בשי"ן היו גוברין הקליפות וסטרא אחרא. כי ממנה קיומם והעמדתם. דלית סטרא אחרא דלית ביה נהירו דקיק מסטרא דקדושה, ומה גם בחפירת הבאר, כי אי אפשר בלא טיפי דמים והם טהורים ויורדים למטה לסטרא אחרא ומהם יש קיום להם.

[ודע כי בזווג עליון, כשנתקנה כלה העליונה, יצאו טיפי דמים תחילה ואז נאמר "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום" -- אדום ממש, דינין. וכן כשנתקנה כלה התחתוה נאמר בה "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום". ותיקון הכלה העליונה נעלם בעיני שלמה, וכמ"ש "דרך גבר בעלמה", כי קראה 'עלמה' להיותה נעלמת; ו'גבר' - דא משה, בסוד "ולא ידע גבר ית קבורתיה". ומשה סוד הדעת הנכנס בעלמה הנעלמת. ודי בזה. ]

והנה אין לסטרא אחרא כי אם נקודה אחת כנגד נקודת המלכות, ואין להם נקודת הבינה, כי אין להם אחיזה בה, רק יש להם אחיזה בנקודת המלכות. ונטלי לה אתוון דזיופא. ולפיכך לא נברא העולם בשי"ן:


מכאן מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא את ש' את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתייחדו בה     הכונה היא דלית סטרא דמסאבא שאין בו נהירו דקיק מסטרא דקדושה ונמשך להם מיסודא דקשוט, סוד ש' (שהוא קיבוץ ה' גבורות בנקודתה). ומגבורות אלו נמשך למקום השקר. כי מעיין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו כנודע. והנה השי"ן היא אות דקשוט את דאבהתן דאתייחדו בה - כי אבות העליונים נתייחדו ביסוד, וחפרו הבאר, ועשו לה נקודה זו בסוד בעל העושה כלי לכלה. ומ'כלה' נעשית 'כלי' בסוד יסוד הנכנס בה צורת י' זעירא.    ודע עוד כי האבות בזכר כנפיהם פרודות למעלה; ובנקבה נעשין חב"ד, חשובות כאחת, ומתייחדות בה ביסוד ג' מוחין. וזהו דאתייחדו בה.

את ק' ר'עריכה

וק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון כו'     הנה ק' דוגמת ה' ו-ר' דוגמת ד'.

והכונה היא כי ה' עלאה, (הו' שבה היא סוד ת"ת דאתעברא בברא בוכרא), וה' תתאה (הוא סוד בנימין הצדיק. ו' - סוד מטטרון); ונמשך כנגד הה' לבד ואינו יוצא לחוץ לקליפות.     וסוד ק' סוד סנדלפו"ן מלאך אש, ראשו למעלה ונמשך למטה בקליפות, סוד "אופן אחד בארץ" - עולם העשיה. ולפיכך ו' שבתוך הק' ארוכה ויוצאה לחוץ לקליפות בסוד סנדלפו"ן הנמשך ויורד למטה בעולם העשיה כדפרישית.

וכן ד' במלכות, סוד יסוד המתחבר עמה ונעשית ד' על ידי נקודת י' זעירא היושבת בגג הריש ונעשית ד' בסוד 'אחד'. ובבינה סוד הדעת. והר' היא סוד הסתלקות היסוד ונעשית 'אחר' - סטרא אחרא, אלהים אחרים. ולפיכך הם אתוון דאתחזיאו על סטרא אחרא.

ובגין לאתקיימא נטלין את ש' בגוויהו -- דלית סטרא דמסאבא דלית בה נהירו דקיק מסטרא דקדושה ואין להם קיום זולתו. וזהו מ"ש ובגין לאתקיימא נטלי את ש' בגוייהו והוי קשר:

הנה יש הפרש בין 'קשר' ל'שקר'. כי 'שקר' הוא סוד הפיתוי דמפתי לה לנוקבא על ידי קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה (כמבואר בזוהר ויקהל[2]), והוא שקר ופיתוי. ואח"ך נטלי לה בגווייהו ממש לקבל ממנה ונקשרים עמה ונכנסת בעמקי הקליפות ואז היא 'קשר'.

את צ'עריכה

עאלת את צ' אמרה קמיה ריבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא בי חתימין צדיקים כו' (ח"א ב, ב)    הכונה היא כי הצדיקים חתומים באות ברית קודש הרומז לצדיק יסוד עולם, כי אם אינם שלמים בו אפילו יקיימו את כל התורה אינן נקראים 'צדיקים'. וגם בינה שהוא רבון עלמא - ביסוד רשים, שהרי עלמא דאתי אסתיים בדכורא שהוא יסוד צדיק יסוד. וזמה שכתב ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב, שהיא הבינה הנרשמת בצדיק. וזהו "כי צדיק ה' צדקות אהב" שהם נצח והוד הנקראים 'צדקות השם'; ובינה נתפשטה עד הוד, וזהו "צדקות אהב", כי אעפ"י שבינה נרשמת בצדיק מכל מקום התפשטותה לא היתה רק עד הוד. וזהו "צדקות אהב". וראוי שיברא העולם במדת היסוד.


אמר לה צד"י צד"י אנת וצדיק אנת אבל אנת צריך למהוי טמירא כו'     דע כי יש אל הצד"י שתי בחינות: ( א ) אם בחינת זווג העליון - חכמה ובינה, על ידי הדעת; ( ב ) ואם בחינת זווג תחתון - ת"ת ומלכות, על ידי יסוד. כי כמו שזווג התחתון לא הוו אנפין באנפין עד דאתתקן לתתא - כן הזווג העליון לא אהדרת אפין באפין עד דאתתקן עתיקא. ועוד נבאר זה באדרא בע"ה. וכנגד שנים אלו אמר צדי אנת וצדיק אנת, ולפיכך נכפלה הצד"י כנגד שני זווגים אלו.

וצריכה למהוי טמירא מפני זווג העליון הסתום, לית אנת צריכא לאתגלייא כל כך -- מפני זווג התחתון הנגלה. ומכל מקום אין לגלותו כל כך כדי שלא יהיה פתחון פה לעולם לומר כי אעפ"י שיחטאו אינם ראוים ליענש מפני שנשמתם נעשית בסוד אחור באחור דלא הוו אפין באפין עד דאתתקן לתתא. וזהו סוד "אמרתי עולם חסד יבנה" - "נבנה" לא כתיב אלא "יבנה" בתר הכי בחסד, דהא בחסד תלי זווגא דלהון למהוי אפין באפין, וכיון שנעשו כל הנשמות בסוד אחור באחור בלתי מתוקנין -- יש להם פתחון פה לומר שאינן ראויין ליענש אם יחטאו. וזהו מה שכתב בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא.


ואמר מ"ט נ' איהי, אתייא י' דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדא כו'     והענין הוא כי ה-צ היא י' ו-נ'. והנו"ן היא בינה (בסוד ן' שעריה) ויו"ד דשמא קדישא הוא חכמה בסוד הדעת המתאחד עמה. והם אחור באחור כי היו"ד שבה מחזרת פניה לאחור מן הנון, ואינה מסתכלת בה. וכן הנו"ן עצמה אינה מסתכלת ביו"ד אלא הופכת פניה למטה. וזהו אסתכל לעילא כגונא דא י' אסתכלת לתתא כגונא דא צ’.

[ואפשר עוד לפרש אסתכלת לתתא כנגד קוצא התחתון שלה שהוא מסתכל למטה, מלבד קצה העליון שלה שאינו מסתכל ביו"ד, והופכת פניה מכנגדו. וזה יורה על תחילת האצילות - בין תחתון בין עליון - דלא הוו אפין באפין.]


ולפיכך היו בצד"י שני היפוכים מלמטה ולמעלה להורות על היפוך שני הזווגים דלא הוו אפין באפין. וכדי שלא יתגלה זה בעולם אין ראוי לבראת בו העולם. ועוד שאין ראוי לברא העולם בדבר שאינו עומד, כי אח"כ אנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין. אבל לא יהיה זה בעולם העליון כי שם סתום מאד ואין מי שישיג אפין באפין לעליונים. כי אף משה שזכה לבינה לא זכה לה אלא בסוד אחור ולא בסוד פנים. וזהו "וראית את אחורי ופני לא יראו". אבל באתר אחרא תסתלק -- למטה בזווג התחתון תתגלה אפין באפין על ידי יסוד במלכות.

[ואפשר לפרש בהפך -- כי אנא זמין לנסרא לך בזווג התחתון, אבל בזווג העליון תסתלק כמות שאת עומדת, ולא בנסירה. כי אלו היית אפין באפין בעולם העליון לא היה אפשר להשיג אורה. והענין הוא כי עם היות חכמה בבינה מזדווגים אפין באפין ברעותא באחדותא בחדותא דלא מתפרשין -- מכל מקום אין אורם מתפשט למטה בבנין אלא בסוד 'אחור באחור' ואינו מתגלה לשום בריה בעולם אלא בסוד 'אחור באחור'. כי אף משה לא זכה אלא בסוד האחוריים כדפרשית. מה שאין כן בזווג התחתון שיכולין להשיג אורו פנים בפנים, וכמו דאת אמר "פנים בפנים דבר ה' עמכם".


[ אמר שמואל עוד מצאתי בנ"א השמטה אחת וז"ל:  

ובג"כ אנפוהי דיו"ד מהדר לאחורא כו'     כבר הודעתיך כי טרם שנתקן עולם האצילות שאז היה ענין מיתת המלכים היו גם אבא ואימא אחור באחור על דרך שאף גם עתה אחר התקון יש פעמים שז"א ונוקביה עומדים אחור באחור. אבל אחר התיקון או"א הם לעולם פנים בפנים. והנה אות צ' רומזת אל זמן שהיו אבא ואמא אחור באחור, ולכן צורתה היא שתי יודי"ן ונו"ן פשוטה תחת היו"ד השנית. ולא כמו שכותבין קצת סופרים צורת י' אחת ונ' אחת. גם לא כמו שכותבין צורת ז' ונ' כזה (??) אלא כזה (??). ונמצא כי השתי היודי"ן יהיו הופכות פניהן זו מזו - (צ'). ויובן עם מה שהודעתיך כי בתחילה נאצל אבא שהיא היו"ד הראשונה ואז היתה אימא כלולה בקוץ תחתון של היו"ד ובהיותם שם היו בבחינת שתי יודין הנז' הפוכות זו מזו ואז היתה היא בחינת נון (נ"א נוק') שהיא דלת (נ"א יו"ד) הפוכה:]

את פ' ע'עריכה

עאלת את פ' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמח בי רשים ודא הוא פדות ובי יאות למברי עלמא אמר לה יאות אנת כו'     הכונה היא כי יש הפרש בין גאולה ל-פדיון. כי 'גאולה' בעלמא דדכורא -- "אם יגאלך טוב יגאל", שהוא יסוד הנקרא 'טוב'. ו'פדיון' בעלמא דנוקבא -- "ונתן פדיון נפשו", נפש דדוד. ונמשך פדיון זה מפה שבמלכות. וזהו סוד פ' - פה.

ופ' זו יש בה מסטרא אחרא, כי אין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו לפייס סט"א כד"א (איוב לג, כד) "פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר". ואינו מתפייס סט"א אלא אם כן יהיה דומה לו, ושמו כשמו. וזהו מרדת שחת מצאתי כופר - ר"ת משמך. וזהו כעין שעיר עזאזל שמתפייס בו סטרא אחרא. ולפיכך אתרשים בה פשע בטמירו כגונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין ברכוי -- כן הפדות אינו לגמרי, אלא שמתבטל רוב הגזרה, ועכ"פ מושל סטרא אחרא בקצת מה אלא שמושל בהעלם ובטמירו, כעבד שהוא נכנע ומושפל ואינו עושה רע כי אם בהעלם ובהסתר גדול ליראתו מאדונו. כן הוא ענין הפדות -- התגברות סטרא דקדושה והכנעת סטרא אחרא לבד. ולפיכך רוב הפדות הנעשה בעולם הוא על דרך זה כי אין זכות כל כך לשלא יעשה סטרא אחרא שום פעולה. לזה אמר דהא פורקנא דאת זמין למעבד בי רשים.

ומ"מ יש קצת נסים שנושעו ישראל ולא עשתה ס"א בהם שום רושם. ואילו היה העולם נברא במדה זו מוכרח לתת תמיד חלק לסטרא אחרא בכל הישועות. ועוד שהיה גורם הכנה לפושעים בפשוע במטמוניות. וזהו הכי מאן דחב - כפיף רישיה ואפיק ידוי. וזהו צורת ה-פ' בעצמה.


ועל דרך זה באות ע’ - עם היותה גורמת ענוה - יש בה עון, כי עיני הכלה בהתגברות הדינין מוקדא עלמא בשלהובאה, ונמשכין ממנה הדינין והגורמין לחטא בני אדם.


ולפיכך לא נברא העולם בשתי אותיות אלו. [והנה 'ענוה' נמשכת מאימא עלאה, ולפיכך "האיש משה עניו מאד" כי זכה לבינה, ומינה דינין מתערין כנודע]

את ס' נ'עריכה

עאלת את ס' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברא בי עלמא דאית בי סמיכ' לנפלין דכתיב סומך ה' לכל הנופלים כו' (ח"א ג, א)    הנה בינה יש לה שתי בחינות:

  • ( א ) אם בחינת ם' סתומה, והיא כד יתבא רביעה על בנין, ואז מתפשט עד הוד;
  • ( ב ) ואם בחינת ס' בהעלותה בחכמה ונגנזת החכמה בתוכה, ואז לא יתבא על בנין.

ובזמן הגלות מסתלקת האם מעל הבנים בעו"ה, והבנים נופלים. ובעלותה למעלה בחכמה (בסוד ס') משם משפעת אור לבנים וסומכת אותם בגלות. ואילו לא היה לבינה בחינה זו להתעלות להיות היכל לחכמה - לא היה תקומה ח"ו לבנים העליונים בנופלם בגלות, ולא היה להם סמך.

והכונה היא כי אילו היה אור ס' מתפשט בעולם (שהם ששה קצוות העליונים הנקראים 'עולם'), כאשר יחטאו התחתונים יגיע הפגם עד אותו אור ח"ו ויפלו הבנים ולא יהיה להם עוד על מה לסמוך ח"ו. לכן גזרה חכמתו יתברך שלא יתגלה אור ס' בבנים כי אם אור ם' סתומה; שאף אם יחטאו התחתונים ויעשו פגם ח"ו באור ההוא ח"ו ויפלו הבנים -- עוד ישאר להם סמך באור ס' בעלותה למעלה בחכמה אשר אין מגיע שם פגם. וממקומו יפן ברחמיו לסמוך הבנים הנופלים בזמן הגלות ולסעדם. וזהו אי את נפיק מאתרך מה תהא עלייהו דאינון דנפלין הואיל ואינון סמיכין עלך.


