סמ"ג לאו עה
שלא לעשות מלאכה בשמיני של חג.
כל העושה מלאכה באחד מששת ימים הללו (המפורטים במצוות הקודמות) ביטל מ"ע המפורשות בספר מ"ע [מל"ג עד ל"ט] ועובר על ל"ת שכתו' בכולן לאו שלא לעשות מלאכה בהם. ואם עשה בעדים ובהתראה לוקה מן התורה. כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש מותר לעשותה ביום טוב, שנאמר כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.
ואיסור כל המלאכות דאורייתא ודרבנן משבת ילפינן בדבר שאינו צורך יו"ט כלל, כגון הוצא' אבנים לב"ה בביצה [ד' י"ב] כל כיוצא בזה ותניא במכלתיה [פרשת בא] כל מלאכה לא יעשה בהן לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה העכו"ם מלאכתך, משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין בי"ט בין בשבת דאורייתא. אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מע"ש מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי באשר בארנו בהלכות שבת. אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותה אף בביתו של גוי ואף מסרה מע"ש ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה אף צורך אוכל נפש שמותר דוקא בדברים שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט, לפיכך לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביו"ט, שאם עשה את אלו מעיו"ט יש בכך הפסד או חסרון טעם וכן כל כיוצא בזה. אבל אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין ביו"ט, שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מעיו"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון טעם.
והרקדה שאמרנו שאסורה ביו"ט ה"מ פעם ראשונה, אבל לרקד פעם שנייה דילמא נפל בה צרור או קיסם, מותר ובלבד שישנה במקצת שלא יראה כמעשה חול. כדדרש רבה בר רב הונא ביצה [ד' כ"ט] הלכה שונין את הקמח ומסיק התם דצריך שינוי דדביתהו דרב אשי היתה שונה אגבא דפתורא ומדתנן בביצה [ד' י"ד] והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותרת על ידי שינוי אפי' בדבר שאינו מפיג טעמו ואיפשר לעשות מעי"ט ותניא בתוספת הפלפלין כתבלין שב"ה מתירין כדרכן אף במדוך של אבן והא דאמר בסוף שבת [ד' קמ"א] הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינ' שרי תרתי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי התם בשבת מיירי דבעי שינוי ולא כמו שפי' שם רבינו שלמה ור"ח והשאלתות דרב אחאי [בתו' שם] דבי"ט מיירי וליתא כדאיתא בתוספתא וגם שם [בפ' תולין דלעיל] היה לו לפרש בהדי' ביו"ט כיון דכולה מסכתא איירי בשבת והא דאסרינן בפ' שני דביצה [ד' כ"ג] לטחון פלפלין בריחים שלהן והן מולינייש בלע"ז כדמוכח התם שיש בו ג' כלי' ריחים שאני משום דמחזי בעובדא דחול עוד גרסינן בביצה [ד' י"ד] רב ששת שמע קול מכתשת ביו"ט אמר זה לא היו עושין בביתי ומקש' ושמא היו כותשין ע"י הטיה ומתרץ ששמע הקול צלול מפני שהיו כותשין כדרכן ומק' עוד ושמא תבלין היו כותשין שאין צריך הטייה ושינוי ומתרץ כי ידע שלא היו כותשין תבלין כי יש להם קול ניבוח משמע שכל מיני תבלין נדוכין כדרכן ודווקא במלח צריך הטייה.
ותניא בביצה [ד' כ"א] נפש יכול אפי' נפש בהמה ת"ל לכם לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי וכן הלכה שהרי בית הילל דורשין כן באותו פרק [בד' כ'] ואין הלכה כר' עקיבא שאומר דלבהמה מותר ולא ממעט מלכם אלא עכו"ם ועוד שסתם לנו מתניתין במס' חלה כר' יוסי הגלילי דתנן התם עיסת הכלבים כזמן שאין הרועים אוכלין ממנה אינ' נעשית ביו"ט והוי סתם משנ' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה כך פסק רב אלפס [בביצה] בתשובת הגאונים ומכשירי אוכל נפש שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב כגון סכין שנפגמה ביום טוב ושפוד שנרצם וגרופת תנור ביום טוב פלוגתא דר' יהודא ורבנן דתני' [בביצה ד' כ"ח] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודא אומר אף מכשירי אוכל נפש ואפי' ר' יהוד' לא שרי אלא במכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יום טוב דכתיב הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן [שם] הוא ולא מכשיריו כגון מכשירין שאיפשר לעשותן מעי"ט ודרשינן לכם לכל צרכיכם לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מעי"ט ופוסק [שם בד' כ"ה] הלכה כר' יהודא. אומר רבינו יצחק בר' שמו' דמכשירין דין הוא שיהו מותרין מן התורה בכל עניין אם לא מיעט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשו אתמול כאילו נעשו היום אבל אוכל נפש ודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול [בביצה ד' ג'] ולהכי גזרינן בפירות הנושרים גזירה שמא יתלוש ובמשקין שזבו גזירה שמא יסחוט מפני שתלישה וסחיטה אסורין מן התורה בדבר שאינו מתקלקל אם נעשה מאתמול שאם נאמר שתלישה וסחיטה עצמה אסורין מדרבנן גזירה יו"ט אטו שבת אם כן היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזיר' [ובפירו' רש"י שם תמצא הטעם בד' ב'] כתב בה"ג אע"ג דסתם לן תנא במתני' כרבנן במגילה [ד' ז'] אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד כיון דמותבי' ממתני' [דביצה ד' ל"ז ופרק כל הכלים ד' קכ"ד] פירות דרך ארובה בי"ט לאין בין י"ט לשבת ומתרץ רב פפא דההיא דאין בין יום טוב לשבת כבית שמאי וההיא דמשילין כב"ה ור' יהודא כב"ה וכן הלכה ומידי דלאו לצורך אוכל נפש לא מיבעי' במלאכה דאורייתא דאסור בי"ט אלא אפי' שבות דרבנן נמי אסור דתנן בביצה [ד' ל"ו] כל שחייבים עליו משום שבות משום רשות משום מצוה חייבין בי"ט, [ביצה ד' כ"ה] וסכין שנפגמה בי"ט אע"ג דהלכה כרבי יהודה דשרי אמרו חכמים הלכה ואין מורין כן דילמ' אתי לאיחלופי בסכין שנפגמה מערב י"ט, ר"י התיר בתשובה אחת ללבן בי"ט מחבת שקורין טרפ"א שאפו בו ביום פ"לדון ואחר הליבון אפו תחתיה מיד פשטי"דא של בשר דמשום תיקון כלי אין כאן איסור דנראה כמחממה לבשל תחתיה ומשום מכשיר' נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבשל דבלא כן צריך לצורך אוכל נפש [בביצה ד' כ"ו ובשבת ד' מ"ה] תניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות גרוגרות ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקים לא יאכל עד שיזמין ואפילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה בגרוגרות וצימוקים אוסר [היינו אליבא דרבי שמואל שם בשבת] ובירושלמי גרסינן [בשבת ד' ס"ב ובתוס' דפר' כירה מביאו שם] מאי שנא הני הואיל ומסריחות בינתים [בשבת דף י"ט] אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי לרדיא ותמרי דעיסקי באנו למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון דרבי יהוד' דאית ליה מוקצה אסר ור"ש שרי והלכה כר"ש [בשבת ד' קנ"ו] בבל איסורי מוקצה בר במוקצה מחמת איסור דדחייה בידים ואין חילוק בין שבת ליו"ט כדמותבינן בסוף שבת [ד' קנ"ו] דסתמא דתלמודא מקשה שם לרבי יוחנן שמדבר על שבת מסתם משנה די"ט משמ' דאין חילוק, ואע"ג דבמוקצה הלכה כר"ש דשרי בנולד אסור כגון מנא דמיתבא בי"ט דאסור לשורפו ולבשל בו דהוה ליה נולד דדרש רב בביצה [ד' ל"ג ובפרק נוטל ד' קמ"ג] אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד משום דקמתקנא מנא בי"ט ותיקון כלי בי"ט אסור ואוד שנשבר בי"ט אין מסיקין אותו ביו"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דהוה ליה נולד ואסור כל זאת השיטה פי' בה"ג דרב יהודאי גאון אמנם לא היו צריכות לפרש טעם אוד משום תיקון כלי אלא משום מוקצה כגון בעצים רטובים שאינן ראויי' להסקה דבהדיא סובר רבא בפרק נוטל [ד' קמ"ג] כר' יהודה במוקצה ואין כן הלכה ורבי' שלמה ורבינו תם [בתו' שם] מסכימים לזה ועוד מביא רבינו תם ראיה דנולד אסור מדקאמר סתם תלמודא דסוף פרק נוטל [שם] הני גרעיני תמרי פרסייתא אסור לטלטלינהו וכי תימא היינו משום דאפילו לבהמה לא חזו לא היא כדמוכח בשבת [ד' כ"ט] והא דפריך בסוף כירה [ד' מ"ה] על ר' יוחנן מדרב נחמן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד לא קיימי לן הכי בביצה [ד' ב'] דאמרינן דר' סתם לן כרבי יהודה בי"ט במוקצה כדי שלא יזלזלו בי"ט ע"י שהותרה להם מלאכת אוכל נפש אין כן הלכה ועוד יש לפרש דלא סתם לנו כמותו אלא בנולד [היינו מתני' דפ' המביא ד' ל"א] וקורה