שער הכוונות/דרושי העמידה/דרוש ו

דרוש ועריכה

דרוש ו' -- כולל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות וי"ג אמצעיות. ועיין היטב בתפלת עמידה דערבית דליל שבת.

ובתחילה שמעתי דרוש זה באופן א' וזה עניינו.   

  • דע כי ג' ברכות ראשונות הם סוד חג"ת הראשונים דז"א בהיותו בן ו' קצוות בלבד. ואח"כ כשנגדל נעשו לו בחינת חב"ד שבו. [וכמו שנתבאר לעיל בסיום ברכת אבות על "ברוך אתה ה' מגן אברהם" בסוד "והוכן בחסד כסא" שהוא החסד ששימש אחר כך לבחינת חכמה שבו]
  • וג' ברכות אחרונות הם סוד נה"י שבו הראשונים (אשר אחר שנגדלו נעשו בו בבחי' חג"ת שבו)
  • וי"ב ברכות אמצעיות הם באים בסוד 'תוספת'. פירוש: כי הנה בתחילה לא היה ז"א רק מו' קצוות בלבד (שהם בחי' הג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות כנזכר), והנה אלו הו' קצוות אינם צריכים לבא ע"י תפלתינו ומעשינו כי מעצמם הם בו אבל התוספ' הניתוסף אח"כ בז"א הוא ע"י מעשינו ותפילתינו.

ואמנם בחינת התוספת הנוסף אח"כ הנה הם ג' ספירות בז"א, שהם נה"י המחודשים בו (כמבואר אצלינו בסוד "כונן שמים בתבונה"), וט' ספירות אחרות אל הנוקבא (לפי ששורשה לא היה אלא נקודה אחד בסוף אות הוא"ו כמבואר אצלינו בפ' בלק על פסוק "אשורינו ולא קרוב"). הרי הם י"ב בחי' של התוספת כנגד י"ב ברכות אמצעיות.

ולהיות כי יש עוד בחינה אחרת והוא הכתר דז"א אשר גם הוא בא בסוד תוספת. וקודם שקלקלו המינין היה בא מעצמו שלא על ידינו, וזה לרוב גדולתו ומעלתו. אבל אחר שרבו המינין ונתקלקלו בזמן רבן גמליאל ונתרבו הקליפות, אז נסתלק בעון הדור, אז הוצרכו לתקן ברכת המינין ועל ידי ברכה זו הוא בא גם הכתר דז"א על ידי תפלתינו ומעשינו. וביאור ענין זה נתבאר באורך בפר' ויקרא ד"ג וד' ע"א ברעיא מהימנא בפסוק "באתי לגני אחותי כלה", ועיי"ש דרוש נחמד.

ואמנם הג' נה"י אחרונים שנתוספו לו בתוספת הם בחי' ג' ברכות ראשונים שבאמצעיות, והם

  • אתה חונן
  • והשיבנו
  • וסלח לנו

ואלו נעשו אל נוקבא בחינת ג' מוחין שהם חב"ד שבה.


ופעם אחד שמעתי ממורי ז"ל כי י"ג אמצעיות דשאלת צרכיו הם בחי' י"ג מדרגות שבעולם האצילות על דרך י"ג מדרגות שיש בעולם היצירה (שהם בישתבח כנזכר שם) ועל דרך י"ג מדרגות שבעולם העשיה (שהם ר' ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת, ועי"ש עניינם).


אח"כ שמעתי דרוש אחד גדול נמשך עם מה שנתבאר לעיל בסדר העמידה וזה עניינו בענין י"ב אמצעיות.
דע כי בג' ראשונות נתקנה המלכות פנים בפנים;

  • בברכת אבות נעשה חיבוק הימין בשם ע"ב שבימינו,
  • ובברכת אתה גבור נעשה בחי' "שמאלו תחת לראשי",
  • ובברכת אתה קדוש נעשה החיבוק ע"י ימין המחבקה בגופו, שהוא הת"ת שבו.

והנה כל זה שנתקן עד עתה במלכות היה ע"י אימא עילאה המתקן אותה בסוד שם בוכ"ו (כנ"ל בסוד ברכת אבות במלך עוזר ומושיע ומגן ובתחילת ברכ' אתה גבור). ועתה ענין הי"ב אמצעיות הם לתקן אותה מצד ז"א עצמו ולהאיר אליה מאור שלו עצמו אל כל ט' ספירות הבאות לה דרך תוספת כנ"ל (דמעיקרא אין בה רק בחי' נקודה קטנה אחד בלבד אשר מציאות ענין נקודה זו נבאר עניינה בברכת למשומדים ועיי"ש היטב). וענין הארה זו נקרא "נשיקין" כי אחר שנעשה חיבוק בברכת אתה קדוש באים עתה בחינת הנשיקין. והוא כי עד עתה ז"א מתחיל להאיר בכל י' ספירות, כי אחר אשר כבר נעשו ונתקנו מחדש כל י' ספירות מן הנה"י דאימא עדיין היא צריכה עתה לקבל הארה מן ז"א עצמו מן הנה"י שלו אל כל הי' ספירות שבה (כמבואר אצלינו בהרבה מקומות כי הי' ספירות דנוקבא נעשין מן הנה"י דז"א).

ולכן צריך לכוין להמשיך הארה מן הנה"י דז"א אל הי' ספירות שבה באופן זה:

  • כי מפרק ראשון דנצח דז"א יכוין להאיר אל ספירת החכמה שבה,
  • ואח"כ מפרק הראשון דהוד שבו אל ספירת בינה שבה,
  • וכן על דרך זה עד תשלום נה"י ותשלום הי' ספירות שבה.

ונמצא כי ברכת אתה חונן וברכת השיבנו הם ב' מוחין חכמה ובינה שלה, וז' ברכות שלאחריהן הם בחי' השבעה נשיקין היוצאין מפיו אל פיה בסוד רוחא ברוחא ונכנסין לתוך פיה ומתקנין ז' ספירות תחתונות שלה, לפי שאלו הנשיקין הם עולים מתתא לעילא, מן ז' ספירות תחתונות שבו אל פיו, ומשם יוצאין ונכנסין בפיה ויורדין ומתקנין ז' ספירות תחתונות שבה בסוד אור פנימי. ויש עוד ז' נשיקין אחרים והם נמשכין מן ראשו דז"א לתוך פיו ויוצאין משם בסוד הבל פה וניתן אליה ונעשה בה בחינת אור מקיף אליה להיותו אור עליון נמשך מרישא דז"א כנזכר. וכנגד ז' נשיקין אלו נזכרו ז' תיבות בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". ופ"א שמעתי ממורי ז"ל כי י"ב נשיקין הם אלו ולכן בברכה אחרונה של הי"ב ברכות אמצעיות שהוא "אב הרחמן כו'" נאמר בה "שומע תפלת כל פה" -- לרמוז כי אלו הי"ב נשיקין הם באים מן פה העליון של ז"א. ונחזור עתה לבאר ענין י"ב אמצעיות.

י"ג אמצעיותעריכה

אתה חונן כנגד חכמה שבה כנזכר לעיל. ושמעתי מזולתו ששמע ממורי ז"ל וזה לשונו:

אתה חונן כו' הוא בחכמה ודעת דרחל נוקבא דז"א, ע"כ.

והנה כבר נודע מה שאמרו בתיקונים תיקון ע' דף קכ"ח ע"א כי כל ספירה וספירה יש בה הויה א' בניקוד ידוע, והם -- הויה בקמץ בכתר, והויה בפתח בחכמה, והויה בצירי בבינה -- לכן באומרך "ברוך אתה ה' חונן הדעת" תכוין בהויה זו כולה בניקוד פתח לפי שהיא בחכמה שבה כנזכר, יַהַוַ"הַ. ואעפ"י שאמרו שם בתיקונים דהויה דמלכות אין בה שום ניקוד -- עם כל זה כאשר היא מקבלת הארה מבעלה אז כל עשר ספירות מתנקדות על דרך הניקוד שבעשר ספירות שבו.

גם תכוין בהויה זו של החילוף והתמורה שלה שהוא שם כוז"ו שהוא בגי' ט"ל. כי הנה ספירה זו היא ספירת החכמה שבה כנזכר, ותכוין להוריד ט"ל החכמה הזו (שהוא שם יה"ו במלוי אלפין שהוא בגי' ט"ל) ותורידהו אל ה' אחרונה של ההויה אשר היא במלכות כנודע (כי ה' אחרונה היא במלכות על דרך מה שנתבאר לעיל במוריד הט"ל כו'). ותכוין שע"י המשכת הט"ל הזה במלכות יושפע לך מן השם הנזכר חכמה בינה ודעת להבין ולהשכיל בתורה היטב.

השיבנו כולי הוא כנגד הבינה שבה כנ"ל לעיל. אמנם תכוין אל הבינה בבחינת החסד שבה, שהוא סוד המקוה שבה והחסד, שהוא הנותן קומת המלכות, ואיהו קומה דילה בסוד מה שנזכר בזוהר אתא חסד ופריש ענפין וגזעין מתתא לעילא , כנזכר בפרשת אחרי מות. ואותיות קומה ומקוה שוים. ולכן יכוין בהויה מנוקדת בסגול באומרו "השיבנו אבינו לתורתך". ובהויית חתימת הברכה הזו יכוין שהיא מנוקדת בצירי לפי שהיא ספירת הבינה שבמלכות כנ"ל.

סלח לנו אבינו כולי הוא בחסד שבה. ולכן הויית חתימת הברכה מנוקדת בסגול.

ראה נא בעניינו היא בגבורה שבה. ולכן הויה של חתימת הברכה היא מנוקדת בשבא. ושמעתי מזולתי בשם מורי ז"ל כי ר"ת ר'אה נ'א ב'עניינו הוא רנ"ב שהם רנ"ב איברים שבה; שיש בה ד' איברים יתירים על הזכר שהם שני צירים ושני דלתות שביסוד שלה. ורמ"ח וד' -- הרי רנ"ב. וכולם הם מצד הגבורה כנודע.

רפאינו כולי הוא בת"ת שבה. ולכן הוית החתימה מנוקדת בחולם. גם תכוין בברכה זו בר"ת ר'פאינו י'הו"ה ו'נרפא -- רי"ו. גם תכוין בר"ת של ה'ושיענו ו'נושעה כ'י ת'הלתינו א'תה שהם בגי' תב"ל שהוא ב' פעמים רי"ו. והרי ג' פעמים רי"ו בברכה זו. והוא סוד שם ההויה בסוד ג' פעמים רי"ו המבואר אצלינו במקום אחר בענין שכיבת הלילה בקומך בחצות לילה באומרך "אתה תקום תרחם ציון", ושם נתבאר עניינם במלת תרחם -- ג' פעמים רי"ו, ועי"ש:

ברכנו אבינו כולי הוא כנגד נצח שבה. ולכן הויית חתימת הברכה מנוקדת בחיריק.

תקע בשופר כולי הוא בהוד שבה. ולכן הויית החתימה שבה מנוקדת בקיבוץ. ותכוין במלת תקע אל ה' גבורות מנצפ"ך הכפולות שהם בגי' תקע; כי תקע הוא לשון ביאה וזווג (כמו שאמרו רז"ל נפל מן הגג ונתקע ביבמתו קנה). וכל הגבורות שבה הם בקו ההוד השמאלי ומשם ניתנים אל היסוד; לפי שהה' גבורות שבה מתפשטין מחסד שבה עד ההוד שבה ושם הוא סיום התפשטות, ואח"כ כולם מתקבצות אל היסוד שבה והם נמתקות ע"י אימא הנקרא "שופר גדול", וזהו "תקע בשופר גדול".

השיבה כולי הוא ביסוד שבה, ולכן הויית החתימה מנוקדת בשורק. ותכוין כי ר"ת ה'שיבה ש'ופטינו כ'בראשונה הוא שכ"ה, והם בחי' שכ"ה גבורות זכרים (כמבואר אצלינו בפרשת בא דף ל"ח ע"ב, גם נתבאר זה היטב בפר' שופטים בשער המצות במצות ולא ירבה לו נשים כמבואר שם. ועיי"ש בפסוק "כי יהיה נערה בתולה" כי מנצפ"ך נקבות ושכ"ה זכרים). והנה גם אלו השכ"ה דינים זכרים הם ביסוד שבה שהוא ענין ברכה זו של השיבה.

למינים כולי היא בכתר שבה כמו שיתבאר עניינו, ולכן ההויה של החתימה היא מנוקדת בקמץ. ונבאר עתה עניינו.    הנה פעם אחד שמעתי ממורי ז"ל שברכה זו הוא לתקן הכתר דז"א, ופעם אחרת שמעתי שהוא לעשות הכתר שבנוקבא. וכבר נתבאר לעיל ענין שני הדרושים ששמעתי ממורי ז"ל בענין י"ב ברכות אמצעיות; אם הם בז"א או בנוקבא. והנכון אצלי כי שתיהם אמתיים, וצריך לכוין בב' הדרושים בכל ברכה וברכה שני כונות -- אחד בז"א ואחד בנוקבא. וזה פשוט אצלי שכך הוא. ולכן אבאר עתה שני הכונות.

( א ) ראשונה היא בבחי' הכתר דז"א בעצמו לפי שספירת הכתר אינו בא אלא באחרונה אחר שנשלם בט' ספירות התחתונות כנודע, ולכן ברכה זו של למינים באה עתה באחרונה. אבל בחינת הכתר דנוקבא נעשה בה בראשונה, טרם שאר הספירות שבה. ואמנם אין חסר לה עתה אלא בחינת הדעת שבה (לפי שדעתם של נשים קלה כמבואר אצלינו), ועם כל זה אין צריכין להמשיך בה דעת על ידינו לפי שהכתר שבה מספיק לעשות דעת שבה. כי זהו סוד גוף וברית חשבינן חד הנזכר בתיקונים. והוא כי הכתר שבה נעשה מת"ת דז"א הנקרא גופא דיליה ממש, והדעת שבה נעשה מיסוד דז"א הנקרא ברית. וכבר נתבאר שהכתר שלה עולה לה לבחי' דעת. אם כן נמצא כי גוף וברית חשבינן חד. ונמצא כי ברכה זו הוא לכתר דז"א; כי לכתר או לדעת שבנוקבא אין צורך.
( ב ) הכוונה השנית היא זו: כי ברכה זו של המינים היא לעשות הכתר שבה. ולבאר זה צריך שנקדים לך הקדמה, ביארנוה בכמה מקומות ובפרט בדרוש התפילין, והוא כי הנה פעמים כתבנו שנוקבא דז"א רחל מתחילת אצילותה לא נאצלה אלא בסוד נקודה אחת קטנה ואמנם כאשר בא אח"כ עת תיקונה אז באים לה בסוד תוספת הט' ספירות שבה. וטעם הדבר הוא לפי שגלוי היה לפניו יתברך שהבריות עתידין לחטוא לפניו, והנה פגם התחתונים עולה למעלה וכביכול פוגם שם, ואם כל הי' ספירות שבה היו באים בתחילת אצילותה היו משורשים בה ולא היה יכולת להסתלק בעת פגם התחתונים והיה עונשם של ישראל חמור ח"ו. ולסיבה זו המאציל יתברך האציל אותה בסוד נקודה אחד בלבד ושאר נקודות יבואו לה אחר כך על ידי תוספות. וכיון שאינן מושרשים בה נמצא שבעלות פגם התחתונים למעלה וירצו הקליפות להתאחז בהם -- יסתלקו משם, ויעלו וילכו אל המקום אשר באו משם, ולא יוכלו הקליפות למשול ולהתאחז בהם.
ואם תשאל, א"כ למה נאצלה אפי בבחינת נקוד אחד?
  • והתשובה היא לפי שלהיות המלכות בלתי שום נקודה אי אפשר. כי אם אין לה יסוד אחד כל שהוא לבנות עליו שארית הבנין -- אי אפשר לה להתקן כלל בעת התיקון. ולכן הוצרכה ליאצל לפחות בבחינת נקודה א' בלבד ונקודה זו קיימת לעד ואינה מסתלקת אפי' בעת הפגם לפי שכבר נשרשה בה בעת אצילותה ולא באה על ידינו כדי שתסתלק על ידינו בעת החטא ח"ו. אבל שאר הט' ספירות שבה -- שאינם באים אלא בסוד תוספת ע"י כח תפלותינו ומעשינו הטובים -- לכן גם בעת שאנו חוטאים, יכולים לסלקם ולהעלותם משם.
  • עוד טעם אחד והוא כי הנה נקודה זו שנשרשה בה בעת אצילותה היא נקודת הכתר שבה. ולהיותה מדרגה עליונה אין כח בחיצוניות להתאחז בה אף אם יפגמו ויחטאו התחתונים. ואין חשש אם תשאר קבועה שם תמיד.
  • ועוד כי כדי להגיע פגם התחתונים שם צריך שיהיה חטא גדול ועצום מאד וזה אינו מצוי.

והנה בזמן החרבן בימי רבן גמליאל שאז רבו המינים בישראל ועונש פגם המינות חמור מאד ומגיע עד הכתר שבה עם היותו מושרש בה בתחילה אצילותה -- ולכן הוצרכו אז לתקן ברכת למינים כדי לתקן גם את הכתר שבה. ויען שברכה זו נתקנה מחדש -- לא תיקנוה אלא אחר גמר הברכות הראשונות שהם לתקן את הט' שבה.

ואמנם פעם אחד ביארנו כי זו הנקודה הבאה מושרשת במלכות בעת אצילותה היא בחינת מלכות שבה. וכן בעת פגם התחתונים -- הט' ספירות עליונות הם שמסתלקים ומה שנשאר בה קבועה היא נקודת המלכות התחתונית שבה.    האמנם לא פליגי. כי האמת הוא שלא נשאר בה רק נקודת הכתר שבה להיותה מדרגה עליונה ואין הפגם מגיע בה. אמנם פשוט הוא דכיון שמסתלקין ממנה ט' ספירות תחתונות -- ודאי הוא שגם ספירת הכתר שנשאר בה נחשך אורו מאד ואין נשאר בו רק בחינת אור מלכות-דכתר שבו בלבד. ובערך זה אנו אומרים שהנקודה הנשארת היא המלכות שבה, רוצה לומר מלכות-דכתר שבה. אבל האמת הוא שלא נשאר בה אלא נקודת הכתר.

וזכור הקדמה זו. וכבר ביארנוה בדרושי התפילין בענין טעם למה אנו מניחין תפילין ביום ולא בלילה ועיי"ש.

וענין אל תהי תקוה מלת תקוה פירושו בארנוה בתפלת ראש השנה במ"ש "ותקוה טובה לדורשיך", ועי"ש:


על הצדיקים -- הנה ברכה זו מכאן ואילך הוא בסדר אחר. והענין הוא כי עד עתה זכרנו הי' ספירות הנעשות ונתקנות בנוקבא, ומכאן ואילך הוא בנצח-הוד-יסוד ובשני שלישים תחתונים דת"ת דז"א עצמו אשר מאירים עתה בי' ספירות שבה כנזכר. ונמצא סדר מתתא לעילא.

על הצדיקים -- ביסוד שבו בסוד "וצדיק יסוד עולם", שהצדיק נקרא יסוד. וא"כ צריך לכוין בהויות שבחתימת ברכה זו מנוקד בשורק.

ובאומרך ושים חלקינו עמהם כולי -- צריך לכוין בביאור מלות אלו שלכאורה נראין כתפלת שוא וברכה לבטלה שמאחר שהאדם הוא בעל בחירה ורצון איך יתפלל שהשי"ת ישים חלקו עם הצדיקים, והרי ניתנה הבחירה ביד האדם כאומרם ז"ל (נדה טז, ב) "ואילו צדיק ורשע לא קאמר". ואם נאמר שהכונה היא שאף שיחטא יתפלל עתה להשי"ת שישים חלקו עמהם -- הנה הקושיא כפולה ומכופלת, כי הצור תמים פעלו לתת לאיש כדרכיו, אם טוב ואם רע.

אך אמנם הכוונה היא כי כאשר האדם חוטא לפעמים ועושה עבירות המכבה את המצות -- אז מונע מעצמו שכר מצותיו שעשה. והנה ביני ביני, כל זמן שלא שב בתשובה, אותם האורות והמלאכים והסניגורים הנעשים מאותם המצות שעשה ניתנים לצדיק הראוים לו כפי מה שגזרה חכמתו יתברך בסוד (איוב כז, יז) "יכין רשע וצדיק ילבש". אמנם יש איזה צדיקים גדולי המעלה שאינם רוצים ליהנות מזולתם אלא משלהם, וכשלוקחים ההארות הנזכר הנה הם בידם בתורת פקדון בלבד בנאמנות, וכאשר ישובו בעליהן בתשובה יחזרו להם אותם ההארות שלקחו מהם כנזכר. ולכן אנו מתפללין לפניו יתברך כי הנה אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכמעט שהאדם מוכרח לחטוא, ולכן אותם ההארות של חלקינו וגורלינו שהרווחנו ע"י מעשה המצות שעשינו בעוה"ז ואינם ניתנים לנו מחמת חטאתינו -- ישימם עם הצדיקים הגדולים הרשומים הנ"ל כדי שיהיו ההארות ההם קיימת, וכאשר נשוב בתשובה יחזירום לנו ,ולא ישים חלקינו עם זולתם דהיינו אותם שלא יחזירום לנו.

תשכון כולי -- בהוד שבו. והויית חתימת הברכה מנוקד בקבוץ. ולהיות ברכה זו בהוד קו שמאל -- לכן נזכרה בה ענין בנין ירושלם; כי ירושלם אחידת בשמאלא כנודע.

ובאומרו וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין -- צריך לכוין כונה זו אשר פירשו שמעיה ואבטליון למורי ז"ל יום אחד אשר הלכנו לגוש חלב להשתטח על קבריהם ושם אמרו לו הם עצמם שצריך לכוין במלות אלו בג' תפלות שבכל יום ויום לכוין להתפלל לשי"ת על משיח בן יוסף שיחיה ולא ימות ע"י ארמילוס רשיעא כמו שאמרו רז"ל על פסוק "חיים שאל ממך נתת לו כו'". ונודע מספר הזוהר ברעיא מהימנא פר' תצא דף רע"ו ע"ב (ח"ג רעו, ב) דמשה סביל כמה מכתשין בגין דלא יתקטיל משיח בן יוסף כו', ועליו אנו מתפללין וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין.

את צמח -- בנצח שבו והויית חתימת הברכה מנוקדת בחיריק ובתיבת צמח תכוין לשני יחודים ידוד אהיה ידוד אדני שעולים קל"ח בגי' צמח ובאומרך כי לישועתך קוינו כל היום תכוין לצפות ולקוות בכל יום ויום לישועתו יתברך כדי שלא תתבייש בעת פטירתך כשיעמידוך לדין וישאלוך צפית לישועה כמ"ש רז"ל במס' שבת פ"ב:

אב הרחמן -- בת"ת דז"א אשר ממנו נעשה כתר שבה. כנודע שד' ספירות שהם תנה"י דז"א מהם נעשים י' ספירות דנוקבא, ולהיות שמן הת"ת הזה נעשה כתר שבה לכן נקרא "אב הרחמן" שהוא בחינת הכתר שבה. והויית חתימת הברכה הזאת היא חש"ק -- חולם שבא קמץ בג' אותיות ראשונות, וה' אחרונה בלתי ניקוד. וג' ניקודים אלו הם סוד ג' אבהן -- חולם בת"ת, שבא גבורה, קמץ חסד. ולכן הושמה הגבורה באמצע כדי שתתבסם ותתמתק. וזהו סוד הפסוק "רק באבותיך חש"ק ה'".

האמנם בהויה הראשונה והיא "אב הרחמן שמע קולנו יהו"ה אלקינו" תכוין בניקוד הכתוב אצלי בדרוש שמות הספירות בענין הויה דההין שהוא סוד הדעת הפנימי של הנוקבא בימי החול ומשתנית נקודתו בכל יום מו' ימי החול. ותכוין בהויה זו אל הניקוד הכתוב שם ביום הג' והיא: יוד בחולם, הא ראשונה בחולם, הא שניה בסגול, ו' ראשונה בחולם, ו' שניה בסגול, ה' ראשונה בחולם, ה' שניה בסגול. ויכוין שהויה זו היא בדעת הפנימי דמלכות בימי החול. וכונה זו תועיל מאד לעלות האדם במעלה ובפרט לי אני חיים הכותב לטעם הנודע לי.

וכבר נתבאר ענין "שומע תפלת כל פה" שהוא סוד פה ז"א שממנו יוצאים י"ב נשיקין לנוקביה והוא סוד י"ב ברכות אמצעיות, ולכן נזכר זה בברכה אחרונה שבי"ב אמצעיות.

וראוי מאד אל האדם שבאומרו תפלת הלחש יאמר וידוי בשומע תפלה -- אנא ה' חטאתי עויתי ופשעתי לפניך כו' כנזכר בזוהר פ' בלק דף קצ"ה ע"ב (ח"ג קצה, ב) וז"ל לבתר לשואה גרמיה גו חסידים בשומע תפלה לפרטא חטאוי . ואני מסופק אם שמעתי ממורי ז"ל שיותר טוב לומר "חטאתי עויתי פשעתי" סתם ולא יפרט החטאים, או אם צריך לפרט על דרך "אשמנו בגדנו כו'". והדבר אצלי בספק.

גם ראוי לשאול על מזונותיו בברכת שומע תפלה להורות שהוא בוטח בו יתברך אשר בידו מזון לכל חי על דרך תפלת רב ייבא סבא בכל יום קודם אכילתו כנזכר בפ' בשלח.

ג' אחרונותעריכה

ברכת רצה ומודיםעריכה

רצה כולי -- הנה בארבע ברכות אחרונות שבי"ג אמצעיות המשכנו הארה מן התנה"י דז"א אל י' ספירות דנוקבא הנרמזות בט' ברכות הראשונות שבי"ג אמצעיות. ועתה אנו ממשיכין הארה אל הי' ספירות דנוקבא מן הנה"י דאימא המתלבשין בסוד מוחין תוך ז"א. [ועוד כבר כתבנו באופן אחר בג' ברכות אלו -- רצה ומודים ושים שלום -- בענין ז"א עצמו בדרוש שכתבנו לעיל בתחילת י"ב אמצעיות ועי"ש, אבל נכתוב עתה ע"פ דרכנו הנמשך עד עתה. והוא, כי רצה ומודים ושים שלום הם נה"י דאימא המאירים בנוקבא]. וזה סדרן:

רצה -- בנצח דאימא. ולכן בהויית חתימת ברכה זו תכוון אל שם ב"ם שהוא חילוף שם אל באלפא ביתא דאבג"ד כו'. ונזכר בזוהר פר' פקודי שצריך לכוין בשם ב"ם בברכת רצה. והטעם הוא כי שם א"ל הוא בחסד (בסוד "חסד אל כל היום") ושם ב"ם חילופו הוא בנצח, ענף החסד.

ובמלת "רצה" תכוין לשם 'אלהים' במילוי ההין כזה אלף למד הה יוד מם שהוא בגי' רצה. וטעם כוונה זו תלויה במה שנתבאר לעיל בדרוש א' כי ג' ברכות אלו של רצה ומודים ושים שלום הם סוד נה"י דז"א עצמו האחרונים החדשים הנעשים לו על ידי הבינה בעת הגדלתו (בסוד "כונן שמים בתבונה"). והנה נודע כי שם אלהים, ובפרט בהיותו בסוד מלוי, תמיד הוא באימא. ואעפ"י שנמצא במקום אחר -- עם כל זה שרשו באימא, אלא שמכאן הוא נמשך ומתפשט למטה במדרגות אחרות. ולכן בתחלת נה"י אלו שהוא תיבת "רצה" תכוין אל שם 'אלהים' במלואו כנזכר שעולה 'רצה'.

מודים כולי -- הנה ברכה זו היא בהוד דאימא. וזהו לשון 'הודאה' הרמוז בתיבת "מודים" מלשון הוד. ולכן בהויית חתימה ברכה הזו תכוין אל שם במוכ"ן שהוא חילוף שם אלהים דאלפא ביתא דאבג"ד (כנזכר בזוהר פ' פקודי). והטעם הוא כי שם 'אלהים' הוא בגבורה ותמורתו שם במו"כן הוא בהוד, ענף הגבורה כנ"ל.

ובאומרו המרחם כי לא תמו חסדיך תכוין אל מה שהודעתיך שהחמשה חסדים מתפשטים בז"א מן חסד שבו עד הוד שבו, והנה ברכה זו של מודים היא בהוד כנזכר, ולהורות כי לא נפסקו החסדים האלה אמנם עדיין חוזרת הארתם להתקבץ אל תוך היסוד שבו כנודע (וכמו שיתבאר בברכת שים שלום) -- ולכן בברכה זו אנו אומרים "המרחם כי לא תמו חסדיך", כי עדיין יש להם התפשטות עד היסוד כנזכר.

ובאומרך ויהללו ויברכו את שמך הגדול כולי תכוין להויה דע"ב במלוי יודין הנקרא 'גדול' מצד החסד הנקרא 'גדולה', וחסד בגי' ע"ב. ובאומרך ול'ך נא'ה להודו'ת תכוין בס"ת אל שם כה"ת שהוא שם אחד קדוש מע"ב שמות דויסע ויבא ויט.

ובענין שני הכריעות והזקיפות שבברכת מודים תחילה וסוף --

צריך שתדע כי הנה לעיל בהתחלת ברכת אבות ביארנו כי ארבע כריעות וד' זקיפות הם בכל התפלה, וכל כריעה היא כלולה משני כריעות, וכל זקיפה כלולה מב' זקיפות. ושם נתבאר עניינם. אמנם כריעה זו שבתחלת ברכת מודים וגם הזקיפה שלה אינם כפולים, רק כריעה אחת וזקיפה אחת בלבד, לפי שאנו עתידים לומר אחר כך מודים דרבנן בחזרת התפלה מפי שליח צבור ושם יש כריעה שניה וזקיפה שניה. ולכן עתה תכרע כריעה אחת בלבד בסוד ו' לגבי ה', וכנגדה זקיפה אחת שהיא בסוד ה' לגבי ו'. ובמודים דרבנן שם בכריעה ההיא תכוין בסוד י' לגבי ה' ובזקיפה תכוין בסוד ה' לגבי י'. ושם במודים דרבנן נבאר הטעם ועי"ש.
ונחזור לענין ראשון. הנה באומרך מודים אנחנו לך תכרע כריעה אחת בלבד ותכרע בסוד שם אהי"ה במלוי אלפין. ועל ידו יורד ו' עלאה לגבי ה' להאיר אל הנוקבא. ואין כאן אלא כריעה אחת. והוא סוד חוט השדרה, ח"י חוליין דביה שהם חיוב הכריעה במלת מודים כדי להוריד טפת החסדים דרך חוט השדרה היורד מן המוחין דז"א דרך חוט השדרה לתת אל נוקביה בסוד זווג. ואח"ך תזקוף זקיפה אחת ג"כ בלבד בשם ההויה ותכוון לזקוף ה' לגבי ו'. וזה נעשה ע"י שם ההויה במלוי אלפין העולה מ"ה; שהוא למטה בגופא ולא ברישא.
אח"כ בכריעה האחרת שבסוף ברכת מודים באומרך "ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות" -- אז תכרע שני כריעות; האחד -- ו' לגבי ה', והשניה -- י' לגבי ה'. וזה יהיה ע"י שם אהי"ה השני דמלוי ההין. כנודע כי ארבעה שמות אהי"ה הם בבינה; שנים הראשונים במלוי יודין, ושנים האחרונים -- הראשון באלפין והב' בההין. ולכן עתה תכוין באהי"ה השני שהוא בההין. ותזקוף שני זקיפות -- האחד ה"א לגבי ו', השניה ה' לגבי י'. וזה יהיה ע"י שם ההויה דב"ן דמילוי ההין. והרי כבר נשלמו הארות של ארבע שמות אהיה וארבע שמות הויה במלואם והאירו בז"א ובנוקבא. ואז אנו אומרים ברכת שים שלום שנבאר עניינה באורך בעזרת השם.

מודים אנחנו לך כו' נודע כי אות ה' יש לה ג' מלויים -- יודין ההין אלפין -- כזה: הי , הא , הה. ושלשתם מורים על שם ההויה.

  • כי אות ה"י במלוי יודין אם תחזור למלאתה באופן זה הא יוד בגי' הויה.
  • וכשתמלאנה באלפין כזה ה"א, תכוין כי ה' פעמים ה' הם כ"ה. ועם א' של המלוי -- הרי כ"ו כמנין הויה.
  • וכשתמלאנה בההין כזה ה"ה, תכוין כי ה"ה גימטריה י', וכשתמלא היוד הוא כ'. תמלאנה ותהיה כף והיא ק'. ק' לבדו וק' לבדו, ר"ל כי כיון שה-ה"ה נעשית יוד (כי ה"ה בגי' יוד) א"כ נמצא שאות ה-ה"ה חזרה להיות יוד, ולכן תחבר האותיות שהם מן א' ועד י' שהם ה' זוגות, ולא תמצא חיבור ה' עם י' רק בג' זוגות מהם בלבד שהם: זח , טו ,יה. והנה ג' פעמים י"ה (שיש בג' זוגות אלו) הם בגי' מ"ה שהוא שם ההויה במלוי אלפין.
  • וגם באופן אחר. והוא דכיון שמילוי אות ה"ה היא י' -- א"כ תחבר מן א' ועד י' כזה: אי בט גח דז הו, וכל זוג מאלו הוא י"א שהם שני אותיות וה. וכבר למעלה היתה הכונה באותיות י"ה, ועתה באותיות ו"ה. והנה ה' פעמים ו"ה (שיש בה' זוגות אלו) הם בגי' נ"ה שהוא סוד הויה דאלפין דמ"ה הנ"ל ועם עשרה אותיות -- הרי נ"ה.

והנה תחבר שם י"ה הנ"ל (שהוא ג' פעמים י"ה שהם בגי' מ"ה) עם ה' פעמים ו"ה (שהם נ"ה) -- הרי הכל ק'. וזה תכוין במלת מודים שהיא בגי' ק'. והכונה היא מודים אנחנו לך בק' שעולה הויה (על דרך הנזכר; י"ה -- מ"ה, ו"ה -- נ"ה).

גם דע כי שם ההויה עם כללותה היא כ"ז, לרמוז כי כל הכ"ז אותיות של אלפא ביתא רומזות בשם ההויה.

ברכת שים שלוםעריכה

שים שלום כולי -- הענין הוא כי ברכה זאת היא כנגד היסוד כנ"ל, ועתה הוא סוד הזווג. והנה שלום הוא בחי' היסוד, כי אחר אשר כל הד' הויות הנ"ל (שהם עסמ"ב, שהם המוחין דז"א) האירו הארתם וכבר נשלמו בו -- אז אחר כך יורדת טפת זרע מן המוחין האלה כדי להזדווג עם נוקביה. וזהו ענין שים שלום. כי אחר אשר כבר נעשה בחינת החיבוק והנשיקין בברכות שקדמו (כנ"ל) -- אז מתעורר היסוד להתחבר בנקבה, וזהו שימת שלום הזה תוך נקודת ציון אשר בה בסוד הכנסת עטרה לצורך הזווג.

והנה נודע כי בהתעורר היסוד התחתון אל הזווג -- תיכף ברגע מתעורר המוחין להוריד הטפה זרעית עד היסוד. והנה בברכת שים שלום מתחלת הטפה לרדת מן המוחין אל היסוד שבו. ונודע כי טפת הזרע יורדת מן המוח האמצעי הנקרא 'דעת', מן החמשה חסדים אשר שם הנתונים תוך היסוד דאימא (המתלבשת תוך דעת דז"א כנודע), וגם היסוד ההוא דאימא נקרא 'שלום', כי כל יסוד ויסוד נקרא 'שלום'. ולכן באומרך "ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום אמן" תכוין להמשיך טפת זרע הה' חסדים להוציאם מתוך היסוד דאימא הנתון תוך דעת דז"א, ולהוציא גם מתוך הדעת, ולהוציאם משם ולהורידם עד היסוד דז"א הנקרא גם כן 'שלום'. ולכן תכוין בזו ההויה של חתימת ברכה זו בניקוד שורק, כנודע כי זאת ההויה בניקוד שורק היא ביסוד כנ"ל בשם ספר התיקונים.

גם תכוין כי אותיות שורק הוא אותיות קשר ושרק, הכל אחד. פירוש: כי היסוד מחבר ומקשר כל העולמות ומחבר יחד זו"ן, והיו לבשר אחד ותכוין לקשר ע"י היסוד כל הי' ספירות דז"א בי' ספירות דנוקבא. ודע שע"י כוונה זו יועיל לך מאד לענין הזכירה. ותכוין כי ניקוד הויה זו היא בשֻרֻק שהיא אותיות קשר, שאתה מקשר כל העולמות ע"י היסוד שניקודו הויה בשורק. ובכח זה יתקשרו דברי חכמה בלבך ולא ישתכחו ממך.

ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל באופן זה:
הזהר בכל תפלותך, בין בחול בין בשבת, לכוין בחתימת ברכת "שים שלום" אל שני השמות הויה ואלהים הנקרא שם מלא, והוא סוד ה' גבורות המתבסמות בחמשה חסדים. וחיבור שני שמות אלו הם גי' יב"ק.

ופ"א שמעתי ממנו ז"ל באופן זה:
דע כי עדיין לא נרמז שם הויה ואלהים הנקרא שם מלא (כנזכר בפרשת פקודי) לפי שעד עתה בכל הברכות לא היינו מכוונים בכל שמות ההויה אלא אל חיבור הויה ואדני שהוא יאהדונה"י. ולכן עתה בהוית חתימת ברכה זו תכוין אל שם מלא הנזכר, שעל ידו מזדווגין היכלין תתאין דנוקבא בהיכלא עלאה דדכורא. ובשם ההויה תכוין כי בו נכללין שבעה היכלי דכורא. ועיקר הכונה בהויה זו לכוין אל טפת הה' חסדים דאתכלילן בההוא אמה דכייא (כנזכר בזוהר פ' נשא דקמ"ב ע"א (ח"ג קמב, א)). ותכוין באופן זה: כי ארבע אותיות הויה הם ארבעה חסדים, והיסוד הוא החמישי הכולל את כולם. והנה הם ה' חסדים.

ובאומרך ה'מברך א'ת ע'מו י'שראל -- תכוין בראשי תיבות שהם כמנין אלהים אשר ה' אותיותיו הם סוד ה' גבורות מנצפ"ך שברחם הנקבה. ובאומרך בשלום תכוין אל שם יאהדונה"י המחבר חסדים בגבורות ועושה שלום ביניהם ומיחדם.

ופ"א שמעתי באופן זה:
הנה בשם הויה של חתימת ברכה זו תכוין שה' חסדים הם, וכל חסד וחסד הוא הויה אחד, והם סוד טפת ה' חסדים היורדים ממוח הדעת אל היסוד דז"א. וכנגדם מעלה הנקבה מ"ן, בחינת ה' גבורות, שהם נקראים שם 'אלהים'. ואלו נרמזו בראשי תיבות ה'מברך א'ת ע'מו י'שראל שהוא בגי' אלהים. והם חיבור הויה ואלהים שהם ה' חסדים וה' גבורות הניתנים כולם ביסוד הנקבה לצורך בריאת הולד שהם הנשמות המתחדשות ונוצרות בכל זווג וזווג (כמבואר אצלינו במקומו). ונמצא שה' חסדים יורדים בסוד מיין דכורין וה' גבורות עולים בסוד מיין נוקבין, וע"י אלו מזדווגים זכר ונקבה ומתחברים יחד. וזהו ענין בשלום -- פירוש, כי שני היסודות של הזכר ושל הנקבה נקראים 'שלום', ולכן בתיבת "בשלום" תכוין אל חיבור שם של יאהדונה"י שהוא חיבור ז"א בנוקבא. גם לפי שהחסדים הם מים והגבורות אש, ומתחברים ועושים שלום ביניהם ונעשין חיבור שם יאהדונה"י.

אמנם כשתכוין בשתי שמות יהו"ה ואלהים תכוין לחברם בסדר הזה אילההויהם; כי הגבורות (שנקראים 'אלהים') מקדימין ומתחילין לעלות תחלה בסוד מ"ן ואח"כ יורדים החסדים (שהם ההויות) בסוד מיין דכורים.

גם נבאר ענין הנ"ל של שמא שלים דהויה ואלהים הנזכר בפרשת פקודי‏[1] שצריך האדם בתפלתו לחבר שמא שלים הזה שלא יש שמא שלים אלא שני שמות אלו. והענין הוא כי עד עתה בכל ברכות העמידה בעת הזכרת ההויה לא היתה כוונתינו אלא בחיבור ב' שמות יהו"ה ואדני; כי אדני נרמז באות ה' תתאה של ההויה. והנה זה החיבור של יהו"ה ואדני הוא חיבור זו"ן בלבד. ואמנם אנו צריכין ג"כ להאיר ולהשפיע גם לכל העולמות שהעלינו ע"י תפילתינו (כמבואר באורך בסדר תפלת השחר שעולים בי"ע). וכבר ביארנו שהעשיה נכללת ביצירה, והיצירה בבריאה, באופן שאין היכר בעולמות עשיה ויצירה אלא בעולם הבריאה לבדו שבו נכללו שני עולמות עשיה ויצירה. והנה כאשר נוקבא דז"א דאצילות מזדווגת עם בעלה -- אז מתרחקת משם ז' היכלי הבריאה הנקראים ז' נערותיה, כי אינו דרך ארץ להסתכל בעת זווג חתן וכלה. אמנם הם נעשים בבחי' מלבוש וכסוי כדמיון חצי גורן עגולה סביב נוקבא דאצילות שלא יסתכלו שם הקליפות (כנזכר במאמר הזוהר דכתיבת יד הנק' סתרי אותיות השי"ת וכנזכר במדרש שיר השירים של הזוהר). וכבר הודעתיך שהבריאה נקרא "כסא הכבוד" ונקרא "אלהים" שהוא בגי' הכסא. ועיקר שם 'אלהים' הוא בהיכלות הבריאה. ולכן בראשי תיבות המברך את עמו ישראל תכוין שהוא בגי' 'אלהים', ותכוין שהם היכלי הבריאה, ותכוין לחברם עם היכלי האצילות הנקראים יהו"ה והוא שם ההויה שבברכה זו של המברך את עמו ישראל בשלום. ואז מזדווגין היכלין תתאין בעילאין, שהם היכלי הנוקבא בדכורא. וזהו סוד מ"ש בזוהר ששם זה נקרא שמא שלים לפי שהוא כולל כל העולמות כנזכר. ואין לך שם כולל כל העולמות אלא שם זה, ולכן נקרא "שמא שלים".

ושמעתי מזולתי ששמע בשם הרב זלה"ה וראיתי להעתיק פה וזה לשונו:

ענין י"ח ברכות של העמידה הם סוד ג' קוים שבאות ש שהם סוד נה"י כמבואר אצלינו שהם נקראים "שיח השדה" והוא סוד ש' ח"י.
ענין ארבע זקיפות שיש בעמידה כבר נתבאר עניינם אצלינו. והוא שתכוין בכל זקיפה להויה אחד מד' הויות עסמ"ב. והנה בהגיעך אל "שים שלום" תכוין לכלול כל ארבע שמות הנזכר ולהמשיכם תוך נוקבא דז"א. עד כאן מצאתי משם מורי ז"ל.

ודע כי יש כאן כוונה אחרת גדולה והיא זאת: כי הנה בארבעה כריעות שבתפלה כמו שנתבאר לעיל הנה בהם נתחברו שמות אהיה בהויה, ועתה אנו רוצים לייחד ולחבר חיבור יהו"ה באלהים ויהו"ה באדני. וביאור ענין זה כפי מה שהבנתי מדברי מורי ז"ל הוא זה: כי הנה הודעתיך כי שלש יחודים הם

  • האחד הוא יחוד אהי"ה ויהו"ה.
  • הב' הוא יחוד יהו"ה ואלהים.
  • הג' יחוד הויה ואדני

ולפעמים מתייחדים יחד -- יחוד הראשון או יחוד השני או השלישי, ולפעמים מתייחדים שלשתם, ואז הוא יחוד גדול שבכולם, ואז הנוקבא נקרא נר יהו"ה בסוד שלשה יחודים הללו העולים בגי' נ"ר[2], ואז הנקבה נקרא "נר מצוה", ומאירה אור גדול.

והנה ביאור שלשה יחודים אלו הוא באחד משני פנים:

( א ) האחד הוא כי שם ההויה הוא בז"א אבל יש לז"א שלשה מיני יחודים;
  • האחד הוא בהתייחדו עם אימא עלאה, אשר היא נקראת אהיה כנודע, והוא בעת שהיא נכנסת ומתפשטת בתוכו כנודע, ואז מתחבר ז"א עם אימא. וזהו סוד יחוד הויה עם אהיה.
  • החיבור הב' בהתחברו והתייחדו עם לאה הנקרא 'אלהים' להיותה במקום הכסוי והעלם אורות החסדים המכוסים (שהוא מן החזה דז"א ולמעלה אשר לזה הטעם היא כולה דינים ונקרא 'אלהים'). והחיבור הזה נקרא יהו"ה ואלהים שהוא זווג דלאה עם ז"א בויעבור.
  • והחיבור השלישי הוא בהתחברו והתייחדו עם רחל הנקרא 'אדני'; כי שם אדני עיקרו ושרשו הוא ברחל. ולכן החיבור הזה נק' יהו"ה ואדני.
ובהיות כל ג' חיבורים אלו מחוברים יחד אז הוא היחוד השלם והגמור.
( ב ) אופן הב' הוא מה שאנו צריכים עתה [אליו יותר] הנה הוא זה: דע כי ז"א מתחלק לג' מדרגות --
  • מדרגה העליונה הוא כתר שבו.
  • והב' היא בחינת ג' מוחין חב"ד שבו.
  • והג' היא גופא דילה שהם ו' קצוות.
וג' בחינות אלו נעשים בתפלת העמידה כמו שנבאר.

והענין הוא כי הנה ודאי שהכתר דז"א כולל את ג' מוחין וכללותם הם בו בלי ספק. וא"כ ודאי הוא שבכתר שבו (שהוא שורש של המוחין) ששם נמצאין ונשרשים שלש מוחין חב"ד הנחלקין לארבע מוחין (מפני שהדעת כלול מחסדים וגבורות). והנה הד' מוחין הם ד' הויות עסמ"ב כנודע, והם מלובשין תוך נה"י דאימא עלאה שגם היא בחי' ארבע שמות אהי"ה כנודע. ובחינת אלו הארבע מוחין הנמצאים בכתר הנה הם נתקנים ונשלמים בז"א על ידי ארבע כריעות וד' זקיפות שיש בתפלת העמידה (כמבואר לעיל). שכולם הם בסוד חיבור יהו"ה ואהי"ה. ולכן הם בבחי' כריעות וזקיפות כדי להוריד משרשי הד' מוחין אשר בכתר ממש. ובחי' זו היא חיבור הויה ואהיה לפי ששם אהיה הוא בכתר שלו ושם ההויה הוא כללות ז"א בשאר הט' ספירות. ונמצא כי בהשתלם לתקן הכתר שבו -- אז נעשה חיבור יהו"ה ואהי"ה.

ואחר אשר נעשה תיקון הכתר שבו ע"י ד' כריעות והזקיפות הנגמרות בסוף ברכ' מודים -- אז אנו אומרים ברכת "שים שלום" כו' וחותמין "ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום אמן", ואז אנו מחברים חיבור השני של הויה ואלהים (הנרמזים בחתימה זו כנ"ל, כי שם ההויה הרי הוא מפורשת ושם אלהים נרמז בר"ת המברך את עמו ישראל שהוא גי' אלהים). וענין חיבור הזה להוריד הארת המוחין למטה במקום המוחין עצמן שהוא בחב"ד דז"א אשר מדרגה זו היא בחינה שנית דז"א כנזכר כי כמו שהכתר להיותו עליון מן המוחין כולל כל מה שיש במוחין כנזכר, כן ג"כ המוחין במקומם -- להיותם עליונים מן ו' קצוות הגוף -- הם כוללים כל מה שיש בגופו. וכנודע כי הנה הג' מוחין מתפשטין בו' קצוות דז"א דרך שלשה קוים ימין ושמאל ואמצע (כמבואר אצלנו). וכנגד מדרגה זו היא חיבור יהו"ה ואלהים; כי הז"א הנק' יהו"ה נשלם ונתקן גם בסוד המוחין שלו במקום הראוי להם.

וטעם היות המוחין האלו נקראים 'אלהים' הוא במה שנודע כי המוחין אינם כ"כ רחמים כמו הכתר, כי זהו מ"ש בזוהר פר' פקודי דף רנ"ד ע"א (ח"ב רנד, א) כי במחשבה (שהם המוחין) אתברירו כל הש"ך נצוצין דאזדריקו מבוצינא דקרדינותא (שהם הדינים והגבורות כנודע).

ואחר שנגמרה מדרגת המוחין במקומם אנו ממשיכים אותם ההארות עד שאר גופא דז"א בו' קצוותיו ואז נעשה חיבור יהו"ה באדני. וטעם היות נקרא אדני הוא מפני שהנוקבא רחל הנקרא אדני עומדת במקום הזה מאחורי ו' קצוות דז"א.

האמנם עתה אנו צריכים לבאר ענין אחד, והוא כי הנה בסוף ברכת אבות ביארנו שהזווג הזה הוא זווג יעקב ברחל, וכפי מה שנתבאר עתה בברכה זו נראה שהיא זווג ז"א עצמו עם נוקבא, וממנו אנו ממשיכין ומורידין טפה זרעית של החסדים בברכת שים שלום. אמנם ענין זה הוא בזה האופן: דע כי אעפ"י שאנו אומרים שזה הזווג הוא דיעקב עם רחל -- עם כל זה יש עוד זווג אחר גם כן והוא זווג ז"א עצמו (הנקרא 'ישראל') עם לאה מן החזה ולמעלה. ובזה נתיישבה שאלה הנזכר.

עוד יש טענה אחרת והוא כי הנה אי אפשר ליעקב להזדווג ברחל אם לא ע"י מה שמקבל מן ז"א כנודע, ולכן צריך שכל תיקון תפלותינו תהיה בז"א עצמו כדי שממנו ימשך וירד שפע אל יעקב בהזדווג עם רחל. והנה בביאור של י"ג מדות של ויעבור נתבאר ענין זה היטב בתכלית הביאור ועי"ש. אמנם קיצורו של דבר הוא כי הנה בתחלת הכל נכנסין המוחין ברישא דז"א ואח"כ בשים שלום יורדת הטפה של החסדים ממוחין דז"א ואמנם אינה יורדת לגמרי עד סיום פי היסוד שבו אבל תיכף בהגיע אל מקום החזה דז"א (אשר שם הוא בחי' היסוד העליון דז"א כמבואר אצלנו) -- והנה שם ג"כ הוא פי היסוד דאימא המתלבש בז"א, ועד שם היו מחיצות יסוד דאימא מעכבות את הטפה מלירד במרוצה. ובהגיע שם -- טרם תרד למקום המגולה (מן החזה ולמטה שאין שם מחיצות) ותרוץ בכח תיכף למטה עד היסוד בו -- אז אנו מקדימין לקחת את הטפה ההיא בהגיעה אל החזה ועל ידי תיקון י"ג מידות של רחמים ד"ויעבר" אנו מחלקין אותה לג' חלקים --

  • חלק א' לחיבוק א' והוא מעולה מאד,
  • וחלק הב' לצורך זווג ז"א עם לאה מן החזה ולמעלה, אשר זהו סוד תיקון י"ג מידות של רחמים (כמבואר אצלנו שם במקומו)
  • וחלק הג' יורד למטה עד פי היסוד דז"א ומשם יוצא וניתן בדעת דיעקב ומשם יורד אל פי היסוד שלו ונותנו אל רחל טפת מיין דכורין.

ובביאור ויעבור נתבאר כל זה היטב, ועיי"ש.

סיום העמידהעריכה

אחר שתאמר "אלקי נצור כו'" קודם שתאמר פסוק "יהיו לרצון" אמור פסוק "למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני", ותכוין בר"ת "ל'מען י'חלצון י'דידיך" אל שם יל"י שהוא שם אחד משמות ע"ב דויסע ויבא ויט. ושם זה הוא המעלה ומברר ניצוצין של ז' מלכי אדום (כמבואר אצלנו בקבלת שבת בפסוק "ה' למבול ישב כו'" שגם הוא שם יל"י הנזכר, ועיי"ש). ותכוין להעלות כל נצוצות העולים על ידי שם זה הנזכר.

גם תכוין כי ר"ת "י'דידיך ה'ושיעה י'מינך ו'ענני" ר"ת יהי"ו ואז תאמר אחריו תיכף פסוק "יהיו לרצון אמרי פי כו'" ותכוין במלת "יהיו" שהוא בגי' א"ל.

גם תכוין כי ר"ת של "ל'רצון א'מרי פ'י" הוא אלף, ותכוין בפירושו שהוא שם שדי במילואו (בגי' תתי"ד) ועם שם א"ל במלואו (שהוא בגימ' קפ"ה) ועם הכולל יהיה הכל גימטריה אלף. ונמצא הכונה שתכוין תהיה בשני שמות של א"ל שד"י במילואם.

ותכוין כי פסוק זה של "יהיו לרצון אמרי פי כו'" יש בו עשר תיבות, ובכל תיבה מהם יש בה אות י' אחת (חוץ מן "לרצון", אבל בתיבת "יהיו" יש בה שני יודין ובזה נשלמו עשרה יודין בפסוק זה) כנגד י' תיבותיו אבל היודין אינם אלא בט' תיבות בלבד, ותכוין כי ט' יודין האלו הם ט' יודין שיש בארבע הויות של עסמ"ב ונמצא כי בפסוק זה נרמזים ונכללים ד' הויות אשר כל סודות תפלת י"ח תלויים בהם.

אח"כ תפסוע שלשה פסיעות לאחוריך ויהיו פסיעה אצל פסיעה ואל תרחיב רגליך יותר מכדי שיעור פסיעה ממש. והכונה היא כי הנה בתפלת העמידה היית שושבין המזווג חתן וכלה שבעולם האצילות, ועתה -- שהוא עת זיווגם וירידת הטפה -- אין דרך ארץ לעמוד שם, ואתה מתרחק מהם שלשה פסיעות כנגד שלשה עולמות בריאה-יצירה-עשיה.

  1. ^ אני מצאתי אותו בדף רי"ג. (ח"ג ריג, א) שהוא פרשת ויקהל וצע"ע -- ויקיעורך
  2. ^ אהי"ה יהו"ה יהו"ה אלהים הויה אדני -- ויקיעורך