עאלת את נ' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברא בי עלמא דבי כתיב נורא תהלות ותהלה דצדיקים נאוה תהלה כו'     הכונה היא כי נ' כפופה היא נוקבא והיא 'סוכת דוד הנופלת'. ו'נורא' הוא ת"ת המחבר שתי תהלות יחד -- תהלה עליונה בינה, ותהלה תתאה מלכות. ולפיכך נקרא 'נורא תהלות' כי כאשר יעלה למעלה בסוד הדעת בתהלה עליונה יקרא 'נורא' ותהיה בינה ארון לו לקבל ממנו, כי נור"א בהפוך אתוון ארו"ן. וכן למטה בסוד ת"ת במלכות יקרא 'נורא', ומלכות ארון לו כנודע. ולא יקרא 'נורא' אלא בהיות אחת משתי תהלות אלו ארון לו, והוא בתוכם; אם בתהלה עליונה בסוד הדעת, ואם בתהלה תחתונה בסוד ת"ת. ושניהם נקראים נו"ן והם סוד שני נו"נים בינה ומלכות.    ועוד יש בנו"ן קשוטי הצדיקים המקשטים ומיפים את הכלה התחתונה במעשיהם הנאים. וזהו מ"ש ותהלה דצדיקים לישרים נאוה תהלה. וזהו סוד נ' המחזרת פניה להביט בתחתונים להתקשט על ידיהם.

אמר לה נון תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה והוי סמיך עלה כולי     אין ספק כי האותיות אורות מבהיקין מאירים ומזהירים, וכונת כל אחת באומרה שיברא בה העולם הוא התפשטות אורה והתגלותה בתחתונים. ואלו היה אור נו"ן מתפשט ויורד למטה בתחתונים היתה מתרחקת מאד מאור סמ"ך. ולהיות כי היא לית לה מגרמה כלום אלא מאי דנקטא מלעילא -- ברדתה למטה לא תוכל לעמוד מפני ריחוקה מאור סמך הסומכת אותה. ולכן אמר לה שתשוב למקומה ויהיה לה מאור סמ"ך סְמַך ועזר בימי נפלה בגלות. וזמ"ש דהא בגינך תבת סמך לאתרה.

את מ' ל' כ'עריכה

עאלת את מ' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמ' דבי אתקריאת מלך כו'     הנה מ' פתוחה - סוד מלכות בהתפשט אור בינה בתוכה, ואז מולכת בתחתונים. וזהו מ"ש דבי אתקריאת מלך.

אמר לה הכי הוא ודאי אבל לא אברי בך עלמא בגין דעלמא אצטריך למלך     הנה גזרה חכמת המאציל העליון להיות עת וזמן להארת בינה במלכות בר"ה וי"ה, ואז נקראת 'מלך'. כי מ’ בסוד ארבע ספירות - נצח הוד יסוד מלכות - מאירות במלכות מצד בינה. ול’ הם סוד ג' ספירות חג"ת - מאירות במלכות מצד בינה. וך’ הם סוד שתי ספירות - חכמה ובינה שבבינה - מאירות במלכות. ובהצטרפות כולם להאיר במלכות תקרא מלך.

ואילו היה העולם נברא באותיות אלו (שהם סוד התפשטות בינה במלכות) יהיו כל הנבראים במדרגת מלכים אחר שנבראו באור פני מלך. והעולם צריך למלך למען ייראו ממנו ושמרו דרך ה'. ולפיכך גזרה חכמתו ית' שלא יברא העולם באור רב כזה המתפשט מאותיות אלו. והחזירם למקומם להעלים האור הרב ההוא ולברא העולם באור מועט כדי שיהא מורא מלכות שמים עליהם, ולא יתגלה אור זה כי אם לעתים ידועים -- בראש השנה ויום הכפורים כדפרשית.

בההיא שעתא נחתת מן קדמוהי את כ' מעל כרסי יקריה אזדעזעת ואמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא כבודך. וכד נחתת כ' מעל כורסי יקריה, אזדעזעו מאתן אלף עלמין, ואזדעזע כורסייא וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל     אחרי שלא גזרה חכמתו להבראת העולם בשלשה אותיות אלו שבמלך שהם מ'ל'ך פשוטה מצד העלמם - ירדה כ' כפופה מכסא הכבוד. כי ך' פשוטה בעולם הזכר וכ' כפופה בעולם הנקבה. וזו כסא לזו. ולזה הושמה בכס"א הכ' כפופה כי עולם הזכר הוא המלך היושב על כסא דין (שהיא עולם הנקבה שהוא עולם הבריאה), וסוד כס"א: כ' - שתי ספירות חכמה בינה, ס' - ו' קצוות הבנין מאירין בבריאה, א' - מלכות. ובהצטרפות כולם להאיר בבריאה תקרא הבריאה 'כסא' לאצילות. ורצתה שיברא העולם באור הבריאה בסוד חכמה ובינה שבבריאה שהיא סוד כ' כפופה שבכסא.

ואמר שכשירדה כ"פ להתפשט למטה לשיברא העולם בה אזדעזעו מאתן אלף עלמין הם סוד חכמה ובינה כלולה כל אחת מעשר ועשר מעשר עד מאתים אלף. ונזדעזעו מפני ירידתם למטה, כי תתמעט הארתם ויתעבה. וגם הכסא עצמו נזדעזע לסיבה זו, כי ברדתו למטה יתמעט אורו ויתעבה. וכולהו עלמין אזדעזעו למנפל -- הם שאר העולמות הנמשכין משש קצוות שבכסא. ואלו אמר בהם "למנפל" כי יפלו בהתמעט אורם אחר שעיקרן מועט - משש קצוות בלבד, ובירידתם יהיה אורם מועט מאד.


אמר לה קב"ה כ"פ כ"פ מה את עביד הכא...תוב לאתרך, דהא בך כליה     הנה הבריאה היא מצד השמאל מצד החשך (כד"א "ובורא חשך"), ושם מקום הכליה, ולכל תכלית הוא חוקר, וכמו שאמר הפסוק "כרסייה שביבין די נור כו'", ולא היה לעולם תקומה בה, ולפיכך לא נברא העולם בה.

את י'עריכה

עאלת את י' אמרה קמיה רבון עלמא...דאנא שירותא דשמא קדישא וכו'     הנה חכמה שבז"א שירותא ממאי דאתגלייא הוי, ולפיכך נקראת "שירותא", והיא היו"ד שבשם. ורצתה שיתגלה אורה בתחתונים ושיברא בה העולם. והשיבה כי היא נעלמת מאד ואין ראוי שיתגלה אורה בתחתונים. כי אף בשם בן-ארבע לא היה ראוי שתתגלה בו לרוב העלמה. ודי שנגלה בו לבד. ואין ראוי לגלותה יותר. כי אין העולם כדאי להשתמש באור הזה.

ואמר ג' ענינים:    ( א ) דאנת חקיק בי, ( ב ) ואנת רשים בי, ( ג ) וכל רעותא דילי בך סליק לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי.    והענין הוא כי אומרו דאת חקיק בי יורה על חכמה דבז"א;  ואנת רשים בי - יותר דק, כעין רשימא בעלמא, יורה על מוחא דאבא, יו"ד, דתלייא ממזלא קדישא;  וכל רעותא דילי בך סליק כנגד מוחא סתימא אשר שם הרצון העליון.

ואם תשאל אחר שלא רצה המאציל העליון שיברא העולם באותיות מ'ל'ך' - שהוא כללות בינה המתפשטת במלכות כדפרשית - איך עלה בדעת שיברא העולם בחכמה שהיא יותר נעלמת? ואיך אמרה קמיה ניחא קמך למברי בי עלמא?    תשובתך היא יש בינה למעלה מחכמה ויש בינה למטה מחכמה. כי אימא עלאה היא למעלה מחכמה דז"א, ובינה שבז"א היא למטה מחכמה דז"א; ומלך שאמרנו למעלה, שמורה על כללות הבינה המתפשטת במלכות, היא בינה עליונה, שהיא למעלה מחכמה זו, ונעלמת ממנה, והיא נקראת "עלמא דאתי". ונתבארו הדברים.

את ט' ח'עריכה

עאלת את ט' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא כו' (ח"א ג, א)   הנה אות ט' ירמוז אל היסוד שהוא תשיעי מלמעלה למטה ונקרא 'טוב' כד"א "אמרו צדיק כי טוב". ואמרה שיברא העולם בה שהוא אור היסוד. והשיבה כי זה נגנז לצדיקים לעתיד לבא ואין ראוי שישתמש העולם באור זה, וכמו שאמרו שצפה הקב"ה במעשיהן של רשעים וגנזו. וענין גניזת אור זה פרשתיו למעלה.

ועוד אני אומר כי מתחילה היה הזווג תחתון תמידי כזווג העליון, ולא היה פוסק, והיה אור יסוד נכנס בנקודת ציון תמיד כמו שזווג חכמה ובינה הוא תמידי דלא מתפרשאן באחדותא ובחדוותא -- כן היה זווג ת"ת ומלכות על ידי אור יסוד ולא מתפרשאן. וזהו ענין מ"ש ז"ל שאור שנברא ביום ראשון היה מאיר מסוף העולם ועד סופו -- כי 'סוף העולם' העליון הוא יסוד וסופו הוא מלכות בנקודת ציון שבה. ואור זה שנברא ביום ראשון הוא חסד עלאה (בסוד "יהי אור"), ואתגלייא בפומא דאמה שהוא 'סוף העולם' העליון, ואור זה היה מאיר בתמידות לזווג החתן עם הכלה. וכאשר צפה הקב"ה במעשיהן של רשעים שיפגמוהו במעשיהם וח"ו יכניסו קדש בחול ויוציאו נשמות קדושות לחולין -- גנזו לצדיקים לעתיד לבא, כי אז תהיה אור הלבנה כאור החמה ויהיה זווג התחתון כעליון תמידי, לא יפסק, באחדותא בחדוותא. אבל עתה גנזו כדי שלא יאיר אלא בעתים מזומנות בשבתות וי"ט, כי אז הוא הזווג בעולם הזה; אבל בעה"ב הוא תמידי.

ודע כי זווג העליון על יסוד זה הוא נעשה, כי צדיק יסוד עולם - בין עולם זה התחתון בין עולם העליון (בסוד הדעת), וגנזו לצדיק וצדק שבעולם העליון שהם בעלמא דאתי בזווג חכמה ובינה. ומה שהיה מאיר מעולם התחתון (ת"ת ומלכות) גנזו לצדיק וצדק שבעולם העליון, עלמא דאתי, כי שם הזווג תמידי ולא מתפרשן כנודע.

דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך..הואיל וגניז בגווך, לית ביה חולקא לעלמא דא דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי
ואור יסוד זה הוא סתום בפנימיותו מלגאו בסוד נשמתו, והוא המזווג למעלה לחכמה ובינה על ידי הדעת שהוא גם כן מלגאו. וזהו דהא טובך גניז בגווך וסתים בגווך. ונמצא כי ת"ת-מלבר על ידי יסוד-מלבר מזדווג במלכות, ודעת-מלגאו על ידי יסוד-מלגאו מזווג חכמה ובינה, ובו גניז אור זה כדפרשית. [ודע כי נשמת ת"ת היא הדעת שהוא ת"ת שבבינה, וזהו אם אין דעת אין בינה. ונשמת יסוד הוא יסוד שבבינה ונשמת מלכות הוא מלכות שבבינה. וגנז אור זה לצדיקים של עה"ב שהם צדיק וצדק הפנימיים (נשמת צדיק וצדק החיצונים). והדברים עתיקים:


ותו דעל דטובך גניז בגווך יטבעון תרעי דהיכלא הה"ד טבעו בארץ שעריה     להיות כי לא היה הזווג תמידי גברו האויבים ונטבעו שערי ההיכל העליון. והם פתחי הרחם העליון אשר נטבעו בהמנע ממנה הזווג העליון. וענין טביעה זו לפי הנראה הוא הכנסם בעמקי הקליפות לסיבת ריחוק הזווג מהם. ולא ששלטו בהם הקליפות -- ח"ו, כי השערים לא שלטו בהם האויבים, אלא שנכנסו בעמקי הקליפות להכניעם בסוד "ומלכותו בכל משלה", כי כמו שהאור העליון נגנז לשלא יהנו בו הרשעים - כן שערים אלו מקום כניסת אור העליון פתחי הרחם טבעו לשלא ישלטו בהם האויבים.

ובאמת כי אין דעתי נוחה לומר שטביעה זו היא בעמקי הקליפות שאין זה דומה לגניזת האור העליון. ועוד שאין זה קרוי "ארץ", כניסתה בעמקי הקליפות, והכתוב אומר "טבעו בארץ". לכן אני אומר שכשם שהאור העליון של יסוד נגנז בפנימיותו -- כן מקום כניסת האור (שהוא פתחי הרחם) נטבעו בפנימיות המלכות הנקראת 'ארץ' כד"א "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" דהיינו עלמא דאתי. ו'ארץ' מלשון רעוא שהוא רצון, והוא פנימיות המלכות. ויבא הכתוב כפשוטו "טבעו בארץ". גם מה שאמר דעל דטובך גניז בגווך יטבעו תרעי היכלא יבא כפשוטו. והאמת יורה דרכו:


ותו דח' לקבלך וכד אתחברון כחדא הא חט ועל דא אתוון אילין לא רשימון בשבטין קדישין מיד נפקת מקמיה     דע כי האבר הקדוש העליון יש לו שתי צנורות בתחתון, כי מבשרי אחזה אלוה. והאחד מזריע זרע קודש והצינור השני דוחה המותרות. ומותרות אלו הם שורש הדינים וכמ"ש בס' הכונות בדרוש יפנה ויטול. וגם שם נתבאר שכל זה הוא בז"א דעשיה, ומוציאן לחוץ. ושתי הצנורות האלו הם סמוכין זה לזה, כי אין ביניהם אלא כקליפת השום, וכנגדם ח' וט' -- זה קדש וזה חול. וזמ"ש דהא ח' לקבלך - כי הם סמוכין זה לזה, ובדבר מועט אפשר להתערב קדש בחול ח"ו. ולפיכך אין ראוי לברא העולם בבחי' זו.

[ודע כי בני חת מבחינה זו יצאו -- מצנור החול והמותרות. ולפיכך נקראים "בני חת". והצנור הזה ממותרות השבעה מלכים הראשונים שמלכו לפני מלך מלך לבני ישראל, ומתו כולם. וכאשר יצא המלך השמיני זכר ונקבה כנודע, ונתבסם -- נדחו מותריהם דרך צינור זה והם בני חת ממש. ומערת המכפלה לקחוה לחלקם כי חשבו לבסם הנקבה העליונה על ידי צינור זה. ולא יכולו עד בא אברהם שהוא חסד ואתגלייא בפום אמה דרך הצנור הימני ואתבסמת על ידו. ודי בזה. ]

ולפי ששתי צנורות אלו סמוכין זה לזה ומתערבין זה עם זה לא נרשמו שתי אותיות אלו בשבטים, המורים על שתי צנורות אלו, להורות כי ממקום גבוה יצאו, מקום שאין שם קליפות ומותרות סמוכות להם‏[3] ואין מגיע שם פגם ולא חטא ולא עון. ולא כן מקום זה כי שם מתערבין לפעמים קדש עם חול ושם מגיע הח"ט אשר הוא בגמטריא טו"ב. כי כאשר יתגבר צנור הימני על השמאלי יקרא 'טוב', וכאשר יתגבר צנור השמאלי על הימני יקרא 'חט' -- כי גם את זה לעומת זה עשה ה':

את ז'עריכה

עאלת את ז' אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי נטרין בניך שבת דכתיב זכור את יום השבת לקדשו אמר לה לא אברי בך עלמא דאנת אית בך קרבא וחרבא דשננא ורומחא דקרבא כגונא דנו"ן מיד נפקת מקמיה     הענין הוא כי ז' מורה על היות המלכות 'עטרת בעלה' (בסוד י' על ו' כנודע), וזהו "זכור את יום השבת" - להעלותו לעולם הזכר ו"לקדשו" להיות עטרת בעלה (בסוד הקדש ובסוד אי"ה הרמוז בר"ת את יום השבת). והנה זכור עם י"ה בגמטריא רמ"ח מצות עשה - עלמא דדכורא, להעלות 'את' (שהיא נקבה) בעולם הזכר. וזהו "זכור את". ולהעלותה עד אבא ואימא בסוד י"ה ובסוד הרמוז בר"ת א'ת י'ום ה'שבת. ותהיה 'את' זאת בסוד זי"ן* ובסוד בזאת יבא אהרן כו'. ורצתה שיברא העולם באור בחינה זו.

