טור אורח חיים תק
<< | טור · אורח חיים · סימן תק (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
אין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמים, שיאמר לו 'תן לי בסלע או בשתים', ושלא יאמר לו 'הריני שותף עמך בסלע'.
אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות, כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלא פיסוק דמים, ומביא שני בהמות ויאמר 'זו כזו', ולמחר שמין הנשארת, וכפי מה ששוה כך יפרע לו.
אסור לשקול בשר. ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשומרו מן העכברים - אסור, אם היא תלויה במקום שרגילין לשקול בה, מפני שנראה כשוקל.
ואסור לשקול מנה כנגד מנה, או במים - כגון שנותן מים בכלי ונותן בו החתיכה ולפי מה שעולין המים יודע כמה יש בחתיכה.
ומותר לשקול בידו - שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה.
וטבח אומן אפילו זה נמי אסור.
כתב הרשב"א: לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח, או בשני שותפין שחולקין ביניהם, אבל לשקול בביתו לידע כמה יבשל מותר.
ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפילו בביתו נמי אסור.
אין עושין בית יד בבשר - פירוש לנוקבו לתלות בו.
ודוקא בסכין, אבל ביד מותר.
ולעשות בו סימן, מותר אפילו בסכין.
מולגין הראש והרגלים ברותחין כדי להסיר השער, ומהבהבין אותן באור.
אבל אין טופלין אותן בסיד ולא בחרסית ולא באדמה דמיחזי כעיבוד.
ואין גוזזין אותן במספרים שנראה כעושה לצורך השער.
מותר למלוח הרבה חתיכות ביחד, אף על פי שאינו צריך אלא אחת.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמים וכו' בפרק אין צדין (כז:) תנן אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט אבל נמנין עליה מעי"ט ושוחטין ומחלקין ביניהן ובגמרא מאי אין נמנין אמר רב יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה ביו"ט היכי עביד א"ר מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו תנ"ה לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע: ופירש"י היכי עביד. דקתני שוחט הוא ומחלקן ביניהם היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה: מביא להם. ביו"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין הנותרות: הריני עמך. נמנה על בהמה זו בסלע והיינו כשמואל דאמר אין פוסקין לה דמים ביו"ט ובתר הכי תנן (כח:) לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט ומחלק ביניהם ובגמרא (שם: כט ) היכי עביד כי הא דבסורא אמרי תרטא ופלגי תרטא בנהרדעי אמרי חלקא ופלגי חלקא בפומבדיתא אמרי אוזיא ופלגי אוזיא בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי ריבעא ופלגי ריבעא: ופירש"י היכי עביד. כשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים מה יאמר לו: בסוריא אמרי. דרכן היה לומר לטבח תן לי תרטא או פלגא תרטא וכו' כל הטבחים היו מנתחין בהמותיהם בשוה כך וכך נתחין מן הבהמה ולאותם נתחין קרו בסורא תרטא ובנהרדעי חלקא ובפומבדיתא אוזיא ובנהר פקוד ריבעא עכ"ל ומשמע דהכא נמי היה מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו דאל"כ היאך ידעו כמה צריך לפרוע שהרי יש בהמה שנתח ממנה שוה דינר ויש בהמה שנתח ממנה שוה שני דינרים:
אסור לשקול בשר אפילו ליתנו בכף מאזנים וכו' שם במשנה (כח.) רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ובגמרא מאי כל עיקר א"ר יהודה אמר שמואל אפי' לשומרו מן העכברין א"ר אידי בר אבין והוא דתלי בתריטא ופירש"י והוא דתלי בתריטא. בטבעת שתולין אותו בה כששוקלין דמחזי שנותנו לשם משקל וכתב הרי"ף והרא"ש והא דרבי חייא ור"ש בר' דהוו שקלי מנה כנגד מנה ביו"ט לא קי"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר וזהו שכתב רבינו ואסור לשקול מנה כנגד מנה וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' יו"ט ושלא כדברי רבינו ישעיה וגאון אחד שכתב האגור שפסקו הלכה כר"ש:
ומ"ש רבינו או במים מימרא בפרק אין צדין :
ומ"ש ומותר לשקול בידו וכו' טבח אומן אפילו זה נמי אסור שם טבח אומן אסור לשקול בשר בידו ופירש"י שלוקח הבשר בידו אחת והמשקל בידו אחרת ומכוין המשקל משמע דוקא בכה"ג אסור שדומה לכף מאזנים אבל אם יודע לכוין המשקל בידו אחת מותר והר"ן כתב שאחרים פי' שהיא יודע לכוין משקל הבשר בלא ליטרא ואסור שהרי הוא כמאזנים וכך פירש הרא"ש וכתב שפירש"י אינו נראה בעיניו וכך הם דברי רבינו וכתב ה"ה בפ"ג מהי"ט בשם הרשב"א שלא אסרו אלא דרך משקל אבל הטבח האומן אע"פ שיודע לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא או חצי ליטרא חותך כדרכו ואינו חושש ופשוט הוא עכ"ל: בני חבורה המקפידים זה על זה אם יש להחמיר עליהם שלא ישקלו ביד אפילו אם אינם טבח אומן יתבאר בסוף סימן תקי"ו בס"ד:
כתב הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא מיירי אלא בלוקח מן הטבח וכו' מהירושלמי נראה כדברי הרשב"א שהרי כתב המרדכי בפרק אין צדין ירושלמי מפיס אדם עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו פירוש אע"פ שאמרו אין משגיחין בכף מאזנים לא אמרו אלא לטבח אבל לבעל הבית אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שרי לשקול שכן דרך בע"ה להיות מונה עכ"ל. ול"נ דתלמודא דידן לא סבר הכי דהא איפליגו רב ושמואל (שם כט.) במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבמודדת בתוך ביתה איפליגו ואפילו רב לא שרי אלא כדי שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דלא שייך האי טעמא רב נמי אסר וזהו שכתב רבינו ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפילו בביתו נמי אסור וגם מדאמרינן בפרק אין צדין הנחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדירה כדי שלא יקדיח תבשילו משמע הא אי לאו חששא דשמא יקדיח תבשילו אסור לו למדוד אע"ג דתוך ביתו הוא מודד וה"ה דלשקול נמי אסור דמ"ש הלכך נראה שאין לסמוך על הירושלמי הזה והגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב על מה שהקשה רבינו ממדידת קמח דשאני התם שהיה יכול לעשותו מעי"ט מה שאין כן בבשר אם שחטה בי"ט ומפני כך לא גזרו אפילו כשהיה לו בשר מעי"ט ועוד שהרשב"א סובר כסברת המתיר למדוד קמח ביו"ט עכ"ל ואינו נראה בעיני דקמח נמי הא אפשר שלא היה לו בעי"ט ולקחו ביו"ט ונמצא שאין חילוק בינו לבשר ועוד דלפי דברי הרב קשה מה ראו להתיר בנשחט מעי"ט משום נשחט בי"ט ואדרבה הוה להו למיסר בנשחט ביו"ט אטו נשחט בעי"ט ומ"ש שהרשב"א סובר כסברת המתיר למדוד קמח ביו"ט לפי מה שכתבתי לא שייך למדחי הכי שהרי הוכחתי דאפילו למאן דשרי למדוד קמח בי"ט משמע דהיכא דלא שייך טעמא דתטול חלה בעין יפה מודה דאסור למדוד: אם מותר להטיל גורל בי"ט כשחולקין בשר או שום דבר נתבאר בסימן שכ"ב:
אין עושין בית יד בבשר ודוקא בסכין אבל ביד מותר פשוט בפרק אין צדין ופירש רש"י ביד לנקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו:
ומ"ש ולעשות בו סימן מותר אפי' בסכין שם א"ר הונא מותר לעשות סימן בבשר כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא:
מולגין את הראש ואת הרגלים וכו' עד ואין גוזזין אותם במספרים ברייתא בסוף פרק המביא כדי יין (לד.): אם מותר למלוג גדי כתב רבינו בסימן תצ"ט:
מותר למלוח הרבה חתיכות ביחד וכו' בפ"ק דביצה (יא:) א"ר יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף ע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ופירש"י בבת אחת. דחד טרחא לכולהו וכתב הרא"ש משום דאין עיבוד באוכלין מיקל במליחת בשר ואע"ג דליתא טעמא כלל בהאי שריותא שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנת ומחשבת כלל במליחת שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה עכ"ל: ודע דסמוך להאי מימרא אמרינן בגמרא דרב אדא בר אהבה מערים ומלח. גרמא גרמא ופירש"י מערים לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חבירתה עריבה עלי לאוכלה היום וחוזר ומולחה. וכתב הר"ן ואף ע"ג דאמרינן לקמן (יז.) גבי מי שלא הניח עירובי תבשילין ובישל בהערמה דקנסינן ליה טפי ממזיד התם היינו טעמא לפי שפשיעתו גרמה לו פסידתו שהיה לו להניח עירוב תבשילין אבל הכא כיון שהפסד בא לו מחמת י"ט התירו לו להערים וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דא"ר יהודה אמר שמואל וגם הא דרב אדא ולכאורה נראה דרב אדא לא שרי אלא ע"י הערמה דווקא ובין אם נאמר דרב אדא לפרש דברי שמואל אתא בין אם נאמר דלאיפלוגי עליה אתא הו"ל לרבינו לכתוב דלא שרי אלא ע"י הערמה דמדכתבו הרי"ף והרא"ש דבריו משמע דס"ל דהלכתא כוותיה ולכן יש לתמוה על רבינו שכתב סתם מימרא דשמואל ולא הצריך להערים ומצאתי שהרמב"ם ג"כ לא הזכיר הא דרב אדא בר אהבה שהרי סתם וכתב בפ"א מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף ע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. וכתב ה"ה רבינו הזכיר מימרא דשמואל ולא כתב דרב אדא בר אהבה ואפשר שהיה סבור שהם חולקים ששמואל לא התיר אלא בבת אחת ורב אדא בר אהבה התיר בזו אחר זו ומערים בכל אחת ואומר בזו אני רוצה וקי"ל כשמואל והרשב"א פסק כרב אדא וכתב ובמקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו עכ"ל ורי"ו כתב מולח אדם כמה חתיכות בשר ביו"ט אפילו אין צריך אלא לחתיכה אחת ואפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואח"כ ליטול אחרת ולומר זו אני רוצה ליו"ט שהיא יפה מהראשונה עד שמולח כולן מותר וכתב ה"ר שמואל מאוירא ודווקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא עכ"ל נראה שהוא מפרש דרב אדא להוסיף על דברי שמואל בא ולומר דאפי' במערים שרי וכמו שפי' ה"ה אלא שרי"ו פסק כרב אדא ורבינו אפשר שהוא מפרש כן ופסק כשמואל לחומרא ועדיין יש לתמוה עליו למה לא פסק כרב אדא מאחר שנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שהם פוסקים הלכה כמותו: ומ"ש ר"י בשם הר"ש מאויר"א כ"כ סמ"ק וז"ל מערים למלוח גרמא גרמא ביו"ט ומיהו דווקא קודם אכילת שחרית אבל לאחר אכילה לא וכ"כ רבינו בסי' תק"ג בשם בעל העיטור לענין מבשל משמע דה"ה לענין מולח גרמא גרמא או מולח ע"ג העור. בסימן שקודם לזה כתבתי שי"א דלא שרינן הערמת שום איסור אלא לצורבא מרבנן ויש מתירין לכל אדם הערמה זו וכיוצא בה: כתב המרדכי בפ"ק דביצה בשם אבי"ה אותן ב"א שקונין בשר מערב י"ט ומולחין אותם בי"ט כתב רבינו אפרים דאיסורא עבדי דאפשר לעשות מעי"ט ובת"ה (%סי' פ') כתב שאחד מהגדולים קבל מרבותיו דלא נהגים הכי מפני שהדבר ידוע שהבשר השוהה במלח מפיג טעמו אמנם מסתפק בדגים שקרעו אותם מעי"ט אי שרי למולחם בי"ט והעלה שיש מיני דגים שבשרן רך שמתקלקלים בשהייה מועטת במלח ובודאי מפיגים טעמם טפי מבשר ואינהו ודאי שרי ויש מיני דגים שאדרבה אם שוהין במלח משביחים ואינהו ודאי צריך למולחן מעי"ט ע"כ : כתב המרדכי בפרק קמא דביצה מצאתי שיש היתר בניקור הבשר ביום טוב ואין כאן משום שוייא אוכלא דכל הבשר מותר בכל מקום שהוא ואוכל חשוב במקום קביעות הבשר וברירה לא שייכא כאן עכ"ל ובהגהות אשירי בפרק הנזכר כתב אהא דרב אדא מערים ומלח גרמא גרמא משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו ע"י הערמה ואומר ריב"א דאהא סמכינן לנקר הבשר ואפי' אינו צריך אלא למקצתה דדמי להא דמערים ומלח גרמא גרמא וכ"כ הרוקח וז"ל מותר לנקר כל בהמה בי"ט ולמולחה אף ע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת כרב אדא בר אהבה ע"כ ובהגמ"י פ"ג כתב בשם ראבי"ה דמותר לנקר בשר בי"ט אפילו נשחט מעי"ט ואין בזה משום בורר אוכל משום דא"א לאכול בענין אחר עכ"ל ובעל תה"ד כתב שיש לתמוה על סברא זו מדאמרינן בפרק תולין (קלט:) דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה משתתי ועוד שבאותה הגהה מסיק דראבי"ה מייתי ראיה דשרי לנקר אע"ג דנשחט מעי"ט מהא דשרי רב להפריש חלה בי"ט מעיסה הנילושה מעי"ט ואנן פסקינן בשם רוב הגאונים דלא ס"ל הכי ובהג"א מוכח דריב"א סבר דלניקור בשר שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הא לא"ה אסור וע"כ מטעם ברירה הוא והא דשרי משום פסידא היינו בשוחט ביו"ט דא"א מקמי הכי אבל שחט מעי"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרבה מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכך נראה דיש לנקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקורדום דבסמ"ג כתב אפילו מלאכה גמורה שהיא לצורך אוכל נפש אף אם אפשר לעשות מעי"ט מותר לעשות ע"י שינוי כמו דיכת מלח עכ"ל והעולם נוהגין לנקר כדרכן לצורך יו"ט אפילו בהמה שנשחטה מעי"ט ונראה שהם סומכים על פשט דברי הנך רבוותא דשרו:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- אין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמים שיאמר לו תן לי בסלע או בשתים משנה פרק א"צ לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט הוא ומחלק ביניהם ובגמרא היכי עביד כי הא דבסורא אמרי תרטא ופלגא תרטא וכו' ומשמע דשקול דקאמר לאו דוקא דה"ה באומר תן לי בדינר נמי אסור משום דאסור להזכיר שם דמים וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק דתן לי בסלע אסור:
- ומ"ש ושלא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע ג"ז משנה שם אין נמנין על הבהמה בתחלה בי"ט אבל נמנין עליה בעי"ט ושוחטין ומחלקין ביניהם. ובגמרא מאי אין נמנין אמר רב יהודא אמר שמואל אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה בי"ט היכי עביד אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו תנ"ה לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע ומשמע לי דהא דקאמר היכי עביד הכי קאמר היכי עביד אם לא נמנו עליה מעי"ט אבל לכתחלה ודאי צריך הוא שימנה עליה מעי"ט כדמשמע מפשטא דמתניתין דהיינו שיפסקו דמיה מעי"ט כמה היא שוה וכמה יקח כל אחד ואחד ואח"כ בי"ט שוחט ומחלק ביניהם כפי המינוי שהיה ביניהם בעי"ט ונמצא שבי"ט עצמו לא קא עבדי ולא מידי אלא שאם לא נמנו עליה מעי"ט דאסור לפסוק דמים בתחלה בי"ט היכי קא עביד וקאמר דמביא ב' בהמות כו' ולמחר פוסקים דמי השנייה וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו דנמצא עכשיו שפיסוק דמיה אינו בתחלה אלא לאחר שחיטה וחילוק למחר ביום חול אכן מדברי רש"י משמע שגורס במשנה אין נמנין על הבהמה בתחלה בי"ט אבל שוחט הוא ומחלקים ביניהם דלפי גירסא זו מאי דקאמר היכי עביד ה"פ הא דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהם היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה וכמו שפירש"י להדיא דהשתא אף לכתחלה אין צריך למנות עליה מעי"ט דשפיר יכול לסמוך על זה לכתחלה לשחוט בי"ט ולעמוד ב' בהמות זו אצל זו וכן נראה מדברי שאר כל המחברים וכך היא דעת רבינו: ומ"ש ושלא יאמר לו הריני שותף כו' לישנא דברייתא נקט ולאו דוקא דה"ה נמי דאסור לומר בשעה שמחלקין ביניהם אני בסלע ואתה בשתים שאין מזכירין שם דמים אלא זה נוטל שליש וזה נוטל רביע וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג והסמ"ק להדיא. ומדברי רבינו נראה דבההיא דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר דקאמר היכי עביד כי הא דבסורא כו' נמי איירי במביא ב' בהמות ומעמידן זו אצל זו כו' דאל"כ היאך ידעו כמה צריכין לפרוע והתלמוד לא חש לפרש שכבר פירשה כן אמתניתין דאין נימנין שנישנית תחלה ולי נראה דאף ע"פ שהדין דין אמת מכל מקום הפירוש בתלמוד אינו כן אלא דמתניתין דלא יאמר לטבח שקול וכו' לא קא עסיק בפיסוק דמי הבהמה שכבר הורה לנו דינו במשנה דאין נמנין אלא קא עסיק בדין אמירה לטבח ומיירי בבהמה שכבר פסקו דמיה מערב יום טוב ואפילו הכי לא יאמר לטבח תן לי בדינר בשר וכן נראה מלשון הרמב"ם והסמ"ג שתחלה כתבו המשנה דאין פוסקין דמים לכתחלה על הבהמה ביום טוב אלא מביא ב' בהמות כו' ואח"כ כתבו לא יאמר אדם לטבח כו' אלא תן לי חלק או חצי חלק ולמחר עושין חשבון על שויו משמע דשויו כבר ידוע:
- אסור לשקול בשר וכו' שם פלוגתא דתנאי ופסקו המחברים דהלכה כחכמים דאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ופירשו בגמרא מאי כל עיקר אפילו לשמרו מן העכברים והוא דתליא בתריטא מפני שנראה כשוקל בשר ביו"ט:
- ומ"ש ואסור לשקול מנה כנגד מנה פירש"י כשיודע משקל ראשונה שהיא מנה ושוקל כנגדה עכ"ל ואע"ג דרבי חייא ורבי שמעון הוי שקלי מנה כנגד מנה לא קי"ל כוותייהו אלא כרבנן דאמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר כ"כ הרי"ף והרא"ש:
- ומ"ש ומותר לשקול בידו כו' שם אמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד. ופירש הרא"ש דאפילו לשקול בלא ליטרא אסור לאומן ודלא כפי' רש"י דאין איסור אלא דוקא בלוקח בשר בידו אחת והמשקל בידו אחת ומכוין המשקל שדומה לכף מאזנים. ורבינו דקדק וכתב תחלה ומותר לשקול בידו שלוקח וכו' להורות דבאינו אומן נמי לא שרי אלא בשוקל בידו בלא ליטרא אבל בליטרא אסור אפילו ביד ואפילו אינו אומן ונראה בעיני שנלמד כן מן התוספתא שהביא הרא"ש ממנה ראיה לפירושו דהכי קתני אבל שוקל בידו ומניח ואם היה טבח אומן לא ישקול בידו מפני שידו כמשקל אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה משמע להדיא דבכה"ג דקאמר דאסור לאומן דהיינו בשוקל בידו לבד בלא משקל מפני שידו כמשקל שרי בשאר כל אדם שאינו אומן ומשמע נמי בסיפא דאפילו באומן שרי לכוין דרך חתיכתו לחתוך ליטרא או חצי ליטרא והיינו דקתני אבל חותך בסכין ונותן לזה ולזה ומכאן הוציא הרשב"א זכרונו לברכה דין זה שכתב עליו הרב המגיד דדבר פשוט הוא דמאי פשוט כ"כ מאחר שהוצרך בתוספתא ל? היתר זה דלא תימא דבאומן הכל חשיב כמו משקל ואסור קמ"ל דלא:
- כתב הרשב"א לכאורה וכו' גם במרדכי בפרק א"צ כתב בשם הירושלמי דמותר לב"ה לשקול אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שכן דרך ב"ה להיות מונה ומשם למד הרשב"א ז"ל דבשוקל בביתו לידע כמה יבשל נמי מותר מטעם זה שכן דרך ב"ה להיות מונה כדתנו נמי התם הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בצים או אגוזים במנין שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו שלא החמירו על בעל הבית לשנות דרכו בי"ט לקלקל עניינו כיון דלא מוכח דמשום דמים הוא דמידכר מנין ומשקל אלא שכך צריכים וכן פי' הר"ן לשם ומה שהשיג רבינו וכתב ומיהו גבי מדינת ?הקמת משמע דאפילו בביתו נמי אסור נ"ל ליישב דלמאי שכתבתי דטעמו של הרשב"א מפני שכך דרך בע"ה להיות מונה א"כ במדידת הקמח הדבר ידוע שאין דרכה של אשה להיות מודדת קמח דאדרבה דרכה ללוש עיסה מרובה בבת אחת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אלא דוקא בי"ט שטוב יותר למעט באפייה מפני שאסור לאפות פת מרובה ולפיכך היא מודדת כמה היא צריכה לי"ט או כדי שלא תפחת משיעור חלה ושתטול חלה בעין יפה מדידה זו כיון שאין דרכה בכך מידמייא כמודד למקח וממכר ואסורה בי"ט והיינו נמי טעמא דנחתום דמודד תבלין ונותן לתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו שכך דרך הנחתום להיות מודד בתוך ביתו כדי שלא יקדיח תבשילו אבל אי לאו חששא דשמא יקדיח לא היה דרכו בכך להיות מודד בתוך ביתו ונמצא שכשהוא מודד מיחזי כמודד למקח וממכר והוא אסור ובזה נסתלקה גם השגת ב"י כנ"ל ליישב דברי הרשב"א ומ"מ לענין מעשה ראוי להחמיר:
- מותר למלוח הרבה חתיכות וכו' בפ"ק דביצה א"ר יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא והרי"ף והרא"ש הביאו דברי שניהם והרא"ש ז"ל כתב וז"ל משום דאין עבוד באוכלין מיקל במליחת בשר ואע"ג דלית ליה טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכות שהוא צריך לה מיתקנת ומשובחת כלל במליחת שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה עכ"ל נראה מדבריו שבא לתת טעם להיתר אף ההערמה ואמר דה"ט דכיון דאין עבוד באוכלין יש להקל שהרי אין לומר טעם כלל אף במה שמתיר שמואל למלוח בבת אחת דאי מטעם דאמר רשב"א ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה כו' הא ודאי דאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנת וכו' ואי מטעם דאמר ת"ק ממלאה אשה קדרה בשר אעפ"י שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת כו' דבחד טירחא סגי הא ודאי דבמליחת בשר צרוך להפוך כל חתיכה כו' וא"כ בע"כ אין להתיר אלא משום דאין כאן מלאכה ד"ת דאין עבוד באוכלין הלכך יש להקל אף ההערמה כך הוא פי' דברי הרא"ש ומה שפסק רבינו כשמואל ולא הביא דברי רב אדא דאמר מערים וכו' תמה ב"י מפני מה לא פסק כרב אדא שהרי הרי"ף והרא"ש הביאו דבריו וכו' ולי נראה ליישב דמדכתב רש"י ותוס' בפ"ב דביצה וז"ל ולא דמי להערמה דרב אדא דמלח גרמא גרמא דאין עבוד באוכלין ואי משום טירחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר וממנע ולא שחיט עכ"ל דאלמא דלא התירו ההערמה אלא בשחט בי"ט ולכך כתב דברי שמואל בסתם דמולח הרבה בבת אחת שזה מותר אף בנשחט מעי"ט אבל הערמה אסור בנשחט מעי"ט. ודין היתר הערמה בנשחט בי"ט כבר כתבו הרב בסימן שקודם זה שכתב ומותר להערים למלוח כאן מעט כו' דפשיט דכי היכי דשרי הערמה זו הה"נ דשרינן להערים למלוח גרמא גרמא ולפי זה אין רב אדא חולק על שמואל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכך הוא דעת הרמב"ם שהביא בפ"א דברי שמואל אצל דין ממלאה אשה קדרה בשר וכו' ונראה מדבריו שהוא מפרש דמליחת בשר בבת אחת הוי כמו ממלאה אשה קדרה בשר כו' דבחד טירחא סגי להו דלא כפירוש הרא"ש וכך פירש רש"י להדיא ולפיכך אף בנשחט מערב יום טוב שרי אבל רב אדא דמערים דלאו חד טירחא הוא היינו דוקא בנשחט ביום טוב והתם ודאי שרי אף ההערמה כמו במולח כאן מעט כו' ועוד נראה דננשחט ביום טוב מדינא שרי למלוח הכל גרמא גרמא אף בלא ההערמה שהרי בחלבים שאסרו לשוטחן אינו אלא מפני שאינן ראויין לאכילה ומוכחא מילתא וממילא בבשר הראוי לאכילה לא מוכחא מילתא ושרי אלא כיון דאיכא טירחא בכל גרמא וגרמא בפני עצמה לא שרינן ליה אלא ע"י הערמה מאחר שכבר מלח כדי צרכו. אבל למלוח בבת אחת אפי' נשחט מערב יום טוב שרי כנ"ל דעת רבינו והרמב"ם ז"ל גם דעת הרי"ף והרא"ש כך היא וכן מבואר מדברי הרא"ש פרק תולין שחילק בין הערמה להערמה וכתב דהערמה דרב אדא דמלח גרמא גרמא מותר לדברי הכל וע"ש. ודע דבתוספות ובסמ"ק כתב בשם מהר"ש מאוי"רא דההיא הערמה דרב אדא היינו דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אסור להערים וכן כתב ה"ר ירוחם ובהג"ה אשיר"י ורבינו לא כתב כן ונראה דטעמו מפני שהוא מפרש דהר"ש מאיבר"א סובר דהערמה זו שרי אף בנשחט מערב יום טוב ולכך לא שרינן לה אלא קודם אכילה אבל למאי שכתבנו דלא שרי אלא בנשחט ביום טוב וכדי שלא ימנע משמחת יום טוב הלכך שרי אפילו לאחר אכילה דכיון דעיקר ההיתר מאחר שהבשר ראוי לאכילה לא מוכחא מילתא וכמו נתינת העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן כיון דלא מוכחא מילתא והה"נ במאי דשרינן להערים בנשחט בי"ט למלוח על העור כאן מעט וכו' אף במולח לאחר אכילה שרי ולא כמו שכתב ב"י להחמיר בלאחר אכילה דבלי ספק אין חילוק כיון שהטעם הוא משום דהתירו סופן משום תחלתן אבל נשחט מערב י"ט אפילו קודם אכילה אסור להערים כדפרי' וכן נראה דעת הרא"ש שלא הביא דברי הר"ש מאויר"א וכן עיקר נ"ל ועיין במ"ש לקמן בסימן תק"ב:
דרכי משה עריכה
(א) בהג"א פרק אין צדין הא דאין פוסקים דמים בי"ט היינו בדבר שאין מקחו ידוע וכתב עוד הא דמותר להביא שני בהמות ויאמר זו כזו דוקא ישראל מישראל אבל לא ישראל מעו"ג וע"ל מדין זה סימן תקי"ו:
(ב) וכן פסק מהרי"ל היתר במליחת בשר ביום טוב אף על פי שקנאו מעי"ט:
(ג) וכ"כ מהרי"ל בשם מוהר"ש לנקר על ידי שינוי ודווקא ניקור מעט כגון ניקור הצלעות אבל לא אחוריים שקורין הינטר טיי"ל שיש בו טורח רב: