בבא בתרא צב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אהמוכר פירות לחברו וזרען ולא צמחו ואפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן ר"ש בן גמליאל אומר בזרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן:
גמ' איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר גיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי לרדיא לרדיא דבגברא דזבין להכי ולהכי וליחזי דמי היכי נינהו הלא צריכא דאייקר בישרא וקם בדמי רדיא אי הכי למאי נפקא מינה נפקא מינה לטרחא היכי דמי
רשב"ם
עריכהמתני' המוכר פירות - סתם ולא פירש אם לזריעה אם לאכילה:
וזרען - הלוקח:
ולא צמחו - לא מבעיא פירות דאיכא דזבין לזריעה ואיכא דזבין לאכילה ומצי למימר לאכילה מכרתיו לך ואין כאן מקח טעות כלל אלא אפילו זרע פשתן דרוב הפשתן הנקח בעולם לזריעה קונין אותו דכיון דאיכא דזבין נמי לאכילה כדאמרינן (נדרים דף מט.) לוליבא דכיתנא לכותחא אינו חייב באחריותן דמצי למימר לאכילה מכרתיו לך דבממונא לא אזלינן בתר רובא כדשמואל בגמרא ודוקא זרע פשתן משום דחזי לאכילה אבל זרעוני גינה כגון זרע כרוב וקפלוט שאינו נאכל כלל חייב באחריותן שרשב"ג אומר זרעוני כו' הכי מפרש בגמרא:
חייב באחריותן - דהוי מקח טעות והרי הוא כעצים של זית ונמצא של שקמה יין ונמצא חומץ דהוי מקח טעות וכל שכן בכאן דהתם מיהא איכא דניחא ליה בהכי ואיכא דניחא ליה בהכי אבל הכא כיון דלאכילה לא חזו ולזריעה לא חזו אין לו תקנה אלא להסקה ואפילו דמי עצים לא ישלם לו לוקח דהא לא נהנה בהם כלום וגם לא שלח בהן יד דנתחייב באחריותו וכמי שאמר לו מוכר לך זרע אותם דמי דודאי לזרע זבנינהו:
גמ' איתמר - לקמן פריך עלה ממתניתין הלכך נקט לה הכא:
ונמצא שהיה נגחן - קודם מכירה ואין ראוי אלא לשחיטה:
מקח טעות - כיין ונמצא חומץ והדרי זוזי כדמפרש טעמא לקמיה דרובא לרדיא זבני:
יכול לומר לו כו' - דבממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר טענה טובה:
לשחיטה מכרתיו לך - דהא איכא דזבין לשחיטה ורובא לאו כלום הוא והוה ליה כי פלגא ופלגא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו לסומכוס דאמר בפרק שור שנגח ממון המוטל בספק חולקין וקיימא לן כוותיה דסתם לן תנא התם כוותיה ה"מ כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע לבית דין היאך היה המעשה אם ילדה קודם נגיחה או אחר כן ואפילו טעין חד מינייהו טענת ברי ואידך טענת שמא כדאמרינן התם וכמו סבא ויבם בנכסי ספק בפרק החולץ (יבמוח דף לח.) דקיימא לן חולקין משום דאין ידוע אם בן ט' לראשון ויירשנו זקנו או בן ז' לאחרון ובנו של יבם הוא אבל הכא שאנו יודעין היאך היה המעשה הרי זה מכרן לזה סתם ונתגלה הדבר שהיה נגחן קודם לכן הכא מודה סומכוס דלא הוי ממון המוטל בספק אלא אזלינן בתר ההוא שטוען יפה דכיון דרובא לא כלום הוא לא היה לו למוכר לפרש אלא הלוקח הוה ליה למימר לרדיא קבעינא ליה ומדלא פי' הפסיד ולא דמי ליין ונמצא חומץ (לעיל פג:) דהתם יין קתבע מיניה דמוכר בהדיא: ה"ג וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא. כלומר ה"ד דפליגי רב ושמואל ליחזי אי האי גברא עובד אדמה הוא ולא טבח ורגיל לקנות שוורים לחרישה וכגון שהיו מכירין זה את זה ודאי לרדיא זבין ואפי' לשמואל ליהוי מקח טעות דכיון שמכירין זה את זה הרי כאילו פירש לו מכור לי שור לחרישה ודמי למוכר זרעוני גינה שאינן נאכלין דמסתמא חייב באחריותן:
דזבין לנכסתא - כגון טבח שאינו עובד אדמה:
ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי - טבח ועובד אדמה:
דמי רדיא - יתירין הרבה על דמי שחיטה:
וליחזי - אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים ונימא הדמים מודיעים דשור לרדיא קונין בעשרים דינרים ולשחיטה בי' דינרים וניחזי אי דמי רדיא יהב ליה דהיינו כ' דינר הדמים מודיעים דלרדיא זבין והרי זה מקח טעות כמוכר יין ונמצא חומץ ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל דנתאנה יתר משתות דהא לא חזי לרדיא שהרי נמצא נגחן ואינו שוה אלא י' דינרים לשחיטה ואי דמי נכסתא יהב ליה ודאי דלנכסתא זבין ואף על פי ששוה י' דינרים כמו שנתן קאמר רב דהוי מקח טעות ונפקא מינה לטרחא כדלקמן ואמאי לימא הדמים מודיעין דהא אפילו לרבנן דאמרי בפרק המוכר את [הספינה] (לעיל דף עז:) אין הדמים ראיה הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכדאוקימנא בדוכתא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי ליה לבקר צמד דכיון דלאו כולי עלמא קרו ליה לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרי לבקר בקר והלכך קא"ל מוכר צמדי מכרתי לך ולא בקר שהמוציא מחבירו עליו הראיה והלכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים מודיעים דכיון דידעינן בודאי בהאי לוקח דרגיל לקנות לרדיא וגם הדמים מודיעין הלכך הדמים ראיה דכי האי גוונא נמי אמרינן התם היכי דמי אי דקרו ליה לצמד צמד כו' אלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כולה זבין ליה אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לו לפעמים בקר אמרינן דכוליה זבין דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמד כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעין דבקר עם צמד זבן הלכך אמרי רבנן דהדמים ראיה וה"נ כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרדיא זבין ודאי כיון דאיכא מילתא דמוכחא הדמים ראיה כן נראה בעיני:
דאייקר בישרא כו' - וליכא דמים מודיעין ואיכא דגרס דזל רדיא וקם כי בישרא והיינו הך:
ובעי גמרא למאי נפקא מינה - פלוגתא דרב ושמואל מאחר ששוה יפה מה שנתן בו:
לטרחא - טורח מכירת השור לשחטו ולמכור הבשר הלכך אמר רב הרי זה מקח טעות ויחזיר לו המוכר דמיו:
ה"ד - דהוי מקח טעות להתחייב המוכר להחזיר הדמים:
תוספות
עריכהמתני' המוכר פירות. זרעוני גינה שאינם נאכלים חייב באחריותן. תימה אמאי חייב באחריותן לימה ליה מה שלא צמחו לפי שלא זרעת אותם בזמן שהיו ראוים לזריעה דהכי אמרי' בהמקבל (ב"מ דף קה:) דתנן המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה [היא] מנכין לו מן הדמים ואמר עלה ר"ל בגמ' (שם קו:) לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר ליה [בעל הקרקע] כל (כי) [ימי] זרע זרע ליה [ואזיל] כו' ויש לומר דהתם מיירי במכת מדינה דכולהו באגי נמי לא צמחו ולית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי מילתא למפרע שלא היו ראוין לזריעה כלל וכן משמע בגמרא דאיכא למאן דמחייב לשלם אפי' ההוצאה ואין סברא לחייבו כלל כל ההוצאה אלא כשלא היו ראוין כלל לזריעה וידע המוכר שלא היתה ראויה לזריעה:
וליחזי אי דמי רדיא וכו'. דאפי' לרבנן (לעיל עז:) דאית להו דאין הדמים ראיה היינו התם דוקא דרובא דקרו לצמד צמד דרובא וחזקה מסייעין למוכר ולהכי אין הדמים ראייה להכחיש רוב וחזקה ואפי' לפי ספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד כו' ולא גרסי רובא מכל מקום אין כח בדמים להכחיש החזקה אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראיה לסייע לרוב או לחזקה ובהכי אתי שפיר ההיא דריש פרק המניח (ב"ק דף כז. ושם) אפילו אליבא דרב גבי היינו כד היינו חבית דקאמר לא צריכא דרובא קרו לחביתא חביתא ולכדא כדא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דאפילו רב מודה התם דאין הולכין אחר הרוב כיון דדמים מסייעין לבעל הכד המוחזק והוא הדין דה"מ למימר התם איפכא מהו דתימא זיל בתר חזקה קמ"ל דאין הולכין בממון אחר חזקה אלא אחר הרוב אם היו דמים מסייעים לרוב אבל זה לא היה שום חידוש לרב ומיהו בלאו הכי מפרש רבינו תם דאתי אפילו כרב משום דיכול לומר המוכר ללוקח קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט דקרו לכדא חביתא וכשהתנה עמו חבית לא יתן אלא כד אבל הכא במוכר שור ונמצא נגחן אזיל בתר רובא דזביני לרדיא והוי מקח טעות דלא מצי אמר ליה מוכר ללוקח אתה מן המיעוט דזבני לשחיטה:
למאי נפקא מינה לטרחא. לעיל בהמוכר את הספינה (דף פג:) גבי יפות ונמצאו רעות ואף על גב דאיירי שוה בשוה לא בעי מאי נפקא מינה דבהדיא מוקמינן מתניתין דהתם כשהוקרו והוזלו אך תימה דהכא אמאי לא מוקי לה הכי דנפקא מינה כגון דבשעת לקיחה אייקור בישרא וקם בדמי רדיא אבל אחר כן הוזל אי נמי כשאינהו פחות משתות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהא א מיי' פט"ז מהל' מכירה הלכה ב', סמ"ג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף כ"א:
ב ב מיי' פט"ז מהל' מכירה הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף כ':
ג ג ד ה מיי' פט"ז מהל' מכירה הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' רל"ב סעיף כ"ג:
ראשונים נוספים
המוכר פירות. בסתם לחברו:
וזרען ולא צמחו. לפי כי מקולקלין נינהו. אפי' זרע פשתן. מכר לו דאיכא למימר דזרע פשתן לאו לאכילה קאי אלא לזריעה וידיע למוכר שפיר דלדעת דזריעה קונה לוקח אפי' הכי אם לא צמחו אינו חייב באחריותן דמצי למימר המוכר כסבור הייתי דלאכילה קבעית להו ולא לזריעה:
ר"ש ב"ג אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל חייב באחריותן. משום דהכא ודאי ידיע ליה למוכר דלזריעה קבעי להו וזרעוני שפירי הוה ליה לזבוני. מכלל דזרע פשתן אינו חייב באחריותן משום דאיכא דקבעי ליה לאכילה או לצורך רפואה:
אתמר המוכר וכו' ומקשי' אמאי פליגי ביה רב ושמואל. ונחזי האי גברא דזבן אי לרדיא זבן לצורך חרישה א"כ מאי טעמא דשמואל הא ודאי מקח טעות הוא. ואי לצורך שחיטה זבין מאי טעמא דרב:
לא צריכא בגברא דקונה להכי ולהכי שקצב ועובד אדמה הוא וקונה לרדיא ולשחיטה דהשתא ליכא למיקם עלה דמלתא. ולהכי סבירא ליה לרב דלצורך רדיא זבנה והרי זה מקח טעות. ושמואל אמר יכול לומר לצורך שחיטה זבניה:
ומקשי' ולחזי אי דמי רדיא יהב מאי טעמא דשמואל ואי דמי בשרא יהב מאי טעמא דרב. ומשני לא צריכא דאייקר בשרא לאכילה וקם ברדיא:
למאי נפקא מינה. הואיל דדמי חד יהיב בין לרדיא בין לשחיטה. כלומר במאי פליגי הא מצי לזבוני לצורך אכילה ולמיקני מהני דמים לרדיא. משום דטרחא יתירא ללוקח לזבניה לצורך אכילה להאי ולמיקני אחריתי ומשום הכי פליגי רב ושמואל. ומקשי' היכי דמי אי דליכא לאשתלומי מיניה. שאין למוכר שור אחר שראוי לרדיא והדמים כבר הוציאם. מאי טעמא דרב דאמר מקח טעות וחוזר מוטב ליה למשקליה לתורא מידיה דמרא בזוזיה דאמרי אינשי ממרי רשותך וכו'. לא צריכ' דאיכא לאשתלומי מיניה. ובהא פליגי. רב דאמר הרי זה מקח טעות משום דבתר רוב אזלינן דרובא דעלמא לרדיא זבני וצריך למטרח מוכר שימכור שור זה וליקח שור לרדיא ויתן ללוקח. ושמואל אמר הואיל דהאי גברא זבן להכי ולהכי ואייקר בשרא וקם ברדיא מצי למימר ליה מוכר לשחיטה מכרתיו לך דכי אזלינן בתר רובא לענין איסורא. כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כלומר כיון דאותה חנות נבילה קבוע ביני הני אידך חנויות המוכרות בשר שחוטה חשבינן שכל חצי החנויות מוכרות בשר נבילה ואסור. ובנמצא הלך אחר הרו' דכל דפריש מרובא פריש אבל גבי ממונא לא אזלינן בתר רובא ואמטול הכי אם רוצה לוקח להוציא מן המוכר יביא ראיה דלרדיא זבין:
מתני': המוכר פירות ולא צמחו. פי' שאחר שזרען באו בקיאין ואמרו שלא היו ראויין לזריעה שאינן מצמיחין אבל אי לאו הכי היאך יתחייב באחריותן לעולם שמא מתמת דבר אחר אירע שאיפשר שאין המקום שזרען בו ראוי לזריעה ואפילו היתה שדה בדוקה ולא היו שנים בתקנן אם אפשר לתלות תולין ואם לאו תולין ודאי בזרעים אע"פ שאינן ידועין שאינן מצמיחין, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל, וכן כתב רבינו הגאון ז"ל בספר המקח בשער מ"ו.
גמ': וליחזי דמי היכי. מקשו בה רבנן ז"ל, והא קיימ' לן (עז ע"ב) הלכה כדברי חכמים שאין הדמים ראיה ופריק לה רבי יוסף הלוי ז"ל דכי אמרי' אין הדמים ראי' הני מילי לעיולי בכלל המכר מילתא אחריתי שאינה בכלל כגון צמד ובקר שכל שני דברים צריך היה לפרש אבל במכר גופיה לאודועיה אי לדידיה זבין אי לנכסת' זבין לו גילויי מילתא בעלמ' היא והוו הדמי' ראיה וזה הפירוק הנכון בקושיא זו שהרי בקרון ופרדות וצמד ובקר ובאשדוקי' בהן הדמים מודיעים כמו שכתבתי בפירקין דלעיל (בבא בתרא עז ע"ב). וכבר כתבתי דעת אחרים בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא סא,ב).
המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן: כלומר, אפילו זרע פשתן שרובו בזריעה, כדאיתא בגמרא.
רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן: ותנא קמא מודה בהא, אלא דהוצאה איכא בינייהו, כדאיתא בגמרא, ואי נמי כולה רשב"ג היא, כדאיתא בגמרא.
וחייב באחריותן דקאמרינן כתב ר"ח ז"ל, כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחו. וכן הדבר בודאי, דאי לא, המוציא מחבירו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשוה כתקנה, בהא שודאי משמע דבודאי שמחמת רעות הזרעים משוינן להו.
וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים, ואפילו דמי עצים בעלמא, ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו, שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר, וכל המקח בטל ולוקח זה דלא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לז, א) השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם, מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה, ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים.