*[אמר שמואל נראה דדריש "את" מלשון אִתִים, והם כלי זין כדאיתא בפסוק שם בשמואל א' סי' י"ג (שמואל א יג, כ) "ואת אתו ואת קרדומו". ועוד "למחרשות ולאתים". ועוד "וכתתו חרבותם לאתים".]

והשיבה השי"ת כי עם היות כי ז' יורה על היותה עטרת בעלה, ושם המנוחה והשבתת הקליפות כדפרשתי, גם כן יורה על המלחמה ועל כלי זין - חרבא דשננא ורומחא דקרבא; כי בהתגבר הנקבה על הזכר הוא סוד הדין בסוד ה' על ו' ובסוד הוה"י - אשר אז הוא דין וחרב ומלחמה. והענין הוא כי כאשר תתגבר על הזכר והם בחיק אבא ואימא -- אז הכל רחמים ומנוחה והשבתת הקליפות. וכאשר תתגבר על הזכר למטה בעולם הבנין -- אז הוא דין ומלחמה וחרבא דשננא וקרבא כו' וכלי זין. והכל כלול בז'. אם בצורתה (י' על ו'), ואם בקריאתה "כלי זין".

וכתוב בספר ישן כגונא דנו"ן , והכונה על ן' פשוטה שצורתה כצורת ז', אלא שזו קצרה וזו ארוכה. ומורה על הדין שהיא ממנצפ"ך - סוד ה' גבורות. ועם היות כי היא כללא דדכר ונוקבא כנודע -- מכל מקום הוא מורה התגברות הנקבה על הזכר בסוד י' על ו'. והוא"ו ארוכה להורות על התפשטות הדינין למטה בסוד הנקבה. ולפיכך ן' פשוטה תמיד מורה על הנקבה כנודע כמו 'להם'/'להן' 'אביהם'/'אביהן' -- זה זכר וזה נקבה.

ואמנם אומרו קרבא וחרבא דשננא ורומחא דקרבא -- כי התגברות הדינין הוא בג' סיבות:    ( א ) אם מצד הגבורות התחתונות אשר שם המלחמה, ( ב ) הן מצד המלכות עצמה שהיא הנקראת 'חרבא דשננא' כנודע, ( ג ) והן מצד ת"ת עצמו שהוא רומח - רמח ו' - רמ"ח מצות עשה מצד הו'.    כי בהתגברות הדינין ימשכו דינין מהתחתונים ומהעליונים. ולפיכך אין ראוי לברא העולם בבחינה זו כי יגברו הדינין וישחיתו העולם.

את ו' ה'עריכה

עאלת את ו' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למבר' בי עלמא דאנא את משמך אמר לה וא"ו אנת וה' די לכון דאתון אתוון דשמי דאתון ברזא דשמי וחקיקין וגליפין בשמי ולא אברי בכו עלמא     הכונה היא שיברא העולם בסוד גופא בלא דרועין. כי לז"א שתי בחינות - ( א ) אם בחינה א' בסוד גופא ודרועין טרם הזווג, ( ב ) ואם בחינת גופא לבד, סוד ו', בשעת הזווג. וזהו סוד ו' שבשם בן ארבע. וזו נעלמת מאד. ולא היה ראוי שיברא העולם בבחינה זו. ולכן השיבם השי"ת שהן בשמו ואין ראוי שתתגלה יות.ר וכן בה' אחרונה שבשם. כי הכונה ככלה מקושט' בשלשה ווין כחדא - ה'. וכד קבילת דכורא היא ה', וכשלא יש זיווג היא ד' כנודע. הנה אם כן ו' ו-ה' הם סוד זווג, גופא בגופא, ואין ראוי שיתגלה אור זה.

ואמר שלשה דברים דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי. כי יש ו' וה' עלאה דתליין במזלא ועליהם אמר דאתון ברזא בשמי כי הם פנימיות השם ונשמה לו. ויש ו' וה' בז"א מלבר, גוף לאלו, ועליהם אמר דאתון אתוון דשמי. ועוד יש ו' וה' בנוקבא דז"א ועליהם אמר וחקיקין וגליפין בשמי - כי בה נתעבה האור ונחקק ונגלף.

את ד' ג'עריכה

עאלת את ד' ואת ג' אמרי אוף הכי אמר אוף לון די לכון למהוי דא עם דא דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא וצריכין לגמול עמהם טיבו. דלי"ת איהי מסכנא, גימ"ל גומל לה טיבו. לא תתפרשון דא מן דא, ודי לכון למיזן דא לדין
כבר נתבאר כי ד' הוא עד לא קבילת דכורא ואין זווג. וזה בזמן ‏[4] הגלות שהיא דלה ועניה וצריכה לגמילות חסדים הנמשך על ידי היסוד (שהוא הקו הפשוט של הגימל). ומטה אליה חסד בסוד "אור זרוע לצדיק" - כי האור נזרע בה וחוזר וצומח מבלי שיזרע על ידי הגנן; דלא עייל בה גננא בזמן הגלות. וזהו סוד ד' וג'. כי ו' וה' היא בהיות ישראל בשלוה, וג' וד' בזמן הגלות. וזהו סוד ד' וג'. ואור זה מועט ואין ראוי שיברא בו העולם.

[ ודע ‏[5] כי גד הוא סוד הזרע הנופל וצומח מעצמו, בזמן הגלות. וזהו "כי שבע יפול צדיק" - כי ג"ד עולה שבע. והוא 'גד' שבשבטים. ועליו אמרה לאה "בגד" (בראשית ל, יא) חסר אלף כי מורה על זמן הבגידה והגלות וחסר אלף (המורה על עלמא דדכורא כנודע). וְהַמָן מאור זה נעשה, כי בא הטל העליון עד חקל תפוחין קדישין ומשם חזר וצמח ונעשה מן. וזהו מה שכתוב "והמן כזרע גד לבן". ואעפ"י שאמר הכתוב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", וכן אמרו בזוהר דאתא מז"א מאתר דאקרי שמים’ -- הכונה היא כי נמשך מזרע הזכר העליון - כי הוא נזרע מעצמו וחוזר וצומח. ולפי שבא מן הזרע העליון נקרא "מן השמים".   ואמנם הזרע עצמו ממש יהיה בתוספת י' ויקרא גיד ולא גד. והוא בגמטריא טו"ב כמה דאת אמר "אמרו צדיק כי טוב". ]

את ב'עריכה

עאלת את ב' אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי מברכאן לך לעילא ותתא אמר לה קב"ה הא ודאי בך איברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא     הבי"ת יורה על המלכות בהיותה נשפעת מאשר למעלה ממנה ונעשית בית קיבול להם; כעין בית שמשימין בתוכה כל הדברים הצריכים למזונות ופרנסה ויהיה הבית מלא כל טוב. וזה ענין הברכות -- לזון ולפרנס עליונים ותחתונים. ואין בחינה זו בחי' הזווג העליון (כי היא פנימית בסוד 'עונתה', וזו חיצונה בסוד 'שארה כסותה').

והנה התחתונים יש להם בחינת הזווג כי הם פרים ורבים ונמשך להם זה מהזווג העליון, מה שאין כן בעליונים כי אינם פרים ורבים ואין להם כי אם מזונות ופרנסה בסוד 'ברכה'. ונמצא שבברכה שוין העליונים והתחתונים. וזמ"ש דבי מברכין לך לעילא ותתא. ולפיכך העליונים אינם אומרים רק "ברוך כבוד ה' ממקומו" (שהוא סוד ברכה) והתחתונים אומרים "ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון" בסוד נקודת ציון אשר שם מקום הזווג כנודע.

והסכים השי"ת עמה לברא העולם בבחינה זו אחר שהיא שוה לכל, לשמים ולארץ. וזמ"ש ב' ראשית ברא אלהים את ה'שמים ו'את ה'ארץ. ונרמז בפסוק הזה בר"ת בשו"ה. ולכן אנו אומרים ברוך שאמר והיה העולם כי גם הוא ר"ת 'בשוה'. ונברא העולם בסוד אחור שאין פריה ורביה. ולכן היתה תהו. ומכל מקום אח"כ אתתקנו אפין באפין ונתן לתחתונים הזווג, וכמו שאמר הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו". אלא שבתחילה לבד נברא העולם בבחינה זו של ברכה. וזמ"ש ואת תהא שירותא למברי עלמא. כי בתחילה יברא העולם בבחינה זו השוה לכל - לעליונים ולתחתונים, ואח"ך נתן לתחתונים סוד הזווג דאהדרו אפין באפין כנודע.

את א'עריכה

קיימא את א' לא עאלת אמר לה קב"ה אלף אל"ף למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון כו' (ח"א ג, א)     באמת נראית שאלה זו ששאל השי"ת לאלף לא ניתנה ליכתב. כי איך תכנס אחר שניתנה לב' המעלה להבראות בה העולם? וכמו שאמרה היא. וקודם לב' לא היתה יכולה ליכנס כי האותיות היו בסדר תשר"ק. אבל עם מ"ש יתורץ כי השי"ת אמר שב' תהיה שירותא לבד למברי עלמא אבל אח"כ אפשר שהאותיות יברא בהם עניני העולם, כי לא נתמעטו כי אם להיותם שירותא למברי עלמא לבד. ואם כן יצדק לשאול אותה למה לא נכנסה אח"כ כדי שיבראו בה שאר עניני העולם. ובשלמא הראשונים נפסלו מהטעם האמור למעלה בהם, ואפשר שגם להבראות בהם עניני העולם נפסלו מאותו הטעם, אבל האלף שלא נתן בה טעם לפגם היה לה לכנס. ולפיכך שאלה למה לא עאלת תמן שתסתיים שם הבריאה.

והשיבה היא שכיון שראתה האותיות שנכנסו בלי תועלת כלל - לא בשירותא ולא בסופא - לפיכך לא רצתה ליכנס כי אמרה כי גם היא יש בה טעם לפגם מפני שבאלף יש אריר"ה כמו שאמרו רז"ל במדרש. ועוד, והוא הנכון, שאין לאור האלף גילוי לבדה רק על ידי שאר האותיות בהתלבשה בהם, כי היא לבדה נעלמה מאד. ואחר שהם נפסלו אין לה גילוי כלל. וזמ"ש אנא מה אעביד תמן - כי אין עוד מציאות לגילוי אורה.

ותו דהא יהיבתא לאת בית נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב לעבדוי ולמיהב לאחרא (ח"א ג, ב)     הכונה היא כי כיון שאי אפשר להתגלות אור האלף כי אם על ידי התלבשות כדפרישית, ושאר האותיות אי אפשר להם להיות לבוש לאלף (מפני הטעמים הנאמרים בכל אחד), ולא ישאר רק אות ב' להתלבש בה. ונמצא שכאשר תרצה אות אלף לפעול בעולם - תתלבש באות ב'. ואות ב' היא עיקר בבריאת העולם ועתה תיעשה טפלה לאות אלף להתלבש בה. ונמצא העיקר נעשה טפל, ולא נכון לעשות כן, כי מי שהיה לו מעלה וניתן לו ממשלה רבה אין נכון להעבירה ממנו ולתתה לאחר ושיהיה זה עבד וטפל לו שתתלבש הא' באות ב'.

אמר לה קב"ה אלף אלף אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא את תהוי ריש לכל אתוון     הכונה לומר לה כי אעפ"י שנברא העולם באות ב' - אינה לבדה, אלא שהיא מתלבשת בכל האותיות לפעול פעולתה. וזהו פירוש את תהא שירותא למברי עלמא, לומר שהיא תהיה ההתחלה לבד, אבל לא שתהיה לבדה פועלת, כי אם על ידי התלבשותה בשאר האותיות כפי הפעולות הנוגעות לאותיות. ומכל מקום לא תאיר אות ב' לבדה אלא על ידי אור אלף המתעלם בתוכה ומאיר בה. וזמ"ש את תהא ריש לכל אתוון כי גם בית לא תקבל שפע להאיר בבריאת העולם אלא ע"י אור אל"ף המתעלם בתוכה.

ושמא תאמר: הרי אמרנו למעלה שהאלף אמרה שאי אפשר לה להתלבש בשאר האותיות מפני גרעונם וגם לא רצתה להתלבש בב' מפני המוסר, ועתה הרי הב' מתלבשת בכולם וגם האלף מתלבשת בבית.    תשובתך היא כך היתה דעתה של האלף מתחילה שחשבה שבבית לבדה יברא העולם וששאר האותיות פסולין אף להתלבש בהם ולפיכך לא נכנסה. והשי"ת הודיעה שאינו כך וכדפרשית. נמצא לפירוש זה שהבית לא נברא בה העולם אלא על ידי אור אלף המתעלם בתוכה. ואות ב' תתלבש לפעמים באות ג', ולפעמים בד', וכן שאר האותיות -- הכל כפי הפעולה, אבל היא לעולם לא תחסר. וזהו ענין בריאת העולם באות ב' כי היא צריכה תמיד:

עוד יש לומר שאות ב' לעולם בה לבדה נברא העולם בלא אל"ף, אבל מכל מקום כאשר תצטרך אות ב' להתלבש בשאר האותיות לבראת איזה דבר -- לא תתלבש בשום אות עד שתתלבש באות אל"ף תחילה, ואח"כ תתלבש באור הצריכה לאותה הפעולה. וז"ש את תהא ראש לכל אתוון.

עוד אפשר לפרש הדבר כפשוטו. כי אעפ"י שנברא העולם באות ב', היה להיות האותיות בסדר תשר"ק והב' קודמת לאל"ף ולפיכך נברא העולם בב' כי הקרוב קרוב קודם. ואחר שיצאו כל האותיות לחוץ חזרה האל"ף להיות ראש לאותיות בסדר אבג"ד בסוד חותם המתהפך. וזמ"ש את תהא ראש לכל אתוון ותקבל האור העליון בתחילה.

ואמר לית בי יחודא אלא בך כי וא"ו הוא סוד היחוד שמתחבר ת"ת עם מלכות על ידי וא"ו זעירא בסוד האל"ף שבין שני הווי"ן שהיא מחברת אותם. והאל"ף היא אימא עלאה כמה דאת אמר אל"ף בינה. והיא מתלבשת באל"ף ליחד שני הווי"ן. והאל"ף היא סוד אחד העולה י"ג. וכן וא"ו עולה י"ג במלואה. וזהו לית בי יחודא אלא בך:


ואמר בך ישרון כל חושבנין וכל עובדין דעלמא (ח"א ג, ב) -- הנה אעפ"י שכל שרשי עניני העה"ז נבראו באות ב' בתחילה, מכל מקום הדברים הנמשכין והיוצאין מהם לא תהיה להם התחלה כי אם על ידי אות אל"ף; כי מאורה ימשכו והיא תהיה סיבה ראשונה להם. ומקום החשבונות הוא במלכות כד"א "עיניך ברכות בחשבון". וכן‏[6] עובדין דעלמא במלכות הם, והאלף סיבה ראשונה להם, כי משם יפרד, כי עד האלף הוא סוד האחדות ומשם ואילך יפרד למקום הפירוד.

