שער הכוונות דרושי ראש השנה דרוש א

<< · שער הכוונות · דרושי ראש השנה · דרוש א · >>

דרוש א':

כולל בענין ראש השנה. הנה נודע כי ביום ראש השנה הא' נברא אדם הראשון ויום ראש השנה של בריאת העולם היה ביום ו' כנודע והנה אם אדם הראשון היה נמנע מן הזווג ביום ההוא וגם מן החטא והיה ממתין עד ליל שבת היו כל העולמות כתקנם כמבואר ענין זה בדרושינו אצלנו בחטא אדם הראשון אבל יען חטא בעצת הנחש הוא ואשתו והנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה קודם שנזדווגו אדם וחוה ומחמת כן יצאו קין והבל אחר הזווג דאדם וחוה מעורבים טוב ורע מפני הזוהמא שקדם הנחש להטיל בחוה כנראה מדברי רז"ל ומקצת מאמרי הזוהר אף על פי שיש מאמרי הזוהר אחרים דמשמע שבתחילה היו אדם וחוה עסוקים בתשמיש וראה אותם הנחש ונתאוה להם ואח"כ הטיל הזוהמא בחוה עם כל זה הסברא נוטה כדברי המאמרים הנ"ל. ולפי שחטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע עבירה גוררת עבירה וגרמה לו להזדווג ביום הו' עם אשתו שעדיין היה חול ולא המתין עד ליל שבת שהוא קֹדש וזה סוד אכילת עץ הדעת טוב ורע כי דעת הוא מלשון זווג כמו וידע אדם את חוה אשתו ואיש לא ידעה וכאלה רבים. הנה מה שגרם אדם הראשון על ידי חטאו שנדזווג ביום החול הוא כי הנה יום ראש השנה הוא דינא קשיא כנודע ואם היה ממתין עד ליל שבת הוא דינא רפיא והיה הזווג ההוא כתיקונו והיו זעיר אנפין ונוקבא מזדווגים באותו יום שבת בבחינת פנים בפנים אבל על ידי שאדם הראשון הקדים זווגו ביום החול שאז היה יום ראש השנה דינא קשיא ותקיפא לכן גרם אל זעיר אנפין ונוקבא שיתאחר זווגם עד יום ח' עצרת כדי שבהמשך הימים אשר בינתיים יתמתקו הדינין הקשים אשר בו ובנוקבא כנזכר בפרשת פנחס בתחילתה כי ראש השנה הוא בחינת שמאלו תחת לראשי עד יום הכפורים וביום הכפורים האירו ונתמתקו הדינים ההם על ידי אימא עילאה ובחג הסוכות בחינת וימינו תחבקני וביום ח' עצרת אז הוא זווג ממש ואלו הם פשטן של דברים:

ורצוני להרחיב הביאור בזה הענין. דע כי בחינת כל החֹדשים הם במלכות אבל נחלקים לב' בחינות הא' הוא בהיותה מצד עצמה והב' הוא מצד הזכר וכמו שיתבאר בעזרת ה'. ודע כי כל החֹדשים נקראים ראשי חדשים לפי שכולם הם בחינת ראש כמו שיתבאר: ונתחיל בו' חדשי הקיץ כי הם בנוקבא והתחלתם מניסן כי לכן כל חדש וחדש יש בו מספר ימים רבים שהם ל' יום בכל חדש להורות כי הם בחינת ראשים שכל ראש מהם כולל בחינת ימים רבים והנה ניסן הוא גולגולת הנקבה. אייר וסיון תרין אודנין דילה תמוז ואב תרין עיינין דילה. ולכן נחרב הבית בב' חדשים אלו בסוד עיני עיני יורדה מים כי הם תרין עיינין כחות הדין וכבר נתבאר אצלנו בהקדמת ביאור אדרת האזינו כי העינים הם נצח והוד ולכן נחרב הבית עיקר חורבנו בחודש אב שהוא עין שמאל שהוא ההוד בסוד כל היום דוה שהוא היפוך אותיות הוד. אלול הוא בחוטם. והנה נשאר בחינת הפה שלה שאין לו רמז בחדשים. והנה גם ו' חדשי החורף הם בדכורא על דרך