שנשברה הוי נולד כמו שברי כלים וכן כתב רבינו משה בהל' יום טוב שיש בה איסור נולד אבל מה שאין מבקעין עצים מן הקורה זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו ר"ש מודה דהיינו ארזי דשבת [ד' קנ"ז] ורבי' משה בר מיימון תפש שיטתו כרב נחמן דביצה [ד' ב'] דקאמר דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש אבל גבי י"ט סתם לן כר' יהודא ואומר רבינו שלמה ורבינו יעקב שרב נחמן דחק עצמו לפי שיטתו ואין צ"ל כן לשאר האמוראים לרב יוסף ולרבה ולרב יצחק [שם בד' ב'] ובפרק המביא [ד' ל"ג] גרסינן והילכתא ענף חד כגון קוץ יבישא שרי לצלות בו רטיבא אסור ופירש שם רבי' שלמה דהך הילכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אבל אנן כר"ש סבירא לן וכלהו שרו וכענין זה נאמר [שם בר' ל"ג] גבי אין סומכין את הקדירה בבקעת וזהו דוחק שיפסוק התלמוד דלא כהילכתא ופירש רבי' יעקב [עיין באשירי פרק המביא וגם בתו' תמצא קצת שם בד' ל"ג] דהך דהמביא דאין סומכין לאו משום מוקצה אלא משום דגזרינן י"ט אטו שבת כדמסיק בפרק כל הכלים ומסיק התם דמתני' דהכא בית שמאי היא אבל בית הלל שרו והא דאסר הכא ברטיבא לאו משום דאית ליה כבית שמאי דאמרו לא נתנו עצים אלא להסקה משום גזירה יו"ט אטו שבת אלא אליב' דב"ה פוסק והיכא דחזו להסקה שרו ב"ה לכל דבר לסמוך הקדירה וכיוצא בו אבל רטיבא דלא חזי להסקה אסרי' לכל דבר אף לעשות ממנו שפוד לצלות בו וביצה שנולדה בי"ט לא מבעיא באכילה דאסורה אלא אפי' לטלטל אסורה דת"ר אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה בי"ט אין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי כו' אבל כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר וספקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו כולן ודבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והיכא דאיקלע יו"ט בא' בשבת, ואיתיילידא בשבתא אסור למיכל בי"ט דאתמר שבת וי"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ותרווייהו סבירא להו דשבת וי"ט שתי קדושות הן מיהו רב אית ליה הכנה דרבה ור"י ל"ל הכנה דרבה דאמר רבה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו ואין צ"ל הכנה דבידים שהרי כבר כתוב את אשר תאפו אפו אלא בכל הכנות מדבר ללמדינו שחול מכין לשכת וחול מכין לי"ט שהרי הששי משמ' שמבורר שהוא חול ואין י"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט לפיכך ביצ' שנולדה ביו"ט אחר השבת אסור' אע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה מפני שמאתמול נגמרת הביצה נמצא שבת מכין אותה ליו"ט ואסרוה בכל יו"ט גזירה משום יו"ט אחר השבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת גזירה משום שבת אחד יו"ט והשוחט את התרנגולת ביו"ט ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות שאין זה מצוי תמיד ודבר שאינה מצוי אלא במקרה לא גזרו ושני ימים טובים של ראש השנה נולדה בזה אסורה בזה דאיתמר שני ימים טובים של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולד' בזה אסורה בזה ושני ימים טובים של גליות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ושמואל אמר נולדה בזה אסורה בזה ואמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא ולגבי מת אפי' ב' ימים של ר"ה יתעסקו בו ישראל בי"ט שני דאמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממים בי"ט שני יתעסקו בו ישראל ואפי' ב' ימים טובים של ר"ה משא"כ בביצה ואמר רבי אשי אפי' לא אישתהי המת ואין לחוש כ"כ שיסרי' וגרסי' בשב' [קל"ט] שלחו להו לבני בשכר לפי שלא היו בני תורה מת לא יתעסקו בו לא יהודאין ולא ארמאין לא בי"ט ראשון ולא ביו"ט שני ועוד מסיק רבינא [שם] האידנא דאיכא חברי חיישינן פירוש שכופין את הישראלים לעשות מלאכתן לא יתעסקו בו ישראל בי"ט שני וכן הורה ר"ת עכשיו כדברי רבינא מפני השלום ור"י בן אחותו אומר כי אין לאסור עתה מטעם זה מאחר שאין מצוי בינינו שיכופו ישר' למלאכה ומטעם זה אין אנו נוהגין איסור בגילוי מפני שאין נחשים מצויין בינינו עכשיו וגם מההיא דבני בשכר אין ראייה שהרי [בע"ז נ"ט] גבי ר' חייא בר' אבא דאיקלע לגבלא אסר להו תורמוס דשלקי עכו"ם לפי שאינן בני תורה ואנו נוהגין להתיר בכל הנאכל כמו שהוא חי וכל שאינו עולה על שולחן מלכים מחמרינן מטעם לפי שאינן בני תורה וכן פוסק גם ר"ת וגם כתב מו' כי מעשה בא לפני זקני הרב ר' יהודה והרב ר' יוסף אחיו והתירו ותמה ר"ת היאך התירו אמר בפרק קמא דביצה דאפי' בדק בקינו של תרנגולת מערב יו"ט ולא מצא בה ביצים ולמחר קודם עלות השחר השכים ומצא בה ביצים מותרות אם יש זכר עד ששח בתים דכל שתשמישו ביום נולד ביום וא"כ ודאי יצתה מאתמול רובה וחזרה לכך אומר רבי יוחנן [שם] שמותר לאוכלה ביו"ט אבל אם אין זכר וספנא מארעא פעמים יולדת בלילה ולא נתירנה מספק מטעם שאמרנו שמא יצתה רובה שזהו דבר שאינו מצוי אבל אם לא בדק מותרות כי שמא מאתמול נולדו שכן רוב תרנגולות יולדת ביום תניא אפרוח שנולד ביו"ט אסור משום מוקצה רבי אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור מפני שלא נתפתחו עיניו כדאמרינן באלו טריפות [דף ס"ד] ובביצה, [שם בדף ו'] ועגל שנולד בי"ט מותר לשוחטו ביו"ט מפני שמוכן אגב אמו שאילו שחט את אמו היה זה שבמעיה מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד ובשבת [ד' קל"ו] מעמיד בשכלו לו חדשיו בודאי שיצא מכלל נפל וקאמר התם רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע איקלעו לבי רב אידי בר אבין עבד להו עגלא תילתא ביומא שביעאה פירוש הכינו לצרכיהם עגל שמן ביום השביעי שנולד אמרו ליה אי אחריתי ליה עד לאורתא אכליה מיניה השתא לא אכליה מיניה פירוש אם המתנתם עד הלילה היינו אוכלין ממנו דתניא [שם בד' קל"ה] כל ששהא שמנה ימים בבהמה אין נפל, העושה אבות מלאכו' הרבה ביו"ט בהתראה כגון שזרע ובנה וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכו' ליו"ט כדאיתא במכות [בד' כ"א] כל מלאכ' שחייבין עלי' בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילת יו"ט לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרו לצורך אכילה ביו"ט הותרו שלא לצורך אכילה ובלבד שיהא צורך יו"ט קצת מדקאמר התם [בביצה ד' י"ב] אלא מעתה הוציא אבנים לבית הלל הכי נמי דלא מיחייב [כן המסקנא בפ' יו"ט דף ב"ב ועיין באשירי] אבל הכיבוי לא הותר בי"ט ובירושלמי דביצ' [פ"ה הלכה ב'] קאמר מהו להדליק נר של בטלה בי"ט חזקיה אמר אסור ומסיק אמר ר' אבונא תמן תני בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין ר' נחום אחוה דרבי אילא בעי קמי דרבי יוחנן אמר ליה לא תאסור ולא תשרי [פ' אלו עוברין ד' מ"ו] אין אופין ואין מבשלין בי"ט מה שיאכל בחול דלא הותרו מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בי"ט עשה כדי לאכול בי"ט והותיר מותה לאכול המותר' בחול ובלבד שלא יערים [פ' י"ט ד' י"ז] ואם הערים אסור מפני שהחמירו במערים יותר מבמזיד והטעם מפרש לקמן בדיני עירובי תבשילין, שנינו בשבת [ד' כ"ה] מי שהיתה לו בהמה מסוכנת בי"ט לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיוכל לאכול כזית ממנה צלי מבעוד יום כדי שלא ישחוט בי"ט מה שיאכל בחול וכן כל כיוצא בזה [פ' י"ט ד' י"ז] ממלא את הקדירה בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת וממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד וממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינה צריכה אלא לככר אחת שבזמן שהפת מרובה היא נאפת יפה [בפ"ק ד' י"א] ומולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ואומר התם רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא ויש חילוק בהערמות שיש אסורה ויש מותרת שלא יבא להמנע משמחת י"ט [בפ' י"ט ד' כ"א] המבשל ביו"ט לעכו"ם ולבהמה או להניח לחול קי"ל ברבה בפסחים [ד' מ"ו] דאמר אינו לוקה דמיתוקמא מילתיה כרבי אליעזר [בד' מ"ה] ופסקינן הילכתא כוותיה והטעם הוא הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה, רחיצה סיכה הרי הן כאכילה ושתייה ועושין אותה בי"ט שנא' אך אשר יאכל לכל נפש לכל צורך הגוף [היינו כב"ה בפ' י"ט ד' כ"א] לפיכך מחממין חמין בי"ט ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו משום גזירת מרחץ וחמין שהוחמו מערב יו"ט פסק הגאון [באלפסי פ' י"ט וכן תמצא באשירי ד' מ"ח ע"א] שרוחץ בהן כל גופו בי"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד יש דברים אסורין בי"ט ומותרין בשבת כגון הא דאמרינן [בפ' י"ט ד' כ"א] ואין מזמנים עכו"ם בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אם בא מאליו אוכל עמהם במה שכבר הכינו וכגון הא דאמרן בשבת [ד' כ"ה] מניחין נר על גבי אילן בשבת אבל לא בי"ט כיון דשרי לטלטלו לא בדיל מיניה ואתי לאשתמושי במחובר, שנינו בביצה [ד' כ"ג ] ביברין של חיה ועוף ודגים אין צדין מהם בי"ט בכל שמחוסר צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודינו ואין נותנין לפניהם מזונות והיכא דאיכא מצודה של חיה ועופות ודגים דמיתצדו בי"ט אסור למיכל מהן דתנן [שם בד' כ"ד] מצודות של חיות ועופות ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן אא"כ יודע שניצודו מערב י"ט ואפי' ספק אסור דאמרינן [שם] ספק רבן גמליאל מתיר ורבי יהושע אוסר ואמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבן גמליאל [שם] ודין עכו"ם שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור, ולערב י"ט שני אסורין בכדי שיעשו כדברי הלכות גדולות [בפרש"י ותו' שם] דרב יהודאי גאון, ובהלכות שבת הארכתי בדבר זה גרסינן בעירובין [ד' ה'] ההוא לפתא דאתא למחוזא חזי רבא דכמישא והתיר לקנות ממנ' שודאי נעקר' מאתמול מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כל שכן האי אדעתא דגוים אתי כיון דחזא דמפשן ומייתי אסר להו אמר רבא עצים שנשרו מן הדקל בי"ט לתוך התנור מרבה עליהם עצים מובנים ומסיקן שבטלים ברוב דאיסור נולד דרבנן ובדרבנן מבטלין איסור לכתחילה כדמסקינן בביצה [ד' ד' ושם כל הסוגי' ועיין גם בתו' שם] ואע"ג דקי"ל כרב אשי דאמר דבר שיש לו מתירין אף בדרבנן לא בטיל הני מילי היכא דאיכא לאיסור בעינן אבל הכא מיקלא קלי לאיסור, [בפ' המביא ד' ל"א] אין מבקעין עצים מסדרי הקורות מפני שהן מוקצין מחמת חסרון כיס דאפי' ר"ש מודה ולא מן הקורה שנשברה בי"ט מפני שהוא נולד, [בשבת ד' כ"ט] אכל אגוזים ותמרים ביו"ט אין מסיקין בקליפיהן מפני שהן נולד מסקינן בביצה [ד' ה'] המכניס עפר מערב י"ט אם ייחד לו קרן זוית הרי זה מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו וכן אפר שהוסק בי"ט כל זמן שהוא חם כדי לצלות בו ביצה מותר לטלטלו דעדיין הם הוא ואם לאו אסור לטלטלו מפני שהוא נולד ובירושלמי אמר [בפ"ק ובתו' שם מביאו בד"ה אמר ועיין גם באשירי] באפר שהוסק בי"ט אסור בד"א בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט מלבטל מצות כסוי, [שם בד' ח'] מי שהיה לו אפר מוכן או אפר שמותר לטלטלו הרי זה שוחט בהמה חיה ועוף ומכסה ואם אין לו עפר מוכן ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכס' דמן עד הערב ולפי הירושלמי יש לו תקנה כדפי' וגם מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באין מוכן כדאמרינן [במשנה שם בד' ב' ועיין בגמ' בד' ו'] ומודין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועוד כתב בשם ר"ת כשאומר שם [בד' ט' וכל הסוגי' בתו' שם בד"ה אמר] מוחלפת השיטה שזו היא ההיא דשוחט ומתירין ב"ה לחפור בדקר לכתחילה ואין צריך עפר מוכן לכסוי כלל כ"א לשאר צרכין וכן היה זכור רבי' תם שלא היו רגילין מקודם להכין שום עפר לשחוט, מסקינן בבכורות [ד' כ"ד] שהשוחט בהמה ביו"ט מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזהו דרכו בחול ונמצא תולש בי"ט.
מסקינן בביצה [ד' י"א] המפשיט עור הבהמה בי"ט לא ימלחנו שזהו עיבוד ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אכילה אבל נותנו לפני בית הדריסה כדי שידרסו עליו ולא יפסיד ולא התירו דבר זה אלא מפני שמחת יו"ט כדי שלא ימנע מלשחוט, ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור ומערימין בדבר כיצד מולח מעט בשר כאן ומעט כאן עד שימלח כולו בד"א במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדירה אסור למלוח על גבי העור [שם] וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן על גבי יתידות מפני שאינן ראויים לאכילה, ת"ר [בביצה ד' ל"ד] מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהבין אותם באור אבל אין טופלים אותם בסיד ובחרסית ולא באדמה, [שם] ואין גוזזין את הירק בתספורת שלו אבל מתקנין את האוכל שיש בה קוצין כגון קונדס ועכביות בתספורת תני בב"ר דרב אושעיא [פ"כ] קוץ זה הקונדס דרדר אלו העכביות.
בפסחים [ד' ל"ז ובפ' י"ט ד' כ"ב] מתירים בית הילל ללוש פת עבה בי"ט ואומר שם מאי פת עבה פת מרובה ומוכיח בירו' [בפ' י"ט ובתו' מביאו שם בד' כ"ב] שרוצה לומר רקיקין דקין שמפרש שם שמותר שמתוך שאתה מייגעו אינו אופה אלא כדי צורכו פירוש שיש לו טורח ברקיקים יותר [בפ"ק ד' ט'] הלש עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלה בי"ט ואם לשה בי"ט מפריש ממנה חלה היתה העיסה טמאה או שנטמאה החלה לא יאפה את החלה שאין אופין ומבשלין בי"ט אלא לאכול וזו לשריפה עומדת וכן אין שורפין אותה ביו"ט שאין שורפים קדשים שנטמאו ביו"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, בפ' אלו עוברין [ד' מ"ו] מפרש כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ פסקינן שם [בד' מ"ה] הלכה כר' אליעזר שאומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולא יפריש את החלה בצק אלא יאפה כל העיסה טמאה ואח"כ יפריש את החלה לחם ואומר שם רבינו יעקב [בתו' שם בד"ה תטיל] שאם אירע שקרא לה שם הכל מודים שיעשה כבן בתירא שאומר שם שתטיל העיסה במים צוננין שלא תחמיץ ורבינו יעקב ורבינו יצחק מפרשים [ג"כ בתו' שם בד"ה עד שתאפה] כי בכל ימים טובים קורא שם חלה בחלה דידן שהיא חלת חוץ לארץ ואופה אח"כ דאמר שמואל בבכורות [ד' כ"ז] אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו הילכך אפייה לצורך היא אם יש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי או אפי' גדול שטבל לקריו או לבטלה ברוב חולין ואוכלה אף בימי טומאתו [ומותר לטלטל אף לזר] ובמקום שאין שם כהן בעיר אופ' תחילה וקורא שם ומותר לטלטלה כמו שמטלטלים את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אפי' לאדם שאין לו עורבים כיון שהלוף ראוי לאדם אחר שיש לו עורבים וכמו זר שמותר לטלטל תרומה טהורה כדאי' בשבת [ד' קכ"ו] ומסתמא בכל מקום אפי' אין שם כהן וכן בלא זה כיון דמותר לטלטל' בשע' קריאת השם מותר לטלטלה אח"כ קודם שיניחנה לארץ כמו צריך למקומו דשרי בשבת [ד' קכ"ד] למ"ד אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, בביצה [ד' ל"ד] מסקינן אין אופין בפורני חדשה גזירה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת י"ט וגרסינן בירו' [דמ"ק] רבי יודא בר' ישמעאל הורה מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה קדירה בי"ט, [עיין בהגמ"יי הלי"ט] ויש רוצים ללמוד מכאן שאסור לבשל בקדירה חדשה בי"ט בתחילה וצריך ליתנה על האש מעי"ט אבל יש לחלק בין קדירות שלנו לכירה, תני ר' חייא ברבי יוסי בביצה [ד' ל"ב] אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין את האפר ואם אי איפשר לאפות בו או לצלות בו אא"כ גרפו מותר וסותמין פי התנור בטיט או ברפש שבסביבות הנהר והוא שרככו מאמש אבל לגבל טיט בי"ט אסור אמר רבינא ודשן מותר פי' לגבל בי"ט לסתום פי התנור לפי שאינו בר גבול כך פי' רש"י שם ור"מ בהלכות י"ט וקשה לרבי' יעקב דבשבת [ד' קנ"ה] ושם [ד' י"ח] מוכיח שראוי לחייבו יותר במידי דלאו בר גיבול דנתינת מים זהו גיבולו טפי מבמידי דבר גיבול הוא ומפרש רבינו יעקב דקאי רבינא אמתני' [דביצה ד' ל"ב] דאין גורפין תנור וכירים דמתקן מנא כרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש אבל מכבשין כלומר משכיבין העפר והאפר שיהא חלק דלא חשיב תיקון ואתא רבינא לאשמעינן דשרי דדשן לגרוף אפי' באיפשר לתקן מעי"ט עכ"ל, [בשבת ד' קל"ד] אין עושין גבינה ביו"ט שאם גבן מעי"ט אין בזה חסרון טעם [בביצה ד' י"ד] אין כותשין את הריפות במכתשת גדול' אבל כותשין במכתשת קטנה שהוא שינוי לה ובארץ ישראל אפי' בקטנה אסור שהתבואה שלהם טובה היא ואם כותשין אותה מעי"ט אין בכך הפסד.