ואמר עוד וכל יחודא לא הוי אלא באת אל"ף -- הענין הוא כי לא די שבאצילות אין יחוד אלא בה (וכמ"ש לית בי יחודא אלא בך), אלא גם בבריאה יצירה ועשיה -- כאשר יתיחדו חלקי היצירה זה בזה, וכן חלקי העשיה והבריאה, וגם כאשר יתיחדו חלקי העשיה עם חלקי היצירה, וחלקי היצירה עם חלקי הבריאה, וחלקי הבריאה עם האצילות -- כל מין יחוד מאלו לא יהיה אלא על ידי אות אל"ף. כי האל"ף סוד האחדות בכללי המציאות. וזהו וכל יחודא לא הוי אלא באות אלף.

ולפי שיקשה לזה כי האותיות ממקום גבוה בבינה ואיך ירדו למטה ליחד עד סוף המדרגות? ועוד כי השי"ת אמר לאלף כי כל החשבונות וכל עובדין דעלמא ממנה יתחילו, ואיך אפשר זה אחרי שהיה מאצי' העליון ממקום נעלם שהוא בינה וגם שהב' היא ממקום גבוה מבינה ואיך נברא בה עולם הבריאה והיצירה והעשיה?

ולזה אמר ועבד קב"ה אתוון רברבן עלאין ואתוון תתאין זעירין - אלו מעולם העליון בינה ואלו מעולם התחתון מלכות. וכאשר גזר המאציל העליון שיברא העולם של בריאה בב' -- נתלבשה הב' של עולם העליון בב' של עולם התחתון ועי"כ ברא. וזהו בראשית ברא - בי"ת בי"ת - לרמוז על שני ביתין אלו שנתלבשו זו בזו לברא הבריאה. וזהו "ברא". וכאשר גזר המאציל העליון שמאלף יתחילו החשבונות ועובדין דעלמא, ושיהיה על ידה כל מין יחוד - נתלבשה האלף של עולם העליון באל"ף של עולם התחתון ליחד כל העולמות בכללות ולהמציא כל החשבונות ועובדין דעלמא. וזהו אלהים את - אלף אלף - לרמוז על ב' אלפין אלו שנתלבשו זה בזה לענינים אלו. וזמ"ש ובג"כ בית בית בראשית ברא אלף אלף אלהים את. אתוון מלעילא ואתוון מלתתא. וכולהו כחדא הוו מעלמא עלאה ומעלמא תתאה

והנה "בראשית" ירמוז על בינה הנקרא 'יוצר בראשית' שממנה מקור הב', ו"ברא" ירמוז על עולם הבריאה. וכן "אלהים" על בינה כנודע כי שם שרשה, ו"את" על שאר העולמות התחתו' כד"א "את ה' ויראו את אלהי ישראל כו'".

דף ג:עריכה

פסקא א - מאי בראשית בחכמהעריכה

שם בד"ג ע"ב (ח"א ג, ב) והועתק מכתיב' יד הר' הגדול ז"ל וז"ל:    בראשית ר' יודאי אמר מאי בראשית בחכמה דא חכמ' דעלמא קיימא עלה לאעל' גו רזין סתימין עלאין והכא אגלי' שית סטרין רברבין עלאין דמנהון נפיק כלא, דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין, לאעלא גו ימא רבא, והיינו ברא שית, מהכא אתבריאו

דע כי יש ב' חכמות באצילות:    ( א ) אם 'חכמה קדומה' והוא המוח הסתום, ( ב ) ואם מוחא דז"א המתחלק לל"ב נתיבות והיא חכמה שבז"א.

והחכמה זו שבז"א בה נחקקו שרשי הו"ק הנקראים 'עלמא' וממנה מתקיימין. וזמ"ש ודא חכמה דעלמא קימא עלה. וחכמה זו - בה מתלבשין ו' קצוות הללו להכנס ולעלות למעלה ע"י למקום המוח הסתום; כי זולתה לא יוכלו לקבל האור הרב ההוא, רק שהיא מקבלת האור וממנה מקבלים הם. וזמ"ש לאעלא גו רזין סתימין עלאין. כי כשם שלהשפיע האור צריך התלבשות - כן לקבל האור צריך התלבשות. אלא שלהשפיע האור מתלבשת בדבר יותר עב ולקבל האור יתלבש בדבר יותר דק ממנו, והיא זאת החכמת שבז"א שעליה עומדין הו' קצוות הנקראין 'עלמא' וממנה מתקיימים.

וזה כי בה חקוקים וגליפין שרשי הו' קצוות והם הנקראין סטרין רברבין עלאין - בסוד ס' רבוא דעלמא עלאה, עלמא דיובלא כנודע. והתחתונים נבלעים בשרשן העליונים לעלות למעלה ומנהון נפיק כולא - בין שאר ספי' הבנין, בין ו' קצוות דז"א, בין ו' קצוות שבנוקביה - כולם משית סטרין רברבין עלאין שבאימא עלאה שמתלבשין בחכמה זו שבז"א יצאו. וכמו שפיר' למעלה כי ו' קצוות שבבינה הם לזעיר אנפין חב"ד חג"ת, ושש קצוות שבזעיר אנפין הם לנוקביה חב"ד חג"ת. ונמצא כי משש קצוות שבבינה שנחקקו במוחי דז"א נעשו לז"א שש קצוות והם הנקראים נחלים, ומהם גם כן נעשה שש קצוות לנוקביה והם נקראים מקורין כד"א "את מקורה הערה".

ואפשר לפרש בהפך -- כי 'מקורין' הם ששה שבז"א מצד החכמה שהיא מקור הכל, ו'נחלין' הם ששה שבנקבה מצד בינה הנקרא 'נחל' כנודע:

עוד אפשר לי לומר כי נחלין מלמעלה למטה ומקורין מלמטה למעלה בסוד המקור הנובע מלמטה למעלה בסוד מיין נוקבין ומיין דכורין. ואלו הן השיתין שנבראו מששת ימי בראשית שהם סוד מיין נוקבין - ו"ק מלמטה למעלה. וזמ"ש דמנהון נפיק כולא דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לאעלא גו ימא רבה - כי כולם נכנסו בה - אלו זכרים ואלו נקבות.

והיינו בראשית מהכא אתבריאו כי בראשית משמשת לשתים אם לומר ברא שית, ואם לומר שבחכמה נבראו (הנקראת 'ראשית'). וכולן לצורך המלכות כד"א "ה' בחכמה יסד ארץ". ואפשר שזהו שאמר למעלה כי חכמה דעלמא קיימא עלה, כי היא החכמה שבז"א שעליה עומדת ומתקיימת המלכות הנקראת עלמא כנודע, והיא ימא רבא, וכמו שכתבנו שה' בחכמה יסד ארץ ואלו היסודות הם שית מקורין ונחלין הנכנסין בה מיין דכורין ומיין נוקבין כדפרישית.

מאן ברא לון? ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע     הכונה היא כי המוח שבז"א נחקקו בו שרשי השש קצוות. ועל ידי מי נחקקו? על ידי המוח הסתום העליון שהיא החכמה הקדומה. וזמ"ש ההוא סתים דלא ידיע ולא נזכר בכתוב מי הוא הבורא; אלא 'ברא שית' לבד, ולא אמר מי הוא לרוב העלמו.

פסקא ב - ר' חייא ור' יוסיעריכה

שם בדף ג' ע"ב (ח"א ג, ב) שורה י"א וז"ל והועתק גם מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה:

בראשית ר' חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא כד מטו לחד בי חקל אמר ליה ר' חייא לר' יוסי הא דאמריתו ברא שית ודאי הכי הוא בגין דשית יומין עלאין גבי אורייתא ולא יתיר. אחרנין סתימין אינון     הכונה היא כי למעלה אמר כי "בראשית" היא חכמה שבז"א שבה נחקקו השש קצוות דבינה, ולא הג' עליונות, כי נעלמו ממנה מאד. וזמ"ש בגין דשית יומין עלאין גבי אורייתא ולא יתיר - כי בז"א (שהוא 'אורייתא') נכנסו שש קצוות עליונות שבבינה אימא עלאה ולא יתיר כדפרישית לעיל. כי ג' עליונות שבבינה נעלמו מאד ולא נתלבשו בז"א, כי לא היה יכול לקבל האור הרב ההוא, ולפיכך נסתמו ממנו. וזמ"ש אחרנין סתימין אינון.


אבל חמינן גו סטרי בראשית דאמר הכי גליפו אגליף ההוא סתימאה קדישא, גו מעוי דחד טמירו, דנקיד בנקודה דנעיץ.     לפי שהם פירשו מלת "בראשית" על שש קצוות הנחקקות תוך חכמה שבז"א. האמנם התם גו סטרי בראשית מפרש לה בדעת עליון דמיחד לאו"א ומזווג לון. ואמר הכי גליפו אגליף - שנחקק ונשרש ונתגלה בכל חלקיו ובו' קצוותיו, ההוא סתימאה קדישא - שהוא אימא עלאה, בתוך מעוי של אחד נעלם וטמון - שהוא המוח הסתום שנתגלה ממנו נקודה שהוא יו"ד. וזהו דנקיד בנקודה. וההיא נקודה נעוצה בו ולא תפרד ממנו, כי הוא נעוץ בה והיא נעוצה בו. וזמ"ש בנקודה דנעוץ וכולי. ועוד כי הנקודה ההיא נעוצה חד טמירא מלמעלה למטה עד סוף הבנין כי כולם בחכמה עשית, וז"ש 'דנקיד בנקודה דנעיץ דחד טמירא. והוא הנכון.

והענין הוא כי אימא עלאה נחקקה תחילה בתוך הדעת שבחד טמירא - כי מעוי הם סוד הדעת (שהוא מלגאו דמליין לאדרין ואכסדראין כד"א "ובדעת חדרים ימלאון"), ושם נחקקה ונתגלית אימא עלאה גילוי ניכר כי שם נשרשה בכל חלקיה וקצוותיה. וזהו שאמרו אם אין דעת אין בינה - כי בינה (שהיא אימא עלאה) בדעת עליון שבחכמה הקדומה נשרשה ונחקקה ונתגלית. ודע כי בחכמה הקדומה היתה בינה כלולה בתוכה, והיא והחכמה הקדומה הכל דבר אחד; זו בתוך זו. ולז"א גו מעוי -- תוך דעת תחתון שבחכמה הקדומה. ואח"כ ברדתה למטה נבדלו ונמצאו שנים -- חכמה אב, בינה אם -- (כנזכר באדרא זוטא בדף ר"ץ ע"א (ח"ג רצ, א)). והם אבא ואימא.

ואח"כ ירדו עוד ונעשו' תרין מוחין דזעיר אפין; חד מוחא דאתפלג לל"ב שבילין, וחד מוחא דאתפלג לחמשין תרעין (כנז' באדרא רבא וזוטא). וכמו שבז"א היא בינה וחוצה לה דעת, היא מלגאו ודעת מלבר -- כן בחכמה הקדומה, אתגליפת בינה גו מיעוי (בתוך הדעת) - היא מלגאו והוא מלבר כדפרשית. וז"ש ההוא גליפו אגליף וטמיר ביה כולי ומ"מ לא נתגלית בינה בחכמה הקדומה למעלה אצל המוח בדעת עליון שבה אלא למטה בדעת תחתון שבחכמה הקדומה סוד מיעוי שהוא הדעת ו' קצוות הנקרא נשמ' ת"ת שבחכמה הקדומה. והבן כל זה. וכאשר יצתה אימא עלאה בינה לחוץ יצתה מתלבשת בסוד המעיים העליונים ונגנזה בתוך הדעת שבאבא שהוא המפתח דאבא ואימא לא מתפרשן דא מן דא ומשם ירדה לבינה שבז"א ונתלבש' בדעת שבה. והנה המעי' העליונים הם הם דעת שבאבא והם הם דעת שבבינה ובז"א כי משם נמשכו כל הדעות.


ההוא גליפו אגליף וטמיר ביה כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא וההוא מפתחא גניז כלא בהיכלא חדא, ואע"ג דכלא גניז בההוא היכלא, עקרא דכלא בההוא מפתחא הוי ההוא מפתחא סגיר ופתח     הענין הוא כי עם היות שאימא עלאה נחקקה בתוך הדעת מ"מ נגנזה בו ונעשה מלבוש לה ונתעלמה בתוך הדעת לרדת למטה וז"ש וטמיר ביה כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא כי הדעת הוא המפתח ששם נחקקה הבינה ואין לה גילוי כי אם על ידו כמפתח שעל ידו נפתח הפתח ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח ואימא עלאה זו יצתה ונגנזה על ידי הדעת שבאבא בתוך בינה שבז"א וזהו גניז כולא בהיכלא חדא שהיא בינה דז"א:

[אמר שמואל: מכאן נראה שמפתחא חדא הוא הדעת ולקמן בפירוש האדרא בדף ע"ב שורה א' (ח"ב עב, ב) כתב באופן אחר, וז"ל: אתא מפתחא דכליל שית הוא הז"א הכולל שית סטרא כולי. וצ"ע. הן אמת כי ז"א הוא בחינת הדעת וסוגר למעלה וסוגר למטה וזה וזה אמת כנלע"ד]


אמר הכותב כאן מצאתי הנייר קרוע ואכתוב התיבות שיכולתי להעתיק וז"ל:
ועוד אני אומר והוא הנכון כי אימא עלאה נחקקה בכל חלקיה בדעת שבחכמה קדומה ואע"ג שנחקקה בכל חלקים וכל שרשיה שם לא נתגלה כלל שרש מחלקיה כל חלק היו נחקקין היו נגנזים ונטמנים בעצמות וז"ש ההוא גליפו אגליף וטמיר ביה בתוך הבינה העליו' בסוד הדעת הנקרא מפתחא. עד כאן.


ואע"ג דכולא גניז בההוא היכלא עקרא דכולא כולי    ירצה שאעפ"י שנגנזה בינה עליונה בתוך בינה דז"א הנקרא היכלא כדפרשית, מכל מקום עיקר הכל תלוי במפתח שהוא סוד הדעת כי כאשר ישפיע דעת עליון באימא עלאה בסוד דעת שבאבא גם אימא תתאה שהיא בינה דז"א תאיר מהאור ההוא ויתגלה אור אימא עלאה שבתוכה על ידי הדעת שבה המשפיע ומגלה האור ההוא. ואם דעת עליון לא ישפיע באימא עלאה על ידי הדעת שבאבא גם אז לא יאיר אימא תתאה ונעלמה מעיני כל חי והיתה סוגרת ומסוגרת. ונמצא שהדעת הוא הסוגר והוא הפותח בהשפיעו ובהסתלקות השפע.

(ח"א ג, ב) בההוא היכלא אית ביה גניזין סתימין סגיאין אילין על אילין (והדעת)‏[7] כולי עתה בא לפרש כיצד המפתח הזה (שהוא דעת שבאבא) סוגר ופותח. ואמר שבבינה דז"א יש בה כל שרשי האצילות שלמטה ממנה כי היא אם הבנים, וממנה יצאו, וכולם בה - זה למעלה מזה. כאילו תאמר בספירות הבנין מלכות ולמעלה ממנה יסוד ולמעלה ממנו הוד כו' ולמעלה ממנו חסד.

