פתיחת התפריט הראשי

שער מאמרי רשב"י/חלק ח - פר' נשא עד האזינו

פרשת נשאעריכה

דף קמו:עריכה

שם בר"מ בדקמ"ו ע"ב (ח"ג קמו, ב) וז"ל: יברכך יי' יאר ה' ישא יי' מקורא דתלת שמהן אילין כי'

הנה תחילה צריך להגיה המאמר הזה שהלשון הוא מוטעה. וצריך להגיהו כזה:

  • מקורא דתלת שמהן אילין
  • וראיתי נוסחא אחרת דתלת שמהן אילין יו"ד ה"י וא"ו ה"י - והוא הוי"ה דס"ג, קדושא אהי"ה אהי"ה אהי"ה דמקורא דיליה יו"ד ה"א וא"ו ה"א - והוא מ"ה, קשורה דתרויהו יחוד דתרויהו אדני דביה א"י דרמזין יאהדונה"י ודא עמודא דאמצעי' שכינתא איההדונהי ורמזין א"י רביעאה מן תרין שמהן מפרשן דרשימין בהון
  • נוסחא אחרינא: דרמזין יאהדונהי ודא עמודא דאמצעיתא שכינתא איהי יאהדונה"י
  • נוסחא אחרינא: אידהונהי .    ע"כ מצאתי:

וביאורו הוא כמ"ש באדרת האזינו בדף רפ"ה ע"א (ח"ג רפה, א) וז"ל: תלת רישין אתגלפן דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא כו' , ושם ביארנו כי ברישא קדמאה הנקראת 'גלגלתא חוורא' יש שם הוי"ה דמילוי יודי"ן בגמטריא ע"ב, וברישא תנינא יש הוי"ה דמילוי ס"ג, וברישא תליתאה יש הוי"ה דמילוי אלפין בגימ' מ"ה.

והנה מן הראש הראשונה נמשך רוחא דחיי אל פומא קדישא דז"א ולכן אמרו שם באדרת נשא בדקל"ד ע"ב שורה ג' (ח"ג קלד, ב) וז"ל: ובהאי אתרחיצו אבהתנא באתלבשא בהאי רוחא דמתפשט לכמה עברין כו' כי עתה אין כח להשיג ההיא רוחא. והטעם הוא לפי שכיון שהוא רישא עלאה אינו יכול להתלבש כלל בשום אופן, אבל מן הראש השנית (שהיא הוי"ה דס"ג), אשר ממנה נמשכין י"ג נימין דשערי (כמבואר אצלנו שם באדרת האזינו בדף רפ"ח ע"א) -- והנה משם נמשכין אל י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא. והטעם היא כי במילוי הוי"ה זו דס"ג יש בה שלשה יודין ונעשין שלשה הויו"ת יה'וה יהו'ה יהו'ה אשר הוזכרו בתפילת ר' נחוניא בן הקנה ע"ה הנודעת בספי' הכתר. ומילוי שלשה הויו"ת האלו הם במילוי יודין דע"ב.

[ובזה תבין מה שתמצא בס' התיקונין ובזוהר מאמרים הפוכים בענין מדרגת הוי"ה דע"ב או דס"ג, איזו מהם גבוה מחברתה. ובזה אל יקשה בעיניך הדברים ההם כי לא פליגי, כי הרי כאן הוי"ה דס"ג גדולה על של ע"ב ולפעמים הוא להפך, כי הרי רישא קדמאה היא יודין דע"ב ותניינא דס"ג ואחר כך הוא להפך; כי הוי"ה זו דס"ג גבוה על שלשה הויו"ת דע"ב היוצאין ממנה כנזכר.]

ושם בדרפ"ח ע"א ביארתי נקודות שלשה ההויות האלה אשר ברישא תנינא.


והנה אלו השלשה הויו"ת (שיש בהם שנים עשר אותיות) הם בחי' י"ג תיקוני דיקנא דא"א. והתיקון הי"ג הנקרא 'מזלא' כולל את כולן (כנזכר באדרת נשא). וזמ"ש כאן מקור' דתלת שמהן אילין יו"ד ה"י וא"ו ה"י -- פירוש כי אלו השלשה הויות הנזכרות הנרמזות בי"ג תיקוני דיקנא דעתיקא (כמבואר אצלנו בביאור ברכת כהנים, ועי"ש), ואמר כי המקור שלהם מהיכן יצאו הוא משם הוי"ה ס"ג אשר היא ברישא תניינא דעתיקא כנזכר.

וכבר ידעת ענין יב"ק שהם ר"ת יחוד ברכה קדושה. ואלו השלשה הויות הנזכרים -- שלשתם נקראים ברכה ונרמזות בפסוק "יברכך יהו"ה וישמרך".

ואח"ך ענין קדושה היא ברישא תליתאה אשר היא הוי"ה דמילוי אלפין כנ"ל. והנה זו הרישא תליתאה היא הנקראת 'מוחא סתימאה דעתיקא' (ובכל מקום בחינת הקדושה היא במוחין כנודע, כי כל קדש הוא בחכמה שהוא במוח). ואמנם רוחא דרישא קדמאה לרוב מעלתו העליונה לא יכלה להתלבש בשום אבר אלא בבחינת הבל היוצא מן הפה ‏[1], ואף גם זה אינו מושג עתה רק לעתיד דרחצין אבהתנא לאתלבשה ביה כנ"ל. ורישא תנינא אינו כל כך נעלם כמוהו ולכן נתלבש למטה בסוד שערות הזקן דדיקנא דעתיקא כנזכר שהוא יותר חומרי מהבל הפה אבל אינם בחינת אבר ממש. אבל רישא תליתאה נתפשט עד החוטם דעתיקא שהוא אבר עצמיי, ואותו ההבל היוצא משם הוא נמשך מרישא תליתאה הנקרא מוחא סתימאה.

והנה חוטם הוא בגי' ס"ג. והענין הוא כי אעפ"י שיצא מרישא תליתאה שהוא שם מ"ה דאלפין, וס"ג הוא לעילא מיניה ברישא תנינא -- עם כל זה הענין הוא כי אמת הוא שהחוטם הוא ברישא תליתאה, אבל הוא בגמטריא ס"ג לרמוז כי משם נמשך‏[2] ס"ג אשר ברישא תניינא שהוא למעלה ממנו ומשם יצא רישא תליתאה.

וגם לטעם זה חוטם הוא בגמטריא שלשה שמות של אהי"ה אהי"ה אהי"ה. וטעם היות החוטם הנזכר עולה בגמט' שלשה שמות אהי"ה (שהוא בבינה) -- הטעם הוא לפי שהחוטם הוא בינה ולכן נרמז בו שם אהיה שהוא בבינה. וטעם הדבר הוא כמה שידעת כי שם ס"ג מתלבש בשם מ"ה דאלפין (כנזכר בתקונין דף קכ"א), וכנגד השלשה יודין שיש בשם ס"ג יש שלשה אלפין במילוי מ"ה שהם סוד שלשה שמות אהי"ה שמתחילין באות אלף והם בגמטריא ס"ג. וכל זה להורות כי הם נמשכין מן שם ס"ג דברישא תנינא.    וזהו סוד פסוק הכל ס"ג‏[3] כי אפילו שם מ"ה דאלפין נרמז בו ענין שם ס"ג.

והנה מזה החוטם דעתיקא אשר נמשך מרישא תליתאה מוחא סתימאה דעתיקא הנה ממנו נמשך אל דיקנא יקירא דז"א. והנה כבר הודעתיך כי דיקנא דז"א אינן רק שית תיקונין לפי ששרשו הוא ו' קדישא של ההוי"ה ואין בו רק שש קצוות. אבל אח"ך נתוספו לו נצח הוד יסוד (כנ"ל בדף קמ"א ע"ב) ואז נשלמו בדיקנא דיליה תשעה תקונין (וזהו מה שנזכר באדרת האזינו בדף רצ"ה ע"א (ח"ג רצה, א) שיתא אינון תשעה אקרון כו' ). וכאשר עולה ז"א בעת תפלת מנחה דשבת עד דיקנא דעתיקא (כמבואר אצלנו במקומו שעולה עד התיקון השמיני הנקרא מז"ל עליון ולא עד בכלל) -- הנה אז נשלמו בו י"ג תיקונין דדיקנא דיליה כי הרי עלה באותם הארבעה תקונין תתאין דדיקנא דעתיקא שהם התשיעי והעשירי והאחד עשר והשנים עשר (כי התיקון האחרון של י"ג הנקרא מזלא תתאה כבר ביארנו שהוא כללות כל הי"ב העליונים).

וזהו סוד אותיות יו"ד במילואה אשר יש בה אותיות ד"ו -- ד' על ו' (הנזכר בפר' ויקרא דף י ע"ב) -- ואות ד' הם ד' תקונין דעתיקא הנמשכין על אות ו' שהוא ז"א אשר מתחילה היה שש קצוות לבד ואח"ך נתוספו לו תשעה על ידי נה"י האחרים שנתחדשו לו. ועתה נשלם לי"ג תיקוני דיקנא אשר הם סוד שלשה פעמים אהי"ה הנ"ל שבג' אלפין דמילוי מ"ה דרישא תליתאה. ותיקון הי"ג כולל את כל הי"ב כדמיון מה שביארנו בדיקנא דעתיקא.

והרי ביארנו פסוק שני של יאר יהו"ה פניו אליך ויחונך שהוא סוד קדושה שהוא בסוד מוחא סתימאה רישא תליתאה כנ"ל, וכמבואר אצלנו בביאור ברכת כהנים.


יחוד - אדנ"יעריכה

ואח"ך ענין יחוד. ואמנם הוא בשם אדני.    והביאור הוא במ"ש קשורא דתרוייהו יחוד דתרוייהו כו' - והוא לשון מוטעה, וצריך להגיהו כך: קשורא דתרוייהו יחוד דתרוייהו אדנ"י דביה א"י דרמזין יאהדונה"י ודא עמודא דאמצעי' שכינתא איההדונ'הי ורמזן א"י רביעאה מן תרין שמהן מפרשן דרמזין בהון , עכ"ל.

והענין הוא כי בשם אדני יש בו שתי אותיות א"י (כנזכר בתקונין): א' - אהי"ה, י' - יהו"ה; לרמוז כי תרין דקנין קדישין דעתיקא ודז"א -- תרוייהו אתמשכן בנוקבא הנקראת אדנ"י. וכנ"ל כי דיקנא דעתיקא היא בחי' שלשה הויו"ת ודיקנא דז"א שלשה אהי"ה. ועם היות כי אין בנוקבא דז"א בחי' דיקנא -- עם כל זה לקמן נבאר איך הם נמשכין בה.

ונבאר תחילה טעם למה אין בחינת דיקנא בנוקבא.    והטעם הוא במה שביארתי בסוד יפנה ויטול ידיו בקומו בבקר. ועיי"ש מה שביארנו בענין שערות הראש כי מהם נמשכין דינין תקיפין מן המותרות שלהם, אבל ממותרות שערות דיקנא (דאינון תקיפין יתיר) -- נמשכו ממותריהם בחי' קליפות קשות. ואם היתה בחינת דיקנא ושערות לנקבה היו מתרבים מאד הקליפות באחיזתם בדיקנא דילה להיותה בסוד כל האצילות ויחריבו העולם. אבל עתה אינם יונקים שפע רק ממקום רחוק שהוא מדיקנא דז"א ואין בקליפות כל כך כח וכל כך שליטה למעלה.


ונחזור לבאר ענין המשכה הנמשכת מדיקנא דעתיקא ומדיקנא דז"א אל נוקביה. ובזה תבין סוד עשרים וארבע צירופים שיש בשם אדני כנודע. והם כנגד י"ב תיקוני דיקנא דעתיקא וכנגד י"ב תיקוני דיקנא דז"א. והנה י"ב הצירופים הראשונים הם בראש הנוקבא וי"ב האחרים הם בגופא.

ונבאר הי"ב שבראשה, והנה הם אלו.    כי הנה נודע היות שבעה בחי' בגלגלתא דעתיקא (כנזכר בריש ספרא דצניעותא) ואלו הם: גלגלתא, וטלא דבדולחא, וקרומא, ומצחא, ועמר נקי, ועיינין, וחוטמא. ואמנם בחי' העינין והחוטמא אינן נחשבין בעתיקא רק לבחינה אחת כי תרין עיינין הוו כחד ותרין נקבי חוטמא הוו חד אבל בנוקבא העינין נחשבים לשנים ונקבי החוטם לשנים. והרי נתוספו שנים אחרים על השבעה דעתיקא והוו תשעה. ותרין אודנין ופומא -- הרי י"ב ברישא דנוקבא. [ובעתיקא לא הוזכרו האזנים בכל האדרא לרוב העלמם כמבואר אצלנו במקומו].

[ודע כי שערי דרישא דעתיקא הם עמר נקי לבנים כצמר, אבל בנוקבא שערות ראשה הם אדומים כארגמן כמבואר באדרת האזינו דרצ"ו ע"א (ח"ג רצו, א) שערוי דנוקבא כו' כדכתיב ודלת ראשך כארגמן , וכמבואר אצלנו בפסוק "ויטע אשל" שהם ר"ת אדום שחור לבן - כי שערות נוקבא אדומות, ודז"א שחורות, ודעתיקא לבנות. ]

והרי ביארנו י"ב תיקוני רישא דנוקבא דז"א שהם כנגד י"ב תיקוני דיקנא דעתיקא כנ"ל.

וכנגד י"ב תיקוני דיקנא דז"א היו י"ב תיקוני גופא דנוקביה, והם:

  • תלת פרקין דדרועא ימינא שבה
  • ושלשה דדרועא שמאלא
  • ושלשה בירכא שמאלא
  • ושלשה בירכא ימינא

(כנזכר בפר' ויחי דרמ"א ע"א (ח"א רמא, א)) [וזהו סוד "וקרא זה אל זה" הנזכר בתיקונין שהם כ"ד כמנין זה וזה].

וביאור הענין הוא כי אלו הכ"ד אינם עצם הכלה אלא תכשיטי הכלה ותיקוניה שהם כ"ד תכשיטין הנזכרים בישעיה כדכתיב (ישעיהו, ג) את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים כו'. והטעם הוא כי להיות שאלו הכ"ד הם נמשכין ממקום עליון -- אינן יכולין להתגלות בנוקבא בסוד עצמות רק בסוד תכשיטין לבד, לרוב העלמם. כדמיון מה שביארנו לעיל ברישא תניינא דא"א של רוב העלמה לא נתלבשה באיברים ממשיים אלא בי"ג תיקוני דיקנא דעתיקא שהם שערות בלבד הנקראים 'תקונין', ולא עצמות גמור לרוב העלמו. ופירוש מילת "תכשיטין" רוצה לומר כי הנה הקליפות נקראים 'חשך' (בסוד "וחשך על פני תהום" - זה מלאך המות דאחשיך אנפי ברייתא וכנזכר בהיכלות הטומאה דפר' פקודי), ולהיותם סמוכים אצל הנוקבא הם מחשיכים אורה בסוד "אל תראוני שאני שחרחורת", ולכן צריכה אל התכשיטין האלו כדמיון האשה השחורה שמעבירב על פניה צבע לבן ואדום להתנאות בה שלא תראה שחרוריתה. וכן התכשיטין האלו הם בחינות הארות עליונות הנמשכות בה ומאירות אותה והם נמשכין מי"ב תיקוני דיקנא דעתיקא ומי"ב דדיקנא דז"א, ומאירין בי"ב תיקוני רישא דילה ובי"ב תיקוני גופא דילה כנ"ל.

[ודע כי ז"א הוא נשפע ממש -- מן א"א ואבא ואימא -- ממש מהם; אבל נוקבא דז"א -- אינם משפיעין בה אלא ע"י השערות והדיקנא כנזכר. ]

והרי ביארנו סוד היחוד בשם אדנ"י והוא כנגד פסוק "ישא יהו"ה פניו אליך וישם לך שלום" כי הוא בנוקבא דז"א כמבואר אצלנו בביאור ברכת כהנים.


יאהדונה"יעריכה

ועתה נבאר שאר הלשון בענין שם יאהדונה"י כו'.    דע כי כאשר הנקבה הנקראת אדנ"י היא מקבלת אלו הכ"ד תיקונין הנזכר -- אז היא מתיחדת ומתחברת עם ז"א הנקרא שם יהו"ה. וכדוגמת התחברות שם יהו"ה עם שם אהי"ה למעלה באבא ואימא -- כך מתחברים למטה שם יהו"ה ושם אדנ"י. אבל יש חילוק בדבר הזה. כי שני מיני יחודים וחיבורים הם.

  • כי ביום -- אז גובר ז"א הנקרא מידת יום ואז היא מקבלת הכ"ד תכשיטין הנזכר על ידי ז"א בעלה, ואז גוברת שם ההוי"ה על אדנות ויחודם הוא כך: יאהדו"נהי
  • אבל בלילה -- גוברת הנקבה הנקרת מדת לילה, ואז אינה מקבלתם על ידו כי אם על ידי עצמה שלא על ידו (כמבואר אצלנו בכונת ברכת המפיל חבלי שינה כו', כי בלילה נופלת תרדמה על האדם ז"א והצלע שהיא נוקביה נתקנת שלא על ידו, ואדרבה היא נותנת לו), ואז גובר שם אדנות ונעשה ייחודם כך: אידהנוי"ה.
האמנם אם תסתכל בשם זה תמצא בו כי בראש השם זה גוברין שתי אותיות א"ד מן אדנ"י על שתי אותיות י"ה מן יהו"ה; אך שאר אותיותיהם אינן גוברות. ועוד תראה כי יש בשם זה ה' אחת יתירה על חיבור שתי שמות הוי"ה ואדנות.   והענין הוא כמ"ש בתיקונין (תיקון י"א דל"א ע"א) וז"ל: ובגין דא איהי קרית ארבע חבורא דארבע שמהן כו' ולכך בשם הזה צריך שיהיה בו בחינת הארבע שמות שהם יהו"ה ואהי"ה ויהו"ה ואדנ"י, וכדי שיהיה בו נרמז גם שם אהי"ה -- נתוסף בו ה' יתירה כנגד שם אהי"ה שיש בו שתי היהי"ן, ובכן יהיה השם הזה בסוד קרית ארבע כלול מארבע שמות הנזכר. וזהו מ"ש ורמיזין א"י רביעאה מתרין שמהן מפרשן דרשימין בהון - פירוש כי הם בחינת אהי"ה ואדנ"י ומתחברין בהם יהו"ה יהו"ה:


  1. ^ (דף מ' ע"א)
  2. ^ נ"ל שצריך להפוך ולהגיה כאן: כי נמשך משם ס"ג כולי - ויקיעורך
  3. ^ לא הבנתי את המילים כאן - ויקיעורך

פרשת בהעלותךעריכה

דף קנ.עריכה

שם בדף ק"ן ע"א (ח"ג קנ, א) וז"ל: וכנסת ישראל אקרי ים כנרת והכי אתחזי כו'    הנה המלכות נקראת 'שבעה ימים', והם בעולם הבריאה. והמלכות כוללת כולם כי הם שבעה קצוותיה. ונקראת 'כנרת' שהוא בגמטריא אדנ"י במילואו‏[1].

עוד שמעתי בשם מורי ז"ל ענין הזה כי בחינת כנרת הוא סוד שני שמות מצפ"צ מצפ"ץ שהם תמורת שתי הויו"ת בא"ת ב"ש; האחת מע"ב דיודין והשנית מס"ג. ותחבר עמהם שבעה יודין שיש בשני הויות ע"ב וס"ג -- הרי הכל בגמטריא כנר"ת. ואלו השבעה אפשר שירמזו למטה ביסוד בסוד 'שבע' שנקרא צדיק בסוד חמשה ידות שיש בשם ב"ן [כמבואר אצלנו בע' רבתי דשמע ישראל. וע"ש גם ב"ן ח"י בגמטריא ע' כנז' שם גם כן, והם מקבלים מן ע' של ס"ג. וארבע הנשארים הם סוד ד' כמבואר גם כן שם בכונת שמע ישראל].

[ומה שאמרנו למעלה שאדנ"י במילואו צריך לומר עם הכולל העולה תרע"א כמנין כנר"ת עם הכולל]‏[2]

פרשת שלח לךעריכה

דף קנו:עריכה

שם בדף קנ"ו ע"ב שורה ך' (ח"ג קנו, ב) וז"ל:  ת"ח טמא קדישא‏[3] אית כו'   צריך להגיה אותם שלשה שמות כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה

דף קסב:עריכה

שם בדף קס"ב ע"ב שורה כ"ג (ח"ג קסב, ב) וז"ל: יוסף רביעאה איהו גו נהורין דאדם קדמאה כו'    וזה יובן בהקדמה אחת שנקדים לך והיא כי כאשר איזו ספירה תחתונה תקבל הארה מלמעלה היא לבדה הנה תתעלה במעלה יותר מן הספירות הקודמות אליה. ולפי שביוסף יש בו סוד זה לכן נקרא "סליקו לעילא חביבא דכולא כולי".

דף קסט.עריכה

שם בדף קס"ט ע"א (ח"ג קסט, א) וז"ל: ודא איהו אוב מארץ ועל דא רדיף שלמה למנדע כו'    מזה יתבאר לך כי לא העלית אותה האשה הבעלת אוב את שמואל -- לא בבחינת נשמה ולא בבחינת רוח ולא בבחינת נפש ח"ו -- אלא אותה הבחינה הנקראת אצלנו "הבל דגרמי" בלבד, והוא נפש דקטנות דעולם העשיה. ועיין בדרוש של המוחין דקטנות דז"א דשם אלהים כי שם ביארנו דרוש נחמד בענין זה ההבל דגרמי, וענין העלאת האשה בעלת האוב את שמואל מה ענינו. וביארנוהו שם בסוד פסוק "ומעיל קטן תעשה לו אמו כו'", ועיי"ש. ‏[4]

דף קע.עריכה

שם בדף ק"ע ע"א (ח"ג קע, א) וז"ל: נשין מ"ט דעתייהו קלה א"ל דעתא אתיא בשית דרגין כו'

דע כי דעת הבינה היא הוי"ה דס"ג ודעת המלכות הוא ריבוע שם ההוי"ה פשוטה (הנקראת 'אחורים') כזה: י' י"ה יה"ו יהו"ה, שהוא בגמטריא ע"ב. והנה שתי הויו"ת אלו -- ע"ב וס"ג -- הם בגמטריא קל"ה. ולזה לא אמר אשה מאי טעמא דעתה קלה אלא נשין -- לרמוז כי שתי הנשים ביחד הנה דעותיהן של שתיהן הם בגמטריא קל"ה.

גם הדעת של המלכות לבדה הנזכר אם תמלאהו במילוי אלפין [כזה: יו"ד יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו יו"ד ה"א וא"ו ה"א] יהיה בגמטריא ק"ל -- והרי כי דעת המלכות הוא ק"ל. והענין הוא כי האחורים של ז"א (שהוא שם מ"ה) - הם בחינת הנקבה. גם הענין הוא כי הדעת של ז"א הם עשרה הויו"ת (חמשה חסדים וחמשה גבורות) והם בגמטריא ר"ס. אבל דעת נוקביה אין בה רק חמשה הויו"ת דחמשה גבורות והם בגמטריא ק"ל. ועם חמשה כוללים הם קל"ה. וזהו מה שאמר וההוא ע"ב ק"ל איקרי דעת מההיא קלה יראת ה' כו' .

ומה שכתב אמר ליה דעתא אתייא בשית דרגין כו' -- הענין הוא במה שנודע כי הדעת דז"א מלובש תוך היסוד דאימא עלאה. והדעת הזה מתפשט עד "שית דרגין" -- שהם שש קצוות הזכר -- שהם החמש חסדים המתפשטים בו מחסד ועד הוד שבו ואח"כ מתקבץ כללותם ביסוד שבו. ואלו הם שית דרגין שבהם מתפשט הדעת של ז"א (שהם החסדים). ומה שנשאר אל דעת הנקבה הוא דבר קל ומועט והוא מ"ש לעיל שהם חמש הגבורות שמספרם ק"ל. ועוד כי אפילו מזה הדעת שנשאר אל הנוקבא צריך להשאיר ממנו בחינה להיותה אור מקיף על רישא דנוקבא. ונמצא כי מה שנכנס בפנימיותו להיותו בסוד דעת שבה הוא דבר קל ומועט. ובאדרת האזינו ביארתי זה היטב וע"ש.


עוד מצאתי כתוב מכתיבת ידי הרב הגדול זלה"ה קרוב אל הנזכר וז"ל: נשין מ"ט דעתייהו קלה כו'     הענין הוא כי שם בן-ארבע במילוי יודין עולה ע"ב, ושם בן-ארבע במילוי ג' יודין ואל"ף עולה ס"ג; הרי קל"ה; והבן. ודעת האשה התחתונה עולה ס"ג, וזהו "ואתה מחיה את כולם" - והבן. מחיה הוא ס"ג.


עוד מצאתי כתוב על הנז' קרוב אל הנז' וז"ל נשין מ"ט דעתייהו קלה כו' וז"ל:

כבר נתבאר זה לעיל במקומו ונחזור עוד לבארו. הנה ידעת כי דעת דז"א יש בו חמשה חסדים וחמשה גבורות והם עשרה הויות -- בגמטריא ר"ס. ואמנם דעת הנקבה אין לה רק חמש הויו"ת של גבורות בלבד והם בגמטריא ק"ל; ועם כללות החמשה עצמם -- הרי קלה. וזהו סוד נשים דעתן קלה. אמנם אומרו "נשים" בלשון רבים הוא כי שתי נשים יש לז"א והם לאה ורחל, וכל אחת משתיהן אין לה מוח הדעת אלא מן אותם החמשה גבורות לבד הנקרא 'עיטרא דגבורה'. ועיטרא זו משמשת בדעת של שתיהן. נמצא כי כל שתי הנשים אין להם רק דעת אחד לבד לשתיהן, והדעת ההוא הוא 'קלה' כנזכר. ולזה לא אמר "נשים דעותיהן קלות".


  1. ^ אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד - ויקיעורך
  2. ^ הלשון מגומגם. ועל כרחך כוונתו היא ש'כנרת' עם הכולל עולה אדנ"י במילואו - ויקיעורך
  3. ^ לכאורה צריך להגיה כאן ת"ח שמא חדא קדישא וכולי - ויקיעורך
  4. ^ עץ חיים ח"א שער מוחין דקטנות פ"ב; שער הפסוקים שמואל א סימן ב' בפסוק ומעיל קטן

פרשת בלקעריכה

דף קפה:עריכה

שם בדקפ"ה ע"ב (ח"ג קפה, ב) וז"ל: הכא אית לאסתכלא כיון דאמר אם עונות תשמור יה אמאי יי' כו'    לכאורה יש לתמוה במה שכתב הא ה' דאיהו רחמי - כי הרי בפסוק הזה אינו מוזכר אלא שם 'אדני' באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד שהוא דין ולא רחמים?

ואמנם זה יובן במ"ש בפר' נשא דף קמ"ו ע"ב (ח"ג קמו, ב) בר"מ בברכת כהנים בענין שם אדנות הנקרא יחוד (וגם ביארתי זה בפירוש ברכת כהנים), כי שם אדנ"י במילואו הוא רחמים. כי הוא י"ב אותיות, ועם השם עצמו -- הרי י"ג, כמנין י"ג תיקוני דיקנא דאריך אפין; ושם זה הוא בעולם הבריאה. וזהו כוונת הפסוק אם גברו העונות עד שם י"ה (שהם אבא ואימא) -- הנה אדני (שהוא רחמים) יכפר עלינו ויעמוד לנו. ואם גם שֵם הזה יגביר עליו כח הדין (להיותו שם אדנות) -- הנה מ"י (שהיא הבינה) יעמוד לנו. עיין גם (בשער ו' שער הכונות בדף מ"א ע"א) ענין זה באר היטב גם כן.


דף קפח:עריכה

שם בדקפ"ח ע"ב (ח"ג קפח, ב) וז"ל: ומאי חטה כללא דכ"ב אתוון א"ר אלעזר אע"ג דהוה לן למשמע כו' .     דע כי חטה ושעורה שניהם במלכות, וכמו שכתוב בפסוק "ארץ חטה ושעורה וגומר". והענין הוא כי אין דבר בכל הנבראים שלא נברא באלו הכ"ב אותיות כנודע מספר יצירה.

והנה הכ"ב אותיות שבמלכות אשר מהם נוצרה ונאצלה הם הנקראים 'חטה' בגמטריא כ"ב [שער המצות במצות שתי הלחם], והחמשה אותיות דמנצפ"ך הכפולות אשר בה הם הנקראים 'שעורה' לפי שאותיות מנצפ"ך הם כפולות כנודע והם בגמטריא עם עשר הכללים תק"ע; והעשר אותיות (שהם עשר הגבורות עצמן) -- הרי תק"ף כמנין שעורה. [אמר שמואל: תק"ף עם הכולל כמנין שעורה. ואם תמנה שערה חסר וא"ו יהיו חמשה מנצפ"ך כלולות בחמשה האחרות הכפולות לפי שאין שרשם רק חמשה גבורות לבד ואז יהיו כמספר שערה]     והנה אלו החמש גבורות דמנצפ"ך הם העושים פרצוף המלכות ולכך אלו מקדימות לבא בעולם כמו שאמר בגין דשערה קדמא לשאר נהמא בעלמא כו' , כי על ידי החמשה גבורות האלו נתחלת בנין פרצוף המלכות ותיקונה ועל ידם נגמר פרצופה כנודע.

וגם זהו סוד מ"ש בפר' אמור דצ"ו ע"א (ח"ג צו, א) בר"מ כי מנחת שעורים שמקריבין בפסח הוא כדוגמת מנחת הסוטה שהיתה של שעורים כו' ומסטרא אחרא אשת זנונים כד ארח בה ערקת כו' --והטעם הוא כי להיות השעורה בחינת ה' גבורות המכלים את הכל -- ערקת.


דף קצא.עריכה

שם בדקצ"א ע"א (ח"ג קצא, א) וז"ל: פתח ההוא ינוקא ואמר שחורה אני ונאוה כו' אבל בשעתא דאיהי גו רחימא סגי לגבי רחימא כו' .   ביאור הדברים כי כשהכלה מתקשטת בקשוטיה נעשה ה' -- שהם שלשה ווין כזה [ ה' ] , והם שלשה אבות או נצח הוד יסוד, והיא מתקשטת בהם למטה במקום....    עד כאן מצאתי ולא נמצא יותר


דף קצד:עריכה

שם בדקצ"ד ע"ב (ח"ג קצד, ב) וז"ל: מכאן ולהלאה אלעזר ברי קב"ה עבד מה דעבד כו' ועליה ועל דדמי ליה קראן ושם רשעים ירקב כו'    ענין הזה אומר דורשני באומרו עבד מה דעבד . ובפרט אומרו ורזין סתימין אלין לא אצטריכו לגלאה , כי בודאי לא קאי אהנהו רזין דגלי לעילא אלא קאי אמאי דסמיך ליה דעבד קב"ה מה דעבד בההוא חייבא.

ואמנם הסוד הזה נתבאר אצלנו באריכות בענין גלגולי בלעם בן בעור כי התחלת גלגוליו היה מן לבן הארמי. ובבלעם שנהרג נתקן קצת ע"י ההריגה ומשם והלאה התחיל ליכנס בקדושה. ונתגלגל תחילה בנבל הכרמלי (אותיות לבן), ומשם ואילך התחיל והלך ונתקן תיקון אחר תיקון.

[ ואל תתמה בזה!    מאחר שידעת מאמר חז"ל כי בלעם היה נביא אוה"ע ותחילה היה שורה רוה"ק עליו. ונאמר במדרש תנחומא "מן ארם ינחני בלק" ממחיצת האבות הייתי כולי. וארז"ל אבל באומות העולם קם כמשה ומנו בלעם. וגם במה שהודעתיך איך עד צאת ישראל ממצרים היו מעורבות כל הנשמות טוב ורע ומאז התחילו להתברר והדבר הזה הולך וגדל עד ביאת משיחנו. ודי בזה. ]

וזהו מ"ש מכאן ולהלאה -- כלומר מאחר שנהרג נתכפר לו קצת וקב"ה עבד ביה מה דעבד להכניסו בקדושה כנ"ל. ויען סוד הגלגול נעלם מאד (כנזכר בדברי הסבא כמ"ש דבר יוחאי ידע לאסתמרא כו') -- לכן העלימו ואמר ורזין סתימין אלין לא אצטריכו לאתגלאה .

וגילה כונתו כמ"ש באחרונה ועליה ועל דדמי ליה כתיב ושם רשעים ירקב וביאורו הוא הפך מהנראה מפשט הדברים.    והוא, כי הנה בלעם נתנבא על עצמו ואמר "ותהי אחריתי כמוהו". ואם היתה נבואת שקר לא היתה נכתבת בתורה ח"ו. וכיון שכן ראוי להבין דבריו, כי היה לו לכתוב "אמות מות ישרים ואהיה כמוהו". אבל רמז לומר כי יודע היה שלא ימות הוא בעצמו בגוף הזה אלא מיתת רשעים בהריגה בסייף, אבל ידעתי כי נפשי לבדה עתידה להתגלגל בנבל הכרמלי שהיה ישראלי ואז אמות מות ישרים -- שהם 'ישראל', אותיות יושר. ואחריתי תהיה כמוהו -- רוצה לומר שאהיה מעם בני ישראל כמו שהם עצמם בני ישראל בגוף ונפש כך תהא אחריתי ממש כמוהו בגוף ונפש בהיותו בגלגול נבל הכרמלי.

ואמנם הוא עצמו אי אפשר להתקן עד יגלגל גלגול אחר גלגול אשר זה רמוז בפסוק "ושם רשעים ירקב". ביאר בו ענין כוונת הגלגול מה הוא, ואמר כי הנה הצדיקים גלגולם הוא לטובתם כי כל מה שמתגלגלים מתפזרים ומתרחבים ניצוצי נשמתו. וזמש"ה "זכר צדיק לברכה" -- כי הצדיק אחר מותו מתפשט ומתרחב ומתברכים ומתרבים ניצוצי נשמתו. אבל הרשע הוא להפך -- כי כל מה שמתגלגל מתמעט, לפי שרובו רע וניצוצי הקדושה אשר בו הם מועטים. ולכן צריך שימות פעמים רבות ויתרקב גופו פעמים רבות, ועל ידי הדקדוק ההוא מתמעטת נשמתו והחלודה הרעה הדבקה בה נפרדת ממנה ועל ידי כן מזדכך עד שנשאר הניצוץ הטוב לבדו אשר היה בו, ולא עוד. וזהו סוד "ושם רשעים ירקב".


דף קצו.עריכה

שם בדקצ"ו ע"א (ח"ג קצו, א) וז"ל: אשר הלך חשכים אשר יהלכו מבעי ליה א"ר אלעזר בגין דאינון שריין בחבורא ומיד מתפרשאן כו' .   ענין זה נתבאר היטב (פר' משפטים צה.) בסבא דמשפטים דף צ"ה ע"א (ח"ב צה, א) במ"ש ומאן הוא נחשא דפרח באוירא כולי:


דף רג:עריכה

שם בדר"ג ע"ב (ח"ג רג, ב) וז"ל: כיון דהוה במעהא דאימא אשורנו אושיט פסיעה לבר כגוונא דא ו' ודא הוא ומגבעות אשורנו כו' .

ענין זה נתבאר בפר' נשא דקמ"א ע"ב (ח"ג קמא, ב). והענין הוא כי בהיות ז"א בסוד העיבור במעי אימא עילאה היה שם בסוד ו' זעירא שבתוך ה' ראשונה של ההוי"ה (הרומזת באימא). ואותה הו' זעירא שבתוך הה' היא רומזת אל הז"א שהיה אז בו בחינת שש קצוות שבו.

והנה בסיום הו' -- שם עומדת הנקבה; והיא השביעית. כי הנה חג"ת שלו עלו במקום חב"ד, ונה"י שבו עלו במקום חג"ת שלו (כנודע אצלנו). ונמצא כי התחלת הנוקבא היא שם מאחורוי, בסוד‏[1] זו הו' שלו שהיא הת"ת - כי שם הוא סיום שש קצוות שלו, והוא סיום הו'. ושם ברגל הו' זו מאחוריה -- שם נתדבקה המלכות.    וזהו סוד אושיט פסיעה לבר -- כי המלכות היא שם בבחינת פסיעה בסוף הו', והיא לבר -- רוצה לומר מאחורוי, מאחורי הו' ולא פנים בפנים. ולכן צריך הסופר לכתוב ציור ה' ראשונה של ההוי"ה באופן זה: ה' - שאותה הו' אשר בתוך אות הה' תהיה ברגליה פסיעה אחת בולטת לחוץ מן אות הה'; ולא לפנים ממש בתוך הה' כלפי פנים אלא כלפי חוץ. וזהו מה שכתוב "אשורנו" -- לשון פסיעה מלשון "תמוך אשורי במעגלותיך".


עוד מצאתי כתוב קרוב אל הנזכר וז"ל:    כבר הודעתיך ענין פסיעה זו שהיא בחינת הנוקבא דז"א שהיתה בחינת אותה הפסיעה שבסוף רגל אות ו' שבתוך ה' עלאה כמבואר לעיל. והטעם להיותה שם הוא כדי שכאשר תתגדל בבחינת פרצוף, בהיותה עדיין בבחינת אחור בחזה ז"א כי שם ביתה ומקומה כנודע. ולכן כשנולד ז"א יצתה עמו בסוד פסיעה לבר בסיום ו' של ז"א ואז חזרה אל אחורי זו הו' ואח"כ כשנגדלה ונתארכו שלשה אחרונות של הו' (שהם בחינת הנה"י של ז"א כנודע) -- אז נשארה היא דבוקה באחורים שלהם:


דף רד:עריכה

שם בדר"ד ע"ב (ח"ג רד, ב) וז"ל: ועל דא כתיב בקר אערך לך ואצפה כד"א ויצפהו זהב טהור .   צריך אני להקדים לך כלל אחד והוא ענין העשר ספירות.

  • כי לפעמים הספירות הם כדמיון מעבר בלבד אל האור הגנוז בתוכם; כדמיון השמש העומד בשמים ואורו מתנוצץ. ואעפ"י שאין שום מסך מבדיל בינו לביננו -- עם כל זה אין ספק שיש הבדל גדול בין האור שמאיר במקומו בשמים ובין האור המגיע לנו מחמת ריחוק המקום.
  • ולפעמים הספירות הם באופן אחר. והוא שיהיו הספירות ממש כעין מסך מבדיל אלינו בין האור העליון. ועל הבחינה הזו כתיב "וימנע מרשעים אורם" כנזכר ריש פר' אמור דפ"ח ע"א (ח"ג פח, א).    וזהו סוד "ואצפה" -- כי ממש עשה כעין ציפוי ומכסה שלא יעבור האור אלינו. וזהו סוד מ"ש רז"ל במקומות רבים כי הקב"ה ראה שאין העולם כדאי להשתמש באור שברא ביום ראשון וגנזו לצדיקים. והבן זה.


דף רט.עריכה

שם בדר"ט ע"א (ח"ג רט, א) וז"ל: תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא כו' תלת מאה ועשרין וחמש זגין בסטרא דא כו'    מספר הזה נתבאר אצלי לעיל בפרשת בא (פר' בא דף לח:) ועי"ש:

  1. ^ אולי צ"ל בסוף זו הו' שלו - ויקיעורך

פרשת פינחסעריכה

דף ריג.עריכה

שם בדרי"ג ע"א (ח"ג ריג, א) וז"ל: מסטרא דיליה טב וצדי' אקרי ומסטרא דההוא אחסנתא לאו הכי כו'

כבר הודעתיך בדרושי הגלגול כי כפי הבחינה שהיתה באדם בעת שחטא כך צריך אחר כך לתקן בבואו בגלגול. והמשל בזה מי שהיו לו בעת שחטא בחינת רוח ונפש ונשמה משלשה בי"ע ועוד נפש ממלכות דאצילות, ואח"כ כאשר מתגלגל -- אעפ"י שתיקן בתכלית התיקון השלם עד בחינת הנשמה דבריאה -- לא סגי ליה בהכי.

ובזה תבין סוד נפלא כי כמה צדיקים היו שעשו מצות רבות ונקרא 'צדיק ורע לו', ויש צדיקים עושין מצות מועטות ונקרא 'צדיק וטוב לו'. אבל הענין תלוי בזה. כי כיון שתחילה היה בבחינה גדולה צריך לתקן עתה בערך אותה הבחינה העליונה. וזהו מה שאמר מסטרא דיליה (רוצה לומר של עת הגלגול הזה) טב וצדיק אקרי (כי עשה מצות הרבה, אבל) מסטרא דאחסנתא דיליה קדמאה (שהיתה מעולה) -- איננו עדיין שלם ומתוקן ועדיין הוא מעוות:

דף רטז:עריכה

שם בדף רי"ו ע"ב (ח"ג רטז, ב) וז"ל: אלא איהו גרים קודם דחרב קב מן י' דאיהו יבק כו' ואוף הכי לא הוה ליה אלא קב חרובין מע"ש לע"ש כמו לרבי חנינא כו' .

הענין הזה נתבאר אצלי במשנת הקיטע יוצא בקב שלו כולי. גם בתקונין (תיקון ס"ט דף ק"ו ע"א) בההוא עובדא דההוא בר נש מאינון בעלי קבין כו'. ושם ביארנו כי ז"א בהיותו משפיע אל המלכים דארץ אדום אשר נחרבו ומתו הוא על ידי שלשה מילויין שבשלשה הויו"ת (ע"ב ס"ג מ"ה) שהם בגמטריא ק"ב, ור' חנינא בן דוסא בגלגול שקדם אליו חטא בדבר זה כי המשיך הק"ב הנזכר אל המלכים דארץ אדום החרבים (הנקראים 'רשות הרבים' כמבואר אצלנו) ולכן עתה נענש באכילת ק"ב חרובין מערב שבת לערב שבת.

דף רכח:עריכה

שם בדף רכ"ח ע"ב בר"מ (ח"ג רכח, ב) וז"ל: ושיעור רצועתהון אמאי אינון עד ליבא שמאלא ועד טבורא לימינא כו'    כבר נתבאר לעיל בתקונין (ד"ט ע"א), עיי"ש. גם יתבאר באדרת האזינו בע"ה.

דף רמב:עריכה

שם בדף רמ"ב ע"ב (ח"ג רמב, ב) בר"מ וז"ל: ובשבת תקינו למימר במוסף כתר יתנו לך ה' אלהינו כו' אבל לכל חד מישראל הכי נחית ליה נפש יתירה כפום דרגא דיליה .     מכאן תבין כי מלבד הנודע לנו מדברי רז"ל כי בכל ליל שבת נתוסף באדם נפש יתירה -- עוד נתוסף גם ביום שבת בעת המוסף. והענין הוא כי בלילה נתוסף נפש יתירה מצד המלכות הנקראת לילה, וביום שבת נתוספת נפש יתירה מצד הת"ת הנקרא יום בעת שאומרים במוסף כתר יתנו לך כו'.



פרשת ואתחנןעריכה

דף רסב:עריכה

שם בדרס"ב ע"ב (ח"ג רסב, ב) וז"ל: תא חזי ירושלים וציון דינא ורחמי ואף על פי כן כתיב עיר דוד היא ציון וכתיב בקרבך קדוש לא אבא בעיר נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה אימתי א"ר יהודה כד יתהדר מלכות בית דוד לאתריה לתתא כו' .

[ אמר שמואל: רציתי לבאר המאמר הזה במקומו במסכת תעניות פרק ה' בד"ה וז"ל א"ר יוחנן אמר הקב"ה לא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה עכ"ל. אח"ך גמרתי ואמרתי יותר טוב להביאו במקומו ומקורו בס' הזוהר הקודם ]

והענין הוא כי שתי נקודות נמצאו בנקבה הנקראת 'מלכות'. האחד הוא היסוד שבה והשני הוא הטבור שבה (כנזכר בס' הזוהר בפר' תצוה). והיסוד שבה כנגד ירושלים של מטה והטבור כנגד גן עדן של מטה.

ובז"א יש כמו כן עטרת היסוד שבו כנגד ירושלים של מעלה כמו שכתוב בפסוק "ירושלים הבנויה כעיר כולי", והטבור שלו כנגד גן עדן של מעלה.

ובעת הזווג נובעין מיין נוקבין שבה לקבל מיין דכורין שבו. ועתה בזמן הגלות אין לה כח להעלות מיין נוקבין לפי שהז"א נסתלק ממנה (בסוד "מאנה להנחם על בניה כי איננו"). והנה מן אימא בא אליה מציאות הענין הנזכר על ידי ז"א. ובשביל שלא יזדוג הז"א עם נוקביה ותהיה בריקנייא -- לכן נשבע הקב"ה שלא לתת כח ביסוד שלו להמשיך שפע וברכה במלכות עד אשר יתן לה כח להיות נובעת מיין נוקבין כדי לקבל דכורין. וזהו סוד "הצדיק אבד" ולא כתיב "אבוד" או "נאבד". גם זהו סוד "והיה אור הלבנה כולי" -- כי לעתיד לבא יוסיפו לכל אחד כפי כחו. [אמר שמואל: וכתב אבא מארי זלה"ה שנראה לו שהדרוש הזה אינו מן הרב זלה"ה אלא להר"י ארזין ז"ל]

[אמר שמואל: הנה במאמר ר' אלעזר פתח שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו' (והוא בפ' בראשית בס' הזוהר בד"א ע"ב שו' י') יש גילוי במאמר הזה שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה כו' ומצאת שם כי תדרשנו. וכתבתי בשער זה (בדף כ"א ע"ב)]

דף רסו.עריכה

שם בדרס"ו ע"א (ח"ג רסו, א) וז"ל: תא חזי והיה שמא קדיש' מתתא לעילא ועל דא שדי אתרשים מלבר (ע"ב) לקבלי שמא דא והיה מכל סטרין מלגאו ומלבר     (שער ההקדמות דקכ"ד ע"ב ליקוטי תנ"ך איוב ע"פ והיה שדי בצרך)

ענין זה יובן במ"ש הכתוב "והיה שדי בצרך וכולי".    והענין הוא דע כי אימא עלאה נתפשטה תוך ז"א בסדר המוחין דז"א. והנה לא נתפשטו בתוכו רק נצח הוד יסוד בלבד.

  • והנצח שלה יש בו תלת פרקין ונתפשטו בשלשה ספירות קו ימין של ז"א (שהם חכמה חסד נצח)
  • ושלשה פרקי ההוד שלה נתפשטו בקו שמאל דז"א (שהם בינה גבורה הוד)
  • אבל היסוד שלה הוא קצר, ובהיותו מתפשט בקו אמצעי דז"א אינו מגיע אלא עד החזה שבת"ת דז"א (כמבואר אצלנו במקומו שיסוד אימא הוא בחינת אוירא ואינו דומה אל יסוד דכורא ולכן אין לו עיקר).

ונודע כי היסוד נקרא 'שדי', ולעולם שם 'שדי' הוא ביסוד. גם נודע כי ביסוד האשה יש שני צירים ודלתות כמו שאמרו ז"ל. וציר בגמטריא ש'. ועם הדל"ת האחד -- הרי 'שד'. וכן הציר והדל"ת השנית שבצד שני הוא 'שד' אחר. ומהם נעשו שתי שדיים בחזה דז"א, ובבחינה זו נקרא שליש העליון של הת"ת דז"א 'שדי'.

וזהו מה שכתוב בפסוק "והיה שדי בצרך" -- כי מחמת הצירים הנזכר נקרא שם שדי. וזהו מה שאמר כאן תא חזי והיה שמא קדישא כו' והי"ה מלבר שדי מלגאו -- פירוש כי בצד הזה שהוא בחי' שד"י דז"א שהוא בחזה שלו כנזכר והוא מלגאו -- הנה כנגדו עומדת נוקביה מלבר מאחורוי בסוד שם 'והיה'; והוא תיבת "והיה אם שמע" כנודע. והענין הוא כי אות ו' של שם זה הוא סוד ז"א הנקרא ו' וזאת ה' היא הכתר של נוקביה הנקראת ה' כנודע. ואח"כ הם תרין מוחין דילה שהם חכמה ובינה הנרמזין בשתי אותיות י"ה של והי"ה. והרי נמצא כי מצד זה הוא שם שדי ומצד האחר הוא שם והיה.

(אמר שמואל: נלע"ד שנפל טעות קולמוס במ"ש והי"ה מלבר שדי מלגאו וצריך להגי' והי"ה מלגאו שדי מלבר כאשר בא בלשון המא' בזוהר ומדברי הרב ז"ל נראה דקפיד ואמר שבחינת שדי בז"א והוא מלגאו ובחינת נוקביה והי"ה מלבר. וקשה והנלע"ד לתקן הוא שמאחר שז"א הוא מכתי"ר את הנקבה והוא חופה עליה ונמצא והיה שהוא תיקון הנקבה מלגאו בגו ז"א ושדי שהוא תיקון ז"א מלבר לעשות לה מוחין ולתקן את הצלע ובזה ידרשו היטב דברי ס' הזוהר ודברי הר' ז"ל כנלע"ד):

דף רע:עריכה

שם בר"מ בדר"ע ע"ב (ח"ג רע, ב) וז"ל: אפיקו חד רוחא טמירא ומלייא לההוא גבילו דעפרא וקאים על רגליה כו' מאמר זה נתבאר למעלה בפר' קדושים דפ"ג ע"א (ח"ג פג, א) בתוספתא ועיי"ש:



פרשת עקבעריכה

דף רעא.עריכה

שם בדרע"א ע"א (ח"ג רעא, א) וז"ל: ברוך דא רזא דמקורא עלאה מכולא לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין כו'

מאמר הזה הוא מכתיבת הרב הגדול ז"ל.   דע כי אין 'ברוך' שבתפלה דומה ל'ברוך' שבברכת הנהנין והמצות. כי 'ברוך' שבתפלה הוא מלמטה למעלה ויהיה ביאורו כך:

  • ברוך -- מלכות; בסוד יסוד הדבוק בה.
  • אתה -- חסד כי אין זווג אלא ע"י החסד
  • יהו-ה -- בסוד הת"ת.    הרי ממטה למעלה עד החסד.
  • ואח"כ עולים לקבל מבינה וחכמה בסוד אלהינו -- בינה ואלהי אבותינו -- חכמה. ומקבלין משם תרין עטרין דגניזין בחכמה ובינה. ואחר שנתקנו מלמטה למעלה עד חכמה -- יורד השפע מלמעלה למטה מחכמה לאבות העולם.
  • וזהו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ואמנם שפע זה הוא בהיותם בתוך החכמה כד עאלו אבהן במחשבה ובעלמא דאתי, וכשיוצאין לחוץ לירד למטה יוצאין באותו השפע, לכן אנו חוזרין ואומרים
  • האל הגדול הגבור והנורא -- שהם חסד גבורה ת"ת.


אמנם ב'ברוך' שבברכת הנהנין ובברכת המצות הוא מלמעלה למטה, כי תכף בעלות ברכת האדם בכונה למקום המלכות -- ירד שפע מעולם הנעלם למטה. והוא זה:

  • כי ברוך ירמוז לבינה, בסוד נקודה אמצעית שבה בהתחבר בזו הנקודה דעת עליון, והוא 'נתיב לא ידעו עיט', והוא סוד (עיין בשער הלקוטים בפ' זה) "ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו".
[ ואל יקשה בעיניך באומרנו ש'ברוך' ירמוז לבינה ממה שנזכר בזוהר "ואי תימא עלמא דאתי אקרי ברוך לאו הכי אלא איהו ברוך ואיהי ברכה" -- שכבר נתרצה קושיא זו באומרנו שאין נקראת 'ברוך' אלא בסוד דעת עליון המתחבר עמה בסוד שביל דקיק דנחית מן יו"ד (שהוא החכמה). ונמצא שברוך הוא סוד מלכות ובינה (הנרמזים בבי"ת), וסוד חכמה הנרמזת בריש (דהיינו ראשית חכמה), וסוד דעת הנרמז בוא"ו (וא"ו עלאה), וסוד כתר הנרמז בכ' פשוטה (כי נתיב לא ידעו עיט הוא שער החמשים והוא כתר עליון כנזכר בתיקונין, לפי שממנו מושך הטיפה העליונה הנעלמה). והכל נכלל בברוך. והוא דוגמת 'ברוך' שבתפלה שפירשו בתקונין ב' תרין שכינתא עלאה ותתאה כו' ]
  • אתה הוא חסד, כי אחר שהתחיל השפע מבינה על ידי חכמה ועדיין היה נעלם במקום גבוה נתגלה יותר בחסד כי שם תחילת מקום הגילוי. ולפיכך נקרא 'אתה' כמה דאת אמר "אתה כהן לעולם" כנזכר בזוהר.
  • ומשם יורד השפע לת"ת הנקרא יהו-ה.
  • ואח"ך אלהינו שהוא סוד השמאל הנקרא 'גבורה' הכלול בימין והימין בו. דכד אשתלים מרזא דתרין סטרין אתקרי 'אלהינו'. כי 'אל' בסוד הימין ו-'הי' בסוד השמאל -- הרי הימין בשמאל והשמאל בימין. ואין זה דומה ל'אלהים'. כי אלהים יש בו שתי אותיות מהימין ושלשה מהשמאל; א"ל מהימין והי"ם מהשמאל; ולפיכך הוא דין. אבל כאן יש שתי אותיות מכל אחד לבד. ואמנם נו"ן הוא מצד הדין רזא דסיהרא, וא"ו מצד ת"ת שהוא רחמים. ונמצא שמתחילת שם זה א"ל (שהוא רחמים, ימין) נכלל בסוד ה"י (שהוא דין שמאל). וסוד נו"ן (שהוא דין שמאל) נכלל בסוד וא"ו (שהוא רחמים ימין) -- הרי סטרא דשמאלא דכליל בימינא וסטרא דימינא ביה כנזכר ברעיא מהימנא.

והנה עד כאן סוד השפע היורד מלמעלה להתברך המדות הנזכר לצורך עצמן -- לא להשפיע לאחרים. ולפיכך אין מגיע השפע הזה רק עד הזרועות. וכאשר יתברכו מדות אלו הנזכר לצורך עצמן אז יחזרו למקומן לבינה לקבל שפע להוריד למטה, ואז תקרא הבינה מלך להיות שריה נשפעין ומלובשין לבוש מלכות ועשירים. ואם זה השפע לא היה להם מתחילה - לא יוכלו לחזור לשרשן לקבל שפע להריק למטה כד"א "ולא יראו פני ריקם" כי מדות אלו הם סוד הפנים פני משה. אמנם נצח והוד אינם עולים למקור העליון שהוא בינה בזרועות כי אין דקותם כל כך לשיוכלו להכלל בעולם הנעלם ולעלות שם ולקבל שפע, ולפיכך הם לבר מן גופא. והבן זה. ומלך זה הוא העולם הנעלם.

ולפיכך אנו אומרים אשר קדשנו באורח נסתר באורח סתים. ועולם זה הוא נקודה אמצעית שבבינה דוגמת ציון שבמלכות. ואין המידות האלו עולים רק עד מקום זה בלבד, ולא למעלה ממנו. ומקום זה שעולים בו הוא בסוד התדבקות השביל העליון בתוכו, ונקרא אשר כמו שיסוד נקרא למטה 'אש'ר כד"א "מאשר שמנה לחמו" -- כן עלמא דאתי נקרא 'אשר' בסוד דעת עליון הדבוק בו. וזהו מלך העולם אשר. ועם זה יתישבו שני מאמרים סותרים זה את זה בפירוש 'אשר'. ואשר זה הוא 'אשר אהיה'.

ושני בחינות אלו -- שהם סוד נקודה אמצעית שבבינה הנקרא 'עלמא דאתי', וסוד דעת עליון שבתוכה -- הם קדושה ומצוה. כי דעת עליון 'קדושה' (בסוד קדש עליון הנמש' מהחכמה), ועלמא דאתי הוא 'מצוה' עליונה כמו שמלכות נקראת 'מצות המלך'. וזהו אשר קדשנו במצותיו וציונו. וימשך קדושה ומצוה זו עד למטה בקדש תחתון ומצוה תחתונה. וזהו במצותיו -- תרי מצוה; עליונה ותחתונה.

וכל זה בברכת המצות כי המצוה תמשיך השפע מעולם הנעלם. אבל בברכת הנהנין אין אנו אומרים לא 'קדושה' ולא 'מצוה' כי אחרי שנתברכו האבות וחזרו ועלו להוריד שפע מבינה למטה -- לא יורידו שפע רק בסוד בינה עצמה מחצוניותה. ולפיכך אנו אומרים "בורא פרי וכולי" שהוא סוד בינה דמקננא בתלת ספירן דבריאה, וזהו סוד 'בורא'. ומשם יורד לעולם היצירה שהוא סוד 'פרי' (שהוא סוד ת"ת הנקרא ב"ן י"ה דמקננן בשית ספירן דיצירה). ו"הגפן" או "העץ" או "האדמה" -- בסוד עשיה; שהמלכות (הנקראת עץ או גפן או אדמה) מקננת בעשיה.


פרשת תצאעריכה

דף רעו:עריכה

שם בר"מ בדרע"ו ע"ב (ח"ג רעו, ב) וז"ל: אנת סבילת בגיניהו כמה מכתשין בגין דלא יתקטי' משיח בן יוסף דאיתמר ביה כו' . גם לקמן דרע"ט ע"א (ח"ג רעט, א) שורה ט' וז"ל: והמת יהיה לו דא משיח בן יוסף דעתיד לאתקטלא כו'

טעם למיתת משיח בן יוסף ולא משיח בן דוד; וגם בזה יתבאר ענין שינוי שנמצא במאמרי ס' הזוהר כי מהם נראה ששני המשיחים הם במלכות וממקצתם נראה ששניהם ביסוד. והענין הוא כי שניהם הם ביסוד אלא שמשיח בן דוד הוא ביסוד לאה ומשיח בן יוסף הוא ביסוד רחל. ובזה צדקו כולם; כי שניהם ביסוד ושניהם במלכות. ולפי שרחל נאמר בה "רגליה יורדות מות" -- שהקליפות נאחזות בה -- לכן נהרג בן יוסף. מה שאין כן בלאה שאינה במקום המיתה.

דף רעז:עריכה

שם בדרע"ז ע"ב (ח"ג רעז, ב) וז"ל: הא אתעבידו אלוהות ועבודות זרות ובג"ד קב"ה עתיד לאעברא לון כו'    זה נראה תימא גדול איך ס"מ ונוקביה יהיו כל כך פתאים למרוד בקונם ולחשוב בלבבם שהם אלוהות והנה הם שלוחיו יתברך ומכירים הם אותו ית'?

אך הענין הזה יובן בסוד "ומלכותו בכל משלה" שאמרו בתקונין דהקב"ה אתלבש גו קליפין, והוא בזמן שישראל חוטאין, כי אז השכינה גולה בגלות ומתלבשת בתוך הקליפות כנודע. ובראותם כי הם נעשים גוף וכלי אל ניצוץ האלהות המתלבש בתוכם - אז הם חושבים כי הם עצמם גוף האלהות ח"ו וע"י כן עבדי גרמייהו אלוהות.

פרשת וילךעריכה

דף רפו.עריכה

שם בדרפ"ו ע"א (ח"ג רפו, א) וז"ל:[1] באר חפרוה שרים דאולידו לה או"א לעילא כרוה נדיבי העם אילין אבהן דאקרון נדיבי עמים כו' .

דע כי בהיותם ז"א ונוקביה אחור באחור -- ראש הנקבה מתחלת מחצי הת"ת דז"א ולמטה. ונמצא כי סיום הת"ת דז"א (שהוא מקום פי האמה, שהוא היסוד ממש) נעשה כנגדו באחור בחינת הפה של הנקבה; כי שם הוא סיום ראשה. ואחר כך אבא ואמא נסרוה והחזירוה פנים בפנים (בסוד "ויבן ה' אלהים את הצלע") והעלוה ממש פנים בפנים כשיעור קומת ז"א.

ונמצא כי מה שהיה בתחילה ראשה אחור באחור הנה עתה בהגדלתה בחזרתה פנים בפנים ונעשה סיום גופה כולו ונמצא שמקום הרחם שלה הוא ממש כנגד פי היסוד שלו בשיווי אחד. ומה שהיה תחילה בחינת הפה שלה חזר עתה להיות פי היסוד שלה. ולכן תמצא כי נזכר בתורה התשמיש בלשון 'אכילה' בסוד "אכלו ריעים כולי". וכן "כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה כולי".

[ והנה הפסוק הזה מדבר בענין נחש שבא על חוה והוא במה שביארנו בריש אדרת נשא דקכ"ח ע"ב (ח"ג קכח, ב) וז"ל: יתיב על כורסיא דשביבין לאכפייא לון שהוא סוד שם האור ההוא הנקרא אלהים אשר מתפשט עד הקליפה והקלי' נכללין זה בזה עד למעלה, עד אשר נכנס שם 'אלהים' ביסוד של הנקבה (בסוד הגבורות אשר בה). ולבחינת אותו הכללות שנכללו הקליפות באותו שם של 'אלהים' כנזכר, ולבחינה ההיא היא שרמזו רז"ל ואמרו כי הנחש בא על חוה, ולא כפשטו ומשמעותו ממש ח"ו. ונמצא כי מה שהיה בתחילה משמש היסוד עמה בסוד הנתיב העליון הנקרא 'פלא' -- הנה עתה יונקת מן הנתיב החיצון של אלהים אשר גם הוא נקרא 'פלא'. וזהו ר"ת לא פעלתי און -- כי היא אומרת שלא פעלה און עם הנתיב החיצון רק מן הנתיב העליון הנקרא פלא גם כן. ]

ונחזור לענין. כי הנה גם במשנה מצינו שקרא אל התשמיש 'דיבור' כנזכר בפ"ק דמסכת כתובות וז"ל ראוה מדברת עם אחד מה טיבו של איש זה כולי. ואמרו בגמרא ר' פלוני אמר מדברת ממש. ר' פלוני אמר מתייחדת כו' -- והוא לטעם הנזכר. כי מה שהיה תחילה בחינת פה הוא עתה בחינת יסוד שבה.    ואותה החפירה העמוקה שהיה בה תחילה בבחינת פה שבה ואח"ך על ידי או"א שהחזירוה אפין באפין (כנזכר) נעשית חפירה הזו בה בבחינת היסוד שבה. וזמ"ש "באר חפרוה שרים" דאולידו לה או"א לעילא -- והוא בסוד "ויבן ה' אלהים את הצלע כולי" שאמרו בפ' בראשית רמ"ט ע"א (ח"א רמט, א), וביארנוהו בפ' פקודי דרנ"ד ע"ב (שעמ"ר פקודי רנד:); והרי זה ענין החפירה בעצמה שהוא היסוד שבה.

ועוד צריך בחינה אחרת והיא המיין נוקבין אשר ביסוד הנקבה שצריך להעלותם לגבי בעלה. וענין הזה נקרא 'כריה'. ואמר כי כריה זו נעשית ע"י 'נדיבי העם' -- הם אבהן דאיקרון 'נדיבי עמים', והם חסד וגבורה אשר הם שתי הידים של אימא עלאה אשר בהם חמש חמש אצבעאן. והם סוד חמשה אותיות מנצפ"ך שהם כפולות אשר הם ירדו למטה ונעשו בבחי' מיין נוקבין ביסוד שלה כמבואר אצלנו בפסוק "ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות כו'".

אמר עוד במחוקק דא יסוד במשענותם דא נצח והוד כו' -- הענין הוא כי אחר אשר נעשה בה זה התיקון - אז נכנסו נה"י דז"א בסוד מוחין שבה. ובזה יובן הפסוק הראשון האומר "עלי באר ענו לה כו'" -- ר"ל אתה הנקרא 'באר', ראוי לך שתעלי מיין נוקבין מתתא לעילא; וזהו "עלי באר". והטעם הוא כי הרי כבר את מתוקנת לדבר זה כי הרי באר חפרוה שרים כו', א"כ ענו לה עלי באר מיין נוקבין לגבי עילא. ובזה תבין כי נרמז בר"ת באר חפרוה שרים כריה - בחשך. ירצה כי ענין כרית הבאר שהיא המלכות הנה הוא בסוד היסוד שבה אשר שם מקום קיבוץ חמש הגבורות מנצפ"ך ונודע כי הגבורה היא נקראת חשך והחסד נקרא אור.


  1. ^ (ע"ח של"ב ש' הארו' זו"ן פ"ז)