בפרק [המביא ד' ל"ג] אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות שלא הותר בי"ט להבעיר אל' מאש מצויה, אין מסלקין פי הנר למעלה כדי שתכב' ואין מסירין את השמן ממנה דגרסינן בי"ט [ד' כ"ב] מעשה בעולא שבא ללון בי"ט בבית רב יהודא ובא שמש של עולא וזקף הנר לגרום הכיבוי ע"י שיסתלק השמן לאחריו ולא ימשך אל הפתילה והקשה ר"י לעולא מדתניא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר ומסתפק ממנ' חייב משום מכבה לר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וא"כ לר"ש פטור אבל אסור כמו שמוכיח בשבת [דף ל'] גבי מכבה מפני החולה הא למדת שאסור לגרום הכיבוי והשיבו עולא שהדין עמו ושלא מדעתו עשה השמש כן, [בביצה ד' ל"ב] ואין חותך ראש הפתילה בכלי אלא נופץ את ראשה בידו, אגודה של עצים שהדליקה במדורה העץ שלא אחז בו האש מותר לשומטו ואינו דומה למסיר שמן מן הנר כך פירש רב אלפ' [בפ' י"ט] הא דאמר קנבא שרי בי"ט [ד' כ"ב] ורבי' שלמה פירש קנבא למחוט ראש הפתילה שנעשית פיחם ואין נרא' דהא בביצה [ד' ל"ב] אומרה בלשון אחר אמר רב מוחטין את הפתילה ביו"ט עוד בפ' י"ט [ד' כ"ב] אין מכבין את הדליקה כדי להציל ממון בי"ט כדרך שאין מכבין בשבת אלא מניחה ויוצא ואין מכבין את דבקעת אפי' כדי שלא תתעשן הבית כרבנן שכל האמוראים סוברין כן בי"ט [ד' כ"ב] אע"ג דבביצה [ד' כ"ה] פסקינן כר' יהוד' במכשירין מ"מ בדבר שאינו צורך אוכל נפש החמירו ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה [בפ' י"ט ד' כ"ב] אלא כופה עלי' כלי או מחיצה עושה בינו לבין הנר או מוציאו לבית אחר ואם אינו יכול לעשות א' מכל אלו ה"ז אסור לכבות ואסור לשמש עד שתכבה מאליה [ממשמעות הגמ' דשבת ד' ס"ה] מותר לטלטל את הנר בעוד שהוא דולק ואין גוזרין שמא יכבה.
בשבת [ד' ל"ד] אמרינן אין נופחין במפוח בי"ט כדי שלא יעשה כדרך שהאומנים עושין אבל נופחים בשפופרת כתב רבינו שמשון ובמפוחים קטנים שלנו מותר הרגילין לבעלי בתים בלבד ולא לאומנים לא למלאכת נפחים ולא לצורפי זהב וכסף ומ"מ אין להקל מדלא שרי אלא בשפופרת והיינו שפופרת של קנה ארוך נקובה מעבר אל עבר ראשה אחת בפיו וראשה אחת מקרב אצל האש ונופח, עוד מביא בביצה [ד' ל"ב] אין עושין פיחמין ואין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה ולא חותכין אותה לשנים בכלי אבל ממעכה ביד ושורה אותה בשמן ומניחין אותה בין שתי נרות ומדליק באמצע ונמצא הפתילה נחלקת בפי שתי נרות.
אמרי' בביצה [ד' כ"ה] אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה על גבי עץ או על חרש או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדד' במשחזת בד"א כשיכול לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינו יכול לחתוך כלל אין משחיזין אותה אפי' על גבי העץ שמא יבא לשחזה במשחזת ומפני זה אסרו לראות סכין לעם הארץ ביו"ט שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה את הסכין לעצמו ה"ז משאיל' לעם הארץ אבל רבינו שלמה פירש בביצה [שם] שאסרו להראות את הסכין לחכם מפני שנראה כמעשה חול בפרהסיא כסחורה מכירת בשר דחכם רואה לעצמו שאין בזה כל כך פרהסיא, אמרי' בביצ' [ד' ל"א] אין מבקעין עצים בי"ט לא בקורדום ולא במגל ולא במגירה אלא כקופיץ ובצד החד שלו אבל לא בצד הרחב מפני שהוא כקורדום ולמה אסרו בקורדום וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עוש' בחול שהרי איפשר היה לו לבקע עצים מעי"ט [מיימו' פ"ד דהלכות י"ט] ולא רצו לאסור הביקוע לגמרי מפני שאיפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע כשינוי וכל הדברים הדומין לזה מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו בהם מה שאסרו.
אמרי' בביצה [ד' י"א] לבית הילל שמסלקין תריסי החניות ומסירין אותן בי"ט כדי שיוציא תבלין מה שצריך להם מן החנות ולא ימנע משמחת י"ט בד"א כשיש להם ציר באמצע אבל יש להם ציר מן הצד אסור גזירה שמא יתקע ושאין להם ציר כל עיקר אפי' בבית מותר להחזיר. שנינו בשבת [ד' קכ"ה] אין מיילדין את הבהמה בי"ט אבל מסעדין כיצד אוחז בוולד שלא תפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו.
דברים רבים גזרו [בביצה ד' נ"ז] בי"ט משום גזירת מקח וממכר כיצד אין פוסקין דמים לכתחילה על הבהמה בי"ט אלא מביא שני בהמות שוות זו לזו ושוחטין אחת מהן ומחלקין ביניהם ולמחר יודעים כמה דמי השנייה וכל אחד וא' נותן דמי חלקו וכשהם מחלקים ביניהם לא יאמר זה אני בסלע ואתה בשנים שאין מזכירין שום דמים אלא זה נוטל שליש וזה נוטל רביע וכשהן מחלקין לא ישקלו במאזנים [שם בד' כ"ה] שאין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אפי' ליתן בו בשר לשמרו מן העכברים אסור אם היו המאזנים תלויין מפני שנראה כשוקל בכף מאזנים וטבח אומן אסור לשקול בידו ואסור לשקול בכלי מלא מים ואין מטילין גורל על המנות, לא יאמר אדם לטבח תן לי בדינר בשר אלא תן לי חלק אחד ולמחר עושין חשבון על שויו וכן לא יקח מבעלי החנות במדה ובמשקל אלא כיצד הוא עושה אומר לחנווני מלא לי כלי זה ולמחר נותן לו שויו ואפי' המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכור לו שם מדה כך מסיק רבא אליבא דרבנן לר' יהודא וכן הלכה. גרסי' בב"מ [שם ד' כ"ט] אמר שמואל בני חבור' המקפידין זה על זה עוברים בשבת ובי"ט משום מדה משקל ומניין ומשום לוין ופורעים בי"ט כדתנן בשבת [ד' קמ"ה] לא יאמר הלויני גזירה שמא יכתוב דרש רבנא עוקבא בביצה [ד' כ"ט] לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל משער ונותן לה אבל נחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו כדי שלא יקדיח תבשילו אמר רב [שם] אשה מודדת קמח ונותנת לתוך עיסתה כדי שתיטול מעיסתה חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי שמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן דאסור וכן פוסק רבי' משה [בפ"ד ובהג"ה שם] אע"פ דבשאר מקומות הלכה כרב באיסורי וכן פסק בתשובת הגאונים בשם ישיבה דפומבדיתא דאסור מפני שיכול למדוד מעי"ט ולא צורך קדירה הוא דנימא שמא יפחות טעמו או יקדיח תבשילו אבל שדרו ממסיבתא דסורא דהלכה כרב דשרי חדא דהלכה כרב באיסורי ועוד דתנא דבי שמואל כוותי. ת"ר בסוף ביצה [ד' כ"ט] הולך אדם אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים וכ' אגוזים שכן דרך בעל הבית להיות מונח בתוך ביתו עשרה אפרסקין וי' רימונים ובלבד שלא יאמר לו סכום מדה ר"ש בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח פי' רבי' שלמה [שם] סכום מדה קב או קביים סכום מקח דמים ורבי' חננאל [בתו' שם] גורס סכום מנין בדברי ת"ק ולא גרסינן סכום מדה וכן גרסינן בתוספתא דביצה והלכות גדולות שלא יאמר כך וכך אגוזים נטלת קח עדיין כך וכך כדי שיהו מאה או מאתים בין הכל ורשב"א מתיר אע"פ שמזכיר סכום מניין מאחר שאין מזכיר סכום מקח שלא יאמר תן לי כך וכך להשלים הדינר.
גרסינן בירושלמי [דביצה] תני שאסור להוציא המפתח ובית הילל מתירין אמר רב הושעיא בר יצחק הדא דאת אמר במפתח של אוכלים אבל במפתח של כלים לא אע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפי' שלא לצורך אוכל נפש רק שיהא צורך י"ט קצת לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול אבל צריך לשנות ואם אי אפשר לשנות מותר כדתנן בריש פר' המביא [ד' כ"ט] המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתיפו אע"ג דמסקי' בפרק מפנין [ד' קכ"ז] דמיעוט בהילוכא עדיף הני מילי היכא דלא הוי כעין חול כגון באותו בית מזוית לזית אבל היכא דמיחזי כעובדא דחול מוטב שיביא על כתיפו אע"פ שמרבה בהילוך כדתנן נמי לעיל [בפ' אין צדין ד' כ"ה] דאין מביאה במוט ובמוטה אלא בידו איברים איברים אע"פ שמרבה בהילוך [ר"פ המביא ד' כ"ט] המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא מוליכה בידו וכן משאות שדרך לישא אותם במוט ישא אותם על גבו מאחוריו ושדרכו לישא אותם מאחוריו ישא אותן על כתיפו ושדרכן לישא בכתף ישא אותם בידו לפניו או יפרוס עליהם בגד [שם ד' ל'] וכן כל כיוצא בזה משינוי המשא ואפילו משנה להחמיר וכן פירש רש"י שם [בד' ל'] גבי דדרו באגדא לדרו באכפא דדרו וכו' והוא כעניין שאמרנו ואפילו אינו להקל מ"מ אין לחוש מאחר שמשנה ממעשה חול ואם אי איפשר לשנות נושא ומביא כדרכו בד"א בנושא על האדם אבל נושא על הבהמ' לא יביא כלל שלא יעש' כדרך שעוש' בחול אין מנהיגין את הבהמה במקל, [פרק אין צדין ד' כ"ה] ואין הסומ' יוצא במקלו אע"ג דפי' בהילכות שבת במלאכת הוצא' שהקיטע יוצא בסמוכות שלו והם כמקלו לא דמי לסומא דלא עביד אלא לתרוצי סוגי' בביצה [ד' כ"ה] שחט בהמה בשד' לא יביאנה לעיר במוט ובמוטה אלא מביאה אברים אברים. מסקינן בביצה [ד' י"ד וט"ו] כל דבר שניאותין בו בחול אע"פ שאין ניאותין בו בי"ט כגון תפילין מותר לשלחו לחבירו בי"ט ואין צריך לומר דבר שניאותים בו בי"ט וכל דבר שאין ניאותין בו בחול עד שיעשה בו מעשה כגון חטין וכל מיני תבואה שצריכין טחינה אין משלחין אותו בי"ט מפני שאסור לטחון בי"ט אבל משלחים בהמה וחיה ועוף אפי' חיים שמותר לשחוט בי"ט וכן כל כיוצא בזה כל דבר שמותר לשלחו בי"ט כשישלחנו לחבירו לתשורה לא ישלחנו בשורה [בד' י"ד] ואין שור' פחות' משלשה בני אדם כיצד הרי ששולה לחבירו יינות או בהמות ביד שלשה וארבעה בני אדם כאחד בזא"ז וכולן הולכין בשור' אחת הרי זה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלח שלשה מינין ביד ג' בני אדם כאחד ה"ז מותר שנשאר שם [בד' י"ד] בתיקו וספיק' בדברי סופרים להקל.