וזהו מה שאמר אילין על אילין, כי שרשי הנאצלים בה בסדר מדרגתם ומשרשי הבנין הנגנזים ונסתמין בתוכה נעשו לה שערים, עובד סתימו -- והם חמשים שערי בינה, כי כל אחת משבעה ספירות הבנין נעשו לה שבע שערים - שבעה פעמים שבעה הם תשעה וארבעים. ושער החמשים הוא הכולל את כולם. וכאשר שערים אלו נחקקו לארבע רוחות -- מזרח מערב צפון דרום -- מזרח ת"ת עם ו' שערים, דרום חסד ועמו נצח (שהוא ענף חסד כנודע) עם י"ד שערים, צפון גבורה ועמו הוד (שהוא ענף גבורה) עם י"ד שערים, מערב מלכות עם יסוד עם י"ד שערים -- הרי מ"ט. וזה עולה עפ"י הספרים שגורסין ואינון מ"ט.

ונשאר שער החמשים שהוא נעלם מאד ואינו נכנס בצד מארבע צדדין אלו. וזהו מה שאמר חד תרעא לית ליה סטרא לא ידיע אי הוא לעילא אי הוא לתתא כי אין ידוע אם שער החמשים הוא כללותם (שמקיבוץ כולם נעשה שער זה) ואם כן הוא לתתא מכולם או הוא כללותם (שבו היו כולם וממנו יצאו) וא"כ הוא לעילא. וא"כ אין ידוע אם הוא כללותם למעלה או למטה. ושער זה נעלם ממשה רבינו ע"ה וכמו שאמר הפסוק "ותחסרהו מעט מאלהים". וזהו "נתיב לא ידעו עיט" - דלא אתידע לעילא ותתא כנזכר בזוהר במקומות רבים.

וזהו סוד הדעת דנחית מאבא כדמות ברית קדש עליון דעייל ונפיק בה. והוא לעילא והוא לתתא בסוד יוסף ובנימין במלכות למטה. ולמטה נודע אימתי הוא לעילא (בסוד יוסף הצדיק) ואימתי הוא למטה (בסוד בנימין הצדיק), אבל למעלה בבינה לא אתידע אימתי הוא לעילא ואימתי הוא לתתא כדפרישית.

ובג"כ הוא סתים כי הוא מאבא עלאה ועייל ונפיק בה דוגמת יוסף הצדיק ברחל שעם היותו מעולם הזכר אות ברית קדש היה לה לבן למלכות לתתא.


[גו אינון תרעין אית מנעולא חדא, וחד אתר דקיק לאעלא ההוא מפתחא ביה, ולא אתרשים אלא ברשימו דמפתחא, לא ידעין ביה אלא ההוא מפתחא (ס"י, דפתחא) בלחודוי, ועל רזא דנא בראשית ברא אלהים בראשית, דא מפתחא דכלא סתים ביה, והוא סגיר ופתח, ושית תרעין כלילן ביה, בההוא מפתחא דסגיר ופתח, כד סגיר אינון תרעין וכליל לון בגויה (נ"א, וכלה בגויה), כדין ודאי כתיב בראשית, מלה גליא בכלל מלה סתימאה, ובכל אתר בר"א מלה סתימאה איהו, סגיר ולא פתח ]

ואמר גו אינון תרעין אית מנעולא חדא וחד אתר דקיק לאעלא ההוא מפתחא ביה כו’ רצה גו אינון תרעין, שהם מ"ט שערים. יש מנעול אחד - והוא סוד יסוד שבה, שהוא נקודת ציון שבבינה דז"א. וחד אתר דקיק הוא הרחם ופתח שבו והמפתח. הוא היסוד הפותח ועושה אותה כלי. כי עד עתה היה פתחה סתום. וזהו מה שאמר ולא אתרשים אלא ברשימו דההוא מפתחא, כי הוא העושה אותה כלי ופותחה. ומבשרנו נחזה אלוה. וכמו שיסוד תחתון כולל שית כד"א "שוקיו עמודי שש" דכליל שית בקרטופא כחדא. כי יסוד עליון כליל שית תרעין. ולפיכך נקרא ברא שית. על רזא דנא אמר "בראשית ברא אלהים". ונמצא לפי זה שבינה עליונה היא מתלבשת ונגלית בדעת תחתון שבחכמה קדומה שהוא דעת עליון שבאבא ומשם ירדה לבינה דבז"א בסוד דעת שבבינה שבז"א.

ודע כי אבא ואימא התחילו מחסד שבחכמה קדומה דאריך, וחג"ת שבחכמה קדומה הם לאבא ואימא חב"ד. הרי שת"ת שבחכמה קדומה - נשמה לדעת שבאבא ואימא. ונתלבשה בינה עליונה דאריך בתוך הדעת תחתון דחכמה קדומה והדעת בתוך הת"ת שבחכמה קדומה והת"ת בתוך הדעת העליון שבאבא ואימא ומשם ירדה לדעת שבבי' שבז"א כי ז"א מחסד שבאבא התחיל וחג"ת שבאבא הם חב"ד שבז"א. והנה נה"י שבחכמה קדומה נתלבשו בחג"ת שבאבא וחג"ת שבאבא נתלבשו בחב"ד דז"א. נמצא שדעת שבז"א הוא יסוד שבחכמה קדומה, מתלבש בת"ת שבאבא. ובינה עליונה בתוך דעת תחתון דחכמה קדומה, ודעת תחתון בתוך יסוד זה, ויסוד זה בת"ת שבאבא, ות"ת שבאבא בדעת שבז"א. ונמצא כי בינה מתגלית בדעת שבחכמה הקדומה התחתון, ובדעת עליון שבאבא, ובדעת עליון שבז"א. וכל גילוי' בתוך הדעת, כי אין לה גילוי אלא על ידי הדעת כמ"ש אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת. והוא המפתח למעלה ולמטה. כי מלמעלה ירדה לבינה שבז"א אימא עלאה ונתלבשה בה בסוד הדעת שבה ובינה זו היא הנקראת היכלא ובתוך היכלא נגנזו כל חלקיה ומציאותיה ון' שערי בינה זו שבז"א סובבין לה והיא מתעלמת שם ולא נתפשט אורה לחוץ להוציא שש קצוות של ז"א לחוץ והיה העולם תהו עד אשר נכנס בה סוד הדעת דכליל שית תרעין בסוד הרחם שבה מקום המנעול והוציא שש קצוות ז"א לחוץ על ידי הדעת דכליל שית תרעין וזה נקרא בראשית כשאינו נכנס בה כדי לפותחה.

אלא שכולם השש קצוות סתומים בתוכו ובתוכה סגיר ולא פתיח. והענין הוא כי מיין נוקבין דילה הם שש קצוות דנוקבא-דז"א, ומיין דכורין דיליה הם שש קצוות דז"א, ולפיכך ההוא מפתחא כליל שית תרעין. וכל עוד שאין מיין דכורין - אין מיין נוקבין. ונמצא שהדעת סיבת הכל והוא המפתח.


שמא תאמר הרי אמרנו למעלה ששער החמישים הוא נתיב לא ידעו עיט והוא סוד הדעת כדפרישית ואיך אנו אומרים שהמפתח הוא סוד הדעת?
דע כי יש דעת למעלה מדעת, כי "אל דעות השם". ושער החמישים הוא סוד הדעת שבבינה שבז"א (שהוא מוחא דאתפלג לחמשין תרעין הנז' באדרא רבא), וכאשר לא היה זווג היה דעת שבאבא (שהוא יסוד שבחכמה קדומה) נגנז בתוך ת"ת שבאבא, ות"ת שבאבא גנוז בתוך דעת שבז"א. ובינה עלאה (שהיא אימא עלאה) גנוזה בכל חלקיה תוך היכל זה שהוא בינה-שבז"א. והיה העולם תהו. וכאשר רצה המאציל העליון למיעבד תולדין, יצא היסוד ד'חכמה-קדומה' מתוך הדעת שבאבא, מתוך ת"ת שבאבא, מתוך דעת עליון שבז"א, ופתח 'המנעול' (שהוא הרחם) שהוא בבינה דז"א. ומשם נכנס לתוך הדעת שבה שער החמשים, ומשם לבינה עליונה (שהיא אימא עלאה המתלבשת בסוד המעיים העליונים שבחכמה הקדומה) להוציא ו"ק ולהולידם, למעבד שמוש ולמעבד תולדין. ומ'ברא' נעשה 'אבר' שהוא יסוד שבחכמה הקדומה ונקרא חסד עלאה.

וגם אימא עלאה נתגלית נקודת ציון שבה והוא נקרא 'מי'. ונתגלית מתוך בינה שבז"א משער החמשים ומיסוד שבה ומתוך המעיים העליונים המתלבשת בהם ונבקעו כולם כד"א "בדעתו תהומות נבקעו" - בין למעלה בין למטה. ולהיות כי יסוד זה עובר דרך היסוד שבה, ודרך שער החמשים, ודרך המעיים העליונים, ודרך נקודת ציון שבאימא עלאה ושער החמשים ממוצע בינתים ולא אתידע אם הוא לעילא נכלל במעים העליונים או לתתא נכלל במנעול שהוא הרחם, ולפיכך לא אתידע אם הוא לעילא או לתתא.


אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן לשימושא ולמעבד תולדין כד אתא אברהם דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ותנינן באברהם כו'    דע כי עד אשר לא חזרו זכר ונקבה פנים בפנים ולא נגלה ונעשה בחינת אצילות היסוד -- לא נתגלה גם כן מציאות הדעת העליון אשר בין אבא ואימא ולכן לא נזכר הדעת בכלל הי' ספירות. וזהו סוד ענין גילוי אבר דאברהם הנזכר כאן. וזמ"ש כד האי אבר אתרשים במילת ברא כדין רשים סתימא לגלאה רשימו אחרא לשמיה וליקריה ודא איהו מ"י כו’:


עוד ירצה עם האמור למעלה שהענין הוא כי כבר פירשנו כי יסוד שבחכמה הקדומ' מתלב' בדעת תחתון שבאבא מתלבש בת"ת שבאבא מתלבש בדעת שבז"א ונגנז בתוכו ובינה עלאה מתלבשת בדעת תחתון שבחכמה קדומה סוד המעיים מתלבשת בת"ת שבחכמה הקדומה מתלבשת בדעת עליון שבאבא מתלב' כולה בבינה שבז"א בסוד הדעת שבבינה שבז"א שהוא שער החמשים ושאר החמשים שערי בינה סובבים אותה סגורי' במנעול סוד היסוד שבה והמפתח הוא דעת שבאבא מתפשט עד היסוד שבאבא ברית קודש עליון ופותח רחמה ומכניס שש קצוותיו בה ועל ידי כן היא אימא עלאה מוציאה שש קצוותיה גם כן לחוץ והנה אבא נכנס ממנו ונגנז בדעת ז"א מחסד שבו ולמטה לבד כדפרשית אבל אימא עלאה כולה נכנסה ונגנזה בתוך בינה שבז"א ונעשית לה נשמה בתוך דע' שבה וזמ"ש גניז כולא בהיכל' חדא (נ"א גניז כולא בה כולא כחדא) ובינה זו שבז"א היא גבורה שבאבא ובתוכה היא אימא עלאה וזמ"ש אני בינה לי גבורה ולפיכך נאמר באימא עלא' דיתבא רביעא על בנין סוד מ"ם סתומה כי כלה נכנסה ונגנזה בתוך דעת ז"א שהם הבנים מש"כ באבא:

וכאשר רצה המאציל העליון להוציא מאימא עלאה שש קצוות לחוץ ושאבא עלאה יוציא גם כן שש קצוות לחוץ למטה בז"א נתלב' בחסד והוציא השש קצוות לחוץ על ידי החסד שהוא אברהם ויצא האבר הקדוש שהוא סוף השש קצוות. וזהו אזדמן למעבד תולדין ואלו השש קצוות הזכר שבאו מאבא עלאה בסוד הדעת שפתח את השערים והכניס בה זרע קדש שהם שש קצוות אלו של הזכר שסופם אבר שהוא היסוד וגם היא אימא עלאה הוציאה שש קצוות הנקבה מצדה בסוד נקודת ציון שבה הנקראי' מ"י ונקראים אל"ה. והנה אור אבא נתלבש בדעת ז"א מיסוד שבו דאבא עד שהגיע לחסד שבו דאבא וכאשר בא חסד ונכנס בדעת ז"א ונכנסו בתוכו כל השש קצוות מאבא מיד (ד"ש די"ב ע"א) אזדמן לשימושא ולמעבד תולדין כי יצא לחוץ האבר הקדוש וזמ"ש אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן למעבד תולדין כד אתא אברהם דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ותנינן באברהם. והנה קודם התלבשות חסד שבאבא בדעת ז"א היה ברא לבד כי היסוד היה בורא ומאציל (ע"ד) הדעת דז"א והולך ומתפשט עד סיומא דגופ' מבפנים ואז היה נקרא ברא מתעלם בתוך דעת ז"א סגיר ולא פתח וכאשר הגיע היסוד לסיומא דגופא ונשלמו שש קצוות שבאבא להתלבש בו כאשר בא החסד ונכנס בו אז מיד נעשה אבר ואהדרו אתוון לשמושא ונגלה היסוד וכמו שאבא התחיל ליכנס בדעת ז"א מיסוד שבו בסוד ברא כן אימא עלאה כולה נתלבשה בתוך בינה שבז"א בסוד מי והוציאה שש קצוותיה שהם נקראים אלה ואז תכף השם העולה מ"ה שהוא שם בן ארבע במילואו העולה מ"ה במילואו דאלפין גילה האבר הקדוש ונעשה מברא אבר ונמצאו במעי הבינה שש קצוות מצדה ושש קצוות מצד אבא שהוא שם בן ארבע במלואו העולה מ"ה והוא סוד חכמה כח מ"ה וזמ"ש והוא רשים באלה מסטרא דא מצד אימא ואבר מסטרא דא מצד אבא ועדין היו חסרים כי בשש קצוות שבזכר חסרה מד' המלכות שבו וכן בשש שבנוקבא דז"א חסרה מלכות שבה ולפיכ' נשלמו כל אחד באבר שמצד הזכר ה"א ומם סוד מ"ה שהוא מלכות שבו ונעשה אברהם ובאלה דמצד הנקבה יו"ד מ"ם סוד המל' שהיא ים ונעשי' אלהים וז"ש כד אשתלי' דא אשתלי' דא וכל זה במעי הבינ' בסוד העיבור בבטן דאזדרע לתקונא דישוב' כדין אקרי אלהים כדבעינן למימר קמן ואמנם מפני מה נחקקה כל אות בפני עצמה ולא נחקקו מ"ה באברהם יחד וים באלהים יחד הענין הוא כי המלכות שבכל ספירה יש לה שתי בחי':

פסקא ב - נספחעריכה

אמר המעתיק לא נמצא בדרוש הזה יותר. האמנם נמצא בראשית המאמר הנזכר פירוש אחר וז"ל:

אמר ר' חייא לר' יוסי האי דאמריתו בראשית ברא שית ודאי הכי הוא כו' דע כי 'ברא' הוא סוד 'באר' העליון, שהוא חיבור הוי"ה-דב"ן-דההין ואהי"ה-דהיהין (העולה קנ"א). ושניהן -- ב"ן וקנ"א -- בגמטרי' באר. ועל ידי זה הבאר העליון נבראו שש קצוות שהוא ז"א. וזהו "ברא שית". כי באר עליון ברא שית סטרין

(אמר שמאול צ"ע כי בשער א' שער ההקדמות בדקנ"ז ע"א אמר שבאר זה הוא ברחל וכאן כתב שהוא באר עליון צ"ע) (ועיין בס' תורת חכם הנ"מ דקי"ג ע"א)

ואח"כ ביאר איך נבראת נוקביה הנקראת אלהים כנודע. ואמר "ברא אלהים", פירוש, כי מן הבאר היותר תחתון (שהם אותיות "ברא" גם כן), על ידו נבראת הנקבה הנקראת "אלהים". והנה באר התחתון הוא חיבור ארבעה שמות -- הוי"ה פשוטה, כ"ו; ואלהים פשוט, פ"ו; והוי"ה פשוטה, כ"ו; ואדני פשוט, ס"ה -- שהם בגמטריא באר. הרי כי במלת "בראשית" נרמז בריאת ז"א, ובמלת "ברא אלהים" נרמז בריאת נוקביה.

