פתיחת התפריט הראשי

ביאור:שמות כא כ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.




דינו של אדון שהיכה את עבדועריכה

בפרשת משפטים מפורט דינו של אדון שהיכה את עבדו. הפסוקים מבחינים בשני מקרים:

  1. (שמות כא כ): "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת תַּחַת יָדוֹ - נָקֹם יִנָּקֵם."
  2. (שמות כא כא): "אַךְ אִם יוֹם אוֹֹֹֹֹֹֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד - לֹא יֻקַּם, כִּי כַסְפּוֹ הוּא."

בעולם העתיק, העבדים נחשבו לרכושם של אדוניהם, והיה מותר להם להכותם ואף להרגם. התורה אוסרת על אדם להרוג את עבדו. זה כנראה גרם לכך שהרבה עבדים מחוץ לארץ ברחו ובאו לקבל מקלט בארץ,  התורה חייבה אותנו לקבל אותם באהבה (ראו מקלט לעבד ). את פרטי הדינים של אדון שהיכה את עבדו, ניתן לפרש בשתי דרכים:

1. הפירוש המקובל הוא, שהפסוק בא להקל על אדון שהורג את עבדו, ולקבוע, שאם העבד לא מת מייד אלא רק לאחר זמן - האדון פטור מעונש מוות. וכך כתב שד"ל : "

  • "את עבדו" : עבד כנעני, ע' רש"י: (" בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי, תלמוד לומר כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית ") וראב"ע;
והנה ידוע כי היה האדון שליט בעבדיו להמיתם, והתורה נטלה ממנו השלטון הזה:
  • ואם "מת תחת ידו" , באופן שיש לחשוב שנתכוון להמיתו - יומת האדון,
  • אך "אם יום או יומים יעמוד" , באופן שיש לתלות שנתכוון ליסרו ולא נתכוון להמיתו, "לא יוקם" [כלומר: לא יומת].
וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב' הלכה י"ד וז"ל: "ייראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא בהן ואמדו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט, שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן, ולא בהכאת רציחה" .
  • "נקם ינקם" : מיתת סייף, ראו רש"י וראב"ע. והנה אצל הרומאים היה האדון שליט בעבדיו להמיתם בכל מיתה משונה ולאיזו סיבה שתהיה, ונמשך זה עד זמן הקיסרים אדריאנוס ואנטונינוס, אשר ריחמו עליהם ואסרו הריגתם.
וכאן ראוי להזכיר דברי רז"ל במכילתא (משפטים ז') (הביא דבריהם רש"י כאן והובאו גם בילקוט), וז"ל ": והרי היה (עבד כנעני) בכלל מכה איש ומת!" "אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים" . הרי מבואר כי גם לדעת התנאים, גם העבדים הכנעניים נכללים בתורת מכה איש ומת, וישראל ההורג אותם חייב מיתה. ואעפ"כ צריך עיון, כי מהמשך דברי המכילתא נראה כי תנא קמא האומר: "והרי היה בכלל מכה איש ומת" היה מפרש הכתוב בעבד עברי.
  • "אך אם יום או יומים" : אמר בלשון זה, כי יום לפעמים כולל היום והלילה ולפעמים היום לבדו, ובאמרו יום או יומיים משמע זמן שהוא קרוב ליום וקרוב ליומיים, אם-כן אינו היום לבדו אלא לכל הפחות יום ולילה, כלומר מעת לעת, כדברי רבותינו (מכילתא שם שם).
  • "כי כספו הוא" : ורשאי הוא ליסרו, גם רחוק הוא שנתכון להמיתו, שהרי מפסיד ממונו (ראו גם עבדות בפרשת משפטים / הרב אלחנן סמט ) .

הבעיה בפירוש זה היא, שהוא אינו מסביר באופן משכנע את הביטויים ה"סתמיים" "נקום יינקם" , "לא יוקם" , "יום או יומיים" ; ע"פ הפשט, משמעותם של ביטויים אלה היא כללית - "נקום יינקם = ייענש בעונש כלשהו", "לא יוקם = לא ייענש בעונש כלשהו", "יום או יומיים = תקופה כלשהי".

2. לכן אפשר לפרש גם אחרת: בפסוקים הקודמים (שמות כא יח-יט) מדובר על איש שהיכה את רעהו במהלך מריבה וגרם לו ליפול למשכב, ונאמר שהוא צריך לפצות אותו על הזמן שנעדר מעבודתו, וגם לשלם לו דמי-ריפוי: "רק שבתו יתן, ורפא ירפא". בכל דיני הנזיקין, מפורטים דיני הנזיקים של אזרחים ולאחריהם של עבדים; לפי זה, ייתכן שגם כאן מטרתה העיקרית של הפרשה היא לפרט את דינו של עבד שנפל למשכב כתוצאה מהכאה,   ולקבוע, שאם העבד לא מת אלא רק נפל למשכב - אין האדון צריך לפצות אותו על הזמן שבו נפל למשכב, כי עבודתו של העבד היא קניין כספו של האדון. אך לפני כן יש לציין, שדינו של אדון שהורג את עבדו הוא כדינו של כל רוצח:

  • "את עבדו" : עבד כנעני או עבד עברי;
  • "ומת תחת ידו" : מת כתוצאה מהמכה, בין מייד ובין לאחר זמן;
  • "נקם ינקם" : ייענש בעונש הרגיל של רוצחים (שהוא, כידוע לנו, עונש מוות; אך מטרת הפרשה אינה לפרט את העונש, אלא רק להבחין בין מצב שבו האדון נענש, לבין מצב שבו האדון פטור מעונש).
  • "אך אם יום או יומים" : הביטוי מציין תקופה כלשהי, לא משנה באיזה אורך.
  • "אם יום או יומים יעמוד" : כלומר, לא מת אלא רק עמד ובטל ממלאכה במשך זמן כלשהו.
  • "לא יוקם" : לא ייענש כלל - לא במוות ולא בעונש הרגיל של אדם שגרם לחברו ליפול למשכב.
  • "כי כספו הוא" : כי זמנו של העבד הוא קניין כספו של האדון, וכאשר העבד נופל למשכב - האדון ממילא מפסיד את כספו, ואינו חייב לפצות את העבד על כך.

פירוש זה משתלב יפה במבנה פרשת נזקי גוף .


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:דינו של אדון שהיכה את עבדו


מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-05-15.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-21-2021