מ"ג שמות כא י
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם אוּחְרָנְתָא יִסַּב לֵיהּ זִיּוּנַהּ כְּסוּתַהּ וְעָנְתַהּ לָא יִמְנַע׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין אוֹחֲרַנְתָּא בַּת יִשְרָאֵל יִסַב לֵיהּ עֲלָהּ מְזוֹנָהּ וְתַכְשִׁיטָהּ וּמְעַיֵּל לָהּ לָא יִמְנַע לָהּ: |
| ירושלמי (קטעים): | וְאִם אִתָּא אוֹחֲרֵי יִסַב עֲלָהּ מְזוֹנָהּ תַּכְשִׁיטָהּ מֵעַיְלָהּ וּמַפְקָהּ לְוָותָהּ לָא יִמְנַע מִינָהּ: |
רש"י
"שארה כסותה וענתה לא יגרע" - מן האמה שייעד לו כבר
"שארה" - מזונות (כתובות מז)
"כסותה" - כמשמעו
"ענתה" - תשמיש
[לה] מן האמה. אבל אין לומר מזאת האשה שלקחה, דפשיטא שלא יגרע, דהרי נשאה על האמה, ובודאי אחר שחפץ בה למה יגרע שאירה. ועוד, ד"לא יגרע" כתיב, דמשמע שלא יגרע ממה שהיתה כבר, וזהו מן האמה שכבר יעדה והיו לה מזונות, וכן איתא במכילתא:
[לו] שאירה אלו מזונות וכו'. במכילתא, ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז:). הקשה הרמב"ן (פסוק ט) על זה, דבסוגית הגמרא מוכח דמזוני תקנו לה רבנן, ומי שסובר דמזוני מן התורה הוא יחיד, ואין הלכה כן. והרמב"ן כתב דבר שלא נמצא לא ביחידים ולא ברבים, שחייב לשכב עמה על מטה כבודה, ולא מצאנו זה בשום מקום. ויראה כי אין קשיא על דברי רש"י, שהוא פירש לפי פשוטו של מקרא, ופשוטו של מקרא כך הוא. אף למאן דאמר מזונות תקנו לה רבנן, מפרשים המקרא כפשוטו, ולא שהוא חייב לה מן התורה מזונות, אלא שכן האדם דרך לעשות, שהוא מפרנס אשתו ובניו. וראיה לזה שהתורה חייבה לפרנס אשת עבד עברי ובניו (רש"י פסוק ג), ואי לאו שכן כל העולם נוהג, למה יהיה מוטל עליו לפרנס, אלא שדרך כל העולם שעושים כך, אבל שהתורה חייבה אותו - לא. ומה שאמרה על פי הפשט "שאירה כסותה ועונתה לא יגרע", לא נאמר זה אלא רק על שלא יסיר אותה מהיות אשתו אחר שלקח אחרת. ולפיכך יאמר, אל יחשוב שאינה אשתו, ובשביל כך לא ירצה לנהוג עמה כאיש עם אשתו, ולמעט לה שלשה דברים, אלא אשתו היא, ובשביל כך "לא יגרע", שכאשר היא אשתו בודאי לא יגרע ממנה שלשה דברים אלו, שכן דרך כל בני אדם. אלא מפני שלא הוצרך להאריך ולומר "שאירה כסותה ועונתה", והוי ליה למכתב 'לא יוציאה ממנו', וכתב "שאירה כסותה ועונתה", דרש מאן דאמר מזונות דרבנן 'לפי שאירה', דהיינו גופה, תן לה כסות, שלא יתן לזקינה כסות של ילדה, כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מח.). אבל פשטיה דקרא יש לפרש שפיר, שלא בא הכתוב רק ללמוד שהיא אשתו, שהכתוב אומר "לא יגרע", ואין מדבר רק במי שנתן לה כבר שלשה דברים, ועכשיו בא לגרוע בשביל שלקח אחרת, שסובר להסיר אותה מהיות אשתו, על זה אמר "לא יגרע", כי עדיין אשתו היא, אבל לחייבו אותו בשלשה דברים - לא דבר מזה הכתוב:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע – מִן הָאָמָה שֶׁיָּעַד לוֹ כְּבָר (קדושין י"ט ע"ב).
שְׁאֵרָהּ – מְזוֹנוֹת.
כְּסוּתָהּ – כְּמַשְׁמָעוֹ.
עֹנָתָהּ – תַּשְׁמִישׁ (קדושין י"ט ע"ב; כתובות מ"ז ע"ב).
רשב"ם
כסותה: מלבושים:
ועונתה: בית דירה לפי הפשט לשון מעון, כי המ"ם של מעון כמו מ"ם של מקום ושל מלון שאינו עיקר, הרי מזון וכסות ומדור:
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
מט. שארה אלו מזונותיה. וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי (מיכה ג). וכתיב וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח).
כסותה כמשמעה.
ועונתה זו דרך ארץ, שנאמר וישכב אותה ויענה (בראשית לה) דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר, שארה כסותה, כסות שהוא נופל לשארה. אם היתה ילדה לא יתן לה של זקנה, זקנה לא יתן לה של ילדה. ועונתה שלא יתן של ימות החמה בימות הגשמים, ולא של ימות הגשמים בימות החמה. אלא נותן כל אחד ואחד בעונתה. מזונה מנין- אמרת קל וחומר, ומה דברים שאינן קיום נפש אי אתה רשאי למנוע הימנה, דברים שהם קיום נפש דין הוא שלא תהא רשאי למנוע הימנה. דרך ארץ מנין -אמרת קל וחומר, ומה דברים שלא נשאת עליהם מתחלה אינו רשאי למנוע הימנה, דברים שנשאת עליהם מתחלה דין הוא שלא יהא רשאי למנוע הימנה.
ר' אומר שארה זו דרך ארץ, שנאמר אל כל שאר בשרו (ויקרא יח). וכתיב שאר אביך שאר אמך. כסותה כמשמעו. עונתה אלו מזונות שנאמר ויענך וירעיבך (דברים ד).
נ. לא יגרע רבי יאשיה אומר, למה נאמר. לפי שנאמר אם אחרת יקח לו. שומע אני, בבת ישראל הכתוב מדבר. תלמוד לומר לא יגרע, ממי גורעים מי שנתנו לו כבר. ר' (נתן) אומר, בבת ישראל הכתוב מדבר. אתה אומר בבת ישראל, או אינו אלא בעבריה. כשהוא אומר כמשפט הבנות יעשה לה, הרי עבריה אמורה. הא, מה ת"ל אם אחרת יקח, לו בבת ישראל הכתוב מדבר.
מלבי"ם - התורה והמצוה
מח. ואם אחרת יקח לו , מוסב על מה שאמר ואם לבנו ייעדנה . ואם יקח האב אל הבן שיעד לו את האמה, עוד אזה אחרת ישראלית. והנה כשייעד את האמה לבנו, בכל זאת עדיין עובדת את האדון עד שש או יובל, דהא לא נזכר שיוצאת ביעוד. שהגם שכתב הרמב"ם שאינו נוהג בה מנהג שפחות, בכל זאת כשייעדה לבנו, מעשה ידיה להאדון והוא חייב במזונותיה. ולפי זה חיוב שאר וכסות הוא על האדון ומה משמיענו שאם יקח לבנו אשה אחרת לא יגרע שאר וכסות. למה יגרע, הלא שאר וכסות של האחרת שלקח הוא על הבן ושאר וכסות של האמה הוא על האדון כבתחלה . ועל כורחך שמדבר בבן הסמוך על שולחן אביו, ובזה גם שאר וכסות ש האחרת שלוקח, הוא על האדון, ומשמיענו שלא יגרע ויתן שאר וכסות לשתיהן.
ומזה הוכיחו חז"ל שחייב להשיא בנו קטן. והנה מה שאמרו בסנהדרין (דף עו ), המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן, דעת הרמב"ם והטור הוא אחר י"ג (ע' באבן העזר סימן א' וסימן מ"ג). ואף לדעת רש"י ותוס ' שמצוה להשיאן קודם י"ג, הקדושין הם דרבנן. וכמו שמוכח ממה שאמר בקדושין (ד י"ט) אם כן מצינו אישות לקטן. רק פה מדבר בבן י"ג וקראו קטן מפני שסמוך על שולחן אביו. וכמה שאמר בבבא מציעא (דף י"ב ע"ב) גדול וסמיך על שולחן אביו זה קטן. כי כן תפס הציור שהאב משיאו אחרת ונותן לו השאר והכסות. ומצד שסומך על שלחן אביו הוא קטן ומביא סמך ממה שאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, שצריך שישתדל שיהיו לו בני בנים.
מט. שארה כסותה ועונתה שם שאר נרדף עם בשר. ככלות בשרך ושארך (משלי ה) אם יכין שאר לעמו, וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח) כלה שארי ולבבי (שם עג). רק ששאר מציין הבשר העקרי של האדם, שאין לו חליפין, ונשאר בו תמיד. ולכן אמר בשרך ושארך. ומלת שארך מוסיף על בשרך, וכן בא על המזון שניתך לבשר האדם ונותנת לו שארית. וכמו ששם בשר בא על הקרובים, אך עצמי ובשרי עתה , כן שם שאר. רק ששם שאר מציין הקרובים בלא אמצעי, וכשרוצה לציין הקרוב על ידי אמצעי יאמר שאר בשרו. כמה שאמר בפרשת אמור ( אמור קא ). וכמו ובא שם בשר על חבור האיש ואשה, ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כן מצין בשם שאר, כמו שאמרו כי אם לשארו זו אשתו. וכמה שאמר ולא אחד עשה ושאר (מלאכי ב) לפי פירושי שם. ולכן יש מפרשים פה שאר מזון, וכן תרגומו זיוני. ויש מפרשים על הבשר. ויש מפרשים על העונה.
ומלת ועונתה שתפו חז"ל עם שרש ענה מנל"ה. ומצאנוהו על ענוי ממזון ועל ענוי מתשמיש. וכמו שאמר מזה בארך בפרשת אחרי ( אחרי עב ). ובזה פליגי רבי יאשיה ורבי. וגם נוכל להוציאו מענין עת וזמן שגם מלת עת שרשו ענת. כמו אמת מן אמן בחסרון נו"ן. ולא תעוננו פירש רבי עקיבא בספרא קדושים ( קדושים עב ) נותני עתים. וזה דעת רבי יונתן שפירש שיהיה הכסות לפי שארה ובשרה ולפי הזמן.
והנה הפלוגתא הזאת מובא בגמרא כתובות (דף מ"ז ע"ב) ודעת רבי יאשיה מובא בסתם, ודעת רבי מובא בשם רבי אלעזר ודעת רבי יונתן בשם ראב"י. ושם לא נזכר הקל וחומר שמביא רבי יונתן בכאן על מזון ודרך ארץ. ומבואר שם שלדעת ראב"י שהוא רבי יונתן דפה, מזונות דרבנן. וכן כתב בסמ"ג ובספר יראים. וסבירא ליה שהקל וחומר הנזכר כאן ובתוספתא הוא אסמכתא, ויש בזה פלפולים שונים שאין כאן מקומם.
ולדעתי_רבי יאשיה ורבי יונתן אזלי לשיטתם, שמבואר (בסימן הקודם [ משפטים מח ] ובסימן שאחרי זה [ משפטים נ ]), שרבי יאשיה מפרש מה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האמה, ולכן מפרש שאר על המזונות, כי בודאי חייב האדון במזונותיה מדאורייתא, דהא חייב גם במזונות העבד וגם במזונות אשתו ובניו, וכל שכן במזונות האמה קודם השלמת שש. ורבי יונתן לשיטתיה שמפרש' מה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האחרת שלקח שהיא הישראלית, לא רצה לפרש שארה על המזונות דסבירא ליה דמזונות אשתו דרבנן. ומפרש שהכל קאי על הכסות.
ובזה יש להמציא גם ההבדל בין רבי ובין רבי יאשיה על פי הכלל אשר יסדנו באיילת השחר ( כלל קצ"ט ) שדרך הכתוב תמיד לדבר בלשון לא זו אף זו, לא בדרך זו ואין צריך לומר לומר זו. רצוני לומר שהדבר הפשוט יכתב תמיד בראשונה ודבר שיש בו חדוש ורבותא, יכתב תמיד באחרונה. ועל כן לרבי יאשיה שסבירא ליה שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האמה, ואצלה מה שחייב במזונותיה הוא דבר פשוט כנ"ל. וכסותה ועונתה הוא דבר חדוש, לכן מפרש שארה על המזונות ועונתה על התשמיש. שבזה בא הסדר כראוי שהקדים דבר הפשוט ואחריו דבר החדוש.
ורבי יסבור בפשט הכתוב כרבי יונתן שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, קאי על האחרת שלקח. רק שסובר שחיוב מזונות האשה הוא דאוריתא, לכן מפרש להפך. כי באשה ישראלית חיוב העונה הוא דבר פשוט יותר, וחיוב הכסות חדוש יותר, ואחריו חיוב המזון שהוא יותר חדוש ובא הסדר לא זו אף זו כהלכתו.
נ. שארה כסותה ועונתה לא יגרע , כבר בארתי באיילת השחר ( כלל קכג ), שכל מקום שבאו שני נושאים ואחריהם פעל נשוא, מסתמא בא הפעל על הנשוא האחרון. ואם כן פה שמדבר מן האמה ומן האחרת שלוקח עליה, משמע שמה שאומר ששארה כסותה ועונתה לא יגרע, מוסב על האחרת שלא יגרע מן הבת ישראל שארה כסותה ועונתה. וזהו שאמרו שומע אני בבת ישראל הכתוב מדבר.
אמנם רבי יאשיה מוכיח מלשון לא יגרע שפעל גורע בא על שגורע מכמות ידוע וחוק הקצוב מכבר. ואם מוסב על האחרת הוי ליה לכתוב לא ימנע או יחשך. וממה שאמר לא יגרע, מבואר שמוסב על האמה שהיא היה לה כבר חק קצוב בעת הנשואין, וצוה שלא יגרע מחק שיש לא מכבר בעבור האחרת שלקח.
ורבי יונתן סבירא ליה שמה שאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, מדבר מן האחרת שהיא בת ישראל. שלרבי יאשיה צריך לדחוק במה שאמר כמשפט הבנות יעשה לה , שבא ללמד ונמצא למד. שזה דוחק (כנ"ל משפטים מז ) ומשם מוכח ,שמה שאמר כאן שאר כסות ועונה לא יגרע, מדבר בבת ישראל. וגם בזה הולך רבי יונתן לשטתו שמפרש שארה כסותה ועונתה הכל על הכסות, שיהיה הדין הכסות מכוון לפי בשרה ולפי הזמן (כנ"ל בסימן קודם [ משפטים מט ]). ועל זה יצדק לשון לא יגרע. רצוני לומר שלא יגרע מן הקצב הזה שיהיה מכוון לפי שארה ולפי הזמן והעונה שהוא גם כן כמות וקצב ידוע