[וצריך שתדע כי זו ההויה דב"ן שממנה נבראו שית סטרין הנקרא ז"א הוא עליונה, כי אין כל ההויות דב"ן שוות. כי ארבע בחינות ב"ן הם, והוא סוד כנגד ארבעה בנים דברה תורה, וארבעתם בגמטריא קדקד. הב"ן האחד הוא בנוקבא דז"א. הב"ן השני הוא בתבונה, קודם שתתפשט ותתלבש תוך ז"א. הב"ן השלישי הוא בתבונה אחר שנתפשטה בז"א. הב"ן הרביעי הוא בבינה עלאה. וזכור הקדמה זו.
אמר שמואל גם בשער ראשון בשער ההקדמות בד' רנ"ח ע"ב נתבאר היטב זה הב"ן הראשון שהוא בנוקבא דז"א:


ונחזור לענינינו. דע כי זה שביארנו הוא כאשר נאצלו בתחילה בבחינת אחור באחור. אבל כאשר חזרו פנים בפנים אז יתבאר הפסוק באופן אחר, והוא: כי מן "ברא שית" נעשה 'אבר שית', כי אותיות 'ברא' נעשה 'אבר' (שהוא היסוד), ולא 'באר'. ואותיות 'שית' נעשו מ"ה (שהוא ההוי"ה דאלפין, שהוא בגימטריא מ"ה שהוא בז"א כנודע). ונמצא כי "בראשית" נעשה "אברהם" - 'אבר מה', כמו שרמז למטה בסיום זה המאמר. כי תחילה היה שית סטרין לחוד ועתה נגמר להוי"ה שלימה, בת י' ספירות.

וכן "ברא אלהים" שבנוקביה נתהפכה באופן אחר יותר בשלימות. כי 'ברא' נהפך ל'אבר' (והוא היסוד שבה אשר הוא כלי מיין נוקבין), ו'אלהים' הוא החמשה גבורות מנצפ"ך העומדים בבאר הנזכר ביסוד שבה, שהוא נקודת ציון שבה, לעורר הזווג, כיון שהיא פנים בפנים.    ואפשר כי גם מ"ה דאברהם הנ"ל בז"א הוא על דרך זה שהם חמשה חסדים הנקראת הויה דאלפין כנודע והם ביסוד שבו הנק' אבר להזדווג עמה פנים בפנים.

דף ו.עריכה

פסקא א - ההיא נקודה אקרי אניעריכה

שם בד"ו ע"א שורה ו' (ח"א ו, א) וז"ל: וההיא נקודה אקרי 'אני' ועלה שרייא ההוא דסתים עלאה דלא אתגלייא, והיינו ה'. וכולא חד     הטעם כי 'אני' רוצה לומר אני הוא הניכר בעצמותי, ואין שום בחינה שיוכר בה הפרש הזכר מן הנקבה, אלא בבחינת היסוד שבזכר ונקודת ציון שבנקבה, והם סוד ה' חסדים וה' נקבות‏[8] . אבל הזקן איננו גדל בזכר עד עשרים שנה וקודם העשרים אינו ניכר הפרש זכר אל הנקבה:

פסקא ב - נחתו ונשקוהו - נוסחא א'עריכה

שם בד"ו ע"א שורה ז' (ח"א ו, א) וז"ל: נחתו ר' אלעזר ור' אבא ונשקוהו אמרו ומה כל חכמתא דא (עיין ש' הגלגולי' ד') אית תחות ידך ואת טעין אבתרין אמרו ליה מאן אנת אמר לון לא תשאלון מאן אנא אלא אנא ואתון נזיל ונתעסק באורייתא וכל חד יימא דמילין דחכמתא לאנהרא אורייתא אמרו ליה מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי? אמר לון י' עבד קרבא בתרין אתוון - בכ"ף וסמ"ך - לאתקשרא בהדאי. כ"ף לא בעא לאסתלקא ולאתקשרא כו'

אמר שמואל המאמר הזה מצאתי אותו כתוב בשני מקומות וכמעט ששני המקומות הם בסגנון אחד ועם כל זה לא מנעתי לכתוב את שתי הנוסחאות להיות כי אין מדרש בלא חידוש. וז"ל הנוסחה הראשונה:

דע כי כאשר האדם עוסק בתורה כראוי לשמה זוכה להשיג שיתגלה אליו איזה צדיק מאותם שהם משורש נשמתו ויבא ויתלבש דוגמת מלאכי אברהם אבינו ומגלה לו רזי תורה בהיותו מתלבש בההוא חלוקא דרבנן אשר לו כנודע. וזהו סוד אותו הסבא דפר' משפטים והמקומות אחרים הרבה בכל ס' התקונין שהיה יורד ומדבר עם רשב"י והיה מגלה לו רזי תורה.

ודע כי לפעמים אותה הנפש של הצדיק ההוא מתלבשת בההוא חלוקא דרבנן; ולפעמים מתלבש גם הרוח; ולפעמים גם הנשמה. ואמנם בהיותו בא בבחי' נפש בלבד אז הוא בצורת טעין חמרי כי הוא רמז אל הנפש שמעולם העשיה. והנה כבר ידעו והכירו ר' אלעזר ור' אבא שזה שהיה טעין חמרי היה בחינת צדיק אחד מאותו עולם שנגלה ללמדם, וגם ידעו שלא היה אלא בחינת נפש בלבד כיון שראוהו טעין חמרי. אבל לא ידעו מי היה. ולכן שאלו אותו טעם ביאתו מה היתה, וגם על מה זה לא נגלה אלא בבחינת הנפש אשר על כן בא בצורת טעין חמרי.

והשיב להם יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון כו'     והענין הוא כי היוד הזו היא יו"ד זעירא אשר ממנה בחינת הנפש, ואות כ"ף רומזת אל כסא הכבוד (כנ"ל כד נחתת כ"ף מעל כורסי יקריה אזדעזע כולי) והוא עולם הבריאה, ואות סמ"ך היא בחינת שש קצוות היצירה (שהם סוד ששים המה מלכות בסוד שש קצוות - כל אחד כלול מעשר ספירות). וכונת דבריו הם כי נפשו (הנקראת יו"ד) עבדא קרבא ומלחמה עם אותיות כ'ס' (שהם נשמתו ורוחו), ורצתה להתקשר בהם יחד כדי ששלשתם יבאו ויתלבשו ויתגלו בעה"ז לעשות המצוה הגדולה ההיא ולגלות סודותיה של תורה אל חכמי הדור ההוא.

ואמנם זה המדבר עמהם הוא בחינת המלבוש בלבד הנקרא חלוקא דרבנן וסיפר ענין מלחמת נפשו עם רוחו ונשמתו. וסיפר כי רוחו ונשמתו לא רצו להתלבש ולהתקשר עם הנפש לסיבה הנזכרת כאן. ולהבינה צריך שנודיעך ענין אחד והוא כי הנה אחר שהאדם עסק כל צרכו בתורה והשלים כל מה שצריך לו להשלים כפי בחינת חלק הראוי לו כנודע - אז נשמתו ורוחו ונפשו נעשים מרכבה למעלה באופן זה: כי הנשמה נעשית מרכבה אל אות כ’ שבכסא, ואיננה יכולה לצאת עוד משם כי תמיד עומדת שם בבחינת מרכבה אל קונה יתברך. ועל דרך זה גם הרוח נעשה מרכבה אל אות ס’ אשר ביצירה. והנפש אל אות יו"ד שבעשיה. כי גם מצינו לעיל דכד נחיתת כ"ף מעל כורסי יקריה כדי לומר אל הקב"ה שיברא בה העולם שנזדעזע העולם ואמר לה הקב"ה תוב לאתרך. וכן הענין בנשמת הצדיק הנמשכת מן המקום ההוא:

ודע כי זה אשר נגלה להם היה רב המנונא סבא אשר הוא גלגולו של משה רבינו ע"ה המתגלגל בכל דור ודור כנז' בתקונין. והנה כבר נשמתו נעשית מרכבה דבוקה אל הכסא, ולא יכילת כורסייא למהוי אפילו שעה אחת בלתי הנשמה הזאת. גם רוחו הנקראת ס' כבר נעשה מרכבה אל היצירה, ועמה יש סמך ועזר אל הנופלים שהם ז"א ונוקביה דיצירה, כי שם הוא סוד סומך ה' לכל הנופלים אשר ארז"ל שסמכן דוד ברוח הקדש פירוש כי תיקון דוד הע"ה היה ביצירה ע"י המזמורים שתיקן ברוח הקדש כי שם הם בחינת נופלים. אבל בעולם העשיה אינם אפילו בגדר נופלים אלא הם נתונים ממש בתוך הקליפות שהוא גדר גרוע מנפילה, ועל כן רוחו עמד שם כדי להיותו שם סומך אל הנופלים הנזכר בבחינת היותו שם מרכבה אליהם כנז'.

אמנם היו"ד שהיא הנפש, היא אשר באה אצלי כי אני הוא בחינת המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן הנגלה לכם כנזכר. והנפש אמרה אלי נחמה אחת, והיא שאעפ"י שלא רצו הנשמה והרוח שלי לרדת עמה, עכ"ז היא תעלה ותתקשר למעלה עמהם -- נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בנפש-דאצילות ונפש-דאצילות ברוח-דאצילות ורוח-דאצילות בנשמה-דאצילות כנודע. כי התקשרות הזה נקרא 'צרור החיים' הנז' בפ' ויחי בדף רכ"ד ורכ"ה (ח"א רכה, א). ועל ידיהם תקבל הנפש שפע ואור עצום ואח"כ תרד הנפש אצל החלוקא דרבנן הנז' ותחלק לה שלל שפע רב מאשר לקחה מלמעלה, חליפי שכר עבודתה אשר טורחת לילך בצורת טעין חמרי כנ"ל ומלמדת רזי תורה לחכמי הדור אשר בעה"ז. ובודאי הוא שנפש ורוח ונשמה של הצדיק העושה כך מקבלים שפע רב וגדול על הדבר הזה.

והנה הרוח דאצילות היא "יוד עלאה" כי היא מבחינת אצילות. ונקראת יו"ד כי היא בחינת היו"ד דיסוד שמשם יוצא הרוח. והשי"ן הוא שי"ן דבינה דאצילות, בתלת ספירן עילאין כנגד ג' קוי השי"ן, וממנה בחינת הנשמה. ושתיהן נקראים 'יש'. וזהו סוד "להנחיל אוהבי יש" - והם רוח ונשמה דאצילות. ולכן קראם שין עלאה ויוד עלאה.

גם דע כי אין כח ורשות ויכולת בשום נשמת צדיק שבאותו עולם לרדת ולהתלבש ולהתגלות בעוה"ז כנזכר אם לא שבתוך נקודה אמצעית פנימיותה יתלבש שם ניצוץ אחד מן נשמת משה רבינו ע"ה. ועיין בסוף אדרת נשא בדקמ"ד ע"ב (ח"ג קמד, ב).

[אמר שמואל שמעתי מן המקובלים הפשטנים שביארו במאמר הזה כפי הפשט במ"ש יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון בכ"ף וסמ"ך לאתקשרא כחדא כולי - כלומר, הנה אתם שאלתם אותי מאן יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי והוא השיב להם כי מחמת חסרון כי"ס שמטה ידו מאד ולכן נעשה טעין חמרי. וכפי שיטתם השיבם. כי בראותו שלא הכירוהו עדיין שהיה בסוד נפש, לכן השיבם כפי שיטתם כי מחמת חסרון כי"ס נעשה טעין חמרי. וזהו מ"ש יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון בכף וסמך:

פסקא ב - נחתו ונשקוהו - נוסחא ב'עריכה

אמר שמואל ז"ל הנוסחה השנית הנמצאת במאמר הנזכר נחתו ר' אלעזר ור' אבא ונשקוהו כו' אמרו לה מאן אנת כו' אמרו ליה מה יהב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי כו'

דע כי כאשר האדם הוא עוסק בתורה כראוי לשמה יש בידו יכולת להשיג שנשמת צדיק אחד מאותם שהם מן שורש נשמתו שיתלבש כדוגמת מלאכי אברהם אע"ה שנא' "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים כולי", ויבא ויגלה לו רזי תורה והוא מתלבש באותו הלבוש הנקרא אצל המקובלים חלוקא דרבנן אשר לו, בסוד "ומעיל קטון תעשה לו אמו". והם מוחין דיניקה ועיבור כו'. וזהו ענין ההוא סבא דהוה נחית וממלל עם רשב"י ומגלה לו רזי תורה כנזכר בתקונין (בדס"ב ע"א) ובמקומות זולתו.

ולפעמים באה נפש הצדיק לבדה מתלבשת באותו חלוקא דרבנן, ולפעמים בא גם הרוח, ולפעמים גם הנשמה. ואמנם כשאינה באה אלא הנפש לבדה אז היא באה בצורת טעין חמרי כי הוא רמז אל היותה נפש דעשיה תוך לבושה. ודע כי אין יכולת בשום נפש צדיק להתלבש ע"ד הנזכר אם לא שבתוך נקודה אמצעית של פנימיותה יתלבש שם ניצוץ אחד מן נפש או רוח או נשמת משה רבינו ע"ה. בהקדמה זו יתבאר המאמר הנזכר בע"ה.

כי הנה ר' אלעזר ור' אבא המלומדים בנסים כששמעו את חכמתו תיכף הכירו בו שהיה נשמת צדיק שנתלבשה ובאה ללמד להם, אבל לא ידעו בו מי היה. וגם ידעו כי לא היתה המתלבשת רק בחינת נפש דעשיה בראותם אותו טעין חמרי כנזכר, ועל כן שאלוהו שתי שאלות: מאן את וגם מאן יהיב לך למיזל הכא ולמהוי טעין בחמרי -- רוצה לומר למה לא נתלבשה במלבוש אלא הנפש בלבד?

והשיב להם יו"ד עבד קרבא כולי, ופירוש כי יו"ד היא בחינת יו"ד זעירא, כי ממנה בחינת הנפש. ואות כ"ף רמז אל הנשמה הבאה מן הכסא (כנ"ל בפ' בראשית דף ג' ע"א (ח"א ג, א) וז"ל וכד נחתת כף מעל כורסי יקריה כולי). ואות ס' היא סוד ו' קצוות שביצירה, כל אחד כלול מי' ספירות (בסוד "ששים המה מלכות" אשר משם בא הרוח).