הזה. תשרי הוא גולגולת הזכר. חשון וכסליו תרין אודנין. טבת ושבט תרין עיינין. אדר הוא החוטם נשאר הפה של הזכר שאין לו רמז בחֹדשים. ולסיבה זו נצטוו הסנהדרין לקדש את החדש מצות עשה ויוציאו הדבר מפיהם ויאמרו מקודש מקודש וכמו שאמר הכתוב אשר תקראו אֹתם במועדם אָתם כתיב כי לסיבה שבחינת הפה של הזכר והנקבה אין לו רמז בחדשי השנה צריך לרמוז אותו על ידי הסנהדרין המקדשין אותם בפיהם. ובזה תבין טעם נכון למה אין מעברין את השנה אלא בחדש האחרון לו' חדשי החורף ולמה אין מעברים את אלול שהוא בסוף חדשי הקיץ. גם תבין טעם למה טעה חזקיה שעיבר ניסן בניסן ולמה לא הודו לו. אבל הטעם הוא לפי שאדר הוא החדש הזכר וחסר ממנו בחינת הפה ולכן נשלם במה שמעברין החדש ההוא האחרון הסמוך אל בחינת הפה הזכר ובאדר הב' נשלם בחינת הפה שלו אבל ניסן הוא מן השנה האחרת הבאה. ועוד כי ניסן הוא מחדשי הנקבה ואין בו תשלום לבחינת הפה של הזכר. ודע כי פעם אחת שמעתי ממורי זכרונו לברכה דרוש אחר בענין זה ואף על פי שנראין היפוך ממה שכתבנו למעלה עם כל זה הדברים הולכים אל מקום אחד למי שיסבירם וזה עניינו דע כי חשבון השנים מתחילין מתשרי וחשבון החדשים מניסן כנז' במסכת ראש השנה. והענין הוא כי ו' חדשי החורף מתשרי ועד אדר הם סוד ו' קצוות התפארת מחסד ועד יסוד שבזעיר אנפין ולכן הם בסוד שנה ולא בסוד חדש ואחר חדש אדר שהוא היסוד של זעיר אנפין כנזכר אז למטה ממנו מתחילה ענין הנקבה מלכות וששה קצוותיה הם ו' חדשי הקיץ מניסן ועד אלול ונמצא כפי זה כי חדש אב הוא בהוד של הנקבה ונהפך לדוה ולכן נחרב בו בית המקדש:

וגם בזה תבין מאמר חכמינו זכרונם לברכה וזה לשונם : אמר רבי יצחק לא היה צריך התורה להתחיל אלא מהחדש הזה כו' והטעם הוא לפי שניסן הוא ראש חדשי הנקבה הנקרא זה השער לה' ולכן היה ראוי להתחיל בו התורה. ונחזור לענין א' ולהבין הדרוש ההוא הראשון צריכים אנו לבאר ענין מחלוקת ב' תנאים רבי אליעזר ורבי יהושע במסכת ראש השנה וזה לשונם : תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא כו' רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא כו' הֵוֵי אומר זה ניסן וקשה שנראה כחולקין במציאות חס ושלום וחס ושלום דברי א' מהם אינו אמת וזה תימא גדולה. אבל האמת הוא כי אלו ואלו דברי אלהים חיים אלא שזה מדבר בדרוש א' וזה מדבר בדרוש א'. והענין הוא זה דע כי בעת ירידת המוחין ליכנס בז"א הנה ז"א מתחיל מחצי תפארת דאימא ולמטה ובתחלה נכנסו אלו המוחין תוך חצי התפארת דאימא התחתון ומן חצי התפארת התחתון הזה נעשה ממנו כתר דז"א כנודע והניחו שם הרושם שלהם תמיד כנודע כי כל דבר שבקדושה אין מסתלק הרושם שלו ובכל מקום ומקום שהיה שם מניח רשימו ואחר כך ירדו עוד אלו המוחין ירידה ב' בנצח הוד יסוד דאימא ושם נתהוו לד' מוחין ברישא דז"א בחב"ד שלו ואחר כך מהם נעשה כל ז"א מן מקום חצי התפארת דאימא עד הסוף. והנה בסדר כניסת אלו המוחין בכלי של חצי התחתון דתפארת דאימא להעשות כתר ברישא דז"א בזה הוא תלוי מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. כי רבי אליעזר סבר כי תחילה נכנס מוח חכמה הנקרא אוירא דכיא ואחר כך נכנס מוח הבינה הנקרא אשיא דכיא ועל דרך זה גם כן בתרין עִטרין דדעת כי תחילה נכנס עִטְרַא דחסד דכורא ואחר כך נכנס עטרא דגבורה נוקבא ונמצא כי התחלת כניסת המוחין היתה בתחלה בחינת הזכר ואחר כך בחינת הנקבה. ורבי יהושע סבר היפך מכל זה כי בחינת הנקבה נכנס תחילה. ולהבין זה צריך שנודיעך מהיכן נתפשטו הדינין בזעיר אנפין ונוקבא והענין הוא כי עיקר תחלת בנינם הוא מן הנצח והוד ויסוד של אימא והנה כל בחינת אימא בעצמה היא דינין כי ממנה הדינין מתערין ובה נמצא מקור הדינים ונוסף על זה היות הנצח והוד שבה שהם עיקרי ושרשי הדינים ולכן מכאן נתפשטו הדינים בזעיר אנפין. והנה לסברת רבי אליעזר שאמר שבתשרי נברא העולם והנה תשרי הוא ראש השנה והוא ראש זעיר אנפין דכורא. ונמצא כי הוא התחיל בתחלה לכנס ונשלם שיעור קומתו ואחר כך נכנס בחינת הנקבה ונשלם שיעור קומתה גם היא אלא שהוא על ידי ז"א שקדם אליה בתחילה וכיון שאין לה שלמות אלא על ידו נמצא כי הוא נותן בה כל הדינין כדי להשלים שיעור קומתה ונוסף על זה כי גם אחר כך בעת הנסירה כשננסרת מאחוריו הנה כל הדינים אשר באחוריים דז"א מבחינת אחורי הכתר שלו ועד סוף קומתו כולם ניתנים בה ונמצא כי הדינים שבנקבה רבו במאד מאד כי ניתנו לה על ידי הזכר שקדם אליה כי הרי בתשרי נברא העולם שהוא ראש השנה שהוא ראש דז"א הנקרא שנה. ולסברת רבי יהושע כי בניסן נברא העולם והנה ניסן הוא ראש החדשים שהוא מלכות ונמצא כי בחינת הנקבה התחילה להכנס בתחלה בחצי התפארת התחתון דאימא ואחר כך בנצח הוד יסוד שבה והנה בתחילה נשלם שיעור קומתה שלא על ידי ז"א ואם כן לא קבלה הדינין בה של חלק הזכר רק הדינין הנוגעים לחלקה בלבד. ואז הדינין דנוקבא נייחין ברישא ואין בה כל כך דינין ואחר כך בעת הנסירה אינה לוקחת כל הדינים שמן כתר עד סוף רק האחוריים אשר כנגד שיעור חצי התחתון דתפארת ונצח הוד יסוד דז"א בלבד:

גם בזה תבין מה שכתוב בפרשת תצוה ובסִפרא דצניעותא וזה לשונו : דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא והנוקבא איפכא והענין הוא כי ו' חדשי הקיץ הם בנקבה והחֹדשים הראשונים ניסן ואייר, נייחין. והאחרות שהם תמוז ואב הם תקיפין אבל ו' חדשי החורף הנרמזים בדכורא החֹדשים הראשונים שהוא טבת ושבט הם תקיפין. והאחרון שהוא חדש אדר הוא נייחין. ורצוני עתה להרחיב הביאור בענין המאמר הנזכר הנה בפרשת תצוה דף קפ"ז וזה לשונו : כתיב יהי שם ה' מבורך מאי מבורך שירותֵּיהּ קשה וסופיה רך מ"ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך כגונא דא יומא דראש השנה מ"ב דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא ועל דא אתברי בדינא ולבתר איהו רך כו':

ולבאר המאמר הזה צריך שנבאר ענין הנקבה בכל פרטיה ובפרט בענין הנסירה הנה בהתחלת האצילות היה ז"א בבחינת ו' קצוות לבד והנקבה היתה בחינה עשירית בסוד נקודה קטנה כלולה מי' ולא היה בה פרצוף שלם והנה זו הנקודה אשר עליה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין כמבואר באורך בברכת המפיל חבלי שינה כו' ועיין שם היטב כי שם נתבאר כל זה הדרוש וזאת הנקודה היתה בה כח לעמוד עמו פנים בפנים כנזכר שם וטעם הדבר נתבאר היטב בדרוש הֵ' דתפילין למה נוהגים ביום ולא בלילה והוא כי הנקודה הזו היא בחינת הכתר שבה עתה, ודי בזה. ולהיות כי הנקבה היתה בתחלתה מקבלת הארתה על ידי ז"א לכן היתה גרועה ממנו ולא היתה יכולה להתקן בבחינת פרצוף שלם ואז הוצרך המאציל העליון להפיל תרדמה על האדם דא ז"א ואז ז"א לבדו בבחינת נשמתו המסתלקת ממנו בעת התרדמה והשינה עולה למעלה בסוד מיין נוקבין אל אימא עילאה כדרך האדם המפקיד נשמתו ביד המלכות לצורך מיין נוקבין שבה כמבואר לעיל בפסוק בידך אפקיד רוחי הנאמר בלילה כשהאדם ישן על מטתו ואף על פי שכל העלאת מיין נוקבין צריך שזעיר אנפין ונוקבא יעלו ב' זה באבא וזה באימא עם כל זה עתה שכל צורך זווג הזה דאבא ואימא אינו אלא לצורך בנין המלכות שהיא נקבה לבדה לכן מספיק בהעלאת מיין נוקבין על ידי ז"א לבדו ועל ידי העלאת מיין נוקבין אלו מזדווגים אבא ואימא ומן הארת הזווג ההוא בונים ומתקנים את הנקבה ומורידין בה מוחין אחרים באותה הנקודה שבה ונגדלת וניתוספין בה ט' נקודות אחרות ונעשה פרצוף שלם דְי'ספירות ועומדת עמו אחור באחור מן החזה שבו ולמטה והבנין הזה נעשה על ידי הפלת דורמיטה על ז"א. והנה סבת התדבקותם עתה בבחינת אחור באחור מה שלא היה כן בתחילה בהיותה בסוד נקודה כנ"ל כי היתה עמו פנים בפנים בסוף היסוד שבו הטעם הוא כי הנה כל בחינת אחוריים הם דינים והם שמות אלהים כנודע והקליפות נאחזות באותם האחוריים שהם שם אלהים כנודע בסוד מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם כנזכר בסבא דמשפטים. והנה אם קודם יצירת אדם הראשון היו זעיר אנפין ונוקבא בבחינת פנים בפנים היו אחוריהם מגולים והיו הקליפות נאחזות בהם מאד ולכן כדי שלא יתאחזו הקליפות באחוריהם הוצרכו להדבק אחור באחור דיבוק ממש גמור מן החזה דז"א ולמטה כנודע. ואז על ידי כך אין הקליפות יכולים ליכנס בינתים כדי להתאחז שם באחוריים שלהם והרי כל אחורי הנקבה מכוסים אבל אחורי הזכר מן החזה ולמעלה היו מגולים ואמנם ההוא קוצא דשׂערי דז"א נמשך מאחורי רישֵיהּ דְז"א עד מקום ראש הנקבה אשר בחזה דז"א והיו גם אחוריו העליונים דז"א מתכסים תוך ההוא קוצא דשׂערי הנמשך וחופף ומכסה עליהם. ואחר כך נברא אדם הראשון ועשה מצוה והתפלל תפילה ועל ידי מעשיו היה כורת הקליפות בסוד האדם העובד את האדמה ומכלה קוצים מן הכרם וכמו שאמר הכתוב ואדם אַין לעבוד את האדמה. וזה סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי כל הצמחים והעשבים עמדו בפתח הקרקע ביום הג' שנאמר בו ותוצא הארץ דשא כו' והיו שם עד שנברא אדם כו' והתפלל עליהם וצמחו ויצאו מפתח הקרקע לחוץ והבן זה ואז כיון שאדם הראשון היה כורת הקליפות אין עתה יראה ופחד מן הקליפות כי בודאי עתה לא יוכלו להתאחז באחוריים הנזכר ואז היה בא ענין הנסירה וחזרת פנים בפנים כמו שיתבאר בעזרת ה'. והענין הוא כמו שכתבנו למעלה בתחלת הדרוש שאם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת ביום הו' כשנברא שהוא יום ראש השנה וגם היה מתאחר וממתין זווגו עד ליל שבת היה גם זווג זעיר אנפין ונוקבא דבחינת פנים בפנים נעשה ביום שבת קודש והיו העולמות נשארים בתיקונם ובמקומם ובמציאותם הא' קיימים תמיד וכאשר חטא בעץ הדעת ומזה נמשך גם כן שנזדווג בו ביום שהיה חול והנה נמצאו עתה ב' הפכיים הא' הוא מה שחטא כנזכר והב' הוא המצוה מה שעשה והתפלות שהתפלל כנזכר ולכן מצד המצוה ותפלה גרם תיקון בכל העולמות וגרם זווג זעיר אנפין ונוקבא ביום ההוא ומצד החטא שחטא כנזכר גרם קלקול בעולם וגם בזווג זעיר אנפין ונוקבא והוא כי לא נתקיים התיקון והזווג ההוא אלא לפי שעה כשהתפלל אמנם אחר כך נתקלקלו העולמות ונתבטל זווג העליון ואפילו ביום שבת בראשית שלאחר יום הו' שהוא ראש השנה לא נעשה זווג ונתאחר זווגם עד יום שמיני עצרת כמו שכתבנו לעיל בתחלת הדרוש:

ונחזור לבאר ענין הנסירה הנה אחר שנברא אדם הראשון והתפלל ועשה מצות והיה כורת הקליפות ולא היה יכולת להם להתאחז באותם האחוריים אז בא ענין הנסירה. וענינה הוא כי כל אותם האחוריים והדינים שהיו בזכר כולם ננסרו ונתפרדו מן הזכר וניתנו כולם באחוריים שלה ועל ידי כך נתפרדה ונתרחקה ממנו ואז הזעיר אנפין נשאר כולו בבחינת חסד והיא בבחינת דינין וגבורות שלה ושלו. ואמנם ענין נסירת ודחיית דינין אלו מאחורי ז"א ליתנם באחוריים דנקבה הוא נעשה על ידי החסד העליון של אימא עילאה. וזה סוד פסוק ואיש כי יקח את אחותו כו' חסד הוא כו' כי בכח החסד ננסרו זעיר אנפין ונוקבא הנקרא איש ואחותו ואתפרשו גזעין מתתא לעילא שהם האחוריים שלהם שנפרדו ועל ידי כן לקחה לו לאשה ונזדווגה עמו פנים בפנים. ופירוש הענין הוא כי נודע הוא שבהיות האדם ישן בלילה נשמתו עולה ושואבת לו חיים מלמעלה כנזכר בפרקי רבי אליעזר. וכן הענין בז"א כי בהיותו ישן נשאר בו ההוא קיסטא דחיוּתא כנזכר אצלנו בברכת המפיל חבלי, ונשמתו שנסתלקה למעלה היתה מושכת לו חיים מבחינת אותו החסד של אימא והיה מתפשט בו בכולו ואז הדינין אשר באחוריו היו נפרדים וננסרין מאליהן ונמשכין ונדבקין באחורי הנקבה וזה סוד מה שאמרו באדרת נשֹא דף קמ"ב עמוד ב' על פסוק ויסגור בשר תחתינה ובאתרהא שקיע רחמי וחסד כו' פירוש כי בהיות הדינין ננסרין מאחוריו אל אחורי הנקבה היה לסבת התפשטות בחינת החסד בתוכו וכל מה שהיה מתפשט ויורד החסד היו הדינין מסתלקים מאחוריו ונשאר החסד והרחמים שקועים במקום שהיו שם הדינין בתחלה. ועוד נרחיב ביאור בענין הנסירה לקמן בדרוש של הנסירה, הננסרת בעשרת ימי תשובה וגם בדרוש השופר ועיין שם:

ועתה נבאר מה שיעדנו לעיל בענין המאמר של פרשת תצוה במה שאמר הכתוב יהי שם ה' מבורך כו' כי הנה בי' ימי תשובה נגמרת מלאכת הנסירה אשר התחלתה היא מן האחוריים דכתר דז"א וניתנין בכתר דנוקבא ובחינה זו של נסירת הכתר נעשית ביום א' של ראש השנה וביום הזה כל הדינין שבכתר הזכר ניתנין בכתר הנקבה וזה סוד יהי שם ה' מבורך שהיא המלכות הנקראת שם ה' יהי מבורך מ"ב ברישֵיהּ כנודע כי שם בן מ"ב הוא בראש כנזכר בספר התיקונים תיקון ע' והוא ענין הדינין הניתנין ברישא דנוקבא ביום הזה הנקרא שם בן מ"ב שהוא גבורה כנודע. אמנם סיפֵיהּ רך כי כשנשלמת לקחת אותם הדינין הננסרין מן הזכר כולם אין בו עוד מה ליתן והיתה בנוקבא דתקיפי חילהא בקדמיתא כל זמן שלוקחת דינין מן הזכר וכשהשלימה לפעול את הדינין שקבלה ממנו אין בה עוד מה ליתן וחליש חילהא והרי רך אבל הזכר אינו כן כי הוא אינו צריך לזולתו וכל מה שהולך מתגבר והולך ואדרבה רישֵיהּ רך וסיפֵיהּ קשה. ובזה יתורץ ענין המאמר הזה החולק עם סִפרא דצניעותא כי שם נאמר להיפך הדינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסיפא וההיפך בדכורא. אבל הענין הוא כי בספרא דצניעותא מדבר בבחינת הדינים בעצמם אשר הם בחינת נצח הוד יסוד דז"א שבהם סוד הדינין כמבואר לעיל והנה הם נכנסין ונעשים בחינת מוחין ברישא דנוקבא אבל נצח הוד יסוד של הנוקבא אין עוד פרצוף אחר באצילות תחתיה להעשות בו בסוד מוחין ונמצא כי דינין דילה שהם הנה"י שבה תקיפין בסופא. אבל בפרשת תצוה אינו מדבר בבחינת הדינין בעצמן אלא בבחינת מה שלוקחת הנוקבא מן הדכורא כי בתחילה בעודה מקבלת ממנו הם דינין קשים ובסופה שכבר אין לה מה לקבל אינון נייחין ולא אַיְירֵי הכא אלא בבחינת הנקבה בעצמה המקבלת הדינין ולא בבחינת הדינים בעצמם:

ונחזור לענין א' לבאר ענין מחלוקת ר"א ור"י שנחלקו אם בניסן נברא העולם או אם בתשרי נברא העולם וכבר נתבאר לעיל ביאור מחלוקתם מה עניינו אבל עדיין נשאר לנו לבאר איך ב' הסברות הם אמיתיות דברי אלקים חיים ולא פליגי וזה יובן במ"ש בדרוש אחר ביאור הקדמת אדרת האזינו וע"ש איך כשנאצל ז"א היו לו ג' זמנים: זמן עיבור א' ואז היה בבחינ' ג' כלילן בג', זמן היניקה ואז מתפשט לו"ק, זמן עיבור ב' לצורך המוחין דגדלות כמו שהודעתיך בדרוש התפילין. והנה ב' בחי' יש בז"א הא' הוא בחי' חיצוניותו שהוא כלל מציאות העולמות והב' הוא פנימיותו שהוא סוד הנשמות והנה בכל בחינ' מאלו הב' עברו ג' זמנים הנז' כי בתחי' היו לז"א ג' הזמנים הנז' של עיבור א' ושל יניקה ושל עיבור ב' דמוחי' דגדלות וכ"ז בבחי' החיצוניות ואח"כ היה לז"א עוד פעם אחרת ג' הזמנים הנז' בבחי' הפנימיות ועד"ז היה בכל העולמות כולם כי יש בהם חיצוניות ופנימיות והנה ר"א ור"י מר איירי בבחי' החיצוניות שהוא כללות העולמות בעצמם ומר איירי בבחינ' הפנימיות שהוא ענין הנשמות ולא פליגי כי בבחינ' זו נכנסת בחי' הנוק' בתחילה ובבחי' זו נכנס הזכר בתחילה ולא קבלתי ממורז"ל פרטן אמיתי באיזו בחי' מהם נכנסה הנקב' בתחילה ובאיזה בחי' נכנס הזכר בתחלה: