שער הכוונות/דרושי העמידה וחזרת העמידה


דרוש אעריכה

אדני שפתי תפתחעריכה

ועתה נבאר דרושי העמידה בע"ה.


ונבאר ענין אדני שפתי תפתח כולי שתקנו לומר בתחילת העמידה.    ולכאורה היה נראה שהוא הפסק גדול בין גאולה לתפלה. והנה רז"ל במסכת ברכות הרגישו בקושיא זו ותירצו דכתפלה אריכתא דמיא. וביאור הענין הוא במה שכתבתי לעיל כי ב"תהלות לאל עליון גואלם" -- אז התחילו יעקב ולאה ורחל לעלות אל היכל קה"ק שבבריאה מן היכל הרצון ושם חזרו פנים בפנים. והנה פסוק זה של אדני שפתי תפתח הוא כנגד היכל קה"ק שבבריאה ממש, כי הנה סוד שם 'אדני' הוא כאן בבריאה (כמו שנתבאר אצלינו בשער שמות הספירות וכנזכר בהקדמת ס' התיקונים כי שם אדני הוא בבריאה משום דתמן לאו איהו וכינויה חד כו').

והנה מוכרח הוא שבתחילה יעלו אל היכל קה"ק דבריאה כדי שאח"כ משם יעלו אל האצילות ולכן תקנו פסוק זה כאן. אמנם ביאור דברי רז"ל שאמרו דכתפלה אריכתא דמיא יובן עם מה שנבאר במלת 'ברוך' דברכת אבות ששם יתבאר כי הוא סוד היכל ק"ק דבריאה דכען הוא ברוך ברבויא דברכאן, וביאורו הוא במה שנזכר במקום אחר כי על ידי עליית העולמות והתכללותם זה בזה חוזרין ג' ראשונות דעשיה ונעשין ממש בחינת יצירה, וכן ג' ראשונות דיצירה נעשים בריאה ממש. וכן עתה הג' ראשונות שבהיכל ק"ק דבריאה הם נכללים עם המלכות דאצילות הנקרא 'תפלה' ונעשית חיבור אחד, ועולים יחד אל עולם האצילות. ונמצא כי היכל קה"ק דבריאה --שהוא בחינת פסוק ה' שפתי תפתח כנ"ל -- הנה כתפלה אריכתא דמיא, שהוא המלכות דאצילות הנקרא 'תפלה', וכאילו נתארכה ונגדלה יותר ע"י התחברות היכל קה"ק דבריאה עמה ונעשו הכל בחינת אצילות. וזהו אומרם ז"ל כתפלה אריכתא דמיא. ואמנם תכוין שעדיין בפסוק זה אנו בעולם הבריאה כנ"ל.

והנה אדני היא המלכות, ושפתי הם הנצח והוד הנפתחים על ידי הת"ת הנרמז במלת תפתח, וע"י פתיחת השפתים אלו משפיעים בעולם הבריאה. ואז -- ופי (שהיא המלכות הנקרא 'פה') תגיד ותמשיך תהלתך מן האצילות לבריאה, ועל ידי זה תוכל הבריאה לעלות אל עולם האצילות.


דרוש בעריכה

כוונה כלליתעריכה

בברכת אבות --    דע כי מורי ז"ל ביאר לי כמה כונות בענין התפלה והעמידה הזו של שחרית דימי החול ועלה ברצוני לכתוב עתה הכונה היותר ארוכה מכולם. ואבאר סדר תפלת השחר בלחש ובחזרה עם כונת ברכת כהנים, ואח"כ אשיבה ידי לבאר פרטי כונות רבות קצרות ביחד, ואח"כ אחזור לכתוב משם ואילך מן כונת נפילת אפים עד סיום התפלה כולה וכונת עלינו לשבח בע"ה. וזו היא הכונה הארוכה.

דע כי המלכות הנקראת נוקבא דז"א יש בה י' ספירות. ובלילה -- שאז הוא זמן שליטת החיצונים -- היא מתמעטת ויורדת למטה בעולם הבריאה (כמבואר אצלינו בסדר שכיבת הלילה). והענין הוא כי ספירת הכתר אשר בה היא בלבד נשארת למעלה תמיד בעולם האצילות (כמבואר אצלינו בענין תפילין של יד מה עניינה, וע"ש). ולעולם ספירת הכתר שבה נשארת באצילות תמיד ואינה יורדת. אמנם הט' ספירות האחרות (מן חכמה ולמטה) אשר בה -- הנה הם יורדות בלילה אל עולם הבריאה. ונמצא כי מה שנתבאר לעיל שהנקבה עומדת עד עתה בעולם הבריאה בהיכל קה"ק ועתה עולה אל האצילות -- אינו אלא בבחינת אלו הט' ספירות תחתונות שלה, אשר הם נתונים בלילה בהיכל קה"ק דבריאה. ועתה עולים כל הט' אלו למעלה בעולם האצילות.

[ אמר הכותב חיים ויטאל וצ"ע כי בברכת אבות דראש השנה נתבאר שמה שיורד מן המלכות בעולם הבריאה אינו רק נקודה אחת בלבד ועיי"ש ענין ד' בחי' ושרשים של המלכות כו'.     והנלע"ד בזה הוא כי אלו הט' ספירות לא ירדו רק אחר שנתמעטו הם בעצמם ולא ירד מהם רק בחינת המלכות שבכל ספירה מהם, וט' בחינות מלכיות האלו שירדו בעולם הבריאה הם נעשים נקודה קטנה כלולה מעשר כנודע, ושאר בחינות של ט' ספירות נשארו דבוקות למעלה אחור באחור עם ז"א, מרגליו עד החזה. ובעלות אותה נקודה בברכת אבות אחורי ז"א דאצילות -- מתחברת מדרגה אחר מדרגה עם כל הט' ספירות ונעשית פרצוף שלם. ודבר זה מוכרח להיות כך שאל"כ מה הוא המיעוט שנתמעטה וירדה בסוד נקודה קטנה כנודע. וזה יובן במ"ש במקום אחר כי בחינ' המלכות שבמלכות בלבד היא היורדת בכל עולמות בי"ע. כנלע"ד חיים. ]

וכבר נת"ל איך על ידי סדר הקרבנות וזמירות ותפלת יוצר דשחרית נכללים כל שאר העולמות של עשיה-יצירה-בריאה זה בזה כמבואר במקומן, עד שנמצאים עתה כולם כלולים בהיכל קה"ק דבריאה. וגם ההיכל הזה כלול הוא במלכות דאצילות. והרי כל העולמות כולם קשורים ונכללים.

ונבאר עתה ענין עליית ט' ספירות אלו של הנקבה הנקראת עתה אצלינו דרך סתם בשם "מלכות דאצילות". וזה החלי בעזרת השם.

ברוך: -- כבר נתבאר בס' התיקונים ענין שני כריעות שצריך לכרוע בכל ברכה ולזקוף שני זקיפות וזה ביאורם.

הנה בכריעות התפלה באבות, תחילה וסוף, יש שני כריעות ושני זקיפות בסוד מה שאמרו כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם. וסוד שני כריעות -- יוד לגבי הא, ואו לגבי הא; וסוד שני זקיפות -- הא לגבי ואו, הא לגבי יוד. וזה בכל אחד ואחד. וכן בסוף ברכת הודאה.

אבל בתחלת ברכת הודאה אין בה רק כריעה א' וזקיפה א'. כי בכולם -- גופא גחין לגבי ברכיין (סוד ו' לגבי ה') ורישא גחין לגבי גופא (יוד לגבי הא), וזקיף ברכיין לגבי גופא (סוד הא לגבי ואו) וגופא לגבי רישא (סוד הא לגבי יוד). ואמנם בתחלת ברכת הודאה לא יש שם ברו"ך ולא הש"ם. נמצא שבכריעה זו היא בסוד וא"ו לגבי ה"א והזקיפה ה"א לגבי וא"ו בלבד. ולפיכך צריכים אנו לחזור ולעשות כריעה שנית וזקיפה שניה במודים דרבנן להוריד יו"ד לגבי ה"א ולזקוף ה"א לגבי יו"ד.

פירוש תיבת ברוךעריכה

הנה במלת ברוך צריך אתה לכרוע כריעה אחת. ואל תכרע עתה רק גופך בלבד. ובמלת אתה תכרע פעם שנית ואז תכרע את ראשך. וזהו שאמרו בתיקונים דבעי למכרע ואו-לגבי-הא יוד-לגבי-הא, פי' כי וא"ו הוא גופא ויו"ד הוא רישא. ובמלת יהו"ה תזקוף שני זקיפות -- בתחלה תזקוף גופך לבד (וזהו ענין ה"א תתאה לגבי וא"ו) ואח"כ הזקיפה השנית הוא שתזקוף ראשך (וזהו ענין ה"א עלאה לגבי יו"ד).

והנה נמצא בס' התיקונים שצריך לכרוע בשם אהי"ה -- ר"ל במלוי יודין, ולזקוף בשם ההויה -- ר"ל במלוי יודין גם כן. ועתה נבאר בפרטות דברים אלו:

הנה נתבאר לעיל כי בק"ש לא נכנסו בז"א זולתי המוחין דו"ק בלבד מצד אימא. אבל הג' ראשונות דמוחין דמצד אימא וכל הט' מוחין דמצד אבא -- כולם נשארו למעלה בסוד אור מקיף על ראשו. והנה על ידי זווג אבא ואמא הנרמז בג' שמות יהוה אלהינו יהוה בפסוק שמע ישראל נכנסו ו' קצוות דמוחין. ועתה צריך לעשות זווג אחר אל אבא ואמא בברכה זו כדי להכניס בו ג' המוחין הראשונים דמצד אימא (על ידי תוספת הארה שתמשך בז"א על ידי זה הזווג השני דאבא ואמא) ויכנסו גם כן אחר כך כל הט' מוחין דמצד אבא (על ידי תוספת הארה, וכמו שיתבאר בע"ה):

והנה הג' ראשונות דמצד אימא הם למעלה בסוד אור מקיף ברישא דז"א.

  • וכבר ידעת ענין שם הויה אשר כוללת כל עולם האצילות באופן זה: אריך אנפין - בקוצו של יוד, אבא - ביו"ד, אימא - בה' ראשונה, ז"א - בוא"ו, נוקביה בה"א אחרונה.
  • וגם מלבד הויה זו עוד יש הויה אחרת כוללת בחי' ז"א כולו על דרך זה: כי הכתר שלו רומז לקוצו של יוד, וחכמה ובינה לי"ה, ו' קצוותיו לוא"ו, והמלכות-נוקבא דידיה באות ה"א אחרונה.
  • וגם מלבד זה עוד יש הויה אחרת כוללת ספי' הת"ת לבדה של ז"א (כמבואר אצלינו בשער שמות הספירות).
וזכור היטב הקדמות אלו למה שנבאר עתה.

גם צריך שתדע כי בחינת אימא הנכנסת ומתפשטת ומתלבשת תוך ז"א (והמוחין דז"א מלובשים בתוכה כנודע) -- הנה בחי' אימא זו היא נקרא שם אהי"ה במלוי יודין, שהיא בגי' צלם, המתפשט תוך ז"א בסוד "אך בצלם יתהלך איש". והנה כמו שביארנו בשם הויה כי ג' ראשונות נרמזו בשני אותיות י"ה וז' תחתונות נרמזו בב' אותיות ו"ה -- כן הוא ממש בשם אהי"ה; כי ג' מוחין עלאין נרמזו בשני אותיות א"ה והמוחין דו"ק תתאין רמוזים בשני אותיות י"ה. ונמצא שעדיין לא נכנסו ברישא דז"א אלא ב' אותיות אחרונות י"ה משם אהי"ה (שהם בחינת מוחין דו' קצוות).

גם צריך שתדע כי ז"א נעשה על ידי כ"ב אותיות האלפא ביתא כנודע. והנה הם מתחלקות בו לג' חלוקות בג' קוין שלו -- ז' אותיות הראשונות בקו ימינו, וז' אותיות שניות בקו שמאלו, וח' אותיות הנשארות בקו האמצעי שלו. וכן נזכר בזוהר פרשת בראשית דף י"ו ע"ב.    וזהו סדרן:

  • אבגדהו"ז -- בחסד,
  • חטיכלמ"נ -- בגבורה,
  • סעפ"צ קרש"ת -- בת"ת. כך פי' מורי ז"ל.

וזהו סוד "להנחיל אוהבי יש" אשר סודו ביארו בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו ע"ב (ח"ב קסו, ב); כי ש"י עולמות אלו שריין תחות כורסיי' תחות עלמא דאתי כו' . והענין הוא שהתבונה המתלבשת תוך ז"א לתת לו מוחין נקראת "עלמא דאתי" מפני שתמיד אתי ונמשך ההוא שפע גו רישא דז"א, ואלו הי"ש עולמות הם הכ"ב אותיות עצמם אשר הם בבינה וכולם מתחלקות בז"א. האמנם עיקרם הם למעלה בג' ראשונות דז"א אבל הארתם יוצאת ונגלית לחוץ במקום שנגמר ונשלם היסוד דאימא (שהוא בחזה דז"א כנודע), ואז משם ואילך הם מתחלקין לג' קוים. ונמצא שעיקר הארתם הם בחג"ת דז"א. וזהו שאמר בזוהר דאינון תחות עלמא דאתי , שהוא במקום סיום היסוד דאימא הנקרא עלמא דאתי, שהוא בחזה דז"א.

גם פירושו הוא באופן זה: כי מקום אלו הכ"ב אותיות הם למטה ממקום מוח הבינה דז"א עצמו אשר גם היא נקרא "עלמא דאתי". האמנם שרשם האמיתי הוא בג' מוחין עלאין אלא שהארתם מתגלה למטה בחג"ת דז"א. אבל אין ענין זה רק כאשר הט' מוחין כולם נכנסים בז"א. אמנם עתה -- שעדיין לא נכנסו רק המוחין דו"ק -- נמצא כי כל הארה של אותם הכ"ב אותיות שבבינה הנמשכין אל ז"א הם עדיין על רישא דז"א, וההארה שהיתה נמשכת בחג"ת דז"א היא עתה ברישא דז"א. ובג' ראשונות שבו מתחלקות אלו הי"ש עולמות (שהם הכ"ב אתוון הנזכר).

ועוד נשארים מן אלפא ביתא ה' אותיות אחרות הכפולות הנקראים מנצפ"ך. וכבר הודעתיך כי אלו הם סוד הה' גבורות הנזכר בזוהר ואנו מזכירין אותם פעמים רבות. והיותם אותיות כפולות הוא לפי שיש בדעת דז"א ה' חסדים וה' גבורות, ובהכנס כל המוחין ברישא דז"א, היסוד שלו‏[1] הוא כולל כל הכ"ב אתוון (כנזכר בזוהר על פסוק "וישכב במקום ההוא", וי"ש כ"ב, פירושו כי הי"ש עולמות הנזכר הם סוד הכ"ב אתוון עצמן) וכולם נתונים תוך היסוד דאימא בהיותה מלובשת תוך החזה דז"א, ומשם יוצאים הארותיהם ומתגלים בז"א ונחלקים כל הכ"ב אתוון בחג"ת דז"א, וגם הב' עיטרין -- ניתנים הה' גבורות עצמן אל הנקבה והה' חסדים מתפשטים בו"ק דז"א כנודע. אבל עתה כל החו"ג הם למעלה על רישא דז"א בסוד אור מקיף, כי עדיין לא נכנס היסוד דאימא. והנה מן אותה העת שאמרנו "תהלות לאל עליון גואלם כו' " כנ"ל, אשר אז מלכא נפיק לקבלה, ר"ל שאז מתחלת הארת הדעת בהיות' למעלה להאיר דרך קו האמצעי תוך ז"א עד היסוד בו. ומאז ואילך מתחיל לכנס הארת הדעת והארת החו"ג תוך ז"א אבל שרשם נשאר למעלה.

ואמנם גם בהיות כל המוחין תוך ז"א היה פה היסוד דאימא מתגלה במקום רחב שהוא בחזה דז"א, והיו האורות מתגלים הרבה מאד ומאירים מאד בנה"י דז"א יותר מן הארה שיש עתה בחג"ת דז"א. לפי שעתה -- אע"פ שנכנסו כבר ו"ק דמוחין בז"א ונמצא שההארה שהיתה ראויה לרדת בתוך נה"י דז"א ירדה עתה בחג"ת שלו -- עם כל זה עתה ההארה הזו היא יותר גרועה משעה שהיא למטה במקומה בנה"י לסיבה הנזכר, כי להיות ההארה הזאת בנה"י הנה היסוד דאימא היה אז בחזה דז"א והיה מתגלה במקום רחב גדול אבל עתה פי היסוד דאימא הוא למעלה בכתר דז"א אשר שם הוא מקום צר ואין מקום לסבול ג' קוים של כתר-חכמה-בינה ולכן ההארה המתפשטת משם אל חג"ת ג' אמצעיות היא מועטת מאד. והרי הצענו לך כמה הצעות אשר בהם תבין כל מה שנבאר בביאור המלות:


ברוך -- בכאן תכרע גופך בלבד, ותכוין להוריד ו' לגבי ה'. פירוש: כי הלא המלכות היא ה' תתאה והיא עתה בהיכל קה"ק דבריאה וצריכה לעלות, ולכן אנו מכוונים להוריד הו' לגבי ה"א תתאה להעלותה. והנה זה הוא"ו הוא בחי' ת"ת דז"א (שהוא סוד הואו כנ"ל) והוא בחינת גופא דז"א ולכן גם בענין הכריעה צריך לכרוע הגוף לבד, לא הראש.

וצריך להמשיך בתחלה הארה מן המוחין אל הת"ת דז"א כדי שיוכל לרדת ולהעלות את המלכות, ולכן צריך לכוין להוריד שני אותיות י"ה האחרונות שבשם אהי"ה אל זו הוא"ו ואח"כ להוריד זו הוא"ו לגבי ה"א שהיא מלכות אשר בהיכל קה"ק דבריאה. וכבר נתבאר לעיל ביאור ענין זה, אבל כאן נבארהו בקצרה. והוא: כי הנה המוחין דו"ק הם רמוזים בשני אותיות י"ה האחרונות שבשם אהי"ה, ואלו שני אותיות י"ה הם עתה בג' ראשונות דז"א, ולכן אנו מורידין הארה מאלו ב' אותיות י"ה (שהם המוחין דו"ק העומדים עתה בג' ראשונות דז"א) ואנו מורידין אותם אל ג' אמצעיות דז"א, ומשם ולמטה, (אשר הם רומזים באות ו' של ההויה הכוללת את כל ז"א כנזכר), ואז תוכל לרדת וא"ו זו דז"א עד הה' שהיא המלכות ויעלנה למעלה.

אמנם צריך לכוין כי ב' אותיות י"ה הנזכר הנה הם מלאים ביודין כזה יוד הי. והסיבה הוא לפי שהם בחינת מוחין וכל מוחין הם מלוי יודין כנודע. אבל אותיות וה יהיו פשוטים לפי שהם בחי' גופא (שהוא הת"ת דז"א הנקרא ו', והמלכות נקרא ה') וכיון שאינם בחי' מוחין אינם ממולאים במלוי.

גם צריך לכוין כי עתה חיבור אלו הד' אותיות הנזכר נעשה מהם שם יהו"ה -- שהם שני אותיות י"ה אחרונות משם אהי"ה ושני אותיות ו"ה אחרונות משם הויה. והרי איך בכריעה ראשונה יש בה הויה.

גם תכוין כי שני אותיות י"ה הנזכר הנה הם במלוי יודין יו"ד ה"י שהם בגי' ל"ה; ועם שני אותיות ו"ה הפשוטות יהיה הכל גי' מ"ו. ותכוין בזה אל אותיות המלוי דהויה דע"ב דיודין; כי נמשך הארה מן אבא ומן חכמה דז"א (אשר שניהם הם הויה דיודין) ומשניהם יורד הארה למטה, והארה זו הוא זה המלוי שלהם שהוא בגי' מ"ו כנזכר.

והנה זו ההארה היא סוד מה שנתבאר לעיל כי הוא סוד הארות הכ"ב אתוון שביסוד הבינה הנקרא 'ברוך', וענין זה תכוין במלת "ברוך". אמנם אינם כ"ב אתוון עצמן לפי שהם עדיין על רישא דז"א בסוד אור מקיף, אמנם הוא הארה היורדת משם בג' ראשונות דז"א אשר אלו הם הארות יותר מועטות וגרועות מן הארת הכ"ב אתוון המתפשטות בחג"ת דז"א (אחר שנכנסו כל המוחין בתוכו להיותו מקום צר כנ"ל). ואמנם זו ההארה של אלו הכ"ב אתוון תכוין בשני אותיות ב"ך שבמלת ברוך. ותכוין להורידן מן יסוד דבינה אשר עומד למטה בראש ז"א, ואיננו ממש עצמותו אלא הארתו בלבד כנ"ל, ותכוין להוריד מן הארת יסוד דאימא הנקרא 'ברוך' אלו הכ"ב אתוון הנרמזות גם כן במלת "ברוך". גם תכוין כנ"ל והוא להוריד הארת הה' גבורות דברישא דז"א; כי הגבורות עצמן הם ג"כ למעלה אמנם הארתם בלבד תוריד עד המלכות על ידי הכריעה הנזכר. והנה הארה הזו היא בגי' "ברוך" על דרך שביארנו בתפלת ראש השנה שהוא סוד כ"ו ע"ב ק"ל שהם בגי' 'ברוך', ושם נתבאר ביאורו.

גם תכוין כי הנה עתה המלכות צריכה לעלות בתחילה באחורי ז"א וצריך להמשיך כל הארות הנ"ל דרך אחור ז"א. והנה הפנים דז"א הוא בחי' כ"ו שבמלת ברוך שהוא בגימטריה שם הויה אלא שהוא במלוי אלפין שעולה מ"ה, ואח"כ עובר דרך אחוריים דז"א שהוא סוד ע"ב ק"ל שהם רבוע האחוריים דהויה דמ"ה דאלפין כנזכר. הרי נתבאר מלת "ברוך" שהיא כ"ו ע"ב ק"ל בב' פירושים.

גם תכוין כי הלא כל זה נמשך אליה על ידי גלוי היסוד העליון דאבא שהתחיל להאיר (כמבואר לעיל בענין תהלות לאל עליון גואלם ברוך הוא ומבורך כו'), ותכוין להמשיך מן ברוך ההוא אל היסוד דז"א הנקרא גם הוא ברוך, והוא הקצה היותר תחתון שבכל ו"ק הגוף הנרמז בכריעה הראשונה בסוד ו' לגבי ה'. ומן היסוד -- שהוא סיום זה הו' -- משם יורד אל הה', ואז גם המלכות נעשה גם היא בחי' ברוך על דרך הנזכר. וזהו סוד סמיכת גאולה לתפלה כנ"ל.

גם תכוין כי על ידי כריעה זו של ו' לגבי ה' עולה הה' (שהיא המלכות) עד כנגד אחורי היסוד דז"א ממש הנקרא 'ברוך'. והנה עליה זו היא עליה ראשונה של המלכות.

גם תכוין כי על ידי עליה זו עלתה ג"כ עמה היכל קה"ק דבריאה וכל שאר העולמות כלולים בו; כי לטעם זה נקרא זה ההיכל של קה"ק דבריאה גם הוא 'ברוך' בסוד ריבוייא דברכאן שכולל כל העולמות בתוכו, כנזכר בזוהר פר' פקודי וביארנוהו לעיל.

וכבר הודעתיך במקומו כי ה' בחינות יש אל המלכות --

  • בתחילה היא נקודה קטנה.
  • ועוד היא נגדלת כמדת היסוד ממש כמוהו ובשיעור גדלותו. וכמבואר אצלינו בפסוק "וכל בשליש עפר הארץ" שהוא שליש מדה אחת לבד. וזו ההגדלה הוא שנגדלה עתה במלת 'ברוך' כנזכר.
  • עוד נגדלה גדלות ג' והוא שתהיה מדה אחד שלימה ככל המדות הגדולות, שהוא שתהיה כשיעור מדת הת"ת שהוא גופא דז"א שהוא מדה אחת גדולה ולא כמדת היסוד שהוא מדה קטנה.
  • עוד נגדלת גדלות ד' והוא שנעשית פרצוף גמור אלא שהוא פרצוף קטן כשיעור פרצוף הנקרא יעקב, שהוא כשיעור שיש מן החזה דז"א עד רגליו.
  • עוד נגדלת גדלות ה' והוא שנעשית פרצוף גדול שוה בשוה בכל קומת ז"א.

והנה זה הגדלות הגדולה מכולם אינו אלא בזמן תפלת השחר של שבת (כמו שיתבאר בע"ה שם במקומו), אבל עתה במלת "ברוך" הגדילה גדלות שני הנ"ל והוא שגדלה כשיעור מדת היסוד דז"א אלא שעומדת עמו אחור באחור.

פירוש תיבת אתהעריכה

אתה    עתה תכרע כריעה שניה בסוד י' לגבי ה'. פירוש: כי עתה צריך להמשיך אור גבוה יותר כדי שעל ידי כן תתעלה המלכות יותר מבראשונה. וצריך להמשיך הארה זו מן ג' מוחין עלאין שעל גבי רישא דז"א (אשר לא נכנסו עדיין בתוכו), ולכן צריך לכרוע עתה בחינת הראש להורות שהז"א כורע את ראשו שהוא סוד י"ה -- יוד לגבי ה' עלאה -- שהם סוד ג' מוחין עלאין הנכנסין עתה לצורך הארה זו תוך ז"א לפי שעה (ותיכף חוזרים להסתלק ואינם נכנסים בקבע עד במלות אלהי אברהם כו' וכמשי"ת בע"ה). ולכן תכוין להמשיך ב' אותיות ראשונות של אהי"ה שהם המוחין ולכרוע ולהורות הכנסת ג' מוחין עלאין שהם סוד א"ה של אהי"ה במלויים -- אל"ף ה"י -- על דרך הנזכר לעיל במלת "ברוך", ולהורידם ברישא דז"א (שהיא י"ה).

ובתחילה לוקחם אות י' שהיא החכמה שבו ומשם נתנים אל הבינה שבו הנקרא ה'. וזהו סוד י' לגבי ה'. ומשם יורדים אל אות ו' שהוא הת"ת דז"א. ומשם יורדים אל ה"א תתאה שהיא המלכות.

[ ואע"פ שבזוהר לא אמרו אלא י' לגבי ה' -- עם כל זה מוכרח הוא שירדו ג"כ עד ו' לגבי ה'. אמנם כונת דברי הזוהר הם לומר שבתחילה במלת "ברוך" היה ו' לגבי ה' בלבד אבל עתה בכריעה שניה של "אתה" מתחלת הכריעה הזו מלמעלה גם מן י' לגבי ה' ומכל שכן שנמשכת למטה עד ו' לגבי ה' אלא שאין צורך להזכיר רק תחלת ההמשכה. ]

והנה בכריעה הראשונה היו ב' אותיות אחרונות של אהי"ה לשני אותיות אחרונות של הויה וד' אותיות אלו היו שם אחד של יהו"ה כנ"ל. ועתה הם שני אותיות ראשונות א"ה של אהי"ה ושני אותיות י"ה של הויה, וארבע אותיות אלו הם שם אחד של אהיה. ונמצאים ב' כריעות אלו על ידי הויה ואהיה. אמנם עיקרם הם מן אהי"ה כי משם יורד אל ההויה שהוא מן המוחין אל כללות י' ספירות דז"א. ובכך אל תתמה אם תמצא כתוב בספר התיקונים ובזוהר וברעיא מהימנא כמה נוסחאות מחולפות ומנגדות זו את זו בענין אלו הכריעות, כי יש מאמר אומר שצריך לכרוע ו' לגבי ה' ויוד לגבי הא, ויש מאמר אומר שכורע באהי"ה וזוקף בהויה, ויש מאמר להפך מזה -- אך אמנם במה שכתבנו יובנו כל דבריהם כי כולם חיים וקיימים יוצדקו יחדיו. כי בבחיחה אחד הוא כדברי המאמר הראשון ובהצטרף ההארות נעשים שם א' על דרך מש"ל, וכמו שראית בעיניך כמה שמות הויה ואהיה יש פה מחולפות זה מזה. והמשכיל יבין ויסתכל בדברינו.

גם תראה במה שבארנו איך כריעה הראשונה היתה בסוד מ"ו (שהוא מילוי הויה דיודין שהוא בחכמה) שהם שני אותיו' יו"ד ה"י מן אהיה דמלוי יודין ושני אותיות אחרונות משם הויה פשוטות. ועתה בכריעה שניה הוא שני אותיות א"ה דאהיה במלוי יודין ושני אותיות י"ה ראשונות משם הויה פשוטות‏[2], והם נעשים שם אחד של אהיה. אבל בכריעה ראשונה היה שם אחד של הויה.

גם החשבון של אלו הד' אותיות הנזכר אשר בכריעה שניה הם בגי' ק"מ שהם בגימט' מנין אותיות המלוי של אהיה ביודין להורות כי עתה בכריעה זו השני ירד אור מן אימא וגם מן מבינה דז"א למטה (כי כל אחת משתיהם נקרא שם אהיה כנודע). ואם תחבר שני המילויים שבשתי הכריעות -- שהם מ"ו וק"מ -- יהיו אותיות מקום, והוא סוד מ"ש רז"ל כל הקובע מקום לתפלתו, שעי"ז המקום יוכל האדם להעלות את תפלתו עד מקום שירצה למעלה. ונודע כי התפלה היא בחינת מלכות הנקרא 'תפלה' -- היא העולה למעלה על ידי שני המלויים הנזכר העולים בגי' מקום.

וצריך שתכוין כי משני מלויים אלו נעשה שם הויה אחד שהוא בגי' 'מקום', והוא ענין שם הויה על ידי הכאה באופן זה: י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה' -- הרי הכל בגי' הוא מקו"ם.    והענין הוא שע"י הארת ב' המלויים הנזכר -- מ"ו וק"מ -- מתרבים הכאת האורות של ז"א (הנקרא יהו"ה) זה בזה ונגדלים ומתרבים האורות לשיעור מספר 'מקום' כנזכר. והנה סוד ההארה הזו היורדת עתה הוא הארת הכ"ב אתוון עצמן משרשם מן ג' עליונות; שהם סוד שני אותיות א"ה של אהיה כנ"ל. וזה נרמז בשתי אותיות א"ת של מלת אתה, והם כ"ב אותיות, מן אלף עד תיו. וכיוצא בזה פירשו בזוהר פרשת בראשית על מלת 'את' שר"ל כללות האלפא ביתא מן אלף עד תיו שסימנים א"ת.

גם עתה נכנסין הה' גבורות עצמן משרשם העליון (ולא הארה בלבד כבתחילה) ויורדין אל המלכות. וזה נרמז באות ה’ של אתה שהוא סוד ה' גבורות והוא סוד ה' אותיות מנצפ"ך היתירות על כ"ב אותיות הנרמזות במלת 'אתה' באותיות א"ת מן 'אתה'.

גם עתה נכנסין הארת ה' חסדים אבל אינם נכנסים החסדים עצמן כמו הגבורות רק הארתם בלבד. וגם זה נרמז באות ה' של 'אתה'. גם זהו סוד מה שאמור בזוהר על מלת 'אתה' שהיא בחסד -- "והוכן בחסד כסא" (ישעיהו טז, ה), והוא סוד הכהן בסוד "אתה כהן לעולם" (תהלים קי, ד) שהוא סוד הארת החמשה חסדים כנזכר.

והנה כל אלו ההארות שלוקחת עתה בעת הכריעה השנייה יותר מבכריעה הראשונה -- הוא כי בכריעה ראשונה לא לקחה רק‏[3] הכ"ב אותיות והארת הה' גבורות, אבל עתה בכריעה השנייה לוקחת הכ"ב אותיות עצמן והה' גבורות עצמן, והטעם הוא מפני שעתה צריכה המלכות לעלות עלייה אחת יותר עליונה עד כנגד נצח-הוד דז"א אחור באחור אשר הם גבוהים מן היסוד. וגם יש לה עתה הארה אחד יתירה והיא הארת ה' חסדים הנזכר. והטעם הוא כי בתחילה היה שיעורה מדה אחד בענין הרוחב (שהוא ברוחב היסוד), אבל עתה -- אמת הוא שבשיעור הגובה איננו רק מדה אחת בלבד (לפי שנצח-הוד הם זו בצד זו ואינם זה למטה מזה) -- אבל בענין הרוחב יש לה רוחב של ב' מדות (שהם נצח-הוד העומדים זו בצד זו), ולכן צריכה עתה לקחת הארה זו היתירה מן הה' חסדים.

ואמנם אל תטעה לחשוב כי עתה שעולה כנגד הנצח-הוד שגם היא נגד היסוד -- דע לך שאינו כן; אמנם נעקרת ממקום אחורי היסוד ועולה ועומדת כנגד אחורי הנצח-הוד בלבד. והטעם הוא לפי שעדיין איננה פרצוף שלם.

[ ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי זה גם כן נרמז במלת 'אתה' -- ר"ל א"ת ה', כי עתה המלכות נקרא ה' בשלימותה לפי שעתה היא במקום אצילותה הראשון שהוא באחורי נה"י דז"א. ועוד לסיבה אחרת כי עתה כבר עלתה בג' קוי ז"א (שהם היסוד והנצח-הוד אשר ציורם נצטייר בג' קוים שיש בציור אות ה' כזה (ציור?) כנלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל. ]

והנה ב' עליות אלו הם על ידי שני הכריעות הנזכר. והענין הוא כי על ידי הכריעות של ז"א שיורד אליה -- עי"כ היא עולה העליות האלו. אמנם אותם ההארות אינם חוזרים לזקוף ולעלות, כי צריכה היא להם. ואעפ"י שבערך המלכות הם נקראים 'זקיפות' כיון שהיא עולה על ידי כל אלו המדרגות (שהם נה"י דז"א) -- עם כל זה נקראן 'כריעות' לפי שאע"פ שהם זקיפות בערכה -- עם כל זה מפני שמקום המלכות וכו' ונקודת אצילותה הראשון העיקרי הוא כנגד החזה דז"א, וכל זמן שלא עלתה שם נקרא 'כריעה' ולא 'זקיפה'. כי זקיפה האמיתי איננה אלא אשר תעלה אל מקומה האמיתי, אבל כל שאר העליות שלה נקראו 'כריעות', אלא שהם כריעות משונות זו מזו במעלה, כי עדיין כורעת היא למטה ולא נזקפה במקומה האמיתית. ולכן אין הזקיפות אלא במלת יהו"ה לפי שאז היא עולה בת"ת דז"א שהוא מקומה האמיתי, וכמו שנבאר.

פירוש תיבת ה'עריכה

יהו"ה -     הנה עתה צריך לזקוף ב' זקיפות חילוף ב' כריעות הנזכר. וזהו סוד שאומרים ז"ל כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם -- רמזו בדברים אלו אל ב' הכריעות ושני הזקיפות, כי לא אמרו "צריך לכרוע בברוך ולזקוף בשם". והשני זקיפות הם: הראשונה - זקיפת הגוף, השניה - זקיפת הראש.

וכבר נתבאר שעל ידי שתי הכריעות עלתה המלכות עד נצח-הוד דז"א אחור באחור, ועתה בשתי זקיפות אלו עולה עד הת"ת דז"א מאחוריו. וכבר נתבאר שלהיות כאן מקומה האמיתי -- לכך אלו הם נקראים 'זקיפות' ולא 'כריעות'. ואמנם היותה צריכה שתי זקיפות לעלות אל אחורי הת"ת הוא במה שנודע כי ז"א היה בתחילה בזמן העיבור בבחינת ג'-כלילן-בג', ואח"כ בזמן היניקה הוא בבחינת ו' קצוות, ואחר כך בזמן הגדלות (הנקרא "עיבור שני" של המוחין) היה בבחינת י' ספירות גמורות. ולעיל בענין הקריאת שמע נתבאר קצת מזה איך נגדלים הו' קצוות ונעשים י' ספירות גמורות על ידי התחלקות השלישים שבו על ידי כניסת נה"י דאימא עלאה לתוכן, ואז נגדלים. וכבר נתבאר איך מוכרח הוא שהקטן מיום שנגמרה צורתו במעי אמו כבר נגמרו כל הרמ"ח איברים שבו, אמנם אח"כ בזמן היניקה נגדלים אבריו בהגדלה אבל לא שנתוספו בו מנין אבריו. וכן בזמן הגדלות ועיבור שני -- נגדלים איבריו יותר ויותר.

והנה בחינת הת"ת דז"א -- אשר היא אות ו' של ההויה הכולל ז"א כנ"ל. ושם נתבאר שבתחילה היתה ו' זו קטנה בלתי ראש ואח"כ נעשית ו' זו גדולה עם ראש. והנה לעולם בחינת אות ו' רומזת בז"א בערך שאר האצילות ורומזות בת"ת דז"א בערך שאר גופו וי' ספירות שבו. והנה בזמן קטנותו היה גופו קצר וקטן כדמיון ו' זעירא בלתי ראש, וכאשר הגדיל -- נגדל גופו יותר ונעשה כדמיון צורת ו' גדולה עם ראש. והנה ראש הו' היא בחינת יוד קטנה, כי צורת אות ו' היא יוד קטנה על ו'. והענין הוא כי בהיותו בעיבור היה ו' בלא ראש ועתה ביניקה -- ובפרט אחר שנכנסו בו ו' קצוות המוחין דגדלות בעת קריאת שמע -- כבר הגדיל ונעשה לו ראש באות ו' שבו. ואם כן נמצא כי שני בחינות יש אל הת"ת דז"א -- אחד בזמן קטנות ואחד בזמן הגדלות; וכנגדם הם ב' זקיפות הנ"ל -- האחד להעלותה עד מקום התחלת ראש הת"ת הראשון דזמן הקטנות, והשני להעלותה עד ראשית הת"ת שנגדל אח"כ יותר בעת הגדלות. והנה הת"ת הראשון הוא בחינת ו' בלי ראש והת"ת השני הוא בחינת ו' עם ראש שהוא זמן ההגדלה.

ונבאר עתה סדר שני זקיפות אלו.    הנה בתחילה תתחיל לזקוף גופך בלבד ותכוין לזקוף המלכות (הנקרא ה') לגבי ו' -- שהוא מקום הת"ת הראשון (שהם שני-שלישי הת"ת של ההגדלה). ואח"כ תזקוף ראשך ותכוין לזקוף ולהעלות את המלכות (הנקראת ה') לגבי י' -- שהוא הי' שבראש הו' זו (היא שליש העליון של הגדלת הת"ת).

ובזה תבין ג"כ טעם אל מה שנתבאר לעיל שאעפ"י שבמלת "ברוך אתה" עלתה המלכות אל נה"י דז"א -- עם כל זה עדיין הראש והגוף דז"א הם כפופים בכריעה. אבל עתה במלת 'יהו"ה' (שהם ב' זקיפות), הנה הת"ת דז"א -- בחינת אות ו' הכורע לגבי ה' -- הנה הוא עולה ונזקף במקומו. אבל בהיותו בנה"י עדיין היה כורע כל זמן שלא עלה אל מקומו, והרי עתה עלתה המלכות אל שרשה הראשון וכבר יש לה שיעור מדה ספירה אחד בלבד שהוא מדת הת"ת דז"א באחוריים שלו. וכל כוונה זו תהיה להעלותה על ידי שם ההויה במלוי יודין, והוא סוד "וכל הזוקף זוקף בשם", כי הכריעה היתה על ידי אהי"ה דמלוי יודין כנ"ל.

וצריך שנבאר עתה איך המלכות עלתה עד ראש הת"ת דז"א, כי שם הוא מקום לאה, לפי שרחל מתחלת מן החזה ולמטה. ולהבין זה נלע"ד לומר שהוא סוד עליית לאה ורחל שהם ב' הההין של ההויה שעל זה אמרו כל הזוקף זוקף בשם. וה' תתאה העולה לגבי ו' הוא הת"ת דקטנות (שהוא עתה עד כנגד החזה), וה' עלאה לאה עולה כנגד שליש העליון הנקרא י' - ראש הו', כי שם מקומה. כי כל אלו היו למטה בסוד "תהלות לאל עליון גואלם" כנז"ל ועתה עולים שתיהם. אבל לא קבלתי זה מפי מורי ז"ל.

אבל מה שאני מסופק ששמעתי ממנו ז"ל הוא בשני פנים:

  • או אם נאמר כי הוא בסוד ותגנוב רחל את התרפים, כמבואר אצלינו בשער הפסוקים בפ' ויצא שפעמים רחל גונבתו אותו ועולה באותו השליש העליון כנגד אחורי הת"ת דז"א
  • או אם נאמר שאע"פ שאנו אומרים שעולים ד' עליות אלו הכונה היא שעולה תחת אלו המקומות, ולא בהם עצמם כנגדם. והוא כי בתחילה היא עולה תחת היסוד -- כי שם הוא שורש ראשון של המלכות (כנזכר אצלינו בפירוש ברכת אבות של ראש השנה ועיי"ש), ואחר כך עולה תחת נצח-הוד, ואחר כך עולה תחת הת"ת (כי שם יש לה שרש אחר כנזכר שם ג"כ), ואח"כ עולה תחת הי' ממש כנגד החזה.

ואני מסופק אם שמעתי אחד משני דרכים אלו.

ואל תתמה איך בתחלה היתה עולה מדה אחת שלימה בכל פעם ועתה בב' הזקיפות לא עלתה רק מדת הת"ת בלבד. והטעם הוא כי אור הת"ת גדול ומעולה מכל מה שלמטה ממנו כנודע. ועוד כי גם בשיעור מדה -- הנה מדת הת"ת גדול מאד מהם.

והרי עד עתה נתקנה מדרגה אחד אל המלכות והוא כי בהיותה בבריאה היתה נקודה קטנה, ועתה העלינו אותה אל מקומה האמיתי שהיתה בעת שנאצלה והוא באחורי החזה דז"א. גם יש לה עתה תוספת אחר והוא כי עתה יש לה שיעור קומה של מדת ספירה אחת וזה נראה הפך ממה שהקדמנו בתחילת הברכה שכל הט' ספירות שבה ירדו בבריאה. וצ"ע גדול.

והנה עתה אנו צריכין לעשותה שיעור פרצוף גמור כנגד אחורי ז"א, מן החזה שבו עד סיום רגליו, ואח"כ תוכל לחזור עמו פנים בפנים. ונמצא כי הגדלת ז"א בסוד ו' קצוות של המוחין דקריאת שמע -- נגדלה המלכות כנגדו להיותה מדת ספירה אחת, ועמדה כנגד החזה שלו. וכאשר יבואו מוחין דג' ראשונות של ז"א וגם כל המוחין דאבא כולם -- אז גם המלכות תשתלם ליגדל ולהעשות פרצוף גמור שלם. ונמצא שעתה אנו צריכים להכניס ג' ראשונות דמוחין דז"א מצד אימא וגם כל המוחין מצד אבא. וענין זה אי אפשר לעשותו עד שנעשה זווג אחר מחדש של אבא ואמא, כמבואר אצלינו לעיל בתחילת הברכה הזו. וענין הזווג השני נרמז במלות אלהינו ואלהי אבותינו כמו שיתבאר בעזרת השם.

פירוש אלהינו ואלהי אבותינו (והמשך)עריכה

אלהינו -- תכוין כי הוא באימא, כי כל מקום שנזכר מלת "אלהינו" הוא או באימא או בקו שמאלי. וכיוצא בזה במלת 'אלהינו' שבשמע ישראל נתבאר על דרך זה שאלהינו הוא באימא.

ואלהי אבותינו -- תכוין באבא ובדעת המזווג לאבא ואמא.

וסוד הענין הוא כי הנה עולם האצילות כולו מתחלת בי' ספירות. וחכמה ובינה שבהם הם סוד הנקראים 'אבא ואמא'. ומחסד ולמטה עד סוף ו' תחתונות נקרא זעיר אנפין. ונמצא כי ג' אבות הם ג' ספירות חג"ת הכלולים בז"א. נמצא כי "אלהי אבותינו" הוא אבא, אשר הוא אלהי חג"ת (שהם "אבותינו" בסוד אברהם יצחק ויעקב).

גם צריך לדעת מה שהודיענו מורי ז"ל והוא, כי ברכת אבות הזו שאנו מבארים עתה הוא בבחינת מוחין הפנימיים אבל עוד יש בה פירוש שני והוא בבחינת מוחין המקיפים. ונלע"ד שהוא הכונה השני דברכת אבות שכתבתיו לקמן אחר נוסח התפלה באותיותיה, ועיי"ש היטב מאד כי היא רבת התועלת אם תשים לבך ודעתך אליה.
גם שמעתי ממורי ז"ל כי אותו הפירוש שביארנו בברכת אבות דראש השנה היא ממש כברכת של תפלת החול דשחרית ואין הפרש ביניהם אלא בענין הרי"ו אשר נתבאר שם בתפלת ראש השנה. כי להיות ראש השנה יום הדין והגבורה, ונודע כי הגבורה גי' רי"ו -- ולכן צריך לעשות כל בחינת תפלת ראש השנה בסוד רי"ו, ולכן כל בחינת הרי"ו שביארנו שם בברכת אבות דראש השנה איננו רק לאותו היום בלבד אבל כל שאר הביאור הוא על סדר של חול ממש. וזכור שני אלה הדברים אשר הודעתיך.

ונחזור לענין ראשון. כי הנה אלהינו רומז באימא ואלהי באבא לפי ש'אלהי' הוא בגי' מ"ו והוא חשבון אותיות מלוי הויה דע"ב דיודין.

ובאות הו' של ואלהי -- תכוין אל הדעת המזווגם ומחברם אשר הוא גם כן בחינת ו' כנודע.
גם תכוין כי הדעת העליון הוא בסוד ו' פעמים ו' והוא בגי' ל"ו, ועם י' של 'ואלהי' -- הוא בגי' מ"ה, והוא הויה דמלוי דאלפין שהוא סוד הדעת המכריע בנתיים.


ואבותינו הוא בחינת שלשה מוחין אשר אנו רוצים להמשיך עתה על ידי זה הזווג; שהם ג' ראשונות דמוחין מצד אימא, וגם כל המוחין דמצד אבא. והנה תיבת 'אלהינו' הרומזת באימא -- תכוין בשני אותיות א"ל מאלהינו אל שם ס"ג אשר באימא אשר נרמז בו שם ייא"י העולה גי' א"ל כנודע. וזהו סוד 'אל' מ'אלהינו'.

[ובברכת אבות דראש השנה נתבאר זה יותר באורך, וע"ש. וגם נתבאר היטב שם ענין ד' אותיות הנשארות שהם אותיות הינו שבמלת 'אלהינו'. גם נתבאר שם טעם למה אנו מקדימין אימא לאבא.
ודע כי אע"פ שבברכת אבות דראש השנה ביארנו כונת מקיפין דמוחין דמצד אימא ומצד אבא -- עם כל זה עתה בימי החול אל תכוין אלא במקיפין דמצד אימא, כי המקיפין דאבא אינם נכנסין עתה עד ברכת כהנים (כמו שיתבאר במקומו לקמן).

ותכוין במלת ואלהי להמשיך בחינת לאה באחורי זעיר אנפין כמו שיתבאר בתיבות "אלהי אברהם כו'" כי ד' פעמים נזכרו כאן 'אלהי'. ועיין לקמן ב"אלהי אברהם".


והנה אחר שעשינו זווג אבא ואמא באלו התיבות הנזכר -- מורידין אנו המוחין ברישא דז"א. וזהו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויובן זה כמו שנתבאר בדרושי המוחין-דקטנות-דשם-אלהים ענין סדר כניסת המוחין דז"א. ושם ביארנו כי נכנסים ג' ראשונות דמוחין דמצד אימא (הנקראים חב"ד), ואז תיכף נכנסים עמהם ביחד שלשה אחרונות נה"י-דמוחין-דמצד אבא. וזהו ביאור המלות הנזכר --

  • "אלהי אברהם" הוא חכמה הנקרא אלהי אברהם שהוא החסד הנקרא אברהם
  • "ואלהי יצחק" הוא הבינה, אלהי הגבורה שנקרא יצחק
  • "ואלהי יעקב" הוא הדעת, אלהי הת"ת הנקרא יעקב

ובתחילה תכוין איך הם ג'-ראשונות-חב"ד מצד אימא הנכנסים בז"א והם הרמוזות באלהי אברהם כו' כנזכר.
גם תכוין במלות אלו אל מה שהודעתיך בענין הגדלת ז"א כי מן שני שלישים העליונים של מדת החסד נעשה כלי הגלגלת לז"א לקבל בתוכו מוח החכמה, ושליש תחתון של החסד עם שליש העליון דנצח נעשה כלי וגוף אל החסד כו'. וכן על דרך זה בקו שמאלי ובקו אמצעי וכמו שנתבאר בענין קריאת שמע של שחרית.

והנה עתה בברכת אבות הוא בחינת הגדלות -- כי עתה נכנסים כל המוחין בשלימותם. וכאשר נכנס עתה מוח של החכמה נקרא "אלהי אברהם", יען הוא הרוחניות והפנימיות הנכנס תוך חלל הגלגלת הימני הנקרא אברהם, כי הוא סוד שני שלישי החסד הנעשה כלי אל זה המוח הנקרא חכמה, כי פנימיות המוח יקרא 'אלהי' בערך החיצוניות שהוא הכלי שלו. וזה נרמז במלת "אלהי אברהם". ועל דרך זה תפרש ענין "אלהי יצחק ואלהי יעקב". והרי נתבאר ביאור מלת אלו בענין ג' מוחין ראשונות דמצד אימא.

והנה גם כן צריך שבמלות אלו הנזכר תכוין גם כן כונה אחרת, והוא בבחינת המוחין דג'-תחתונות-נה"י דמצד אבא הנכנסים יחד עמהם כנזכר. והנה הם ג' פרקין תתאין דנה"י דאבא. וכמו שהג' פרקין תתאין דנה"י דאימא נכנסו תחילה בג' ראשונות דז"א ואח"כ ירדו ירידה שניה אל ג' אמצעיות דז"א ואח"כ ירדו ירידה ג' במקום הראוי להם שהם נה"י דז"א -- כן הוא עתה באלו הג' פרקין תתאין דנה"י דאבא; כי תחילה נכנסין עתה בג' ראשונות דז"א ושם עומדים ביחד בתוך ג' ראשונות דמוחין דמצד אימא. וכיון שהדבר כן א"כ גם תכוין בהם על דרך מה שנתבאר במלת אלהי אברהם כו' כי הם עתה למעלה בג' עליונות ולכן הם גם כן יכולים להקרא אותם בשם אלהי אברהם כו' על דרך הנזכר לעיל בסוד ג' ראשונות דמוחין דמצד אימא על דרך השני כונות הנ"ל. אבל עתה תכוין עוד תוספת כונה אחרת גם כן, והיא -- כי אלהי בגי' מ"ו כמנין אותיות המילוי ההויה דע"ב דיודין הרומזת באבא כנודע. ותכוין כי אלו הג' מוחין הם מצד אבא (שהוא הויה דיודין דע"ב), ואלו הם הג' מוחין הנמשכין ממנו, והם ג' מלויי הויה-דע"ב-דיודין הנרמזים בג' פעמים "אלהי..אלהי..אלהי".

אמנם באלהי יעקב נתוסף אות ו' יתירה -- ואלהי יעקב. והטעם הוא כי הנה ביארנו בפסוק "כי אל דעות ה'" כי שני דעות הם בז"א -- אחד מצד אבא ואחד מצד אימא. עוד יש פירוש אחר, והוא כי גם במוחין דמצד אבא לבדם או במוחין דמצד אימא לבדם יש בכל בחינה מהם ב' דעות,

  • והוא במה שהודעתיך כי הדעת דז"א הוא נמשך מן החסדים ומן הגבורות המתפשטים בו' קצוות גופא דאבא או דאימא (כמבואר אצלינו בדרוש ד' נכנסו לפרדס ובדרוש חטא אדה"ר). והרי זה ענין דעת אחד.
  • עוד יש בז"א דעת שני יותר עליון מזה והוא נמשך ממוח הדעת עצמו העליון דאבא או דאימא המכריע בין מוחין דחכמה ובינה דכל חד מנייהו ברישא דילהון. וזה הדעת הוא גם כן בז"א למעלה ברישא דיליה מכריע בין חכמה ובינה דיליה. וזה הדעת העליון דז"א -- עליון ונעלם מאד, כי הוא מכריע ומזווג בין חכמה ובינה שבו. וזה הדעת העליון עליו נאמר "ונהר יוצא מעדן כו'", ולא אתגליא, ואיהו טמיר תדיר גו בינה דז"א ואינו ניכר, כי שם תדיר עומד נעלם בסוד הזווג התדירי.
ובזה יובן טעם למה לא נזכר הדעת בכלל הג' ראשונות שבו. וכן בזוהר לא נזכר בחינת זה הדעת העליון לטעם הנזכר. רק אותו הדעת התחתון אשר בו. ולכן אותו הדעת התחתון השני הנכנס במספר, אשר הוא נמשך מן התפשטות החו"ג שבו' קצוות דאבא ואמא כנזכר -- הוא הנקרא באדרא בשם "תרין עיטרין" (כמבואר אצלינו שהם בחינת ב' כתפין דאריך אשר אינם נחשבים מכלל אבא ואמא כי אינם בתוכם רק גנוזים בסוד פקדון). האמנם הדעת העליון דז"א הנמשך ממוח הדעת עצמו דאבא ואמא אינו נחשב בחשבון לפי שהוא נעלם מאד ומכריע בין חכמה ובינה דז"א כנזכר. וזכור היטב ענין שני דעות אלו שבז"א.

ונחזור לעניננו. כי כאשר תכוין ב"אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" אל המוחין דמצד אבא או דמצד אימא -- תמיד תכוין אל זה הדעת העליון דז"א; בין במוחין דמצד אבא, בין במוחין דמצד אימא. והכונה תהיה באות ו' היתירה שבמלת ואלהי יעקב כנ"ל.

גם תכוין כונה אחרת על דרך מה שהודעתיך בענין כונת המהלך ד' אמות בארץ ישראל שהוא להמשיך ד' אמות, שהוא מלוי ארבע הויות דע"ב דיודין (כי כל מילוי שבו הוא מ"ו, בגי' אמ"ה). ותכוין להמשיכם אל ד' פרצופי לאה שיש בז"א (כמבואר בדרוש תאומה יתירה דהבל, יע"ש), ולכן הוזכרו פה ד' פעמים 'אלהי', והם אלו: אלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב. וכולם מצד החכמה דמצד מוחין דמצד אבא או ממוחין דמצד אימא; להמשיכם אל ארבעה בחינות לאה הנזכר. וכן 'אלהי' גם כן שהוא בגי' מ"ו כמנין אמ"ה.

פירוש תיבת האל (והמשך)עריכה

תיקון ראשון דדיקנא וה' פעמים א"לעריכה

האל    תכוין בתחלה כי אחר שנכנסו ג' מוחין עלאין דמצד אימא והשלשה מוחין תתאין דמצד אבא -- כבר נגדל ז"א ונקרא גדול, ומתחיל לצמוח שערי זקנו, ונעשים בו י"ג תיקוני דיקנא שהם רמוזים בי"ג מדות אל רחום וחנון כו'. והתיקון הראשון מכולם נקרא א"ל. וזה נרמז במלת "האל".

ואות ה' יתירה שבמלת 'האל' הוא לרמוז למה שהודעתיך במקום אחר וכן באדרת נשא כי זה תיקון העליון הנקרא 'אל' הוא מתפשט בג' עולמות בי"ע, והוא מנהיג כל העולמות בי"ע כמבואר אצלינו, והוא סוד -- 'אל שדי' שבבריאה, 'אל יהו"ה' ביצירה, 'אל אדני' בעשיה. ונמצא כי 'אל' זה דתיקונא קדמאה דדיקנא מתפשט ומתחלק אל ג' א"ל.

והנה שני פאות הזקן הם בשתי צידי הפנים למעלה, וכל פאה מהם יש בו שלשה שמות 'אל'. [ וטעם היותם שלשה פעמים 'אל' בכל צד הוא כי הנה נמשכין מן ג' מוחין דחב"ד שבו דבתלת חללי גלגלתא, וסיום מקומם הוא עד המצח, ומשם ולמטה יורדת ומתפשטת הארתם ומאירה דרך צדדי הדיקנא והפנים, ומהארת המוחין האלו נעשו בו י"ג תיקוני דיקנא. וההארה הראשונה שלהם הוא בתיקונא קדמאה ונקרא אל. והנה כאשר יוצאת הארה זו של הג' מוחין -- מאירה שלושה 'אל' בלחי הימין ושלושה 'אל' בלחי השמאל מכח ג' המוחין. ונמצא שהם ו' פעמים א"ל ] . אמנם אינם מתגלים רק החמשה 'אל' בלבד. וה'אל' הששי נעלם.

וטעם הדבר הוא לפי שמוח החכמה מאיר בלחי הימין (א"ל שד"י) וכן בלחי השמאל, ומוח הבינה מאיר בלחי ימין (א"ל יהו"ה) וכן בלחי השמאל -- והרי ד' פעמים א"ל. אמנם מוח הדעת להיותו כלול מחסד וגבורה ושניהם בחינת מוח אחד בלבד (לפי שהגבורות נכללות בחסדים) -- ולכן גם כשיוצאות הארתם לחוץ הם יוצאות כלולות ביחד; כי מן הארת החסדים יוצא אל אדני בלחי הימין ומהארת הגבורה יוצא אל אדני בלחי השמאלי, אמנם שניהם כלולים זה בזה, ולכן אינו ניכר רק ה'אל אדני' אשר בלחי הימין הכולל את השמאלי עמו. ונמצא כי אינם ניכרים ונגלים רק ה' פעמים 'אל'. וזהו סוד האל - ה' א"ל.

וכוונתינו עתה לעשות בז"א י"ג תיקוני דיקנא ולהמשיך הארתם

[ ולזה קשיא לי כי הרי בסוד ויעבור נעשה הדבר הזה כמשי"ת שם. והנלע"ד בזה הוא -- אעפ"י שלא קבלתי ממורי ז"ל -- כי אלו הם מצד מוחין דאימא אשר כבר נכנסו המקיפים שלהם כנ"ל, ואותם של ויעבור הם מן המקיפים דמצד אבא אשר עדיין לא נכנסו עד ברכת כהנים כנ"ל (וכמשי"ת במקומו). ובזה תבין כי יען אלו הם מן המקיפין דמצד אימא -- לכן אינם צריכין בקיעה לפי שהם עומדין מחוץ אל נה"י דאימא. אמנם אותם דויעבור הם ממקיפי אבא אשר הם מלובשים תוך נה"י דאימא ולכן צריכין בקיעה הנה"י דאימא כדי שיצאו הארת מקיפי אבא לחוץ בסוד ויעבור כמבואר שם.
גם אפשר לומר כי עתה נעשים ט' תיקוני דיקנא דז"א בלבד ואח"כ על ידי ויעבור נשלמים בו כל י"ג תיקוני דיקנא. וכל זה נלע"ד אבל לא שמעתיו ממוז"ל. ]

ונחזור לבאר ביאור הנזכר איך אינם רק ה' פעמים א"ל בלבד.
והוא כי הנה ג' מוחין הם -- חב"ד, וכל אחד מאיר בשני צידי הפנים; בלחי הימין ובלחי השמאל.

  • והנה מוח הדעת מלובש תוך היסוד דאימא הנקרא 'שדי' כנודע. ונמצא כי שני שמות אל שדי שיש בפאת הראש, הימנית והשמאלית, נמשכים ממוח הדעת.
  • ומוח הבינה מאיר בשני צדי הפנים, שני שמות אל אדני, לפי שהבינה היא דינין וגבורה ולכן נקרא אל אדני.
  • ומוח חכמה מאיר בשני צדי הפנים שני שמות אל יהו"ה.

ועם כל זה סדרם הוא -- אל שדי למעלה, ואחריו אל יהו"ה, ואחריו אל אדני. וה"ס דעת ובינה וחכמה שבו. ונודע כי אל שדי הוא בגי' משה הנמשך מהדעת שהוא בחינת יסוד. וטעם הדבר הוא לפי שהנה הג' מוחין האלו הם סתומים תוך נה"י דאימא ואינם מאירים עד שירד אור שלהם ומתפשט למטה בפאתי הזקן בב' צדדי הלחיים. ובהכרח הוא שהדעת -- שהוא תחתון מן חכמה ובינה -- שהוא יקדים לצאת בתחילה. ומתגלה בדיקנא. ומניח מקום פנוי לשירדו חכמה ובינה גם הם דרך הדעת אשר שם הוא פתח היסוד דאימא (כי דרך הקוים שלהם אין להם פתח לצאת). וכיון שמוכרח הוא לדעת לצאת בתחילה -- ולכן כאשר יוצא נשאר במקום ההוא העליון והפנוי והריקם, ונעשה שם אל שדי. וכאשר יורדין אח"כ החכמה ובינה, ונודע כי למעלה במקומם הם יושבים זה בצד זה שוים (משא"כ בדעת שהוא למטה מהם), וכיון שהם שוים למעלה וכאשר יורדים אין שניהם יכולים לרדת ביחד -- ולכן החכמה שהיא יותר מעולה יוצאת בראשונה (כי גם הדעת לולי שהוא תחתיהן היה ממתין עד שיורדין היותר עליונים וגדולים ממנו. ולכן עתה יורדת החכמה). ואינה מוצאת מקום פנוי אלא תחת מקום הדעת שהוא אל שדי, ויורד למטה ממנו ונעשה שם בחינת אל יהו"ה. ואח"כ יורדת הבינה למטה מן החכמה ונעשית אל אדני תחת החכמה. והרי נתבאר טעם אל הסדר שלהם .

ולפי שהדעת לא נתרחק ממקומו (לפי שמקומו הוא יסוד דאימא, והנה יסוד דאימא התפשטותו הוא עד החזה -- ונמצא שאין הדעת יוצא ממקומו, אמנם הוא מתפשט בלבד ואינו יוצא ממקומו) -- לכן אינו נחלק לשנים, ו'אל שדי' דימין ושמאל כלולים ביחד ונעשים 'אל' אחד. אבל החכמה ובינה -- יצאו יציאה גמורה מן הקוים שלהם ונכנסו דרך קו יסוד דאימא -- ולכן הם מתגלים לגמרי ונעשים שני שמות 'אל יהוה' ושני שמות 'אל אדני', מימין ושמאל. ולכן הם חמשה 'אל' בלבד. וזהו ענין הא"ל - ה' א"ל.

והנה בענין ויעבר שאז נבקע ממש יסוד דאימא -- אז ניכרין ב' שמות אל שדי אשר בו. ולכן התיקון הראשון שבי"ג תיקוני' הוא א"ל כמש"ה אל רחום כו'. ולפי שחמשה 'אל' כבר נתגלו כאן במלת "האל", ושם הוא שנגלה ה'אל' הששי -- לכן לא נזכר שם רק 'אל' אחד בלבד. והנה אותו שם 'אל' שנגלה הוא שם 'אל' שבלחי השמאלי (כנ"ל. כי עתה ב"האל" לא נגלה רק הימיני לפי שהשמאל לעולם נכלל בימין. ונמצא כי ה'אל' הששי הנגלה שם הוא השמאלי).

והנה שני דרכים ביארנו בענין סדר אל שדי אל יהו"ה אל אדני, זה הפך מזה. ואני מסופק איזה מהם הוא ששמעתי ממורי ז"ל. ונלע"ד שזה הדרך האחרון הוא אמיתי אשר שמעתי. והאמת יורה דרכו.

פרצוף לאהעריכה

ואח"כ תכוין במלת האל שהוא אותיות לאה. והענין הוא שתכוין לעשות עתה פרצוף של לאה קודם שתעשה פרצוף רחל. כי פרצוף רחל מתחיל לעשות במלת "אל עליון גומל חסדים כו'" (כמשי"ת בע"ה). ותתחיל עתה בבנין פרצוף לאה כי צריכין אנו לעשותו לצורך זווג הנעשה אח"כ עמה במלת ויעבר כו' בי"ג מידות (כמשי"ת שם בע"ה). ולפי שאין לאה יוצאה רק אחר סיום ג' מוחין דז"א (שהוא בתחילת ב' שלישי הדעת דז"א. כדוגמת רחל שיוצאה בתחלת שני שלישי הת"ת דז"א) -- ולכן אין אנו מתחילין בבנין פרצוף לאה עד אחר "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" שהם בחינת ג' מוחין. ואחר "ואלהי יעקב" שהוא מוח הדעת דז"א -- אז אנו אומרים "האל" לרמוז אל בנין לאה אשר כאן מקומה.

ואל תתמה במה שכתבנו לעיל כי ד' פעמים נזכרו 'אלהי' לצורך ד' פרצופי לאה כנז"ל -- כי הנה אין זה רק בחינת המשכת האורות מן המוחין לאותם ד' בחינות של לאה (כמבואר אצלינו בדרוש ח"י נשים שהמלך מותר בהן), וזו אשר אנו עושים עתה במלת "האל" היא האחרונה שבכולם אחר אשר יצאו כל ד' הארות אלהי אלהי כו' לחוץ. ולפי שרחל איננה רק נקודה קטנה -- לכן צריך לבנות לה פרצוף גמור (כמו שיתבאר), אבל לאה שהיא אחוריים דאימא עילאה ממש כמבואר אצלינו -- אין צורך כאן לעשות לה פרצוף ממש, אמנם רק זכר בעלמא לכוין בה במלת "האל" ולהעלותה כאן ולהדביקה מבחוץ כנגד נה"י דאימא במקורה ושרשה האמיתי הראשון. ובענין נשיאות כפים שבברכת כהנים נתבאר זה היטב ועיי"ש.

מוחין דקטנותעריכה

גם תכוין במלת "האל" אל מה שהודעתיך כי בעת כניסת המוחין דגדלות של הויות -- יורדים למטה המוחין דקטנות של שמות אלהים.

גם הודעתיך כי אינם יורדים מוחין דקטנות רק עד שיכנסו גם ג' ראשונות דמוחין של הויות דגדלות כי אין כח במוחין דגדלות דו"ק לדחותם ולהורידם.

גם נתבאר שם כי כאשר יורדים אלו המוחין דקטנות הנה מסעם ונסיעתם הראשון היא אל הגרון דז"א, וזהו סוד גרון שהוא בגי' ג' אלהים דג' מוחין דקטנות. ולכן תכוין עתה במלת "האל" כי עתה הגרון דז"א נעשה מבחינת ג' מוחין דקטנות אלו היורדים שם. כי לפי שכבר נכנסו ג' מוחין ראשונים דמצד אימא -- לכן נדחו וירדו ירידה ראשון אלו המוחין דקטנות והוא בגרון דז"א כנזכר. וזה נרמז במלת "האל" כמו שנבאר. ויען כי גם שלשה מוחין תחתונים דמצד אבא נכנסו עמהם בז"א -- לכן אלו המוחין דקטנות נסעו עוד נסיעה שנייה יותר למטה בחג"ת דז"א. וגם זה נרמז בתיבת "האל" כמו שנבאר.

ונמצא שאעפ"י שג' מוחין ראשונים דמצד אימא נכנסו ביחד בז"א עם ג' מוחין תתאין דמצד אבא -- עם כל זה גרמו ב' מסעות אל המוחין דקטנות; כי בתחלת כניסת ג' מוחין עלאין דאימא אז ירדו המוחין דקטנות ירידה אחד, ובהתחלת כניסת ג' מוחין תתאין דאבא ירדו ירידה שנית (אל חג"ת דז"א כנזכר).

ונבאר עתה ענין מסע הראשון איך נרמז במלת "האל".    והוא אותיות ה' אל. פירוש -- כי הנה אלו שלשה שמות 'אלהים' דמוחין דקטנות נודע שהם בסוד מילוי, ואין הפרש ביניהם אלא במילוי אות ה' של 'אלהים'; כי אלהים דמוח החכמה מלוי הה"א שבו היא ביודין, ומילוי אלהים דבינה הוא בההין, ומלוי האלהים דדעת הוא באלפין. וסימנם יה"א (כמבואר אצלינו בדרוש דקדיש בענין אמן יש"ר כו'). ונמצא כי הה"א של שם אלהים משתנים בג' מילויים, וסדרן הי הה הא, ושלשתם בגי' א"ל. והרי איך אות ה' יש בה שלשה מלויים שעולים בגי' א"ל. וזהו הא"ל -- ר"ל אות ה' אשר ג' מלוים שבה הם בגי' א"ל. והוא רמז אל ג' אלהים דקטנות. ואינן נרמזין כאן אלא בבחינת השינוי שבהם שהוא באות הה"א לבדה כפי בחינת המלוי שבה.

גם תכוין כי עתה כבר נכנסו ג' ראשונות דאימא וצריכים לרדת אותם ג' אמצעיות שהיו בראש בתחילה ועכשיו ירדו במקומם שהם חג"ת דז"א. ואינם יורדים תיכף אמנם נוסעים שתי מסעות. הראשון נוסעים אל הגרון דז"א וזה תכוין במלת "האל" כדמיון שביארנו במוחין דקטנות.

ואח"כ נסיעה השנייה היא במקומם האמיתי שהם חג"ת דז"א. וזה תכוין במלת "הגדול הגבור והנורא" שהם חג"ת דז"א. ואז ממילא ג"כ הג' תחתונות שעדיין היו עומדים כאן הנה עתה הם יורדים למטה במקומם (שהם נה"י דז"א), והרי נגמר ונשלם תיקון המוחין דגדלות דמצד אימא.

גם תכוין להוריד המוחין דקטנות ג"כ מסע שני אל מקום ג' האמצעיות כנזכר. ואמנם כאשר תכוין בבחינת המוחין דג' האמצעיות תכוין בסוד הה"א הרמוזה כאן בסוד ר"ת ה'גדול ה'גבור וה'נורא, ה' יתירה בכל תיבה לרמוז שהם מוחין דאימא הנקראת "ה' עלאה" היורדת אל ג' אמצעיות הנקרא 'גדול' ולא 'הגדול'. וזהו "הגדול" -- ר"ל ה' גדול. פירוש -- מוח החסד מן אימא הנקרא ה"א וגם יורדת בחסד דז"א הנקרא 'גדול'. וזהו "הגדול". וכן על דרך זה יתבאר "הגבור והנורא".

וכאשר תכוין בבחינת המוחין דקטנות אז תכוין בסוד ג' הה"ין דאלהים דקטנות בג' מילויים היורדים כאן שבמילת גדול גבור נורא, וכמו שנתבאר במלת "האל" -- ה' א"ל כי מפני שאין שינוי באלהים דמוחין דקטנות אלא בההין שבהן לכן לא נרמזו כאן אלא ההין. וזהו הגדול -- ה' גדול, הגבור -- ה' גבור, הנורא -- ה' נורא.

גם תכוין כי הה' חסדים דמצד אימא הם עתה מתחילין להתפשט בו"ק דז"א ועתה נתפשטו הג' מהם והם הגדול הגבור והנורא שהם חג"ת.

גם תכוין שעתה נתקנים הג' אמצעיות עצמם של ז"א בבחינת הכלי והגוף עצמו זולת המוחין הנכנסים בהם. וענין זה הוא בסוד ההגדלה שביארנו לעיל איך על ידי אותם ג' פרקים דאימא הנכנסים בהם הם נעשים מדה שלימה. ובאות ו' יתירה שבמילת "והנורא" תכוין כי הנה יסוד דאבא הוא ארוך היסוד דאימא ותכוין שעתה אשר נכנסו ג' תחתונות דאימא כבר נכנסו התחלת קצה התחתון דיסוד דאבא ליכנס, והארתו יורדת ומגעת דרך קו האמצעי עד הת"ת דז"א. וזה נרמז באות ו' של "והנורא". וע"י זאת ההארה כבר יש בה כח להתחיל אח"כ תיקון הנוקבא דז"א בסוד ה' בחכמה יסד ארץ.

ולכן אחר ו' ד"והנורא" אנו אומרים "אל עליון" -- פי' כי עתה צריך לתקן גם כן מקום החזה דז"א המגולה, כי יש בו שינוי ממה שיש בשאר חלקי הת"ת המכוסים, כי כאן מתגלה היסוד דאימא ונוסף בו אור גדול; בין לז"א בין לנוקביה. והנה מן החזה דז"א מתחיל ראש בנין יעקב ורחל. ונמצא כי שלש הארות אנו צריכין להמשיך.

  • האחד לת"ת ז"א עצמו
  • והב' לכתר דיעקב
  • והג' לכתר דרחל

לפי שמן החזה דז"א עד סיום כל הת"ת דז"א הוא שיעור גובה כל הכתר דיעקב מצד פנים דז"א, והכתר דרחל מצד אחור ז"א.

ותכוין תחלה כי על ידי גילוי היסוד דאימא ניתסף אור בז"א עצמו בבחינת האורות היוצאים ופוגעים זה בזה ומכים זה בזה וניצוצו' הארתם. והכאתם היא באופן זה.

  • תחילה תכוין כי יו"ד פעמים ה"א הוא בגי' ק"ך. והיא הכאת החכמה דז"א בבינה שבו ומוציאה ק"ך אורות.
  • ואח"כ מכה הוא"ו בה"א, והוא בגי' ע"ח שהם וא"ו פעמים ה"א. ואם תחבר שניהם ביחד -- ק"ך וע"ח -- יהיו בגי' אל עליון. ולפי שהוא בחינת הת"ת דז"א עצמו אשר בחינה זו היא הויה דמ"ה דאלפין -- ולכן הכאה זו היא בהויה דמלוי אלפין כנזכר.
  • אח"כ תכוין להמשיך אור אל יעקב לעשות הכתר שלו. וזה תכוין במלת "אל".
  • אח"כ תכוין להמשיך לעשות הכתר דרחל במלת "עליון".

ונמצא שבתחילה תכוין להמשיך הארת ז"א בב' תיבות "אל עליון", אח"כ תחלק אור זה לשתים -- "אל" ליעקב שהוא זכר, ואחריו "עליון" לרחל. לפי שהז"א מקבל בתחילה כל האורות ואח"כ מחלקם אל יעקב ורחל.

והענין הוא כי עתה בזה המקום נתגלה היסוד דאימא ויוצא אורו לחוץ בגילוי גדול. ולכן יש עתה כח להוציא פרצוף יעקב ורחל מכאן ולמטה. ונודע כי אימא היא הויה דמילוי ס"ג. והנה בחינת הפנים של הויה זו לוקח יעקב לפי שעומד במקום צד הפנים דז"א, והוא בחינת שם ייאי שבהויה דס"ג כנודע, והוא בגי' א"ל. ואינו לוקח כל ההויה דס"ג לפי שעיקר אחיזת יעקב הוא ביסוד דאבא המתגלה עתה. ואף על פי שעדיין לא נכנס -- עם כל זה כבר רמזנו בחינת הארתו באות ו' של והנורא כנ"ל. וע"י הארה זו יכול יעקב לצאת אעפ"י שעדיין לא נכנסו המוחין דמצד אבא לגמרי. ולכן צריך יעקב לקחת קצת הארה מן אימא. ולא כולה, רק קצתה, שהוא שם 'ייאי' מן הויה דס"ג כנזכר (אשר זה השם הוא עיקר כל הוית ס"ג כנזכר בדרוש הציצית וק"ש וע"ש).

ואח"כ תכוין לתת אחוריים דס"ג לרחל היושבת באחורי ז"א. והנה אחוריים דס"ג הם בגי' קס"ו כמנין עליון.

גם תכוין שהכתר נקרא "אל עליון", והיא בחינת הכתרים דיעקב ורחל כמו שיתבאר בעזרת השם בדרושים אחרים. ויבואו אחר סיום הדרוש הזה גם כן בענין כונות התפלה.

פירוש גומל חסדים טובים (והמשך)עריכה

גומל חסדים טובים תכוין בתחילה לתקן נה"י דז"א עצמו על ידי המוחין דמצד אימא שנתפשטו בתוכם, והוא סוד (ישעיהו נה, ג) "חסדי דוד הנאמנים". ולכן נקראו "חסדים". גם הם נקראו "טובים" לפי שהם ממשיכים שפע אל היסוד, צדיק יסוד עולם, הנקרא "טוב" (בסוד אמרו "צדיק כי טוב"), והם גם כן טובים כמוהו. ותכוין כאן בתרין פרקין עלאין בלבד דנצח-הוד דז"א.

גם תכוין בה' חסדים שהג' מהם כבר נתפשטו במלת "הגדול הגבור והנורא" כנזכר ועתה מתפשטים השני חסדים האחרים בנצח-הוד דז"א.

אח"כ תכוין כונה שנייה גם כן והוא כי עתה נכנסים ג' אמצעיות דמצד אבא בראש ז"א, וג' תחתונות נדחות בג' אמצעיות שבו. וכנגד ג' האמצעיות האלו שמצד אבא אומר גומל שהוא בגי' ג' הויות דאבא, ועי"ז גורם להעשות התפשטות נצח-הוד דז"א כנזכר. וזה נרמז במלת חסדים כנזכר. והרי ב' כוונות אלו בז"א.

אח"כ תכוין במלת טובים אל יעקב ורחל. והוא כי כבר עתה ירדו ג' תחתונות דמצד אבא בחג"ת דז"א, ויעקב יוצא במקום הת"ת דז"א ולוקח ג' הארות דג' תחתונות דמצד אבא, ומשם נעשה פרצוף יעקב כנודע; ואע"פ שהם רחוקות. ובתחילה נעשה לו בחינת הכתר שבו במלת "אל עליון" כנז"ל, ועתה במלת "טובים" נעשים לו שני מוחין הנקראים "חכמה ובינה" שבו. שעדיין לא יש בג' אמצעיות רק נצח-הוד דאבא אבל היסוד דאבא הוא קצר מן הנצח-הוד ועדיין לא נתפשט הוא עצמו זולתי ההארה בלבד המתפשטת ממנו והוא נרמז במלת "טובים", כי הם מוחין ממש אל יעקב אבל בז"א אינם רק בחינת חסדים בלבד ולא בחינת מוחין. וכן ברחל הם טובים כי על ידי ג' תחתונות דאבא העומדים בחג"ת דז"א הם מאירים ויש כח בנה"י דאימא אשר כבר הם במקומם למטה ויוצאים להאיר ולעשות ב' מוחין הנקרא טובים אל רחל כי כבר הודעתיך כי רחל נעשית מן נה"י דאימא ויעקב מן נה"י דאבא אבל אע"פ שכבר נכנסו בתחילה כל נה"י דאימא אינם יוצאים אל רחל עד שנכנסין נה"י דאבא. וזהו סוד ה' בחכמה יסד ארץ.

והנה אעפ"י שאמרנו כי רחל אינה נעשית אלא מנה"י דאימא -- עם כל זה לוקחת גם היא מנה"י דאבא בהיותם מרחוק. ר"ל כי בהיות נה"י דאבא תוך חג"ת דז"א ורחל בנה"י דז"א -- אז נה"י דאבא רחוקים מן רחל מדרגה א' ואז היא יכולה לקבל הארה משם. אבל כשהם מכוונים יחד ועומדים במקום אחד (והוא כאשר נכנסו כל נה"י דאבא תוך נה"י דז"א) -- אז אין רחל יכולה לקבל אור מנה"י דאבא מן ג' פרקין תתאין דילהון המכוונים כנגדה, כי אין בה כח לקבלם מקרוב. אבל היא מקבלת הארת פרקין אמצעים דנה"י דאבא העומדים בחג"ת דז"א אשר הם רחוקים ממנה מדרגה אחת, ואין הארתם מכה בה בחוזק בקרוב. ויכולה לקבל הארתם להיותם רחוקים -- עם היות מדרגתם עליונה יותר -- מלקבל הארת פרקים תתאין להיותם קרובים אליה. וזהו סוד "ותתצב אחותו מרחוק" ופירשוהו בזוהר כי "אחותו" היא כנסת ישראל, ו"מרחוק" היא חכמה כד"א "מרחוק ה' נראה לי", ומלת "נראה" הוא בגי' ע"ב קפ"ד -- שהם פנים ואחוריים דאבא כנודע. והנה בהיותם מרחוק תוכל הנקבה לקבלם כנזכר ולסיבה זו נקרא אבא 'רחוק' כנזכר.

קונה הכל עתה נכנסין ג' ראשונות דאבא ברישא דז"א ויורדין ג' פרקים אמצעיים במקומם הראוי להם (שהם חג"ת דז"א), גם יורדין ג' פרקים תתאין במקומם (שהם נה"י דז"א). ועתה נשלמו כל המוחין דאבא ודאימא לכנוס במקומם; כל אחד במקום הראוי לו. וזה רמז קונה הכל, כי עתה כבר נגמר לקנות ולהעשות הכל לגמרי.

גם תכוין כי קונה הכל הוא גי' רי"ו שהם ג' פעמים ע"ב, והם ג' הויות דמילוי ע"ב דיודין, והם בחינת ג' ראשונות דאבא (שהם ג' הויות דמילוי יודין) שהם בגימ' קונ"ה הכ"ל. כי אלו הם מוחין ממש. אבל ג' אמצעיות היו ג' הויות פשוטות לפי שלא היו מוחין ממש, ולכן נרמזו במלת "גומל". ושלש תחתונות לא הוזכרו אפילו בבחינת הויות פשוטות רק בסוד מלוי ההויות בלבד שהוא סוד אלהי אברהם כו' כנ"ל (כי מילוי אותיות הויה דע"ב דיודין הוא בגי' אלהי שהוא מ"ו).

גם תכוין -- כי המוחין דאימא כשנכנסו הג' ראשונות דאימא וירדו ג' אמצעיות למטה -- לא ירדו בפעם אחד. אמנם בתחילה ירדו אל הגרון במלת "האל", ואח"כ נסעו נסיעה שנית במקומם במלת "הגדול הגבור והנורא" כנזכר. [ והטעם הוא לפי שהגרון הוא מקום צר מאד והראש הוא רחב ואין כח אל המוחין לירד דרך הגרון שהוא מקום צר בפעם אחד, ולכן בתחלה נוסעים נסיעה אחת עד הגרון בלבד ומתעכבים שם לסיבת היותו מקום צר, ואח"כ על ידי מעשינו באומרנו "הגדול הגבור והנורא" נוסעים ויורדים למטה יותר. ]

והנה גם אלו דאבא היה ראוי להיות כן; שבתחילה ירדו אל הגרון אותם ג' אמצעיות דאבא, ואח"כ ירדו בחג"ת דז"א. אמנם אין הדבר כן אלא שבפעם אחד יורדין עד חג"ת דז"א. וזה נרמז במלת "קונה הכל", כי הכל נגמר ברגע אחד ובנסיעה אחד ואין צורך אל נסיעה אחרת כמו באימא. והטעם לזה הוא כי עתה אנו מעוררים את האור העליון דמזלא עלאה קדישא דאריך, שהוא תיקון י"ג של "ונקה" שהוא אותיות "קונה" ממש, וע"י אור גדול הנמשך עתה מזה המזל במוחין דאבא -- יש להם כח גדול לרדת במרוצה בנסיעה אחד ולא יצטרך לב' מסעות. וקרוב הוא שנאמר כי זהו סוד ענין זווג במזלא עלאה עצמו, וע"י הזווג ההוא נוסף אור הנזכר. ואין להאריך בזה. וכבר הארכנו בזה במה שהודעתיך כי זווג אבא ואמא במזלא אתכללו. וכמו שלהכניס שלשה תחתונות דאבא הוצרך זווג במלת "אלהינו ואלהי אבותינו" כנ"ל -- גם עתה יש זווג אחר לענין שלשה ראשונות.

גם תכוין לענין הנ"ל כי על ידי מזלא עלאה הנרמז במלת 'קונה' כנזכר נעשה יסוד דז"א הנקרא 'הכל'. כמבואר אצלינו בכמה מקומות איך נה"י דז"א הם באים תמיד על ידי תוספת, ולכן החיצוניות נאחזים בהם, ואלו הנה"י הם סוד תחום שבת. ולפי שתמיד באים מחדש לכן צריך לאור עליון דאריך ולזווג שלו כנ"ל כדי לתקן ולהאציל מחדש את הנה"י דז"א. ולכן נרמז כאן אריך ב' פעמים.

  • הא' היא במלת "אל עליון" שהוא סוד הכתר הנזכר דאריך. ונקרא "אל עליון" אשר על ידו נגמלים החסדים טובים (שהם הנה"י דז"א), שהוא מוציאם אותם לחוץ ומגלה אותם כענין "ויגמול שקדים".
  • וגם נרמז שנית במלת "קונה הכל" כי הוא 'קונה' בסוד 'ונקה' בסוד מזלא עלאה דדיקנא דאריך אשר הוא מוציא את הכל (שהוא היסוד כנזכר).

גם תכוין במלת "הכל" כי כל בגי' חמשים שהוא כללות החמשה חסדים הנמשכים ביסוד דז"א, וכל אחד כלול מעשר כנודע. וגם מתפשטים ויורדים בתוכו הה' גבורות לצורך רחל נוקבא דז"א. וזה נרמז במלת הכל -- ה’ לנוקבא, כל ליסוד עצמו דז"א. וכל מציאות התפשטות זה החסדים וגבורות אלו הם ביסוד עצמו.

גם תכוין כי עד עתה לא היו ביעקב וברחל רק ב' מוחין מנצח-הוד, אבל עתה אשר נגמרו וירדו כולם במקומם -- אז נעשה מוח הדעת ביעקב מן היסוד דאבא שנכנס עתה למטה, והיסוד הזה נקרא כ"ל (כנודע כי כל בחינת כל הוא ביסוד). גם נעשית מוח הדעת ברחל מן הה' גבורות דאימא הנרמזים באות ה' מן הכל כנודע. וכבר נודע כי מקום הדעת דיעקב ורחל הוא כנגד היסוד דז"א, אמנם הדעת דרחל איננו רק בסוד 'דעתן של נשים קלה' כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ובפרט בדרוש תפילין דר"ת.

גם תכוין כי כל זה שביארנו שנמשך ליעקב ורחל הם באופן זה: כי מן הארות דאבא נמשכות ליעקב, והארות דאימא לרחל. ולכן תכוין מלת "קונה" ברחל שהוא גי' אהיה דמלוי יודין (שהוא הנקרא צלם דז"א מצד אימא), ומלת "הכל" ביעקב שהוא אבא הויה דמלוי יודין שהוא גי' ע"ב.

וכבר נודע כי בחינת האור שקדם לעולם שאחז"ל -- הנה הוא בחינת היסוד דאבא (אשר היה מאיר מסוף העולם עד סופו) שהוא בפי היסוד דז"א ויוצאת הארתו מפי היסוד אור גדול מאד ואח"כ גנזו הקב"ה לצדיקים, ר"ל בתוך היסוד הנקרא 'צדיק', ושם הוא מתלבש ונגנז בתוך היסוד ההוא דז"א, ושם נקרא בסוד "אור זרוע לצדיק". ואומרו שהיה "מאיר מסוף העולם ועד סופו" -- ר"ל כי הוא מתפשט ומתגלה בו' קצוות ז"א הנקרא 'עולם'. ואח"כ גנזו תוך היסוד דז"א.
והנה כאשר יוצא אור מזה היסוד דאבא (כדי להוציא כנגדו פרצוף יעקב כנודע) -- אין כל האור שלו יוצא להיותו נגנז שם, אמנם נשאר בתוך היסוד דז"א כמנין טו"ב גנוז שם. וזהו סוד "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי כולי" הנזכר בפר' תרומה בדף קס"ח ע"ב (ח"ב קסח, ב) וז"ל אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד? טוב איהו כד כליל כולא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו עם כל בריין בצדיקי וברשיעי ולא חייש ואע"ג דדרגא חד הוא מנ"ל דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני כו' . והענין הוא כי היסוד ההוא הוא הויה דמלוי יודין הוא בגי' חסד וכולו הוא מתפשט ויוצא אל יעקב חוץ מחשבון טו"ב דלא התפשט ונשאר גנוז תוך יסוד דז"א. והנה אם תסיר חשבון הכ"ל מן ע"ב ישאר בגי' טו"ב והרי נמצא איך האורות שהם כמספר "הכל" ניתנים אל יעקב, והשאר הם בגי' טוב והם גנוזים לצדיקים שהם צדיק וצדק, ר"ל לצורך זווג ז"א (הנקרא ישראל) עם רחל; כי גם אז יש זווג מבחי' חו"ג דאבא ואמא. ונמצא כי אז בזווג ההוא נכנסים ברחל ג' יסודות -- יסוד דאבא, ויסוד דאימא, ויסוד דז"א המלביש את שניהם בתוכו. וזהו הטעם שנתבאר אצלינו כי הזווג דז"א -- שהוא הזווג ישראל עם רחל -- הוא עליון מאד ואינו נעשה רק ביום שבת כמשי"ת במקומו.

גם תכוין כונה כוללת לשלשתן במלת "הכל", והוא כי עתה יש בחינת ה' ליעקב. וביאור ענין ה' זו אני מסופק איך שמעתי ממורי ז"ל.
( א ) - כי שמעתי מאדם אחד ששמע ממורי ז"ל שענינה הוא כי בתחילה היו לו ב' מוחין הנקראים "חסדים טובים" כנ"ל ועתה להיות שנכנסו ג' מוחין עלאין לכן עתה לקח הארה מהם ונמצא שיש לו ה' הארות.
( ב ) - אבל מה שנלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל הוא באופן זה והוא כי הנה יעקב לוקח הארת מן אבא ואמא. ומן אבא לוקח ג' מוחין שהם חב"ד, אבל מן אימא אינו לוקח אלא הארת ב' מוחין בלבד לפי שהנשים דעתן קלה (כמשי"ת באות כ' של הכל). ונמצא שחמש הארות לקח יעקב ואות כ' של הכל תכוין בה אל רחל. כי הנה עתה לוקחת ב' מוחין בשלימותה. משא"כ במלת "גומל חסדים טובים" כנ"ל, לפי כי עתה שנגמר אבא ליכנס נמצא כי עתה המוחין שלה הם בשלימותם, והנה הם שני מוחין בלבד שהם חכמה ובינה שבה, כי דעת אין בה לפי שהדעת מצד אימא הם בחי' חו"ג והחסדים נתפשטו בו"ק דז"א ולא נשאר לה רק הה' גבורות, והוא סוד ה' הויות שעולים בגי' ק"ל בסוד נשים דעתן קלה כנזכר בזוהר פ' שלח לך. ובאות ל' מן הכ"ל תכוין אל הג' מוחין עלאין דמצד אבא הנמשכין עתה בז"א כנ"ל.

גם תכוין כי הנה גם יעקב הוא דכורא ויש בו בחינת דיקנא קדישא וצריך לתקן בו דיקנא זו במלת "קונה הכל" שהוא בגי' רי"ו שהוא בגי' אל אלף למד. ונודע שהתיקון הראשון די"ג תיקוני דיקנא הוא 'אל' כמו שאמר הפסוק "אל רחום וחנון כו'" והוא על דרך מה שנתבאר לעיל במלת "האל" שהוא תיקון דיקנא דז"א.

וזוכר חסדי אבות הנה כבר נתבאר שעשינו כתר-חכמה-בינה-דעת ליעקב ורחל באופן זה:

  • כי ב' השלישים המגולים התחתונים שבת"ת דז"א -- הם בחינת שני הכתרים ליעקב ורחל,
  • וב' פרקין עלאין דנצח-הוד -- הם חכמה ובינה שלהם לשניהם,
  • והיסוד הוא הדעת לשניהם.

ועתה מן שני פרקין האמצעים דנצח-הוד דז"א ומן העטרה דיסוד דז"א -- נעשית חג"ת ליעקב ולרחל. וזה נרמז באומרו וזוכר חסדי אבות. ( ויען כי כולם נכללים בחסד נקראו "חסדי אבות". גם פירוש שני לפי שהאבות הם הג' ראשונות וחג"ת הם הבנים שלהם ונקראו "חסדי אבות", ר"ל חסדים הנמשכים מן הג' ראשונות הנקראים אבות. ויען כי כולם נכללים בחסד נקראו חסדים גם הם. )

ואמנם יעקב הוא מצד פנים דז"א על ידי אור דאבא, ורחל מצד אחור דז"א על ידי אור דאימא, ולכן תכוין במלת וזוכר שהוא בגי' הויה דע"ב דיודין דאבא ואהיה דיודין באימא, ושניהם בגימטריה זוכר:

ומביא גואל לבני בניהם כאן תכוין לעשות שלשה אחרונות (שהם נה"י) דיעקב ורחל מן ג'-פרקין-תתאין דנה"י דז"א (כנודע), ותכוין באומרך לבני בניהם שהם נצח-הוד הנעשים עתה ליעקב ורחל. והענין מבואר עם הנ"ל, כי ג' ראשונות חב"ד נקראו "אבות" (כי הם סוד אברהם יצחק ויעקב כמבו' לעיל במלת אלהי אברהם כו'), והג' אמצעיות חג"ת הם בנים שלהם ונקראו "חסדי אבות" (כנ"ל שהם חסדים נמשכים מן האבות כנזכר), והג' אחרונות נה"י נקראו "בני בניהם" של האבות הנזכר.

ובמלת גואל תכוין אל היסוד דיעקב ורחל (לפי) [ולפי] שהיסוד הוא נקרא "מגדל הפורח באויר" לפי שאין כנגד היסוד דיעקב ורחל שום אחיזה בז"א (כנודע לז"א), ומביא גואל לבני בניהם -- כי הוא הבאה מחדש ממש. משא"כ בשלשה אמצעיות שלהם שיש להם אחיזה כנגדם בז"א ולכן לא נאמר בהם אלא לשון זכירה כמ"ש "וזוכר חסדי אבות", כי היא זכירה אל מה שכבר היה במציאות. ונודע כי סוד גאולה הוא ביסוד.

אבל היסוד דרחל אע"פ שגם בו שייך לשון 'גאולה' -- עם כל זה תכוין באופן אחר; והוא במה שנודע כי נקודת ציון שבנקבה -- פטר רחם שבה הוא בחינת היסוד שבה, והוא בחינת מ"ם סתומה שהוא סוד הרחם שבה העשוי בצורת ם סתומה (בסוד "כי לא סגר דלתי בטני", כי שני דלתות רחמה הם מצויירות בציור חיבור מם סתומה כזה ם). והנה גואל הוא בגי' ארבעים, כמנין מ"ם סתומה.

למען שמו עתה נשלם בחינת המלכות שביעקב ושברחל והם בחינת העטרה אשר ביסוד שבהם ונקראו "שמו"; יען שכל בחינת המלכות נקרא 'שם' כנודע. ולפי שאין שום אחיזה כנגדם בז"א -- ולכן לא נזכר בה שום המשכה, לא בלשון הבאה ולא בלשון זכירה, כמו שאמרנו "ומביא גואל כו' וזוכר כו'", אמנם אמר "למען שמו" בלבד.

ומה שצריך לכוין עתה הוא כי הנה עד עתה המשכנו כל אלו הפרצופים ואין אנו מזכירים של מי הם, ועתה ביאר כי כל אלו ההמשכות הם "למען שמו" -- ר"ל לצורך עשיית פרצוף יעקב ורחל אשר כל אחד מהם נקרא "שמו" באופן זה:

  • כי הנה ענין יעקב הוא סוד משה שהוא בגי' קפ"ד (אחוריים דהויה דיודין) וקס"א (פנים דאהי"ה דיודין) לפי שיעקב נמשך מיסוד דאבא על ידי יסוד דאימא שהם סוד קפ"ד וקס"א הנזכר שהם בגי' "שמו".
  • וגם רחל -- פשוט הוא שנקראת [ "שם" ] ("שם ה'").

פירוש תיבת באהבהעריכה

באהבה -- הנה עתה כבר נשלם פרצוף ז"א ויעקב ורחל, אמנם עדיין רחל עומדת עתה אחור באחור עם ז"א וצריך להחזירה פנים בפנים עם יעקב. והנה הוא צריך אל הנסירה כדי להחזירה פנים בפנים. ואמנם הנסירה הוא על ידי "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם" (כמשי"ת בברכת המפיל חבלי שינה על עיני), אמנם עתה -- אף בלא הפלת תרדמה -- מספיק. לפי שעתה כבר קבל ז"א עד עתה מוחין שלמים מן אבא ואמא כנ"ל, ולכן אף אם יסתלקו ממנו כדי לתתם אל רחל עדיין נשאר בו רשימו יתירה ואינו צריך להפלת התרדמה. אבל בלילה שאפילו בחינת רשימו לא נשאר בו (כנודע שאחר סיום התפילה מסתלקים המוחין מן ז"א ולא נשאר בו רק הרשימו ואח"כ בלילה מסתלק אף גם הרשימו, כמו שנתבאר אצלינו בדרוש התפילין) -- ולכן צריך להפיל התרדמה בלילה כדי לנסור אותם. וביום ראש השנה שצריך אז שינה והתעוררות בסוד השופר כמו שנתבאר שם -- הנה גם שם יש בחי' הנסירה, נזכרה בפירוש בברכת אבות, והוא סוד תיקון מה שתיקנו "זכרנו לחיים" בברכת אבות (כמבואר שם). וטעם הדבר הוא לפי שיום ראש השנה הוא רמז אל בריאת העולם בתחילת האצילות, ובתחילת ביאת המוחין בז"א -- אשר לא היה אז בו עדיין לא מוחין ולא רשימו דילהון כלל, אבל עתה בברכת אבות של כל ימות השנה אין צורך להזכיר בהם ענין הנסירה, כי כיון שננסרו ביום ראש השנה אין צורך להזכיר הפלת תרדמה בשאר ימות השנה מפני הרשימו שנשאר בו כנזכר, וגם אין צורך להזכיר ענין הנסירה בפירוש כי כבר היא נעשית מאליה שלא על ידינו כיון שביום ראש השנה ננסרה על ידי תפלותינו באומרנו זכרינו לחיים כנזכר.

וביאור מלת באהבה ר"ל ב' אהבה. והענין הוא כי הנה ביארנו בענין הק"ש כי הטעם מה שנתקנה בברכת אהבת עולם (שהוא כנגד היכל אהבה שבבריאה), הטעם הוא לפי שע"י העלאת מ"ן משם עד למעלה באימא אשר באצילות נמשכים אותם המוחין הנזכר אל זו"ן. והנה כדי להביאם פנים בפנים צריך להעלאת מ"ן אחרים. וכבר ידעת כי כל העלאת מ"ן הוא לצורך הזווג; ופעם הראשונה שבק"ש היה לצורך זווג אבא ואמא (לתת מוחין לזו"ן בהיותם אחור באחור), ועתה צריכין מ"ן אחרים לצורך זווג אבא ואמא פעם ב' כדי להחזירם פנים בפנים.

[ ואל תתמה מן הזווג הנרמז לעיל במלת "אלקינו ואלקי אבותינו" שלא היו שם מ"ן -- שהטעם הוא לפי כי שם לא היה חסר רק בחינת כניסתם בז"א אבל הם כבר היו קיימים ועומדים. אבל עתה הוא דבר מחודש, כי הוא ענין הנסירה אשר מציאות' הוא כי אימא מסתלקת מתוך ז"א ומזדווגת עם אבא כדי להוליד מוחין אחרים לרחל לבדה, זולת המוחין הראשונים שניתנו לז"א. ]

וזהו סוד "ויבן ה' אלקים את הצלע", כי יהו"ה אלהים הם אבא ואמא אשר נזדווגו והולידו אלו המוחין האחרים, ואז נכנסים נה"י דאימא עלאה עם התלבשות אלו המוחין האחרים החדשים בתוכם, והכל יחד מתפשטים תוך רחל לבדה כדמיון שהיו בתחילה -- נה"י דאימא עם המוחין שבתוכם מתפשטים תוך ז"א, ועל ידי כן נגדלת רחל אחור באחור בכל שיעור קומת ז"א, ממש שוה בשוה, עד בחי' הכתר שבו.

וענין הגדלת רחל הנזכר הוא באופן זה: כי להיות ששם באחורי ז"א עומדים לאה ורחל זו למעלה מזו, ולכן מתחילין נה"י דאימא לכנס בלאה ואח"כ מתפשטת גם ברחל. ואז מתחברות לאה ורחל שתיהן ונעשות פרצוף אחד בלבד, ועי"כ נגדלת ונעשית פרצוף אחד גבוה כשיעור קומת ז"א.

והנה לצורך ענין הנסירה הזו צריך בהכרח העלאת מ"ן פעם אחרת כנזכר. וכולם יהיו מבחי' היכל אהבה שבבריאה בסוד "והוכן בחסד כסא" על דרך מה שהיה בעת קריאת שמע, אלא שהיכל אהבה שהיה בקריאת שמע היה היכל אהבה שבבריאה -- שהוא היכל חמישי מתתא לעילא, אבל היכל אהבה לצורך מ"ן אלו של עתה הוא היכל אהבה של קדש הקדשים דבריאה.     והענין הוא כי הנה היכל קה"ק הם ג' עליונות שבבריאה אשר שם עומדים אריך אנפין ואבא ואמא דבריאה. וכמו שבז"א למטה שבבריאה עצמה יש שית היכלין וחד מינייהו הוא היכל החסד והאהבה -- כמו כן למעלה בהיכל קדש הקדשים שלו עצמו יש היכל עליון הנקרא 'אהבה' גם כן.

וכמו שהודעתיך כמה פעמים כי ז'-היכלין-דבריאה דיוצר-דשחרית-דחול הם ז' היכלין שבז"א הכוללין כל י' ספירות דז"א (כנודע כי לבנת הספיר הוא ב' היכלות והיכל קה"ק כלול מג' היכלות, והרי הם עשרה היכלות, והם י' ספירות דז"א רק שהם נכללין בבחינת ז' היכלין בלבד). ואלו הן ההיכלות דיוצר-דשחרית-דחול.
  • וכנגדם יש ז' היכלות דנוקבא דז"א, והם ההיכלות של יוצר דתפלת ערבית דחול,
  • וכנגדם יש ז' היכלות דיוצר דשחרית דשבת, והם ז' היכלין עלאין דאבא דבריאה.
  • וכנגדן יש ז' היכלין דאימא דבריאה וכולם הם בסוד שבעה ושבעה מוצקות כפולות. ואין כאן מקום ביאורם.

והנה הז' היכלות דיוצר-דשחרית-דחול הם בז"א דבריאה. וגם ז' היכלות האלה עצמן הם כפולים ומכופלים כי כמו שיש ו' היכלין מתתא לעילא עד היכל הרצון -- גם בהיכל הרצון עצמו יש בו שית היכלין אחרים בתוכו. וזהו סוד ו"ו - כפולה. ואח"כ בהיכל קה"ק (שהם חכמה ובינה שבז"א) יש שם כללות כל אלו גם כן. ויש שם היכל אהבה אחד יותר עליון. וזה ההיכל הוא המעורר ומעלה עתה המ"ן האלו.

ונמצא כי שני היכלות יש ושניהם נקראים "אהבה" וזהו פירוש באהבה -- ב' אהבה. ופשט הלשון הוא כך:    "למען שמו באהבה" -- ר"ל כי כל הנזכר עד עתה היה על ידי אהבה, וז"ש "באהבה" כי על ידי העלאת מ"ן היכל אהבה התחתון בעת קריאת שמע נעשה כל זה הנזכר עד עתה בברכת אבות. ואח"כ תכוין כי באהבה ר"ל ב' אהבה, והכוונה היא לעורר היכל אהבה העליון שיעורר מ"ן עד שתגדל רחל נוקבא דז"א אחור באחור. ואז תכוין גם כן להביאה עי"ז פנים בפנים עם ז"א, כי אין לה יכולת לחזור פנים בפנים אלא עד שתהיה היא שוה כמוהו אחור באחור (דאי לאו כן אין בה כח כדי לקבל הארתו). ותכוין שע"י הכהן -- שושבינא דמטרוניתא (שהוא היכל אהבה) -- על ידו חוזרת פנים בפנים. וכל אלו הכוונות תכוין במלת אהבה(?)‏[4].

פירוש תיבות מלך עוזר ומושיע ומגןעריכה

והנה אחר חזרתה פנים בפנים עמו -- מתמעטת ונופלת לרגלי ז"א בסוד 'נקודה קטנה'; כי כל מה שנגדלה אחור באחור הלואי יספיק לשתוכל לישאר בבחינת נקודה קטנה בהיותה פנים בפנים. ונמצא שאז היא עומדת למטה בבחינת נקודה קטנה כנגד עטרה של היסוד דז"א, ואז תכוין לחזור ולבנותה כבתחילה בבחינת פנים בפנים. וזה יהיה במלות מלך עוזר ומושיע ומגן כמו שנבאר.

ודע כי אני מסופק אם שמעתי ממורי ז"ל שהנה"י דאימא נכנסים ברחל גם בהיותה אחור באחור או שאינם נכנסים בה אלא אחר שחזרה פנים בפנים עמו. אמנם בהיותה פנים בפנים פשיטא לי שנכנסים בה.
גם אני מסתפק בדבר אחר והוא כי שמעתי ממורי ז"ל טעם א' ונראה בעיני עתה כי הטעם ההוא היה על תירוץ קושיא א' שהקשיתי לעיל, והוא, כי הרי לענין הנסירה צריך בהכרח הפלת הדורמיטא (אשר לסיבה זו אנו מברכין בכל לילה המפיל חבלי שינה על עיני כמבואר במקומו), ואם כן עתה אשר נכנסין נה"י דאימא ברחל בהיותה אחור באחור (כפי הנלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל בלי ספק כנ"ל), אם כן היכן הוא עתה הפלת התרדמה במקום הזה? ‏[5].
והטעם לתירוץ קושיא זו יובן עם מה שיש לנו הקדמה; שכאשר צריך לתת מוחין לזו"ן -- אז צריכין שניהם לעלות בסוד מ"ן, אבל כשהמוחין ניתנין אל רחל לבדה -- אז הז"א לבדו עולה בסוד מ"ן.
והנה הטעם הזה שמעתי ממורי ז"ל, ונלע"ד שאמר אותו לתירוץ קושיא הנזכר, והוא, כי עתה כבר יש לו מוחין שלימים וגמורים אל ז"א, וכוונתינו עתה לתתם גם אל רחל, ולכן ז"א לבדו עולה בסוד מ"ן. אבל בשאר המקומות עולה גם נוקבא בסוד מ"ן, ואז צריך הפלת התרדמה אלינו ואנו ישנים, יען כי אנחנו בני השכינה רחל אמנו. ואיני זוכר יותר מזה.

ונחזור אל ביאור המלות מלך עוזר ומושיע.    הנה אחר שכבר חזרה עתה פנים בפנים עם ז"א, והיא עומדת בבחינת נקודה קטנה למטה בסוף היסוד דז"א כנ"ל -- הנה היא צריכה ליגדל בכל קומת ז"א כולו. וטעם הדבר הוא במה שנתבאר לעיל כי בהיותה אחור באחור צריכה ליגדל בכל שיעור קומת ז"א כולו כדי שכאשר תחזור עמו פנים בפנים תספיק כל אותה ההארה שקבלה בהיותה באחור לשתהיה עתה בחינת נקודה קטנה בלבד בהיותה פנים בפנים. ג"כ עתה בהיותה פנים בפנים ונכנסים בה הנה"י דאימא צריכה ליגדל עד כל קומת ז"א כולו ותקבל כל אותה ההארה הגדולה ועי"כ כאשר אחר כך יסתלקו ממנה נה"י דאימא ויכנסו בז"א (כמו שנבאר במלת בא"י מגן אברהם) תשאר אח"כ גדלותה מן החזה דז"א ולמטה בלבד כמו שנבאר, ומכח תוקף ההארה הגדולה שקבלה בהיותה גבוהה ככל שיעור קומת ז"א תספיק לה עתה להיות שיעורה מן החזה ולמטה בלבד אחר שיסתלקו ממנה נה"י דאימא; והלואי יספיק לה.

והנה מתחילה מסתלקין המוחין מתוך ז"א, ואח"כ ג'-פרקים-דנה"י-דאימא-תתאין (עם בחינת המוחין שבתוכם) נכנסין תוך רחל העומדת עתה בבחינת נקודה קטנה (כנזכר) כדי להגדילה ולהיות בה י' ספירות כמו הז"א.

  • ואמנם תחילה נכנסת עטרת היסוד דאימא תוך הנקודה הזו ואז נגדלת הנקודה הזו בבחינת מלכות שבה ואז נקראת מלך.
  • ואח"כ נכנסין בה תלת-פרקין-תתאין-דנה"י-דאימא ואז נגדלת כשיעור ג' (שהם נה"י שלה), ולזה אנו אומרים עוזר, כי כל העוזר הוא על ידי סמכי קשוט, נה"י דילה, העוזרים וסומכים אותה להקימה מנפילתה.
  • ואח"כ נכנסין בה ג' פרקין אמצעים דנה"י דאימא ואז נגדלים בה שיעור ו' קצוות שבה. וכנגדו אנו אומרים ומושיע בסוד "כוס ישועות אשא" שהם חג"ת, תלתא אבהן שבה, הנקראים ישועות. וכמו שאמר הכתוב "הושיעה ימינך וענני", כי הישועה בזרועות היא.
  • אח"כ נכנסים בה ג'-פרקים-עלאין-דנה"י-דאימא ואז נגדלים בה ג' ראשונות שבה. וכנגד זה אומרים ומגן לב' טעמים.
    • האחד הוא כי בג' ראשונות יש הגנה והצלה מן הקליפות שאין להם שום אחיזה בהם.
    • ועוד כי תרגום "חנם" הוא מגן ומגנא, והענין הוא כי בג' ראשונות אין אל הקליפה אחיזה ובחנם הם נאחזים שם.
    • גם טעם אחר שלישי עמוק, והוא במה שכתבנו במקום אחר כי מגן הוא סוד ג' פעמים א"ל א"ל א"ל, והוא סוד ב' שמות א"ל שיש בתרין תפוחין קדישין ושם א"ל שלישי בחוטמא באמצעיתא. וזהו נרמז באדרא רבא בסוד שע"ה נהורין דאית בתרין תפוחין קדישין, והוא סוד שני שמות א"ל במלואם‏[6] שהם בגימטריה ש"ע. וע"ש באדרת נשא.


וזהו הסדר ממטה למעלה; כי מתחיל מן העטרה דיסוד דאימא והולך ומונה עד ג' פרקין עלאין שבנה"י דאימא. אמנם בערך רחל צריך להיות סדרן מלמעלה למטה. והוא כי הנה כאשר מתחילין לכנס שלשה פרקין תתאין דנה"י דאימא -- הנה הם מתלבשין תוך ג' ראשונות דרחל; וכשנכנסין גם ג' פרקין אמצעיים -- אז נכנסין ג' פרקין תתאין בג' אמצעיות שבה. וכשנכנסו גם ג' פרקין עלאין -- אז נכנסים ג'-פרקין-תתאין-דנה"י-דאימא בג' תתאין דרחל. ונמצא כי בערך נה"י דאימא הסדר הוא מתתא לעילא ובערך רחל הסדר הוא מעילא לתתא. וא"כ צריך שנבאר סדר מלות אלו בערך רחל מעילא לתתא באופן זה:

  • מלך הוא הכתר דרחל בסוד כתר מלכות; כי הכתר שבה נקרא 'מלך' לפי שהוא ראש המלכות. ובחינה זו נתקנת בהכנס עטרה דיסוד דאימא (אשר גם היא נקרא 'מלכות דאימא' כנודע).
  • ועוזר הם ג' ראשונות דרחל שנכנסו בהם ג' פרקין תתאין דאימא,
  • ומושיע הם ג' פרקין אמצעיים בתלת אמצעיות שבה,
  • מגן הם פרקין עלאין בג' אחרונות שבה.

ודע כי בספר הזוהר פרשת פקודי אמרו שצריך לכוין בברכת אבות בשם בוכ"ו. והנה מקום כונת השם הזה היא בד' תיבות האלו שהם "מלך עוזר ומושיע ומגן". וראוי לכוין כי על ידי אות ב' נעשית מלך, וע"י אות ו' נעשה עוזר, וע"י אות כ' נעשה ומושיע, וע"י אות ו' נעשה מגן.

והענין הוא במה שהודעתיך כי אימא נקראת אהי"ה. ונמצא כי הנה"י דאימא הם שם אהי"ה (וכמו שביארנו בפסוק שופך דם האדם באדם ענין שם אהיה המתלבש תוך ז"א שהוא שם מ"ה דאלפין, ועי"ש במקומו). והנה אעפ"י שהארות אימא אלו הם שמות של אהי"ה -- עם כל זה כשיוצאות אלו ההארות מתוך ז"א דרך החזה שלו מן אחוריו כדי לתקן ולבנות את המלכות, אינם הם עצמם רק הארות המתפשטות מהם, ולכן אינם נקראים שם אהי"ה רק תמורתו וחילופו שהוא שם בוכ"ו הנזכר, אשר הוא תמורת שם אהיה באלפא ביתא דאבג"ד באותיות שלאחריו. כי אות א' נחלפת באות ב', ואות ה' נחלפ' באות ו' שלאחריה, ואות י' באות כ', ואות ה' באות ו' שלאחריה. ונמצא כי בנין המלכות אינו אלא בשם בוכ"ו ולא בשם אהי"ה

[ וכמו שנתבאר אצלינו בשער השביעי בתיקון העבירות בענין תיקון עון הנדר והשבועה ושם נתבאר כי קו המדה שבו נעשה ז"א הוא שם אהי"ה וקו המדה של נוקבא הוא בשם בוכ"ו גי' ד"ל בסוד המלכות הנקרא "אורך היריעה האחת שלשים באמה ורוחב ארבע באמה", כי זהו שיעור קו מדתה כנזכר שם. ועיין שם היטב ביאור ענין זה. ]

והנה צריך לבאר עתה ענין חזרת רחל פנים בפנים עמו ומה ענינה.    דע כי ענין חזרה זו איננה עם ז"א עצמו אלא עם יעקב. ויובן זה במה שנתבאר לעיל כי ד' זווגים הם:

  • הא' הוא זווג ישראל עם רחל. והוא בשחרית ביום השבת.
  • הב' הוא זווג ישראל עם לאה. והוא במנחה בימי החול, ואז לאה היא מן החזה דז"א ולמעלה בחציו העליון.
  • הג' הוא זווג יעקב עם לאה בלילה בערבית דחול.
  • הד' הוא זווג יעקב עם רחל. והוא בשחרית דחול.

וזווג הד' הזה הוא אשר אנו עסוקים בו עתה, וביאורו הוא כך:

דע כי יעקב הוא נמשך ונאצל ויוצא מן יסוד דאבא המתפשט מן החזה דז"א ולמטה, והארה זו יוצאת לחוץ מן החזה דז"א ונעשה שם בחינת יעקב מצד פנים דז"א. והם פנים ואחור; ר"ל פנים דז"א כנגד אחור יעקב. וכנגד יעקב ממש יוצאת גם כן רחל מן החזה דז"א -- אלא שהיא באחורי הז"א -- ועומדים שם אחור באחור, רחל עם ז"א. והנה כאשר רחל חוזרת פנים בפנים עם ז"א -- אין לה מקום לעמוד שם, כי שם עומד יעקב כנזכר והוא עומד פנים באחור, רוחבו כנגד רוחב ז"א. ואמנם צריך שיתהפך יעקב ויצדד עצמו כדי לתת מקום אל רחל גם היא. ואז עומדים יעקב עם רחל פנים בפנים זע"ז, ויעקב מצדד עצמו ועומד בצד ימין דז"א, ורחל מצדדת עצמה בצד שמאל דז"א. ונמצאו צדי יעקב וצדי רחל בצד פנים דז"א אבל אינם ממש פנים בפנים עמו.

ונודע כי יעקב נמשך מהארת יסוד דאבא המתפשטת מחוץ אל ז"א כנגד החזה ורחל מהארת יסוד אימא היוצאת גם היא לחוץ. ונמצא כי עתה השני יסודות דאבא ואמא הגנוזים תוך ז"א הם שניהם מאירים דרך הפנים דז"א. ואז מן היסוד דאימא אשר ממנו יוצאים הגבורות הם בונים ומתקנים את רחל, והיסוד דאבא מאיר ובונה ומתקן את יעקב. ובתפילת (ראש חדש) [ראש השנה] יתבאר שם דרוש זה יותר באורך, ועיי"ש. ונמצא כי יעקב ורחל שניהם עומדים זע"ז פנים בפנים יחד, מן החזה דז"א ולמטה; יעקב בצד ימין דז"א, ורחל בצד שמאל.

וכבר נתבאר כי מן הת"ת דז"א נעשים ב' הכתרים דיעקב ורחל, ומן הנה"י דז"א נעשים כל שארית ב' פרצופים דיעקב ורחל. והנה עתה אשר נתהפכו יעקב ורחל פנים בפנים -- ונמצא יעקב כנגד קו הנצח דז"א ורחל כנגד קו ההוד דז"א; לפי שהזכר יונק מן הימין לעולם והנקבה יונקת מן השמאל לעולם.

וזהו סוד מ"ש בתיקונים איהו בנצח ואיהי בהוד , ר"ל איהו -- יעקב -- עומד בנצח דז"א, ואיהי -- רחל -- עומדת בהוד דז"א. ונודע כי כל הנצחים דאריך אנפין ואבא ואמא כולם מתלבשים זה בזה וכולם בנצח דז"א. נמצא כי בהיות יעקב בנצח דז"א גם כן הוא עומד בכל שאר הנצחים. ועל דרך זה רחל -- בהיותה בהוד דז"א עומדת ג"כ בכל שאר ההודות. וא"כ מ"ש בתיקונים איהו בנצח ואיהי בהוד רוצה לומר כי יעקב עומד בצד ימין אשר שם כל הנצחים (דא"א ודאבא ואמא ודז"א) ורחל עומדת בצד שמאל אשר שם כל ההודות (דא"א ודאבא ואמא ודז"א).
גם זהו מ"ש בתיקונים דנצח אקרי אספקלרייא דנהרא והוד אקרי אספקלרייא דלא נהרא . והכוונה היא על יעקב ורחל. כי יעקב העומד בנצח אקרי "אספקלרייא דנהרא" ורחל העומדת בהוד איהי "אספקלרייא דלא נהרא".
גם זהו מה שאמרו בספר התיקונים כי יהו"ה אדני אינון פרודות דא בנצח ודא בהוד וכד אינון בת"ת אינון כחדא יאהדונה"י. והכוונה היא על רחל ויעקב העומדים פרודים דא בנצח ודא בהוד. וכד יעקב ורחל אינון בת"ת -- אז שניהם חיבור אחד, כי אין שם הפרש שתי קוים כמו בהיותם בנצח והוד.
וכן על דרך זה בחזרת העמידה של ש"ץ אשר אז יעקב ורחל בחסד וגבורה דז"א אשר אז שניהם פרודות, ובהיותם בדעת הם ביחודא חדא. וכן בעלייתם כנגד חכמה ובינה דז"א (שהוא בשחרית דשבת) -- אז שניהם פרודות; יהו"ה יעקב בחכמה, ואדני רחל בבינה. ובעלותם עד הכתר דז"א קו האמצעי -- תרוייהו בחיבורא חדא. וכן על דרך זה בתפילת ערבית -- בזווג יעקב עם לאה מן החזה דז"א ולמעלה -- הוא ג"כ על דרך זה. כי בהיותם בשני הקוים הם פרודות ובהיותם בקו האמצעי הם מחוברים. ודי להאריך.

ונחזור לענין ראשון, כי מ"ש שחוזרים פנים בפנים בתיבות "מלך עוזר ומושיע ומגן" כנ"ל אין זה אלא ביעקב ורחל ששניהם עומדים פנים בפנים. ועיין בסיום ברכת שים שלום כי שם נתבאר אמיתות ענין זה הדרוש.

והנה נתקנה רחל בכל שיעור קומת ז"א על ידי אלו התיבות, ואח"כ -- מאליו, בלתי כוונתינו בשום תיבה -- נעשה הדבר הזה. והוא שיוצאין נה"י דאימא מתוך רחל (כי ענין ההכנסה צריכה אל תיבות - שנכוין בהם להכניסם. אבל בצאתם יוצאים מאליהם שלא על ידינו). והנה תיכף בצאתם מתוכה היא מתמעטת משיעורה אשר בתחילה ונשארת גובה קומתה מן החזה דז"א ולמטה בלבד, לא פחות מזה, לפי שכבר קבלה הארה גדולה כאשר גדלה פנים בפנים בכל שיעור קומת ז"א, והספיקה אותה ההארה להשאירה עתה בבחינה זו כנ"ל. [ אבל עדיין צריך לתת טעם למה שיעורה היתה בצמצום עד החזה; לא פחות ולא יותר?  והענין הוא מפני שמקום אצילותה הוא כנגד החזה כנודע ושם נתבאר טעם לזה לפי ששם נשלם יסוד דאימא והאורות מתגלים בגלוי. ]

פירוש ברוך אתה ה' מגן אברהםעריכה

ועתה אנו צריכים להחזיר ולהכניס הנה"י דאימא תוך ז"א. וכבר אמרנו שלענין ההכנסה והבאת התועלת צריך שיהיה על ידינו -- והנה זה אנו עושים על ידי ברכת ברוך אתה ה' מגן אברהם אשר אנו חוזרים לכרוע בו עתה כריעה שנית, והוא כדי להכניסן תוך ז"א על ידי כריעה זו. וזה ביאור המלות:


ברוך אתה פירוש כמו שביארנו בפסוק שמע כו' כי בק"ש נכנסו המוחין דגדלות דו' קצוות דז"א ברגע אחד -- גם עתה בתיבת "ברוך" נכנסין המוחין דו' קצוות דגדלות בז"א ברגע אחד. ואח"כ במלת "אתה" נכנסין ג' ראשונות דמוחין דגדלות. והרי נשלם ז"א כבראשונה.

והנה צריך לכוין עתה בכריעה זו על דרך מה שכתבתי בענין כריעה הראשונה בתחילת הברכה, והוא כמו שנתבאר שם כי אותה הכריעה כלולה בשתי כריעות -- אחת במלת 'ברוך' (בסוד ו' לגבי ה') והשני במלת 'אתה' (בסוד י' לגבי ה') -- כן על דרך זו כל כריעה וכריעה מן הד' כריעות שיש בתפלת י"ח; כלולה מן ב' כריעות על דרך הנזכר. ונבאר עתה ענין כריעה זו.

הנה כאשר נסתלקו הנה"י דאימא מתוך רחל נוקבא דז"א -- נתמעטה ועמדה בחזה דז"א משם ולמטה, ואז עדיין היו חופפין הנה"י דאימא על ראשה מלמעלה. ואמנם כשיתחילו לכנס הנה"י דאימא תוך ז"א -- מתעלמין המאורות ההם ממנה, ונחשכת מאור רחל. ובהכנס המוחין דו' קצוות תוך ז"א -- אז נחשכת רחל יותר, ויורדת ומתמעטת עד היסוד דז"א. ויורדת בפעם אחד מן החזה שבת"ת דז"א עד היסוד שבו בפעם אחד. ואח"כ -- בהכנס ג' ראשונות בז"א -- אז נחשכה יותר, כי כל האורות דאימא החופפת על ראשה נתעלמו תוך ז"א ונחשכה לגמרי, וחוזרת לקדמותה להיותה נקודה קטנה תחת היסוד דז"א בסוד העטרה שבו. וכפי מה שהרויח ז"א כך ערך הפסד רחל.

ושתי מחשכים וגרועים אלו נרמזו בשתי מלות אלו ברוך אתה;

  • כי בכריעה ראשונה שבמלת 'ברוך' תכוין בסוד ו' לגבי ה', פירוש -- כי יורדין על ידי כריעה זו ו' קצוות המוחין ונכנסים בז"א עד סיום הת"ת שבו, ואמנם מקום אצילות כתר רחל נוקביה הוא בשני שלישי התחתונים דת"ת דז"א, ורחל היא ה' תתאה דשם ההויה. וזה סוד ו' לגבי ה'; כי אעפ"י שלכאורה דבר זה הוא גרעון והפסד לרחל לפי שעה, אבל התכלית הזה הוא לתועלתה, כי אחר כניסתם יאירו בה כמשי"ת.
  • ואח"כ במלת 'אתה' תכרע כריעה שנית בסוד "רישא לגבי גופא", והיא י' לגבי ה'. כי הי' הם הג' עליונות כמבואר לעיל בתחלת הברכה; כי הז"א בהיותו בסוד ו' קצוות בלתי ראש נקרא ו', ובהכנם בו גם הג' ראשונות נעשית ראש אחד אל אות ו' הנזכר (והיא בציור אות י' על ו'), ואז נשלם הז"א בי' ספירות. והרי כי עתה הוא סוד י' לגבי ה'.

גם תכוין כי כמו שבשתי כריעות הראשונות היו שם אהי"ה בכריעה ושם הוי"ה בזקיפה -- גם עתה תכוין בב' כריעות אלו שהם על ידי אהי"ה במילוי (אלפין) [יודין].

יהו"ה -- עתה תכוין בשתי זקיפות; הראשונה ה' לגבי ו' והשני ה' לגבי י'.    והענין הוא להורות כי זקיפת רחל ועלייתה היא גם כן בשני פעמים על דרך מיעוטה שהוא בשתי כריעות. וזה ענינה.

כי הנה בהיות שרחל נתמעטה עתה בשני כריעות אלו עד שחזרה לשיעור נקודה קטנה, וכראות את עצמה במיעוט הזה רוצה לחזור לעמוד באחור במקום אצילותה הראשון מיראתה שאין עתה בה כח לקבל הארות האלו -- ולכן היא יורדת מדרגה אחר מדרגה עד שירדה כנגד עטרת היסוד דז"א שהוא סיומו ואז בנקל תוכל לחזור ולהתהפך ולחזור דרך אחור (כמו שנבאר אח"כ טעם הדבר). ולכן תכף אחר הכריעות צריך לזקוף ב' הזקיפות במלת "יהו"ה" כדי לזוקפה ולהעמידה פנים בפנים עמו. וזקיפה זו היא על ידי הויה זו שהיא מילוי ס"ג. וזקיפה זו נעשית בשני הדרגות.

  • הראשונה היא בסוד ה' לגבי ו’. פירוש, כי אחר שנכנסו כל המוחין בתוך ז"א והיתה נוקבא רוצה להתהפך אל אחור כנ"ל (והטעם היה לפי שטבע האורות דאימא לצאת מתוך ז"א דרך אחוריו מן החזה, להאיר אל המלכות. ולכן היתה היא רוצה להתהפך ולחזור לאחור כדי לקבל האורות שהם שם) -- ולכן אנו זוקפים אותה עתה בהיותה פנים בפנים טרם תחזור אל האחור, ועל ידי כן גם האורות דאימא (שהיה מטבעם לצאת דרך האחור) יצאו עתה מן החזה דרך פנים להאיר אליה.
והנה כבר נתבאר לעיל במלת "מלך עוזר ומושיע ומגן" שענין חזרתה עתה פנים בפנים הוא בחינת יעקב ורחל אשר שניהם הם החוזרים פנים בפנים. ונמצא שבזו הזקיפה הראשונה בשם הויה צריך שתכוין להאיר מן ו' אל ה', ר"ל מן ו' קצוות דז"א אל המלכות הנקרא ה' תתאה, ועל ידי כן זו הה' עולה עד הו' קצוות שבת"ת דז"א עצמו (כמבואר לעיל) בשם ההויה שבתחילת הברכה בזקיפה הראשונה.
  • ואמנם בזקיפה הב' תכוין להעלות ה' לגבי י’, שהיא ראש הת"ת דז"א (כמבואר לעיל בענין שתי זקיפו' הראשונות של ברכה זו ועיי"ש).

ואמנם דע כי אני מסופק בזה. כי אפשר ששמעתי ממורי ז"ל באופן אחר והוא, כי ב' זקיפות אלו הם כדמיון ב' כריעות עצמן, והוא כי בזקיפה הראשונה עלתה ה' לגבי ו' (שהוא היסוד, ו' זעירא) ובזקיפה הב' עלתה עד הת"ת (שהוא י' שע"ג צורת הו' שהוא היסוד), וצ"ע.

גם תכוין כי כמו שבשתי זקיפות הראשונות שבתחילת ברכת אבות היתה הכונה להעלותה על ידי שם ההויה דע"ב דיודין -- הנה עתה תכוין בהויה דשם ס"ג. ונמצא כי הכריעה היתה על ידי שם אהי"ה דיודין והזקיפה על ידי שם הויה דס"ג. והרי עתה עומדים יעקב ורחל פנים בפנים.

מגן עתה תכוין כי הנה בבחינת הפנים הנקראים "תרין תפוחין קדישין" יש בהם שני שמות א"ל במלויים שהם בגימטריה ש"ע נהורין וא"ל השלישי באמצעם שהוא מקום החוטם (כמו שנזכר לעיל). וג' שמות של א"ל א"ל א"ל הם בגי' מגן, ר"ל כי עתה -- בהיותה עמו פנים בפנים עם יעקב בעלה -- יש לה ג' שמות א"ל האלו.

גם תכוין לחבר זה ה'מגן' עם ה'מגן' הראשון של "מלך עוזר ומושיע ומגן". והנה ב' פעמים מגן בגימטריה מקו"ם, והוא שם ההויה העולה בגימטריה מקו"ם באופן זה: י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה' -- גי' מקו"ם. והענין הוא כי מכח הכאות האלו שמכה י' פעמים י' וכו' הוא מאיר אל המלכות נוקביה. וזהו סוד "כל הקובע מקום לתפלתו כו'". והבן זה.

אברהם עתה תכוין כי כל זו הברכה היתה על ידי אברהם שהוא החסד הנרמז לעיל במלת "באהבה"; כי היכל אהבה הוא הגורם שתבנה המלכות. וגם גורם לה להחזירה פנים בפנים בסוד "והוכן בחסד כסא"; כי החסדים העליונים דז"א הנקראים "אברהם איש החסד" -- הם הגורמים תיקונים אלו במלכות הנקרא "כסא". וזהו סוד מ"ש בזוהר כי בברכת אבות בעלה אוחזה ביד ימינו ומעלה אותה אליו. וזהו "מגן אברהם".

ודע כי אעפ"י שאמרנו שעל ידי החסד שהוא ברכת אבות אנו מעלים אותה -- אין הכונה אלא על התפשטות אותו האור של חסד דז"א אשר בעת הגדלתו חוזר להיותו בחינת חכמה דז"א (כמבואר במקומו), והתפשטות אור החסד הזה הוא הגורם אותה לעלות מדרגה אחר מדרגה. וזהו סוד "והוכן בחסד כסא", כי על ידי החסד הנזכר מתקן המלכות הנקרא 'כסא', אשר היא בסוד נקודה קטנה, אשר היא נחלקת אל י' ספירות ונתמעטה וירדה ונתלבשה בכסא שהוא עולם הבריאה; כמבואר לעיל בתחילת ברכה זו ועיי"ש.

הערות ויקיעורךעריכה


  1. ^ לא הבנתי כונת המילים כאן. ואולי נפל טעות סופר וצריך לומר "היסוד שלה" וקאי על אימא -- ויקיעורך
  2. ^ סך הכל אל"ף ה"י י"ה -- ויקיעורך
  3. ^ אולי צריך לגרוס כאן "רק הארת הכ"ב אותיות - ויקיעורך
  4. ^ אולי צ"ל באהבה -- ויקיעורך
  5. ^ [עיין לקמן דף ג' ע"ג בסוף דרוש ג']
  6. ^ אל"ף למ"ד אל"ף למ"ד


דרוש געריכה

סיכום כוונת ברכת אבותעריכה

בברכת אבות.

"ברוך" הוא היכל קה"ק דבריאה שנתברך מכל אצילות העליון על ידי היסוד העליון הנקרא ברוך כנודע וגם נתברך על ידי השית היכלין תתאין דבריאה המתחילין ממטה למעלה מן היכל לבנת הספיר ולמעלה כי גם ההיכל הזה הוא בסוד היסוד הנקרא ברוך ונמצא כי היכל ק"ק נקרא ברוך על ידי שני יסודות אלו עליון ותחתון ועל ידי רבוייא דכולהו שאר דרגין די בהו

"אתה" -- הוא הורדת כ"ב אותיות מן א' ועד תיו אשר ביסוד אל המלכות שהיא סוד אות הא שהיא בהיכל קה"ק וזהו את"ה -- א"ת ה'

"יהו"ה" -- הוא הת"ת אשר ממנו נשפעים כל אותיות האלפא ביתא ויורדין דרך היסוד. ואחר אשר עשינו זה היחוד והקשר הנזכר אנו מחדשים כל בחינת עולם האצילות כמו שהיה בעת שנאצל בעת בריאת העולם ואנו מתחילין מלמעלה ואומרים:

"אלקינו ואלקי אבותינו" -- הוא אבא ואמא עלאין ואינם חכמה ובינה דז"א, רק אבא ואמא עלאין אשר מתחילין לתקן בחינת פרצוף ז"א. והתחלת תיקונו הוא:

"אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" -- והם סוד ג' מוחין דז"א הנקראים חב"ד שבו, אשר בתחלה היו בחי' חג"ת שבו כנודע, ואחר כך נתעלו ונעשו בחי' חב"ד שבו. ולכן נקרא בשם אברהם יצחק ויעקב להורות על האמור, כי בתחלה היו בסוד ג' אבות חג"ת ואח"כ נתעלו להיותם ג' מוחין שהם אלהי האבות.

"האל הגדול הגבור והנורא" -- הם חג"ת עצמם דז"א.

"אל עליון גומל חסדים טובים" -- אחר שהגיעו אל מקום הת"ת דזעיר אנפין בא להאציל ולתקן רישא דנוקבא דזעיר אנפין כנודע; כי התחלתה הוא באחוריו במקום החזה דת"ת דז"א. ואמנם אין כח באבא ואמא להאציל אותה והוצרך שאריך אנפין יחזור להשפיע ולירד למטה להאציל רישא דנוקבא.

ובזה תבין סוד גדול למה המלכות היא בסוד הכתר בסוד אני ואין, ובסוד "אני ראשון ואני אחרון", ובסוד שגם המלכות נקרא ראשי', וכיוצא באלו הכנוים. והענין יובן עם מה שכתבנו, כי הנה הוצרך הכתר דאצילות עצמו הנקרא אריך אנפין להתגלות פעם אחרת כדי להאציל את המלכות נוקביה דז"א.

וזהו "אל עליון" -- הוא אריך אנפין; "גומל" -- מלשון "ויגמול שקדים", פירוש, מוציא וממציא ומגדל ומתקן את נ"ה דז"א ונעשים עתה שניהם "חסדים טובים". גם הוא "קונה הכל", ר"ל קונה ומתקן את היסוד דז"א הנקרא 'כל'. והרי עתה נאצלו נצח-הוד-יסוד בז"א וגם היו הם סוד שלשה מוחין ברישא דנוקבא (כמו שהודעתיך כי נה"י דדכורא הם חב"ד דנוקבא). והרי עתה נשלם פרצוף ז"א ונעשית רישא דנוקבא.

"וזוכר חסדי אבות" -- עתה נתקנים חג"ת דנוקבא.

"ומביא גואל" -- יסוד דנוקבא. "לבני בניהם" -- הם נצח הוד שבנוקבא. והרי נשלם כל פרצוף הנוקבא ג"כ.

ובזה יתבאר לך כי עם היות שכל לשון גאולה הוא ביסוד הנה הוא ביסוד הנקבה כנזכר. וזה אומרו "למען שמו" -- כלומר כי כל התיקונים הנזכר עתה (שהם הנה"י הנרמזים בתיבות "גואל לבני בניהם") הם לצורך הנקבה. וזהו למען שמו, כי לשון 'שם' הוא במלכות כנודע.

"באהבה" פי' כי בהיותינו עתה בברכת אבות (שהוא סוד החסד כנודע) נמצא שכל זה התיקון נעשה על ידי החסד הנקרא אהבה בסוד "ואהבת חסד".

והנה אחר שכבר נאצלו שניהם, זו"ן, הנה הם עדיין בסוד אחור באחור. ועתה אימא עלאה נוסרת את הנוקבא מאחוריו ומחזירתה פנים בפנים. וזהו:

"מלך" -- היא אימא עלאה. "עוזר" עוזרת את ז"א בסוד "אעשה לו עזר כנגדו", שתהיה נוקבא עמו פנים בפנים, ואז נקרא "עזר כנגדו". "ומושיע" את נוקביה בכח החסד הנקרא ישועות אשר הוא החזירם פנים בפנים כנזכר בזוהר פר' אחרי וז"ל עד דאתא חסד ופריש לון כו' , כי החסד נמשך בזו"ן כדי להחזירם פנים בפנים. וזהו "ומגן" שהוא החסד.

ואחר שחזרו אפין באפין -- אז ממשיכין הברכות משם, ואומרים "ברוך אתה ידוד מגן אברהם", וכוונתו הוא על דרך מה שכתבנו בתחילת ברכה זו במלות ברוך אתה ה', ועיי"ש. ולהיות כי כל זה נעשה על ידי החסד -- ולכן אנו אומרים "מגן אברהם", כי על ידו ומסודו יורדים הברכות למטה.

כוונת הברכה בקיצורעריכה

ואמנם כוונת ברכה זו בקיצור נמרץ ע"ד הנ"ל הוא זה:    כי הנה כוונתינו עתה הוא לחבר זו"ן יחד כמו שהיו בעת בריאת העולם; שאז היו מחוברים אחור באחור ואח"כ ננסרו והוחזרו פנים בפנים. ולכן אחר שאמרנו בתחלת הברכה ברוך אתה יהו"ה, והגענו אל הת"ת דז"א הנקרא יהו"ה כנ"ל -- אז אנו צריכין לתקן את נוקבא דז"א גם כן עמו. ואז אנו מתחילין ואומרים אלקינו -- אימא עילאה, ואלקי אבותינו -- אבא עלאה שהוא אלקי אבותינו, שהם חג"ת תלת אבהן.

ואלו או"א הנזכר הם עושים ג' מוחין לז"א שהם: אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב. ואח"כ עושים לו חג"ת הנקרא האל הגדול הגבור והנורא.

והנה ז"א אין לו בתחילה אלא בחינת הו' קצוות בלבד אשר אלו הם מצד עצמותו. והנה כבר נשלמו כי מה שהיו בתחילה בסוד ו' קצוות; חג"ת נה"י נעשו עתה בסוד חב"ד חג"ת הנזכר. ולכן הוצרך אריך אנפין עצמו הנקרא אל עליון לחזור ולהשפיע דרך מתנת חנם (בדרך גומל חסדים) לתת מהשפעתו אל ז"א בחי' נה"י חדשים שאין לו (כנזכר כי מפאת עצמו אין לו רק ו' קצוות בלבד). א"כ גמילות חסד הוא מה שמוסיף בו עתה מחדש. וזהו מה שאומרים גומל חסדים טובים - לשון גמילות חסד.

ונודע שהנצח וההוד אלו הם בחי' תרין ירכין בערך ז"א ונקראים "חסדי דוד הנאמנים" והם בחי' תרין מוחין אל נוקבא דז"א. ובערך זה נקראים "טובים" וזמ"ש גומל חסדים טובים.

והנה חסדים הם כנגד הז"א וטובים כנגד נוקביה שאין בה רק תרין מוחין (כנזכר בסוף אדרת האזינו והוא בסוד נשים דעתן קלה). ואח"כ הזכיר את היסוד לבחי' ז"א, וזהו שאומרים קונה הכל -- והוא היסוד הנקרא 'הכל'. כי הנה ענין "קונה הכל" רוצה לומר כי הוא קונה ותיקן את היסוד הנקרא 'כל'. וענין קניה זו הוא שכלול בו כללות כל הו' קצוות (כנודע כי לסיבה זו נקרא הכל). ואז בכח זה הכללות הנזכר נאצלו ממנו ו' קצוות נוקבא דז"א כנזכר באומרו וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם כולי כנזכר. כנודע כי ג' ראשונות שבה נעשו מן נה"י דז"א, והו' קצוות שלה נעשו מכללות הו' קצוות שביסוד דז"א כנזכר. והבן זה מאד. וזכור ענין זה, שלא נתבאר אצלינו עד עתה כלל, ואפילו בדרוש הראשון שנתבאר באורך בברכת אבות בסדר התפלה בלחש.

והרי נשלם ז"א ונעשית רישא דנוקבא בבחי' תרין מוחין כנזכר. ואח"כ נעשין חג"ת דנוקביה. וזהוא שאומרים וזוכר חסדי אבות. ואח"כ נעשין נה"י דנוקבא וז"ש ומביא גואל לבני בניהם. ואמר אח"כ שאלו החג"ת והנה"י הנה הם למען שמו -- שהוא נוקביה דז"א. ואמר כי כל זה נעשה לה על ידי החסד וזהו שאומרים באהבה.

והרי נשלמה נוקביה דז"א ג"כ. ואמנם הם עדיין אחור באחור מן חזה דז"א ולמטה. ועתה צריך להחזירה פנים בפנים. ונודע מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות וז"ל עד דאתא חסד ופריש לון ואסגיאו אנפין מתתא לעילא ואתעבידו אנפין באפין כו'. ולכן אנו אומרים מלך עוזר כי אימא עלאה הנקרא 'מלך' היא 'עוזרת' לז"א, ועשתה לו עזר כנגדו -- שהחזירה את נוקביה פנים בפנים עמו כנגדו ממש. וזהו שכתוב "אעשה לו עזר כנגדו". וגם עתה אינה פנים בפנים עמו אלא מכנגד נה"י דז"א. ואח"כ ומושיע -- שעלתה פנים בפנים עד כנגד חג"ת שלו. ואח"כ ומגן שעלתה פנים בפנים עד ג' ראשונות חב"ד. והרי נשלם גדלותה.

והנה כריעה ראשונה שבתחילת ברכת אבות היתה כדי לתקנה לבחינת אחור באחור, והכריעה זו השנית שבסוף ברכה זו היא לבחינת פנים בפנים. וזהו סוד מ"ש רז"ל "באבות כורע תחילה וסוף", כי אחור באחור הוא בתחילה ופנים בפנים הוא בסוף. ולפי שכל בחי' פנים בפנים הוא על ידי החסד כנזכר -- לכן כל זה נעשה בברכת אבות כנזכר שהוא כנגד החסד הנקרא מגן אברהם. וזהו ברוך אתה ידוד מגן אברהם.


דרוש דעריכה

הנה בענין הק"ש היתה הכוונה לזווג את אבא ואמא לצורך ז"א כנזכר במקומו. והענין הוא כי שלשה בחינות היו אל ז"א ולנוקביה:

  • הא' היא בהיותה בסוד העיבור תוך אימא עלאה.
  • הב' כשנולדו ויצאו לחוץ שאז שיעור ז"א היה בחינת ו' קצוות לבד והמלכות נקודה קטנה היתה בסוד פסיעה שבסוף אות ו' שבהויה.
  • והג' אחר שגדלו וחזרו פנים בפנים.
  • והד' אחר שנתמעטה המלכות בסוד מיעוט הירח שאז אינה רק בחינת נקודה קטנה בסוד פסיעה לבר תחת אות הו'. אמנם הנקודה ההיא מתחלקת לבחינת י' ספירות וירדה, והיתה בעולם הבריאה (כנ"ל בסוד הקדישים וגם בסוף דרוש זה יתבאר באמיתות ענין זה ועי"ש איך נשארת שרשה במקומה).

ואמנם בעת יחוד הק"ש אז ניתנו בז"א בחי' המוחין בבחינת אור הפנימי שלו, וניתנו לו מצד זווג הבחינה החיצונה של אור הפנימי דנה"י דאבא ואמא. גם ניתנו אז בבשכמל"ו מוחין לנוקבא בבחינת אור פנימי שלה והיו מצד הבחינה חיצונה של אור פנימי דנה"י דז"א (כי היא נקראת אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום אלא מה שנותן לה ז"א בעלה). ולהיות כי כל זה לא נמשך להם אלא ע"י זיווג אבא ואמא מצד בחי' החיצונה של אור הפנימי שלהם כנזכר, ומזה נעשה להם אלו המוחין הנזכר -- לכן לסיבה זו אין יכולת עדיין ולא הספיק ענין זה רק לשיקבלו כל שית היכלין בעולם הבריאה אור גדול בהיותם כלולים תוך היכל הרצון דבריאה (שהוא היכל הו' מתתא לעילא) אשר בו לבדו יש פרטות שית היכלין אחרים כמבואר אצלינו. ואז אח"כ הם עולים ונכללים עד היכל הז', היכל קה"ק דבריאה, ונכללים יחד כל היכלי הבריאה.

אבל עתה ע"י ברכת אבות אנו חוזרים שנית לזווג ולחבר את אבא ואמא בבחינה אמצעיות של אור פנימי שלהם (כמבואר אצלינו בשער שמות הספירות כי כל ספירה וספירה יש בה ג' כלים -- חיצון ואמצעי פנימי, ושלשתם יש בתוכם בחינות אור פנימי, ועי"ש), ואז מן הזווג הזה -- הנעשה בבחינת האמצעיות שלהם -- נמשך אור גדול למטה בז"א ונעשים בו מוחין אחרים בבחינת אור המקיף אל המוחין דאור פנימי הראשונים (שנעשו לו מזווג בחינה חיצונה דאבא ואמא כנזכר). וזו כונתינו עתה בברכת אבות בימי החול.

[ ואמנם יש עוד בחי' אחרת שלישית והוא כי לפעמים מזדווגים אבא ואמא גם בבחינת פנימיות שלהם, ואז נעשה לז"א מוחין בבחינת אור מקיף על גבי אור מקיף הנזכר. אבל אין בחינה זו הג' נעשית כלל בימי החול. ]
[ גם צריך שתדע כי אין כח בז"א כלל בשום אופן להעשות לו מוחין אפילו בבחי' אור מקיף שלו מבחינת אור מקיף דאבא ואמא. אמנם בימי החול נעשים לו אור מקיף של מוחין הפנימים של ז"א מבחינת אמצעיות של אור הפנימי דאבא ואמא אשר מזדווגים בזו הבחינה האמצעית ומשם נעשים מקיפים למוחין פנימים לז"א. וכל זה הוא בימי החול, כי בשבת נעשה לו מקיף למקיף מצד בחינת פנימיות דאורות פנימיים דאבא ואמא כנזכר. וזכור הקדמה זו היטב כי היא רבת התועלת. ולקמן בע"ה נסיים ההקדמה זו. והנה הקדמה זו צריכה לכותבה ג"כ למעלה בביאור כוונת הק"ש. גם דרושי התפילין תמצאם מקושרים עם זו ההקדמה. ]

ונחזור לענינינו כי הנה עתה בברכת אבות כוונתינו היא להמשיך אור מקיף אל המוחין דז"א מצד בחי' אמצעיות דאור פנימי דאבא ואמא כנזכר (וכמו שנבאר בתיבות אלקינו ואלקי אבותינו כו'), אבל עתה בתחלת ברכת אבות עדיין אין בז"א רק מוחין פנימיים מצד בחי' חיצונה דנה"י דאימא אשר בכח אור הזה נכללו כל היכלי הבריאה כנזכר.

ועתה אנו מעלים את הנוקבא במלת "ברוך" והוא באופן זה: כי כיון שנכללו כל היכלי הבריאה יחד, והנה המלכות היתה עד עתה בסוד מיעוט הירח כנ"ל בבחי' נקודה קטנה נחלקת לי' ספירות וירדה להיכל קה"ק דבריאה, ועתה בתיבת "ברוך" עולה המלכות למעלה באצילות כיון שנכללו ועלו כל היכלי הבריאה יחד. ואז עולה ומתדבקת וחוזרת אל מקומה הראשון בסוף אות הו' (שהוא בסוד פסיעה לבר כנ"ל), ועומדים שם אחור באחור כמו שהיתה בתחלת האצילות. ואע"פ שכיון שעשינו יחוד ק"ש נעשו לז"א מוחין פנימיים כנזכר וא"כ מוכרח הוא כי ג"כ נעשו לו בחינת נה"י חדשים -- עם כל זה עדיין אינם מתלבשים אלו הנה"י דז"א בנקבה לפי שאיננה רק אחור באחור בבחינה נקודה קטנה פסיעה בסוף הו', אלא שהיא נחלקת לי' ספירות. אמנם עתה עולה היא ומתדבקת בסוף היסוד האחרון דז"א. וזהו סוד "ברוך", כי היכל קה"ק דבריאה -- אשר נכללו בו כל שאר היכלי הבריאה כנזכר וגם נקודת מלכות הנחלקת לי' ספירות כנזכר ג"כ הוא בהיכל ק"ק הנזכר -- וכל אלו עולים למעלה באצילות עד מקום סיום היסוד האחרון דז"א כנזכר. וזהו סוד "ברוך".

ויען כי כל בנין הנקבה הוא ע"י החסד הנקרא "אתה" בסוד "אתה כהן לעולם" -- ולכן אנו אומרים "אתה" כי הוא משפיע בה בחי' הכ"ב אותיות האלפא ביתא, מאלף עד תיו. וזהו אתה -- א"ת ה’. כי אלפא ביתא הנקרא א"ת ניתנת בנוקבא הנקראת ה' תתאה, וע"י הארה זו מעלה אותה עד הת"ת דז"א הנקרא יהו"ה אשר זה הת"ת היה מתחילה בחינת יסוד דז"א כנודע. ועתה הרי היא ממש במקום שהיתה בו בעת האצילות שהיתה בסוד פסיעת אות ו' כנזכר, כי הת"ת הזה הוא היסוד הראשון, והנה היא עתה בסוד פסיעת אחור באחור, ובסוד נקודה אחת מתפשטת אל י' ספירות כנזכר.

ואחר כל זה אנו עושים עתה זווג אבא ואמא פעם שנית (בבחינת אמצעיות באור פנימי שלהם כנזכר) כדי להמשיך אור מקיף למוחין דז"א. וזהו מה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו -- "אלקינו" -- אימא, "ואלקי אבותינו" -- אבא, אלקי האבות אב לאבהן.

ועתה צריכין לכוין למסור עתה ג"כ עצמינו למיתה על קדוש ה' על דרך מה שכתבנו ביחוד קריאת שמע. וזה נרמז באומרו "אלקינו ואלקי אבותינו" כי אנו מוסרים נפשינו עליו לסיבת היותינו מאמינים כי הוא אלקינו מיוחד אלינו ואנחנו עבדיו וברואיו מוסרים נפשותינו על יחוד קדוש שמו יתברך. וצריך לכוין שנפשותינו ורוחינו ונשמותינו עולים יחד ומצטרפים עם זו"ן (בני אבא ואמא הנזכרים "בברוך אתה ה'" כנזכר), וכולנו יחד אנו מעלים אליהם בחי' מ"ן תוך אימא עלאה. וזה הטעם שאנו מקדימין "אלקינו" (שהיא אימא) אל "אלקי אבותינו" (שהוא אבא).

עוד תכוין כוונה שניה ב"אלקינו ואלקי אבותינו". כי אחר שנעשה זווג הנזכר בג' תיבות האלו -- אז מתחילין האורות לבוא בז"א. ובתחלה נעשה בו בחינת הכתר שבו מבחינת הת"ת דבחינת אמצעיות דאימא כנודע. וכבר ידעת כי הת"ת נקרא "אלקינו". והענין הוא כי מת"ת דאימא הנקרא "אלקינו" נעשה כתר דבחינת אור מקיף אל ז"א. אמנם עדיין בזה לא נעשה רק בחינת הכלי המקבל בתוכו אור המקיף של כתר דז"א, כי כלי זה נעשה בו מבחי' הת"ת דאימא הנקרא "אלקינו". [ ודע כי מבחינת הכתר הזה הנמשך אל ז"א מצד אימא -- עליו רמזו בספר התיקונים וז"ל אימא עלאה איהי כתר בראש כל צדיק וצדיק , ומצד זה נקרא הכתר 'נוקבא' לפעמים כנודע. ]

ואח"כ במלת "ואלקי אבותינו" תכוין באות ו' של "ואלקי" שעתה נמשך בז"א הנקרא ו', בחינת הנשמה עצמה דבחינת אור מקיף בכלי הכתר דז"א. וזה נמשך לו מן "אלקי אבותינו" שהוא אבא; הכלי מצד אימא, והאור המקיף שבתוכו מצד אבא.

אלקי אברהם כולי -- עתה נעשית נה"י דבחי' אמצעיות דאור פנימי דאבא ואמא בבחי' שלשה מוחין בסוד אור המקיף אל שלשה מוחין פנימיים דז"א. וזהו "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" -- הם חב"ד; אלקי שלשה אבות (שהם חג"ת) הנאצלים מהם.

האל כולי -- הנה לבאר זה צריכים אנו לבאר סיום ההקדמה הנ"ל וזה ענינה.    דע כי מה שכתבנו לעיל כי ביחוד ק"ש נעשו בז"א בחינת אור פנימי ועתה בברכת אבות אנו עושים לו אור מקיף -- דע כי אין זה רק בענין שלשת המוחין שלו לבד. וכן בענין המוחין דנוקבא. כי מוחין דז"א הפנימיים נעשו לו בפסוק ד"שמע ישראל" ומוחין פנימיים דנוקבא נעשו ב"ברוך שם כבוד מלכות לעולם ועד". ואמנם שאר איברי גוף ז"א ונוקבא לא נעשים אז בהם שום דבר כלל. ואע"פ שזכרנו ענין רמ"ח איברים שלו בענין רמ"ח תיבות שבק"ש -- לא היתה הכונה אז רק שזכרנו ענין התפשטות והמשכת הארתם למטה בהיכל הרצון דבריאה.

וא"כ נמצא כי עתה בברכת אבות מה שאנו עושין הוא זה: כי בחינת המוחין דזו"ן אשר בתחילה ביחוד ק"ש היה בבחינת אור פנימי -- הנה עתה הם בבחינת אור המקיף; בין בז"א בין בנוקביה. אבל בחינת שאר אברים של הגוף שלהם (אשר ביחוד ק"ש לא עשינו בהם שום דבר כלל) -- הנה עתה בברכת אבות אנו עושים אותם בבחינת אור פנימי בלבד; בין בז"א בין בנוקביה. והרי נתבארה סיום ההקדמה הנז"ל. ונמצא עתה כי כל מה שנתבאר בברכת אבות עד עתה בבחינת המוחין -- בין של ז"א או דנוקבא -- הכל הוא בבחינת אור המקיף. אבל כל השאר -- בין בז"א בין בנוקבא -- אינו רק בבחינת אור פנימי. וזכור ואל תשכח שלא נצטרך להזכירו בכל פעם.

ונחזור לענין ראשון כי הנה עתה בתיבת "האל" -- הנה הוא בסוד אור פנימי לבד (כנזכר כי כל מקום זולת הג' מוחין שלו ושלה הם בסוד אור פנימי בלבד). וענינו הוא כי עתה אנו עושים לז"א בחינת דיקנא דיליה בט' תיקונים כנודע, והוא בסוד אור פנימי לבד כנזכר. וזה נרמז במילת "האל". כי הנה אלו ה-ה"הין הנזכרים בר"ת ה'אל ה'גדול ה'גבור וה'נורא -- כולם הם בחינת אימא הנקראת "הי עלאה" אשר מצדה אנו ממשיכים כל אלו ההארות בז"א.

וההארה הראשונה שבהם הוא הדיקנא הנקרא "אל". וזהו האל - ה' אל. והענין הוא במה שנתבאר אצלינו בביאור י"ג מידות דויעבור כי תיקון הראשון של הדיקנא הוא 'אל' בסוד "אל רחום וחנון כו'" לפי שיש בו כמנין א"ל קוצין תקיפין כו' כנזכר באדרא רבא, ומאחר שהזכיר התקון הראשון הנקרא 'אל' לא חשש להזכיר האחרים כי בו נכללים כולם.

גם תכוין באופן אחר כי הנה "האל" עולה בגי' ל"ו והוא סוד ט' תיקוני דיקנא דז"א וכל א' מהם יש בו הויה אחד. והנה ט' הויות יש בהם ל"ו אותיות כמנין "האל". והרי נרמזה כל הדיקנא בזו הכוונה הב'.

והנה נודע כי הי"ג תקוני דיקנא עלאה דאריך הם סוד ג' הויות במלוי יודין ובהם י"ב אותיות בפשוטן. וכל הי"ב תיקונים אלו נכללים אח"כ בתיקון הי"ג האחרון הנקרא "מזלא קדישא" והוא סוד מלת "ונקה" שהוא סוד שם אהי"ה במלוי יודין (שהוא בגי' ונקה כנז"ל בי"ג מדות דויעבר). והנה בשם זה של אהי"ה יש במילואו ג' יודין הרומזים אל ג' הויות אחרות שבהם י"ב אותיות, וגם הם במלוי יודין. והרי איך בזה התיקון הי"ג הנקרא "מזלא" כלולים כל הי"ב תיקונים ראשונים, גם בשם הזה של אהיה אשר בזה התיקון הי"ג יש במלואו ג' יודין ואלף, והוא סוד שם "אל". וזה נרמז במלת "האל". והנה גם הדיקנא דז"א יש בה ט' הויות וזהו ג"כ "האל" -- ל"ו אותיות אשר בט' הויות.

הגדול הגבור והנורא -- הם חג"ת דז"א. ונודע כי הת"ת הזה של עתה היה בתחילה בחינת יסוד אשר שם הוא מקום אחיזת הנוקבא, ולכן בהגיענו עתה אל מלת "והנורא" שהוא הת"ת דז"א, והנה שם הוא מקום הנקבה מחצי הת"ת הזה ולמטה (שהוא מתחת החזה כנודע), וזה החצי תחתון של הת"ת הזה נעשה אל הנוקבא בחינת כתר בבחינת אור מקיף כנ"ל. וזהו אל עליון כנודע, כי הכתר נקרא "אל עליון" כנ"ל. וגם אימא עלאה אשר ע"י נעשה כל זה גם היא נקראת "אל עליון".

גומל חסדים טובים -- הוא סוד נצח-הוד בלבד המחודשים הנעשים עתה בז"א ובאים לו בסוד תוספת; כי הוא אין לו מחלקו רק בחינת ו"ק בלבד, וכבר נתעלו ונעשו בחינת חב"ד וחג"ת שלו כנודע. ובבחי' ז"א נאמר "חסדים" בסוד חסדי דוד ובבחינת נוקביה נקראים "טובים" לפי שהם נעשים לה בבחי' מוחין דחו"ב שבה. כנודע כי ז"א יש לו ד' מוחין (שהם כחב"ד) ונמשכו בו מחצי תחתון של הת"ת ומנה"י דאימא, אבל נוקבא אין בה רק בחינת כתר ותרין מוחין (חכמה ובינה) נמשכו אליה מחצי תחתון דת"ת ומנצח-הוד דז"א, אבל מן היסוד דז"א לא נעשה דעת בנוקבא בסוד נשים דעתן קלה. אבל לפעמים מכח ההארה הגדולה של הכתר שבה נעשה בה בחי' דעת, אמנם איננה כז"א שיש לו ד' ספירות שלימות, כחב"ד.

קונה הכל -- כבר ידעת כי בינה עד הוד אתפשטת. ונמצא שעדיין חסר בחינת היסוד החדש אל ז"א. וענין המשכתו הוא באופן זה: כי נודע דאבא ואמא אתכלילו במזלא שהוא מדת 'ונקה' (שהוא שם אהי"ה במלוי יודין כנזכר), ובכח ההארה הגדולה אשר להם כד אתכללו בההוא מזלא (אשר נתבאר עניינו במקום אחר כי האי מזלא מתלבש בתוכם בסוד מוחין שלהם ואין זה מקום ביאורו), ועי"כ יש כח באבא ואמא לעשות בחינת היסוד החדש בז"א. לפי שההוא מזלא נקרא 'דעת'; כנודע כי אבא ואמא הם חכמה ובינה והמזלא הוא הדעת שלמעלה מהן. ולכן נמשך ממנו אור גדול אל הדעת אשר בין אבא ואמא ומשם נמשך להעשות יסוד בז"א. וזה נרמז במלת "קונה הכל". כי ע"י המזל הנקרא "ונקה", שהם אותיות קונה, נתקן ונעשה היסוד דז"א הנקרא "הכל". ונמצא כי היסוד דז"א נעשה לסיבת הארת אבא ואמא דאתכלילו במזלא כנ"ל.

אבל אח"כ כאשר בא לעשות תיקון הנוקבא -- מתחלקת ההארה זו באופן זה: כי מבחינת ההארה שקבל היסוד דז"א מן אבא -- הנה משם נעשו חג"ת דנוקבא. וזהו וזוכר חסדי אבות (שהם חג"ת דנוקבא). ולהיותם נמשכים מההארת אבא -- לכן נאמר בהן "וזוכר" מצד זכור שבאבא. אבל מבחינת ההארה שקבל יסוד דז"א מן אימא נעשו נה"י של הנוקבא, וזהו "ומביא גואל לבני בניהם" -- כי בחינת הגואל מצד אימא הוא, ו"בני בניהם" הם נצח הוד שבנוקבא. וביאר כי אלו החג"ת והנה"י הם בנוקבא הנקראת 'שמו'. וזהו למען שמו. וכל זה נעשה ע"י החסד הנקרא 'אהבה'. וזהו מה שאומרים באהבה.

והנה כבר הודעתיך כי אותה נקודה של המלכות הנקראת 'פסיעה לבר' תחות אות וא"ו כנ"ל, תמיד היא עומדת שם לעולם. וזו היא בחינת המלכות ספירה עשירית שבז"א אשר ע"י נגמר ז"א להיות בן י' ספירות. ואע"פ שאמרנו לעיל בתחלת הדרוש הזה שבעת שנתמעטה הנוקבא ירדה אותה נקודה הנקרא 'פסיעה לבר' למטה בעולם הבריאה -- עם כל זה ודאי הוא שנשאר רשימו למעלה בסיום אות הוא"ו. וזהו סוד מ"ש בתיקונים ובזוהר שהיסוד ומלכות אינם נפרדים לעולם. והענין הוא בבחינת זו שאמרנו.

גם זהו סוד קוצה של דלת ד"אחד" שנתבא בספר התיקונים תיקון מ"ב ד' פ"ד ע"ב. ואין אנו צריכים עתה להזכירו כי בחינה זו לעולם עומדת היא שם תדיר כנ"ל וכנודע. וזכור ההקדמה זו ואל תטעה בה במה שכתבתי לעיל בתחילת הדרוש הזה.


דרוש ה - כונת ברכת אבות מלוקט מכמה דרושים קטניםעריכה

בכונת ברכת אבות מלוקט מכמה דרושים קטנים.

אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתךעריכה

אדני שפתי תפתח כו’ -- תכוין כי שני בחינות מיני דינים יורדים מלמעלה.

( בחינה א' )
האחד היא כי יורדים לז"א ש"ך ניצוצין של דינים ושרשם הם מן ל"ב נתיבות חכמה, כל אחד כלול מי' - הם ש"ך. ואח"כ הם יורדים מז"א אל נוקביה הנקראת 'אדני'. ולכך ש"ך הם בגי' ה' פעמים 'דין' שהם בחמש שמות של "אדני". והענין הוא כי אלו הם בחי' ל"ב "אלהים" שיש באימא שבאו לה מל"ב נתיבות חכמה. והנה שם "אלהים" יש בו ה' אותיות ושם זה הוא בבינה אשר היא סוד ה' ראשונה דהויה. ולכל אלו הסיבות נתחלקו ש"ך נצוצין אלו לחילוק ה' פעמים דין כנזכר.

ואמנם מה שצריך לכוין עתה הוא להמתיק אלו הש"ך דינים אשר בנוקבא דז"א הנקראת 'אדני' ולמתק אלו הה' פעמים דין אשר בה. והענין הוא שעד עתה נוקבא דז"א עומדת בבחינת 'נער', חסר ה', שהם הש"ך נצוצין הנזכר. ואינה ראויה לזווג. ועתה בעמידה צריכה להזדווג עמו. ולכן עתה -- שכבר אנו בעולם האצילות בפסוק זה קודם העמידה -- אנו מקדימין לתקנה ולעשותה נערה בה"א כדי שתהא ראויה אל הזווג בסוד "ובזה הנערה באה אל המלך" הנזכר בזוהר פרשת פקודי. ואופן תיקונה הוא שנמתיק אלו הה' פעמים דין אשר בה ע"י שרשה שהיא הבינה; כי אין הדין נמתק אלא בשרשו כנודע. וזה ע"י שנמשיך ה' אלפין מן ה' שמות אהי"ה שבבינה ונמשכים אל ה' פעמים "דין" שבנוקבא דז"א, ויעשו ה' פעמים אדני ממותקים.

גם דע כי אלו הה' היתירים על מספר ש"ך אשר על ידם נמתקים הם סוד החמשה גבורות מנצפ"ך כי הם שרשים אל הש"ך דינים ועל ידם נמתקים.

גם על דרך זה תכוין למעלה כשתמתיק הש"ך דינים הנ"ל על ידי הה' אלפין שהוספת עליהם כנ"ל -- תכוין כי אותם הה' אלפין הם סוד ה"א תתאה של הויה הנזכר ועל ידה נעשים שכ"ה, ונמתקים ונעשית 'נערה' בתוספת ה"א. וזה תכוין בתיבת "אדני".

( בחינה ב' )
גם יש בחינה שניה של דינים כנ"ל והם סוד ה' גבורות של מנצפ"ך הנ"ל אשר בתחלה יורדים אל הגבו' ומשם יורדים אל נוקבא דז"א והם בגי' פ"ר כמנין מנצפ"ך. וגם פ"ר ניצוצין אלו -- גם הם צריכין להמתק ע"י שרשם, שהם ה' גבורות עליונים למעלה, ואז נעשין 'פר"ה' כענין ש"ך ושכ"ה -- פ"ר ופר"ה. ואז נמתקים.

וכוונת מיתוקם הוא בתיבת אדני. והוא כשתצייר ציור א בציור יור שהוא רי"ו. ותחברנו עם ג' אותיות האחרות שהם דין -- יעלו פ"ר; שהם פ"ר ניצוצין. והרי נרמזו הפ"ר דינין.

ואמנם אופן כונת מיתוקם הוא כך: כי תכוין אל מה שנודע שהנוקבה בהיותה בפני עצמה נקראת "אדני" ובהיותה נכללת עם י' ספירות האצילות הנכללים בשם יהו"ה כנודע תהיה הנקבה נרמזת באות ה' אחרונה של ההויה הנזכר. ונמצא כי זהו מה שתכוין, שתמשיך הארת ה' אחרונה הנזכר אל שם "אדני" המורה בציורו הנ"ל אל פ"ר דינין הנזכר, ואז יהיה פר"ה. והרי נתמתקו ב' בחינות הדינים הנזכר:


עוד ראיתי לאדם אחד כונה אחרת במלת "אדני", ובזה הכוונה מצאתי בה גם כן חילוק ושינוי לאדם אחד. ואכתוב שתיהן.

  • האחד היא כי בתיבת "אדני" צריך שתכוין להמתיק הש"ך דינים בסוד השיניים, ואח"כ להמתיקם עוד שנית בתיבת "שפתי" בהיותם יוצאים יותר לחוץ שהם בחינת השפתים. וכך הוא ביאור הענין.
הנה ל"ב שיניים הם סוד ל"ב נתיבות החכמה (שהם ש"ך דינין הנזכר), והם י"ו שיניים למעלה וי"ו שיניים למטה. ונרמזים בא' של "אדני" בהיותך מחלק הוא"ו של בינתים לב' ווין כזה -- א -- כי חצייה לאורכה תחברנה עם מים העליונים, יוד עילאה, ופנים תחתונים של רקיע שהוא חצי הואו לארכה עם מים תתאין יוד תתאה. ונמצא י"ו לעילא י"ו לתתא -- הרי ל"ב שיניים. ואלו הל"ב שיניים הם נשרשים בלחי העליון ולחי התחתון והשיניים תקועים תוך שני החניכים שבהם, והם חיך העליון ותחתון, והם שמות "אלהים"; כי חיך העליון הוא אחוריים פשוטים של "אלהים" שעולה ר' וכן גם חיך תחתון אחוריים ד"אלהים" העולה ר'. ואלו האחוריים שהם החניכים הם דינים גמורים אשר בהם נשרשים ותקועים הל"ב שיניים.
ונמצא כי י"ו שיניים העליונים עם ר' של חיך העליון הם רי"ו שעולים בגי' גבורה. וכן י"ו שיניים התחתונים עם ר' של חיך תחתון -- הרי רי"ו שני. וב' פעמים רי"ו גי' תבל והוא סוד כל הגבורות וכל הדינין. (ואמנם ע"י טחינת השינים הם מפררין ומדקקין הדינין וממתיקין אותם כמבואר אצלינו באורך בענין אכילה ושתיה דיום הכפורים ועי"ש).
והרי נתבאר איך הל"ב שיניים נרמזים בציור אות א' מן אדני. ונשאר ממנו אותיות דין להורות כי כאן שני שרשי הדינים שבשני החניכים כנזכר, ומתמתקים ע"י השיניים כנזכר, ואח"ך יוצאים יותר לחוץ אל השפתים במלת "שפתי" ונמתקים יותר. ותכוין במלת "שפתי" כי השפתים הם אותיות בומ"ף כנודע והם בגי' ב' פעמים דין שהם ב' שרשי הדינין שבשתי החניכים הנזכר (שהם נרמזים באותיות דין של אדני כנזכר), ועתה הם מתמתקים ע"י השפתים שהם אותיות בומ"ף העולים ג"כ בגי' דין דין. האמנם מיתוקם הוא בבחינת גימטריה אחרת והוא ע"י ד' מלויים של ד' הויות עסמ"ב שהם בגי' בומ"ף:
  • וכאן ראיתי שינוי לאדם אחר וזהו:    כי הנה כוונת מיתוק השיניים בציור אלף של אדני -- לא כתב אותם. אמנם בתיבת "שפתי" -- שם כתב באופן זה שנכתוב. והוא, כי הנה שפתי הם אותיות בומ"ף שהם גי' ב' פעמים דין כנגד שני בחינות הנזכר לעיל של כל הדינים (שהם ש"ך ופ"ר). ושרשי ב' דינין אלו הם נשרשים בב' פעמים רי"ו שיש בשתי החניכים. ול"ב השיניים הנ"ל שהם ב' פעמים גבורה כנגד שני בחי' דין של ש"ך ופ"ר. ושני בחינות דינין אלו ושאר הדינין של החניכים כנזכר -- הכל תמתיקם על ידי ד' מלויי עסמ"ב העולים בגי' בומ"ף. עד כאן הוא השינוי.


תפתח -- תכוין בסוד הנקודה הנקרא "פתח" שהוא בחכמה, והיא הויה דע"ב דיודין שיש בה ארבע יודין, כל א' כלול מעשר -- הרי ת' של ת'פתח. והכוונה היא לכוין לזווג אבא ואמא בבחינת זיוג העליון הנעלם בסוד הפה, שהם החיך והגרון (שהם אבא ואמא), והם אותיות גיכ"ק ואחה"ע והם בגי' רי"ו ואחד יותר. והכונה היא כי רי"ו הם הדינים (והם בגי' גבורה), והם נמתקים ע"י האחד היתר הכולל להן והוא סוד אל"ף הממתקם כנ"ל.

ופי -- תכוין להמתיק שני גבורות מן החמשה של מנצפ"ך, והם מ"ן שהם בגי' פי הנרמז בתיבת "ופי". ומיתוקם הוא ע"י ארבעה יודין שבהוי"ה דע"ב וג' יודין שבהויה דס"ג -- הרי ז' יודין. ובאות אלף של "אדני" יש ב' יודין ואות ו' באמצע הב' יודין (כנזכר לעיל) -- תחבר שני יודין עם הז' -- יהיו הכל בגימט' פי.

והענין הוא כי שני יודין אלו עם הוא"ו שבאמצע (הנחלקת לשתי ווין כנ"ל) הם הי"ו שינים העליונים וי"ו שינים התחתונים. וכאשר השפע והדינין יורדין מן אבא ואמא הנקראים ע"ב וס"ג (שבהן ז' יודין) יורדין‏[1] לז"א הם נטחנין תחילה ע"י השינים הנזכר שבפה העליון שה"ס השחקים הטוחנים את המן. וכאשר הז' יודין נטחנין תוך הב' יודין שבשינים -- מתמתקין שם ונעשה הכל מן. וזהו מה שאמרו חז"ל "למה נקראו שמם שחקים ששוחקים מן לצדיקים". ואות ו' של ופי הוא סוד ו' שבאות אלף הנזכר.

גם תכוין כי פי הוא הויה דס"ג. ועם כ"ב אותיות היוצאות ממנה -- הרי פ"ה. ועם חמש מוצאות של הפה שמהם יוצאות הכ"ב אתוון -- הרי צ' כמנין פ"י. וכונה זו היא להמתיק ע"י בחי' זו אל כל הדינים של שתי אותיות מ"ן דמנצפ"ך.

יגיד תהלתך -- ר"ל ימשיך (ע"י כוונה הנזכר) את תהלתך (שהוא האור העליון) אחרי צאתו מהפה ולחוץ, ימשיכהו למטה. ו"יגיד" לשון המשכה בלשון תרגום, ו"תהלתך" הוא הארתך מלשון (איוב כט, ג) "בהילו נרו עלי ראשי". אמנם הכונה זו היא שתכוין במלת "יגיד" להמתיק הכ"ב אתוון וה' אותיות מנצפ"ך שהם כ"ז כמנין 'יגיד'.

ופי יגיד תהלתך -- תכוין שישפיע וימשיך השפע עד הבריאה הנקרא 'תהלתך'. כי הבינה נקרא 'תהלה' והיא מקננת בכורסיא. וכבר נתבאר אצלינו לעיל כי פסוק זה הוא בבחינת היכל קה"ק דבריאה, וכונתינו להמשיך בו שפע מן האצילות כדי שיוכל לעלות אח"כ באצילות ולהכלל שם בתיבת "ברוך" דהוא ריבויא דברכאן כנזכר אצלינו, ועי"ש.

גם במלת "יגיד" תכוין כי הנה כבר רמזנו אות א’ של "אדני" בתיבת "ופי" כנזכר לעיל ונשארו אותיות דין מן "אדני", ולכן תכוין כי זו הן' פשוטה (שהיא דין של אדני) תעשה כפופה ותחזור להיות ני"ד, ואז תקח היו"ד ראשונה שעל גבי האלף דאדני ותושיבנה למטה במושב תחתית הנון כפופה ותהיה גימל, ויהיה גיד. וגם היוד האחרונה של האלף תחברנה לאותיות גיד ויהיה יגיד. ועי"כ מה שהיה בתחילה 'דין' של אדני נתמתק ע"י שני היודין של האלף ונעשה 'יגיד', שהוא המשכת שפע ורחמים.

גם תכוין במלת יגיד אל ז' יודין שבהויות ע"ב וס"ג שהם הדינים והם סוד גד של יגיד. ותחבר עמהם ב' יודין של האלף הנזכר כדי למתק הז' יודין ויהיה הכל יגיד; כי יו"ד אחד מיתקה ג' יודין דס"ג, ויו"ד אחרת מיתקה הד' יודין דע"ב, וזהו יגיד -- י"ג י"ד.

גם תכוין בר"ת של ו'פי י'גיד ת'הלתך שהם תי"ו, ותכוין להמתיק כל הכ"ב אותיות מאלף עד תיו שנרמזה בפה העליונה בתיבת "ופי" כנ"ל. ולכן נרמזה תיו בהפוך -- וי"ת -- לרמוז שהיא מחוברת ופונה פניה לאחור כלפי כל הכ"ב אותיות הקודמות אליה.

וס"ת הנזכר ידך, והוא סוד הה' גבורות דמנצפ"ך אשר שרשם בה' אצבעות היד כנודע. ותכוין למתקם ע"י שם בוכ"ו (שהוא תמורת שם אהי"ה כנודע) והוא בגי' ידך אשר הוא יורד מן הבינה אל המלכות ועי"ז מתמלאת המלכות בל"ד אותיות דמילוי המילוי של אדני (שהם בגי' "ידך"); כי בכח השם הנזכר מתמלאת היא כך. ושמור כלל זה. גם תכוין למתק את מנצפ"ך הנזכר בתיבת "ידך" הנזכר עם ד"ל אותיות מילוי אדני. והרי הם שני מתוקים.

ענין כוונת ברכת אבות של העמידה נתבאר אצלינו כוונתה בענין תיקון פרצוף רחל. ואמנם יש זמנים שצריך לכוין בה ללאה כמו מראש השנה עד שמיני עצרת או במנחה וערבית דכל ימי השנה. ושכחתי אופן הכוונה מה היא. ושמעתי מהר"י כהן שאמר שזהו מ"ש מורי ז"ל:

כי באומרו "אלקי אברהם כו'" היא כניסת המוחין דז"א עצמו על דרך מה שנתבאר אצלינו עד שיאמר "ואלקי יעקב" כי אז היא בחינת הדעת דז"א ושם הוא היסוד והמלכות דאימא כנודע, ושם הוא התחלת בנין פרצוף לאה הנעשית מהמלכות דאימא. ושם תתחיל לכוין בלאה באופן זה: כי "האל" הם אותיות לאה. וכבר ידעת כי לאה יוצאת מן סיום הדעת דז"א שהוא שיעור אורך הגרון עד החזה. ונמצא כי שיעור קומתה הוא הגרון וחג"ת. וזהו סוד "האל" שהוא הגרון (כמבואר אצלינו). "והגדול הגבור והנורא" הם חג"ת. והרי נשלם בנין לאה וחוזרת פנים בפנים עם ז"א בבחינת נקודה אחד בלבד במקום החזה. ותכוין זה בתיבת "אל עליון" על דרך מה שכתבנו בתיבת "באהבה" בענין רחל שחוזרת עם ז"א פנים בפנים בסוד נקודה תחת היסוד -- כך הוא בלאה בתיבת "אל עליון" ובשאר התיבות, שמשם ואילך אנו מגדילים אותה עד ראש ז"א ממטה למעלה. ויש פעמים שאנו צריכים שתהיה גדולה לאה בכל שיעור קומת ז"א ואז צריך לכוין כי כל מה שהגדלנו אותה מן החזה עד הראש ממטה למעלה אנו חוזרין להגדילה עוד מלמעלה למטה ומתפשטת עד סיום רגלי ז"א והיא שוה כמוהו.

והנה כל אלו הכוונות צריך לכוונם בתיבות שמן "אל עליון" עד סוף ברכת אבות. אבל אינני זוכר האיך.

ברכת אתה גבורעריכה

כוונת "אתה גבור" כבר נתבאר שיכוין לשם אכדט"ם בהויה ד"ברוך אתה ידוד מחיה המתים". והענין הוא כי שם הנזכר הוא תמורת 'אלהים' כנודע, והוא בגי' ע"ד, ע' וד' הגדולות ד"שמע" ו"אחד". ושם הנזכר יוצא מפסוק "כ'י ט'ובים ד'ודיך מ'יין" בראשי תיבות, וחסר ממנו אות א'. וכן שם ס"ג ועשרה אותיותית בגימטריה ע"ג, וחסר א'. ולוקחו משם אהי"ה. ע"כ.

אתה גבור כבר נתבאר לעיל כי בברכת אבות נתקנה המלכות ונבנית ועלתה עד מקומה וכל זה על ידי החסד המעלה אותה בסוד "והוכן בחסד כסא" כנ"ל. ועתה הוא בסוד הגבורה בסוד "שמאלו תחת לראשי". והענין הוא כי הנה רחל עתה היא עומדת בצד שמאלו דז"א שהוא בהוד שבו, ונמצא כי ראשה הוא כנגד זרוע שמאלי דז"א, והוא נותן יד שמאלו תחת ראשה. ויעקב בצד ימינו כנ"ל.

גם תכוין כי ראשי תיבות "א'תה ג'בור ל'עולם א'דני" הוא אגל"א; גם הוא בגי' בוכ"ו עם הכולל, והוא חילוף שם אהי"ה כנ"ל. והענין יובן עם מה שנתבאר לעיל בענין "מלך עוזר ומושיע ומגן" כי האור היוצא מן הנה"י דאימא אשר בתוך ז"א להאיר ולתקן את המלכות הוא שם בוכ"ו (חילוף שם אהי"ה) ושם נתבאר כי על ידי שם זה -- שהוא בגי' ד"ל -- נגדלת המלכות שיעור קומתה בסוד אורך היריעה האחת ל' באמה ורוחב ד' באמה; כי שם בוכ"ו הוא ארבע אותיות רוחב היריעה ובחשבונו הנקרא "ארכו" הוא ד"ל. וזהו אורך ורוחב קומת המלכות הנקרא "יריעה". ועל ידי הארת שם בוכ"ו הנזכר (שהוא בגי' ד"ל) יש אל המלכות עתה שם הקדוש הזה הנקרא שם הגבורה שהוא אגל"א וגם הוא בגימטריה ד"ל ונרמז בר"ת את"ה גבו"ר לעול"ם אדנ"י.

גם נקרא עתה שם 'אדני' במילואו אשר יש בו ד"ל אותיות כזה:  אלף למד פה דלת למד תיו נון ואו נון יוד ואו דלת. וזהו שאומרים "אתה גבור לעולם אדני" -- כי המלכות (הנקראת 'אדני') נגדלת עתה בשיעור קומתה, שהם ד"ל אותיות השם הזה במילואו שהוא סוד שיעור קומתו של השם הזה. ונמצא כי מכח הארת בוכ"ו שהוא בגי' ד"ל נגדלה המלכות ונעשית שם אדני בד"ל אותיות מילואו וגם נקרא שם אגל"א העולה בגי' ד"ל.

גם תכוין כי ראשי תיבות "אתה גבור לעולם אדני" הוא בגי' י"ה במילואו ביודין -- יו"ד ה"י. ותכוין במלת אתה למה שנזכר באדרא רבא על פסוק "וגבורותיך יגידו" כי אלף וארבע מאות וה' גבוראן מתפשטן בחוטמא דז"א. ושם ביארנו כי הם מתפשטים ונשרשים בה' גבורות הנקרא מנצפ"ך לפי שהנה הם ה' גבורות וכל אחד כלולה מכולם -- נמצא שהם ה' פעמים מנצפ"ך (אשר עולה בגי' פ"ר) וה' פעמים פ"ר הם בגימטריה אלף וד' מאות. ועם ה' גבורות שרשים של כולם הם אלף ות' וה' גבוראן. וזהו סוד "אתה גבור" -- כי הגבורות מתפשטות למנין אתה שהם אל"ף ות' וה’. והענין הוא כי הנה כל הגבורות ניתנות אל המלכות והנה הם ה' גבורות מנצפ"ך שהם שורש לכל הגבורות שבעולם המתפשטות מהן לאין קץ לאלפים ורבבות. האמנם בכללותם הם אלף ות' וה' לסיבה הנזכר.


גם תכוין בברכה זו כי הנה נזכר בברכה זו ענין תחיית המתים ה' פעמים. והענין הוא בשני בחינות:

( בחינה א' )
האחת היא כמ"ש במקום אחר כי כל העולם הוא מבחינת הבירורין של ז' מלכי אדום שמתו ואח"כ אתבסמו, וכל פרצופי זו"ן נתקנו ועמדו ע"י מה שמתלקטים ומעלים מן בירור אלו השבעה מלכים. ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ניצוצות חדשים משונות זו מזו (כמבואר באורך בדרוש התפילין). ונודע כי ה' פרצופין יש בעולם האצילות (שהם אריך אנפין ואבא ואמא וזו"ן) וכנגדם יש ה' בחינות של אחוריים שנפלו בקליפה, ומהן אנו מבררין כל הבירורין. וכנגדם הוזכרו ה' פעמים תחיית המתים בברכה הזו. האמנם עיקרם בפי' אינם אלא ד' פעמים והוא כי נודע שאבא ואמא הם תדיר בחיבורא חדא ונמצאו ד' בחינות לבד -- אריך אנפין אחד, ואבא ואמא שתים, וז"א ג', ונוקבא ד'.

( בחינה ב' )
והבחינה השניה היא כי הנה בברכת אבות הוצרכו זו"ן ללקט בירורים ה' פעמים, ונמצא כי ה' מיני ברורים היו.

  • בירור א' לתת מוחין לז"א.
  • בירור שני ליעקב, והוא כי הנה בעת כניסת נה"י דאימא בז"א יצא יעקב מן היסוד דאבא.
  • בירור ג' גם כן ליעקב, והוא כי כאשר נסתלקו המוחין מז"א ונכנסו ברחל, נסתלקו בחי' יעקב ונכנסה ברחל. וכשחזרה רחל פנים בפנים וחזרו נה"י דאימא ונכנסו בז"א כבראשונה -- חזר ויצא יעקב למקומו באורות יותר גדולים מבראשונה, לפי שעתה הם מבחי' פנים בפנים.
  • בירור הד' לרחל, והוא מה שביררה ולקחה כדי להבנות ולהתקן בהיותה אחור באחור.
  • בירור ה' גם כן לרחל, והוא מה שביררה ולקחה להתקן בבחינת פנים.

והרי הם ה' מיני בירורים שנתבררו משבעה מלכים שמתו. ועתה בהתלקטות הניצוצות ההם חזרו וחיו אלו הניצוצות שנתלקטו ונתבררו ולכן אנו מזכירין כחו הגדול יתברך שהוא מחיה המתים בה' מיני תחיות אלו.

גם תכוין כי כמו שאלו הה' בירורים נתבררו לשעבר לצורך תיקון ז"א ותיקון יעקב ורחל להביאם פנים בפנים -- הנה ג"כ אנו צריכים לברר עוד מחדש ה' מיני בירורין אחרים לצורך נשיקין ולצורך הזווג שלהם. ונמצא כי ה' מיני בירורים היו בתחילה ועוד אנו צריכין אל הה' מיני בירורים אחרים לצורך נשיקין ולצורך זווג. וכנגדם הוזכרו ה' פעמים תחיית המתים בברכה זו.

  • ובאומרך "מוריד הטל" יכוין אל שם יה"ו במילוי אלפין העולה בגי' ט"ל. ויכוין להוריד ג' אותיות אלו במילויים אל ה' אחרונה. וזהו הט"ל - ה' ט"ל.
  • גם יכוין אל שם כוז"ו (תמורת שם ההויה באלפא ביתא) שגם הוא בגי' ט"ל.
  • גם יכוין אל שם ההויה בד' מיני מילוייהם שהם עסמ"ב ובהם ט"ל אותיות.

גם יכוין בד' מילוים אלו באופן אחר. והוא,

  • כי ר"ת מ'וריד ה'טל - מ"ה, והוא הויה דאלפין.
  • וב"מחיה מתים ברחמים רבים" יכוין כי מחיה גי' ס"ג
  • וב"מכלכל חיים בחסד" יכוין אל הויה דע"ב שהוא בגי' חסד
  • ובברכת "אתה קדוש" יכוין להויה דב"ן (כמ"ש במקומו)‏[2].

ובאומרך "סומך נופלים" יכוין אל שם אכדט"ם הנזכר בזוהר פר' פקודי. ושם נאמר שצריך לכוין בברכת אתה גבור אל שם הזה והנה זה מקומו ב"סומך נופלים". והענין הוא כי שם אכדט"ם הוא תמורת 'אלהים' באלפא ביתא באותיות שלפניו (כנודע בכונת העומר), וכבר ביארנו בענין כונת ד' כוסות דליל פסח כי השם הזה דאכדט"ם הוא הקטנות השנית דז"א והוא בסוד חג"ת דתבונה הנכנסין בסוד מוחין בז"א ועיי"ש. והנה ע"י שם זה סומכת התבונה את הנופלים (שהם זו"ן) שנפלו בתוך הקליפות בעונות ישראל ונתמעטו שם כנ"ל.

גם תכוין בברכת "אתה גבור" כונה אחת קטנה. כי כבר ביארנו שיכוין לשם אכדט"ם, ויכוין אותה ג"כ בהויה ד"ברוך אתה ה' מחיה המתים". והוא בגי' ע"ד והם ע' ד’ גדולים מתיבת "שמע" ומן תיבת "אחד"‏[3] ויוצא מפסוק כ'י ט'ובם ד'ודיך מ'יין בראשי תיבות. וחסר ממנו אות א'. וכן שם ס"ג ועשר אותיותיו בגי' ע"ג. וגם הוא חסר ממנו אות א'. ולוקחו משם אהי"ה:

ברכת אתה קדושעריכה

בברכת "אתה קדוש" תכוין כי הנה בברכת "אתה גבור" נותן שמאלו תחת לראשה כנ"ל ועתה בברכת "אתה קדוש" הוא "וימינו תחבקני", כי הימין מחבק אותה ומחברה עם גופא דיליה; ת"ת, קו האמצעי. וזהו סוד מה שנזכר בזוהר כי בברכת אתה קדוש הוא לחברה אותה באמצעיתא.

ובאומרו "בכל יום יהללוך סלה" תכוין אל הויה דב"ן שהוא בגי' בכ"ל וכמו שנתבאר לעיל בברכת "אתה גבור", ועיי"ש.


דרוש ועריכה

דרוש ו' -- כולל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות וי"ג אמצעיות. ועיין היטב בתפלת עמידה דערבית דליל שבת.

ובתחילה שמעתי דרוש זה באופן א' וזה עניינו.   

  • דע כי ג' ברכות ראשונות הם סוד חג"ת הראשונים דז"א בהיותו בן ו' קצוות בלבד. ואח"כ כשנגדל נעשו לו בחינת חב"ד שבו. [וכמו שנתבאר לעיל בסיום ברכת אבות על "ברוך אתה ה' מגן אברהם" בסוד "והוכן בחסד כסא" שהוא החסד ששימש אחר כך לבחינת חכמה שבו]
  • וג' ברכות אחרונות הם סוד נה"י שבו הראשונים (אשר אחר שנגדלו נעשו בו בבחי' חג"ת שבו)
  • וי"ב ברכות אמצעיות הם באים בסוד 'תוספת'. פירוש: כי הנה בתחילה לא היה ז"א רק מו' קצוות בלבד (שהם בחי' הג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות כנזכר), והנה אלו הו' קצוות אינם צריכים לבא ע"י תפלתינו ומעשינו כי מעצמם הם בו אבל התוספ' הניתוסף אח"כ בז"א הוא ע"י מעשינו ותפילתינו.

ואמנם בחינת התוספת הנוסף אח"כ הנה הם ג' ספירות בז"א, שהם נה"י המחודשים בו (כמבואר אצלינו בסוד "כונן שמים בתבונה"), וט' ספירות אחרות אל הנוקבא (לפי ששורשה לא היה אלא נקודה אחד בסוף אות הוא"ו כמבואר אצלינו בפ' בלק על פסוק "אשורינו ולא קרוב"). הרי הם י"ב בחי' של התוספת כנגד י"ב ברכות אמצעיות.

ולהיות כי יש עוד בחינה אחרת והוא הכתר דז"א אשר גם הוא בא בסוד תוספת. וקודם שקלקלו המינין היה בא מעצמו שלא על ידינו, וזה לרוב גדולתו ומעלתו. אבל אחר שרבו המינין ונתקלקלו בזמן רבן גמליאל ונתרבו הקליפות, אז נסתלק בעון הדור, אז הוצרכו לתקן ברכת המינין ועל ידי ברכה זו הוא בא גם הכתר דז"א על ידי תפלתינו ומעשינו. וביאור ענין זה נתבאר באורך בפר' ויקרא ד"ג וד' ע"א ברעיא מהימנא בפסוק "באתי לגני אחותי כלה", ועיי"ש דרוש נחמד.

ואמנם הג' נה"י אחרונים שנתוספו לו בתוספת הם בחי' ג' ברכות ראשונים שבאמצעיות, והם

  • אתה חונן
  • והשיבנו
  • וסלח לנו

ואלו נעשו אל נוקבא בחינת ג' מוחין שהם חב"ד שבה.


ופעם אחד שמעתי ממורי ז"ל כי י"ג אמצעיות דשאלת צרכיו הם בחי' י"ג מדרגות שבעולם האצילות על דרך י"ג מדרגות שיש בעולם היצירה (שהם בישתבח כנזכר שם) ועל דרך י"ג מדרגות שבעולם העשיה (שהם ר' ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת, ועי"ש עניינם).


אח"כ שמעתי דרוש אחד גדול נמשך עם מה שנתבאר לעיל בסדר העמידה וזה עניינו בענין י"ב אמצעיות.
דע כי בג' ראשונות נתקנה המלכות פנים בפנים;

  • בברכת אבות נעשה חיבוק הימין בשם ע"ב שבימינו,
  • ובברכת אתה גבור נעשה בחי' "שמאלו תחת לראשי",
  • ובברכת אתה קדוש נעשה החיבוק ע"י ימין המחבקה בגופו, שהוא הת"ת שבו.

והנה כל זה שנתקן עד עתה במלכות היה ע"י אימא עילאה המתקן אותה בסוד שם בוכ"ו (כנ"ל בסוד ברכת אבות במלך עוזר ומושיע ומגן ובתחילת ברכ' אתה גבור). ועתה ענין הי"ב אמצעיות הם לתקן אותה מצד ז"א עצמו ולהאיר אליה מאור שלו עצמו אל כל ט' ספירות הבאות לה דרך תוספת כנ"ל (דמעיקרא אין בה רק בחי' נקודה קטנה אחד בלבד אשר מציאות ענין נקודה זו נבאר עניינה בברכת למשומדים ועיי"ש היטב). וענין הארה זו נקרא "נשיקין" כי אחר שנעשה חיבוק בברכת אתה קדוש באים עתה בחינת הנשיקין. והוא כי עד עתה ז"א מתחיל להאיר בכל י' ספירות, כי אחר אשר כבר נעשו ונתקנו מחדש כל י' ספירות מן הנה"י דאימא עדיין היא צריכה עתה לקבל הארה מן ז"א עצמו מן הנה"י שלו אל כל הי' ספירות שבה (כמבואר אצלינו בהרבה מקומות כי הי' ספירות דנוקבא נעשין מן הנה"י דז"א).

ולכן צריך לכוין להמשיך הארה מן הנה"י דז"א אל הי' ספירות שבה באופן זה:

  • כי מפרק ראשון דנצח דז"א יכוין להאיר אל ספירת החכמה שבה,
  • ואח"כ מפרק הראשון דהוד שבו אל ספירת בינה שבה,
  • וכן על דרך זה עד תשלום נה"י ותשלום הי' ספירות שבה.

ונמצא כי ברכת אתה חונן וברכת השיבנו הם ב' מוחין חכמה ובינה שלה, וז' ברכות שלאחריהן הם בחי' השבעה נשיקין היוצאין מפיו אל פיה בסוד רוחא ברוחא ונכנסין לתוך פיה ומתקנין ז' ספירות תחתונות שלה, לפי שאלו הנשיקין הם עולים מתתא לעילא, מן ז' ספירות תחתונות שבו אל פיו, ומשם יוצאין ונכנסין בפיה ויורדין ומתקנין ז' ספירות תחתונות שבה בסוד אור פנימי. ויש עוד ז' נשיקין אחרים והם נמשכין מן ראשו דז"א לתוך פיו ויוצאין משם בסוד הבל פה וניתן אליה ונעשה בה בחינת אור מקיף אליה להיותו אור עליון נמשך מרישא דז"א כנזכר. וכנגד ז' נשיקין אלו נזכרו ז' תיבות בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". ופ"א שמעתי ממורי ז"ל כי י"ב נשיקין הם אלו ולכן בברכה אחרונה של הי"ב ברכות אמצעיות שהוא "אב הרחמן כו'" נאמר בה "שומע תפלת כל פה" -- לרמוז כי אלו הי"ב נשיקין הם באים מן פה העליון של ז"א. ונחזור עתה לבאר ענין י"ב אמצעיות.

י"ג אמצעיותעריכה

אתה חונן כנגד חכמה שבה כנזכר לעיל. ושמעתי מזולתו ששמע ממורי ז"ל וזה לשונו:

אתה חונן כו' הוא בחכמה ודעת דרחל נוקבא דז"א, ע"כ.

והנה כבר נודע מה שאמרו בתיקונים תיקון ע' דף קכ"ח ע"א כי כל ספירה וספירה יש בה הויה א' בניקוד ידוע, והם -- הויה בקמץ בכתר, והויה בפתח בחכמה, והויה בצירי בבינה -- לכן באומרך "ברוך אתה ה' חונן הדעת" תכוין בהויה זו כולה בניקוד פתח לפי שהיא בחכמה שבה כנזכר, יַהַוַ"הַ. ואעפ"י שאמרו שם בתיקונים דהויה דמלכות אין בה שום ניקוד -- עם כל זה כאשר היא מקבלת הארה מבעלה אז כל עשר ספירות מתנקדות על דרך הניקוד שבעשר ספירות שבו.

גם תכוין בהויה זו של החילוף והתמורה שלה שהוא שם כוז"ו שהוא בגי' ט"ל. כי הנה ספירה זו היא ספירת החכמה שבה כנזכר, ותכוין להוריד ט"ל החכמה הזו (שהוא שם יה"ו במלוי אלפין שהוא בגי' ט"ל) ותורידהו אל ה' אחרונה של ההויה אשר היא במלכות כנודע (כי ה' אחרונה היא במלכות על דרך מה שנתבאר לעיל במוריד הט"ל כו'). ותכוין שע"י המשכת הט"ל הזה במלכות יושפע לך מן השם הנזכר חכמה בינה ודעת להבין ולהשכיל בתורה היטב.

השיבנו כולי הוא כנגד הבינה שבה כנ"ל לעיל. אמנם תכוין אל הבינה בבחינת החסד שבה, שהוא סוד המקוה שבה והחסד, שהוא הנותן קומת המלכות, ואיהו קומה דילה בסוד מה שנזכר בזוהר אתא חסד ופריש ענפין וגזעין מתתא לעילא , כנזכר בפרשת אחרי מות. ואותיות קומה ומקוה שוים. ולכן יכוין בהויה מנוקדת בסגול באומרו "השיבנו אבינו לתורתך". ובהויית חתימת הברכה הזו יכוין שהיא מנוקדת בצירי לפי שהיא ספירת הבינה שבמלכות כנ"ל.

סלח לנו אבינו כולי הוא בחסד שבה. ולכן הויית חתימת הברכה מנוקדת בסגול.

ראה נא בעניינו היא בגבורה שבה. ולכן הויה של חתימת הברכה היא מנוקדת בשבא. ושמעתי מזולתי בשם מורי ז"ל כי ר"ת ר'אה נ'א ב'עניינו הוא רנ"ב שהם רנ"ב איברים שבה; שיש בה ד' איברים יתירים על הזכר שהם שני צירים ושני דלתות שביסוד שלה. ורמ"ח וד' -- הרי רנ"ב. וכולם הם מצד הגבורה כנודע.

רפאינו כולי הוא בת"ת שבה. ולכן הוית החתימה מנוקדת בחולם. גם תכוין בברכה זו בר"ת ר'פאינו י'הו"ה ו'נרפא -- רי"ו. גם תכוין בר"ת של ה'ושיענו ו'נושעה כ'י ת'הלתינו א'תה שהם בגי' תב"ל שהוא ב' פעמים רי"ו. והרי ג' פעמים רי"ו בברכה זו. והוא סוד שם ההויה בסוד ג' פעמים רי"ו המבואר אצלינו במקום אחר בענין שכיבת הלילה בקומך בחצות לילה באומרך "אתה תקום תרחם ציון", ושם נתבאר עניינם במלת תרחם -- ג' פעמים רי"ו, ועי"ש:

ברכנו אבינו כולי הוא כנגד נצח שבה. ולכן הויית חתימת הברכה מנוקדת בחיריק.

תקע בשופר כולי הוא בהוד שבה. ולכן הויית החתימה שבה מנוקדת בקיבוץ. ותכוין במלת תקע אל ה' גבורות מנצפ"ך הכפולות שהם בגי' תקע; כי תקע הוא לשון ביאה וזווג (כמו שאמרו רז"ל נפל מן הגג ונתקע ביבמתו קנה). וכל הגבורות שבה הם בקו ההוד השמאלי ומשם ניתנים אל היסוד; לפי שהה' גבורות שבה מתפשטין מחסד שבה עד ההוד שבה ושם הוא סיום התפשטות, ואח"כ כולם מתקבצות אל היסוד שבה והם נמתקות ע"י אימא הנקרא "שופר גדול", וזהו "תקע בשופר גדול".

השיבה כולי הוא ביסוד שבה, ולכן הויית החתימה מנוקדת בשורק. ותכוין כי ר"ת ה'שיבה ש'ופטינו כ'בראשונה הוא שכ"ה, והם בחי' שכ"ה גבורות זכרים (כמבואר אצלינו בפרשת בא דף ל"ח ע"ב, גם נתבאר זה היטב בפר' שופטים בשער המצות במצות ולא ירבה לו נשים כמבואר שם. ועיי"ש בפסוק "כי יהיה נערה בתולה" כי מנצפ"ך נקבות ושכ"ה זכרים). והנה גם אלו השכ"ה דינים זכרים הם ביסוד שבה שהוא ענין ברכה זו של השיבה.

למינים כולי היא בכתר שבה כמו שיתבאר עניינו, ולכן ההויה של החתימה היא מנוקדת בקמץ. ונבאר עתה עניינו.    הנה פעם אחד שמעתי ממורי ז"ל שברכה זו הוא לתקן הכתר דז"א, ופעם אחרת שמעתי שהוא לעשות הכתר שבנוקבא. וכבר נתבאר לעיל ענין שני הדרושים ששמעתי ממורי ז"ל בענין י"ב ברכות אמצעיות; אם הם בז"א או בנוקבא. והנכון אצלי כי שתיהם אמתיים, וצריך לכוין בב' הדרושים בכל ברכה וברכה שני כונות -- אחד בז"א ואחד בנוקבא. וזה פשוט אצלי שכך הוא. ולכן אבאר עתה שני הכונות.

( א ) ראשונה היא בבחי' הכתר דז"א בעצמו לפי שספירת הכתר אינו בא אלא באחרונה אחר שנשלם בט' ספירות התחתונות כנודע, ולכן ברכה זו של למינים באה עתה באחרונה. אבל בחינת הכתר דנוקבא נעשה בה בראשונה, טרם שאר הספירות שבה. ואמנם אין חסר לה עתה אלא בחינת הדעת שבה (לפי שדעתם של נשים קלה כמבואר אצלינו), ועם כל זה אין צריכין להמשיך בה דעת על ידינו לפי שהכתר שבה מספיק לעשות דעת שבה. כי זהו סוד גוף וברית חשבינן חד הנזכר בתיקונים. והוא כי הכתר שבה נעשה מת"ת דז"א הנקרא גופא דיליה ממש, והדעת שבה נעשה מיסוד דז"א הנקרא ברית. וכבר נתבאר שהכתר שלה עולה לה לבחי' דעת. אם כן נמצא כי גוף וברית חשבינן חד. ונמצא כי ברכה זו הוא לכתר דז"א; כי לכתר או לדעת שבנוקבא אין צורך.
( ב ) הכוונה השנית היא זו: כי ברכה זו של המינים היא לעשות הכתר שבה. ולבאר זה צריך שנקדים לך הקדמה, ביארנוה בכמה מקומות ובפרט בדרוש התפילין, והוא כי הנה פעמים כתבנו שנוקבא דז"א רחל מתחילת אצילותה לא נאצלה אלא בסוד נקודה אחת קטנה ואמנם כאשר בא אח"כ עת תיקונה אז באים לה בסוד תוספת הט' ספירות שבה. וטעם הדבר הוא לפי שגלוי היה לפניו יתברך שהבריות עתידין לחטוא לפניו, והנה פגם התחתונים עולה למעלה וכביכול פוגם שם, ואם כל הי' ספירות שבה היו באים בתחילת אצילותה היו משורשים בה ולא היה יכולת להסתלק בעת פגם התחתונים והיה עונשם של ישראל חמור ח"ו. ולסיבה זו המאציל יתברך האציל אותה בסוד נקודה אחד בלבד ושאר נקודות יבואו לה אחר כך על ידי תוספות. וכיון שאינן מושרשים בה נמצא שבעלות פגם התחתונים למעלה וירצו הקליפות להתאחז בהם -- יסתלקו משם, ויעלו וילכו אל המקום אשר באו משם, ולא יוכלו הקליפות למשול ולהתאחז בהם.
ואם תשאל, א"כ למה נאצלה אפי בבחינת נקוד אחד?
  • והתשובה היא לפי שלהיות המלכות בלתי שום נקודה אי אפשר. כי אם אין לה יסוד אחד כל שהוא לבנות עליו שארית הבנין -- אי אפשר לה להתקן כלל בעת התיקון. ולכן הוצרכה ליאצל לפחות בבחינת נקודה א' בלבד ונקודה זו קיימת לעד ואינה מסתלקת אפי' בעת הפגם לפי שכבר נשרשה בה בעת אצילותה ולא באה על ידינו כדי שתסתלק על ידינו בעת החטא ח"ו. אבל שאר הט' ספירות שבה -- שאינם באים אלא בסוד תוספת ע"י כח תפלותינו ומעשינו הטובים -- לכן גם בעת שאנו חוטאים, יכולים לסלקם ולהעלותם משם.
  • עוד טעם אחד והוא כי הנה נקודה זו שנשרשה בה בעת אצילותה היא נקודת הכתר שבה. ולהיותה מדרגה עליונה אין כח בחיצוניות להתאחז בה אף אם יפגמו ויחטאו התחתונים. ואין חשש אם תשאר קבועה שם תמיד.
  • ועוד כי כדי להגיע פגם התחתונים שם צריך שיהיה חטא גדול ועצום מאד וזה אינו מצוי.

והנה בזמן החרבן בימי רבן גמליאל שאז רבו המינים בישראל ועונש פגם המינות חמור מאד ומגיע עד הכתר שבה עם היותו מושרש בה בתחילה אצילותה -- ולכן הוצרכו אז לתקן ברכת למינים כדי לתקן גם את הכתר שבה. ויען שברכה זו נתקנה מחדש -- לא תיקנוה אלא אחר גמר הברכות הראשונות שהם לתקן את הט' שבה.

ואמנם פעם אחד ביארנו כי זו הנקודה הבאה מושרשת במלכות בעת אצילותה היא בחינת מלכות שבה. וכן בעת פגם התחתונים -- הט' ספירות עליונות הם שמסתלקים ומה שנשאר בה קבועה היא נקודת המלכות התחתונית שבה.    האמנם לא פליגי. כי האמת הוא שלא נשאר בה רק נקודת הכתר שבה להיותה מדרגה עליונה ואין הפגם מגיע בה. אמנם פשוט הוא דכיון שמסתלקין ממנה ט' ספירות תחתונות -- ודאי הוא שגם ספירת הכתר שנשאר בה נחשך אורו מאד ואין נשאר בו רק בחינת אור מלכות-דכתר שבו בלבד. ובערך זה אנו אומרים שהנקודה הנשארת היא המלכות שבה, רוצה לומר מלכות-דכתר שבה. אבל האמת הוא שלא נשאר בה אלא נקודת הכתר.

וזכור הקדמה זו. וכבר ביארנוה בדרושי התפילין בענין טעם למה אנו מניחין תפילין ביום ולא בלילה ועיי"ש.

וענין אל תהי תקוה מלת תקוה פירושו בארנוה בתפלת ראש השנה במ"ש "ותקוה טובה לדורשיך", ועי"ש:


על הצדיקים -- הנה ברכה זו מכאן ואילך הוא בסדר אחר. והענין הוא כי עד עתה זכרנו הי' ספירות הנעשות ונתקנות בנוקבא, ומכאן ואילך הוא בנצח-הוד-יסוד ובשני שלישים תחתונים דת"ת דז"א עצמו אשר מאירים עתה בי' ספירות שבה כנזכר. ונמצא סדר מתתא לעילא.

על הצדיקים -- ביסוד שבו בסוד "וצדיק יסוד עולם", שהצדיק נקרא יסוד. וא"כ צריך לכוין בהויות שבחתימת ברכה זו מנוקד בשורק.

ובאומרך ושים חלקינו עמהם כולי -- צריך לכוין בביאור מלות אלו שלכאורה נראין כתפלת שוא וברכה לבטלה שמאחר שהאדם הוא בעל בחירה ורצון איך יתפלל שהשי"ת ישים חלקו עם הצדיקים, והרי ניתנה הבחירה ביד האדם כאומרם ז"ל (נדה טז, ב) "ואילו צדיק ורשע לא קאמר". ואם נאמר שהכונה היא שאף שיחטא יתפלל עתה להשי"ת שישים חלקו עמהם -- הנה הקושיא כפולה ומכופלת, כי הצור תמים פעלו לתת לאיש כדרכיו, אם טוב ואם רע.

אך אמנם הכוונה היא כי כאשר האדם חוטא לפעמים ועושה עבירות המכבה את המצות -- אז מונע מעצמו שכר מצותיו שעשה. והנה ביני ביני, כל זמן שלא שב בתשובה, אותם האורות והמלאכים והסניגורים הנעשים מאותם המצות שעשה ניתנים לצדיק הראוים לו כפי מה שגזרה חכמתו יתברך בסוד (איוב כז, יז) "יכין רשע וצדיק ילבש". אמנם יש איזה צדיקים גדולי המעלה שאינם רוצים ליהנות מזולתם אלא משלהם, וכשלוקחים ההארות הנזכר הנה הם בידם בתורת פקדון בלבד בנאמנות, וכאשר ישובו בעליהן בתשובה יחזרו להם אותם ההארות שלקחו מהם כנזכר. ולכן אנו מתפללין לפניו יתברך כי הנה אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכמעט שהאדם מוכרח לחטוא, ולכן אותם ההארות של חלקינו וגורלינו שהרווחנו ע"י מעשה המצות שעשינו בעוה"ז ואינם ניתנים לנו מחמת חטאתינו -- ישימם עם הצדיקים הגדולים הרשומים הנ"ל כדי שיהיו ההארות ההם קיימת, וכאשר נשוב בתשובה יחזירום לנו ,ולא ישים חלקינו עם זולתם דהיינו אותם שלא יחזירום לנו.

תשכון כולי -- בהוד שבו. והויית חתימת הברכה מנוקד בקבוץ. ולהיות ברכה זו בהוד קו שמאל -- לכן נזכרה בה ענין בנין ירושלם; כי ירושלם אחידת בשמאלא כנודע.

ובאומרו וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין -- צריך לכוין כונה זו אשר פירשו שמעיה ואבטליון למורי ז"ל יום אחד אשר הלכנו לגוש חלב להשתטח על קבריהם ושם אמרו לו הם עצמם שצריך לכוין במלות אלו בג' תפלות שבכל יום ויום לכוין להתפלל לשי"ת על משיח בן יוסף שיחיה ולא ימות ע"י ארמילוס רשיעא כמו שאמרו רז"ל על פסוק "חיים שאל ממך נתת לו כו'". ונודע מספר הזוהר ברעיא מהימנא פר' תצא דף רע"ו ע"ב (ח"ג רעו, ב) דמשה סביל כמה מכתשין בגין דלא יתקטיל משיח בן יוסף כו', ועליו אנו מתפללין וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין.

את צמח -- בנצח שבו והויית חתימת הברכה מנוקדת בחיריק ובתיבת צמח תכוין לשני יחודים ידוד אהיה ידוד אדני שעולים קל"ח בגי' צמח ובאומרך כי לישועתך קוינו כל היום תכוין לצפות ולקוות בכל יום ויום לישועתו יתברך כדי שלא תתבייש בעת פטירתך כשיעמידוך לדין וישאלוך צפית לישועה כמ"ש רז"ל במס' שבת פ"ב:

אב הרחמן -- בת"ת דז"א אשר ממנו נעשה כתר שבה. כנודע שד' ספירות שהם תנה"י דז"א מהם נעשים י' ספירות דנוקבא, ולהיות שמן הת"ת הזה נעשה כתר שבה לכן נקרא "אב הרחמן" שהוא בחינת הכתר שבה. והויית חתימת הברכה הזאת היא חש"ק -- חולם שבא קמץ בג' אותיות ראשונות, וה' אחרונה בלתי ניקוד. וג' ניקודים אלו הם סוד ג' אבהן -- חולם בת"ת, שבא גבורה, קמץ חסד. ולכן הושמה הגבורה באמצע כדי שתתבסם ותתמתק. וזהו סוד הפסוק "רק באבותיך חש"ק ה'".

האמנם בהויה הראשונה והיא "אב הרחמן שמע קולנו יהו"ה אלקינו" תכוין בניקוד הכתוב אצלי בדרוש שמות הספירות בענין הויה דההין שהוא סוד הדעת הפנימי של הנוקבא בימי החול ומשתנית נקודתו בכל יום מו' ימי החול. ותכוין בהויה זו אל הניקוד הכתוב שם ביום הג' והיא: יוד בחולם, הא ראשונה בחולם, הא שניה בסגול, ו' ראשונה בחולם, ו' שניה בסגול, ה' ראשונה בחולם, ה' שניה בסגול. ויכוין שהויה זו היא בדעת הפנימי דמלכות בימי החול. וכונה זו תועיל מאד לעלות האדם במעלה ובפרט לי אני חיים הכותב לטעם הנודע לי.

וכבר נתבאר ענין "שומע תפלת כל פה" שהוא סוד פה ז"א שממנו יוצאים י"ב נשיקין לנוקביה והוא סוד י"ב ברכות אמצעיות, ולכן נזכר זה בברכה אחרונה שבי"ב אמצעיות.

וראוי מאד אל האדם שבאומרו תפלת הלחש יאמר וידוי בשומע תפלה -- אנא ה' חטאתי עויתי ופשעתי לפניך כו' כנזכר בזוהר פ' בלק דף קצ"ה ע"ב (ח"ג קצה, ב) וז"ל לבתר לשואה גרמיה גו חסידים בשומע תפלה לפרטא חטאוי . ואני מסופק אם שמעתי ממורי ז"ל שיותר טוב לומר "חטאתי עויתי פשעתי" סתם ולא יפרט החטאים, או אם צריך לפרט על דרך "אשמנו בגדנו כו'". והדבר אצלי בספק.

גם ראוי לשאול על מזונותיו בברכת שומע תפלה להורות שהוא בוטח בו יתברך אשר בידו מזון לכל חי על דרך תפלת רב ייבא סבא בכל יום קודם אכילתו כנזכר בפ' בשלח.

ג' אחרונותעריכה

ברכת רצה ומודיםעריכה

רצה כולי -- הנה בארבע ברכות אחרונות שבי"ג אמצעיות המשכנו הארה מן התנה"י דז"א אל י' ספירות דנוקבא הנרמזות בט' ברכות הראשונות שבי"ג אמצעיות. ועתה אנו ממשיכין הארה אל הי' ספירות דנוקבא מן הנה"י דאימא המתלבשין בסוד מוחין תוך ז"א. [ועוד כבר כתבנו באופן אחר בג' ברכות אלו -- רצה ומודים ושים שלום -- בענין ז"א עצמו בדרוש שכתבנו לעיל בתחילת י"ב אמצעיות ועי"ש, אבל נכתוב עתה ע"פ דרכנו הנמשך עד עתה. והוא, כי רצה ומודים ושים שלום הם נה"י דאימא המאירים בנוקבא]. וזה סדרן:

רצה -- בנצח דאימא. ולכן בהויית חתימת ברכה זו תכוון אל שם ב"ם שהוא חילוף שם אל באלפא ביתא דאבג"ד כו'. ונזכר בזוהר פר' פקודי שצריך לכוין בשם ב"ם בברכת רצה. והטעם הוא כי שם א"ל הוא בחסד (בסוד "חסד אל כל היום") ושם ב"ם חילופו הוא בנצח, ענף החסד.

ובמלת "רצה" תכוין לשם 'אלהים' במילוי ההין כזה אלף למד הה יוד מם שהוא בגי' רצה. וטעם כוונה זו תלויה במה שנתבאר לעיל בדרוש א' כי ג' ברכות אלו של רצה ומודים ושים שלום הם סוד נה"י דז"א עצמו האחרונים החדשים הנעשים לו על ידי הבינה בעת הגדלתו (בסוד "כונן שמים בתבונה"). והנה נודע כי שם אלהים, ובפרט בהיותו בסוד מלוי, תמיד הוא באימא. ואעפ"י שנמצא במקום אחר -- עם כל זה שרשו באימא, אלא שמכאן הוא נמשך ומתפשט למטה במדרגות אחרות. ולכן בתחלת נה"י אלו שהוא תיבת "רצה" תכוין אל שם 'אלהים' במלואו כנזכר שעולה 'רצה'.

מודים כולי -- הנה ברכה זו היא בהוד דאימא. וזהו לשון 'הודאה' הרמוז בתיבת "מודים" מלשון הוד. ולכן בהויית חתימה ברכה הזו תכוין אל שם במוכ"ן שהוא חילוף שם אלהים דאלפא ביתא דאבג"ד (כנזכר בזוהר פ' פקודי). והטעם הוא כי שם 'אלהים' הוא בגבורה ותמורתו שם במו"כן הוא בהוד, ענף הגבורה כנ"ל.

ובאומרו המרחם כי לא תמו חסדיך תכוין אל מה שהודעתיך שהחמשה חסדים מתפשטים בז"א מן חסד שבו עד הוד שבו, והנה ברכה זו של מודים היא בהוד כנזכר, ולהורות כי לא נפסקו החסדים האלה אמנם עדיין חוזרת הארתם להתקבץ אל תוך היסוד שבו כנודע (וכמו שיתבאר בברכת שים שלום) -- ולכן בברכה זו אנו אומרים "המרחם כי לא תמו חסדיך", כי עדיין יש להם התפשטות עד היסוד כנזכר.

ובאומרך ויהללו ויברכו את שמך הגדול כולי תכוין להויה דע"ב במלוי יודין הנקרא 'גדול' מצד החסד הנקרא 'גדולה', וחסד בגי' ע"ב. ובאומרך ול'ך נא'ה להודו'ת תכוין בס"ת אל שם כה"ת שהוא שם אחד קדוש מע"ב שמות דויסע ויבא ויט.

ובענין שני הכריעות והזקיפות שבברכת מודים תחילה וסוף --

צריך שתדע כי הנה לעיל בהתחלת ברכת אבות ביארנו כי ארבע כריעות וד' זקיפות הם בכל התפלה, וכל כריעה היא כלולה משני כריעות, וכל זקיפה כלולה מב' זקיפות. ושם נתבאר עניינם. אמנם כריעה זו שבתחלת ברכת מודים וגם הזקיפה שלה אינם כפולים, רק כריעה אחת וזקיפה אחת בלבד, לפי שאנו עתידים לומר אחר כך מודים דרבנן בחזרת התפלה מפי שליח צבור ושם יש כריעה שניה וזקיפה שניה. ולכן עתה תכרע כריעה אחת בלבד בסוד ו' לגבי ה', וכנגדה זקיפה אחת שהיא בסוד ה' לגבי ו'. ובמודים דרבנן שם בכריעה ההיא תכוין בסוד י' לגבי ה' ובזקיפה תכוין בסוד ה' לגבי י'. ושם במודים דרבנן נבאר הטעם ועי"ש.
ונחזור לענין ראשון. הנה באומרך מודים אנחנו לך תכרע כריעה אחת בלבד ותכרע בסוד שם אהי"ה במלוי אלפין. ועל ידו יורד ו' עלאה לגבי ה' להאיר אל הנוקבא. ואין כאן אלא כריעה אחת. והוא סוד חוט השדרה, ח"י חוליין דביה שהם חיוב הכריעה במלת מודים כדי להוריד טפת החסדים דרך חוט השדרה היורד מן המוחין דז"א דרך חוט השדרה לתת אל נוקביה בסוד זווג. ואח"ך תזקוף זקיפה אחת ג"כ בלבד בשם ההויה ותכוון לזקוף ה' לגבי ו'. וזה נעשה ע"י שם ההויה במלוי אלפין העולה מ"ה; שהוא למטה בגופא ולא ברישא.
אח"כ בכריעה האחרת שבסוף ברכת מודים באומרך "ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות" -- אז תכרע שני כריעות; האחד -- ו' לגבי ה', והשניה -- י' לגבי ה'. וזה יהיה ע"י שם אהי"ה השני דמלוי ההין. כנודע כי ארבעה שמות אהי"ה הם בבינה; שנים הראשונים במלוי יודין, ושנים האחרונים -- הראשון באלפין והב' בההין. ולכן עתה תכוין באהי"ה השני שהוא בההין. ותזקוף שני זקיפות -- האחד ה"א לגבי ו', השניה ה' לגבי י'. וזה יהיה ע"י שם ההויה דב"ן דמילוי ההין. והרי כבר נשלמו הארות של ארבע שמות אהיה וארבע שמות הויה במלואם והאירו בז"א ובנוקבא. ואז אנו אומרים ברכת שים שלום שנבאר עניינה באורך בעזרת השם.

מודים אנחנו לך כו' נודע כי אות ה' יש לה ג' מלויים -- יודין ההין אלפין -- כזה: הי , הא , הה. ושלשתם מורים על שם ההויה.

  • כי אות ה"י במלוי יודין אם תחזור למלאתה באופן זה הא יוד בגי' הויה.
  • וכשתמלאנה באלפין כזה ה"א, תכוין כי ה' פעמים ה' הם כ"ה. ועם א' של המלוי -- הרי כ"ו כמנין הויה.
  • וכשתמלאנה בההין כזה ה"ה, תכוין כי ה"ה גימטריה י', וכשתמלא היוד הוא כ'. תמלאנה ותהיה כף והיא ק'. ק' לבדו וק' לבדו, ר"ל כי כיון שה-ה"ה נעשית יוד (כי ה"ה בגי' יוד) א"כ נמצא שאות ה-ה"ה חזרה להיות יוד, ולכן תחבר האותיות שהם מן א' ועד י' שהם ה' זוגות, ולא תמצא חיבור ה' עם י' רק בג' זוגות מהם בלבד שהם: זח , טו ,יה. והנה ג' פעמים י"ה (שיש בג' זוגות אלו) הם בגי' מ"ה שהוא שם ההויה במלוי אלפין.
  • וגם באופן אחר. והוא דכיון שמילוי אות ה"ה היא י' -- א"כ תחבר מן א' ועד י' כזה: אי בט גח דז הו, וכל זוג מאלו הוא י"א שהם שני אותיות וה. וכבר למעלה היתה הכונה באותיות י"ה, ועתה באותיות ו"ה. והנה ה' פעמים ו"ה (שיש בה' זוגות אלו) הם בגי' נ"ה שהוא סוד הויה דאלפין דמ"ה הנ"ל ועם עשרה אותיות -- הרי נ"ה.

והנה תחבר שם י"ה הנ"ל (שהוא ג' פעמים י"ה שהם בגי' מ"ה) עם ה' פעמים ו"ה (שהם נ"ה) -- הרי הכל ק'. וזה תכוין במלת מודים שהיא בגי' ק'. והכונה היא מודים אנחנו לך בק' שעולה הויה (על דרך הנזכר; י"ה -- מ"ה, ו"ה -- נ"ה).

גם דע כי שם ההויה עם כללותה היא כ"ז, לרמוז כי כל הכ"ז אותיות של אלפא ביתא רומזות בשם ההויה.

ברכת שים שלוםעריכה

שים שלום כולי -- הענין הוא כי ברכה זאת היא כנגד היסוד כנ"ל, ועתה הוא סוד הזווג. והנה שלום הוא בחי' היסוד, כי אחר אשר כל הד' הויות הנ"ל (שהם עסמ"ב, שהם המוחין דז"א) האירו הארתם וכבר נשלמו בו -- אז אחר כך יורדת טפת זרע מן המוחין האלה כדי להזדווג עם נוקביה. וזהו ענין שים שלום. כי אחר אשר כבר נעשה בחינת החיבוק והנשיקין בברכות שקדמו (כנ"ל) -- אז מתעורר היסוד להתחבר בנקבה, וזהו שימת שלום הזה תוך נקודת ציון אשר בה בסוד הכנסת עטרה לצורך הזווג.

והנה נודע כי בהתעורר היסוד התחתון אל הזווג -- תיכף ברגע מתעורר המוחין להוריד הטפה זרעית עד היסוד. והנה בברכת שים שלום מתחלת הטפה לרדת מן המוחין אל היסוד שבו. ונודע כי טפת הזרע יורדת מן המוח האמצעי הנקרא 'דעת', מן החמשה חסדים אשר שם הנתונים תוך היסוד דאימא (המתלבשת תוך דעת דז"א כנודע), וגם היסוד ההוא דאימא נקרא 'שלום', כי כל יסוד ויסוד נקרא 'שלום'. ולכן באומרך "ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום אמן" תכוין להמשיך טפת זרע הה' חסדים להוציאם מתוך היסוד דאימא הנתון תוך דעת דז"א, ולהוציא גם מתוך הדעת, ולהוציאם משם ולהורידם עד היסוד דז"א הנקרא גם כן 'שלום'. ולכן תכוין בזו ההויה של חתימת ברכה זו בניקוד שורק, כנודע כי זאת ההויה בניקוד שורק היא ביסוד כנ"ל בשם ספר התיקונים.

גם תכוין כי אותיות שורק הוא אותיות קשר ושרק, הכל אחד. פירוש: כי היסוד מחבר ומקשר כל העולמות ומחבר יחד זו"ן, והיו לבשר אחד ותכוין לקשר ע"י היסוד כל הי' ספירות דז"א בי' ספירות דנוקבא. ודע שע"י כוונה זו יועיל לך מאד לענין הזכירה. ותכוין כי ניקוד הויה זו היא בשֻרֻק שהיא אותיות קשר, שאתה מקשר כל העולמות ע"י היסוד שניקודו הויה בשורק. ובכח זה יתקשרו דברי חכמה בלבך ולא ישתכחו ממך.

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל באופן זה:
הזהר בכל תפלותך, בין בחול בין בשבת, לכוין בחתימת ברכת "שים שלום" אל שני השמות הויה ואלהים הנקרא שם מלא, והוא סוד ה' גבורות המתבסמות בחמשה חסדים. וחיבור שני שמות אלו הם גי' יב"ק.

ופ"א שמעתי ממנו ז"ל באופן זה:
דע כי עדיין לא נרמז שם הויה ואלהים הנקרא שם מלא (כנזכר בפרשת פקודי) לפי שעד עתה בכל הברכות לא היינו מכוונים בכל שמות ההויה אלא אל חיבור הויה ואדני שהוא יאהדונה"י. ולכן עתה בהוית חתימת ברכה זו תכוין אל שם מלא הנזכר, שעל ידו מזדווגין היכלין תתאין דנוקבא בהיכלא עלאה דדכורא. ובשם ההויה תכוין כי בו נכללין שבעה היכלי דכורא. ועיקר הכונה בהויה זו לכוין אל טפת הה' חסדים דאתכלילן בההוא אמה דכייא (כנזכר בזוהר פ' נשא דקמ"ב ע"א (ח"ג קמב, א)). ותכוין באופן זה: כי ארבע אותיות הויה הם ארבעה חסדים, והיסוד הוא החמישי הכולל את כולם. והנה הם ה' חסדים.

ובאומרך ה'מברך א'ת ע'מו י'שראל -- תכוין בראשי תיבות שהם כמנין אלהים אשר ה' אותיותיו הם סוד ה' גבורות מנצפ"ך שברחם הנקבה. ובאומרך בשלום תכוין אל שם יאהדונה"י המחבר חסדים בגבורות ועושה שלום ביניהם ומיחדם.

ופ"א שמעתי באופן זה:
הנה בשם הויה של חתימת ברכה זו תכוין שה' חסדים הם, וכל חסד וחסד הוא הויה אחד, והם סוד טפת ה' חסדים היורדים ממוח הדעת אל היסוד דז"א. וכנגדם מעלה הנקבה מ"ן, בחינת ה' גבורות, שהם נקראים שם 'אלהים'. ואלו נרמזו בראשי תיבות ה'מברך א'ת ע'מו י'שראל שהוא בגי' אלהים. והם חיבור הויה ואלהים שהם ה' חסדים וה' גבורות הניתנים כולם ביסוד הנקבה לצורך בריאת הולד שהם הנשמות המתחדשות ונוצרות בכל זווג וזווג (כמבואר אצלינו במקומו). ונמצא שה' חסדים יורדים בסוד מיין דכורין וה' גבורות עולים בסוד מיין נוקבין, וע"י אלו מזדווגים זכר ונקבה ומתחברים יחד. וזהו ענין בשלום -- פירוש, כי שני היסודות של הזכר ושל הנקבה נקראים 'שלום', ולכן בתיבת "בשלום" תכוין אל חיבור שם של יאהדונה"י שהוא חיבור ז"א בנוקבא. גם לפי שהחסדים הם מים והגבורות אש, ומתחברים ועושים שלום ביניהם ונעשין חיבור שם יאהדונה"י.

אמנם כשתכוין בשתי שמות יהו"ה ואלהים תכוין לחברם בסדר הזה אילההויהם; כי הגבורות (שנקראים 'אלהים') מקדימין ומתחילין לעלות תחלה בסוד מ"ן ואח"כ יורדים החסדים (שהם ההויות) בסוד מיין דכורים.

גם נבאר ענין הנ"ל של שמא שלים דהויה ואלהים הנזכר בפרשת פקודי‏[4] שצריך האדם בתפלתו לחבר שמא שלים הזה שלא יש שמא שלים אלא שני שמות אלו. והענין הוא כי עד עתה בכל ברכות העמידה בעת הזכרת ההויה לא היתה כוונתינו אלא בחיבור ב' שמות יהו"ה ואדני; כי אדני נרמז באות ה' תתאה של ההויה. והנה זה החיבור של יהו"ה ואדני הוא חיבור זו"ן בלבד. ואמנם אנו צריכין ג"כ להאיר ולהשפיע גם לכל העולמות שהעלינו ע"י תפילתינו (כמבואר באורך בסדר תפלת השחר שעולים בי"ע). וכבר ביארנו שהעשיה נכללת ביצירה, והיצירה בבריאה, באופן שאין היכר בעולמות עשיה ויצירה אלא בעולם הבריאה לבדו שבו נכללו שני עולמות עשיה ויצירה. והנה כאשר נוקבא דז"א דאצילות מזדווגת עם בעלה -- אז מתרחקת משם ז' היכלי הבריאה הנקראים ז' נערותיה, כי אינו דרך ארץ להסתכל בעת זווג חתן וכלה. אמנם הם נעשים בבחי' מלבוש וכסוי כדמיון חצי גורן עגולה סביב נוקבא דאצילות שלא יסתכלו שם הקליפות (כנזכר במאמר הזוהר דכתיבת יד הנק' סתרי אותיות השי"ת וכנזכר במדרש שיר השירים של הזוהר). וכבר הודעתיך שהבריאה נקרא "כסא הכבוד" ונקרא "אלהים" שהוא בגי' הכסא. ועיקר שם 'אלהים' הוא בהיכלות הבריאה. ולכן בראשי תיבות המברך את עמו ישראל תכוין שהוא בגי' 'אלהים', ותכוין שהם היכלי הבריאה, ותכוין לחברם עם היכלי האצילות הנקראים יהו"ה והוא שם ההויה שבברכה זו של המברך את עמו ישראל בשלום. ואז מזדווגין היכלין תתאין בעילאין, שהם היכלי הנוקבא בדכורא. וזהו סוד מ"ש בזוהר ששם זה נקרא שמא שלים לפי שהוא כולל כל העולמות כנזכר. ואין לך שם כולל כל העולמות אלא שם זה, ולכן נקרא "שמא שלים".

ושמעתי מזולתי ששמע בשם הרב זלה"ה וראיתי להעתיק פה וזה לשונו:

ענין י"ח ברכות של העמידה הם סוד ג' קוים שבאות ש שהם סוד נה"י כמבואר אצלינו שהם נקראים "שיח השדה" והוא סוד ש' ח"י.
ענין ארבע זקיפות שיש בעמידה כבר נתבאר עניינם אצלינו. והוא שתכוין בכל זקיפה להויה אחד מד' הויות עסמ"ב. והנה בהגיעך אל "שים שלום" תכוין לכלול כל ארבע שמות הנזכר ולהמשיכם תוך נוקבא דז"א. עד כאן מצאתי משם מורי ז"ל.

ודע כי יש כאן כוונה אחרת גדולה והיא זאת: כי הנה בארבעה כריעות שבתפלה כמו שנתבאר לעיל הנה בהם נתחברו שמות אהיה בהויה, ועתה אנו רוצים לייחד ולחבר חיבור יהו"ה באלהים ויהו"ה באדני. וביאור ענין זה כפי מה שהבנתי מדברי מורי ז"ל הוא זה: כי הנה הודעתיך כי שלש יחודים הם

  • האחד הוא יחוד אהי"ה ויהו"ה.
  • הב' הוא יחוד יהו"ה ואלהים.
  • הג' יחוד הויה ואדני

ולפעמים מתייחדים יחד -- יחוד הראשון או יחוד השני או השלישי, ולפעמים מתייחדים שלשתם, ואז הוא יחוד גדול שבכולם, ואז הנוקבא נקרא נר יהו"ה בסוד שלשה יחודים הללו העולים בגי' נ"ר[5], ואז הנקבה נקרא "נר מצוה", ומאירה אור גדול.

והנה ביאור שלשה יחודים אלו הוא באחד משני פנים:

( א ) האחד הוא כי שם ההויה הוא בז"א אבל יש לז"א שלשה מיני יחודים;
  • האחד הוא בהתייחדו עם אימא עלאה, אשר היא נקראת אהיה כנודע, והוא בעת שהיא נכנסת ומתפשטת בתוכו כנודע, ואז מתחבר ז"א עם אימא. וזהו סוד יחוד הויה עם אהיה.
  • החיבור הב' בהתחברו והתייחדו עם לאה הנקרא 'אלהים' להיותה במקום הכסוי והעלם אורות החסדים המכוסים (שהוא מן החזה דז"א ולמעלה אשר לזה הטעם היא כולה דינים ונקרא 'אלהים'). והחיבור הזה נקרא יהו"ה ואלהים שהוא זווג דלאה עם ז"א בויעבור.
  • והחיבור השלישי הוא בהתחברו והתייחדו עם רחל הנקרא 'אדני'; כי שם אדני עיקרו ושרשו הוא ברחל. ולכן החיבור הזה נק' יהו"ה ואדני.
ובהיות כל ג' חיבורים אלו מחוברים יחד אז הוא היחוד השלם והגמור.
( ב ) אופן הב' הוא מה שאנו צריכים עתה [אליו יותר] הנה הוא זה: דע כי ז"א מתחלק לג' מדרגות --
  • מדרגה העליונה הוא כתר שבו.
  • והב' היא בחינת ג' מוחין חב"ד שבו.
  • והג' היא גופא דילה שהם ו' קצוות.
וג' בחינות אלו נעשים בתפלת העמידה כמו שנבאר.

והענין הוא כי הנה ודאי שהכתר דז"א כולל את ג' מוחין וכללותם הם בו בלי ספק. וא"כ ודאי הוא שבכתר שבו (שהוא שורש של המוחין) ששם נמצאין ונשרשים שלש מוחין חב"ד הנחלקין לארבע מוחין (מפני שהדעת כלול מחסדים וגבורות). והנה הד' מוחין הם ד' הויות עסמ"ב כנודע, והם מלובשין תוך נה"י דאימא עלאה שגם היא בחי' ארבע שמות אהי"ה כנודע. ובחינת אלו הארבע מוחין הנמצאים בכתר הנה הם נתקנים ונשלמים בז"א על ידי ארבע כריעות וד' זקיפות שיש בתפלת העמידה (כמבואר לעיל). שכולם הם בסוד חיבור יהו"ה ואהי"ה. ולכן הם בבחי' כריעות וזקיפות כדי להוריד משרשי הד' מוחין אשר בכתר ממש. ובחי' זו היא חיבור הויה ואהיה לפי ששם אהיה הוא בכתר שלו ושם ההויה הוא כללות ז"א בשאר הט' ספירות. ונמצא כי בהשתלם לתקן הכתר שבו -- אז נעשה חיבור יהו"ה ואהי"ה.

ואחר אשר נעשה תיקון הכתר שבו ע"י ד' כריעות והזקיפות הנגמרות בסוף ברכ' מודים -- אז אנו אומרים ברכת "שים שלום" כו' וחותמין "ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום אמן", ואז אנו מחברים חיבור השני של הויה ואלהים (הנרמזים בחתימה זו כנ"ל, כי שם ההויה הרי הוא מפורשת ושם אלהים נרמז בר"ת המברך את עמו ישראל שהוא גי' אלהים). וענין חיבור הזה להוריד הארת המוחין למטה במקום המוחין עצמן שהוא בחב"ד דז"א אשר מדרגה זו היא בחינה שנית דז"א כנזכר כי כמו שהכתר להיותו עליון מן המוחין כולל כל מה שיש במוחין כנזכר, כן ג"כ המוחין במקומם -- להיותם עליונים מן ו' קצוות הגוף -- הם כוללים כל מה שיש בגופו. וכנודע כי הנה הג' מוחין מתפשטין בו' קצוות דז"א דרך שלשה קוים ימין ושמאל ואמצע (כמבואר אצלנו). וכנגד מדרגה זו היא חיבור יהו"ה ואלהים; כי הז"א הנק' יהו"ה נשלם ונתקן גם בסוד המוחין שלו במקום הראוי להם.

וטעם היות המוחין האלו נקראים 'אלהים' הוא במה שנודע כי המוחין אינם כ"כ רחמים כמו הכתר, כי זהו מ"ש בזוהר פר' פקודי דף רנ"ד ע"א (ח"ב רנד, א) כי במחשבה (שהם המוחין) אתברירו כל הש"ך נצוצין דאזדריקו מבוצינא דקרדינותא (שהם הדינים והגבורות כנודע).

ואחר שנגמרה מדרגת המוחין במקומם אנו ממשיכים אותם ההארות עד שאר גופא דז"א בו' קצוותיו ואז נעשה חיבור יהו"ה באדני. וטעם היות נקרא אדני הוא מפני שהנוקבא רחל הנקרא אדני עומדת במקום הזה מאחורי ו' קצוות דז"א.

האמנם עתה אנו צריכים לבאר ענין אחד, והוא כי הנה בסוף ברכת אבות ביארנו שהזווג הזה הוא זווג יעקב ברחל, וכפי מה שנתבאר עתה בברכה זו נראה שהיא זווג ז"א עצמו עם נוקבא, וממנו אנו ממשיכין ומורידין טפה זרעית של החסדים בברכת שים שלום. אמנם ענין זה הוא בזה האופן: דע כי אעפ"י שאנו אומרים שזה הזווג הוא דיעקב עם רחל -- עם כל זה יש עוד זווג אחר גם כן והוא זווג ז"א עצמו (הנקרא 'ישראל') עם לאה מן החזה ולמעלה. ובזה נתיישבה שאלה הנזכר.

עוד יש טענה אחרת והוא כי הנה אי אפשר ליעקב להזדווג ברחל אם לא ע"י מה שמקבל מן ז"א כנודע, ולכן צריך שכל תיקון תפלותינו תהיה בז"א עצמו כדי שממנו ימשך וירד שפע אל יעקב בהזדווג עם רחל. והנה בביאור של י"ג מדות של ויעבור נתבאר ענין זה היטב בתכלית הביאור ועי"ש. אמנם קיצורו של דבר הוא כי הנה בתחלת הכל נכנסין המוחין ברישא דז"א ואח"כ בשים שלום יורדת הטפה של החסדים ממוחין דז"א ואמנם אינה יורדת לגמרי עד סיום פי היסוד שבו אבל תיכף בהגיע אל מקום החזה דז"א (אשר שם הוא בחי' היסוד העליון דז"א כמבואר אצלנו) -- והנה שם ג"כ הוא פי היסוד דאימא המתלבש בז"א, ועד שם היו מחיצות יסוד דאימא מעכבות את הטפה מלירד במרוצה. ובהגיע שם -- טרם תרד למקום המגולה (מן החזה ולמטה שאין שם מחיצות) ותרוץ בכח תיכף למטה עד היסוד בו -- אז אנו מקדימין לקחת את הטפה ההיא בהגיעה אל החזה ועל ידי תיקון י"ג מידות של רחמים ד"ויעבר" אנו מחלקין אותה לג' חלקים --

  • חלק א' לחיבוק א' והוא מעולה מאד,
  • וחלק הב' לצורך זווג ז"א עם לאה מן החזה ולמעלה, אשר זהו סוד תיקון י"ג מידות של רחמים (כמבואר אצלנו שם במקומו)
  • וחלק הג' יורד למטה עד פי היסוד דז"א ומשם יוצא וניתן בדעת דיעקב ומשם יורד אל פי היסוד שלו ונותנו אל רחל טפת מיין דכורין.

ובביאור ויעבור נתבאר כל זה היטב, ועיי"ש.

סיום העמידהעריכה

אחר שתאמר "אלקי נצור כו'" קודם שתאמר פסוק "יהיו לרצון" אמור פסוק "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני", ותכוין בר"ת "ל'מען י'חלצון י'דידיך" אל שם יל"י שהוא שם אחד משמות ע"ב דויסע ויבא ויט. ושם זה הוא המעלה ומברר ניצוצין של ז' מלכי אדום (כמבואר אצלנו בקבלת שבת בפסוק "ה' למבול ישב כו'" שגם הוא שם יל"י הנזכר, ועיי"ש). ותכוין להעלות כל נצוצות העולים על ידי שם זה הנזכר.

גם תכוין כי ר"ת "י'דידיך ה'ושיעה י'מינך ו'ענני" ר"ת יהי"ו ואז תאמר אחריו תיכף פסוק "יהיו לרצון אמרי פי כו'" ותכוין במלת "יהיו" שהוא בגי' א"ל.

גם תכוין כי ר"ת של "ל'רצון א'מרי פ'י" הוא אלף, ותכוין בפירושו שהוא שם שדי במילואו (בגי' תתי"ד) ועם שם א"ל במלואו (שהוא בגימ' קפ"ה) ועם הכולל יהיה הכל גימטריה אלף. ונמצא הכונה שתכוין תהיה בשני שמות של א"ל שד"י במילואם.

ותכוין כי פסוק זה של "יהיו לרצון אמרי פי כו'" יש בו עשר תיבות, ובכל תיבה מהם יש בה אות י' אחת (חוץ מן "לרצון", אבל בתיבת "יהיו" יש בה שני יודין ובזה נשלמו עשרה יודין בפסוק זה) כנגד י' תיבותיו אבל היודין אינם אלא בט' תיבות בלבד, ותכוין כי ט' יודין האלו הם ט' יודין שיש בארבע הויות של עסמ"ב ונמצא כי בפסוק זה נרמזים ונכללים ד' הויות אשר כל סודות תפלת י"ח תלויים בהם.

אח"כ תפסוע שלשה פסיעות לאחוריך ויהיו פסיעה אצל פסיעה ואל תרחיב רגליך יותר מכדי שיעור פסיעה ממש. והכונה היא כי הנה בתפלת העמידה היית שושבין המזווג חתן וכלה שבעולם האצילות, ועתה -- שהוא עת זיווגם וירידת הטפה -- אין דרך ארץ לעמוד שם, ואתה מתרחק מהם שלשה פסיעות כנגד שלשה עולמות בריאה-יצירה-עשיה.


דרושי חזרת העמידה שחוזר התפלה הש"ץ

דרוש א'עריכה

בחזרת העמידה של ש"ץ.    דע כי כונת חזרת העמידה הוא ממש כדרך אשר נתבאר בעמידה של לחש, ואין הפרש ביניהם כלל זולתי שאז היתה שיעור קומת יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א (ונודע כי הכתר שלהם לבד הוא במקום הת"ת דז"א, ושאר כל פרצופם הוא כנגד נה"י דז"א בלבד), ועתה הם עולים כנגד חג"ת דז"א כמו שנבאר. ונמצא כי בתחלה הכל היתה רחל אחור באחור עם ז"א. וטעם הדבר נתבאר במקום אחר למה היתה בתחילה הנקבה אחור באחור עם ז"א, והטעם הוא לפי שאור ז"א הוא גדול מאד ולהיות הנוקבא עדיין בלתי שלימות תיקון -- אין בה יכולת לסבול אורו הגדול ולהתקרב אצלו, על דרך מה שאמרו רז"ל על הצדיקים שכל א' נכוה מחופתו של חבירו הגדולה מחופתו. אבל אחר אשר כבר המשכנו אליה הארה עליונה -- אז נתקנה ועומדת עמו אחור באחור. ואח"כ הוצרכה לקבל הארה יותר מעולה לשתוכל לחזור עמו פנים בפנים אבל עם כל זה עדיין איננה שם רק בבחינת נקודה אחת לבד בסוף היסוד דז"א. ואח"כ צריכה עוד הארה יותר מעולה לשתעשה פרצוף גמור ותעמוד עמו פנים בפנים, ומזדווגת עמו בבחינת היסוד דז"א שבאמצע נצח-הוד (וכמו שבארנו כל זה בברכת אבות דתפלת לחש).

ואמנם עתה צריכה לעלות עוד שלשה מדרגות אחרות שהם חג"ת דז"א, ולכן צריך עתה פעם אחרת לחזור ולעשות כל אותם התיקונים הנזכר ממש; פעם א' ככל הנזכר. כי בכל עליית מדריגה יותר עליונה צריכה אל הארות אחרות יתירות, ולכן חוזרין העמידה עצמה ממש. אבל יש הפרש ביניהם. שהראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות (כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפות אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון), אבל עתה -- בעלותה אל חג"ת דז"א -- אין שם פחד מן הקליפות ולכן אומרים אותה בקול רם.

ונחזור לבאר ענין זה היטב.    הנה בתפלת לחש העמדנו ליעקב בנצח דז"א ולרחל בהוד דז"א. ועתה -- בחזרת ש"ץ העמידה -- כונתינו עתה היא להעלותה יותר למעלה ולהעמיד ליעקב בחסד דז"א ורחל בגבורה דז"א. ועיין בתפלת ראש השנה בדרוש א' שכתבנו שם בענין השינויים שיש בין השבתות וי"ט. ומשם תבין היטב ענין עמידת זו"ן; זה בנצח וזה בהוד. וכבר נתבאר במקום אחר כי סיבת היות יעקב ורחל למטה בנה"י דז"א הוא לפי שהיסוד דאימא מגיע עד החזה דז"א והאורות סתומים, ולכן אין יעקב ורחל יוצאין אלא מן החזה ולמטה שהאורות מגולים. ונמצא שהכתר שלהם הוא בשני שלישים תחתונים המגולים שבת"ת דז"א, וחב"ד שלהם הם כנגד ג' פרקים עליונים דנה"י דז"א.

ואמנם יש בזה מקום שאלה, והוא כי מבשרנו נחזה אלוה שהיסוד של הנקבה אינו ארוך והוא מסתיים למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד שלה. והנה ב' פרקין קדמאין דנצח-הוד דאימא מתלבשין בחכמה ובינה דז"א, וא"כ היסוד דאימא היה ראוי להתלבש בדעת שלו בלבד המכוון בין חכמה ובינה שלו, וא"כ איך ירד יותר למטה ונשתלשל עד החזה דז"א שהוא באמצע תרין פרקין תניינין דנ"ה דאימא?

אבל הענין הזה יובן בסוד "והאם רובצת על האפרוחים כו'", כי אימא עילאה בהתלבשה תוך ז"א (להיות לו בחי' מוחין כנודע), הנה היא רובצת עליו בסוד רביעה וכריעה, ואיננה זקופה. ובהיותה רובצת -- יושפל היסוד שבה למטה עד כנגד אמצע התרין פרקין אמצעין דתרין שוקיים דילה, ואז מגיע היסוד שלה עד החזה דז"א. אבל צריך שתדע כי דבר זה אינו נוהג תמיד אלא דוקא כאשר אימא עלאה רובצת על תרין אפרוחים שהם זו"ן, וכמו שאמר הכתוב "והאם רובצת על האפרוחים" -- תרין; ואז היא רובצת ואינה זקופה. והטעם הוא כדי שתגיע להאיר עד מקום תחתון שהיא הנקבה. אבל בהיותה על בן אחד ולא על שניהם -- אז איננה רובצת אבל נשארת זקופה, ואז היסוד שלה אינו מגיע רק עד הדעת בלבד.

והנה לעיל נתבאר בברכת אבות כי בתיבות "למען שמו באהבה" אז נכנסו נה"י דאימא תוך נוקבא דז"א,ואז אימא עילאה היתה על הבת בלבד ולא על הבן (שהוא ז"א), ולכן נשארה זקופה ולא רבוצה, ולכן יסוד שלה איננו רק עד כנגד הדעת דז"א בלבד ואינו משתלשל ויורד עד כנגד החזה ולמטה. והנה כאשר אחר כך בחתימת ברכת אבות חזרו נה"י דאימא להתלבש תוך ז"א נשארה זקופה כדרכה ולא רבוצה עליהן, לפי שכבר עתה קבלה נוקבא דז"א מתחילה מאימא ואיננה צריכה אימא לרבוץ ולהשפיל עצמה עד החזה כדי להאיר בנקבה העומדת שם כנודע, אך אמנם נשארת זקופה. ועי"כ נמצאו כל חג"ת דז"א באורות מגולים; כי היסוד דאימא איננו רק בדעת דז"א. וכיון שחג"ת דז"א הם אורות מגולים -- לכן יעקב ורחל גם הם מסתלקים ועולים עד שם בחג"ת דז"א. וכפי גודל שיעור מקום אורות המגולים בז"א כן הוא גודל גובה קומת יעקב ורחל. ולכן עתה הם נגדלים יותר ועולים עד כנגד חג"ת דז"א.

והרי נתבאר ענין טעם חזרת העמידת דש"ץ וטעם היותה בקול רם. גם יובן טעם למה איננה ביחיד אלא בעשרה, וזהו במ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קי"ז ע"א (ח"ב קיז, א) בפסוק "אחרי רבים להטות" דאין רבים פחות מג' ואינון ג' אבהן. ועתה שעולים יעקב ורחל בחג"ת -- ג' אבהן שבז"א -- צריך שיהיה ברבים ולא ביחיד.


דרוש ב'עריכה

דרוש ב - נבאר בו סוד הקדושה של חזרת הש"ץ.

הלא ידעת כי האצילות הקדוש נתקן בג' תיקונין. האחד הוא עתיקא קדישא דאשתכח בג' רישין. השני הוא אבא ואמא. השלישי הם זכר ונקבה.

  • והנה ג' קדושות לג' רישין דעתיקא קדישא -- האחד לההיא דלא אתיידע כלל, הב' לכתרא עלאה, השלישי למוחא סתימאה חכמה קדומה. [אי נמי -- קדוש אחד לעתיקא קדישא, ב' לאבא ואמא, קדוש ג' לזו"ן. וזהו ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו דהיינו נוקביה דז"א].
  • ברוך כבוד ה' ממקומו -- לאבא ואמא; ברוך -- אבא. כבוד השם -- אימא.
  • ה' ימלוך לעולם ועד -- זו"ן; ה’ -- ז"א, ימלוך -- נוקבא.

וכנגד ג' אלו אנו אומרים ה' מלך -- לעילא לא"א; ה' מלך -- לאבא ואמא; ה' ימלוך -- לזו"ן.

ואמנם ענין קדושת יוצר וקדושת תפלה וקדושת ובא לציון היא כי הכלה הכלולה לא נמצא לה בראשה רק ב' מוחין, והם חכמה ובינה. אבל דעת אין לה בשלימות כי נשים דעתן קלה. ונקראת ע"ב ק"ל כדאיתא בפר' שלח לך‏[6]. והענין הוא הנקבה מחדוי מאחורי. ונמצא כי קדם לה בעלה כשיעור ו' קצוות -- חב"ד חג"ת; כי מן החזה מאחורוי תחלת התפשטותה. והו' קצוות אלו -- הדעת כוללם; כי הוא כולל חכמה ובינה ומכריע ביניהם וכולל חסד וגבורה ומכריע ביניהם. וכאשר נתפשט הדעת למטה לצורך הנקבה להכריע בין שתי מוחותיה נשאר ק"ל מאד. וז"ש בזוהר דעת אתי בשית סטרין מה דאשתאר איהו ק"ל .

וענין ק"ל ע"ב הוא כי חשבון ההויה בריבועה בדרך זה עולה ע"ב -- י' י"ה יה"ו יהו"ה. ועוד במילואו כזה -- יוד , יוד הא , יוד הא ואו , יוד הא ואו הא עולה ק"ל. ושנים אלו הם דעת שבנקבה. והנה אדה"ר לא נזדווג עם חוה אשתו עד היותו בן ק"ל שנה, ואז ידע את חוה ונתן לה דעת זה. ויוכבד לא ילדה למשה -- שהוא סוד הדעת -- עד היותה בת ק"ל שנה ונכנסה בדעת זה. והבן כל זה.

אמר שמואל: סעד לדברי הרב ז"ל מצאתי בזהר שמות דף י"א וז"ל ותהר האשה ותלד בן האשה וודאי כמד"א לזאת יקרא אשה וכו', עכ"ל. הרי שנתבאר שיוכבד וחוה הם ענין אחד.

והנה קדושת יוצר לתקן לה ג' מוחין בשלשה קדושות אלו ולהיות דעתם‏[7] כלול משלשה קדושות עליונות. וכל זה למטה במקומה בבריאה בהיכלותיה ולפיכך הוא מיושב. וכאשר תעלה עם בעלה אל מקום אצילותה כנגד החזה פנים אל פנים -- צריכין לשלש לה ג' קדושות לתקן שלשה מוחותיה ולהיות' דעתה שלם. וזהו קדושת התפלה, להמשיך לה חב"ד מג' ראשונות שבזכר שלמעלה ממנה שהם חג"ת. ולפי שהכתר כנגד הת"ת ושם אצילותה -- נמצא שהיא אחר חסד וגבורה וכנגד הת"ת. ולפיכך מקדשין אותה אחר ב' ברכות שהם חסד וגבורה להיות' דעתה כלול מהם, ואז יתוקן מוחה כזכר, ואז יהיו שניהם קדושים. ולזה אומרים אז "אתה קדוש ושמך קדוש". ואחר שכבר נתקנה הנקבה בדעת שלם -- אח"כ אנו שואלים דעת וזהו "אתה חונן לאדם דעת".

והנה לא עלתה הכלה רק כנגד החזה, מקום אצילותה. ובתפלת מוסף עולה עד למעלה פנים בפנים, ראשה אצל ראשו, ואז תקבל שפע מכתר עליון ע"י שמתקנים לה ג' מוחותיה במקום גבוה בג' קדושות. וזהו חידושה לעלות למעלה ממקום אצילותה. ולפיכך גם בראש חדש אומרים "כתר" ומתפללים מוסף על חידוש הלבנה כדפרשתי.

ודע שהזכר עולה בחיק אביו, וכאשר הנקבה עולה אצלו -- עולה למעלה ממקום אצילותה הראשון, ואז תקרא "עטרת בעלה". וזהו בשבתות ויו"ט. ולכך אומרים במוסף "איה מקום כבודו" ו"ממקומו" כנגד שניהם -- כנגד הכלה שנקראת 'כבוד' אנו אומרים "כבודו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו", וכנגד הזכר אנו אומרים ממקומו - ממקום ו’, סוד ו' שבקדוש העולה עד קדש-חכמה בסוד הדעת, ישראל עלה במחשבה. אמנם בראש חדש הוא חידוש הלבנה בלבד לעלות אצלו פנים כנגד פנים ולא בחיק אביהם, עם היות כי שפע הכתר יורד לה דרך המדרגות, ולפיכך אין אנו אומרים "איה מקום כבודו כו'" ולא "ממקומו", כי משרתיו יודעים מקומם.

ודע שאין קדושת שבת דומה לקדושת יו"ט. כי בשבת הבנים יורשין אביהם ממש ונקראים 'קדש' ומקבלים שפע מעתיקא קדישא כמוהו. האמנם ביו"ט עולים אל אביהן לקבל שפע ממנו והם קרואים אצלו ולפיכך "מקראי קדש" הם. והנה בשבת יעלו הבנים באביהן שוים לו, ויהיו כולם במקום הקדש, מראשם ועד רגליהם ואין שם חול כלל. האמנם בי"ט -- יגביהו ראשם אצל אבותיהם, וו' קצוותיהם למטה; ויהיו חג"ת שלהם במקום חב"ד, ונה"י במקום חג"ת. ושש קצוותיהם אלה יקראו "חול המועד". ואינן חול גמור ח"ו -- כי נתעלו ממדרגתם הראשונה למדרגה אחרת עליונה כנ"ל -- אבל מפני שלא עלו עד אבא ואמא בג' ראשונות יקראו "חול המועד". ונמצא לפי זה שקדושת חול המועד למעלה מקדושת ראש חדש -- כי ראש חדש נתחדש ראשה בלבד לעלות למעלה ממקום אצילותה (ולפיכך נקרא "ראש חדש"), ובחול המועד ראשה במקום גבוה בחיק אביהם, והזרועות והגוף במקום הראש, ונה"י במקום הזרועות והגוף.

ולפיכך אין מניחין תפילין בחול המועד כלל. מה שאין כן בראש חדש שמסירים אותם בתפלת מוסף לבד, כי אז נגלה עליה שפע עתיקא ויורד דרך המדרגות, והוא למעלה מהתפילין. כי הנחת התפילין יורה על החתן היורש את אביו ואמו במקום אצילותו ומוחותיו שתים נעשו ארבע (חכמה ובינה חסד וגבורה), ועל הכלה המקבלת מתפארת-נצח-הוד-יסוד למטה במקומה. והנה בחול המועד -- שניהם עולים למעלה ממקום התפילין; כי ראש שניהם בחיק אביהם כדפרישית. גם בראש חדש -- אע"פ שאינם עולים למעלה ממקום אצילותם -- מ"מ שפע כתר עליון יורד להם דרך המדרגות בתפלת מוסף והוא גדול מהנחת התפילין.

והבן כל זה, כי בזה תבין למה לא הותר בשבת מלאכת אוכל נפש וביו"ט הותר, ובחול המועד הותר דבר האבד, ובראש חדש אין בו איסור מלאכה כלל. וזה, כי המלאכה מורה על הקליפה בסוד העשיה, ששת ימי המעשה. והנה בשבת -- המלך והכלה כולם נכנסים אל הקדש פנימה ואין מהם דבר בספירות הבנין ואז הוא השבתת הקליפה לגמרי ולפיכך נאסר בכל מין מלאכה. ואמנם בי"ט ו' קצוותיהם למטה בספי' ששם שליטה ומגע יד לקליפות -- אבל נתעלו; כי חג"ת חזרו במקום חב"ד שבחתן, ונה"י במקום חג"ת. ולפיכך נאסרה מלאכת עבודה כי אין שליטה לחיצונים בסוד חג"ת אבל יש להם יניקה וחיות משם להחיות את נפשם. והנה השליטה היא במקום מלאכת עבודה והוא מנה"י, כי מהם יגיע להם ממשלה למשול על הטהרה ולהעבירה ולהיות ישראל משועבדין אל הקליפה כמו עתה בזמן הגלות שאנו משועבדים מצד ההוד כמד"א (דניאל י, ח) "והודי נהפך עלי למשחית" , (איכה א, יג) "כל היום דוה". וגם סמאל נצח קצת ליעקב מצד הירך. והם בתי בראי שמהם מגיע ממשלה לחיצונים. והאבר הקדוש נמשך ממנו צינור לקליפה כנודע. אבל בגופ' -- שהם חג"ת -- אין להם ממשלה ושליטה, אבל חיות וקיום ומזון לעמוד על משמרתם הקבועה ולהיותם נכנעים לטהרה נמשך להם מסוד חג"ת. ולפיכך הותר להם מלאכת אוכל נפש בלבד.

ודע כי חיות זה נמשך להם מג' עליונות ויורד דרך המדרגות, ולפיכך ביום טוב עצמו שהג' ראשונות שולטות ומשפיע לו' קצוות האלו -- הותר להם מלאכת אוכל נפש בלבד, כי אין העליונות משפיעות לחיצונים רק חיות לבד ולא שליטה ח"ו. אבל בחול המועד הו' קצוות שולטות ולפיכך הם "ששה ימים". ולהיות כי הו' קצוות אלו נתעלו (כי חג"ת עלו לחב"ד ונה"י עלו לחג"ת) -- אין להם לקליפות שליטה כל כך רק בדבר האבד, והוא סוד קצת ניצוצי קדושה שנכנסו בעמקי הקליפות ונאבדו שם בעון העולם, על אלו יש להם שליטה לבד אבל אין להם שליטה מחדש על הקדושה ח"ו רק בדבר שנאבד וכדכתיבנא.

עוד אני אומר דדבר האבד היינו קליפה שנכנסה וחזרה קדושה בסוד נוגה, והם נשמות אשר היו בעמקי הקליפה אבודין וחזרו ונטהרו ונכנסו במקום הקדש במקום מדרגות העשיה בפנימיותה; לא חוץ במקום הקליפה. ואלו לא זכו לעלות למעלה ביצירה וכל שכן בבריאה, וצריכין אנו להשפיע בעשיה ומדרגותיה בסוד המלאכה להשפיע לאותם הנשמות האבודין שם, ולפיכך הותרה המלאכה בחול המועד. ואף לפי פשוטו של דבר נבין ממנו לעומת (נ"א לעומק) העליון כי כמו שהמלאכה לדבר האבד מעמידה שלא יאבדו ....‏[8]


  1. ^ נלע"ד שצריך למחוק מילת "יורדין" השני -- ויקיעורך
  2. ^ דהיינו "בכל יום יהללוך סלה" כמבואר בסמוך - ויקיעורך
  3. ^ כאן הגהנו. ובדפוס כתוב "ועד" - ויקיעורך
  4. ^ אני מצאתי אותו בדף רי"ג. (ח"ג ריג, א) שהוא פרשת ויקהל וצע"ע -- ויקיעורך
  5. ^ אהי"ה יהו"ה יהו"ה אלהים הויה אדני -- ויקיעורך
  6. ^ כנראה הכוונה ל(זהר חלק ג קע, א) -- ויקיעורך
  7. ^ אולי צ"ל דעתה - ויקיעורך
  8. ^ אמר שמואל עד כאן נמצא בכתבי האר"י ז"ל ונראה שהדרוש היה ארוך ולא נמצא יותר


דרוש ג'עריכה

דרוש ג' - בסוד הקדושה וכוונתה.

וקודם שנבאר כוונתה נבאר קצת דברים הצריכים. והוא, כי תחלה תכוין לקיים מצות עשה אחד שנצטוינו בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ופרשוהו בזוהר פרשת אמור ברעיא מהימנא שנתחייבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת "נקדישך ונעריצך". וז"ש "בתוך בני ישראל" -- רמז בזה שצריך האדם לכוין כי בהמשיכו הקדושה העליונה אליו יתברך, שתמשך עליו בחי' הקדושה ההיא ג"כ, ויתקדש האדם מקדושתו יתברך. וזהו "ונקדשתי בתוך בני ישראל" -- שהם יתקדשו והוא יתקדש עמהם בתוכם. וזהו שאמר הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" כנזכר ברעיא מהימנא שנקבל הקדושה מקדושתו יתברך שנמשיכה עלינו. וכבר נתבאר כי מקום קבלתו אל הקדושה הזאת היא באומרו "מלא כל הארץ כבודו" כנודע שהוא סוד המלכות, ותכוין כי אנו בני המלכות ואנו מקבלים הקדושה ע"י אמנו. ולכן צריך שתכוין לכלול עצמך תוך המלכות לקבל מקדושה הנמשכת עליה. וזה תכוין באומרך "מלא כל הארץ כבודו".

ובהגיע הש"ץ אל "נקדישך וכו'" צריך האדם לחזור ולפסוע ג' פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש ויסתום עיניו בכונה גמורה. גם תזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה של נקדישך בסוד "ורגליהם רגל ישרה", ירמוז ששני הרגלים יהיו כדמות רגל אחד בלבד.

גם בענין מה שנוהגים קצת בני אדם לפסוע לאחוריהם ג' פסיעות אחר הקדושה ולומר "שלום" לא היה מורי ז"ל נוהג כך כלל אלא שהיה נשאר עומד במקומו עד נפילת אפים וגם היה שותק ולא היה אומר "שלום" ואפילו שהוא עומד במקומו.

גם צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן "נקדישך ונעריצך" עד סיום כל הקדושה כולה. ואמנם ב' תיבות של "נקדישך ונעריצך" צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק"ק תאמר אותם בלחש עם השליח ציבור. ואחר כך כשתענה קק"ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה כמו שיתבאר שם.

והנה ענין הנזכר שהוא לומר "נקדישך ונעריצך" בקול רם בלבד והשאר בלחש -- זה נזכר בתוספתא א' דמסכת פאה. והענין של הדילוג באומרו קק"ק נזכר במדרש תנחומא בפ' צו וז"ל "בשתים יעופף וכי בכנפים יעופף אלא מכאן תקנו חז"ל לעוף האדם על רגליו בשעה שהש"ץ אומר קק"ק". עד כאן. ועניינה יתבאר לקמן בעזרת השם, אמנם נבאר עתה בקצרה כונה אחת רבת התועלת הזהירני מורי ז"ל מאד לכוין בה ואמר לי שבזה תתעלה נפשי ותקבל קדושה גדולה.

והענין הוא כי הנה לקמן יתבאר שענין הדילוג הוא להעלות למעלה את יעקב ורחל. והנה נודע כי כל דילוג ועליה ממקום למקום איננה אלא בסוד שם בן מ"ב (כמבואר לעיל בדרושי הקדישים ועי"ש), וא"כ צריך לדלג ולכוין להעלות את נפשו גם כן עמהם למעלה על ידי שם מ"ב בשם אבגית"ץ. ובקדושה של תפלת שחרית דחול יכוין בשני אותיות ג"י, ובקדושת המנחה של חול יכוין לדלג ולעלות ע"י ב' אותיות א"ב, ובקדושת (ובא לציון) תפלת מנחה דשבת יכוין בשני אותיות ת"ץ.


ונבאר עתה כונת הקדושה ועניינה באורך. הנה לעיל כתבנו כי ענין חזרת ש"ץ העמידה היא להעלות ליעקב ורחל עד חג"ת דז"א. אבל דע כי אין העליה ההיא נעשית תכף בתחילת העמידה. אבל בברכת אבות אנו ממשיכים להם הארה מחסד דז"א כדי שיוכל אח"כ יעקב לעלות שם, ובברכת מחיה המתים אנו מאירים מן הגבורה דז"א כדי שתוכל אח"כ לעלות שם רחל, ואח"ך -- אשר שניהם קבלו הארותיהם משני זרועות ז"א מחסד וגבורה בב' ברכות הנזכר -- אז אח"כ הז"א מעלה אותם אליו ע"י שני זרועותיו הנזכר ועולים עד מקום חג"ת. ועליה זו היא ע"י הקדושה הזאת דנקדישך כו'.

והנה עיקר תכלית סוד הקדושה הוא לתת הארה אל מוח הדעת דרחל לפי שהנשים דעתן קלה, ולכן אחר אשר קיבלה הארה משני הזרועות מקבלת מקו האמצעי דז"א הנמשך מן הדעת שבו ומאיר בדעת דרחל ונשלם אורו. ונודע כי כל בחינת 'קדש' הוא במוחין, והוא כי כונתינו הוא להשלים המוחין דרחל מבחינת הדעת דז"א ולהעלות' עד שם. ואמנם טרם שיעלו יעקב ורחל בחג"ת דז"א אנו צריכין להעלות בתחלה את חג"ת דז"א עצמו למעלה בג' ראשונות חב"ד שבו, שהם מוחין שלו הנקראים 'קודש', ועי"ז מתקדשין חג"ת שלו מן קדושת המוחין שלו. ואח"ך מכח שנתקדשו משם ישפיעו הם קדושת המוחין ביעקב ורחל ואז יעלו למעלה בחג"ת דז"א; לפי שכל מדרגה תחתונה אי אפשר לה לעלות למעלה עד שתקבל אור עליון נוסף על מה שהיה לה בתחלה ואז תוכל לעלות למעלה ממדרגתו הראשונה.

והנה חג"ת דז"א צריכין שני מיני עליות:

  • בתחילה עולים למעלה לקבל הארה לצורך עצמן כדי שיוכלו לקבל הארה מג' ראשונות
  • ואח"ך חוזרים ועולים פעם שנית לצורך עליית יעקב ורחל ומקבלים הארה יתירה להאיר ביעקב ורחל שיוכלו לעלות.

וזה סדר כונת הקדושה.

  • נקדישך -- כנגד החסד העולה עד חכמה דז"א הנקרא 'קדש'. וזהו "נקדישך", ר"ל נעלה אותך אל מקום החכמה הנקרא קדש.
  • ונעריצך -- הוא להעלות הגבורה עד בינה דז"א, ויען כי שתיהם הם גבורות לכך נאמר בלשון "ונעריצך" לשון גבורה ועריצות.
  • כנועם הוא הת"ת להעלותו בדעת אשר בו מתלבש היסוד דאימא הנקרא 'נועם עליון' כנודע (והוא סוד שם אהי"ה דיודין העולה בגי' נעם), ושם מתגלה אור נועם הבינה בדרך היסוד שלה המלובש בדעת ז"א. והרי עלו חג"ת למקום ג' ראשונות לקבל הארה לצורך עצמם. ואחר שקבלו הארה לצורך עצמם אנו חוזרין להורידן למטה במקומם כדי שיאירו שם. וזהו:
  • שיח סוד שרפי קדש -- 'שיח' כנגד החסד שירד למקומו מלא שפע והארה, ו'סוד' כנגד גבורה היורד למקומה כי סוד בגי' יין שהיא בחינת גבורה, ו'שרפי קדש' כנגד ירידת ת"ת.
ואם תקשה ותאמר כי הסוד חשוב מן השיח שהוא הדיבור, ואיך ניחס השיח אל החסד המעולה, והסוד אל הגבורה שהוא מדרגה למטה מן החסד? והתשובה היא כי הנה בכלל השיח והדבור נכלל הסוד שהוא קול החשאי, לפי שהסוד הוא הבל היוצא מפי האדם בחשאי וכשמגביה קולו יותר אז הוא נעשה שיח ודיבור. ונמצא שהסוד הוא נכלל בשיח והוא סוד הימין הכולל את השמאל עמו. אמנם הדיבור אינו כלול בתוך הסוד; כי הסוד הוא תחלה בחשאי בלי דיבור כלל. ואפשר להיות סוד בחשאי בלי דיבור בקול רם, אבל אי אפשר אל הדיבור בקול רם להיותו בלתי ההבל החשאי בתחלתו. וה"ס הימין הכולל את השמאל אבל השמאל אין בו כח לכלול את הימין עמו. ולכן אנו מיחסים השיח והדיבור בחסד והסוד בלחש בגבורה.

ואחר שירדו אז הם משפיעים חג"ת הנזכר הארה וקדושה עליונה שקבלו מהג' מוחין הנקראים 'קדש' ומאירים אל ג' תחתונות נה"י דז"א עצמו. וזה נרמז במה שאומרים המשלשים לך קדושה כי ג' ספירות חג"ת הם משלשים קדושה בנה"י שלו.

ואחר שהאירו בנה"י -- אז מאירים הנה"י האלו ביעקב ורחל. וזהו וקרא זה אל זה ואמר -- כי 'זה' הם י"ב פרקין דיעקב דדכורא כמנין ז"ה. ו'אל זה' הם י"ב פרקין דנוקבא רחל כנז"ל. ואז מאירים אלו באלו ואז עולים יחד כולם למעלה באופן זה: חג"ת עולים בחב"ד, ונה"י עולים בחג"ת. ואז גם יעקב ורחל שהיו במקום נה"י עולים עמהם עד מקום חג"ת.

ואל תתמה לומר היאך אפשר שיעלו נה"י דז"א עצמו אל מקום חג"ת לפי שהרי נתבאר אצלנו במקום אחר כי אפילו בימי החול עולים העולמות בכל תפלה ונכללים זה בזה. ועליה זו נרמזת בקק"ק באופן זה:

  • קדוש א' הוא עליית החסד בחכמה.
  • קדוש הב' הוא עליית הגבור' בבינה.
  • קדוש הג' הוא עליית הת"ת בדעת.

אח"ך בה' צבאות נרמז עליית נה"י בחג"ת -- כי יהו"ה הוא היסוד העולה בת"ת, וצבאות הם נצח-הוד העולים בחסד וגבורה.

ואח"כ נרמז עליות רחל הנקבה במלת מלא כל הארץ כבודו; כי "הארץ" (שהיא הנקבה כנודע) ממלאה כל אותו המקום של נה"י ועולה עמהם ג"כ. וביאור ענין זה הוא לומר כי גם אשר עלתה הנקבה הנקרא 'ארץ' למעלה במקום נה"י -- לא מפני כך נשאר מקום המלכות ריקם ופנוי, כי אפילו מקום הארץ (שהיא הנקבה) היא מלאה מכבודו אעפ"י שעלתה למעלה.

וע"י עלייה זו של הנקבה מקבלת עתה דעת שלם ונשלם מוח הדעת שלה כנ"ל. ובזה תבין טעם מש"ל שצריך לדלג כלפי מעלה בעת שאומר קק"ק כו' וכנזכר בתנחומא וכנזכר בפוסקים בשם פרקי היכלות. והטעם הוא להורות כי באלו התיבות של קק"ק עולים ומדלגין כולם למעלה ממקומם -- חג"ת בחב"ד, ונה"י בחג"ת, ורחל הנקבה בנה"י.

ואמנם אעפ"י שביארנו כי ג' פעמים קק"ק הם סוד עלית חג"ת בחב"ד -- עם כל זה צריך לבאר המלות עצמם ובו יתבאר מהו השפע שמקבלים משם. והענין יובן במה שהודעתיך איך נזכר באדרא נשא דף קכ"ט ע"א כי קוצא חד דשערי דרישא דאריך אנפין מתפשט למטה דרך אחור ומגיע עד רישא דז"א ומאיר שפע גדול במוחין דז"א מן המוחין העליונים דאריך אנפין דרך ההוא קוצא דשערי הנמשך ממוחין דאריך אנפין. וכבר נתבאר שם כי הנימין דאריך אנפין הם י"ג נימין ונקראים 'קדוש' לפי שיש בהם ת"י נימין כמנין קדוש. וסודו הוא שם ההויה דמילוי יודין שיש בו ד' יודין וכל יוד כלולה מעשר -- הרי ת'; ועם עשר אותיות מילוי ההויה -- הרי ת"י כמנין קדוש.

והנה מספר הנימין הם י"ג שהם ג' הויות דמלוי יודין (ידוד ידוד ידוד) ובהם י"ב אותיות ועם הכולל -- הרי י"ג. וכל הויה מהם בהיותה מלאה היא בגימטריה קדוש כו'. וכנגד ג' הויות הנזכר הוזכרו ג' פעמים קדוש קדוש קדוש אשר מהם נמשכת הארה גדולה (דרך קוצא דשערי כנזכר) ומאיר במוחין דז"א. ובחי' הארה זו היורדת מן המוחין דאריך אנפין אל המוחין דז"א נקרא 'קדושה', כנודע כי כל סוד 'קדושה' הוא במוחין שהם סוד החכמה הנקרא 'קודש'. ואח"כ קדושה זו נמשכת אל חג"ת ואל נה"י ואל יעקב ואל רחל כנזכר לעיל.

גם תכוין כי קדוש בגי' ת"י כנזכר ויען יש ת"י נימין וכל נימא אתפשט לת"י עלמין וכל עלמא אתפרש לת"י עיבר -- נמצא שג' פעמים ת"י הם נימין דרישא דאריך אנפין וכנגדם הם ג' פעמים קדוש קדוש קדוש.

ובאומרך ימלוך ה' לעולם כו' תכוין אל ר"ת א'לקיך צ'יון ל'דור ו'דור -- אצלו, לרמוז כי אנחנו מעלים את המלכות אצלו אצל הת"ת ועל ידי כן "ימלוך ה' כו'".


דרוש ד'עריכה

דרוש ד' - כולל ג' קדושות של יוצר ודעמידה ושל ובא לציון גואל.

אמר הכותב, פעם אחת שמעתי ממורי ז"ל דרוש א' בענין של הקדושות הנזכר. הנה הודעתיך לעיל כי בתפלת שחרית דימי החול עולה הנקבה בהוד והזכר עולה בנצח (כנ"ל בסוף ביאור ברכת אבות). ואמנם ענין קדושת יוצר -- עניינה הוא כדי להעלות את המלכות אל עולם הבריאה העומדת בהיכל קה"ק דיצירה כנודע, ואנו מעלים אותה אל ההוד שבבריאה שהוא נקרא "היכל עצם השמים". ולכן קדושה זו היא נאמרת ב"אל ברוך גדול דעה וכו'" ונודע כי תיקון ברכה זו הוא בהיכל הזה כנזכר בזוהר פר' פקודי ואנו ממשיכים לה הארה ושפע רב וקדושה מג' עליונות דבריאה שהם חב"ד ששם הוא סוד הקדושה (כנ"ל בדרוש שקדם). וזה ביאור "קדוש קדוש קדוש" -- קדושה הוא בחכמה, וברכה של "ברוך כבוד ה' ממקומו" בבינה, ומלכות שהוא "ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון" בדעת.

ונבאר עניינם. כי הנה קדוש נתבאר בזוהר שהוא מלשון קדש ו’, והענין הוא שבתחילה עולה אות הו' (שהוא הת"ת) בחכמה (הנקרא קדש) ונעשה "קדוש". ואח"ך קדש העליון מתפשט עד הת"ת הנקרא ו' ונעשה "קדוש". ואחר כך מתפשט גם עד היסוד שבו ונעשה "קדוש" שלישי. הרי כי לעולם כל בחינת קדוש הוא קדש ו'. והנה בקדוש הג' (שהוא ביסוד) אנו מחברים עמו את הנ"ה וזהו "ה' צבאות" - ה' ביסוד, צבאות בנצח-הוד. ומשם מתפשט עד המלכות וזהו "מלא כל הארץ כבודו". והרי עתה נתקדשה המלכות דבריאה מבחי' החכמה דבריאה.

ואח"כ אנו ממשיכין לה בחי' ברכה מבינה דבריאה. וזהו "ברוך כבוד ה'" (היא בינה, כבוד עלאה) "ממקומו" שהיא המלכות. וז"ס התפשטות הבינה עד הוד ששם עומדת המלכות כנזכר, ונודע כי בחינת בריאה היא בינה.

ואח"כ אנו ממשיכין לה מן הדעת וזהו "ימלוך ה' לעולם כו'", ואנו מתחילין במלכות דרך עלייה -- להעלותה עד ה' שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד (כנ"ל שזהו סוד ראשי תיבות א'לקיך צ'יון ל'דור ו'דור שהוא אצל"ו).

אמנם קדושת תפלת העמידה היא במלכות דעולם האצילות שאנו מעלים אותה עם הת"ת בהוד דאצילות. ולכן אחר אשר קבלה המלכות הארה מן חו"ג בשני ברכות של אבות וגבורה בחזרת התפלה דש"ץ (כנ"ל בדרוש שקדם) -- אז אנו אומרים הקדושה "נקדישך כו'" כי אז תתחבר אותה ההארה עם הת"ת ואז אנו אומים "קק"ק כו' וברוך כו' וימלוך כו'" על דרך מ"ש בקדושת יוצר. ואין הפרש בין שני קדושות אלו אלא שקדושת יוצר היא להקדיש את המלכות דבריאה וקדושה דמעומד היא במלכות דאצילות. אבל בקדושת דובא לציון -- הוא סוד ירידת המלכות דאצילות בהיכל קה"ק דבריאה, כנודע כי שם מקומה תמיד, ולכן אנו צריכין להמשיך לה שפע וקדושה וברכה ולכן אנו חוזרין לומר קדושת "קק"ק כו' וברוך כו' ותשאני רוח כו' וימלוך כו'" על דרך הנ"ל בקדושת יוצר ממש.

ולכן תבין למה קדושת "ובא לציון" היא בלשון הקדש ובלשון תרגום -- כי להיות ענין זה למטה בבריאה לכן אחר שאמרנו קדושה בלשון הקודש אנו חוזרים לאומרה בלשון תרגום להעלים ולהסתיר ולכסות קדושת לשון הקדש תוך לשון תרגום ונעשה מכסה עליו והוא נעלם ומסתתר בתוכו. ולפי שקדושת ובא לציון היא דרך ירידה -- כי יורדת המלכות דאצילות אל הבריאה כנזכר -- ולכן אנו אומרים "ומקבלין דין מן דין כו'" כי מקבלין השפע זה מזה דרך קבלה וירידה ממש.

אמנם יש הפרש אחד בין ג' קדושות האלו. כי הנה בקדושת יוצר לא נאמר בה "ימלוך" כלל ובקדושה דמעומד נאמר בה "ימלוך ה' לעולם כו'" ובקדושת ובא לציון נאמר בה "ה' ימלוך לעולם ועד". וצריך לדעת ענין ג' שינויים אלו.    והענין הוא: בקדושת יוצר כונתינו היא להעלות את המלכות דאצילות עד למעלה באצילות, מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, ולכן אין אומרים בקדושה ההיא "ימלוך כו'", כי פסוק זה הוא כנגד הת"ת, ואין רצונינו להורידו למטה אצלה ואדרבה רצונינו להעלות אותה. אבל בעמידה שכבר היא אצלו למעלה - אנו אומרים אותו. ואמנם בקדושת ובא לציון אשר היא יורדת למטה במקומה כמנהגה -- ולכן אנו מורידים עמה גם את הת"ת. וכיון שעתה הוא מקדים לירד אצלה להיות עמה שם -- לכן אנו אומרים "ה' ימלוך" ומקדימין שם ההויה שהוא בזכר אל המלכות הנרמזת במלת "ימלוך", ולא כקדושת העמידה שמקדימין "ימלוך" לשם ההויה שאומרים "ימלוך ה' כו'" אלא "ה' ימלוך לעולם ועד".


בברכת אתה קדוש כו’. הנה אחר שכבר קבלה המלכות עתה קדושת המוחין מבחי' הדעת דז"א ועלתה שם -- הנה עתה אנו אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש" שהיא בחינת המלכות הנקראת 'שמך' (כנזכר בזוהר פ' פקודי) לומר שעתה כבר קבלה המלכות קדושה והארה מן הקודש העליון (שהן המוחין דז"א) דרך קו האמצעי שבו אשר זה הקו האמצעי נרמז במלת "אתה קדוש" כנ"ל בדרושים הקודמים. כי אבות בחסד וגבורות בגבורה וקדושת ה' בת"ת. וזהו "אתה קדוש" -- הוא הקו האמצעי ת"ת שדרך בו ירדה ונמשכה קדושת המוחין עד המלכות, ואז גם היא "ושמך קדוש".

ענין מודים דרבנן הוא במש"ל שהזכר עולה בנצח והנקבה בהוד ולכן עתה במודים שהיא בהוד כופף הת"ת את ראשו וכורע למטה כדי לנשקה בסוד הנשיקין. וכבר נתבאר לעיל במודים של תפלת הלחש כי הכריעה אשר שם אינה כפולה כשאר הכריעות וגם הזקיפה אינה כפולה כשאר הזקיפות, אמנם אין שם רק כריעה אחת (בסוד ו' לגבי ה') וכנגדה יש זקיפה אחת (ה' לגבי ו'). כי מודים דרבנן הוא כריעה שניה של י' לגבי ה' וכנגדה זקיפה אחת בסוד ה' לגבי י'. וזהו סוד מודים דרבנן, כי אין כריעה זו אלא לגוף שהם ח"י חוליות שבשדרה.

אמר חיים, ענין זה מצאתי כתוב בקונטריסי ונלע"ד כי מ"ש "כי אין כריעת זו כו'" חוזר אל הכריעה הראשונה של מודים דתפלת לחש שהיא ו' לגבי ה' שהוא הגוף הנקרא ו'. וזה נלע"ד שהוא מוכרח.


דרוש ה'עריכה

דרוש ה' - כולל שני דרושים. דרוש ענין משמעות נשיאות כפים וענין ברכת כהנים. ובתחילה נבאר טעם נשיאות כפים, יען כי הוא דרוש קצר, ואח"כ נחזור לבאר דרוש ברכת כהנים בכמה פנים ששמעתי ממורי ז"ל.

נשיאות כפיםעריכה

דע כי ענין נשיאות כפים הוא לצורך תיקון פרצוף לאה כמו שנבאר. והענין הוא כמ"ש לעיל בסוד ברכת שים שלום דתפלת לחש, כי שני זיווגים נעשים עתה -- ( א ) האחד הוא זיווג הז"א הנקרא ישראל בי"ג מידות דרחמים של ויעבור כו' עם לאה מן החזה שלו ולמעלה. ( ב ) והב' הוא זווג יעקב עם רחל בנפילת אפים.

והנה בברכת אבות נעשה פרצוף רחל וגם פרצוף לאה (כנ"ל במלת "האל הגדול כו'" שהם אותיות לאה) אבל אז לא נעשה כל פרצוף לאה כולו (כנזכר שם), כי לא נעשה אז רק בחינת הדעת דלאה ובחינת הז' תחתונות שבה. אבל התרין מוחין חכמה ובינה שבה לא נתקנו ולא נעשה עדיין. גם בחינת היסוד שבה לא נעשה עדיין.

והנה היסוד שבה נעשה ע"י ויעבור כמבואר שם והחכמה ובינה שבה נעשית ע"י נשיאות כפים של ברכת כהנים. והענין הוא במה שיתבאר בענין כונת ברכת כהנים שעניינה הוא שאז נכנסין אור המקיף בז"א. ופשוט הוא כי אז מתרבים האורות בז"א. ולכן אז הם נושאים את כפיהם לרמוז שאותם ההארות הניתוספות בז"א הנמשכות ויוצאות מסופי האצבעות של ידיו -- שלא ירדו למטה, אמנם יצאו משם ויעלו בסוד אור חוזר ממטה למעלה עד רישא דז"א בסוד זקיפת האצבעות כלפי מעלה, ועי"כ נתקנין חכמה ובינה של לאה. וזהו סוד טעם שצריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנזכר במשנה. וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו. וענין זה יתבאר בדרוש שנתבאר אצלנו בדרוש תיקון פרצוף לאה איך נתקן, ושם נתבאר שע"י האורות היוצאים מסופי הזרועות דז"א דרך קצוות האצבעות נבנה פרצוף לאה מתתא לעילא בסוד אור חוזר ועיי"ש.

וקיצור הענין הוא כי בהגביה הז"א שני זרועותיו למעלה נמצאים ראשי אצבעותיו מכוונות משני צדדי ראשו בב' צדדי מוח הדעת שבו; אצבעות זרוע ימין מימין הדעת, ואצבעותיו השמאליות משמאל מוח הדעת. ואז האורות יוצאים דרך קצוות אצבעותיו בסוד אור חוזר מתתא לעילא. ובצאתם מתגלים האורות ההם. ומשם מאירים בלאה העומדת ראשה באחורי דעת דז"א. ואלו האורות נעשים בחי' חכמה ובינה בלאה מב' צדדי הדעת שלה והם גבוהים יותר מהדעת (כנודע כי לעולם כל חכמה ובינה הם גבוהים מן הדעת). והאורות מתפשטים בשני צדדי הדעת מתתא לעילא. וכל זה נעשה ע"י נשיאות כפי ז"א. וכנגד זה צריכים הכהנים להגביה כפיהם.

ואחר אשר סיימו ברכת כהנים ונגמר תיקון לאה ונעשו ב' מוחין שלה -- אין צורך להשאיר כפיהם זקופים עוד עד "ויעבור" שהוא עת הזווג דלאה; כי כיון שנעשו ב' מוחין דילה -- אין צריך עוד בהם. ולכן מורידין הידים כדרכם למטה ואורות יוצאין דרך האצבעות בסוד אור ישר מעילא לתתא כדרכן תמיד.

ברכת כהניםעריכה

ועתה נבאר ענין ברכת כהנים.    כבר הודעתיך בדרוש הצלם של ז"א איך יש בז"א מוחין מצד אימא והם מוחין פנימיים וגם יש לו מוחין מקיפים מבחוץ. וחיבור ב' בחינות אלו נקרא "צלם" בסוד "אך בצלם יתהלך איש". ואות צ' הם מוחין פנימים, ושני אותיות ל"מ הם מוחין מקיפים. וכן על דרך זה יש בז"א מוחין אחרים מצד אבא, והם מתלבשים בתוך המוחין דמצד אימא, והם ג"כ פנימיים ומקיפין ונקראים גם הם בחינת "צלם", באופן שהם ב' צלמים בסוד "עד שיפוח היום ונסו הצללים" -- תרין.

  • והנה המוחין פנימיים דמצד אימא נכנסין בז"א עד תשלום היותו בן י"ג שנים ואז נקרא "איש".
  • ואח"כ נכנסים בו מקיפין דמצד אימא בה' שנים אחרים שהוא עד תשלום היותו בן ח"י שנה ואז נאמר עליו "בן ח"י לחופה".
  • ואח"כ בב' שנים אחרים נכנסים בו מוחין הפנימיים דמצד אבא, ואז הוא בן עשרים שנה ואמרו עליו בגמ' בן עשרים שנה ואילך יכול למכור אפילו בקרקעות שהניח לו אביו.
  • ומשם ואילך נכנסין בו מקיפין דמצד אבא בהיותו בחתימת זקן.

והנה בברכת אבות דתפלת שחרית דחול נכנסו בו כל המדרגות הנזכר זולתי מקיפין דמצד אבא בלבד. והנה צריכים הם ליכנס בו טרם הזווג, והנה עדיין הוא חסר מהם. ולכן אנו מכניסין אותם בו ע"י ברכת כהנים כמו שיתבאר. והנה ביארנו במקום אחר דרוש זה של הצלם בסדר השנים של ז"א והוא באופן אחר, ועיי"ש, כי שם ביארנו האמת והנכון.

והנה אני שמעתי ממורי ז"ל שהמקיפים דמצד אימא (שהם ל"מ דצלם) -- הנה אות הצ' הוא המוחין הפנימיים בנה"י דאימא, והמקיפים הנקראים ל' דצלם הם בחג"ת דתבונה, והמקיפים היותר עליונים הנקראים מ' דצלם הם בחב"ד דתבונה. וכפי זה נמצא שבתפלת שחרית דימי החול עולה ז"א עד ראש התבונה. אמנם אינו ממש שהוא עולה רק שהם יורדין עד מקום ז"א כמו שהוא בליל שבת כמבואר במקומו. ונמצא שבשחרית דחול הוא כמו ערבית דליל שבת. אבל לא שמעתי בפי' ממורי ז"ל וברוך היודע האמת.

ונחזור לענין ראשון. כי הנה עדיין ז"א עתה צריך שיכנסו בו המקיפין שלו דמצד אבא תוך פנימיותו בבחינת פנימיים לצורך הזווג שעתיד להזדווג עתה. וע"י כניסת אלו האור המקיף בתוכו בסוד פנימיים ניתוספו בו הארות עצומות במוחין שבו, ועי"כ נבקע יסוד דאימא שבתוך הדעת שלו (כנודע כי אינו יכול לסבול כ"כ אורות עצומים בסוד ונבקע הר הזתים וכו'), ונבקע בעת שאומרים ויעבור וכו' כמו שיתבאר שם בע"ה. ואז נעשים בו ד' תיקוני דיקנא העליונים שהיו חסרים ממנו; כי לא היו בו בברכת אבות רק ט' תיקוני דיקנא (כנזכר באדרת נשא) ונגמרו בו י"ג תיקוני דיקנא. גם הוא כמו אריך אנפין והוא סוד י"ג מדות אל רחום וחנון וכו'. ונודע כי גם השערור דתיקוני דיקנא הם אור מקיף. ולקמן בביאור ויעבור יתבאר בע"ה.

ונמצא כי בברכת אבות נכנסו המקיפים דמצד אימא במלת "ואלקי אבותינו" (כמבואר שם), ובתיבות "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" נכנסו הפנימיים דמצד אבא, ועתה -- בברכת כהנים -- נכנסו בו המקיפים דמצד אבא. והם ב' אותיות ל"מ דצלם שמצד אבא. וטעם היות נעשה ע"י הכהנים הוא לפי שסוד הכהן הגדול הוא בחכמה שהוא קו ימין והוא אבא, ולכן אין מקיפין דמצד אבא נכנסים אלא ע"י הכהנים.

ואמנם כדי לבאר ענין הג' ברכות שיש בברכת כהנים צריך שנקדים לך ענין דרוש המוחין דז"א:
דע כי המוחין דז"א הם ד' והם חכמה ובינה ודעת כלול מחסד וגבורה. אמנם לפי שאלו הד' מוחין הם מלובשים תוך ג' לבושים בלבד (שהם נה"י דאימא), והדעת כלול מב' מוחין מלובש תוך לבוש א' (שהוא יסוד דאימא) -- לכן לעולם אנו מזכירין אותם בשם ג' מוחין לבד שהם חב"ד.

גם צריך שתדע שהמקיפים הם ב' מדרגות של המקיפים -- מקיפים התחתונים הם ל' דצלם כנ"ל, והמקיפים העליונים הם מ' דצלם. לפי שאות צ' דצלם הם המוחין הפנימיים הנכנסים תוך ז"א (שהוא בן ט' ספירות וכל ספירה כלולה מעשר -- הרי צ' דצלם), ול' דצלם המקיפים שע"ג המוחין. [ ונרמזו באות הל' לפי שהם ג' מוחין, כל אחד כלולה מעשר, הרי ל'. וגם כי מתלבשין תוך נה"י דאימא שהם ג' לבושים בלבד ולכן נקרא ל'. ]

אבל המקיפים העליונים למעלה מהם -- הם נרמזים באות מ' דצלם לפי שאינם שם מלובשים תוך לבושים רק הד' מוחין בעצמם בלי לבושים. ולכן נקרא אות ם' כי אז הם ניכרים שהם ד' מוחין. כי בהיות מוח הדעת הכלול מב' מוחין (שהם חו"ג) מלובש תוך לבושו (שהוא היסוד דאימא) נקרא מוח אחד, ובהיותו בלי לבוש -- אז ניכר היותו בחינת שני מוחין.

וטעם היותם שם בלתי לבוש הוא לפי שהנה בתחילה נזדווגו אבא ואמא כדי להאציל אלו המוחין. וניתנו תוך בטן אימא עלאה בסוד עיבור. וכאשר נולדו ויצאו משם -- יצאו ערום מבלי לבוש. ואז שם נרשמו היותם ד' מוחין; כי כל דבר שבקדושה כך הוא -- שבכל מקום ומקום עושה רושם ואינו נמחק. ולכן אז עשה שם רושם אחד ונקרא ם' סתומה דצלם. ואח"כ רצה המאציל העליון להלביש המוחין האלו כדי שיהיה כח לז"א לסבול האורות הגדולים האלו (כי הנה הם בחינת טפות שממשיכין אבא ואמא בעת זווג שנזדווגו ממקום עליון מאד שהוא מן אריך אנפין, ואריך אנפין המשיכן מן עתיק, וכן על דרך זה עד רום המעלות כמבואר אצלינו. ולא יש כח בזעיר אנפין לסובלם בהיותם אורות מגולים) -- ולכן הוצרך לעשות להם לבושים.

[ והוא מה שנתבאר אצלינו בדרושים של המוחין איך נתעלו ונסתלקו אורות נה"י דתבונה מתוכן למעלה ונשארו הכלים ההם של הנה"י כלים רקים מבלי אורות בסוד ""אדם כי ימות באהל" אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו התבונה הנקרא 'מי' שממיתה עצמה על התורה שהוא ז"א. ואז נתלבשו המוחין הנזכר שהם בחינת אורות בתוך הכלים של הנה"י דתבונה ואז נקראו שָם בשֵם ל' דצלם בסוד ג' מוחין בלבד ושם נעשה רושם השני. ואח"כ נכנסו בהיותם מלובשים כנזכר תוך רישא דז"א ואז נעשו בסוד אות צ' דצלם. ]

והרי נתבאר טעם למה היו ב' בחינות מוחין מקיפין זולת הפנימיים. הטעם הראשון הוא לפי שכל דבר של קדושה עושה רושם בכל מקום שהוא בהכרח. הטעם השני לפי שהלואי שאחר כל אלו הג' המיעוטים יוכל ז"א לסבול האורות האלו המוחין הגדולים, כי ודאי הוא שבכל מדרגה ומדרגה מאלו הג' מתמעטין מיעוט אחר מיעוט, כי אין מעלת השלישי כמעלת השני ואין מעלת השנית כמעלת הראשון, ואין ז"א יכול לקבל הארתם אלא אחר שנתמעט אורם במיעוט השלישי (שהוא אות צ' דצלם כנזכר). והרי ביארנו דרוש הצלם דז"א בקיצור מופלג.


ונחזור לענין ברכת כהנים. כי הנה נתבאר שכל מה שיש באות צ' דצלם יש באות ל' וכן באות מ'. והנה עתה בברכת כהנים נכנסים שני בחי' כפולות זה עם זה שהם ל' ום'. ואות ל' -- שהיא יותר תחתונה -- נכנסה בתחלה, ואח"כ נכנסת הם' שהיא יותר עליונה. וכניסתם נרמז בג' ברכות אלו וזה סדרן:

  • יברכך -- עתה נכנס מוח חכמה של הלמד.
  • יהו"ה -- בו נכנס מוח חכמה של המם.
  • וישמרך -- עשר חסדים של הדעת דאות מם.
  • יאר -- בינה של הל'
  • ידוד -- בינה של המם
  • פניו -- עתה אנו חוזרים לחבר עמהם הראשונים, ונמצא כי "פניו" הוא בחכמה של הל'
  • אליך -- הם החסדים של המם.
  • ויחונך -- החכמה של המם.
  • ישא -- החסדים של הל'
  • ידוד -- הם עשרה גבורות שבדעת של המם
  • פניו -- עתה אנו חוזרים לחבר כל מה שנכנס עם אלו שנזכר ונמצא כי "פניו" חכמה של הלמד
  • אליך -- החסדים של המם
  • וישם -- חכמה של המם
  • לך -- בינה של הלמד
  • שלום -- בינה של המם.

והנה עדיין הי' גבורות של הלמד לא נכנסו. ואינם תלוים בכהנים אלא על ידי הכונה שמכוונים הקהל והעם. והוא כי צריך אל כל עם הקהל כאשר הכהנים מברכים ברכת כהנים (שהוא "ברוך אתה ה' כו'" קודם שיאמרו מלת "יברכך") יכוונו הקהל באות ראשונה ו' של "וידבר ה' אל משה כו'" ובאות ד' של "דבר אל אהרן", ושני אותיות ו"ד הם בגי' עשרה, ויכוונו שאז נכנסין עשרה גבורות של הלמד. לפי שמוח התחתון שבכולם הם גבורות שבדעת הלמד ונכנס בז"א בתחלת הכל. וזה נעשה ע"י הקהל כנזכר. ואח"כ נכנסין כל השאר ע"י הכהנים -- יברכך כו' יאר כו' ישא כו' כנזכר.

עוד קבלתי ממורי ז"ל ענין תיקון א' שהוא תלוי בכוונת הש"ץ ואיני זוכר אותו.

והנה צריך ליתן טעם למה אנו כופלים כוונת המוחין כנ"ל, והוא במה שנתבאר לעיל, כי הנה בתחילה נכנסין ג' מוחין בפסוק "יברכך" כנזכר, וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק "יאר" אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים שבפסוק "יברכך", וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק "ישא כו'" אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים של "יברכך" ושל "יאר".    והטעם הוא כדי לחברן יחד שיאירו אלו באלו ואלו באלו. ואם תסתכל במה שנתבאר תבין איך הד' מוחין העליונים דאות מ"ם הם רמוזים בבחינת ג' ההויות שבברכת כהנים (חוץ מן החסדים של המם שלא נרמזו אלא בתיבת "וישמרך", ולכן היה צריך לתקנו כיון שלא נרמזו בשם ההויה כמו האחרים, וצריך הארה ותיקון אחר, ודבר זה תלוי בכוונת הש"ץ כנ"ל, ואיני זוכר אותו איך הוא). אבל המוחין של הלמ"ד -- להיותם יותר תחתונים -- אינם נרמזים בהויות אלא בשאר תיבות הפסוקים כנזכר (חוץ מן הגבורות של הלמד שהם יותר תחתונים מכולם ולכן לא נרמזו אפילו בשאר תיבות של הפסוקים דברכת כהנים אלא באותם ב' אותיות שנתכוונו הקהל כנזכר).

והנה אעפ"י שמצינו שגם החסדים של המם נרמזו במלת "אליך" של פסוק יאר ובפסוק ישא כו' כנזכר, וכן בשאר המוחין של המם -- אין זה חשש, כיון שעיקר זכירתם במקומ' שהוא פסוק ראשון היו בסוד הויות, וכמ"ש שיש כוונה בזה תלויה על ידי כוונת הש"ץ ואיני זוכרה.

והנה בתיבת ויחונך אשר היא כנגד חכמת המם כנ"ל אשר היא בחי' זכר -- תכוין להשפיע משם אל ז"א שהוא זכר. אבל בתיבת שלום שהיא כנגד בינה של המם והיא נקבה תכוין להשפיע ולהאיר משם אל הנוקבא דז"א. ונמצא כי משני בחינות אלו מקבלין הארה זו"ן.

ובכל מה שביארנו יתבאר לך כמה עניינים שיש בברכת כהנים. ונבאר לך קצת מהם.
הנה נודע שאין הכהן עולה לדוכן יחידי אלא עד שיתמלא זקנו או עד שיהיה גדול מבן עשרים שנה ומעלה. והטעם הוא במה שנתבאר לעיל כי אלו המקיפים דמצד אבא אינם נכנסים תוך ז"א עד שיהיה בן כ' שנה. וענין מלוי הזקן הוא כי הנה נודע שאין בז"א אלא ט' תיקוני דיקנא בלבד (כנזכר באד"ר וזוטא), וחסרים ממנו ד' תיקוני דיקנא עלאין, ואין זקנו מתמלא עד שנכנסין בו אלו המקיפים דמצד אבא. כי בתחילה מאירים במקום המוחין ואח"כ ע"י אמירת י"ג מדות דויעבור נבקע יסוד אימא שבתוך הדעת דז"א ע"י כניסת אורות הרבים של המקיפים (שאין כח ביסוד דאימא לסובלם), ונבקע ויוצא אורם לחוץ ונשלמים בז"א כל י"ג תיקוני דיקנא (כמשי"ת שם בענין ויעבור כו').

גם בזה תבין מ"ש בפסוק "אמור להם יברכך ה' וישמרך". והענין הוא כי כבר נתבאר כי ג' מיני מדרגות מוחין הם ונרמזים בתלת אותיות צלם כנ"ל, וכל מדרגה מהם הוא פרצוף גמור שלם. גם נתבאר אצלנו שהמוחין האלו אינם גשמיים אמנם הם בחינת הנפש הרוחנית המתפשטות תוך גוף האדם בכל רמ"ח איבריו. וכמו שהנפש נכנסת באדם מדריגה אחר מדריגה עד היותו בן י"ג שנה -- כן המוחין האלו כנ"ל. ונמצא שהמוחין האלו (שהם בחי' נפש ז"א) הם פרצוף גמור מרמ"ח אברים נפשיים רוחניים המתפשטים תוך רמ"ח איברי הגוף. וכל אות ואות מג' אותיות צלם היא פרצוף שלם כלול מרמ"ח איברים רוחניים. באופן שהם ג' פרצופים -- כל א' כלול מרמ"ח איברים רוחניים. וזה נרמז במלת "אמור להם", כי אמור בגי' רמ"ח עם הכולל. גם רז"ל דרשו ענין זה ואמרו כך אמור בגי' רמ"ח עם הכולל וכוונתם ז"ל לרמוז אל מה שנתבאר שעתה נכנסים רמ"ח איברי הנפש פרצוף שלם של בחי' האור המקיף תוך פנימיות רמ"ח איברים גופניים של ז"א.

