פתיחת התפריט הראשי

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

שבועת אלמנה וגרושה על כתובה
ובו עשרים ואחד סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככא
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף אעריכה

אין אלמנה גובה כתבתה, עקר ותוספת, אלא בשבועה. ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, או נכסים שיחד לה בכתבתה בעין, אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קימים, או דברים שידוע שבאו מכחם, נוטלת אותם בלא שבועה. ואם נכסי צאן ברזל אינם קימים, ולא דברים הבאים מכחם, ובאה לפרע מנכסיו, אינה נפרעת אלא בשבועה. והוא הדין אם יחד לה מטלטלים בכתבתה, שיש לחלק בהם כמו שחלקנו בנכסי צאן ברזל. ואם יחד לה קרקע בכתבתה, אף על פי שלא פרש אלא מצד אחד, נוטלתו בלא שבועה. ואם מתה קדם שנשבעה, אין יורשיה יורשין כתבתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה.

הגה: ועין בחלוקי דין זה בחשן המשפט סימן ק"ח. יש אומרים הא דאין יורשיה יורשין כתבתה היינו בדלא תפסה, אבל תפסה, יורשיה יורשין כתבתה הואיל והן מחזקין; (כן משמע בטור חשן המשפט סימן ק"ח ובמרדכי ריש אלמנה נזונית ובפרק מי שמת ומהרי"ו סימן צ"ה ובתרומת הדשן סימן ש"ל). ויש חולקים (מרדכי פרק כל הנשבעין בשם מוהר"ם), ועין בחשן המשפט סימן ק"ח. אם היורשים אומרים: נשבעה, עליהם להביא ראיה (ריב"ש סימן קס"ט). אם פרעו לה מקצת כתבתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר, יורשיה יורשין החוב ההוא אפלו לא נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א סימן תתפ"ו).

אלמנה שנשתתקה, ורמזה קדם מיתתה שלא נטלה כלום, סגי בכך והוי כאלו נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).

אשה שנשתטית ונתאלמנה, אין יורשיה נוטלין כתבתה הואיל ואינה יכולה לשבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א, וכן כתב הרמב"ן בתשובות סימן ס"ו). ועין לקמן סימן ק"ה סעיף ג'.

אבל אם נתגרשה ומתה, יורשיה נשבעים: שלא פקדתנו, ונוטלין ואפלו מיורשיו, אם מת אחריה:

סעיף בעריכה

מה שבועה נשבעת האלמנה, שלא התפיסה הבעל, ושלא תפסה היא משלו כלום. ויש מי שאומר, שצריכה לשבע שלא מחלה לו כתבתה ושלא מכרה לו.

הגה: ואם נשבעה סתם: שלא נהניתי מכתבתי, סגי בכך (הר"ן פרק השולח). ונהגו גם כן להשביע אותה שלא בזבזה כלום שלא ברשות בעלה, ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם: שלא בזבזה יותר מן הראוי (מהרי"ק שרש י"ט):

סעיף געריכה

אם האלמנה רוצה לטל כתבתה, ואינה רוצה לשבע עד שיגדלו בניה, שמא ימחלו לה השבועה, אין שומעין לה:

סעיף דעריכה

אלמנה שאומרת: מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתבתי, אם היא מחזקת במנה ויכולה לטען אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת במגו:

סעיף העריכה

אלמנה שמכרה או נתנה, קים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתבתה. והני מלי במטלטלי, אבל במקרקעי, אפלו נשבעה לבסוף, אין מכירתה ומתנתה קימים, אלא אם כן שמו לה בית דין, אפלו של הדיוטות. ויש מי שאומר, שצריך שיגבו לה בית דין.

הגה: ויש אומרים דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה, אף על גב דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. ויש אומרים דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדין (מרדכי פרק הכותב), כי במקום שנראה לדין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאם או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קים (הרא"ש כלל פ"ה). וכן אם מחזקים המקבל או הקונה. וכן נראה להו לדון. וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה, אבל אם לא חזרה, מכירתה ומתנתה קימים מעכשו (מהרי"ק שרש ח"י); ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתבתה, ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה (ממון) מממון בעלה הראשון, תשבע עדין. ואם מתה, הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה (הגהות מרדכי דכתבות). ועין לקמן סימן ק"א:

סעיף ועריכה

אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה, אינו כלום:

סעיף זעריכה

פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפלו לא יטען, כגון פוגמת כתבתה; כגון שהיתה כתבתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתבתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה, אפלו יש לה עדים כמה קבלה, ואפלו דקדקה מה שנטלה אפלו כחצי פרוטה, לא תפרע אלא בשבועה:

סעיף חעריכה

וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה:

סעיף טעריכה

וכן אם היא טורפת מלקוחות.

הגה: וכן אם היו לו שתי נשים וגרש אחת, צריכה לשבע לשניה (בית יוסף בשם המגיד משנה), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז:

סעיף יעריכה

וכן אם היא נפרעת שלא בפניו. והוא שיהיה במקום רחוק. אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזר תוך שלשים יום, מודיעין אותו, ואם לא יבוא ישביעוה ותטל; והאשה נותנת שכר השליח ומוספת על כתבתה:

סעיף יאעריכה

כל אלו השבועות אף על פי שהם דרבנן, הן בנקיטת חפץ. ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לשבע, לא מפקינן מנה, ואפוכי לא מפכינן לה:

סעיף יבעריכה

כשהיא רוצה לשבע, אם היא חשודה על השבועה, שכנגדה ישבע ויפטר. ואם גם הוא חשוד, אין כאן לא שבועה ולא תשלומין:

סעיף יגעריכה

כשעד אחד מעידה שהיא פרועה, יכול להביאה לידי שבועה דאוריתא. כיצד, יפרע לה כתבתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויתבענה מה שנתן לה תחלה, ויאמר: בהלואה נתתיו לך; והוא שיודיע לעד הראשון שמכון לכך:

סעיף ידעריכה

הוציאה שטר כתבתה באלף זוז, והוא אומר: נפרעת הכל, והיא אומרת: לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא חמש מאות כי אמנה היתה ביני לבינך, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אומרת: אין בשטר כתבתי אלא חמש מאות, אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף, כלום.

והבעל ישבע שבועת הסת ויפטר (הרמב"ם פרק ט"ז, וכן כתב הבית יוסף):

סעיף טועריכה

היא אומרת: בתולה נשאתני וכתבתי מאתים, והבעל או היורשים אומרים: לא כי, אלא אלמנה, והכתבה נאבדה, או במקום שאין כותבין כתבה; אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות, כתבתה מאתים, אפלו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשו הוא גדול ויש אחר עמו, מהני. ואם אין עדים, לא תטל אלא מנה. והבעל צריך לשבע, יש מי שאומר שבועה דאוריתא, ויש מי שכתב שבועת הסת.

הגה: ויש אומרים במקום שאין כותבין כתבה, שבועת הסת; במקום שכותבין, ונאבדה, שבועה דאוריתא, דהרי מצי הכל לכפר ולומר: פרעתי, ולכן מקרי מודה מקצת (המגיד משנה פרק י"ו). ועין לקמן סימן ק' (סעיף ו'):

סעיף טזעריכה

מי שהיה נשוי ארבע נשים, שנשאם זו אחר זו, ומת, ובאות לגבות כתבתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים; ואפלו הם גדולים, אין נפרעים מהם אלא בשבועה:

סעיף יזעריכה

ואם היו כלן חתומות ביום אחד במקום שכותבין שעות, הראשונות תקדם; ואם אין כותבין שעות, אז שעבוד כלן חל כאחד:

סעיף יחעריכה

מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתבה של זו מאה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, ושל זו ארבע מאות, וכלן נחתמו ביום אחד, ומת, ואין לו כדי כל הכתבות, כיצד הן חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתבתה או פחות, חולקין בשוה. ואם היה הממון יותר על זה, חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשעור כתבתה, וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון:

סעיף יטעריכה

כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבוא לגבות כתבתה, אין משביעין אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע, שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה, ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, אלא בקללת ארור. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו, ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתבתה. וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו ענוי נפש, ושתהיה באסור כל ימיה. ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדר, מפני שהבעל יפר לה:

סעיף כעריכה

גרושה שבאה לשבע, משביעים אותה בבית דין:

סעיף כאעריכה

יש מי שאומר, דהאדנא משביעים אלמנה בבית דין, מפני שבאותו ענין שרגילים להשביעה, שגוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתבתה, אין הענש מרבה כל כך כמו (שבועה), שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר.

הגה: וצריכה לשבע לפני שלשה שהם כשרים, ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים, צריכה לחזר ולשבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א ותשובת מוהר"ם סוף הפלאה). ולכתחלה צריכה לשבע לפני היתומים, אבל אם נשבעה שלא בפניהם, או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה, משביעין אותה שלא בפניהם (גם זה שם בשם הרשב"א). אלמנה שנשבעה על כתבתה, יכולין היתומים להחרים אחר כך על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם (ריב"ש סימן שכ"ה):