פתיחת התפריט הראשי

שער מאמרי רשב"י/חלק ו - פר' ויקרא עד נשא

פרשת ויקראעריכה

דף ג:עריכה

שם בד"ג ע"ב (ח"ג ג, ב) בר"מ וז"ל פתח ואמר באתי לגני אחותי כלה כו'

נודע כי כלה וגן שמות הנוקבא הם. ואיך יאמר "באתי לגני אחותי כלה" אם היא בחינה אחת?    אבל זה יובן במה שביארנו בענין תפלת שמנה עשרה; כי השלשה ראשונות והשלשה האחרונות הם בחינת ז"א בזמן היניקה אשר אין לו אז רק שית סטרין בלבד והמלכות היא עמו בסוד פסיעה לבר (בסוד נקודה בסוף רגל אות וא"ו). ואלו השית סטרין דיליה הם חג"ת נה"י. ואח"ך בזמן הגידול עלו אלו השית סטרין ונעשו בו בבחינת חב"ד חג"ת. ואמנם הנה"י נעשו לו בסוד תוספת כנודע. ואלו שית סטרין שנתעלו כנזכר הם סוד "אריתי מורי עם בשמי כולי".

ונמצא כי מה שצריך עתה להוסיף בהם עד שכל אחד משניהם יהיה בו פרצוף שלם מן עשר ספירות הם

  • שלשה אחרונות דז"א (שהם נצח הוד יסוד)
  • ותשע הספירות אל נוקביה (לפי שעדיין אינה רק בסוד פסיעה לבר כנזכר).

והרי הם י"ב בחינות, והם סוד י"ב בחינות אמצעיות שבתפלת שמנה עשרה שכולם הם באים בסוד תוספת.

ועל ידי אלו השנים עשר ברכות נשלם ז"א לי' ספירות שהם חב"ד חג"ת נהי"מ (ועדיין חסר ממנו בחינת הכתר שבו), ונשלמה נוקביה לי' ספירות שהם כח"ב חג"ת נהי"מ (כי דעת אין בה, כי נשים דעתן קלה). ולכן הוסיפו ברכת למשומדים כנגד הכתר בז"א (כנזכר אצלנו בביאור התפילות). וזמ"ש תוספת ברכת המינים מאן אכיל לה ההוא דאתמר ביה באתי לגני כו' שהוא ז"א האומר זה הפסוק והוא אוכל לה בסוד הכתר הנעשה בו. [ ודע כי אלו הי"ב ברכות אמצעיות הם סוד שנים עשר בני יעקב שנתוספו בז"א בסוד 'תוספת'.]


וצריך לדעת מה שנתבאר אצלינו כי הכתר דז"א נעשה לו מצד הת"ת דאימא עלאה. והנה זה הת"ת של אימא (הנעשה כתר בראשו של ז"א) -- לבחינת ז"א יחשב, כי בחלקו ניתן, והוא האומר זה בהפסוק "באתי לגני אחותי כלה כולי".

וכבר ידעת ג"כ כי מתפארת דאימא נעשה כתר דז"א, ומנצח-הוד-יסוד של אימא נעשו חב"ד דז"א, ומן מלכות דאימא נעשית בחינת לאה העומדת בסוד קשר תפלה של ראש באחורי רישא דז"א מכוונת כנגד הדעת דז"א (אשר בתחילה היה ת"ת דז"א ועתה נתעלה ונעשה דעת כנ"ל).

וכבר ידעת כי שם ס"ג דיו"ד ה"י וא"ו ה"י הוא בבינה וזו לאה הנעשית ממלכות של הבינה נקראת גנ"י כמנין שם ס"ג. ונמצא כי הכתר דז"א (שהוא מבחינת ת"ת דאימא) -- הוא האומר "באתי לגני" (שהיא לאה הנזכר הנעשה ממלכות הבינה), ומאמר זה נאמר "אל אחותו הכלה" -- והיא רחל, נוקביה האמיתית דז"א, והיא נקראת 'כלה' כנודע כי היא בחינת הויה במילוי ההי"ן (שהיא בגמטריא ב"ן) ועל ידי שלשה המוחין הניתנין בה נעשין נ"ה שהם בגמטריא כלה.


ודע כי י"ג ברכות אלו הם סוד וא"ו במילואה שהיא בגמטריא י"ג. והאל"ף שבנתים היא בחינת כתר דז"א הנעשה לו מת"ת דאימא והוא החיות של כל ז"א. ולכן זו האל"ף ניתנה באמצע שני הווין יען כי היא מתלבשת בהם ומחיה אותם ואז נעשה אדם כמבואר אצלנו בסוד "שופך דם האדם באדם", והבן זה מאד. ותכוון מה שביארנו באותו הפסוק כי אל"ף זו של אדם היא שם אהי"ה בריבוע אחורים כזה א' אה' אה"י אהי"ה שהוא בגמטריא ד"ם גם כן. ובהתחבר אל"ף זו עם ד"ם נעשה אד"ם, ועיי"ש:

דף י:עריכה

שם בדף י' ע"ב (ח"ג י, ב) וז"ל: ו"ד מעילא לתתא ד"ו מתתא לעילא כו'     זה הענין נתבאר באדרת האזינו (בדף רפ"ט ע"ב), ועיי"ש. גם נתבאר בפר' נשא ברעיא מהימנא (בדף קמ"ו ע"ב):

דף יא:עריכה

שם בדי"א ע"ב (ח"ג יא, ב) וז"ל ועל דא בעי למכתב שמא קדישא יו"ד בקדמיתא קוצא חד לעילא וקוצא חד באמצעיתא וקוצא חד לתתא והא אתמר כו'

סדר הכתיבה היא כך:

  • כי בתחילה יכתוב אות הי' של הוי"ה. ויעשה תחילה קוץ העליון, ואח"כ קוץ אמצעי (הנקרא גוף היו"ד), ואח"כ קוץ השלישי התחתון. וטעם הדבר הוא לרמוז כי באות היו"ד כלולות ג' ראשונות בשלשה קוצין שבה. גם רומזין אל שלשה אותיות שיש במילוי אות יו"ד אשר הם כוללין כל עשר ספירות. כנודע כי אות י' עם שלשה קוציה כוללים כתר חכמה ובינה, ואות ו' כוללת שש קצוות, ואות ד' היא המלכות. גם יוד בגימטריה עשרים שהם בחינת עשר ספירות ממעלה למטה וממטה למעלה.
  • ואח"כ יכתוב אות ה"א ראשונה באופן זה: ה' [ציור]. כי תחילה יכתוב אותה הנקודה שעומדת באחורי הה"א (שהיא כעין י'), ואח"כ יכתוב קו וגג העליון של הה"א וימשיכנה וידבקנה עם יוד הנזכר, ואח"כ ישלים לכתוב קו הימין שמעומד, ואח"כ יכתוב קו השמאלי שמעומד. אבל לא ידביקנו עם הגג רק ישאר תלוי ועומד כנודע.
וטעם הדבר הוא כי כבר ידעת כי ה' ראשונה היא בינה אשר לעולם חכמה קשירה בה ואין ביניהם פירוד (בסוד "ונהר יוצא מעדן" דלא אתפרשו לעלמין). ולכן יכתוב תחילה אותה היוד (בסוד החכמה הנקשרת עמה), ואח"כ יכתוב כל צורת הה"א (שהיא הבינה עצמה) -- ובזה נמצא כי החכמה נמצאת בבינה וקשורה בה.    גם ע"י הציור הנזכר נמצא כי צורת הה"א נעשית בשלשה קוים ועל ידי כן הג' קוים תחתונים (הכוללים שש קצוות חג"ת נה"י, הנרמזים באות ו' של ההוי"ה) -- הנה הם הם הנרמזים ונאחזים וכלולים בשלשה קוי הה"א הנזכר (בסוד חסד ונצח בקו ימין, ות"ת ויסוד בקו אמצעי, וגבורה והוד בקו שמאלי). ונמצא כי השש קצוות הרמוזים באות ו' נאחזים בג' קוי הה"א, ושלשה קוי הה"א מתפשטין ונמשכין ויוצאין מן היו"ד שבאחורי הה"א. והרי בזה מקושרות יחד שלשה אותיות יה"ו.
  • ואח"כ יכתוב אות ו' של ההוי"ה הרומזת אל ברא בוכרא ז"א.
  • ואח"כ יכתוב הה"א אחרונה על דרך מה שכתב הה"א ראשונה אלא שהוא באופן אחר. כי בתחילה יכתוב קו ימין של הה"א בצורת ו' עם ראש, ואח"כ יכתוב קו וגג עליון ויחברנה עם הו' הנזכר, ואח"כ יכתוב קו השלישי השמאלי תלוי ועומד כזה ה' [ציור].
וטעם הדבר הוא כמו שבה"א ראשונה כותב תחילה צורת י' באחורי הה' לרמוז אל התקשרות חכמה עם בינה -- גם בה' זו תתאה יכתוב תחילה צורת ו' בקו ימין של הה"א לרמוז אל התקשרות אות הו' עם הה'; חיבור ז"א עם נוקביה.

והרי על ידי כן נמצאת כל ד' אותיות ההוי"ה הזאת מקושרות ומחוברות.

ואל תטעה במה שכתבתי לומר שצריך שיניח צורת ההיהי"ן ע"ד הנזכר; נפרדות היו"ד והוא"ו מן ההיהי"ן. אמנם הכונה היא שבעת שמתחיל לכתוב יכתבם על דרך הנזכר ותכף אחר שכתב אות הי' בעוקץ הה' מאחריה יכתוב גג הה' ותכף יתחברנה עם הי' הנזכר. וכן יעשה באות ה' שניה. ועיין (בדף רפ"ט ע"ב באדרת האזינו):


שם (ח"ג יא, ב) במאמר הנזכר וז"ל: שתיתאה יהו"ה רחמי שלימו דכלא עקרא דכלא קשרא דמהימנותא אחיד לכל סטרין ודא ת"ת ישראל כו'.     צריך לדעת מה נשתנה ספי' הת"ת משאר העשר ספירות להיות בה שם ההוי"ה בשלימותא.

הנה נודע כי יש הוי"ה אחת כוללת כל הי' ספירות וספירת הת"ת נרמז באות ו' של ההוי"ה ההיא כנודע. והנה המלכות שהיא ה' אחרונה שבהוי"ה הנזכר היא דבוקה באחורי זו הו' הנקרא ת"ת. והרי איך הת"ת כולל שתי אותיות ו"ה של ההוי"ה.

גם נתבאר אצלינו כי ז"א בהיותו בן ששה קצוות בלי מוחין, וכאשר הגדיל עלו חג"ת שבו ונעשו חכמה ובינה ודעת שבו והנה"י שבו עלו במדרגת חג"ת שבו אחר ההגדלה, ואח"כ נתוספו לו נה"י מחדש בסוד "כונן שמים בתבונה". ונמצא כי בשליש העליון של הת"ת דגדלות יש בו בחינת היסוד הראשון אשר בו מזדווג עם לאה בתפלת המנחה דחול כמבואר במקומו.


[אמר שמואל: וגם נתבאר בשער השמיני והוא שער הגלגול בדרוש קטן בענין הנשמות ושם נתבאר גם כן איך יש חמשה מיני זווגים והזיווג הרביעי הוא זווג ישראל עם לאה במנחה דימי החול והיא אינה מתפשטת רק כשיעור חציו העליון שהוא עד החזה שלו ואז הוא מזדווג עמה ביסוד שהיה לו בתחילה אל ז"א בהיותו בבחינת שש קצוות בלבד כמבואר אצלנו בענין התפי'. ואז שניהם יחד -- היסוד ולאה -- הם בחינת שתי אותיות י"ה; כי לאה -- ה' עלאה, והיסוד הוא אות י' כנודע. והרי איך כל ארבע אותיות ההוי"ה נמצאים יחד בספירות הת"ת; מה שאין כן בשאר הספירות.
וצריך שתדע כי אין זה אלא שם ההוי"ה בלי ניקוד; כי היא לעולם בספירת הת"ת בבחינת הכלי שבו. אבל כשההוי"ה היא מנוקדת -- אז היא בחינת הפנימיות של הספירות ואז כפי בחינת ניקוד שלה יהיה מקומה (כנזכר בס' התקונין תיקון ע'). כי פנימיות ספירת הכתר היא הויה בנקודת קמץ כולה, ופנימיות ספירת חכמה היא הויה בניקוד פתח כולה כו' -- כמבואר אצלנו בשער ההקדמות בדרוש בענין שמות הספירות כו' בדף קמ"א ע"ב וקמ"ב ע"ב.
ועיי"ש כי שם תמצא כתוב משם התיקונין בתיקון ע' בדקכ"ח ע"א כי ההויה העשירית היא בנוקבא דז"א ואין בה ניקוד כלל והוא חולק עם מה שכתבתי כאן שהוא בספירת הת"ת בבחינת הכלי שבו. ואפשר לישב כי הכל הולך למקום אחד; שההויה בלתי ניקוד הוא בנוקבא דז"א עצמו דפרטיות ולכן כתב כאן שהיא בספירת הת"ת כו' כנלע"ד שמואל]

דף יז.עריכה

שם ברעיא מהימנא בדי"ז ע"א (ח"ג יז, א) וז"ל: ואינון ח"י אתוון דשית סטרין דכלילן בצדיק חי עלמין כו'     שמעתי בשם מורי הרב זלה"ה על ענין זה כי ששה צרופי שם יה"ו אשר בשית סטרין, אם תחבר בכל הויה מהם אות ה' אחרונה יהיו ששה הויות שהם בגימטריא יוס"ף[1] שהוא ביסוד, ח"י עלמין.

פרשת צועריכה

דף כו:עריכה

שם בדכ"ו ע"ב (ח"ג כו, ב) וז"ל: ר' אלעזר שאיל לר"ש אבוי ואמר הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא כו' אמר ליה הא אוקימנא עד אין סוף כו'     ענין זה בארתיו באורך בכונת התפילות בענין פרשת התמיד‏[2] איך מתקשרים שלשה ספירות תחתונות בשלשה אמצעיות ושלשה אמצעיות בשלשה ראשונות כו' וכך עושים בכל ארבעה עולמות אבי"ע עד שנמצא שמתקשרי' עד אין סוף ועיי"ש כי שם נתבאר כל הצורך:


  1. ^ ו' פעמים הוי"ה -- ויקיעורך
  2. ^ שער הכוונות דרושי תפלת השחר דרוש ג'

פרשת תזריעעריכה

דף מג.עריכה

שם בדמ"ג ע"א (ח"ג מג, א) וז"ל: ועל דא כולם בחכמה עשית בבינה כו'

הנה החכמה הוא האומר ובינה הוא העושה כנודע. והענין הוא כי כבר ידעת כי יסוד דאבא נעלם ומתלבש תוך היסוד של בינה (כמבואר אצלינו בדרוש המוחין של ז"א); ונמצא כי יסוד בינה הוא המתגלה והוא העושה כל הדברים. ואם כן מה שכתוב "כולם בחכמה עשית" -- אין פירושו שהחכמה הוא העושה -- אלא שהחכמה בהיותה מתלבשת בבינה עושה הבינה כל המעשים. וזהו מה שאמר כולם בחכמה עשית בבינה -- כלומר בהיותה מלובשת בתוך הבינה.

[ אמר שמואל: אפשר לומר שזהו מה שתיקנו לומר בברוך שאמר "ברוך אומר ועושה" בברוך אחד, ולא אמרו "ברוך אומר וברוך עושה" -- לרמוז 'ברוך' אחד (שהוא היסוד) לשניהם יחד שהוא אומר ועושה, יסוד של חכמה ויסוד של בינה, והם שביל ונתיב. כנלע"ד ]

פרשת אחרי מותעריכה

דף סה.עריכה

שם בדס"ה ע"א (ח"ג סה, א) וז"ל: והאי נהרא אתקרי אם לגנת' ועילא מגינתא בגין דעדן משתתף בהדא ולא פריש מינה ובגין כך כל מבועין כו'     פירוש כי כבר ידעת מה שפירש רשב"י בפר' תרומה בסוד ’סמ’ של אפרסמון בדף' קכ"ז ע"א (ח"ב קכז, א), דבשעתא דהדרא ויתבא רביעה על בנין דלתתא לינקא לון היא עומדת בצורת ם' סתומה (ומצד זה נקראת 'אם' לגנתא; כאם המניקה בניה), ובשעתה דסתים ואתגניז בגויה גו נקודה עלאה לעילא כדין איהי קיימא בדיוקנא דאת סמך סתים בגוויה ואתגניז ביה לסלקא לעילא (ומצד זה היא לעילא מן גנתא). וזמ"ש בגין דעדן אשתתף בהדא ולא פריש מינה . וזה נכון. ולא כפירוש מורי הרמ"ק ז"ל.

עוד יש לומר שלבינה יש שתי בחינות. מתחילה היתה כלולה בחכמה ואח"כ נתפשטה והולידה (וכמו שנבאר). ובערך ההתפשטות היא אם לגנתא ובערך קודם ההתפשטות שהיתה כלולה בתוכו נקראת "עלאה מן גנתא", ושני מציאיות אלו עדיין הם בה. וזהו מ"ש בגין דעדן אשתתף בהא כו'

דף סח:עריכה

שם בדס"ח ע"ב (ח"ג סח, ב) וז"ל: את נפשותיכם לאכללא כולא גופא ונפשא כו'     הענין הוח כי הרגיש מילת "את" דהוי יתירא ואמר דאתא לאכללא כולא כו'.

דף עט.עריכה

שם בדע"ט ע"א (ח"ג עט, א) וז"ל: אמר ליה ר"ש עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמא כו'     עונש הזה שנענש ר' יסא היה על שהיה מסתיר הדברים והשומעים אפשר שיטעו בדבריו ויחשבו דברים אשר לא כן ח"ו. ויותר טוב הוא -- או לשתוק לגמרי או לדבר בביאור ולא יטעו.


[ אמר שמואל: עוד ביארתי זה המאמר כיד ה' הטובה עלי ונאבד ממני וכעת בחדש מנחם התי"ד מצאתיו והעתקתי אותו בסוף הספר הזה בדף ס"ג וע"ש ]


שם (ח"ג עט, א) וז"ל: הכא אצטריכנא לגלאה דהא לאתר דא אסתלק דתנינן בשעתא דחוייא תקיפא דלעילא אתער בגין חובי עלמא כו'. -- דרוש זה בענין הנחש העליון אתער -- אין להבינו כפשוטו ח"ו, שמתחבר עם הנוקבא הקדושה -- חלילה. אבל ביאורו תבינהו ממה שביארתי (באדרת נשא דקכ"ח ע"ב) במ"ש שם יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון כו' .


אמר עוד ותאנא מאה ועשרין וחמש זיני מסאבותא נחתו לעלמא כו' -- גם זה תבין ממה שביארתי בפר' עקב בפסוק עשו להם מסכה כו' וארז"ל כי ק"ך קנטרין כמנין מסכ"ה היו בעגל ההוא. והענין הוא כי זאת המסכ"ה היא סוד הקליפה אשר מכוונת כנגד לאה העומדת באחורי רישא דז"א בסוד קשר של תפילין. ועיי"ש ותבינהו.


אמר עוד דתנינן אלף וארבע מאה וחמש זינין בישין כו'     דע כי אלו הם בחינת הקליפות הנמשכות מן החמש גבורות של מנצפ"ך הנודעות אצלנו, ואלו הקליפות יצאו מן הסיגים של אלו הגבורות ולכן מספרם של אלו הקליפות הם אלף וארבע מאות וחמשה. כי הנה מנצפ"ך הוא בגמטריא פ"ר וכל גבורה מהם כלולה מכולם -- הרי הם ה' פעמים פ"ר - שהם בגמטריא אלף וארבע מאות; ועם השורש עצמו שהם חמשה -- הרי אלף ות"ה. וכמבואר אצלי (באדרת נשא דקל"ח ע"ב) בסוד אלף ות' גבוראן כו' ועי"ש:

פסקא של השמטותעריכה

[השמטות: שייך מאמר זה בפרשת אחרי מות ולאפס מקום שם נכתב כאן. חידשתי אותו אני שמואל בערב חג השבועות שנת השפ"ט: ]

בפרשת אחרי מות בדף ע"ט ע"א (ח"ג עט, א) וז"ל: תאנא כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. תני ר' יאודה דרא דרשב"י שארי בגויה כולהו זכאין חסידין כולהו דחלי חטאה נינהו שכינתא שרייא בינייהו מה דלית כן בדרין אחרנין. בגיני כך מלין אינון מתפרשן ולא אתטמראן. בדרין אחרנין לאו הכי ומילין דרזי עלאה לא יכלין לגלאה ואינון דידעין מסתפי דר' שמעון כד הוה אמר רזא דהאי קרא חברייא כולהו עינוי נבעין דמעין וכולהו מילין דאמר הוו בעינייהו גליין כמא דכתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות דיומא חד שאיל ר' ייסא ואמר ביעא דקושטא (ס"א דקוסטא) דנפקא מעופא דשריא (ס"א ושדי) בנורא ואתבקעא לארבע סטרין תרין סלקין מנייהו וחד מאיך וחד ברביעא (ס"א נביע) נביעא דימא רבא אמר ר' אבא עבדת קמיה דר"ש קדש חול דהא כתיב פה אל פה אדבר בו א"ל ר"ש עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמ' וכך הוה באדרא דר' שמעון

ביאור המאמר הוא שבא ר' יאודה ע"ה לבאר כי כונת הכתוב הוא לדבר באשה העליונה והיא רחל בהיותה בזמן הגלות וח"ו אז נקראת נדה בסוד נד ה’ (משם יה"ו), בסוד דן ה’ במדת הדין, כי אז כל מכבדיה (שהם מטטרו"ן ביצירה וסנדלפו"ן בעשיה) הזילוה כי ראו ערותה ח"ו, בהיותה משפעת שפע חוץ לאומות (בסוד "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי"), ואז גם היא נאנחה ח"ו ותשב אחור באחור, ונתמעטה בסוד נקודה אחת קטנה, בסוד אחות לנו קטנה ושדים אין לה להניק את בניה. ואז ציוה הפסוק "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" -- אפילו בקריבה בעלמא. ואז היא אומרת "עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי" -- הוא יסוד. וזהו מ"ש התוספתא תאנא כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב בקריב' בעלמא מכ"ש לגלות ערותה .

אז תני ר' יהודה דרא דרשב"י שארי בגויה כולהו זכאין חסדין כולהו דחלי חטאה נינהו ולכן אנו יכולין לגלות הדברים כפשיטותם ואין להסתיר הדברים יען כי שכינתא שריא בינייהו מה דלית כן בדרין אחרנין בגיני כך מילין אינון אתפרשן בדרין אחרנין לאו הכי ומילין דרזי עלאה כי הני לא יכלין לגלאה. ואינון דידעי - מסתפו למימר, דילמא ח"ו יענשו. דר' שמעון כד הוה אמר רזא דהאי קרא והיינו מאי דאמרן חברייא כולהו עינוי נבעין דמעין בראות עונות התחתונים מה גרמו. וכולהו מילין דאמר הוו בעינייהו גליין כמא דכתיב במשה רבינו ע"ה פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות.

ראיה לזה דיומא חד שאיל ר' ייסא ואמר ביעא דקושטא דנפקא מעופא דשריא כו'. א"ר אבא עבדת קמיה דר"ש קדש חול כו' א"ל ר"ש עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמא וכך הוה כו'

וראוי לדקדק מה חרי האף הגדול הזה ועל מה נענש? ומהו ענין הביעא הזאת?     והענין הוא שר' ייסא סבר כי ביעא דקושטא היא טיפת זרע אשר נותן יוסף לרחל בעת הזיווג (והוא בסוד "אפרוחים או ביצים" -- אפרוחים הם בזווג העליון דאבא ואמא וביצים בזווג דיוסף ורחל), והוא בסוד ביצה מגולגלת סתומה מכל צדדיה בסוד טיפה זו מה תהא עליה. ונקראת "דקושטא" על שם "כלה זרע אמת" (ירמיהו ב, כא) ותרגום "אמת" הוא קושטא בסוד אמת הוא חותמו של הקב"ה ובסוד "וצאצאיו חתם באות ברית קדש".

ואמר דנפקא מעופא בסוד "ועוף יעופף על הארץ", ויוסף כמנין עוף כנגד החמשה הויות של החסדים אשר בו זולת ההויה שלו עצמו -- הרי ששה הויות בעד יוסף. ולכן נאמר בו "ויקח יוסף את כל הכסף".

ואמר ושדי בנורא -- רמז לזרע היורה כחץ בסוד "ברכות שדים ורחם" כתרגומו. ואמר "בנורא" -- הוא רחם המלכות בהיותו כלול מחמשה גבורות מנצפ"ך ואז היא אש יוקדת (בסוד אשה מזרעת תחילה יולדת זכר), ואז נקראת פרה אדומה תמימה באדמימות. ואף אם נפרש כדברי הספר האחר אתי שפיר מה שאמר ושריא בנורא , יען כי שם מושכו האמיתי.

והנה אותה הטיפה אתבקעא לארבע סטרין בסוד "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", והוא בסוד ארבע אותיות שם אדנ"י, מהם יוצאים ארבע מחנות שכינה. והנה שתי אותיות מהם הם חסדים והם אותיות ’אי’, בסוד י"א סמני הקטורת, בסוד העשר אורות והאור המקיף לכולם. והאות האחת מהם היא ממוזגת והיא אות נ'. והאות האחרת היא דין גמור והיא אות ד'; דלה ועניה. וזמ"ש תרין סלקין מנייהו . וסימניך א"י הבל אחיך.

ולהיותם רחמים פשוטים לא יכלין לאתערבא עם אחרנין וזמ"ש תרין סלקין מנייהו -- והם רוח מזרח ורוח דרום שהם חסדים; וחד מאיך -- הוא רוח המערב והוא בחינת המלכות של המלכות וח"ו היא בסוד רגליה יורדות מות ועל כן מאיך ח"ו בתוך הקליפות; וחד רביע ברביעא -- הוא בסוד רוח הצפון בסוד "וצפונך תמלא בטנם", בסוד היסוד דטוביה בגויה גניז, ורומז אל מדת היסוד של המלכות עצמה. וזהו מ"ש וחד רביע .

ס"א נביע נביעא דימא רבא.

א"ר אבא עבדת קמיה דר"ש קדש חול כי תדרשנו הדרשה הזאת על זה האופן, וח"ו אמרת וחד מאיך לתוך הקליפות, ועבדת קמיה דר"ש קדש חול. ועל כן הענישו רשב"י ע"ה. והיינו מאי דקאמר אמר ליה ר"ש עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמא . וכך הוה.

ולכן הדרשה האמיתית היא להעלות הענין עד למעלה. וירצה כי ביעא דקודשא היא זיוג העליון של אבא ואימא בסוד שביל דקיק בנתיב-לא-ידע-עיט. וגם ההיא טיפה הקדושה נקראת "ביעא דקושטא" בסוד אמת כאמור -- אל"ף בראש האותיות מ"ם באמצעם תי"ו בסופם, ונודע כי כל האותיות נחקקו באימא עלאה. ולכן אמר ביעא דקושטא דנפקא מעופא -- הוא שביל דקיק יסוד דאבא והוא רמז אל זיוג העליון הנעשה מאליו שלא על ידי התחתונים. ושדי בנורא -- והוא 'נתיב-לא-ידעו-עיט' על כי דינין מתערין מינה ועל כן נקראת "נורא" להיות נקראת גם היא "אלהים חיים". ואם נקרא ושרייא בנורא ג"כ אתי שפיר להיות כי לעולם כחדא נפקי וכחדא שריין.

ואתבקעא לד' סטרין -- והם תרין דרועין וגוף וברית. התרין דרועין (והם חסד וגבורה), עליהם אמר תרין סלקין מינייהו - כי לעולם הם בעליה בסוד "וינטלם וינשאם כל ימי עולם"; וחד מאיך -- הוא בסוד התפארת המבריח מן הקצה אל הקצה ועל כן מאיך. ס"א בסוד הסולם לקחת שפע מאימא עלאה ולהוריד אל אימא תתאה, וזהו "מן הקצה אל הקצה" -- מן ה’ קצה אל ה’ קצה, מן הים הראשון אל הים האחרון; וחד רביע הוא יסוד הקדוש היות רובע בסוד הזווג בסוד "ומספר את רובע ישראל" ברביעא דימא רבא. או בנביעא דימא רבא בסוד "באר חפרוה שרים" ולא בור רק.

וזהו מ"ש לו ר' אבא עבדת קמיה דר"ש קדש חול להיות כי המאמר הזה מדבר בזווג העליון של אבא ואימא ואתה דרשת אותו בז"א ונוקביה. ולכן נענש שהיה לו לומר דברים באמיתותם ואל יטעה שום אדם בהם ח"ו. וצור ישראל יצילנו משגיאות.

י"ו למנחם התי"ד‏[1]

פרשת קדושיםעריכה

דף פ.עריכה

שם בד' פ' ע"א (ח"ג פ, א) וז"ל: אל תהיו כסוס כפרד דאינון מארי זנותא על כולא כו'     נודע מ"ש חז"ל כי ששה דברים נאמרו בסוס והאחד מהם הוא שאוהב את הזנות. גם ר"ת -- במתג ורסן עדיו לבלום -- הוא בוע"ל, להורות כי כונת הפסוק הזה הוא להזהיר את האדם שיקדש עצמו בשעת הבעילה ולא יהיו כסוס הבועל דרך זנות יותר משאר הבהמות.

דף פא.עריכה

שם בדף פ"א ע"א (ח"ג פא, א) וז"ל: עד דהוו אזלי אשכחו חד ב"נ בלקונטא דקוסטא רכיב על סוסייא כו'     פירוש כי האיש הזה היה רכוב על הסוס ביום שבת ואז אשתמיט ידוי וקציץ חד ענפא דאילנא כדי להכות בה את הסוס ולהנהיגו שילך. וכבר ידעת מ"ש ז"ל שהטעם שאסרו רז"ל לרכוב על הבהמה בשבת הוא גזרה שמא יחתוך זמורה וזה האיש שעבר על דברי רז"ל ורכב על הסוס אירע לו שחתך זמורה ונתחייב סקילה. ונמצא כי עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה. וזהו מ"ש והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מלמטה כו':

דף פג.עריכה

שם בדף פ"ג ע"א (ח"ג פג, א) וז"ל: בס"ת אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום חד צדיק עבד שמושא בנוקביה ואתעבי' מההוא שמושא גופא חדא דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא כו'.

בראשונה אבאר ענין אחד ששמעתי ממורי ז"ל בקיצור ואח"כ ארחיב הביאור יותר כפי מה ששמעתי אח"כ.    הנה אדם הראשון לא היה לו שום חלק מן האי עלמא (שהוא עולם העשיה) כלל. אמנם

  • גופו היה מעולם היצירה,
  • ונפשו מעולם הבריאה,
  • ורוחו מנוקבא דז"א דאצילות,
  • ונשמתו מן ז"א דאצילות,
  • ונשמה לנשמה מן אבא ואימא דאצילות.

וטעם הדבר למה לא היה לו חלק בעולם העשיה הוא במה שנבאר סדר העולם והתחלקותו. כי הנה מקום החורבה שבו הוא בחינה נגד הקליפה. וישוב העולם מחולק לחלוקות רבות; כי ישוב חוצה לארץ הוא כנגד העשיה, וארץ ישראל כולה כנגד היצירה (וזהו מ"ש בפר' ויקהל בדף ר"ט ע"א (ח"ב רט, א) רקיעין דעשיה קיימי על ארעא דישראל למגנא כו' ), ומקום בית המקדש כנגד הבריאה, ומקום קדש הקדשים הוא כנגד היכל קדש הקדשים העליון של הבריאה. ונמצא כי אדם הראשון -- לפי שממקום כפרתו נברא -- לכן היה אז העולם תמיד בסוד בריאה. ואחר שחטא נתהווה ביומין דחול.

וכבר ביארנו בפר' פקודי (בדף רנ"ד ע"ב) כי אדם הראשון נברא על ידי זווג ז"א ונוקביה שעלו למעלה בהיכל אבא ואימא ושם נזדווגו פנים בפנים והולידו לאדם וחוה. ולכן היה אז הז"א בסוד נשמה שהיא בינה ונוקביה היתה בסוד רוח שהיא ז"א. ועל דבר זה נאמר שם בסבא דמשפטים בדצ"ט ע"ב (ח"ב צט, ב) בענין נר ה' נשמת אדם כי נשמה היא דכורא מאילנא רברבא עלאה ורוח נוקבא מאילנא זעירא. והענין הוא כי ז"א שהוא דכורא אילנא רברבא עלאה -- משם היתה באה נשמת אדם הראשון. ונקראת 'נשמה' על שם היות הז"א למעלה במקום בינה. ורוחו של אדם מנוקבא דז"א אילנא זעירא נוקבא. ונקראת 'רוח' על שם שהיתה אז נוקביה במקום ז"א בעלה, כמבואר שם במקומו בסבא דמשפטים ועי"ש.

ואחר שחטא אדם הראשון בעץ הדעת (שהוא עולם העשיה), שנצטוה שלא יאכל ממנו כי אין לו חלק בעשיה (רק מן היצירה ולמעלה כנ"ל), וכיון שעבר ואכל מעץ הדעת שהוא עשיה -- גרם פגם בכל העולמות וכולם ירדו ממדרגתם באופן זה:

  • כי היצירה נתלבשה בעשיה -- ונמצא כי ארץ ישראל -- שהיתה כנגד היצירה -- אינה מקבלת ממנה אלא ע"י העשיה; כיון שהיצירה מתלבשת בה.
  • וכן הבריאה מתלבשת ביצירה,
  • ונוקבא דאצילות נתלבשה בבריאה,
  • וז"א נתלבש בנוקביה

וכן על דרך זה בכל העליונים ממנו -- כולם ירדו ממדרגתם.

ועתה נפשו של אדם היתה מנוקבא דז"א (שירדה במקום נפש בבריאה) ורוחו היה מן ז"א (שירד במקום נוקביה). ובזה יצדק המאמר האומר כי נפש ורוח הם מלכות ות"ת ולא יחלוק עם מאמר הסבא המדבר אחר חטאו של אדם.


והנה עתה כמה מדרגות נפל אדם הראשון. כי בתחילה היה גופו מן היצירה, ועתה -- גופו מן הע"ז, ונפשו מן העשיה, ורוחו מן היצירה -- ממקום שהיה שם גופו בתחילה.

[ ואל תתמה אם בכמה מקומות בזוהר תמצא כי עץ הדעת ביצירה -- טוב מטטרו"ן, ורע סמא"ל. כי עץ הדעת איננו רק בעשיה אשר יש בה קליפות מעורבות בקדושה. אבל אחר שירדה היצירה ונתלבשה בעשיה נקראת גם היצירה 'עץ הדעת טוב ורע' בשם העשיה. והרי נתבאר היטב ציור עץ הדעת מה היה. ]
[ והנה בזה שביארנו יתישבו שני הפסוקים. אחד אומר "ויברא אלהים את האדם" ואחד אומר "וייצר ה' אלהים את האדם" -- כי האמת הוא שגופו של אדם נוצר מן היצירה (וזהו שכתב וייצר כו'). ואחר שירדה הבריאה ונתלבשה ביצירה נמצא כי הרי הוא כאילו נברא מן הבריאה (וזהו מ"ש ויברא כו'). ]

ועתה נבאר ענין הנזכר באורך ואח"כ נבאר שטחיות לשון המאמר הנזכר. ובתחילה נבאר ענין סדר מדרגת העולמות; באיזה אופן היו עומדים בתחילה קודם שנברא אדם ואיך ירדו ממדרגתם אחר שחטא.

דע כי בחינת מספר העולמות עצמן לא נשתנה -- כי תמיד הם בחינת ארבעה (שהם אצילות בריאה יצירה עשיה). אבל סדר מדרגתם היתה כך:

  • כי כל מקום עשר ספירות דעולם העשיה של עכשיו וגם מקום ארבע ספירות תחתונות של היצירה דעכשיו היו אז (טרם בריאת אדם) -- פנויים ורקנים. ושם במקום הזה היה מדור אל הקליפות.
  • וששה ספירות אחרונות של העשיה היו במקום שהם עתה ששה ראשונות של יצירה
  • וארבע ראשונות דעשיה היו במקום שהם עתה ארבעה אחרונות של בריאה
  • וששה אחרונות של יצירה היו במקום שהם עתה שש ראשונות של בריאה
  • וארבעה ראשונות של יצירה היו ממקום שהיא עתה נוקבא דז"א דאצילות -- אשר כבר ידעת כי אינה תופסת רק מקום ארבעה אחרונות דז"א (שהוא נצח הוד יסוד מלכות שבו). והיא עומדת כנגדם מאחוריהם. (ולכן נקראת ד' לפי שאין מקומה רק בארבעה ספירות הנז' בלבד).
  • ועשרה ספירות הבריאה כולה היתה במקום שהיא עתה ז"א דאצילות בעשר ספירותיו
  • וז"א ונוקביה דאצילות היו אז במקום שהם עתה אבא ואימא דאצילות

ועל דרך זה היו העולמות מאבא ואימא דאצילות ולמעלה עד רום המעלות עד אין סוף; גבוהים ממדרגתם אשר הם עתה. ואין להאריך בהם.

[ ואמנם יש בזה קושיא והוא כי כבר נתבאר אצלנו כי המדרגה התחתונה שבכל האצילות מעולה מכל מה שלמטה ממנו עד סוף העשיה. וכן על דרך זה בכל המדרגות; כי גם המדרגה תחתונה דבריאה גדולה בכל מה שלמטה ממנה (שהם יצירה ועשיה). ואם כן איך אמרנו לעיל כי עולם היצירה היו ארבעה ראשונות שלה בלבד למעלה במקום שעומדת עתה נוקבא דאצילות ושאר ששה ספירות התחתונות דיצירה נשארו למטה במקום שהוא עתה בריאה? והרי במדרגה התחתונה דנוקבא דאצילות היתה יכולה לעמוד כל העולמות אשר תחתיה?
והתשובה לזה הוא כי מה שכתבנו במקום אחר שמדרגה התחתונה מעולם העליון גדול בכל אשר למטה ממנו -- איננו בערך כמות ושיעור מקום מוגבל רק בבחינת איכות האור בעצמו; שהוא יותר מעולה מכל מה שלמטה ממנו. ובבחינת איכותו ומעלתו כולל כל מה שלמטה ממנו. והמשל בזה שאנו רואים שהטיפה אחרונה אשר במוח האדם כוללת כל מה שיש למטה ממנה בכללות גוף האדם ואפילו הכי אנו רואים כי בבחינת שיעור המקום אינו כן אלא אדרבה אבר אחד של הגוף כמו השוק או הירך הוא גדול יותר מכל שיעור מקום כל הראש כולו.
גם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל תשובה אחרת בזה והיא: כי אין הדבר הזה אמור אלא בהיות כל מדרגה ומדרגה במקומה הראוי לה -- כי אז שיעור מדרגה התחתונה שבעולם העליון גדולה מכל אשר למטה ממנה. אבל כאשר עולם הבריאה עולה אל עולם האצילות -- אז חוזר הבריאה להיות במדרגת האצילות עצמו. וצריך כל כך שיעור מקום כאילו הוא עצמו אצילות. וכן כיוצא בזה בשאר העולמות. ולכן בעלות היצירה אל מקום נוקבא דאצילות חזר להיות במעלתה וצריך ארבע ספירות ראשונות של היצירה כל כך שיעור מקום כמו הנקבה של האצילות אשר שיעורה גם כן ארבע ספירות דאצילות כנ"ל. ]


ונחזור לענין ראשון. כי אז קודם שנברא אדם היה סיום העשיה בסוף ספירה ששית של עולם היצירה של עתה, והיו פנויים כל ארבעה תחתונות דיצירה וכל עשר ספירות דעשיה של עכשיו (שהם י"ד ספירות), ושם היה מדור אל כל הקליפה. וזה המקום של אלו הי"ד ספירות היה אז סוד תחום העולמות כדוגמת מה שאנו נותנין לכל עיר ועיר תחום שבת סביב לה. וזהו סוד מה שאמרו חז"ל למה נקרא אל שדי לפי שאמר לעולמו די -- פירוש, כי כשהיו מתפשטין אלו הארבע עולמות אבי"ע, כאשר הגיעו אל מקום סיום ספירה הששית דיצירה של עכשיו אמר להם די, ולא תתפשטו ולא תכנסו בתחום הי"ד ספירות הנזכר אלא ישארו חלל (כנזכר) אל הקליפות.


התחלקות אדם הראשון בעולמות - בחינה ראשונהעריכה

ועתה נבאר ענין אדם הראשון איך נתפשט באלו העולמות.    והנה כבר הודעתיך במאמר תאנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא‏[2] בפר' בראשית בענין חטאו של אדה"ר כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות -- שהם בריאה יצירה ועשיה. ועיי"ש היטב באורך. והנה זה סדר התפשטותו בהם:

  • כי ראשו של אדה"ר היה אז בעולם הבריאה (אשר הוא עתה מקום ז"א דאצילות כנזכר)
  • וגרונו היה בד' ראשונות דיצירה שהוא עתה מקום נוקבא דאצילות. וכבר ידעת כי נוקבא דאצילות נקראת 'גן עדן'. ונמצא כי גרונו לבד היה נתון בגן עדן ומשם ולמטה כל שאר גופו היה מחוץ לגן עדן באופן זה
  • כי כל גופו היה נתון בששה אחרונות של היצירה ובארבע ראשונות של העשיה (אשר הם עתה שיעור מקום כל עולם הבריאה).    אמנם להיות כי גוף האדם נחלק לב' חלוקות כנודע (כי עד החזה מתפשט' יסוד הבינה והאורות שבתוכו מכוסים. ומן החזה ולמטה האורות הם מגולים. כמבואר אצלנו בסוד החסדים המתפשטים בת"ת דז"א), ולכן נתחלק גופו בשתי עולמות -- חציו העליון המכוסה נתון בשש אחרונות של יצירה, וחציו התחתון המגולה נתון בד' ראשונות דעשיה. ונמצא כי עיקר גופו היא למעלה ביצירה (כנודע כי הגוף רומז אל הוא"ו של ההויה וגם היצירה נרמזת באות הוא"ו עצמה)
  • ורגליו של אדם הראשון היו נתונים בששה תחתונות של עשיה של אז (שהם עתה ששה ראשונות של יצירה של עתה).

והרי ביארנו התפשטות אדם הראשון בשלשה עולמות בריאה-יצירה-עשיה בעת שנברא.


ועתה נבאר ענין אדם הראשון בעת שנברא על דרך מ"ש חז"ל במדרש ובתלמוד; איך נקשר עם זה שביארנו.    כי הנה רז"ל אמרו‏[3] כי אדם הראשון נברא גופו מארץ ישראל ועגבותיו מבבל ומן אקרא דאגמא כו'. וכדי לבאר זה צריך שנבאר גם כן מה שאמרו בספר התיקונין כי בארץ ישראל שלטה יצירה ובחוצה לארץ שלטה עשיה. ולכן נבאר ענין חילוק ארץ ישראל וחוצה לארץ ועבר הירדן וסוריא כו' מה ענין כל אלו הבחינות.

הנה ביארנו כי אז קודם שנברא אדם היו העולמות גבוהין יותר במדרגתם. גם ביארנו כי גופו היה מארץ ישראל. וכבר ידעת כי בארץ ישראל אין עשיה שולטת רק היצירה. והנה אז היו הו' אחרונות דיצירה במקום שהם עתה ששה ראשונות של הבריאה, ומאלו השש אחרונות דיצירה של אז היה גופו של אדם -- כי הגוף הוא סוד אות הוא"ו וכן היצירה סוד אות הואו. והנה היצירה שולטת בארץ ישראל כנ"ל. ונמצא כי גופו של אדם היה מארץ ישראל שהוא מן היצירה אשר היא באמצע שתי עולמות בריאה ועשיה. וכן הגוף של האדם הוא אמצעי של כללות האדם.

ואמנם הספירה האחרונה מו' ספירות דיצירה הנה היא נקראת "מלכות דיצירה, נוקבא דז"א דיצירה" אשר עתה היא הספירה הששית של עולם הבריאה, והנה שם הוא סוד 'עבר הירדן', מקום בני גד ובני ראובן, והיא בחינת מלכות דיצירה של אז; עם כל הג' ראשונות דעשיה של אז (שהם עתה ד' ספירות תחתונות דבריאה). וכל אלו הד' ספירות תחתונות דבריאה של עתה הם סוד עבר הירדן והם ת"ת ונצח והוד ויסוד דבריאה של עתה. אבל מלכות דבריאה של עתה (שהיתה אז ספירה הרביעית דעשיה) היא הנקרא "סוריא" ומעלתה גרועה מעבר הירדן.


ונמצא

  • כי המלכות דיצירה של אז היה עבר הירדן של אז
  • ומלכות דבריאה של עתה היתה אז בחינת סוריא
  • והששה אחרונות של עשיה של אז (שהם ששה ראשונות דיצירה של עתה) היו חוצה לארץ לפי שאלו היו אז בחינת עשיה ונודע כי בחוצה לארץ תלייא עשיה ושלטא תמן.


וכבר ביארנו כי רגליו של אדם הראשון היו מחוץ לארץ. ונודע כי כל רגל ורגל נחלק לשלשה פרקין. והנה שני הפרקים העליונים שבשני הרגלים (שהם הנקראים "עגבותיו") היו מן בבל ומן אקרא דאגמא כנזכר בגמרא. ואל תתמה מזה -- כי קרובות הם לארץ ישראל מאד כמ"ש במדרש ובירושלמי‏[4] מעשה בההוא גברא שהיה חורש עם פרתו וברחה מלפניו והוא אחריה עד שהגיעו לבבל קודם הלילה, ואם כן אינו רחוק שיהיה גופו מארץ ישראל ועגבותיו מבבל שהם שני הפרקים עליונים הסמוכים אל הגוף.     ושאר ארבעה פרקים תחתונים שבשתי רגליו היו מן שאר הארצות שבחוצה לארץ.

והרי עתה ביארנו איך אדם הראשון לוקח מכל העוה"ז וגם היה גופו באורך התפשטות שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה גם כן, והכל אחד.

והנה נתבארה הבחינה הראשונה איך היו העולמות בעת שנברא אדם הראשון וביארנו איך ראשו וגרונו היו תוך ג"ע וגופו ורגליו בשאר העולם.


בחינה השניתעריכה

ועתה הבחינה השנית והיא אחר שנברא אדה"ר והכניסו הקב"ה בגן עדן, כי אז היה מחצי יום ששי ומעלה אשר אז בהכרח מתוספת הקדושה בעולמות כולם (כמבואר אצלנו בענין ערב שבת כי משעה חמישי של עש"ק מתחילים העולמות להעלות למעלה ממקומם וקדושה נתוספת בהם כנזכר אצלינו בסוד ה' יתירה הנזכר בפרשת ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי לרמוז אל שעה ה' כנזכר). ולכן נבאר עתה מה שנתחדש אז באותו ערב שבת אחר חצות כשנברא אדם ונכנס בגן עדן כל גופו. כי כשנברא לא היה בג"ע רק ראשו וגרונו (כנזכר) בלבד, ושאר גופו היה בעה"ז. אבל עתה נכנס כולו בגן עדן.

והעולמות נתעלו באופן זה:

  • כי ז"א עולה במקום שהוא עתה מקום א"א
  • ונוקבא דז"א עלתה במקום שהוא עתה מקום אבא
  • והבריאה עלתה במקום שהוא עתה מקום אימא
  • והיצירה במקום ז"א
  • והעשיה --
    • במקום מלכות נוקבא דז"א עלו ד' ראשונות דעשיה (כי כך שיעור נוקבא דז"א ד' ספירות בלבד)
    • ושאר ו' ספירות אחרות דעשיה במקום ו' ראשונות של הבריאה של עתה.
[ ואמנם גם אבא ואמא דאצילות וכל אשר למעלה מהם גם כן הם עלו למעלה ממדריגתם כפי הסדר הזה. ואין להאריך בהם. ]

ודע כי עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתתם הוא כן כפי הסדר הזה, וכך הם המקום הראוי להם להיות תמיד. והטעם הוא כי הנה ז"א צריך להתגדל ולהיותו כמו אריך אפין, ואם כן צריך לעלות עד שם, ומקום אריך אפין צריך שיהיה מקומו של ז"א כי על ידי כן

  • ז"א נעשה אריך
  • ונוקביה דז"א במקום אבא [בסוד "ה' בחכמה יסד ארץ" -- דאבא יסד ברתא. ובסוד "ושמרתם את השבת כי קדש היא" -- כי 'שמור' (שהיא הנוקבא) נעשית 'קדש' (שהוא אבא). וזהו מה שאמר "קדש היא" -- כי 'היא' הנקבה חזרה להיות 'קדש'. ]
  • והבריאה עלה באימא [בסוד מה שידעת כי אימא מקננא בכרסיא]
  • ויצירה במקום ז"א, כי ז"א מקנן במלאך
  • ועשיה בנוקבא דז"א כי מלכות מקננא באופן (שהיא העשיה).

ונמצא שזהו המקום הראוי אל סדר מדרגת העולמות.

ונמצא עתה כי כל העולמות התחתונים של בריאה יצירה עשיה היו במקום האצילות, זולתו שש אחרונות דעשיה אשר היו אז בשש ראשונות של בריאה של עתה. וזה היה בסוד 'עיבורה של עיר' הנזכר במסכת ערובין, כי אלו הששה התחתונות יוצאין ובולטין מחוץ לעולם האצילות כדמיון אשה עוברה שהעובר בולט ויוצא לחוץ מגופה.

ונמצאו עתה פנויים ארבעה תחתונות דבריאה וכל עולם היצירה ועשיה שהם מקום עשרים וארבע ספירות. וכל המקום הזה היה אז פנוי ריק וחלל והיה בסוד 'תחום שבת' שהוא אלפים אמה כנודע. זולת הארבעה עשר ספירות התחתונות (ששם היה מדור קבע אל הקליפות כנ"ל). והי' ספירות אחרות העליונות היו סוד חותם - תחום שבת.


בחינה השלישיתעריכה

והבחינה השלישית היתה אח"כ אז בערב שבת ביום שנברא אדם הראשון בין הערבים שאז הוא זמן הנקרא 'תוספת שבת' ועדיין אינו שבת גמור. והענין הוא כי הנה אחר חצי היום של ערב שבת ההוא כבר נתבאר שהיצירה והעשיה עלו במקום ז"א ונוקביה דאצילות. אמנם לא עלו רק ארבעה ראשונות בלבד דעשיה והו' תחתונות נשארו מחוץ לאצילות בעולם הבריאה, ועדיין אין זה קדש גמור. ובהיותם כך נמצא שחזרו יצירה ועשיה להיות כדוגמת ז"א ונוקביה והיו עומדין בסוד 'אחור באחור'. ובהיותה הנקבה באחור הזכר אין לה רק קומת ארבעה ספירות בלבד (כנ"ל) אבל כשחוזרין פנים בפנים יש בה קומת עשר ספירות גמורות. וכן היה עתה בעשיה והיצירה. כי העשיה היתה בארבעה אחרונות דיצירה אחור באחור, ובהיות זמן בין הערבים -- אז כל העשר ספירות דעשיה עלו למעלה והפכה העשיה פניה כנגד פני היצירה פנים בפנים (כדמיון ז"א ונוקביה כנזכר).    ועתה נמצאו כל שלשה עולמות בריאה-יצירה-עשיה כולם תוך האצילות לגמרי וכולם קדש גמור. ונשארו שלש עולמות בריאה-יצירה-עשיה (שהם שלשים ספירות) פנויים ומקום חלל בסוד אלפים אמה תחום שבת. והששה עשר ספירות עליונות היו תחום שבת, והי"ד תחתונות היו מדור אל הקליפות כנ"ל (והם מחוץ לתחום והבן זה).

והנה כל אלו השלשה בחינות נעשו אז מאליהם שלא על ידי מעשה התחתונים - אדם וחוה. והנה גם לענין אדם בעצמו הרויח בזה כי עתה גופו ורגליו כולן היו בג"ע (שהיא נוקבא דאצילות), מה שלא כן לגמרי אפילו בעת הבחינה השנית.

והנה אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת היה יכול להעלות ע"י תפלותיו (של יום השבת ההוא) את העולמות עליות אחרות יותר גבוהות במאוד מאוד, עליה אחר עליה, בכל תפלה ותפלה (שהם תפי' ערבית ושחרית ומוסף ומנחה). ואין אנו עתה מאריכין סדר עלייתם אבל נזכיר בקצרה העליה אחרונה הגדולה שבכולן והיא במנחת שבת כי אז היו עולין תכלית העליה. והוא, כי עולם האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון שהוא במקום אדם קדמון לכל קדומים (הנזכר אצלינו ביאורו באורך גדול), והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון.


עוד צריך שתדע כלל אחר כי הנה נודע אצלנו כי כל העולמות כולן יש בהם שתי בחינות והוא בחינת פנימיות העולמות ובחינת חיצונותם. והנה אז עלו כל שתי הבחינות -- הפנימיות והחיצוניות.


ירידת עולמות ע"י חטאועריכה

ונבאר עתה איך ירדו העולמות ונפלו ממקום קדושתן על ידי חטאו של אדם.    כי הנה ירדה העשיה והיצירה והבריאה למטה במקום אותם השלשים ספירות שהיו בתחילה חלל וריקם (בסוד תחום שבת). ונמצא כי כל העשר ספירות דעשיה והארבע תחתונות דיצירה (שהם נקראים 'רגלי היצירה') -- נטבעו בתוך מקום הקליפות כנ"ל, שמקומם היה אז שיעור ארבעה עשר ספירות כנזכר אצלנו גם כן בסוד "ודי זהב". ובזה תבין למה בכל הזוהר והתיקונין קורא אל עולם העשיה מקום הקליפות; והוא לסיבה הנ"ל. כי אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא אלא שירדה אל מקום הקליפות כי אין זה מקומה האמיתי הראוי אליה.

אמנם בחינת הזכר (שהוא עולם היצירה) לא נפל כולו, רק רגליו בלבד כנזכר. וזהו סוד "ויאסוף רגליו אל המטה" -- שהעלם למעלה מתוך הקליפות. גם זהו סוד טעם איסור יציאת חוץ לתחום ברגליו -- אפילו שלא על ידי משא -- אלא האדם בעצמו ברגליו. והיא כדי שלא יוציא רגליו (שהם ארבעה אחרונות דיצירה, עולם הזכר) אל מקום הקליפות שהם עומדים מחוץ אל תחום שבת כנ"ל (כי ארבעה עשר ספירות הוא מקומם וכל שאר מקום העליון נקרא תחום שבת כנ"ל באר היטב. והבן זה). ולכן כונתינו ביום שבת להעלות העולמות אל מקומם האמיתי כבראשונה ולא להורידם למטה חוץ לתחום שבת. וזהו סוד "רחצתי את רגלי איככה אטנפם". ועל כן אין לצאת בשבת מחוץ לתחום כי הוא יוצא אל מקום הקליפות במקום ששם עומדת העשיה בימי החול עתה אחר חטאו של אדם [וכמבואר אצלנו במשנת הקיטע יוצא בק"ב שלו וגם בתקונין לעיל (דף ק"ז ע"א)].

והנה כל ירידת העולמות במדרגה הזאת הוא בימי החול. אבל בערב שבת מתחילה לעלות. וכך הם הולכים ועולין, מדרגה אחר מדרגה, עד מנחת שבת (כמבואר אצלנו במקומו). ואמנם הדבר בקיצור הוא כך: כי מסוף שעה חמישית של יום הששי מתחילין העולמות עליה אחר עליה עד שנמצא כי בחזרת תפלת מוסף דיום שבת העולמות הם במצב שהיו בעת שנברא אדם הראשון (שהוא הבחינה הראשונה משלשה בחינות הנ"ל) אשר ששה תחתונות דעשיה הם במקום שהם ששה ראשונות דיצירה בימי החול. ונמצאים ארבעה עשר ספירות אחרונות (שהם ארבעה אחרונות דיצירה ועשר ספירות דעשיה) -- פנויים ורקנים. [ודע כי כן הענין בתפלת מנחה של ימים טובים (כמבואר אצלנו), כי תפלת מוסף דשבת ותפלת מנחה דיום טוב שוין הם בענין עלית העולמות].

ונמצא כי מה שהיה נעשה אז כשנברא אדם (שהיה קודם חצי יום הששי) נעשה עתה בתפלת מוסף דשבת. ולא עוד אלא שעתה בתפלת המוסף נעשה על ידי מעשה התחתונים בתפלתם אבל אז היו עולים מאיליהם אותה העליה כנ"ל, בלתי מעשה התחתונים; כי הרי עדיין לא היה נברא אדם. ולא עוד אלא שאז היו עולים שתי בחינות -- פנימיות וחצוניות -- העולמות לגמרי אבל עתה במוסף שבת אינו עולה רק בחינת פנימיות העולמות בלבד, אבל חצוניות העולמות נשאר במקומו ואין לה עליה כלל אפילו בשבת. [כי אם גם החיצוניות היה עולה היינו רואים בעינינו עלית העולמות איך עולים ממה שהיו בחול, אבל עליית פנימיות העולמות אינו ניכר ונראה לעין אעפ"י שעולה. וזכור זה.] ועיין בשער הכונות (בדרוש סדר חילוק תפלת שחרית דימי החול) כי שם נתבאר גם כן הדרושים האלו.

ומה שהיה נעשה כשנברא אדם אחר חצי יום הששי כשנכנס לג"ע נעשה עתה על ידי מעשה התחתונים בחזרת תפלת מנחה של שבת, שהיא תכלית העליה, שאין כח עוד בתחתונים להעלות העולמות יותר מעלִיה זו. הלא היא כי ז"א עולה עד דיקנא דא"א (כמבואר במקומו וכן כיוצא בזה) עד שנמצא כי ששה אחרונות דעולם עשיה הם במקום ששה ראשונות דבריאה של עתה. ואין בנו עוד כח להעלות עוד שש אחרונות דעשיה בעולם האצילות בשום זמן כלל ועיקר. [ובשער המצות (במצות שביעית) נתבאר סיבת ירידת העולמות שהיתה לברר הבירורין של המלכים שירדו שם ועי"ש]


ואם כן עתה תראה כמה גרם חטאו של אדם להוריד העולמות ירידה עמוקה כזו! כי אי אפשר לנו עתה להעלות העולמות אפילו במנחה של שבת אלא כמו שהיו אז בתוספות שבת בין הערבים! ובפרט בכל החילוקים הנזכרו שאז היה נעשה מעצמו, והיה עולה גם חיצוניות העולמות -- מה שאין כן עתה כנזכר. והרי זה קלקול אחד גדול שגרם בכל ארבע עולמות אבי"ע.

עוד גרם קלקול שני בבחינת עצמו. כי בתחילה היתה מעלתו גדולה עד מאוד, כי אפילו בשעה שנברא בלבד היתה מעלתו גדולה ממעלת מטטרו"ן עתה. כי הנה מטטרו"ן הוא ביצירה בלבד ואדם הראשון היה אז ראשו בעולם הבריאה (שהיה במקום ז"א דאצילות עתה) וסיום פרקין תתאין דרגליו (שהם בשש תחתונות דעשיה) היו אז במקום שש ראשונות דיצירה של עכשיו. ומכל שכן בשתי הבחינות האחרות -- שניה ושלישית -- אשר אז אפילו רגליו היו תוך עולם האצילות וגם היה עוד יכול לעלות עליות גדולות למאד על ידי תפלותיו ביום שבת אם לא היה חוטא כנ"ל.

ונמצא כי אפילו בחינת גופו בלבד של אז היה תופס שלשה עולמות בי"ע בהיותם באותה המדרגה העליונה; מלבד בחינת הנשמה והרוח והנפש אשר לו (כמו שנבאר בלשון המאמר בסוד זיהרא עלאה). ובזה תבין מה שביארנו במאמר זכרונם לברכה שאמרו שיתא אלפי שני הוי עלמא כולי, ששם ביארנו כי אורך שיעור קומתו של אדם בבחינת הגוף היה אוחז שלשה עולמות בי"ע בהיותם במדרגה עליונה כנזכר. ואחר שחטא -- בחינת גופו שהיתה תחילה משש אחרונות דיצירה (הנקראים גן עדן כנ"ל) היה אח"כ מארץ ישראל התחתונה החומרית בזה העולם התחתון דעשיה.    [ ואעפ"י שתמצא בדברי חז"ל שאדם הראשון ממקום כפרתו נברא, מעפר בית המקדש -- אין זה בית המקדש התחתון רק העליון שהוא בשש אחרונות דיצירה כנ"ל. וזהו מה שאמרו במאמר הזה של הזוהר אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא כו' כמו שנבאר בע"ה. ]

ואמנם מטטרו"ן עתה הוא יותר גרוע במעלת אדם הראשון הראשונה, ולכן נודיע ענין מטטרו"ן.    דע כי אעפ"י שאמרו בתיקונין כי מטטרו"ן הוא בעולם היצירה, הענין הוא כי גופו -- שהם ו' קצוות שלו -- הם בעולם היצירה, ולכן מכנים אותו בשם 'יצירה'. אבל האמת הוא כי ראש מטטרו"ן הוא בבריאה, וגופו ביצירה, ורגליו בעשיה. ונמצא שיעור קומתו בג' עולמות בי"ע. אמנם הוא בהיותם עתה אחר נפילתם. אבל גופו דאדם -- מראשו ועד רגליו -- היה אוחז שלשה העולמות הנזכר בהיותם למעלה כפי מעלתם כנזכר. ואין ספק כי הפרש גדול לאין קץ יש ביניהם.


ביאור לשון המאמרעריכה

ונבאר עתה לשון המאמר הנזכר וז"ל (ח"ג פג, א) אדם קדמאה אע"ג דגופא דיליה הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא -- הרי בבירור מה שכתבנו לעיל, כי מה שאמרו ז"ל כי ממקום כפרתו נברא אינו אלא מעפר בית המקדש העליון והוא מעולם היצירה אשר היה אז למעלה (במקום שעתה הוא הבריאה). ואם כן לא היה לו בעולם העשיה הזה של עכשיו כלל. וזהו מה שאמר אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום .

אמר עוד חד צדיק עבד שימושא בנוקביה ואתעביד מההוא שימושא גופא חדא דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחון לעילא -- פירוש כי כיון שגופו היה מאותו עולם היצירה הראשון (שהוא עתה מקום הבריאה) -- אם כן מוכרח הוא שאורו יהיה גדול מאד מכל המלאכים שהם ביצירה של עתה הנקרא 'עולם המלאכים' (כנז' בתקונין בסוד כסא ומלאך ואופן, שהם שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה).

אמר עוד כיון דחטא אתחשך ואזעיר גרמיה כו' -- והוא מה שכתבנו לעיל. כי בתחילה היתה קומתו מכל בי"ע ועתה נעשה לו גוף אחר מזה העולם התחתון שבעשיה.

אמר עוד עד דאתא חניך ינטל ליה קב"ה מארעא ואבריר פסולת וקסטורא מכספא כו' -- זה יובן במ"ש בתוספתא בס' ואתחנן בדף ר"ע ע"ב (ח"ג רע, ב) וז"ל אפיקו חד רוחא טמירא ומליא לההוא גבילו דעפרא וקאים על רגלוי ואמלכיה על כל עלמא ושלטיה על כולא הה"ד תמשילהו במעשה ידך כו'     והענין הוא כי אדם הראשון היה תופס מקום שלשה עולמות בי"ע. וכיון שכן -- מוכרח הוא שנברא על ידי זווג ז"א ונוקביה דאצילות; כי מן זווג ז"א ונוקבה דאצילות יצתה הבריאה ומה שאחריה. וזהו מה שאמר שם אילנא חד רברבא ותקיף אתחבר ואזדווג בה בחד ענפא שפירא דחזו חדוותא דכולא כד"א יפה נוף משוש כל הארץ בה אזדווג . והוא סוד ז"א דאצילות הנקרא "אילנא רברבא דאזדווג בה" -- רוצה לומר בההיא חיוות' ברא וקרנין עשר לה וארו עיינין כעייני אינשא לחיוותא ופום ממלל רברבן הנ"ל שהיא נוקבא דז"א. ואמר כי זווגו בה היה על ידי היסוד הנקרא "ענפא שפירא דחיזו" בסוד יפה נוף משוש כל הארץ שהוא היסוד. ועל ידי זווג זה אפיקו חד רוחא טמירא ומלייא לההוא גבילו דעפרא דאדם הראשון שהיה כולל כל שלשה עולמות בי"ע. וזהו מ"ש ואמלכיה על כל עלמא כו'

אמר עוד אתפקיד על ההוא אילנא ולא נטיר פקודא אתיב מלכא רוחיה לגביה מההיא חיוותא נטלא ליה כו' -- פירוש: כי כיון שחטא תכף נסתלקה ממנו אותה הנשמה הקדושה שנתנה בו. ונסתלקה ונטלה נוקבא דז"א דאצילות. וזהו מ"ש וההיא חיוותא נטלה ליה .

אבל צריך שתדע כי זה היה תכף אחר שחטא ולא היה בעת שמת. והענין הוא כי מלבד שהיה לאדם נפש ורוח ונשמה מעשיה-יצירה-בריאה -- גם היו לו נפש ורוח ונשמה עליונות מן האצילות -- שהם נוקבא וז"א ובינה דאצילות. ואלו העליונים דאצילות נקראים "זיהרא עלאה" בספר הזוהר ובשיר השירים של הזוהר. וכאשר חטא -- פרח ממנו אותה זיהרא עלאה (שהיא בחינת האצילות כולה) ונשאר בחלקי בי"ע לבדם. וזו הזיהרא עלאה היתה מוצנעת בההיא חיוותא דנטלא לה כנזכר (שהיא נוקבא דז"א דאצילות). עד שבא חנוך בן ירד והשלים מעשיו וזכה לקחת ההיא זיהרא עלאה ועל ידי כן זכה להיות מלך המלאכים בעולם היצירה (והוא הנקרא מטטרו"ן כנודע). וזהו מ"ש כדין זמינין מאנא אחרא (פירוש - שנולד חנוך) וקאים בינייהו בקוטרא דגליפין בין מלאכין קדישין . וזהו מ"ש גם כן בפר' קדושים ‏[5] דהא עד לא נפק לצורף אומנא עד דאתא חנוך ונטיל ליה קב"ה מארעא כו' . אבל עם כל זה לא הגיע למדרגת אדם קודם שחטא כנ"ל. וזהו הטעם שתמצא בספר פסקי היכלות כי נהפך בשרו ללפידי אש כו' לפי שהיה בחינת אדם הראשון עצמו.


  1. ^ תאריך זה איני יודע אל מה לשייכו. וכבר אמר רב שמואל ויטאל למעלה שחידש מאמר זה בשנת ה'שפ"ט. וצע"ע. ויקיעורך
  2. ^ שער הפסוקים בראשית סימן ב'
  3. ^ (סנהדרין לח, ב)
  4. ^ (ירושלמי מעשר שני ה, ב)
  5. ^ נ"ל כאן (ח"ג פג, ב) - ויקיעורך

פרשת אמורעריכה

דף קג:עריכה

שם בדף ק"ג ע"ב (ח"ג קג, ב) וז"ל: בסכת תשבו חסר ודא עננא דכולהו קשירין ביה דכתיב כי ענן ה' עליהם יומם וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו עננא חד ונטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש ליל' דא נהרא להו לישרא' מנהירו דאינון שית , עכ"ל.

דבר זה נתבאר בפר' יתרו (דף ס"ח ע"ב) ובפר' תרומה (בדף קל"ט ע"א). והענין הוא כי אין הבינה עלאה מתלבשת ומתפשטת תוך ז"א אם לא על ידי שתתלבש תחילה בחסד שבה; אשר הוא השורש אל כו החסדים. ולכן חסד הזה נקרא 'יומם' -- דכליל כולהו שית יומין. כי החסד הוא 'יום' והגבורה 'לילה' ועל ידי החסד הזה מאירה הבינה בכל מה שתחתיה; ואי אפשר להיות זולתו.    ועל החסד הזה נאמר (תהילים קי, א) "נאם ה' לאדוני שב לימיני". כי האדון היא הבינה אשר נאמה ואמרה לאברהם (שהוא מדת החסד) שב לימיני -- שהוא החסד שלה בקו ימין שבה הנקרא יומם. ואברהם הוא החסד המקבל תחילת הכל מן החסד שהוא ימין הבינה הנקרא יומם כנזכר. וזהו מה שכתוב "שב לימיני" -- רוצה לומר שיקבל אברהם מימין שלה הנקרא 'יומם'.

פרשת בהרעריכה

דף קט:עריכה

שם ברעיא מהימנא בדף ק"ט ע"ב (ח"ג קט, ב) וז"ל: ואנת בכל ספירה וספירה בארכה וברחבה עילא ותתא כו'     ענין זה נתבאר (בתחילת דרוש אדם קדמון לכל קדומים), ועיי"ש. גם יתבאר בפר' נשא (בדף קכ"ח ע"ב) במה שכתוב שם יתיב על כרסייא דשביבין לאכפייא לון כו'

פרשת במדברעריכה

דף קיט:עריכה

שם בדקי"ט ע"ב (ח"ג קיט, ב) וז"ל: בכה ר' אלעזר פתח ואמר קולה כנחש ילך וגו' השתא בהאי גוונא כו'

עיין בדרוש אחר שביארנו בענין הקליפות של אבי"ע איך ענינם; כי שם הארכנו בזה. אבל הענין בקיצור הוא במה שהודעתיך במקום אחר כי נוקבא דז"א לא נאצלה מתחילתה רק בסוד נקודה עשירית שבה בלבד. וכאשר נתקנת בכל פעם להזדווג בז"א -- באים לה תשע ספירות הראשונות מתשע ראשונות של ז"א ונשלמת לעשר ספירות גמורות; אבל שרשה הראשון לא היה לה רק מלכות שבה בלבד - כלולה מעשר (בסוד כללות בלבד).

ובזמן חרבן בית שני נתמעטה נוקבא דז"א. וכל זמן הגלות הזה בימי החול (שלא בשעת התפילה) לא נשאר בה רק מלכות שבה בלבד; ושאר התשעה ראשונות שבאו לה מז"א ירדו למטה בתוך הקליפות בסוד "אמלאה החרבה" -- לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים.

ונמצא כי תשעה ראשונות שבה (הנקראים 'רישא דילה') ירדו למטה ושכיבת לעפרא תוך הקליפות בסוד עפר המשכן. וזנבא דילה (שהיא מלכות שבה התחתונה) נשארה זקופה למעלה באצילות כנ"ל; והיא השולטת עתה בזמן הגלות. ולכן ישראל הנאחזים ברישא דילה -- כיון שרישאה שכיבת לעפרא -- גם הם עומדים בגלות המר הזה. אבל אומות העולם שהם זנבא -- נאחזין ונשפעין מצד זנבא דילה שהוא קיים וזקוף למעלה ושולט בגלות, ולכן יש להם עתה שררה ומלכות.

פרשת נשאעריכה

דף קכב:עריכה

בדחילו ורחימו - דרוש א'עריכה

שם ברעיא מהימנא בדף קכ"ב ע"ב (ח"ג קכב, ב) וז"ל: י' יראה ודא איהי על רישיה דבר נש כו' ה' אהבה על רישיה דבר נש כו'

ענין זה חולק עם המוסכם לנו בכל ספרי הזוהר וגם התיקונין כי אהבה היא בחכמה ויראה היא בבינה.    אבל הענין הוא במה שנודע כי שתי מיני יראות הן -- החיצונה והפנימית. כי החיצונה היא יראה מחמת העונש והפנימית היא מה שאמרו חז"ל כי כל צדיק ירא לעלות אל מקום חופת חבירו פן ישרף כמו שכתוב בפסוק "כי על כל כבוד חופה". וכן הענין הזה הוא בספירות עליונות עצמן. כי כל אחת יריאה לעלות למעלה ממקומה פן תישרף באש חבירתה שלמעלה הימנה וכמ"ש בפר' בשלח כשעלה משה למרום שהיה אומר לו קמואל המלאך שלא היה יכול ליכנס בתחום הדרניא"ל המלאך ולא הדרניא"ל בתחום סנדלפו"ן המלאך פן ישרף זה באשו של חבירו הגדול ממנו.

והנה ספירת הכתר אין בה יראה זו כי אין ספירה עליונה הימנה והיא העליונה שבכולן. ואמנם הספירה הראשונה מכל עשר ספירות שיש בה זאת היראה היא ספירת החכמה, לפי שיראה לעלות אל מקום הכתר הגבוה ממנה פן תשרף באש שלה. ולכן היא הנקראת 'יראה פנימית'. אבל הבינה -- אעפ"י שהיא תחת החכמה -- אין לה יראה זו לפי שהבינה והחכמה זווגא חדא אינון וכחדא נפקי וכחדא שריין. ואדרבה יש בה בחינת אהבה כי היא אוהבת את החכמה ומתקרבת אצלה. באופן כי החכמה נקראת 'יראה' על כי יש לה יראה מלעלות אל הכתר. והבינה נקראת 'אהבה' על שאוהבת את החכמה אהבה גמורה. ואמר כאן כי צריך שהאדם יקנה בו שתי מידות האלה. מדת האהבה את השי"ת הנרמזת בבינה האוהבת את החכמה ומדת היראה הנרמזת בחכמה היראה מן הכתר כנ"ל.

והואיל ואתא לידן לבאר ענין היראה החיצונה והפנימית -- נבאר עתה ענין תועלת האדם בהיותו ירא יראה הפנימית הנזכר; כי גורם שגם הקליפות יתיראו מלעלות אל הקודש פנימה פן ישרפו. וכאשר האדם איננו ירא יראה הנזכר מלפני האלהים -- גורם אל הקליפות שיתבטל מהם היראה הזאת ויעלו למעלה ליינק שפע מן הקדושה. וזהו סוד פסוק (קהלת ח, יג) "וטוב לא יהיה לרשע..כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים", כי רז"ל דרשוהו על התלמיד שאינו ירא מלפני רבו ואין בו מדת היראה. ואמר כי הוא רשע העושה כן ולכן לא יהיה לו טוב כיון שנדמה אל הצל אשר איננו ירא מלפני האלהים. והצל הזה הם בחינת הקליפות אשר נאחזות בק"ך צירופי 'אלהים' דקדושה שהם כמנין צ"ל. והוא סוד צ"ל מו"ת אשר איננו‏[1] מלפני האלהים ועולה להתאחז בק"ך צרופי אלהים הנזכר אשר הם בקדושה. וכבר ביארנו זה בדרוש תיקון הגאוה והליצנות, ועיי"ש (שער רוח הקודש די"ז ע"א).

בדחילו ורחימו - דרוש שניעריכה

אמר שמואל: עוד מצאתי דרוש אחר במאמר הנז' להרב הגדול זלה"ה וז"ל: יוד יראה ודא איהי על רישיה דבר נש כו' ה' אהבה כו'     הנה כאן משמע כי אהבה ויראה הם אימא ואבא. וכן מצינו בספר התיקונין דאיצטרך ליחדא ליה לקב"ה בדחילו ורחימו . ואמנם במאמר אחר כתיב הפוכא והקדים רחימו לדחילו.    והענין ירצה -- דע כי האמת הוא שאבא נקרא 'יראה' שהוא יראה מן הכתר שגבוה ממנו, אבל אימא נקראת 'אהבה' כי אין לה יראה מן אבא שהוא בעלה אבל יש לה אהבה עמו.

ואמנם בענין הייחוד צריך לקיים שתיהן -- כי בראשונה תייחד ותקדים דחילו לרחימו ואח"כ תקדים רחימו לדחילו. וזה ביאור הענין. כי הנה בתחילה תייחד להקב"ה בשכינתיה (שהם ז"א ונוקביה) על ידי דחילו ורחימו שהם אבא ואמא. פירוש -- שכאשר תייחד לז"א ונוקביה צריך שתייחד בתחילה את אבא ואימא כדי שישפיעו המוחין לז"א ונוקביה וע"י כך יתייחדו ז"א ונוקביה גם הם. ולכן צריך עתה להקדים דחילו (שהוא אבא) כי הוא המתחיל לתת המוחין לאימא, ואימא נותנן לז"א ונוקביה. ואחר כך תחזור ליחדם יחוד שני לז"א ונוקביה ע"י רחימו ודחילו ותקדים אימא לאבא. והוא בסוד שמאלו תחת לראשי כו' , כי הוא סוד החיבוק אשר בתחלתו צריך להמשיך אור דאימא בשמאל דז"א כדי שיתחיל לחבק את נוקביה בבחינת "שמאלו תחת לראשי". ואח"ך יכוין בדחילו שהוא אבא להמשיך אורו אל הימין, חסד דז"א, לקיים הז"א בנוקביה "וימינו תחבקני".

אבל צריך שתדע כי בעוד ז"א ונוקביה אחור באחור אין צורך לזווגם על ידי חיבוק ונישוק משום דאז תרוייהו הוו חד גופא מחוברין. אבל אחר שהוחזרו פנים בפנים שננסרו ונעשו שני גופים -- אז צריך להחזירן פנים בפנים על ידי חיבוק ונישוק לזווגם יחד.    ואמר לי מורי ז"ל כי בהיות ז"א ונוקביה אחור באחור אז הזווג שלהם הוי ברחימו ודחילו -- כי אין שם חיבוק ונישוק. אך כאשר הוחזרו אפין באפין ויש שם חיבוק -- אז נקרא דחילו ורחימו לפי שאעפ"י שאמרנו כי לענין החיבוק צריך התחלת שמאלו תחת לראשי -- עם כל זה תחילת התעוררות בא מן הימין שהוא אבא הנקרא 'דחילו' ואח"כ מאימא הנקראת 'רחימו'.

ובזה תבין למה אדם הראשון נברא קודם ראש השנה. והטעם הוא כי כבר הודעתיך שאדם הראשון וחוה לא נבראו אלא ע"י זווג דאחור באחור ואז לא הוצרך חיבוק ונישוק כנזכר. ואחר שנברא אדם הוצרך להחזירם פנים בפנים לזווגם שנית כי בחינת פנים בפנים אי אפשר להיות אלא על ידי מעשה אדם התחתון (כמבואר אצלנו בסוד "ואדם אין לעבוד את האדמה"), ולכן היה הזווג בסוד אחור באחור. ואז כיון שנברא אדם הוחזרו פנים בפנים והוצרך החיבוק והנישוק, ואז היה יום ראש השנה שהיא גבורה דז"א ונתקיים "שמאלו תחת לראשי". ואח"ך האיר אור אימא הנקרא 'רחימו' בנוקבא דז"א ביום הכפורים. והרי נגמר בחינת "שמאלו תחת לראשי". ואחר כך בחג הסוכות הוא הימין בסוד "וימינו תחבקני". ואח"ך ביום חג ח' עצרת היה הזווג פנים בפנים כמבואר אצלנו בשער התפילות ועיי"ש:

בדחילו ורחימו - דרוש ג'עריכה

אמר שמואל: עוד מצאתי דרוש שלישי לרב הגדול זלה"ה במאמר הנז' וז"ל: י' איהי יראה כו' ה' אהבה כו'     ושם בארנו כי נמצאו מאמרים חולקים בספר התיקונין ובספר הזוהר אם יקדים דחילו לרחימו או איפכא. והענין הוא דע כי שם ביארנו כי בהיות ז"א ונוקביה פנים בפנים צריך ליחדא לון בתרין יחודים; בקדמיתא דחילו ורחימו ואח"ך בסוד רחימו ודחילו. אבל בהיותם אחור באחור אין צריך שימצא בהם סוד החיבוק כי מבטן אימם יש להם בחינת החיבוק ולכן אין צריך אז רק יחוד האחד לבד בסוד רחימו ודחילו.

ונמצא כי בבחינת א' הוא יותר מעולה הזווג בסוד אחור באחור כי הוא התדבקות דרוחא ברוחא בעצם ולכן גם בזווג פנים בפנים דז"א ונוקבא צריך להמשיך להם כח דאבא ואמא (אשר עליהם אמר כחדא נפקי וכחדא שריין) וזה ע"י זווגא שלים שהוא להמשיך אור באו"א משני המזלות (השמיני והי"ג) שבדיקנא דאו"א‏[2] כי אז הוי זווגא שלים באבא ואמא. מה שאין כן בהיותו מאיר בהם תיקון הי"ג לבדו דאז לא הוי זווגא שלים באבא ואמא.


[3]

תושלב"ע


  1. ^ לכאורה כאן חסר וצריך להוסיף "אשר איננו ירא מלפני" - ויקיעורך
  2. ^ לכאורה צריך להגיה כאן "שבדיקנא דאריך אנפין" -- ויקיעורך
  3. ^ אמרו הויקיעורכים: להוי ידוע לכם שבדפוס הספר נמצא כאן דרוש השמטות של פרשת אחרי מות. ולמען תפארת הספר שמנו אותו כאן באתר שוב במקומו הנכון למעלה (בדף עט.), על אף שסטינו מהקלדה דייקנית של מקור הטקסט. לידיעתכם.