ובזה תבין ענין המורא, שצריך האדם לקבל עליו מורא שם שמים שיהיה מורא אלקיו על ראשו, שהוא סוד רמ"ח איבריאה דאור מקיף שהוא בגי' מורא. והוא ענין בחי' השכינה המקפת על ראשו של אדם ועל המוחין שלו. ובזה תבין מ"ש בשמשון (שופטים יג, ה עיי"ש) "ומורא לא יעלה כו'"‏[1], כי שמשון הוא נזיר והנזיר עולה עד עתיקא קדישא (כנזכר בזוהר), וכל בחי' אור המקיף שלו נכנסין בו בסוד פנימיות בתוכו ואין לו על ראשו אור מקיף הנקרא 'מורא' ע"ג ראשו אלא בתוך פנימיות ראשו.

עוד יש כוונת אחרת בסוד מנין התיבות והאותיות שיש בג' פסוקים אלו. ועניינם הוא: כי הנה נתבאר בזוהר כי ענין ברכת כהנים הוא להוריד רחמי י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא קדישא וט' תיקוני דיקנא דז"א.

  • והנה פסוק של יברכך ה' וישמרך הוא באריך אנפין, ולכן יש בו שלש תיבות כנגד שלש רישין עלאין דאריך אנפין (כנזכר בריש אדרא זוטא).
וט"ו אותיות שיש בו הם כנגד ב' רישין עלאין יתיר המאירים בשלש עשרה תיקוני דיקנא דריך אנפין הנמשכין ויוצאים מרישא תליתאה (כנודע כי כל בחינת דיקנא מרישא תליתאה (שהוא חכמה מוחא-סתימא דעתיקא קדישא) נפקי). והנה ב' וי"ג הם ט"ו.
והנה ההויה שבפסוק זה מנוקדת בחולם וצירי וקמץ וצירי ומלוייה ביודין (כמו שנתבאר אצלנו באדרת האזינו דף רפ"ח ע"א במאמר ג' רישין שהוזכרו שם בריש אדרת האזינו וע"ש היטב). ונמצא כי בפסוק זה הוא ענין המשך ג' רישין עלאין למטה.
וזהו הטעם שר"ת של יברכך ה' ו'ישמרך הם ייו שהם בגי' כ"ו כמנין ד' אותיות הויה. וס"ת הם כהך שהם בגי' מ"ה כמנין ד' אותיות הויה דמלוי אלפין. והכוונה הוא לרמוז כי שם ההויה שבז"א מתמלא בסוד חשבון ובסוד מלוי ממה שמתברך מן אריך אנפין מן ג' רישין הנזכר.
  • ובפסוק יאר ה' פניו כו' יש בו ה' תיבות כי כונתו הוא להמשיך מן אבא ואמא ג' מוחין אל ז"א. ולכן הם ה' תיבות כנגד אבא ואמא וג' מוחין. ויש בו כ' אותיות כחשבון ב' יודין; כי כמו שחכמת אבא נקרא יוד (להיותו בן י' ספירות גמורות עם ראש שלימה בג' מוחין שבה) גם עתה ז"א נקרא יוד גמורה כי כבר נשלמו י' ספירות שבו בענין אלו הג' מוחין שנכנסו בו.
גם תכוין בעשרים אותיות אלו להוריד הארה מן ד' תיקונין עלאין דדיקנא קדישא דאריך אנפין (שיש בה י"ג תיקונים) אל ז"א (שאין בו רק ט' תיקוני דיקנא בלבד) ועי"כ יושלמו בו י"ג תיקוני דיקנא גם הוא. ואח"ך תמשיך בהם עוד הארה יותר עליונה והוא מן ז' תיקוני גלגלתא דאריך (שהם יותר עליונים מן י"ג תיקוני דיקנא דאריך) ומהם תמשיך הארה אל י"ג תיקוני דז"א. והנה י"ג וז' הם עשרים.
ואמנם זו ההויה שבפסוק זה היא במילוי ס"ג.
  • ובפסוק ישא וכו' הוא בחי' המוחין שירדו בז"א שאחר כך נתהוו בתרין עטרין עלאין שהם חסדים וגבורות דת"ת כנודע. ולכן יש בפסוק זה ז' תיבות, ועם התרין עטרין הנזכרים -- הרי הם ט' תיקוני דיקנא דז"א.
ויש בו כ"ה אותיות. ותכוין בזה אל שם בן כ"ב העליון שהוא -- הויה דמלוי אלפין (ויש בה עשרה אותיות) ולשם אדני במלואו (שיש בו י"ב אותיות). י"ב וי' -- הרי כ"ב אותיות, להורות שעתה נתמלאו ב' השמות האלה במלואם על ידי הנה"י דתבונה (שהם ג' המוחין שנכנסו בז"א כנזכר). והנה כ"ב וג' הם כ"ה. [ ובזה תבין מ"ש בזוהר נשא כי יברכך יאר ישא הם נצח הוד יסוד. שהכונה הוא על נה"י דתבונה המלבישים את המוחין המקיפין. ]
גם תכוין כי עתה המלכות הנקרא "כה" בסוד כה תברכו את בני ישראל‏[2]. ולכן באמרך מלת "שלום" תכוין להוריד כל השפע הנ"ל בכח ב' שמות (שהם הויה דאלפין ואדני במלואו) שיש בהם כ"ב אותיות, ובאלו הכ"ב אותיות נכללין י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא וט' תיקוני דיקנא דז"א שהם כ"ב, ואלו נכנסין בתוך המלכות ונעשים בה בסוד כ"ה אותיות שבפסוק זה שהם כנגד כ"ב אותיות שבשני השמות הנזכר וג' פסוקים הנזכר -- הרי כ"ה. ולכן זו ההויה שבפסוק זה היא במלוי אלפין.


והנה בענין דרוש הנזכר שמעתי מאחד מן החברים שאמר לי שנראה לפי עניות דעתו ששמע דרוש זה ממורי ז"ל אבל הוא מסופק קצת בו אם יש בו איזה טעות וזה עניינו:

הנה נתבאר לעיל כי בברכת כהנים נכנסין המקיפין דז"א ועל ידי כן מקבלת הדיקנא שלו הארה גדולה. ומה שהיתה בתחלה בט' תיקונים לחוד נעשית עתה י"ג תיקוני דיקנא גמורים. ואח"כ מאירים בו עוד ז' דגולגלתא דאריך -- הרי הם עשרים הארות. ונמצא שע"י ברכת כהנים נמשכת הארה גדולה בדיקנא דז"א ונגמרים ונעשים י"ג תיקונים גמורים. ולכן אחר ברכת כהנים אנו אומרים י"ג מדות דויעבור תיכף, להורות שע"י ברכת כהנים נגמרים בו י"ג תיקוני דיקנא.

ודע כי ג' דיקנין הם למעלה -- השתים יש בהם שערות והג' אין בה שערות. והם: דיקנא דאריך ודיקנא דז"א -- יש בהם שערות לפי שהם זכרים. אבל דיקנא דנוקבא דז"א -- היא נוקבא ואין בה שערות. [ ומה שאין אנו מזכירין דיקנא דאבא הוא לפי שאבא ואמא אתכלילו במזלא דדיקנא דאריך אנפין ולכן אין בו דיקנא. ] ולכן היו תיקונ' דיקנא דאריך אנפין י"ג ודז"א ט' ודנוקבא שיתא לבד (כנזכר באדרא רבא וזוטא). והטעם הוא במ"ש אצלנו שהמקום של השערות שאנו מונין בז"א ובאריך אנפין ג"כ הם נמנין בדיקנא דנוקבא באותם המקומות עצמם אעפ"י שהם חלקים בלתי שערות ולכן אינם נמנין אלא במנין ו' תיקונים בלבד. והנה כמו שז"א מקבל הארה גדולה בברכת כהנים, שאעפ"י שאין בו מתחילה רק ט' תיקונים עם כל זה עתה מאירים בו כל הי"ג תיקונים דדיקנא דאריך אנפין -- כן נוקבא דז"א, אף על פי שמתחלה לא היו בה אלא ו' תיקונים, עתה נעשים בה ט' תיקוני דיקנא כמו הז"א לפי שהיא עתה מקבלת הארה מן ז"א בעלה. אבל ז"א המקבל הארה מן אריך שיש בו י"ג תיקונים נעשים ג"כ בו י"ג תיקונים כמוהו.

הנה הפסוק הא' כנגד אריך אנפין. והב' כנגד ז"א והג' כנגד נוקבא. והענין הוא:

  • כי בפסוק ראשון יש בו ט"ו אותיות כנגד תרין רישין עלאין המאירים בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין היוצאים מן רישא תליתאה. גם ג' תיבות הפסוק הזה הם כנגד תלת רישין הנזכר.
  • ובפסוק הב' שהוא כנגד ז"א יש בו עשרים אותיות כנגד ד' תיקוני דיקנא דאריך אנפין המאירים אל ט' תיקוני דיקנא דז"א. ואח"כ מאירים בהם ג"כ ז' תיקוני גלגלתא דאריך אנפין -- הרי הם עשרים הארות. ונמצא כי פסוק זה הוא כנגד דיקנא דז"א, ולזה הטעם מסיים הפסוק הזה "ויחנך" שהוא חכמה של המקיף העליון הנקרא מ' דצלם (כמבואר בדרוש שקדם). ויען שהוא חכמה והוא דכורא -- לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל ז"א שגם הוא דכורא.
  • ופסוק ג' מסיים בשלום שהיא בינה של המקיף העליון של מ' דצלם כנ"ל ג"כ, ונודע שהיסוד דאימא גם הוא נקרא שלום כנ"ל (בסוד המברך את עמו ישראל בשלום ובסוד הפורס סוכת שלום עלינו), וכיון שהוא בחינת נוקבא לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל נוקבא דז"א. ויש בפסוק זה כ"ה אותיות שהם סוד הארת י"ג תיקוני דיקנא דאריך בט' דז"א, וט' דז"א יאירו בשית תיקוני דיקנא דנוקבא, ויוסיפו לה ג' תיקונין אחרים -- י"ג וט' וג' -- הרי הם כ"ה.

והנה בפסוק "יאר" נתבאר שצריך לכוין בד' תיקונים יתרים שניתוספו בדיקנא דז"א, אבל בפסוק -- זה שאינו מדבר רק בנוקבא -- לכן לא זכרנו הד' תיקונים שניתוספו בז"א אלא הג' תיקונים שניתוספו בנוקבא. וכבר ידעת שהי"ג תיקונים דיקנא דאריך והט' תיקוני דיקנא דז"א הם כ"ב אותיות התורה (כנזכר בזוהר פרשת נשא), והם סוד עשרה אותיות שיש במילוי הויה דאלפין וי"ב אותיות דמילוי אדני כנ"ל:

[ ודע כי זה השם ד'אדני' הוא למעלה בדיקנא דאריך ובזה תבין מ"ש בזוהר בלק קפ"ה ע"ב "אם עונות תשמור י"ה כו' אם חובין סלקו עד אבא ואמא כו'", ע"כ, והכי פי' אם עונות תשמור י"ה שהם אבא ואמא, והגיעו העונות עד המקום הזה העליון, הנה שם 'אדני' (שה"ס י"ב אותיותיו הנרמזים בי"ב תיקוני דיקנא דאריך אנפין) הוא יעמוד עלינו. אבל שם אדני שבמלכות הוא גרוע מאד במעלה משם י"ה שהוא באבא ואמא ואיך יאמר שאם גברו העונות עד י"ה ואין בו כח לעמוד לנו ששם אדני שבמלכות יעמוד לנו? אבל הכוונה היא על שם אדני העליון שבדיקנא דאריך אנפין וזכור זה.
כבר ידעת שג' בחי' תיקוני דיקנא הם דיקנא דאריך אנפין ודז"א ודנוקבא; דאריך הם י"ג תיקונים, דז"א הם ט', דנוקבא הם ו' בלתי שערות (והוא סוד ו' מעלות לכסא). והנה ז"א בתחלתו אין לו רק ט' תיקונים ואח"כ נשלמים בו כל הי"ג תיקונין ואז נתמלא זקנו. ולכן מטבע העולם שאין שערות זקן האדם צומחין רק מי"ג שנה ומעלה אחר שנגמר ונתמלא זקן האדם העליון שהוא ז"א.
והנה מה שמתחיל לצמוח קודם הכל הוא התיקון הב' והוא מקום השפה, והטעם הוא לפי שהתיקון הזה הוא מקומו סמוך לפאת הראש כנודע ונקרא א"ל, וכשתחלפהו באתב"ש יהיה ת"ך והוא בגי' שפם, והוא למטה בתיקון השני. ולכן זהו המקום הראשון שמתחיל לצמוח. ולכן בכ"ג יש בו לאו יתירה בהקפת ראשו וזהו פירוש דיקנא דכהנא רבא הנזכר באד"ר. נמצא שהכת' אינו מקבל האור הגדול אם לא ע"י צינורות. ]

ונחזור לענין, כי לכן בברכת כהנים

  • יש י"ג יודין כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין,
  • ויש בה ט' ווין כנגד ז"א הנקרא ו' שבשם ויש בו ט' תיקוני דיקנא,
  • ויש בה שית ההין כנגד ו' תיקוני דיקנא דנוקבא הנקרא ה' תתאה של שם ההויה.

ותכוין להאיר מן י"ג דאריך לט' דז"א, ומט' דז"א לו' דנוקבא.

ונלע"ד חיים הכותב כי לכך בי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין שהם ג' הויות ובהם י"ב אותיות והכולל ומילוייהם ביודין. ויש בהם ג"כ י"ב יודין והכולל כנגד י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין וט' ווין כנגד ט' תיקונים דז"א ושש ההין כנגד ו' תיקוני נוק' להורות כי שרש כולם הם באריך אנפין בי"ג תיקוני שבו. ועיין בשער רוה"ק באותו היחוד של י"ג חוורתי דרישא דאריך אנפין:

כוונת ברוך הוא וברוך שמו ואמןעריכה

כוונת ברוך הוא וברוך שמו.

ענין ענית הקהל השומעים ברכות מפי הש"צ ואומרים "ברוך הוא וברוך שמו" בעת שמזכיר השם בברכה.

תכוין במלת "ברוך הוא" אל שם אהי"ה נעשה מלבוש בשם ההויה במלוי ס"ג. וב"ברוך שמו" תכוין כי שם 'אדני' נעשה מלבוש אל שם ההויה דמלוי אלפין.

כונה אחרת והוא בסוד ד' אותיות ההויה באופן זה:

  • כי ב"ברוך" תכוין אל אות יוד של ההויה והיא שם של ההויה,
  • ובתיבת "הוא" תכוין אל אות ה' ראשונה ושהיא שם של אהי"ה,
  • ובתיבת "וברוך" תכוין אל אות ו' ושהיא שם ההויה,
  • ובתיבת "שמו" תכוין אל אות ה' אחרונה שהיא שם 'אדני'.


כוונת אמן שעונין הקהל אחר חתימת כל ברכה מפי הש"ץ.

ודע כי יש מדרגות בעניית אמן; אם אמן של ברכת המצות והנהנין, ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה, ואם אמן של הקדישין. ובתחילה נבאר ענין כולל לכולם ואח"כ נבאר החילוקים שביניהם. וזו היא הכונה הכוללת לכולם.

הנה נודע מה שצריך לכוין בתיבת אמן שהוא ענין חיבור ב' שמות יהו"ה ואדני ביחד לזה יאהדונה"י שהם בגימ' אמן. אמנם במלת אמן יש ג' אותיות וצריך לכוין הכוונה הנזכר ג' פעמים בג' אותיות אמן. ולכן צריך להודיעך בתחילה היכן רומזים אלו הג' אותיות אמן ובזה יתבאר לך מאמר א' של הזוהר פר' וילך [זוהר חלק ג רפה ב|דף רפ"ה ע"ב]] "ר"ש אמר אלף עמיקא דבירא דכל ברכאן מתמן נפקי ונבעין ומשתכחין. מם פתוחה נהרא דנגיד ונפיק ואקרי מם והוא רזא דתנינן מם פתוחה מם סתומה כמה דאוקימנא למרבה המשרה. נון פשוטה כללא דתרין נונין נון כפופה כללא דאות ו' כללא דנון כפופה בג"כ כלא אקרי נון ואו נון כו'." ובתחילה צריך לבאר מציאותם ואח"כ נבאר לשון המאמר הזה.

דע כי אות אלף של אמן רומזת בת"ת דז"א והוא גופא דיליה. ואות מ"ם רומזת ביסוד דז"א. ואות נו"ן פשוטה רומזת במקום החלל שבין תרין ירכין נצח-הוד דז"א ממקום שנסתיים היסוד' משם ולמטה (כנודע כי נ"ה מתפשטין לאורכן יותר משעור אורך היסוד), ושם באותו חלל שבין נצח-הוד הוא כעין צורת נון פשוטה. ונמצא כי ג' אותיות אמן כולם הם בקו האמצעי דז"א והתחלתם מת"ת שבו ולמטה. והענין הוא כי ענין אמן הוא חיבור ז"א בנוקבא, הויה באדני, שעולים בגי' אמן כנ"ל. והחיבור הזה אינו מתחיל אלא מן הת"ת דז"א ולמטה, כי התחלת פרצוף רחל הוא מן החזה ולמטה, מחוברים אחור באחור, שניהם יחד.

וכבר ידעת מ"ש בתיקונים על וכנפיהם פרודות כו' בדף ל' תיקון י"ח כי זו"ן הם מתפרדים זה מזה בבחינת הזרועות (שהם החו"ג) ובבחינת הרגלים (שהם נו"ה), כי כולם נקראו בחינת 'כנפים'. והטעם הוא כי להיות ז"א גדול וגבוה בקומתו יותר ממנה -- אין זרועותיהם מכוונים ביחד ולא שוקיהם, כי שיעור כל קומתה הוא מן החזה שלו ולמטה, ולכן כנפיהם פרודות ואינן מחוברות יחד אלא בקו האמצעי לבד, ושם מתחברים יחד בסוד שם יאהדונה"י (שהוא בגי' אמן שהוא בג' מקומות קו האמצעי כנזכר) ולא במקום אחר.

ונבאר עתה ענין התחברם יחד בג' אותיות אלו של אמן.

  • כי הנה אות אלף הוא בת"ת דז"א ששם מתחברים זו"ן יחוד ראשון. כי מצד פנים הוא בחי' ת"ת אל ז"א ומצד אחור הוא בחי' כתר אל נוקבא.
  • ואות מ"ם הוא ביסוד יחוד שני. כי מצד פנים הוא בחי' יסוד אל ז"א ומצד אחור הוא בחינת דעת אל נוקביה דז"א,
  • ואות נו"ן פשוטה היא באותו החלל שבין תרין ירכין כנ"ל אשר כבר הודעתיך בענין ג' גלגולים של שת והבל ומשה (בפרשת שופטים בשער המצות במצות לא ירבה לו נשים) איך מפי היסוד דז"א נמשך ויוצא משם התפשטות הבל א' ואור גדול היוצא משם ונמשך ומתפשט בין הרגלים. ועיקר אור זה יוצא מפי היסוד דאבא הגנוז ומלובש תוך היסוד דז"א כנודע ואין גילוי גמור אל פי היסוד דאבא אלא שם בלבד (ואעפ"י שג"כ יוצא דרך שם הארה גדולה מן ז"א עצמו -- עם כל זה עיקר הארה אשר שם הוא מצד יסוד אבא אשר אין לו גלוי אחר אלא זה בלבד).
וענין הארה זו נחלקת לב' חלקים שהם ד'.
( א ) הראשונה הוא הבל היוצא מיסוד דאבא ונחלק לב' חלקים. והא' הוא לצורך יעקב; כי הנה כתר דיעקב הוא בת"ת דז"א ודעת דיעקב הוא ביסוד דז"א ושאר התפשטות גופא דיעקב והת"ת שלו אין לו אחיזה וסמיכה כנגדו בז"א וא"כ מהיכן נאחז ונעשה? אבל הענין הוא כי הנה זה ההבל והאור היוצא מיסוד דאבא דרך פי היסוד דז"א ומתפשט ביושר באמצע בין תרין ירכין דיליה -- משם בולטת ונוצצת ההארה ההיא לצד פנים דז"א ושם נעשה גוף יעקב. אמנם ההארה וההבל בעצמו אשר שם באמצע בין תרין ירכין דז"א הוא בחינת הבל בן אדם הראשון שהוא גלגול ראשון של משה.
( ב ) ועוד יש הבל אחד היוצא מיסוד דאימא ג"כ, מבחי' החסדים וגבורות אשר בה, דרך פי היסוד דז"א ויוצא גם הוא לחוץ בסוד הבל בין תרין ירכין. וגם זה נחלק לב' חלקים -- ההבל בעצמו שבין ב' ירכין הוא בחינת קין בן אדה"ר (בסוד ג' גלגולים שהם קין יתרו מצרי כמבואר אצלנו), ומה שבולט ממנו לחוץ הוא מתנוצץ לצד האחור דז"א ושם נעשה ממנו גופא דאמצעיתא דרחל נוקבא דז"א אשר גם זו אין לה סמך ואחיזה כנגדה בז"א אלא בהבל הזה.
אבל הזרועות והרגלים דיעקב ורחל יש להם סמך ואחיזה בנצח והוד שהם ארוכים אבל ביסוד דז"א קו האמצעי שהוא קצר -- אין להם אחיזה בו אלא באלו האורות וההבלים הנזכר. וזכור הקדמה זו ותדע מהיכן נעשה בנין דגופא דיעקב ובנין גופא דרחל.

ונחזור לענין ראשון. כי הרי ביארנו ענין נו"ן של אמן איך היא רומזת בזה ההבל היוצא מיסוד דז"א עצמו ונקרא הויה מצד פנים וכנגדו מאחור נעשה גוף הנקבה הנקרא אדני. והרי זה יחוד שלישי. וזהו הטעם שאמרנו לעיל שצריך לכוין חיבור יאהדונה"י באות א' של אמן ובאות מ"ם וכן באות נון פשוטה.

[ובזה יתבאר לך מאמר דפרשת וילך הנ"ל: "רש"א אלף עמיקא דבירא וכו'" -- פי' כי הנה הודעתיך כי "עמיקא דבירא" הוא פי היסוד דאימא עלאה שנפתח במקום החזה דז"א, ולכן אות אל"ף היא שם כנגד אל"ף דאהי"ה, שהוא אור היוצא מן בינה הנקרא אהי"ה מפי היסוד שלה תוך החזה דז"א (כנודע כי זהו סוד אל"ף שבתוך מילוי הוא"ו של שם ההויה דאלפין; כי אות האלף היא כנגד השליש האמצעי דת"ת דז"א שהוא מקום החזה אשר שם פתיחת פי היסוד דאימא הנזכר הנקרא שם אהיה). מ"ם פתוחה נק' "נהרא דנגיד ונפיק" -- זהו יסוד דז"א אשר הוא פתוח, וכנגדה מאחוריו הוא הדעת דנוקבא רחל הנקרא מ"ם סתומה בסוד הדעת הסתום ונקרא מם סתומה. "נון פשוטה וכפופה" הם באותו חלל דבין ב' ירכין כנ"ל. וה"נון פשוטה" היא כנגדו, שהוא פשוט וישר, מתפשט באמצע. וכנגדו מאחוריו הת"ת דנוקבא הנאצל ממנו כנ"ל והוא נקרא "נון כפופה" שהוא ת"ת דנוקבא.]


ונחזור לענין כוונת אמן. כי הנה נתבאר כוונתו איך היא להוריד אור עליון מן אימא עלאה אל זו"ן באותם הג' מקומות שמתחברין יחד. וכל זה הוא בכוונת אמן דשאר ברכות, אבל בכוונת אמן דחזרת עמידה דש"ץ אינו כך, לפי שאז כבר חזרו פנים בפנים ואין שם החיבורים הנ"ל דבחינת אחור באחור. ולכן צריך לחברם בג' מקומות הנ"ל בבחינת היותם פנים בפנים. ועם כל זה עיקר הכוונה היא על דרך הנ"ל. והוא במה שהודעתיך כי כל דבר שבקדושה בכל מקום שהולך -- אף שמסתלק מאותו מקום -- מנחת שם במקומה רושם אחד ואינו זז משם לעולם. ונמצא שאעפ"י שהוא עתה פנים בפנים אנו אומרים אמן להאיר אותם הג' רשומים הראשונים שנתרשמו בהיותם אחור באחור. ושם היא כוונת האמן.

והנה מורי ז"ל היה רוצה לפרש לנו איך אות אל"ף מורה על שני שמות הויה ואדני כנזכר, וכן אות מ"ם וכן אות נו"ן, אבל לא ביאר רק אות האל"ף, ואף גם אותה אל"ף שכחתיה, אלא מתוך קצת סימנים נלע"ד שזהו מה ששמעתי אעפ"י שאיני זוכר ולכן לא אמנע מלכותבו.    הנה שם ההויה דמילוי אלפין דמ"ה מקומה הוא בקו אמצעי דז"א; כי בדעת שבו יש שם מ"ה אחד הקושר ומחבר עמו את החכמה ואת הבינה, ובת"ת יש ג"כ הויה אחרת דמ"ה וקושרת ומחברת עמו חסד וגבורה, וביסוד יש הויה דמ"ה וקושר ומחבר עמו את הנצח הוד. ונודע כי יהו"ה בנצח לימין ואדני בהוד לשמאלא. ולכן דכורא עומד בנצח והנוקבא בהוד.

והנה בחינת הויה דמ"ה אשר בת"ת -- חציה של זו ההויה היא יהו"ה וחציה בחי' אדני; כי בחצי הת"ת בצד ימין (הקרוב אל החסד) הוא שם ההויה, ובחצי הת"ת השמאלי (הקרוב אל הגבורה) הוא שם אדני. והענין הוא כי חצי ההויה היא יוד הא ועומדת בצד ימין הת"ת. והנה יו"ד ה"א גי' יהו"ה. והרי איך יש שם ההויה בימין הת"ת. ואם תצייר אות אל"ף שבמילוי ה"א ראשונה הנזכר בציור יוד כזה [ ציור א' ] הוא כ'. ועם כ"ה הנזכר -- הרי הם מ"ה דאלפין. גם אם תצרף עמו הכללות יהיה מ"ו שהוא מילוי ההויה דע"ב דיודין כנודע שהוא מצד הימין.

אמנם החצי הויה שבצד שמאל הת"ת היא ב' אותיות אחרונות ואו הא והם בגימטריה י"ט כמנין חוה שהיא הנקבה. אח"כ תצייר שני אלפין שיש במילוי ואו הא -- האלף הראשונה בציור יוי [ ציור א' ], ואלף השניה בציור יוד כזה [ ציור א' ], והיא בגי' מ"ו. ועם חשבון הי"ט הראשון הם בגי' ס"ה. והרי איך חצי ההויה השמאלית היא בחינת אדני.

ונמצא כי ציור אות אלף בציוריה שהם בהויה דמ"ה דאלפין שבת"ת זו היא הגורמת לענין זה להיות שתי שמות אלו יהו"ה ואדני בת"ת. והרי איך שם זה של יאהדונהי הוא באות אלף של אמן.

עוד יש חילוק אחד בין האמנים הנזכר.‏[3]

ועתה נבאר ענין החילוקים שיש בין עניית אמן של התפלה והעמידה, ואמן של ברכות המצות והנהנין, ואמן של הקדישים. והרי הם ג' בחינות.

והנה אמן של הקדיש נקרא בחינת חיבוק ולכן צריך בכוונת ענייתו להקדים הנוקבא לדכורא; שבתחילה תעורר שם אדני ואח"כ שם הויה. וזה סדר כוונתו -- אידהנויה, כי הנוקבא מקדמת להתעורר בתחלה ואז הוא מחבקה באהבה, ולכן אותיות אדני קודמות לאותיות הויה. והטעם לפי שהחיבוק קודם אל הנישוק, ולכן בקדיש שהוא סוד החיבוק אז אותיות הנקבה קודמות. אבל ב' חלוקות אחרות של אמן דהמצות והנהנין ואמן דתפלה והעמידה -- שניהם נקראים נישוק, והכונה בהם היא כסדר יאהדונהי, ההויה של הזכר קודמת אל האדני שבנקבה. והטעם הוא כי כיון שהנישוק הוא אחר החיבוק -- ולכן אז הזכר מתעורר קודם הנקבה לפי שבפעם הראשונה בלבד שהוא החיבוק קדמה הנקבה להתעורר, ומשם ואילך הזכר מתעורר תחילה.

אמנם בשתי החלוקות האלו -- אע"פ שהם שוים בענין הנז' שהם בחינת נישוק -- עם כל זה יש נישוק שהזכר מקדים לנשק לנקבה ויש נישוק ששניהם נושקים זה לזה ביחד. וזה החילוק יש בין אמן דתפלה ועמידה ובין אמן דשאר ברכות של המצות ושל ברכת הנהנין. כי החלוקה הראשונ' מהן היא שהוא מתחיל לנשק אותה ונשיקה שלו יורדת אצלה ואח"כ נשיקה שלה עולה אצלו. ונמצא שבתחילה ירד יוד של ההויה ואח"כ עלתה אלף של אדני. והחלוק הב' היא ששניהם נעשים כאחד. וכשמתחיל היוד של הויה לירד מתחלת אלף של אדני לעלות, עד ששניהם פוגעים זב"ז בשיקול אחד. ובענין זה יש חילוק ביניהם. אבל הצד השוה שביניהן הוא שלעולם ההויה גוברת על אדני. מה שאין כן באמן של קדיש כנזכר.

אבל שכחתי איזה חלוקה מאלו השתים היא של ברכת המצות והנהנין ואיזה היא של העמידה. והנלע"ד אצלי שבאמן של העמידה הם שוין הנשיקין שלהם ביחד לפי שאלו הם סוד הנשיקין השניים הנעשים בעת הורדת הטפה מן הזכר אל הנקבה והוא בעת העמידה ואז נושקים זל"ז כחדא ברעותא חדא. אבל האמן דברכת המצות והנהנין הם הנשיקין הראשונים, ואז הזכר הוא מתחיל להתעורר ולנשקה.

ובזה יתבאר לך מאמר אחד בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו ע"א בענין בריה דרב ספרא שדילג מאיגרא כדי לשמוע קדיש מפי הצבור. והטעם הוא דע לך שאותו החכם בריה דרב ספרא בגלגול הראשון שקדם אליו טעה בענין סוד החיבוק ונתגלגל עתה לתקן מה שטעה אז. ונודע כי כל מי שמתגלגל על איזה דבר שקלקל צריך לתקנו עתה בטורח גדול ובמסירת עצמו עליו. ולכן כל זמן שלא תיקן החכם הזה את המעוות ההוא לא רצה להתחבר עם אשתו כיון שענין החיבוק הקודם אל הזווג טעה בו בתחילה. וכן נראה מלשון הזוהר שם כי לטעם זה לא רצה לישא אשתו עד אז. ואמנם כאשר בא אל ידו המעשה הזה דעניית הקדיש שהוא בחינת החיבוק העליון כנזכר ומסר עצמו על עניית הקדיש שהפיל עצמו מן הגג כנזכר על עניית אמן שהוא סוד החיבוק -- אז נתקן טעותו הראשון. ואחר שתיקן ענין החיבוק עדיין היה צריך לעשות בחינת הנישוק הבא אחר החיבוק, ועשאו ע"י אותם סודות התורה שדרש בפניהם מה שלא היה יכול לעשות קודם שתיקן החיבוק, ולכן לא דרש אותם הדרשות של סודות התורה עד שתיקן החיבוק כדי שיבואו הדברים כסדרן; בתחלה החיבוק ואח"כ הנישוק ואח"כ הזווג עם אשתו:


כוונת אמן בכ"מ שהוא כבר נתבאר עניינו אצלנו באורך אלא ששם ביארתי ששכחתי משא"ל רבי ז"ל בזה ושם כתבתיו בטעות. ועתה זכרתיו היטב והרי הוא זה מה ששמעתי אני בעצמי מפי מורי ז"ל בעצמו ולא ע"י זולתו.

דע כי שם ההויה הוא בחסד דז"א ושם אדני בגבורה ושתי השמות הם בת"ת עמודא דאמצעיתא (כנזכר בתיקונים). ואלו הב' שבת"ת אינם השנים שבחסד וגבורה אמנם הם שמות אחרים מלבד אותם שבחסד וגבורה. ועל דרך זה הם הויה בנצח ואדני בהוד ושניהם ביסוד. וכן במלכות יש שנים -- יהו"ה ואדני (ועי"ש במ"ש שם מה ענין יהו"ה ואדני שיש במלכות ואיך נרמז בסוד ן' פשוטה של אמן).

והנה זה שאמרנו שיש בת"ת יהו"ה ואדני הוא בחיבור החסד וגבורה בהתחברותם בת"ת, כי יש יהו"ה ואדני ג"כ בעצמות ת"ת. ולכן תמצא שבהויה דאלפין דמ"ה (שהיא בספירת הת"ת לבדה כנודע) הנה אות אלף שבתוך מילוי אות וא"ו, אם נמנה משם ולמטה הם ג' אותיות -- והא -- והם בגימטריה י"ב, והוא סוד י"ב אותיות אדני במילואו. והרי איך שם אדני נרמז משמאלא של הויה דמ"ה דאלפין; ר"ל בסופה.

וכן שם הויה נרמז מימין ההויה דמ"ה, ר"ל בתחילתה, כי לעולם ההתחלה היא בימין. וזה עניינו: כי הנה מתחילת ההויה דמ"ה עד אות אלף הנזכר (שבתוך מילוי אות הוא"ו) הם ו' אותיות יוד האו שהם בגי' ל"ב, והוא סוד ארבע אותיות פשוטות של שם ההויה וכ"ח אותיות מילוי המילוי שלהם. והרי נתבאר איך שם ההויה מימינא ושם אדני משמאלא ואות אלף באמצעיתא דילהון.

גם יש בו הויה ואדני באופן אחר והוא כשתחלק שם מ"ה לחצאין יהיו כ"ב מכאן וכ"ב מכאן וא' הכולל -- הרי מ"ה. והנה הכ"ב שמכאן הם כ"ב אותיות שיש בשני שמות יהו"ה ואדני במלויים. וכן כ"ב מכאן, והם ג"כ ע"ד הנזכר. וא"כ הרי שבהויה דמ"ה נרמזו בו ב' פעמים כ"ב שהם ב' פעמים יהו"ה ואדני שיש בו, והוא בחינת חו"ג הנכללים בו ונעשים בו יהו"ה ואדני פעם אחת. ועוד יש בו בעצמו הויה ואדני פעם אחרת בעצמותו.

גם דע כי מלוי הויה דיודין דע"ב שבאבא היא מ"ו וזו היא בחינת הטפה דאבא שיורש הבן משל אביו. וזה המ"ו של מלוי הנזכר מצויר בצורת א' שנקרא א' אחת שציורה ב' יודין וואו, שהם בגי' מ"ו ג"כ בהיות היודין מליאים (הם כ' כ') ואות הואו בלתי מלוי. ולכן אמרו בתיקונים שאות אלף שבחכמה היא צורת יוי וצורת אלף שבבינה היא צורת יוד. והנה מכח זה המילוי שהוא מ"ו נעשה ז"א בחינת ההויה דמ"ה דאלפין עם הכולל ג"כ מ"ו. ואח"כ כאשר ז"א מגדיל את נוקבא נותן לה המלוי ג"כ שלקח מאבא שהוא מ"ו והמלוי דהויה דמ"ה שלו עצמו שעולה בגימטריא י"ט.

והנה כנגד המלוי שנתן לה מהויה שלו דמ"ה שהיא י"ט -- לכן נקראת היא חוה אשת אדה"ר, כי חוה בגי' י"ט ואדם בגי' מ"ה, כי מן המלוי שלו נעשית נוקבא חוה. וכשנותן לה ג"כ המלוי של מ"ו שלקח מאבא -- אז נקראת נוקבא 'אדני' כמנין מ"ו י"ט שהם בגי' ס"ה. וזהו סוד "ה' בחכמה יסד ארץ", כי ה' (שהוא ז"א) נשתתף עם חכמה (הנקרא אבא) וע"י שני המלויים שלו ושל חכמה (שהם י"ט ומ"ו) יסד 'ארץ' (דהיינו נוקבא הנקרא ארץ שהיא שם אדני) ובנה את בניינה והגדילה.

עד כאן מה ששמעתי אני ממורי ז"ל בענין סוד עניית אמן. וזה ששמעתי מזולתו ששמע ממורי ז"ל, וזה לשונו:

עוד סוד עניית אמן. הנה אמן בגי' יאהדונהי [ חסר ניקוד ]. והנה אלו הנקודות הם מלוי שני הויות שהם יוד הא ואו הא יוד הא ואו הא וכללם שביחוד זו"ן גם היא נקרא מ"ה ובניקודם זולת אותיות האחרונות הוא ג' ס"ג שעולים לאימא לקבל מוחין. ועם ניקוד שני אותיות אחרונות וב' שמות עולים לאריך אנפין. אותיות שלאחר אותיות אמן הם בנס, הוא י' אלהים ובאתב"ש הוא י"פ מ"ב מן מ"ה ומן ס"ג.
אמר הכותב ע"כ מצאתי כתוב ונלע"ד שזהו פירושו:
  • כי הנה שני שמות הנזכר, בלתי נקודות, הם בגי' צ"א כמנין שתי הויות דמ"ה עם הכולל. והם כנגד זו"ן; כי בהיות נוקבא מתייחדת עמו אז ג"כ היא נקראת הויה דמ"ה. והנקודות שבהם כפי מה שכתובים בתורה יהו"ה אדני [ חסר ניקוד ] וב' אותיותיו האחרונות אין בהם ניקוד ויש בהם ח' יודין וג' ווין והם בגימטריה צ"ח. וכשתחבר האותיות עם הנקודות -- שהם צ"א וצ"ח -- יעלו בגי' קפ"ט שהם ג ' הויות ד ס"ג. והכוונה היא שעתה עולין זו"ן (הנרמזים באותיות לבדם כנזכר) אל אימא עילאה (הנקרא ס"ג) לקבל משם ג' מוחין שהם ג' הויות דס"ג הנרמזים במספר האותיות והנקודות כנזכר.
  • אמר עוד שאם תוסיף ותנקד גם שני אותיות האחרונות כפי מבטא האותיות שהם ה"י יתוספו ג' יודין שהם ל' על הקפ"ט הנזכר ויהי רי"ט, ועם שני כוללים של ב' השמות יעלו בגי' אר"ך. לרמוז שאחר שיקבלו זו"ן הג' מוחין מאימא -- חוזרים ועולים עוד עד אריך אנפין הנקרא "ארך אפים" כנודע.
  • אמר עוד, אותיות שלאחריו הוא בגי' י' פעמים אלהים, ולא הבנתי ענין זה היאך‏[4].
  • אמר עוד ובאתב"ש כו' ר"ל כי כשתחליף שני שמות הנזכר באתב"ש יהיו מתצק פטצם והוא בגי' תתמ"ט כמנין י' פעמים מ"ב אותיות שיש בה' הויות דס"ג וה' הויות דמ"ה בפשוטן ובמלויים ובמלוי מלויים. שהם תת"כ והכ"ט -- איני יודע עניינם. עד כאן.

סוד אל מלך יושב כו'עריכה

סוד אל מלך יושב כו'.     דע כי תוספת השבת מתחיל מיום ששי מתחילת שעה ששית (כמו שית"ל דף ס"ב ריש ע"א בע"ה בענין ערב שבת על פסוק יום השישי ה' יתירה). ונמצא כי ז' שעות אחרונות של יום הששי וכל כ"ד שעות דיום השבת הקב"ה יושב בהם על כסא רחמים מפני כבוד השבת. ומספרם א"ל שעות. וזהו סוד "אל מלך יושב על כסא רחמים". ושאר ימי החול יושב על כסא דין. גם בתיקונים אמרו שהם ר"ת אמ"י על כרו"ב על ידי שאנו קוראים "ומתנהג" עם ו' יתירה.

סוד הוידויעריכה

סוד ענין הוידוי שנהגו לומר אחר חזרת ש"ץ התפילה קודם נפילת אפים.    דע כי אעפ"י שהתודה על חטאיו בשומע תפלה כנ"ל -- עם כל זה צריך שיחזור עתה ויתודה על חטאיו ויפרשם בכלל הוידוי שמתודים כל הקהל. ואחר הוידוי יאמר ויעבור וי"ג מדות ואח"כ יאמר נפילת אפים.

וטעם קדימת הוידוי אל י"ג מדות יובן מה שנבאר עתה, והוא כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך, הכאה אחר הכאה בנחת, בעוד שאתה מתודה, בין בשחר בין במנחה. על כל תיבה ותיבה של "אשמנו בגדנו כו'" הכאה אחת. ותכוין בזה כי הנה נודע שלב האדם נעשה מכח גודל הארת החסדים וגבורות, והיסודות דאבא ואמא מתגלים שם בחזה דז"א (כי שם נפסק היסוד דאימא כמבואר אצלנו), והחוטא גורם הסתלקות המוחין לעלותם למעלה במקום הסתום והמכוסה ומונע ירידת החסדים ההם אל הלב. ותכוין שעתה ע"י הוידוי נתקן הענין ונתכפרו עונותיו בסוד "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", שע"י אמירת הוידוי שאומרים הקהל המקטרג לוקח חלקו בעת הוידוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה. ואז נעשים השני זיווגים של לאה וישראל (בעת י"ג מדות) ושל רחל ויעקב (בעת נפילת אפים), וזר לא יקרב אליהם לטמא את משכן ה' ח"ו. ועל ידי הכאות האלו אתה גורם להכות שם ולהוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה. ולפי שהיד ימינית היא סוד החמש חסדים בשרשם העליון -- ולכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגילוי.

והנה נתבאר לעיל שבברכת שים שלום יורדת טיפת החסדים מן המוח עד החזה אבל עדיין לא נתגלו בחזה, וע"י אלו ההכאות שמכה בחזה יורדים החסדים עוד למטה במקום החזה. ואחר שירדו שם החסדים במקום החזה -- אז אומרים "ויעבור" לעשות זווג לאה עם ישראל. וכוונתינו הוא שיתפשטו למטה לשני תועליות: ( א ) האחד הוא לצורך זווג לאה עם ז"א מן החזה ולמעלה ב"ויעבור" וי"ג מדות, ( ב ) והשני הוא לצורך זווג רחל עם יעקב בנפילת אפים כנזכר לעיל בענין נשיאות כפים דברכת כהנים. ולכן מוכרח הוא להקדים הוידוי אל הי"ג מדות לסיבה הנזכר.

גם צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם -- "אשמנו בגדנו כו'" -- אעפ"י שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר. אין חשש בזה. ואדרבה הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים כי היה צ"ל "אשמתי בגדתי כולי". אך הענין הוא שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, אם כן לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם -- הנה אפשר שחבירו חטא בהם, וצריך להתודות בלשון רבים אעפ"י שהוא לא עשה אותה העבירה.

הערות ויקיעורכיםעריכה

  1. ^ צ"ע כי בפסוק כתוב "מורה" בה' ולא בא' -- ויקיעורך
  2. ^ לכאורה חסר איזה מילה או משפט כאן -- ויקיעורך
  3. ^ אולי חסר כאן טקסט... -- ויקיעורך
  4. ^ נלע"ד שהכונה היא ליהו"ה אלהים שעולים בגימטריה בנס. והסופר כתב בקיצור י' אלהים וחשב שהכוונה היא לי' פעמים אלהים. ודו"ק. -- ויקיעורך