גמרא: וליחזי דמי היכי: איכא דמקשו, מאי קאמר וליחזי דמי היכי, והא קיימא לן כרבנן דאמרינן בפרק הספינה (עז, ב) דאין הדמים ראיה, ואטו הכא מי נימא דמקשו אליבא דרבי יהודה דאמר הדמים מודיעים, והא לית הלכתא כותיה. וכבר כתבתי שם משמו של הראב"ד ז"ל, דשאני הכא דהשם והדמים שוים, דשור דשחיטה ושור דרידיא תרווייהו שור סתם קרו להו, וכל שאין השם כנגד הדמים, כבקעה ושדרה ודירה ובית, הדמים מודיעים.
וכתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל בן מיגש דלא נחלקו שם אלא בלהכניס בכלל המקח מחמת הודעת הדמים מה שאינו מבואר שהוא בכלל המקח לולי שהדמים ראיה, אבל כאן שאינו אלא לגלות ולהודיע שור זה שלקח למה קנאו אם לשחיטה או לרידיא, בכי הא ודאי דלכולי עלמא הדמים ראיה.
ור"ח ז"ל כתב: ומדמקשינן וליחזי דמי היכי נינהו אי דבשרא אי דרידיא, ופריק כגון דאיקר בשרא וקם (בדירידא) [בדמי רידיא], ולא פריק אין הדמים ראיה, שמע מינה שהדמים ראיה לבטל המקח בעידנא דמוכחי ובכדי שאין הדעת טועה, עד כאן. נראה שהוא ז"ל פסק כפירוקא קמא דפריקו בפרק הספינה (עח, א). וכבר כתבתי שם יותר מזה.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו (עריכה)
א. המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפי' זרע פשתן אינו חייב באחריותן רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. טעמא דהא מתניתין משום מקח טעות הוא. ומאי אפילו זרע פשתן, דרובא לזריעה זבני [ו]כמאן דפריש לה לזריעה דמיא וכיון דלא צמחו הוה ליה מקח טעות, קמ"ל דכיון דאיכא מיעוטא דזבני לאכילה מצי א"ל אנא אדעתא דזבנת לאכילה זביני לך והמוציא מחבירו עליו הראיה. רשב"ג אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן, דכיון דאינן נאכלין כלל כמאן דפריש ליה לזריעה אפילו במידי דרובה לאכילה זבני. ומסקאנא דרבנן נמי הכי סבירא להו והוצאה איכא ביניהו, דרבנן סברי זרעוני גנה שאינן נאכלין דמי זרע הוא דמשלם לו הוצאה לא, ורשב"ג סבר ההוצאה. וקימא לן כרבנן. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן, אבל אם לקו בברד או כיוצא בו אינו חייב באחריותן:
יא. אתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול הוא לומר לו לשחיטה מכרתיו לך. ודיקינן וליחזי האי גברא אי לרדיא זבין אי לשחיטה זאבין. ואלוקח קא דיקינן, דאלו מוכר לכל מילי מזבין. ואוקימנא בגברא דזאבין להאי ולהאי. אבל בגברא דלא זאבין אלא לנכסאתא דכולי עלמא לא הוי מקח טעות. ודייקינן ולחזי דמי היכי לא צריכא דאיקר בישרא וקם ברידיא. אבל היכא דדמי דרידיא טפי מדנכסתא דכולי עלמא אזלינן בתר דמים, אי דרידיא לרידיא ומקח טעות הוי.
רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינם נאכלים חייב באחריותן. אמרינן בגמרא דהכי קאמר שרבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה כו' וקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא כיון שאינן נקחין אלא לזריעה ואינן ראויין לה אין לך מקח טעות יותר מזה. ונראה לי דהא אתא לאשמועינן דאף על פי שיודעין ואי אפשר להחזירן חייב שהרי הוא כמו שפירש לו מוכר וכו' הבא לי חיטי ואחזיר לך דמיהן קמשמע לן דלא.
ומכאן שהלוקח מקח מחברו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו נמצא בו מום אינו יכול לומר לו החזיר לי מקחי אלא המוכר מחזיר לו את הדמים והמוכר מיטפל להביא ממכרו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות מכירה. והא דאמרינן חייב באחריותן דוקא כשזרען בקרקע בדוקה ושנים כתקנן אבל זרעם בטרשים או שלא היו שנים כתקנן אינו חייב דתלינן בשנים או בריעות הקרקע אלא אם כן באו בקיאים ואמרו שראו אותם ולא היו ראוין לזריעה וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: ואם תאמר אמאי חייב באחריותן לימא ליה החזר לי זרעוני ואחזיר לך הדמים ואפילו זרעוני פשתן דחזי לאכילה איכא מאן דאמר בגמרא דחייב באחריותן ואמאי כיון דחזו לאכילה יחזיר לו הזרעים ויחזיר לו הוא הדמים. ויש לומר כיון דבתר רובא אזלינן דזבני לזריעה איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיזרעם. והכי תנן בפרק פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם כו' השוחט את הטרפה ומכרה ונודע שהיא טרפה כו'. עד כאן לשונו.
ווה לשון הרשב"א ז"ל: המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. כלומר אפילו זרע פשתן דרובו לזריעה כדאיתא בגמרא. רבי שמעון בן גמליאל אומר זרעוני גנה שאינן נאכלין חייב באחריותן. ותנא קמא מודה בהא אלא דהוצאה איכא בינייהו כדאיתא בגמרא. ואי נמי כולה רבי שמעון בן גמליאל היא כדאיתא בגמרא. וחייב באחריותו דקאמרינן כתב רבינו חננאל ז"ל כשמתברר שהפירות היו רעים ולפיכך לא צמחה וכן הדבר בודאי דאי לא המוציא מחברו עליו הראיה. ומיהו אם זרען בקרקע בדוקה והשנה כתקנה בהא ודאי משמע דבודאי שמחמת ריעות הזרעים משוי לה. וכשמשלם המוכר אין הלוקח מנכה דמי הזרעים ואפילו דמי עצים בעלמא ואף על פי שאי אפשר להחזירם לו שהרי זרעם ועל כן מסרם לו המוכר וכל המקח בטל ולוקח זה לא פשע בכלום אינו חייב לשלם לו כלום. ותנן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו לחכם מה שאכלו אכלו ומחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו קובר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לעכו"ם או הטילוהו לכלבים ישלמו דמי הטרפה. ותנו רבנן המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור פירות ונמצא טבלים יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר את הדמים כו'. עד כאן לשונו.
הרי זה מקח טעות. הקשה רבי מאיר מאי טעמא דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבני לשחיטה לחזקה דממונא והוה ליה פלגא ופלגא ונימא המוציא מחברו עליו הראיה. ותירץ דסבר רב דכל חזקה שנשנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא היה הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר. תוספי הרא"ש ז"ל.
ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך. משום דקיימא לן זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דשקלינהו מוכר לזוזי מן הלוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדורינהו מיניה אלא בראיה ושמע מינה דהיכא דלא שקל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפוקינהו מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מיניה. הא דאמרינן וליחזי דמי היכי איכא לאקשויי עליה הא דתנן בפרק הספינה מכר את הצמד כו' וחכמים אומרים אין הדמים ראיה וקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים אלמא דמים לא הוו ראיה והכא אמרינן וליחזי דמי היכי אלמא דמים הוו ראיה. ואם תאמר כיון דאוקימנא להאי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח ואמרי נמי ואי בעית אימא לא קשה כאן בכדי שהדעת טועה כו' דשמע מינה דאף על גב דדמים לא הוו ראיה לשוויי בקר בכלל זביני צמד וצמד בכלל זביני בקר מכל מקום היכא דהויא אונאה יתר על השתות ובכדי שהדעת טועה דהוי ביטול מקח מחמת האונאה הכי נמי איכא למימר דהאי דאמרינן וליחזי זוזי היכי דמהאי טעמא הוא משום דאמרינן מה נפשך אי לרדיא הוא דזבין הא ודאי מקח טעות הוא ואי לשחיטה זבין ביטול מקח הוא אם כן תינח היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה היכא דהויא בכדי שאין הדעת טועה מאי איכא למימר ומדקא פסיק ואמר ליחזי דמי היכי ולא פליג בין היכא דהויא אונאה בכדי שהדעת טועה מכלל דהאי וליחזי דמי היכי דאמרינן דליהוי ראיה דלרדיא זבן הוא דאמרינן ליה כי היכי דליהוי מקח טעות ולאו משום אונאה כי היכי דליהוי ביטול מקח וכיון שכן קשיא האי מתניתין דקתני אין הדמים ראיה אהא דאמרי הכא וליחזי דמי היכי. ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן לא דמי למתניתין דאין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי לעיוני בזביני מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מלתא לזבינא גופא היכי הוה דנדע אי הוי זביני אונאה בכי הא לא אמרי רבנן אין הדמים ראיה אלא לעולם הוו ראיה דגלויי מילתא הוא עליה דההוא זבינא היכי הוה מילתא ומשום הכי אמרי הכא לענין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי. אי נמי איכא לפרוקי דלא דמי דין המוכר שור לחברו לדין צמד ובקר דאלו מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן גלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן אי לרדיא זבן אי לשחיטה זבן ולא איכפת לן בדעתיה דמוכר בהכי כדאמרינן וליחזי אי גברא דזבין לרדיא לרדיא אי גברא דזבן לנכסתא לנכסתא דשמע מינה דגלויי דעתא דלוקח הוא דבעינן בהכי ולא גלויי דעתא דמוכר וכיון דלוקח הוא נהי דיהיב זוזי משום הכי הוו ראיה לגלויי דעתיה בהדי זביני דהא זוזי דידיה הוו ואיהו הוא דיהבינהו ואף על גב דזוזי ביד מוכר נינהו מדאמרינן ואי ליכא זוזי לשקול תורא בזוזי דשמע מינה כבר שקלינהו מוכר והוו להו ברשותיה והוה ליה לוקח מוציא מיד חברו כיון דלא איכפת לן הכא בדעתא דמוכר אלא על דעתיה דלוקח בעידן זביני הוא דסמכינן ומוכר הא לא יכול לברורי אי הוה דעתיה לרדיא ואי לנכסתא משום הכי מפקינן להו מיניה דמוכר ומהדרינן להו ללוקח ולא מהני ליה למוכר האי דאיתנהו ברשותיה אבל בדין צמד ובקר דעתיה דמוכר נמי בעינן לגלויי אי גמר לאקנויי ללוקח צמד בהדי בקר או בקר בהדי צמד או חד מינייהו בלחוד הוא דגמר לאקנויי משום הכי לא הוו הני זוזי דיהבינהו לוקח ראיה לגלויי דעתיה דמוכר אי גמר לאקנויי ליה תרווייהו או לא. ועוד דכיון דלאו זוזי דמוכר אלא זוזי דלוקח לא חביבי הנהו זוזי עליה דמוכר כי היכי דליקני ליה בהו תרווייהו אלא צמד ובקר הוא דחביבי עליה טפי מהנהו זוזי דלוקח ואכתי איכא למימר דחד מינייהו בלחוד הוא דאקני בהו ולא תרווייהו. וכד מעיינת בהו בהני תרי פירוקי משכחת להו דפירוקא מעליא נינהו. הרא"ם ז"ל.
ואי דליכא לאשתלומי מיניה לישקול תורא בזוזי כו'. כך הגירסא ברוב הספרים בהלכות הריא"ף ז"ל. ושמעינן מינה דכל היכא דאית ליה זוזי ללוה לא מצי למימר למלוה שקול מטלטלי אלא זוזי יהיב בעל כרחו. והיכא דלית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי וארעא אף על פי שלא נמצא דינו מפורש בתלמוד דעת הגאונים ז"ל דכי היכי דבאית ליה זוזי זוזי יהיב ליה ולא מטלטלי הכי נמי כי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא ומטלטלי מטלטלי יהיב ליה ולא ארעא דדמי טפי לזוזי וכך נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מלוה ולוה. הר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה