שער הכוונות/דרושי חזרת העמידה/דרוש ד

דרוש ד'עריכה

דרוש ד' - כולל ג' קדושות של יוצר ודעמידה ושל ובא לציון גואל.

אמר הכותב, פעם אחת שמעתי ממורי ז"ל דרוש א' בענין של הקדושות הנזכר. הנה הודעתיך לעיל כי בתפלת שחרית דימי החול עולה הנקבה בהוד והזכר עולה בנצח (כנ"ל בסוף ביאור ברכת אבות). ואמנם ענין קדושת יוצר -- עניינה הוא כדי להעלות את המלכות אל עולם הבריאה העומדת בהיכל קה"ק דיצירה כנודע, ואנו מעלים אותה אל ההוד שבבריאה שהוא נקרא "היכל עצם השמים". ולכן קדושה זו היא נאמרת ב"אל ברוך גדול דעה וכו'" ונודע כי תיקון ברכה זו הוא בהיכל הזה כנזכר בזוהר פר' פקודי ואנו ממשיכים לה הארה ושפע רב וקדושה מג' עליונות דבריאה שהם חב"ד ששם הוא סוד הקדושה (כנ"ל בדרוש שקדם). וזה ביאור "קדוש קדוש קדוש" -- קדושה הוא בחכמה, וברכה של "ברוך כבוד ה' ממקומו" בבינה, ומלכות שהוא "ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון" בדעת.

ונבאר עניינם. כי הנה קדוש נתבאר בזוהר שהוא מלשון קדש ו’, והענין הוא שבתחילה עולה אות הו' (שהוא הת"ת) בחכמה (הנקרא קדש) ונעשה "קדוש". ואח"ך קדש העליון מתפשט עד הת"ת הנקרא ו' ונעשה "קדוש". ואחר כך מתפשט גם עד היסוד שבו ונעשה "קדוש" שלישי. הרי כי לעולם כל בחינת קדוש הוא קדש ו'. והנה בקדוש הג' (שהוא ביסוד) אנו מחברים עמו את הנ"ה וזהו "ה' צבאות" - ה' ביסוד, צבאות בנצח-הוד. ומשם מתפשט עד המלכות וזהו "מלא כל הארץ כבודו". והרי עתה נתקדשה המלכות דבריאה מבחי' החכמה דבריאה.

ואח"כ אנו ממשיכין לה בחי' ברכה מבינה דבריאה. וזהו "ברוך כבוד ה'" (היא בינה, כבוד עלאה) "ממקומו" שהיא המלכות. וז"ס התפשטות הבינה עד הוד ששם עומדת המלכות כנזכר, ונודע כי בחינת בריאה היא בינה.

ואח"כ אנו ממשיכין לה מן הדעת וזהו "ימלוך ה' לעולם כו'", ואנו מתחילין במלכות דרך עלייה -- להעלותה עד ה' שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד (כנ"ל שזהו סוד ראשי תיבות א'לקיך צ'יון ל'דור ו'דור שהוא אצל"ו).

אמנם קדושת תפלת העמידה היא במלכות דעולם האצילות שאנו מעלים אותה עם הת"ת בהוד דאצילות. ולכן אחר אשר קבלה המלכות הארה מן חו"ג בשני ברכות של אבות וגבורה בחזרת התפלה דש"ץ (כנ"ל בדרוש שקדם) -- אז אנו אומרים הקדושה "נקדישך כו'" כי אז תתחבר אותה ההארה עם הת"ת ואז אנו אומים "קק"ק כו' וברוך כו' וימלוך כו'" על דרך מ"ש בקדושת יוצר. ואין הפרש בין שני קדושות אלו אלא שקדושת יוצר היא להקדיש את המלכות דבריאה וקדושה דמעומד היא במלכות דאצילות. אבל בקדושת דובא לציון -- הוא סוד ירידת המלכות דאצילות בהיכל קה"ק דבריאה, כנודע כי שם מקומה תמיד, ולכן אנו צריכין להמשיך לה שפע וקדושה וברכה ולכן אנו חוזרין לומר קדושת "קק"ק כו' וברוך כו' ותשאני רוח כו' וימלוך כו'" על דרך הנ"ל בקדושת יוצר ממש.

ולכן תבין למה קדושת "ובא לציון" היא בלשון הקדש ובלשון תרגום -- כי להיות ענין זה למטה בבריאה לכן אחר שאמרנו קדושה בלשון הקודש אנו חוזרים לאומרה בלשון תרגום להעלים ולהסתיר ולכסות קדושת לשון הקדש תוך לשון תרגום ונעשה מכסה עליו והוא נעלם ומסתתר בתוכו. ולפי שקדושת ובא לציון היא דרך ירידה -- כי יורדת המלכות דאצילות אל הבריאה כנזכר -- ולכן אנו אומרים "ומקבלין דין מן דין כו'" כי מקבלין השפע זה מזה דרך קבלה וירידה ממש.

אמנם יש הפרש אחד בין ג' קדושות האלו. כי הנה בקדושת יוצר לא נאמר בה "ימלוך" כלל ובקדושה דמעומד נאמר בה "ימלוך ה' לעולם כו'" ובקדושת ובא לציון נאמר בה "ה' ימלוך לעולם ועד". וצריך לדעת ענין ג' שינויים אלו.    והענין הוא: בקדושת יוצר כונתינו היא להעלות את המלכות דאצילות עד למעלה באצילות, מדרגה אחר מדרגה כנ"ל, ולכן אין אומרים בקדושה ההיא "ימלוך כו'", כי פסוק זה הוא כנגד הת"ת, ואין רצונינו להורידו למטה אצלה ואדרבה רצונינו להעלות אותה. אבל בעמידה שכבר היא אצלו למעלה - אנו אומרים אותו. ואמנם בקדושת ובא לציון אשר היא יורדת למטה במקומה כמנהגה -- ולכן אנו מורידים עמה גם את הת"ת. וכיון שעתה הוא מקדים לירד אצלה להיות עמה שם -- לכן אנו אומרים "ה' ימלוך" ומקדימין שם ההויה שהוא בזכר אל המלכות הנרמזת במלת "ימלוך", ולא כקדושת העמידה שמקדימין "ימלוך" לשם ההויה שאומרים "ימלוך ה' כו'" אלא "ה' ימלוך לעולם ועד".


בברכת אתה קדוש כו’. הנה אחר שכבר קבלה המלכות עתה קדושת המוחין מבחי' הדעת דז"א ועלתה שם -- הנה עתה אנו אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש" שהיא בחינת המלכות הנקראת 'שמך' (כנזכר בזוהר פ' פקודי) לומר שעתה כבר קבלה המלכות קדושה והארה מן הקודש העליון (שהן המוחין דז"א) דרך קו האמצעי שבו אשר זה הקו האמצעי נרמז במלת "אתה קדוש" כנ"ל בדרושים הקודמים. כי אבות בחסד וגבורות בגבורה וקדושת ה' בת"ת. וזהו "אתה קדוש" -- הוא הקו האמצעי ת"ת שדרך בו ירדה ונמשכה קדושת המוחין עד המלכות, ואז גם היא "ושמך קדוש".

ענין מודים דרבנן הוא במש"ל שהזכר עולה בנצח והנקבה בהוד ולכן עתה במודים שהיא בהוד כופף הת"ת את ראשו וכורע למטה כדי לנשקה בסוד הנשיקין. וכבר נתבאר לעיל במודים של תפלת הלחש כי הכריעה אשר שם אינה כפולה כשאר הכריעות וגם הזקיפה אינה כפולה כשאר הזקיפות, אמנם אין שם רק כריעה אחת (בסוד ו' לגבי ה') וכנגדה יש זקיפה אחת (ה' לגבי ו'). כי מודים דרבנן הוא כריעה שניה של י' לגבי ה' וכנגדה זקיפה אחת בסוד ה' לגבי י'. וזהו סוד מודים דרבנן, כי אין כריעה זו אלא לגוף שהם ח"י חוליות שבשדרה.

אמר חיים, ענין זה מצאתי כתוב בקונטריסי ונלע"ד כי מ"ש "כי אין כריעת זו כו'" חוזר אל הכריעה הראשונה של מודים דתפלת לחש שהיא ו' לגבי ה' שהוא הגוף הנקרא ו'. וזה נלע"ד שהוא מוכרח.