ופירוש הדברים הוא כי הנפש שלו (הנקראת יו"ד) עבדא קרבא בהדי כ"ס (שהם נשמתו ורוחו), ורצתה להדבק בהם ושיבאו שלשתם יחד לעשות המצוה ההיא -- לבא וללמד ולגלות רזי וסתרי תורה אל חכמי הדור ההוא הראוים. והנה המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן הוא היה המדבר עתה, ולא הנפש עצמה. וסיפר כי הנשמה והרוח לא רצו לבא מלובשים בו לפי שנתנו טעם לדבר.

והנה הנשמה נתנה טעם אליה והוא במה שצריך שתדע כי אחר שהאדם עסק כל צרכו והשלים חלקו כל מה שהוא ראוי להשלים, נעשים נשמתו ורוחו ונפשו מרכבה למעלה; כי הנשמה נעשית מרכבה אל אות כ"ף שבכסא ואינה יכולה לצאת משם כלל והיא צריכה להיות שם מרכבה אל קונה יתברך. וכן רוחו נעשה מרכבה אל אות ס' שביצירה. וכן נפשו נעשית מרכבה אל אות י' שבעשיה. וכן מצינו כאשר נחתא כף מעל כורסיה יקריה לומר לפני השי"ת שיברא העולם בה (כנ"ל בפ' בראשית בדף ג' ע"א (ח"א ג, א)) אז נזדעזע העולם ואמר לה הקב"ה תוב לאתריך כו'. וכן על דרך זה בנשמה הבאה משם, שצריכה שלא תזוז משם. ובפרט כי זה הצדיק שנגלה לר' אלעזר ולר' אבא עתה הוא רב המנונא סבא ע"ה, והוא היה גלגול מרע"ה המתגלגל בכל דור ודור. וז"ש בפ' ויחי בדף רכ"ה ע"א (ח"א רכה, א) אר"ש אי הני בבלאי טפשאי ינדעון מלין דרזי דחכמתא כו' ינדעון שבחא דרב המנונא סבא כד אשתכח בינייהו כולי. ולכן הנה נשמתו נעשית מרכבה אל הכסא דבוקה שם ולא הוה יכלא כרסיא למהוי אפילו שעתא חדא בלתי הנשמה הזו הגדולה. וכן אות ס' שהוא הרוח שלו כבר נעשה מרכבה ביצירה, ועמו יש סמך אל הנופלים (שהם ז"א וניקביה דיצירה) אשר עליהם אמר דוד הע"ה "סומך ה' לכל הנופלים". וסמכן דוד ברוח הקדש כי תיקון דוד הע"ה שתיקן במזמורים הוא ביצירה הנקראים 'נופלים', אבל בעשיה אינם נקראים נופלים כי שם הם עומדים ממש בתוך הקליפות והוא יותר ממדרגת נפילה. ואמר כי הרוח לא רצה לבא כי הוא שם ביצירה סומך אל הנופלים בסוד רוח הצדיק הנעשה שם מרכבה סומכת אל הנופלים:

אמנם היו"ד (שהיא הנפש שלו דעשיה), היא באה ונתלבשה בי, כי "אני" המדבר הוא המלבוש הנקרא חלוקא דרבנן, מוחין דיניקה של הנפש. ואצלי באה הנפש דגדלות ואמרה לי נחמה אחת. והוא כי אם ארצה לעשות מצוה זו עמה, הלא היא תעלה למעלה בסוד צרור החיים (הנזכר בזוהר בפ' אחרי מות) דאתצריר נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בנפש דאצילות ונפש דאצילות ברוח דאצילות ורוח דאצילות בנשמה דאצילות -- ועל ידיהם תקבל הנפש שפע ואור גדול. ואח"כ תרד הנפש אצלה (אצל המלבוש הזה) ותחלק לה שכר גדול ושפע אור גדול בשביל שכר טירחה שהולכת בצורת טעין חמרי ללמד סודות התורה את התלמידי חכמים. כי בלי ספק שמקבלים שכר ושפע גדול על הדבר הזה.

והנה נשמה ורוח דאצילות הם אותיות 'יש'. וזהו סוד "להנחיל אוהבי יש", כי היו"ד היא יו"ד דיסוד שמשם יוצא סוד הרוח ואות שי"ן היא בבינה בג' ספירן עלאין כנגד ג' קוים שבשין כי אלו הם שרש מחצב הנשמה והרוח. ולהיותם מבחי' האצילות קראם "עלאין" באומרו שי"ן עלאה ויו"ד עלאה כולי:

דף ז:עריכה

שם בדף ז' ע"ב (ח"א ז, ב) שורה ח' וז"ל: אשכחנא בספרא דשלמה מלכא שמא גליפא דשבעין ותרין שמהן אגליף עלוי בתבין בגין דאתוון דאלפא ביתא דאגליף ביה אבוי בקדמיתא כו' .    דע כי בחי' רי"ו הם ג' שמות הוי"ה דמילוי יודי"ן --ע"ב ע"ב ע"ב-- הם רי"ו. ואלו הם בדעת העליון דדיקנא עלאה דאריך אפין (כמבואר אצלנו בכוונת ק"ש שעל המטה). וכשנותן בה בחינת אלו הרי"ו אז הם בחינת מיין נוקבין והם סוד ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה ראשונה כנודע. אבל כאשר נותן בה המיין דכורין (בסוד טיפה מזרעת להוליד ולהתקיים) אז הוא סוד שם אחד של מילוי יודין (העולה ע"ב) ואז הוא סוד ע"ב תיבין ואינון אתוון‏[9].

והנה אביו של חבקוק לא גליף ויהיב ביה אלא אותם רי"ו אתוון נוקבין. וכשמת פרחו ממנו. וכשבא אלישע הוצרך להחזירם ולאגלפא ביה זמנא תנינא אותו הרי"ו של מיין נוקבין, ואח"ך יהיב ביה ע"ב תיבין דכורין כדי שתתקיים. ועיין באדרא רבא בדף קל"ה ע"ב (ח"ב קלה, ב):

דף ח.עריכה

שם בד"ח ע"א (ח"א ח, א) וז"ל: בכל יומי שתא אקרי 'אל' והשתא דהא עאלת לחופה אקרי 'כבוד' ואקרי 'אל'. יקר על יקר, נהירו על נהירו, ושלטנו על שלטנו .    אמר כי בכל השנה אין לה רק שם 'אל' אבל עתה בחג השבועות יש לה בחינת דעת יותר פנימי כנודע, והוא משם ס"ג --יו"ד ה"י וא"ו ה"י-- אשר הוא בגמטריא כבו"ד א"ל. והדעת הזה איננו בא אלא בעת הזווג שהוא בשבתות או בחג השבועות (אשר אז הוא דוגמת יום השבת כנודע, כי לטעם זה איננו רק יום אחד ואינו שבעת ימים כפסח וסכות)

דף טו.עריכה

בדף ט"ו ע"א (ח"א טו, א) שורה א' וז"ל:    בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא ונפיק גו סתים דסתימו מרזא דאין סוף כו' .
וגם הובא הלשון הזה בפ' פקודי בד' רנ"ד ע"ב (ח"ב רנד, ב) שורה ל"ד ז"ל:    ותא חזי רישא שירותא דמהימנותא גו מחשבה בטש בוצינא דקרדינותא וסליק גו מחשב' נצוצין נציצין זריק לתלת מאה וך' עיבר ובריר פסולת מגו מחשבה ואתבריר אוף הכי אילין כו' .
עוד בפ' פקודי בד' רל"ג ע"א (ח"ב רלג, א) שורה י"ז וז"ל:    ולזמנין קנה המדה ולזמנין קו המדה ועל דא פתיל וקנה וכולא משחתא למעבד מדידו בו .

דע כי כל בחינות אלו הם בהוי"ה דההין העולה בגמטריא ב"ן. כי כאשר תציירנה כולה בציור ווי"ן -- הדלתין וההי"ן שבה חוץ מן היו"ד שבה -- יהיו י"ז ו'וין. ועם ארבע אותיות ההוי"ה עצמה -- הרי ק"ו. וזהו סוד קו המדה הנז' בס' הזוהר והתקונין.

גם ההוי"ה הנזכר נקראת בוצינא דקרדינותא וממנה יוצאין ש"ך ניצוצין כזה: יו"ד פעמים ה"ה בגמטריא מאתים, ו"ו פעמים ה"ה בגמטריא ק"ך, סך הכל ש"ך.

[ועיין גם כן (בשער ד' שער הפסוקים בדס"ד ע"א בפ' בא) ענין 'קו' זה שהוא ב' פעמים ב"ן ושני השמות עצמם.]

ונחזור לענין 'קו המדה'. כי הנה בציירך ההוי"ה הנז' בציור כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה‏[10] הנה הוא בגימטריא עולה ק"ו כנז' ולכן נקרא 'קו' המדה.    ועוד כי הנה כולו מצויר בצורת קוין, שהם ווין, ולכן נקרא קו המדה.

גם אם תקח הי"ז ווין (שהם בגמטריא ק"ב) עם עשר אותיות המילוי יעלו בגמטריא יב"ק. [ונלע"ד חיים הכותב, כי טעה השומע וכך צריך להיות: שהי"ז ווי"ן עם אות י' הנשארת בהוי"ה זו יעלו יב"ק]. ויב"ק הוא בגמטריא שלשה שמות אהי"ה יהו"ה אדני הכוללים כל העשר ספירות ממעלה למטה והם מדת קומת כל הי"ס (כנזכר בספרי המקובלים ובס' שערי אורה). והנה ההוי"ה דב"ן דההי"ן בהיותה מצוירת בציור הנז' שהוא ציור קוין הוא קו של המדה הנז' ולכן הקו והמדה כל אחד מן שניהן הוא בגימטריא יב"ק.

[ונלע"ד חיים הכותב, כי זהו פירושו: כי מדה בגימטריא אהי"ה יהו"ה עם שני הכוללים שלהם. ושם אדני הוא סוד הקו; כי הנה הוי"ה דב"ן ושם אדני שניהם במלכות כנודע:

אמר שמואל, שם ב"ן זה הנזכר כאן הוא הנזכר למעלה מצויר בווין:


גם אלו הש"ך נצוצין כבר נתבאר אצלנו ענינם. והענין הוא כי ז' פעמים אד"ם (שהם ז' המלכים שמתו) עולים בגמט' שט"ו. ועם אות ה' שבאימא הם ש"ך. ואלו הם בת"ת שבנוקבא דז"א. גם הם כנגד מטטרו"ן. ולכן נע"ר בגמטריא ש"ך.    [ אבל החמשה גבורות אחרות של מנצפ"ך (העולים פ"ר) הם בסנדלפו"ן - כי גם הוא בגמטריא פ"ר. ואמנם הם ביסוד שבנוקבא דז"א. ]

גם ביארנו (בפ' בא בדל"ח בפ' כי יהיה נער בתולה כו') כי ש"ך הם ה' פעמים די"ן ועם חמשה אלפי"ן שנתוספו בהם נעשו ה' פעמים אדנ"י, ואז הם שכ"ה -- בגמטריא נער"ה, וכדין קבילת עלה דכורא. ‏[11]

(אמר שמואל צ"ע כי בשער ו' (שער הכונות בדף ר"א ע"ב) כתב להפך -- ששכ"ה דינין הם נקבות, והפ"ר הם זכרים, וע"ש. ואפשר שאותם הם יותר עליונים. וכן עיין (בשער זה לקמן בפ' בא בדנ"ו ע"א) שכתב להפך מזה):

דף כא:עריכה

פסקא אעריכה

שם בדכ"א ע"ב שורה א' (ח"א כא, ב) וז"ל: רזא דכתיב ביעקב ויזרח לו השמש גו ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל ירכו כתיב ולא ירכיו דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל כו'.

בענין נצח והוד, דע כי הנה ז"א ונוקביה בראשונה היו אחור באחור. ונמצא כי אחור הנצח של ז"א היה דבוק באחורי ההוד של נוקביה, וההוד דז"א היה דבוק בנצח דנוקביה. ונמצא כי כאשר פגם סמאל ונחש בכף ירך יעקב הימנית (שהיא הנצח) בהאבקו עמו - הגיע הפגם ההוא גם בהוד דנוקביה.   וזהו סוד "נתנני שוממה כל היום דוה", כי ההוד שלה נהפך והיתה דוה. וזה הטעם שאז"ל כי איסור גיד הנשה נוהג בימין ובשמאל, לפי כי הוא נצח ימין דז"א והוד השמאלי דנוקביה, ושניהן נפגמו.

אמנם עיקר הפגם היה בנצח דז"א, וממנו נמשך אל הוד דנוקביה. וכאשר בא שמואל הנביא ע"ה תיקן את נצח דז"א ולכן נתנבא שמואל משָם כמו שאמר הפסוק "וגם נצח ישראל לא ישקר כו'". וההוד של הנקבה נשאר עדיין פגום עד שנחרב בית המקדש. וזמש"ה "כל היום דוה" -- בקמץ תחת הוא"ו שהוא לשון נקבה, ולא בסגול שהוא לשון זכר.

וכאשר בא יהושע בן נון נתנבא מהוד דז"א. וזמ"ש יהושע אתנבי מהודו של משה, כי משה הוא בדכורא. אבל ההוד של הנקבה היה פגום כנז'.

אמנם כאשר משח שמואל למלך את שאול ואת דוד -- אז נתעלית הנקבה הנקראת מלכות כי משם נמשכת מלכות המלכים ואז נתקן גם ההוד של הנקבה, ונמצאו נצח דז"א והוד דנוקביה שניהם נתקנים. וז"ש ותו קב"ה כליל ליה בהוד - שהוא בחינת הוד הנקבה הכלולה ודבוקה בנצח הזכר כנזכר. ובענין ד' בתים דתפילין של ראש נתבאר היטב מאמר הזה שהוא קשה ההבנה:


פסקא בעריכה

אמר שמואל עוד מצאתי דרוש אחר לרב זלה"ה בענין הזה וז"ל:

והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל כו'     "ירכו" כתיב ולא "ירכיו". ובמקום אחר אומר כי פגם סמאל היה בסוד ירכא שמאלא, בסוד נתנני שוממה כל היום דוה, אותיות הוד.

והענין הוא במה שהודעתיך כי ז"א ונוקביה נאצלו בתחילה בבחינת אחור באחור. ואז נמצא כי הנצח שלה היה בהוד שלו, וההוד שלה בנצח שלו. והנה מה שאמר פה שזה הירך הנפגם הוא הנצח איירי בנצח דז"א הנקרא 'ישראל'. וזהו מה שדקדק בדבריו באומרו דא איהו נצח ישראל. אבל ההוד דז"א לא נפגם שהרי לקמן אומר יהושע אתנבי מהודו של משה. אבל הנצח נפגם ולא נתקן, עד דאתא שמואל.

