שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש א
דרושי חזרת העמידה שחוזר התפלה הש"ץ
דרוש א' עריכה
בחזרת העמידה של ש"ץ. דע כי כונת חזרת העמידה הוא ממש כדרך אשר נתבאר בעמידה של לחש, ואין הפרש ביניהם כלל זולתי שאז היתה שיעור קומת יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א (ונודע כי הכתר שלהם לבד הוא במקום הת"ת דז"א, ושאר כל פרצופם הוא כנגד נה"י דז"א בלבד), ועתה הם עולים כנגד חג"ת דז"א כמו שנבאר. ונמצא כי בתחלה הכל היתה רחל אחור באחור עם ז"א. וטעם הדבר נתבאר במקום אחר למה היתה בתחילה הנקבה אחור באחור עם ז"א, והטעם הוא לפי שאור ז"א הוא גדול מאד ולהיות הנוקבא עדיין בלתי שלימות תיקון -- אין בה יכולת לסבול אורו הגדול ולהתקרב אצלו, על דרך מה שאמרו רז"ל על הצדיקים שכל א' נכוה מחופתו של חבירו הגדולה מחופתו. אבל אחר אשר כבר המשכנו אליה הארה עליונה -- אז נתקנה ועומדת עמו אחור באחור. ואח"כ הוצרכה לקבל הארה יותר מעולה לשתוכל לחזור עמו פנים בפנים אבל עם כל זה עדיין איננה שם רק בבחינת נקודה אחת לבד בסוף היסוד דז"א. ואח"כ צריכה עוד הארה יותר מעולה לשתעשה פרצוף גמור ותעמוד עמו פנים בפנים, ומזדווגת עמו בבחינת היסוד דז"א שבאמצע נצח-הוד (וכמו שבארנו כל זה בברכת אבות דתפלת לחש).
ואמנם עתה צריכה לעלות עוד שלשה מדרגות אחרות שהם חג"ת דז"א, ולכן צריך עתה פעם אחרת לחזור ולעשות כל אותם התיקונים הנזכר ממש; פעם א' ככל הנזכר. כי בכל עליית מדריגה יותר עליונה צריכה אל הארות אחרות יתירות, ולכן חוזרין העמידה עצמה ממש. אבל יש הפרש ביניהם. שהראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות (כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפות אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון), אבל עתה -- בעלותה אל חג"ת דז"א -- אין שם פחד מן הקליפות ולכן אומרים אותה בקול רם.
ונחזור לבאר ענין זה היטב. הנה בתפלת לחש העמדנו ליעקב בנצח דז"א ולרחל בהוד דז"א. ועתה -- בחזרת ש"ץ העמידה -- כונתינו עתה היא להעלותה יותר למעלה ולהעמיד ליעקב בחסד דז"א ורחל בגבורה דז"א. ועיין בתפלת ראש השנה בדרוש א' שכתבנו שם בענין השינויים שיש בין השבתות וי"ט. ומשם תבין היטב ענין עמידת זו"ן; זה בנצח וזה בהוד. וכבר נתבאר במקום אחר כי סיבת היות יעקב ורחל למטה בנה"י דז"א הוא לפי שהיסוד דאימא מגיע עד החזה דז"א והאורות סתומים, ולכן אין יעקב ורחל יוצאין אלא מן החזה ולמטה שהאורות מגולים. ונמצא שהכתר שלהם הוא בשני שלישים תחתונים המגולים שבת"ת דז"א, וחב"ד שלהם הם כנגד ג' פרקים עליונים דנה"י דז"א.
ואמנם יש בזה מקום שאלה, והוא כי מבשרנו נחזה אלוה שהיסוד של הנקבה אינו ארוך והוא מסתיים למעלה בין תרין פרקין קדמאין דנצח והוד שלה. והנה ב' פרקין קדמאין דנצח-הוד דאימא מתלבשין בחכמה ובינה דז"א, וא"כ היסוד דאימא היה ראוי להתלבש בדעת שלו בלבד המכוון בין חכמה ובינה שלו, וא"כ איך ירד יותר למטה ונשתלשל עד החזה דז"א שהוא באמצע תרין פרקין תניינין דנ"ה דאימא?
אבל הענין הזה יובן בסוד "והאם רובצת על האפרוחים כו'", כי אימא עילאה בהתלבשה תוך ז"א (להיות לו בחי' מוחין כנודע), הנה היא רובצת עליו בסוד רביעה וכריעה, ואיננה זקופה. ובהיותה רובצת -- יושפל היסוד שבה למטה עד כנגד אמצע התרין פרקין אמצעין דתרין שוקיים דילה, ואז מגיע היסוד שלה עד החזה דז"א. אבל צריך שתדע כי דבר זה אינו נוהג תמיד אלא דוקא כאשר אימא עלאה רובצת על תרין אפרוחים שהם זו"ן, וכמו שאמר הכתוב "והאם רובצת על האפרוחים" -- תרין; ואז היא רובצת ואינה זקופה. והטעם הוא כדי שתגיע להאיר עד מקום תחתון שהיא הנקבה. אבל בהיותה על בן אחד ולא על שניהם -- אז איננה רובצת אבל נשארת זקופה, ואז היסוד שלה אינו מגיע רק עד הדעת בלבד.
והנה לעיל נתבאר בברכת אבות כי בתיבות "למען שמו באהבה" אז נכנסו נה"י דאימא תוך נוקבא דז"א,ואז אימא עילאה היתה על הבת בלבד ולא על הבן (שהוא ז"א), ולכן נשארה זקופה ולא רבוצה, ולכן יסוד שלה איננו רק עד כנגד הדעת דז"א בלבד ואינו משתלשל ויורד עד כנגד החזה ולמטה. והנה כאשר אחר כך בחתימת ברכת אבות חזרו נה"י דאימא להתלבש תוך ז"א נשארה זקופה כדרכה ולא רבוצה עליהן, לפי שכבר עתה קבלה נוקבא דז"א מתחילה מאימא ואיננה צריכה אימא לרבוץ ולהשפיל עצמה עד החזה כדי להאיר בנקבה העומדת שם כנודע, אך אמנם נשארת זקופה. ועי"כ נמצאו כל חג"ת דז"א באורות מגולים; כי היסוד דאימא איננו רק בדעת דז"א. וכיון שחג"ת דז"א הם אורות מגולים -- לכן יעקב ורחל גם הם מסתלקים ועולים עד שם בחג"ת דז"א. וכפי גודל שיעור מקום אורות המגולים בז"א כן הוא גודל גובה קומת יעקב ורחל. ולכן עתה הם נגדלים יותר ועולים עד כנגד חג"ת דז"א.
והרי נתבאר ענין טעם חזרת העמידת דש"ץ וטעם היותה בקול רם. גם יובן טעם למה איננה ביחיד אלא בעשרה, וזהו במ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קי"ז ע"א (ח"ב קיז, א) בפסוק "אחרי רבים להטות" דאין רבים פחות מג' ואינון ג' אבהן. ועתה שעולים יעקב ורחל בחג"ת -- ג' אבהן שבז"א -- צריך שיהיה ברבים ולא ביחיד.