שמעינן בביצה [ד' כ"ב] מדברי אמימר שמותר לכחול העין שאין בו סכנה בי"ט שני של גליות, [בפ"ב ד' ט"ו] י"ט שהל להיות בע"ש אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים הוא כדי שלא יבא לבשל מעי"ט לחול שק"ו הוא לשבת אינו מבשל לחול לא כל שכן לפיכך אם עשה תבשיל מערב י"ט שהוא סומך עליו ואופה מי"ט לשבת הרי זה מותר ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין זה דברי רבי' משה [פ"ו מהל' י"ט] אבל בל רבותינו שבצרפת שוים דאע"ג דהכנה מן התורה לרבה אפילו מי"ט לשבת וכוותיה ק"ל אע"פ כן מועיל עירובי תבשיל דרבה לטעמיה דאמר בפרק אלו עוברין [ד' מ"ו] גבי אופה מי"ט לחול דליכא איסורא דאורייתא הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה ומיתוקמא שם [בד' מ"ה] מילתא דרבה כר' אלעזר ופוסק שם כמותו [בתו' שם בד"ה רבה ד' מ"ו] ואיסור הכנה דאורייתא משכחת לה כגון סמוך לחשיכה שאין שהות לאורחין לאוכלו מבעוד יום עוד לשון אחר פי' רבינו יצחק בר' אשר כי בזה תלוי איסור הכנה כשהוא מכין דבר שאינו ראוי היום ליהנות בו כגון קניית שביתה שהוא צורך מחר וכגון ביצה שנגמרה היום שלידתה למחר ומה שאומר שם רב אשי [בפ' י"ט ד' ט"ו] הטעם כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול על טעם העירוב עומד שלכך נתקן שיאמרו שאפילו מי"ט לשבת אין אופין אלא אם כן התחיל קודם י"ט שאין אלא כגומר בי"ט ק"ו שאין אופין מי"ט לחול וכן פירש שם רש"י פסק בהלכות גדולות וכן פסק רבינו יעקב [כל הסוגי' בתו' פ"ב דע"ז בד"ה והשלקות ד' ל"ו ובתו' פרק י"ט בד"ה אמר רבא ד' י"ז] והרב רבי' שמעון מפלא"ייד' דעירובי תבשיל צריכין פת ותבשיל והא דאמר אביי בפרק י"ט [ד' י"ו] לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא הני מילי לבשל אבל לאפות בעי פת וכן הא דאמר רבא התם [בד' י"ז] הלכה כתנא דידן אליבא דבית הילל דאמר תבשיל אחד התם נמי כשאין צריך לאפיית פת דכולהו אית להו דרשה דרבי אלעזר דאמר [בד' ט"ו] אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואומר רבינו יצחק [גם כן בתו' שם] דלאו דברי הכל היא דתניא בתוספתא [פ"ב דביצה] העושה תבשיל מערב י"ט אופה ומבשל עליו לשבת ומטמינין עליו את החמין עוד תניא התם [בתוספתא דלעיל] רשאין בני מבוי לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו ורשאין לעשות שיתוף למבוי ובהדיא פליגי ר' אליעזר ור' יהושע בירושלמי [ריש פרק י"ט ובאשרי מביא כל הסוגיא שם] ר' אליעזר גרסינן ולא ר' אלעזר דר' אליעזר בר פלוגתיה דר' יהושע וק"ל כר' יהושע דרבי אליעזר שמותי הוא ומה שלא חש התלמוד להביא בפרק י"ט [בד' ט"ו] דברי רבי יהושע לאו משום דלא יהא הלכה כמותו אלא דר' אליעזר מייתי משום דמקרא הוא דורש ותלמודא מהדר ואזיל מנא הני מילי, וזה לשון הירושלמי [דלעיל] רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל מה טעם אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל ואשר תאפו אפו דריש ליה רבי יהושע במכילתיה [בשלח בפרשת המן פרשה ה'] הרוצה אפוי הי' מתאפה לו והרוצה בישול היה מתבשל לו כלומר מעשה ניסים היו נעשים במן ומילתיה דר' אליעזר נמי איתא התם וגם רש"י פסק בשם רבינו יצחק בר יהודא דסגי בתבשיל אחד וכתב ר"י [ג"כ בתו' דלעיל] אע"פ כן בעבור המנהג ובעבור לצאת ידי כל רבותינו נוהג אני לערב גם בפת [מימונ' פר' ו' די"ט] ולמה נקרא שמו עירוב שכשם שעושים העירוב בחצרות ובמבואות ערב שבת משום היכר כדי שלא יעלה על דעתו שמותר להוציא מרשות לרשות כך זה התבשיל משום היכר וזכרון שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות בי"ט מה שאינו נאכל בו ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין אע"פ שעירובי תחומין בעינן שתי סעודות לכל אחד ובעירובי חצירות פת שלימה ובשיתופי מבואות כגרוגרת לכל אחד ואחד בעירובי תבשיל הקלו שיעורו בכזית בין לאחד בין למאה ואף בסופו הואיל וצורך אכילה הוא צריך שיעור זה כדמסקינן התם [בפי"ט ד' י"ו] מה שאין כן בשאר עירובין ששיריהן בכל שהו ותנן [בד' ט"ו] אכלו אושאכד לא יבשל עליו לכתחילה אמר אביי [בד' י"ז] נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו או שאבד הרי זה גומר המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה בעירובי שבת אינו זוכה בזה ואין צריך להודיע לאלו שזכה להם מערב י"ט דהא שמואל מערב אכולה נהרדעא אבל הן צריכין בי"ט לידע שכבר זיכה להן ככר אחד ועירב להם ואחר כך יסמכו עליו ויאפו ויבשלו עליו אע"פ שלא ידעו אלא בי"ט הרי אלו מותרין דמכריז רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך על שלנו עד תחום שבת המניח עירובי תבשילין חייב לברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות עירוב ואומר בעירוב זה יותר לי ולכל בני העיר לאפות ולבשל מי"ט של מחר לשבת אמנם נהגו העולם בשעה שמניחין עירובי תבשילין לומר לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק דבהדיא מזכיר בפרק י"ט [ד' כ"ב] אימור הטמנה והדלקת הנר למי שלא הניח עירובי תבשילין וכן משמע בתוספתא שהבאתי למעלה [שם בד' י"ז] תניא מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו, [שם] מי שלא הניח עירובי תבשילין ובשל ואפה בי"ט לאכול בי"ט והותיר או שזימן אורחין ולא באו הרי זה אוכל המותר למחר ואם הערים הרי זה אסור לאכלו עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין [בפרש"י שם] וישתקע שם עירובי תבשילין אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יו"ט [בפרק י"ט ד' י"ז] שכח ולא הניח מניח בראשון ומתנה כיצד מניח עירובי תבשילין ביום ה' ואומר אם היום י"ט ולמחר חול למחר אבשל ואאפה לשבת ואיני צריך כלום ואם היום חול ולמחר י"ט בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק מי"ט שלמחר לשבת בד"א בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים טובים של ראש השנה אם שכח ולא הניח ביום הרביעי שוב אינו מניח כדמסקי' התם [בפ"ק ד' ו'] כתב רבינו משה [בפ' ו' דהל' י"ט] שכל הדברים הללו שאמרנו היו בזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד של א"י מקדשין על פי הראייה והיו בני הגולה עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בא"י אבל היום שבני א"י סומכין על חשבון ומקדשין עליו אין י"ט שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד וכך שלחו מתם [בפ"ק ד' ד'] הזהרו בכם מנהג אבותיכם בידכם אע"פ דבקיאי בקביעא דירחא ולפיכך נרא' לו שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי חצירות ולא עירובי תבשילין ולא שיתופי מבואות כתב רב אלפס [בפ"ק דביצה] קיימא לן דיו"ט צריך עירובי תחומין ואין צריך עירובי הוצאה אבל יום הכפורים צריך עירובי חצירות ושתופי מבואות בשבת דתניא בעירובין [ד' ל']
אמרו להם ב"ה לבית שמאי אי אתם מודים שמערבין לגדול בי"ה אע"פ שאסור לאכול כך מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכן הלכה כשם שמצוה לענג בשבת ולככרו [כמו שמפרש במ"ע ל'] כך כל ימים טובים שנאמר ולקדוש י"י מכובד וכל ימים טובים נאמ' בהן מקראי קדש וכן תניא כל המבזה את המועדות באילו נטפל לע"ז ואסמכוה [בפסחים ד' קי"ח] אהאי קרא אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור, שבעת ימי פסח ושמנת ימי החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בהספד ותענית [בפסחים ד' ק"ט] וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנ' ושמחת בחגך וגו' אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל' חגיגה [במ"ע רכ"ט] יש בכלל השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו [שם] כיצד הקטנים נותן להם קליות ומגדנות ואגוזים והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. גרסינן בביצה [ד' ט"ו] כתוב אחד אומר עצרת לה' וכתוב אחד אומר עצרת תהי' לכם מכאן אמר רבי יהושע חלקיהו חציו לה' לבית המדרש וחציו לכם לאכילה ושתייה ואין הלכה כרבי אליעזר שאומר או כולו לגבוה או כולו לכם ובפסחים גרסינן [ד' ס"ח] הכל מודים בעצרת ושבת שצריך חציו לכם עצרת מפני שניתנה בו תורה ושבת משום עונג אבל בשאר ימים טובים חולק ר"א ואומר או כולו לה' או כולו לכם וכשהוא אוכל ושותה ביו"ט חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללין ומי שאינו מחלק מסעודתו לעניים עליו הכתוב אומר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם וגו' ושמחה כזו הא קלון להם שנ' וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשוך עצמו ביין ובשחוק ובקלות ראש שנ' תחת אשר לא עבדת ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל הא למדת שלא נצטוינו אלא על השמח' שיש בה עבודת יוצר הכל וא"א לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
תנן בביצה [דף ל"ו] כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט כלומר כל דבר שבות שאין בו מצוה כלל או דבר רשות שיש בו קצת מצוה או דבר שיש בו מצוה ממש וחייבו חכמים לשבות מהן בשבת כמו כן חייבו חכמים לשבות מהן ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין ובתוספתא [דביצה] מוסיף ולא מגרשין אמנם בפ' הזורק [ד' ע"ו] מוכיח שהתירו לגרש בשבת במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולא חולצין ולא מיבמין ואלו הן משום מצוה לא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשרות כל אלו בי"ט ק"ו בשבת וטעם כולם מפרש שם בגמ' [בד' ל"ו] ופירש רבינו שלמה מטפחין יד על יד מספקין כף על ירך ובירושלמי [דביצה] לא משמע כן דקאמר עלה לא מספקין סיפוק שהוא מחמתו כמו דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק כפיו ולא מטפחין טפוח שהוא לרצונו משמע דשניהם יד על יד אלא שזה מחמתו וזה לרצונו וכיון דעושין להשמעת קול גזרינן שמא יתקן כלי שיר מיחו בפי' רבינו שלמה נמי אשכחן קרא דכתיב ספקתי ידי על ירך תו גרסינן בירושלמי [שם] בהילולי דר"ש ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר' מאיר ואמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי ואמר מי הוא זה שבא לרדותינו בביתינו שמע ר"מ קליה דרבי וערק נפקי פדיי בתריה פירוש פדיי פוצעים אפרח קדליה פירוש נפל כובעו בברחו וראהו רבי מאחוריו בלבד ושוב לא ראהו משמע שמתיר ר' דבר זה ובנדה [ד' י"ד] משמע שיש לסמוך על דבריו משום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדן שמעתתיה עוד מסיק שם על משנתינו שלמעלה [היינו דבירושלמי דלעיל ובאשירי מביא כל הסוגי' וכן באלפס] לא דנין כו' וכולן שעשו אף מזידין מה שעשה עשוי אף בשבת ושמעינן מינה מאן דעבר ואקני מקרקעי או מטלטלי הקנאתן הקנאה וההיא דאין מקדשין מוקי לה ביצה [ד' ל"ז] כשיש לו אשה ובני' משמע שאם אין לו מותר וקצת משמע בירושלמי דיומא [ובתו' שם מביא בד"ה והא ד' ל"ו] דבכל עניין אסור לקדש אשה בשבת דמפרש טעמא דאין מקדשין משום דנמצא כקונה קניין בשבת והדר מסיק [שם] א"ר מנא הדה אמרה הלין דכנסין ארמלן צריך לכונפן מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת ומיהו ההוא נמי איכא לאוקומי בשיש לו אשה ובנים וכתב ר"ת בתשובתו כי בדוחק גדול התירו לקדש בשבת ולא היה מורה כן הלכה למעשה ובהא פליג הירושלמי על תלמוד שלנו דהתם מפרש טעמא דאין מקדשין משום קונה קניין דהיינו משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר ובגמ' שלנו מפרש [בד' ל"ז] וכולהו מ"ט גזירה שמא יכתוב גרסינן בביצה [ד' ל'] א"ל רבא בר רב חנין לאביי והלא אנו רואים בני אדם שמספקין ומרקדין ומטפחין ואין אנו גוערין בהן א"ל הנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין ומסיק שאפי' באיסור מן התורה מניחים להם וטעם ולא מגביהין תרומות ומעשרות מפני שמתקן הטבל ומיהו היכא דקרא שם מבעוד יום שאמר שאני עתיד להפריש למחר שרי לתקן אפי' בשבת מה שלצורך שבת ולא מיבעיא דמאי אלא אפי' ודאי טבל כדאיתא בירושלמי דדמאי דא"ר ינאי הוה ליה טבל ודאי שאל לר' חייא רבה מהו לתקנה בשבתא אמר ליה למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים אפי בשבת תניא בביצה [ד' ל"ג] ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו לחצות בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס של בהמה ושוין בקיסם שלא יקטמנו כו' פי' רבינו יצחק טעמא דרבנן משום דמיחזי כמתקן כלי ואפי' ר"ש מודה אבל מן האבוס של בהמה או הראוי לאבוס שרי כדאמר רב יהודה שם [בד' ל"ג] אוכלי בהמה כגון קש ועלי קנים אין בהן משום תיקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבולין בשבת לחצות בו שיניו לשון רבינו שלמה ואמרינן התם דלרבנן קוטם עצי בשמים להריח מותר לכתחילה רבין בר רב אדא ורבא בר רב הונא תרוייהו אמרי כי הוינן בי רב יהודא היה מסעף ענפים במקלות קשים וראויין לעשות בית יד לקורדום והוא היה מפשחן להריח ויש שם ברייתא שאוסרה והיא כר"א ומשמע מכאן דמותר להריח בבשמים בי"ט ולא כדברי האומרים דאין מברכין על הבשמים בשעת הבדלה בי"ט שחל להיות במ"ש שמא יקטמנו מן המחובר דהכא שרינן בהדיא ולא גזרינן אבל אומר רבי' יצחק הטעם דתענוג י"ט והשמח' משיבין הנפש שנאבד' [בתו' שם] ולא דמי להא דאמרי' בשבת [ד' קמ"ו] האי טרפא דאסא אסיר גזיר' שמא יקטום דהתם לאו משום מחוב' דמיירי לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם וגזיר' שמא יקטום העלה מן הענף והוה ליה כמתקן כלי ולפי שעל' אחד קל להנתק גזרינן בי' טפי שמא יקטום העל' מן הענף כדגזרי' בגיטין [ד' כ"ב] גבי גט דפוסל רבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב גזיר' שמ' יקטום, [ביצ' ד' ל"ו] אמרי' גרף של רעי מותר להוציאו לאשפ' ואפי' הרעי בפני עצמו כדמו' שם בעכבר מת שנמצא בבשמים של רב אשי בי"ט וצוה להוציאו בידים וגם בשבת נמי מותר כמו שמוכיח בשבת [ד' קכ"א] בהמות מדבריות שבאו בי"ט בשביל עכו"ם יש בפ' כיר' [ד' מ"ה] שני לשונות בלשון אחד אומר דמוד' ר"ש בהן דמדמ' להו למוקצה דגרוגרות וצימוקין ולאידך לישנא שרי ר"ש למישחטינהו ופוסק בה"ג כלישנא דלקולא דכל היכ' דאיכ' תרי לישני ולא איפסוק הילכתא בחד מנייהו בדאוריי' עבדינן לחומרא בדרבנן עבדינן לקול' מסקנ' דמילת' [בשבת ד' קנ"ו] כר"ש סביר' לן דלית ליה מוקצה לא ביו"ט ולא בשבת אבל מודה הוא במוקצה מחמת חסרון כיס ובמוקצה דגרוגרת וצמוקין ובמוקצ' דמחובר כמו שפי' רבי' שלמה ביצה [ד' כ"ד] גבי עכו"ם שהביא דורון ובהל' שבת הארכנו בדבר זה [ל"ת ס"ה] ושם פירשנו משפט כל דבר הנצוד והנלקט מן המחוב' בי"ט ואין הלכה כמותו במוקצה מחמת איסור דדחיי' בידים כמו נר שהדליקו באותה שבת כדאי' בשבת [ד' קנ"ז] ומוד' הוא במוקצ' דאבנים ומודה בקוץ רטוב כדפרשתי לעיל דכיון דלא חזי להסקה, אסרי ב"ה לכל דבר אבל בנולד סבירא לן דאסור:
בפרק אין דורשין [ד' י"ח] דריש כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חש"מ שאסור בעשיית מלאכה תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום הז' עצרת מה ז' עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ולא ששי הא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים להודיע איזו מלאכה מותרת ואיזה אסורה והתירו כל דבר האבד עוד מביא בה"ג ההיא דאמרינן במגילה [ד' כ"ב] ימים שאין בהן ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחש"מ קורין ארבעה מהכא משמע שאין איסור מלאכה בהה"מ מן התורה כמו בר"ח ואיסור מלאכה לנשים בר"ח ואיסור מלאכה לאנשים בחה"מ הכל מד"ס כאשר יתבאר אומר רבינו יעקב דכל המקראות שמביאין התנאין בפ' אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא דאי מדאורייתא לא היו חכמים מקילין לחלק מלבם בין דבר האבד לשאינו אבד דבדאורייתא אין שייך לחלק אע"ג דאמרינן התם לא מסרו הכתוב אלא לחכמים מ"מ א"א שהיו חכמים מקילין כל כך אי הוה איסור דאורייתא וכן משמע במו"ק [ד' ב'] ובסוף פ' מי שהפך [ד' י"ג] דאמר מועד משום טירחא הוא ולא טירחא הוא פי' כשטורח נראה מבזה את המועדות והא דאמרינן בתחילת מי שהפך [ד' י"א] אבל איסור מלאכה מדרבנן חש"מ איסור מלאכה דאורייתא היינו דסמכינן לי' אקראי דאורייתא אבל אסמכתא דאבל והפכתי חגיכם לאבל דברי קבלה הם, שנינו במ"ק [ד' ב'] משקין בית השלחין במועד מן המעיין שממשיכו ומשקה בו אבל לא ידלה מן הבריכה וישקה שיש שם טורח גדול ובית השלחין היא ארץ צמאה שיפסידו כל האילנות שבה אם לא ישקוה ולכך הותר, הלכה כר' יוסי דאמר [במ"ק ד' י"ב] כל דבר שיש בו הפסד אם לא נעשה עושה כדרכו ואין צריך שינוי דרבינא ורב אשי מוקמי סתם מתניתין כוותיה [שם] ואסור לאדם לאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניח כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי וכל המכוין מלאכתו והניחה במועד ועשאן במועד ב"ד מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל [שם בד' י"ב] ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין ממנו ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד, חש"מ אע"פ שהוא אסור בהספד ותענית [בס"ק ד' כ"ז] מותר לספוד בו ת"ח בפניו אבל אחר שיקבר אסור לסופדו בו וכן בר"ח בחנוכ' ובפורים ובשם רבינו שלמה מצינו כתוב שקרע על מת אחד בחש"מ אע"פ שאין אבילות נוהג [בתו' שם בד' ב'] אמנם הבראה אין שייך מאחר שאין אבילות וגם לאחר המועד אי להברות מאחר שאין סעוד' ראשונ' אין מקום להבראה וכן פוסק רבינו שלמה גרסי' בירושלמי דמ"ק רבי קרוספדאי נפטר במועד עשו עליו הבראה והיו סבורין שמדעת ר' אמי עשו כן ולבסוף נודע שלא היה מדעתו אבל בחנוכ' ובר"ח משמע שלדברי הכל מברין, שנינו במ"ק [בד' כ"ח] נשים במועד מענות אבל לא מטפהות ולא מקוננות נקבר המת אינן מענות בר"ה בחנובה ובפורים בפני המת מענות ומטפחות אבל לא מקוננות איזהו עינוי שכולם עונות כאחת קינה אחת אומרת וכולן עונות ובמ"ק [ד' ה'] שנינו שאסור לאדם שיספוד על מתו קודם הרגל שלשים יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג ומזכיר הצער אלא יסור הדאגה מלבו ויכוין לבו לשמחה, [שם] ההדיוט תופר כדרכו ה"ד הדיוט אמרי דבי ר' ינאי [שם בדף י'] כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת ר' יוסי ברבי חנינא אומר כל שאינו יכול לכוין אימרא בשפת חלוקו והאומן מכליב מאי מכליב רבי יוחנן אומר מפסע פי' מרחיב תפירתו רבא בר שמואל אומר כלבתא פי' כשיני כלב שאינו מכוין אלא זה למעלה וזה למטה במ"ק [ד' י"ג] אמרי' כל מלאכות שהן לצורך המועד כשעושין אותן אומניהם עושין אותן בצינעא כיצד הציידין והטוחנין והבוצרים למכור בשוק הרי אלו עושין בצינעא לצורך המועד והעוש' שלא לצורך המועד אסור ואם עשה לצורך המועד והותיר הרי זה מותר [ובפ"ק ד' ב'] אמרינן עושין כל צרכי הרבים במועד כיצד מתקנין קילקולי המים שבר"ה ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות וחופרים לרבי' בורות שיחין ומערות ונהרות ומודדים את המקואות וכל מקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים משלימין שיעורו [שם בד' ו'] ויוצאין שלוחי ב"ד להפקיר את הכלאים ופודים את השבויין ואת ההקדשות ודנין דיני נפשות ודיני ממנות במועד ודיני מכות ומי שלא קיבל עליו את הדין משמתים אותו במועד וכשם שדנין במועד כך כותבין כל מעשה ב"ד במועד והדומה לו כדאיתא במ"ק [ד' י"ח] כיצד כותבין הדיינין איגרות שום ואיגרות מזה ומפרש בירושלמי [דמ"ק] איגרות שום שום היתומים ואיגרות מזון האלמנה והבנות אמנם בכללם גם שומות ששמין לבעל חוב וכותבין שטרי חליצה ומיאונין וכל הדברים הדומין להם מדברים הצריכים לדיינין לכותבם כדי שיזכרום כגון טענות בעלי דיני ודברים שקבלו עליהם כגון איש פלוני נאמן עלי, איש פלוני ידו [ג"כ שם בד' י"ח] מי שצריך ללות במועד ולא האמינו המלוה הרי זה כותב שטר חוב וכן כותבים גיטי נשים ושוברות ומתנות שכל אלה כצרכי רבים הם, ואסור לכתוב במועד ספרים תפילין ומזוזות ואין מגיהין אפי' אות אחת אף בס"ת שבעזרה מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד אבל כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ובירושלמי מפרש רב [ג"כ שם] בד"א להניח פי' להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד אפי' להניחם לאחרים יכול לכותבן והירושלמי הבאתי בהל' תפילין [מ"ע כ"ה] וטווה תכלת לבגדו ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר תפילין לאחרים כדי פרנסתו וכותבים איגרות של רשות כתוב בה"ג איגרות של רשות פיסקי דרשוותא אבל דיסקי אסור למכתבינהו אבל בירושלמי [שם ובתו' מביא שם בד' י"ח] כתב שהן איגרות של שאילת שלום וכן כתבו רבי' משה [בפ"ז דהל' י"ט] ורב אלפס [באלו מגלחין] ותניא בתוספתא [דמ"ק] שכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות [בפ"ק ד' ח'] עושין כל צרכי המת במועד גוזזין שערו ומכבסין כסותו ועושין לו ארון ואם לא היו להם נסרים מביאין לו קורות ונוסרין מהן נסרים בצינעא בתוך הבית כרשב"ג וגרסינן בירושלמי [פ"ק] שאם היה אדם מפורסם פי' בעל שם עושין לו אפי' בשוק [שם בד' ח'] אין נושאין נשים ולא מייבמין במועד כדי שלא תשתכח שמחת י"ט בשמחת הנישואין אבל מחזיר גרושתו ומארסים נשים במועד כדתני דבי שמואל במ"ק [ד' י"ח] ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין ולא סעודת נישואין שלא לערב שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וגו' כדאי' בירו' [בפ"ק] אבל בתלמוד שלנו [בפ"ק ד' ט'] נפקא לן הא מבניין בית המקדש דכתיב ויעש שלמה את החג שבעת ימים ושבעת ימים שלא לערב שמחת הבניין בשמחת החג [שם ד' י"ד] אין מגלחין ואין מכבסין במועד גזידה שמא ישהא אדם עצמו לתוך המועד ויבא י"ט ראשון והוא מנוול לפיכך כל מי שא"א לו לכבס ולגלח מערב יו"ט הרי זה מותר לכבס ולגלח כיצד אבל שחל שביעי שלו להיות ביו"ט [מיימו' פ"ז די"ט וע"ש במ"מ] או שחל להיות בערב י"ט והרי היא שבת שא"א לגלח [שם בד' י"ג] והיוצא מבית השבייה ומבית האסורים ומי שהיה מנודה ולא התירוהו אלא במועד הרי אלו מגלחים במועד [שם בד' י"ז] וכולן שהיה להם פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו הרי אלו אסורין מותר ליטול שפה בחה"מ וליטול צפרנים אפי' בכלי כי לד"ה הלכה כר"י במועד [ד' י"ז] והוא מתיר וכן ר' התירם כמו שאומר שם [בד' י"ח] אח"כ אמנם רבותינו שבצרפת מצריכין שינוי מפני שאו' שם שקלינהו לטופריה בשיניה ועוד אומר שם דבנגוסטרי אסור ורב אלפס כתב [שם] דדוקא באבל אסור בנגוסטרי אבל במועד מותר תדע דקאמר התם [דף י"ח] ר' יוחנן הוה יתיב בי מדרשא ושקליה לטופריה בשיניה וזרקינהו ש"מ תלת ולמה אינו אומר ש"מ ארבע דבנוגסטרי אסור אלא ודאי להכא נקט בי מדרשא שלא היה שם נגוסטרי שאילו היה שם נגוסטרי היה עושה בגגוסטרי ונראין דבריו מעברת אשה שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי ועושה כל תכשיטי' במועד [ד' ז' וד' ח' שם] כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פני' וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו והוא שתוכל לקופלו במועד [ד' י"ד] הזבים והזבות נידות וילדות וכל העולים מטומאה לטהרה במועד הרי אלו מותרין לכבס [בד' י"ח] וכן כל כלי פשתן מותרין לכבסן במועד מפני שהן צריכין תמיד כיבוס אפילו נתכבסו בערב יו"ט [שם ובד' י"ד] מי שאין לו אלא חלוק אחד אפי' אינו של פשתן מותר לכבסו במועד מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספוג הרי אלו מותרים לכבס וגרסי' בירו' [בפ' אלו מגלחין ובתו' שם מביא בד"ה שאין ד' י"ד] בגדי הקטנים בגדי נשים מותרין לכבסן בחה"מ אמר רבא בשילהי דמו"ק [ד' י'] פרגמטיא כל שהו אסורה א"ר יוסי בר' אבין ובדבר האבד מותר וגרסינן בירושלמי [דמ"ק ובאשירי] שאם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות שיירות שבאו או שהן מבקשין לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הר"ז מותר למכור או לקנות גרסינן עוד בירוש' [שם וגם באשירי שם] אמר ר' יוסי ברבי בון אגרא לקרנא אי ידע דאי לא מיזדבן והוא פחת מן קרנא מיזדבן ואי לא לא מיזדבן מכאן משמע דאין קרוי דבר האבד אא"כ פוחת מן הקרן אם ימתין עד לאחר המועד וכמו ההיא דמ"ק [בד' י'] דרבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשניותא דלא שרינן ליה רק משום דהאידנא משתכחי ולבתר יומא לא משתכח והילכך מפסיד הקרן אבל בשביל שימכרנה יותר ביוקר אין להתיר אמנם מוכר כדי שיהו לו מעות בריוח להוציא בשמחת המועד מותר דגרסינן בירושלמי [שם וגם באשירי שם] ר' יוסי ור' אליעזר מפקדי לר' אושעיא דהוה פריש פי' שהיה פורש מלמכור אי את ידע דאת מזבן ואת שתי גבן זבין ר' יונה הוה ליה ספרין אתא שאיל לרב הונא מהו מזדבנינון במועדא א"ל שרי מחדי את במועדא פי' לשמוח שתי את קונדיטון במועדא ועל הלוואות שמלוין בחה"מ כתב ר"י [בתו' שם בד"ה פרקמטיא ד' י' וגם באשירי שם] בתשובה שלא היה נראה לרבינו יעקב לאסור משום פרגמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלוואות וההיא דרבינא דמסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא דלא שרי ר' אשי אלא משום דבשאר יומי לא משתכחי ליה אותה הלוואה לא היתה אלא כעין פרגמטיא שהיה נותן להם מעות ביין כדי להרויח כדי שיהיה לו יותר כדאמרינן בב"מ [ד' ע"ג] רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפי תרי כופייתא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה ומי שרי הכי אמר ליה אחולי הוא דמחלי גבך והיינו ההוא עובדא גופא דמ"ק [שהבאתי לעיל מיניה] אבל הלוואה גופא אינה כעין פרגמטיא ושרי וכתב רבי' יצחק ומאחר שהיה ר"ת מתיר ורוב בני אדם נוהגין בו היתר אין בידי לאסור להם והמחמיר תע"ב ואני רגיל לומר למלוים בחה"מ שיקחו הריבית של אותו שבוע מיד העכו"ם ויוציאוהו ליתרון שמחת י"ט כי ההיא דירו' שהבאתי למעלה עכ"ד, גרסינן במו"ק [ד' י"ג] אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד, אמרי' בסוף מ"ק מוכרי פירות כסות וכלים מוכרים בצינעא לצורך המועד כיצד אם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו ואם היתה פתוחה לר"ה פותח אחת ונועל אחת ועי"ט האחרון של הג הסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות בשביל כבוד י"ט, [שם] מוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא תניא במ"ק [ד' י"ב] כל שאסור לעשות במועד אין אומרים לעכו"ם לעשותו במועד, אם אין לו מה יאכל ה"ז עושה כדי פרנסתו וכן עושה סחורה כדי פרנסתו [שם] ומותר לעשיר לשכור פועלים עניים שאין להם לאכול לעשות מלאכה שהיא אסורה במועד כדי שיטול שכרו להתפרנס בו וכן לוקחין דברים שאינם לצורך המועד אם הם צורך המוכר שאין לו מה יאכל תניא [בד' י"ב] שוכרין השכיר על המלאכה במועד לעשותו לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואין חילוק בין בשבת ובין במועד בין באבל משפט אחד להם כאשר כתוב בירו' שהבאתי בהיל' שבת ראב"י אומר בפ"ק [ד' ו'] מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקה את כל השדה וזרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד מפני שצריכין מים רבים ויבא לידי טורח וחכמים מתירין בזה ובזה אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא פסק הרב ר' יוסף שמותר להסיר גבשושית בתוך חבית מאחר שאין שם חרישה ולא אסר התם אלא במקום שראוי לחרישה [ד' ו'] כותל חצר שנפל בונהו כדרכו [בד' י"א] וכן הציר והדלת והמנעול והמנורה שנשברו מתקנן במועד כדרכן בין בשל ברזל בין בשל עץ שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח דלתות שבורות נמצא מאבד כל אשר בבית וכבר בארנו [למעלה] דק"ל כר' יוסי שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי אמר רבא [בד' ו'] בונה אדם איצטבא לישב עליה או לישן עליה' [בד' ה'] אין חופרין קבר להיות מוכן למת שימות אבל למי שמת כבר מותר אף בי"ט שני [היינו כר' יוסי] ואין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר מסרגין את המטות כרבנן אע"פ שרבי יוסי חולק ואומר דדווקא ממתחין שאם היה רפוי ממתחו מ"מ ק"ל כסתם משנה דשריא [במ"ק ד' כ'] וגרסי' בירו' [שם] רבי אסא הורה לר' שמואל בר' חנינא לסרוג המטות שתי וערב ודווקא לצורך המועד [בד' י'] ונוקרין את הרחיים [ד' י"ב] וזופתין את החבית כדי שלא יפסיד את היין וזופתין כוזתא מפני שאין בו טורח כשני הלשונות להקל, רבא שרא לכסכוסי קרמי פי' [ד' י'] לרכך את הבגדים בידים מפני שהוא עושה מעשה הדיוט כך פי' רבי' משה ורבי' יצחק פי' ליסא"ר בלע"ז שמחלקין את הבגדים באבן זכוכית לאחר הכיבוס והוא גיהוץ ל"א לכסכוסי במי קמח שזהו אגפז"ייר בלעז וראשון עיקר דכיסכוס הוא לשון שיפשוף כדאמרינן בשבת [ד' קמ"א] טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ, אמר רב יצחק א"ר אמי אמר רב חסדא קטורי בידי' אסור פי' לעשות קישרי בית הידים מפני שהוא עושה מעשה אומן וכן כל כיוצא בזה כך פי' רבי' משה גירסא אחרת קיטרי בירי כמו בירית והם בתי שוקים ואסור לקמטן [בפרש"י שם ובפ' י"ט ד' כ"ג] וכן בתי ידים וכן פר"ח והוא רידי"יר בלעז, [בד' י'] סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו פן ינקפם זו בזו וכ"ש ברזל הסוס שמותר שיותר הוא דבר האבד ואין צריך להזכירו וכן פסק הרב רבי יצחק בר' מרדכי, [שם בד' י'] ולסרקו כדי לייפותו מותר, תניא [שם] מקיזין דם לבהמה ואין מונעים ממנה רפואה מביאים כלים שהן לצורך המועד מבית האומן כגון כרים וכסתות וצלוחיות אבל כלים שאינם לצורך המועד אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרו ומניחן אצלו [ד' י"ג] ואם אינו מאמינו מניחן במקום קרוב שיוכל למצא מקום המשתמר אבל לא יביאם לביתו אסור לתקן מנעלים בחוח"מ דדווקא עולי רגלים מתקנים כדאיתא בפסחים [ד' נ"ה] ואין מחשיבו דבר האבד הואיל ויכול לקנות חדשים:
בפרק מקום שנהגו [ד' נ'] אמרי' שאסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעל' כמו בערבי שבתות וכל העוש' מלאכה בהן אין רואה סימן ברכה וגוערים בו אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צ"ל שאין מנדין אותו חוץ מע"פ אחר חצות שכל העושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו ואצ"ל שמכין אותו מ"מ אם לא נדוהו לפי שיום י"ד בניסן אינו כשאר עי"ט מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן כדמפ' בירושלמי [פ' מקום שנהגו ובתוס' שם כל הסוגיא] וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות ומשמ' שם בירושלמי דאף ביחיד בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה כל היום הואיל וזמנו כל היום ועשיית תמיד אינה מונעת מלאכה דא"כ מתי תתקיים ואספת דגנך ועבשיו בזמן הזה נמי אסור במו בן ביום הקרבן מד"ס כחש"מ אמנם הוא קל מחש"מ שהרי אינו אסור אלא מחצי היום שהוא זמן שחיט' אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג מקום שנהגו לעשות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ואפילו במקום שנהגו לעשות לא יתחיל לעשות בתחלה בי"ד [כל הסו' שם בד' נ"ה ואליבא דחכמים] אע"פ שיכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות ואלו הן החייטין והספרים והכובסין אבל שאר האומניות אם התחילו בהן קודם י"ד הוא שגומר עד חצות שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה מוליכין ומביאים כלים מבית האומן בי"ד עד חצות אע"פ שאינו לצורך המועד וגורפין זבל מתחת הבהמה ומביאין אותו לאשפה ומושיבין שובכין לתרנגולין, הלכות אלו בפסחים גרסי' בירו' דפסחים נשייא דנהיגי דלא למיעבד עבידת' באפוקי שבתא אינו מנהג עד דאיתפני סדרא מנהגא פי' רבי' יצחק [בתו' שם ד"ה העושה ד' ג'] עד שיתפללו סדר קדושה בערובת' דשבתא אינו מנהג במנחתא ולעיל מנהג ביומא דירחא מנהג דלא למישתי חמרא מן דעייל אב מנהג ואומר אח"כ רבי אליעזר בשם ר' אבין כל דבר שאינו יודע שהוא מותר והוא טועה בו באיסור נשאל ומתירים לו וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו מנהג איסור נשאל אין מתירין לו.