ומה שאמרו שההוד השמאלי -- איירי בנוקבא דז"א שהיא דבוקה באחורי נצח שלו. ונפגמו שניהן. והנה בשביל שהנקבה היתה אז עדיין בבחינת אחור באחור, לכן נפגם הוד שלה על ידי הנצח שלו שנפגם. אבל אילו היתה הנקבה בבחינת פנים בפנים עם ז"א, והיו בלתי דבוקים -- לא היו שולטים החיצונים בהוד שלה, אף אם תהיה בימין שלו:


ונבאר עתה טעם על מה זה לא נקרא "ישראל" עד אחר שהיה צולע על ירכו. והטעם הוא לפי שהפגם לא היה בכל הנצח שוק הימין שלו; רק בפרק התחתון שבו. כאשר הודעתיתיך כי כל קו ימין (חכמה-חסד-נצח) שלה נעשית כשיעור הנצח שלו, שבו שלשה פרקים. ונמצא ג' פרקי הנצח שלה כשיעור פרק התחתון של הנצח שלו. ונמצא כי כשנפגם העקב (שהוא פרק התחתון של הנצח שלו), נפגמו כל ג' פרקין שבהוד שלה. ונמצא כי עיקר הפגם היה בנקבה; כי נפגם כל ההוד שלה. מה שאין כן בז"א - שלא נפגם רק העקב הימני שבו, וכמעט שאין זה פגם. ולהורות ענין זה נקרא שמו "ישראל" - "כי שרית כו' ותוכל", ולא נפגמתָ כמו הנקבה:

פסקא געריכה

גם שם במאמר הנז' וז"ל בשורה ז': בגין דירכא איהו לבר מגופא כו'.    הענין הוא במה שנתבאר אצלנו כי עקריות ז"א לא היה רק בחינת ו' קצוות, ואח"כ נתעלו והיו בבחינת חכמה-ובינה-ודעת-וחו"ג-ות"ת. ואז נמצאו חסרים ממנו ג' אחרונות (שהם נצח הוד יסוד). ואימא עלאה השלימם לו בסוד "כונן שמים בתבונה" -- כי נתפשטו ירכותיה למטה עד שנעשו בו נצח והוד ויסוד. ונמצא כי הירכין האלו אשר יש לו עתה אינו מכלל גופא קדמאה דיליה דז"א -- כי הו' עליונים בלבד הם שנעשו לו מן הששה קצוות שלו. אבל הירכין הם לבר מגופא -- כי אחר כך נעשו לו על ידי אימא עלאה:

דף כג:עריכה

שם בדכ"ג ע"ב (ח"א כג, ב) שורה ל"ה וז"ל: בההוא זמנא מתפתחין שבעה היכלין. היכלא קדמאה היכלא דאהבה, תנינא היכלא דיראה, תליתאה היכלא דרחמי, כו'     דע כי ההיכלות האלו הם שבעה היכלות שבאצילות. ואותם השבעה היכלות שנתבארו בפ' פקודי הם בבריאה. ואותם השבעה היכלות הנז' בס' פרקי היכלות לר' ישמעאל ע"ה הם בעולם הצירה:

דף כח:עריכה

שם בדכ"ח ע"ב (ח"א כח, ב) שורה ה' וז"ל: והנחש היה ערום כו' אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה וכו' נתבאר בפ' נשא באדרא רבא דקכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) במ"ש יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון כולי, ועיי"ש. ‏[12]:

דף לא.עריכה

שם בדל"א ע"א (ח"א לא, א) שורה י"ט וז"ל: ר' שמעון פריש פלוגתא ואמר כו' תהיינה הטבעות אילין עזקאן עלאין כו'     הנה עזקאן אלו הם סוד עזקא רבא ועזקא דכייא שביארנו באדרא נשא דף קל"ב ע"א (ח"ג קלב, א). ועיי"ש מה ענינם ‏[13]

דף לב:עריכה

שם בדל"ב ע"ב (ח"א לב, ב) וז"ל: א"ר אבא כך הוו קדמאי אמרי כד הוו מטאן להאי אתר מרחשן שפוון דחכמין כו'     הכונה היא על שם י"ה, שהוא בפנימיות ספירת הגבורה דז"א, שהיא זרוע שמאלי שבו. כמבואר אצלנו במקומו. ועיי"ש:

דף לד:עריכה

שם בדל"ד ע"ב (ח"א לד, ב) שורה ל"א וז"ל: בספרין קדמאין אשכחנא דא לילית קדמיתא דהוה עמיה ואתעברת מיניה ולא הוה לקבליה עזר כמה דכתיב ולאדם לא מצא עזר כנגדו ומאי עזר סמך עד ההיא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו כו' .

כבר נודע מ"ש רז"ל במדרשים כי טרם שנבראה חוה היתה עמו לילית הנקראת 'חוה ראשונה'. וכן נזכר בס' שיר השירים מן הזוהר. וכאן צריך לבאר ענינם:

דע כי אדם הראשון הוא ז"א. ויש לו שתי נשים - לאה ורחל. וז"א נקרא 'אדם' שהוא הוי"ה דאלפין העולה מ"ה, בגמטריא אדם. והנה עיקר ההוי"ה הם אותיות הפשוטות, כי שאר האותיות המילוי הוא בחינת הנקבה בהיות עדיין כלולה בו קודם שנאצלה ממנו.

וזה לשתי סיבות:    ( א ) הסיבה האחת כי הנקבה כולה גבורה ודין, וכן 'מלוי' בגמטריא אלהים שהוא דין.  ( ב ) והסיבה השנית מפני שכל כחות הנקבה היו בהעלם גנוזין תוך ז"א. כי עיטרא דגבורה -- ממנה בנין הנקבה, והיא גנוזה תוך מילוי ז"א, ומשם יצתה לחוץ לבנין הנקבה באופן כי אורות הנקבה היו המילוי שממלאין אויר וחלל ז"א. והנה מילוי דמ"ה‏[14] הוא בגמטריא י"ט כמנין חוה. והרי נתבאר איך נוקביה נקראת חוה. גם נתבאר איך היא ממש בשר מבשרו:

ונודע כי הז"א נחלק לשתי בחינות:    ( א ) מן החזה ולמעלה הוא בחינת אורות הסתומים שבו, ושם בחזה שבו יש בו בחי' יסוד-נעלם-הראשון אשר בו מזדווג עם לאה העליונה. ( ב ) ומן החזה ולמטה אורות המגולים וביסוד ההוא התחתון מזדווג עם רחל התחתונה כמבואר אצלנו בשער התפלה בענין תפלת המנחה.

ונמצא כי יש בז"א שתי הויות דמ"ה:

  • ( א ) אחת במקום הסתום למעלה, ומן המילוי ההוא יצתה לאה הנקראת 'חוה הראשונה'
  • ( ב ) ומ"ה שני במקום הגילוי למטה. ומן המילוי ההוא יצתה רחל שהיא 'חוה השניה'.

וכבר נתבאר כי לאה היא אחורים החיצונה דאימא שהיא דינין קשים. ועוד שהיא למעלה במקום האורות הסתומים דז"א. ולכן אינה נמתקת והיא דינין קשים. והנה להיותה בחינת דינין קשים מאד -- אעפ"י שבעולם העליון נמתקה קצת והיא קדושה כנזכר -- הנה כאן בעה"ז שהוא חומרי כאשר נולד אדם הראשון ויצתה עמו חוה הראשונה (שהיא לאה) - לא יצתה נמתקת, והיתה בחינת דינא קשיא בסוד הקליפה. וזו היתה חוה הראשונה - לילי"ת.  ואחר כך יצתה חוה השניה - רחל, שהיא בחינת ספירה העשירית דאצילות שיש בה פנים ואחור, ואינה כמו לאה. וגם כי היא במקום אורות המגולים בז"א ולכן נמתקה לגמרי. וזו נשארה עם האדם הראשון.

וזהו סוד פסוק "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי כולי" ואמרו בספר התקונין כי היו לו שתי נשים - הראשונה 'עצם', והשנית 'בשר' (דינא רפיא). והענין הוא כי לאה יצתה מן העצם - דינא קשיא, כי הרי נלקחה מן הצלע אשר שם מקום לאה כנודע. אבל רחל היא בשר כי יצתה למטה מן החזה מהאורות המגולים, דינא רפיא. ולכן "לזאת (השניה) יקרא אשה" - שהיא נמתקת. אך הראשונה אינה אשה אלא מעורבת בקליפה ואינה נמתקת והיא לילית, אמן של שדים.

והנה אחר כך נמתקה גם לאה על ידי תפלותיה וגם דמעותיה (כמ"ש חז"ל שהיתה עתידה להיות בחלקו של עשו לפי שהיא לילי"ת קדמאה), ועל ידי דמעותיה וזכיותיה הוסר קליפתה מעליה ונשארה קדושה לבדה ממותקת. ואז יעקב (שהוא אדם הראשון ותיקן פגמו) זכה שיתוקנו שתי נשיו ולקח שתיהן כדוגמת ז"א. ובזה תבין ענין בכיית לאה מה ענינה כמ"ש רז"ל על פסוק "ועיני לאה רכות":

דף לה:עריכה

שם בדל"ה ע"ב (ח"א לה, ב) שורה ה' וז"ל: תנן הנטיעות כקרני חגבים הוו ונהורא דילהון דקיק ולא הוו נהירין כיון דאתנטעו ואתתקנו אתרביאו בנהור' ואקרון ארזי לבנון כו' .

כבר הודעתיך ענין ז"א כי ג' בחינות היו לו.

  • ( א ) האחד בהיותו בתוך הבינה והוא הנקרא 'זמן עיבור הראשון'.
  • ( ב ) והשני הוא אחר שנולד ויצא לחוץ ואז נקרא 'זמן היניקה'.
  • ( ג ) והשלישי הוא בעת הגדלת המוחין אשר לו ואז הוא 'זמן העיבור השני'.

וזהו סוד הנטיעות הנזכר. שהוא ז"א הנרמז באות וא"ו של ההוי"ה שהיא צורת נטיעה אחת אשר נוטע בתוך מעי אמו ואח"כ הגדילו ו' קצוותיו. ודרוש זה נתבאר אצלי בסוד התפלין בענין כ"א אזכרות שיש בד' פרשיותיהם. יע"ש:

דף מ.עריכה

שם בד"מ ע"א (ח"א מ, א) שורה ז' וז"ל: שבעה מדורין אינון לעילא דרגא על דרגא בכולהו מדורין מלאכי עלאין אילין על אילין (ד"ש ע"ד) כו' .    ענין השבעה מדורין הנזכרים פה הם בחינת שבעה היכלות של הקליפות אשר בעולם היצירה והם הנקראים 'מדורין'. אבל שבעה היכלית הקליפית אשר בעולם הבריאה הנזכרים בפרשת פקודי ‏[15] הם נקראים 'היכלין דמסאבותא', ואינן נקראים 'מדורין'.

דף מד:עריכה

שם בדף מ"ד ע"ב (ח"א מד, ב) שורה י"ו וז"ל: היכלא שתיתאה הכא הוא רוחא דאקרי חוט השני רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך האי היכל אקרי היכל הרצון כו' האי רוחא אתכליל בשית וקיימא בשית כו'

פירוש: כי יש ששה היכלות מלמטה למעלה עד זה ההיכל הנקרא "רצון", והוא הששי העליון מכולם. וזמ"ש האי רוחא אתכליל בשית - כי בעלות אותם החמש היכלין דלתתא מיניה עד מקומו אז אתכליל הוא בהם ואז הם יחד שית היכלין.     ועוד יש בו בעצמו בתוכו בחינת כללות כל השית היכלין תמיד אשר הם השרשים של שית היכלין תתאין הנז'. ועל הבחינה הזו אמר וקיימא בשית - כי תמיד הוא עומד בבחינ' אלו השית היכלין אשר בתוכו כנז'. אבל כנגד השית תתאין שאינם מבחינת עצמותו אמר אתכליל בשית כי נכלל בהם כשעולין למעלה עד מקומו.

ועיין בביאור אדרת האזינו כי שם נתבאר היטב ענין זה:

דף מח.עריכה

שם בדמ"ח ע"א (ח"א מח, א) שורה כ"ח וז"ל: תא חזי בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפור' סוכת שלום כו'. אריקת נשמתין חדתין כו'.     אלו הנשמתין חדתין הם בחינת תוספת חלק נשמה ממש הבאה מן הבינה. וזמ"ש ומכסיא לון כאימא על בנין. וזהו סוד סכת שלום. והיא הנשמה הבאה מן היסוד של אימא עלאה הנקראת 'סוכת שלום' כמבואר אצלנו בסוד "ופרוס עלינו סוכת שלום". ועיין לקמן בפר' תרומה דף קל"ו ע"א:

דף נ:עריכה

שם בד"נ ע"ב (ח"א נ, ב) וז"ל: אבל תא חזי מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא או מגו בוצינא דדליק כו' .

דע כי יש יחוד עליון ניכר בגחלת ובשלהבת. והם ה' בחינות כנגד חמשה פרצופים שבעולם האצילות, ממטה למעלה. ואלו הם: ( א ) תכלת הדבוק בפתילה, ופעמים היא גוון אודם, ( ב ) והירוק, ( ג ) והלבן, ( ד ) ואור אחד מקיף ניכר לעין, ( ה ) ואור אחר עליון יותר ומקיף על כולן ואינו ניכר ונרגש לעין:

גם דע כי כשהאדם נופח בגחלת ומוציאה נצוצות הם עצמם דמיון בירור ש"ך ניצוצין דאזדרקו מבוצינא דקרדינותא הנזכר בפ' פקודי דף רנ"ד ע"ב (ח"ב רנד, ב). וביארנום למעלה (בדף מ"א ע"א)‏[16] [דף טו.]:


  1. ^ (ע"ח של"ה פ"ג)
  2. ^ (ח"ב רג, ב). כנ"ל. - ויקיעורך
  3. ^ עיין (בש' המצות פ' שמות פ' ויאמרו אם מצאנו חן דפ"ה)
  4. ^ (שער הכונות די"ז ע"ב דרו' ב' מדרוש ציצית. עץ חיים ש' ט"ל פ"א כלל)
  5. ^ עיין (שער הלקוטי' פ' בשלח פ' ויקראו בית ישראל, ופ' בהעלותך פ' והוא כזרע גד, ופ' עקב פ' ויענך וירעבך)
  6. ^ אולי צ"ל 'וכל' - ויקיעורך
  7. ^ לכאורה צריך למחוק "והדעת" - ויקיעורך
  8. ^ אמר שמואל נלע"ד לתקן "וה' גבורות". ואפשר דהכל עולה לסגנון אחד כנודע.
  9. ^ אולי צריך לומר "דאינון אתוון" - ויקיעורך
  10. ^ בכל הקובצים מופיע באותיות רגילות. וכנראה שהכוונה למ"ש לעיל כאשר מציירים כל אות ד' וה' כהרכבה של ווין. ולמדפיסים פשוט היה חסר את היכולת לצייר כזאת ובכן רשמו את האותיות כרגיל. וכן נראה שההערה של ר' שמואל ויטאל לקמן מתייחס לכאן. - ויקיעורך
  11. ^ השווה (ח"ב לח, ב) - ויקיעורך
  12. ^ ונמצא בכתבי הרח"ו כאן שער מאמרי רשב"י - חלק ז#פסקא ו - ויקיעורך
  13. ^ ונמצא בכתבי רח"ו כאן (שער מאמרי רשב"י - חלק ז#פסקא טו) - ויקיעורך
  14. ^ וד א או א
  15. ^ החל הענין כאן (ח"ב רמה, א). כנ"ל. - ויקיעורך
  16. ^ לכאורה יש כאן טעות סופר וצריך לומר דף טו ע"א - ויקיעורך