שולחן ערוך חושן משפט קח ט


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כשבאים ליפרע ממנו כך יש להם עם יורשי הלוה אם מת ובאים ליפרע מהם אלא שכשטוענים עם יורשי הלוה צריכים ג"כ לישבע שלא נפרעו הם עצמם מאביהם ואם טענו יתמי הלוה אמר לנו אבא פרעתי לאביהם אין עליהם שבועה שלא נפרעו הם בעצמם:

מפרשים

 

סמ"ע - מאירת עיניים

כל הדין שיש ליורשי המלוה עם הלוה כו'. עיין מ"ש המחבר מכאן סעיף ט' עד ס"ס י"ד וכדי לעמוד על פסקי דינים הללו בביאורם וגם לעמוד על הקושיות הנופלת בהן הן מה שקשה בדברי המחבר אהדדי הן מה שקשה על דברי הרא"ש והטור וגם להראות באצבע שהחכם בעל עיר שושן לא כוון יפה במ"ש לדינא בסוף סי' פ"ד וכאן בסי' ק"ח בסי"ד צריכין להביא סוגיות הגמ' והנאמר עלי' ועי"ז יתלבנו הדברים בסייעתא דשמיא והוא דבמשנה ר"פ כל הנשבעים תנן כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והנפרע שלא בפניו לא יפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה עכ"ל המשנה (וכל הני לא תפרע אלא בשבועה ר"ל אף שלא טען הנתבע השבע לי שלא נפרעת הב"ד טוענין עבורם שלא יטול כ"א בשבוע' ואף שהתובעים נקיטו שטר בידיהן וכמבואר כל אלו הנ"ל כל א' במקומו מילתא בטעמא בטור ובדברי המחבר בסי' ע"א בלקוחות ובסי' פ"ד בפוגם שטרו ובעד א' ובסי' ק"ו בבא לגבות שלא בפניו. ובסי' זה בבא לגבות מיתומים) ובגמ' שם (דף מ"ח ע"א) גרסינן ז"ל וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ממאן אילימא מלוה אביהן שקל בלא שבועה (פירוש אם לא הי' טוען הלוה השבע לי) ואינהו בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו (דבשבועה מיהא שקלי יתומים מן היתומים) אלא שמת מלוה בחיי הלוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה (שלא נתפרע כלום שהנפרע מיתומים אפי' בשטר צריך שבועה) ואין אדם מוריש שבועה לבניו (פי' ממון שמחוייב עלי' שבועה אינו מוריש לבניו לפי שאין הבנים יכולין לישבע שבועה זו שנתחייב אביהן שאינן יכולין לישבע ברי שלא נפרע אביהן כמו שהי' אביהן נשבע ברי) שלחוהו קמיה דר"א שלח להו שבועה זו מה טיבה (פי' מה טיבה להפקיע ממונ' אם אינן יכולין לישבע שבועת אביהן ממש ישבעו שבועת יורשין וב"ת פי' שבועה זו מה טיבה הרי אינה שבועה דאורייתא אלא מדרבנן ואין בה כדי להפקיע ממון היורשים) אלא יורשין נשבעין שבועות יורשין (שלא פקדנו אבא כו') ונוטלין כו' עד איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא א"ל ליתי מר ונעקרה הא דרב ושמואל א"ל אכפלי ואתאי כל הני פרסי (פי' טרחתי ובאתי ממקומי לכאן) לעקר להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עליה (הזמינו עצמכם שלא נלמד ממנו במקום אחר הם אמרוה בבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו מוריש אותה לבניו אם מת לוה בחיי מלוה אל תלמוד ממנו המחוייב שבועה במקום אחר) כגון הא דאמר רב פפא הפוגם את שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין עכ"ל הגמרא דלשם עם פירש"י. תו מייתי הגמרא שם מעשים שפסקו עליה דאין חילוק בין אם התובעים הן בני המלוה בין הן שאר יורשים (וה"ה הלוקחין מהמלוה החוב) כשבאין להוציא מיתמי הלוה כשמת הלוה בחיי מלוה וכמ"ש ג"כ הטור והמחבר בסמוך בסי' זה ועוד שם דערב הואיל ואזיל בתר יתמי אין מוציאין ממנו כמו דאין מוציאין מהיתומים עצמן וכמ"ש ג"כ הטור והמחבר בסעיף זה. ועוד מסיק שם בגמ' ואמר ז"ל א"ר חמא השתא דלא איתמר הלכת' לא כרב ושמואל ולא כר' אליעזר האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד כר' אליעזר עבד ע"כ. וכתבו הרי"ף והרא"ש דלכתחל' יפסקו הדיינים כרב ושמואל ע"ש וע"פ דברים הנ"ל הנאמרים בגמר' כתבו הטור והמחבר בסמוך סי"ד ז"ל זה שאמרנו אין אדם מוריש שבועה לבניו אין דנין מדין זה לכל הדומה אלא הרי הפוגם שטרו כו' וכן הבא ליפרע שלא בפני בעל דין וכן מלקוחות או עד אחד מעיד שהוא פרוע בכל אלה נשבעין היורשים ונוטלים כו' עיין שם וס"ל דבמאי דמסקינן בגמ' הבו דלא לוסיף עלה אתמעטו כל הני דתנן עמו בהמשנה הנ"ל פוגם שטרו והבא ליפרע מלקוחות או שלא בפניו או עד אחד מעיד כו' שבכולן אדם מוריש כו' וכן מוכח בהדיא מתוך פסקי הרא"ש דסוף פרק הנשבעים ע"ש. ומסיק שם וכתב ז"ל ואף ע"ג דלא מוספינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל היא עכ"ל ע"ש. מוכח מכל הנ"ל דוקא בשבוע' הראשונה (שהיתה מוטלת על המלו' לישבע עכ"פ ברי) היתה להוציא מיתומים הקילו לומר דאין אדם מוריש כו' ואין מוציאין מהן והיינו שמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה ויתומיו באין להוציא מיתמי הלוה משא"כ בפוגם שטרו והבא לגבות מלקוחות או ממנו שלא בפניו ומת אע"ג דאביהן ג"כ הי' חייב שבועה עכ"פ. ובהיות כן צ"ע על מ"ש הרא"ש בתשובותיו בשני מקומות שנרא' ממנו שסותר את זה שכתבנו. האחד הוא מ"ש בכלל ס"ח דין י"ט באלמנת ראובן שהוציא' שטר על שמעון והי' עד א' מעיד שנפרע כו' ומסיק הרא"ש שם בסוף תשובתו ז"ל ועוד כיון שמעיד עד א' על שטר זה שהוא פרוע לא היה המלו' יכול לגבות בו אלא בשבוע' וכיון שמת אינו מוריש שבוע' לבניו וגם ב"ח אינו גובה ממנו (ר"ל ל"ד לבניו אינו מוריש אלא ה"ה ב"ח דהמלו' כעין נדון ההוא שאלמנת ראובן באתה לגבות בו כתובתה שהיא נקראת ב"ח דראובן אינו גובה בו כיון שהמלו' עצמו לא הי' יכול להוציא משמעון כ"א בשבועה כיון דעד א' מעיד שנפרע) עכ"ל הרי לפנינו דפסק בתשו' זו דאפי' בבא להוציא משמעון הלוה עצמו ולא מיתומים אמרי' אין אדם מוריש כו'. השני דבכלל פ"ו דין ג' כ' בלוי מלוה של ראובן שבא לגבות משמעון שלקח קרקע מראובן לוה שלו ונשבע לו לוי (כדין הבא לגבות מלקוחות) שלא נפרע מראובן כלום ונשאר הדבר כן תלוי ועומד והלך שמעון ומכר קרקע ליודא ואח"כ מת לוי המלוה ובא בנו לטרוף הקרקע מיד יהודא ופסק הרא"ש אע"ג דכבר נשבע לוי לשמעון הלוקח יש לחוש שאחר השבועה פרע לו ראובן הלוה או שמעון הלוקח וסלקו ואלו בא לוי לגבות מיודא היה צריך לחזור ולישבע כי ב"ד משביעין הבא לטרוף בשעה שבאו להורידו אותו וכיון שמת אין אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל הרי לפנינו דס"ל דגם בבא להוציא מלקוחות אמרי' אין אדם מוריש כו'. ומהתימא על הגאונים המחברים בית יוסף ודרכי משה שהביאו לתשובות הללו דבסוף סימן פ"ד הביאו ההיא דכלל ס"ח ובסי' זה הביאו השנייה דכלל פ"ו ולא כתבו עליהן שהם מתנגדים למ"ש בגמרא הנ"ל ולפסקי הרא"ש הנ"ל ולמ"ש הטור פה בסי' זה הנ"ל ולא עוד אלא שבס"ס פ"ד פסק המחבר ש"ע דבעד אחד מעיד שהוא פרוע אמרי' אין אדם מוריש כו' (כההוא תשובת הרא"ש הנ"ל) וכתב עלה המחבר וז"ל והוא הדין לפוגם שטרו ומת עד שלא נשבע עכ"ל. והוא כלפי מ"ש הוא עצמו בסי' זה סי"ד שהוא כדברי הגמרא וכנ"ל ומור"ם לא הגיה עליו כלום והחכם בעל עיר שושן ז"ל הרגיש בסתירת דברים הנ"ל וכ' שם בסוף סי' פ"ד דהא דאמרי' בפוגם שטרו ובעד אחד שמעיד כו' שאין אדם מוריש כו' היינו כשכבר עבר זמן פרעון השטר שהי' מוטל השבועה על המלוה אף אם לא טען הנתבע שישבע אבל אם מת אביהן בתוך זמנו שלא היה אז מוטל שבוע' עליו כ"א כשטען עליו הנתבע שישבע לו (וכמו שפסק שם בסי' פ"ד המחבר ש"ע לפני זה) בזה כיון דלא היה אביהן מחויב לישבע עכ"פ אמרי' דאדם מוריש שבועה ונשבעין ונוטלין ובסי' זה ג"כ כתב כן דלא אמרו דבפוגם שטרו ועד א' מעיד כו' מוריש שבועה כ"א במת בתוך זמנו כו' ע"ש ולא כוון יפה בזה בדינים ושרי ליה מריה דא"כ צריכין לומר דדומיא דהכא אמרו בגמרא ביתומים מן היתומים דאין אדם מוריש כו' דמיירי במת אביהן בתוך זמנו (דהא אמה שאמרו דיתומים מן היתומים במת לוה בחיי מלוה דאין אדם מוריש אמרו הבו דלא לוסיף עלה ופירשוהו דהיינו דוקא להוצי' מן היתומים הדין כן ולא בפוגם שטרו וכנ"ל) וזה ודאי אינו דא"כ לא הי' מוטל על אביהן דמלוה שבועה עכ"פ דהא מת בתוך זמנו הוא א' מג' דרכים שגובה בהן המלוה מיתמי לוה בלא שבועה וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס זה והוא מוסכם מכל הפוסקים ועוד דאי בתוך זמנו איירי למה אמרו בגמ' כגון פוגם שטרו ובתוך זמנו הא אפי' בלאחר זמנו נמי משכחת לה כגון המוציא שטר על חבירו ועבר זמנו וטוען הנתבע השבע לי שלא פרעתיך ומת דיורשיו נשבעין שלא פקדנו ונוטלין ואין לו' דנקט פוגם שטרו לרבותא דהא אין בו שום צד רבותא דשוין הם פוגם שטרו ומת המלוה בתוך זמנו לשטר אחר דמת לאחר זמנו דזה וזה לא הי' על אבוהון שבועה עד שיטעון עליו הנתבע השבע לי ובע"ש בעצמו בסי' פ"ד השווה שני דברים הללו יחד ועוד יש כמה הוכחות דלא במת בתוך זמנו איירי הא דאמרו דבפוגם שטרו ואינך אדם מוריש כו'. וגם קשה לצדד ולחלק ולו' דמ"ש בתשובה איירי בדבר שלא איירי ביה הגמ' הנ"ל (וכמ"ש בסמוך קצת חילוקים) ע"ש דמסתם הרא"ש שם בתשובה וכ' עליה הא דעד אחד ולקוחות הנ"ל ל' הגמ' דאין אדם מוריש לבניו משמע דס"ל דגם על הני ענינים אמרו בגמ' אין אדם מוריש כו'. ואין בידי לישב כ"א לומר שבזמן שהשיב הרא"ש התשו' לא פי' אז להגמ' הנ"ל כדפירשוה בזמן שכ' פסקיו וכזה מצינו הרבה פעמים שבתשובותיו מה"ט מתנגדים למ"ש בפסקיו. ומ"ש הטור בסי' זה כתב ע"פ פסקי הרא"ש הנ"ל שהיו באחרונה כמ"ש הטור בח"מ בס"ס ע"ב והוא שבזמן שכ' התשו' הי' נראה להרא"ש מדקאמר הגמ' הנ"ל אהא דאמר רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי דאמר רב פפא הפוגם שטרו כו' דמדברי המקשן שהקשה "כגון "מאי ולא הי' פשוט לו דדוקא ביתומים מיתומים אמרו כן ולא באינך כל הנזכרים שם במשנה הנ"ל בצדו. וגם התרצן שהשיב לו מהא דאמר רב פפא הפוגם שטרו משמע דס"ל דאין טעם לחלק באין אדם מוריש שבועה בין דין לדין ומ"ה הק' כגון מאי וגם התרצן לא השיב לו אלא כגון הפוגם שטרו וס"ל דדוקא בזה קאמר (דאין) אדם מוריש משום דסברא קלושה היא לומר מדפוגם בעצמו לו' שנפרע קצת וחיישינן שנפרע גם המותר דאדרבא לא הי' לנו למחשביה כמשיב אבדה (כמ"ש בטור סי' פ"ח בכתב בשטר סלעין דינרין סתם) ולומר דנאמן במגו דאי בעי הי' תובעו בכל דמי השטר (ואינו דומה למודה מקצת דשם דוקא אמרו דאין הנתבע יכול להעיז. מה שאין כן בתובע בשטרו שבידו ומודה שטענתו אמת שחייב לו כך וכך) אלא שדעת חכמי המשנה היתה רחבה מדעתינו וחיישי בהוצאת ממון ואמרי דפרע דייק דנפרע לא דייק ורמו עליו שבועה בנק"ח ואין לך בו אלא חידושו ולא להוסיף בו ולומר דאין אדם מוריש לבניו (והוא דומה למ"ש דאף למ"ד דאין נאמנות מועיל להוציא מיורשים בלא שבועה מ"מ אם מת מורישה לבניו) משא"כ בעד א' מעיד שהוא פרועה (דאף שאין על התובע שבועה דאורייתא נגד עד א' כ"א בבא לישבע נגדו ולפטר ולא בנשבע נגדו ליטול וכמ"ש כמה פעמים ע"פ הגמ' מ"מ) סברא אלימתא הוא לחייב התובע שבועה חמורה נגד העד אחד וכן באינך בבא לגבות מלקוחות (או שלא בפניו) או בתוך זמנו. ומ"ה גם בהו סבר דאין אדם מוריש לבניו דומיא דיתומים מיתומים ובסוף חזר הרא"ש מסברא זו ופי' להגמרא דל"ד בפוגם שטרו אמרו [דאין] אדם מוריש אלא ה"ה אינך נמי ושדוקא במת לוה בחיי מלוה ומת אח"כ המלוה הקילו כיון דתחלת חיוב שבועה הי' על אביהן כדין הבא להוציא מיתומים וכדי שלא להוצי' מיתומים משא"כ באינך דתחלת חיוב שבועה של אביהן היתה על הלוה עצמו. והמקשה שהקשה "כגון "מאי כונתו הי' היכן מצינו שאמרו באינך דאדם מוריש כו' והשיב לו דאמר רב פפא כן בפוגם שטרו וס"ל דה"ה באינך וראיה לדבר שבפסקי הרי"ף והרא"ש לא כ' שם "כגון "מאי אלא ז"ל הבו דלא לוסיף עלה כי הא דרב פפא כו' ע"ש וראיה למ"ש דבבעל תרומות שער י"ד קרוב לסוף דין ג' כתב ז"ל דצריכין לברר אי הא דאמרו בגמ' הבו דלא לוסיף עלה ואייתינן עלה הא דאמר רב פפא הפוגם שטרו כו' אי אמרי' דוקא פוגם שטרו אפיקו מדין דאין אדם מוריש כו' או דלמא ה"ה לאינך שנשנו עמו במשנתינו וחדא מנייהו נקט. ומסיק דבעל העיטור כתב דהוא הדין לאינך כו' ע"ש הרי לפנינו דגם בעל תרומות שהי' קדמון עלה על דעתו לאמר שפוגם שטרו דוקא קאמר. גם הרא"ש בתשובותיו כלל פ"ו סי' י"ב כ' שנשאל אי הא דאמרו הבו דלא לוסיף עלה כגון פוגם שטרו אי דוקא פוגם שטרו אתא לאפוקי או ה"ה אינך הנשנים שם עמו במשנתינו כו' ש"מ דגם בימיו נסתפקו בזה והרא"ש דהשיב לא צריכים הכא להבו דלא לוסיף עלה כו' ולא השיב לו דהבו דלא לוסיף לא בא לאפוקי אלא פוגם שטרו י"ל דלדברי השואל דנסתפק בזה השיב כן דאפי' תאמר דבכלל הבו דלא לוסיף הם ג"כ אינך מ"מ הכא אין צריך כו' א"נ בזמן שכתב אותו תשובה חזר בו מסברתו ופי' דהבו דלא לוסיף אתא לאפוקי גם אינך כל היכא דאין שבועה הראשונה בא כדי להוציא מהיתומים ואל תתמה על הטור שכ' כאן סתם כדברי הרא"ש שבפסקיו ולא הזכיר התשובה כלל. כי י"ל דבדבר הברור לו ע"פ פסקו דב"ה ופסקי הרא"ש הנ"ל לא רצה להאריך ולהביא דברי התשו' ובלה"נ צ"ל כן במה שסתם הטור בסי' זה סל"ב וכתב ז"ל דאין למדין דין לקוחות מדין ערב דאין גובין גם מערב כשמת לוה בחיי מלוה אפי' לא הניח להן נכסים משום דערב בתר יתמי אזל (הן דלא הניח להן אפי' מטלטלים לפי דעת קצת גאונים הן דלא הניח להן נכסי קרקעות אבל הניח להן מטלטלים לדעת הטור וסייעתיו וכמ"ש בפרישה) מ"מ מלקוחות דמלוה גובין היכא דלא הניח הלוה ליתומיו כלום משום דבלקוחות אמרינן עביד אינש דזבין ליומא כו' ע"ש ושם בתשובת הרא"ש כלל פ"ו דין י"ב מסיק וכתב דדין לקוחות כדין ערב ודגם לוקח בתר יתמי אזל ובדלא הניח להן כלום איירי שם ג"כ כמו שכתב בראש השאלה. גם באותו תשובה כתב ז"ל דאין זה בכלל אמרם אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דנהי דמכר ראובן לשמעון בחיי מלוה עדיין הממון עומד לגבות מראובן הלוה בלא שבועה עכ"ל והטור מחשב כאן בסי"ט גביות מלקוחות בכלל אינך דשייך למימר בהו אין אדם מוריש שבועה אלא שמסקנת הגמ' הוא דמגבינן בהו בשבועה משום הבו דלא לוסיף וכן כתבו הבעה"ת ובעל העיטור ושאר מחברים וע"כ צ"ל דלא חש הטור להאריך ולכתוב כאן מ"ש. הרא"ש בתשובה דדברים הברורים לו ע"פ שאר רבוותא וגם ע"פ פסקי הרא"ש עצמו ודו"ק ובמ"ש יש ישוב ונתינת טעם מאי דסתרי דברי הרא"ש שבפסקיו למ"ש בתשובה ושהטור הלך אחר דבריו האחרונים שבפסקיו שהן עיקר אבל התמיה' על הגאונים המחברים מהרי"ק ומור"ס הנ"ל במקומה עומדת וכבר כתבתי דקשה לצדד ולחלק כמו שחלקתי בתשובתי וגם בסמ"פ ס"ס פ"ד דהרא"ש בתשובותיו והמחבר בס"ס פ"ד מיירי דלא גילה המלו' דעתו בחייו שרוצה לישבע דאמרי' דלמא לא היה נשבע מ"ה אינו מורישם והגמרא והטור והמחבר כאן איירי בדגילה המלו' דעתו בחייו שרוצ' לישבע דהא לשון הרא"ש בתשובותיו הנ"ל משמע דאיירי מדין דאיירי ביה הגמר' גם מה"ט גופא אין לחלק ולומר איפכא דהרב רבינו אשר בתשובותיו מיירי בדכבר פסקו הבית דין לשבועה על המלוה והוא שבועת ברי והרי היורשין אינן יכולין להשבע לה והגמרא איירי בדלא פסקו עדיין עליו שבועה ועוד דבהדיא בתשובת הרב רבינו אשר משמע דאיירי אף בדלא פסקו עדיין אלא כיון דאלו בא להוציא הי' צריך לישבע ועוד דשם בגמ' בעי לחלק ולומר דדוקא בדעמד בדין אין אדם מוריש כו' ודחי לה רב נחמן ואמר אטו בי דינא קמחייבו ליה שבועה מעידנא דשכב לוה אחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה וכן באינך ועוד מדאמרינן בגמ' הנ"ל ז"ל שלחוה קמיה דרבי אלעזר שלח להו שבועה זו מה טיבה ועפ"ז מסיק הגמ' וקאמר הבו דלא לוסיף עלה ור"ל דלא מפקינן ממון היורשים בשום דבר מכח אין אדם מוריש לבניו כ"א במ"ש רב ושמואל בהדיא דהיינו היכא שהשבועה הראשונה היתה להפקיע מיתומים ומזה יש ללמוד דאין לחלק בשום דבר ושכל דבר זולת זה הכל הוא בכלל הבו דלא לוסיף שוב מצאתי שרי"ו נתיב כ"ו ח"ג (דף ע"ב סע"ג) כ' בשם הרמב"ן דיורשי המלוה יכולין להוציא מלקוחות דלוה ואין זה בכלל אין אדם מוריש כו' וכתב ע"ז ז"ל ודוקא שלא עמד בדין המלוה בחייו עם הלוקחים ולא נתחייב בשבוע' קודם שמת וכן הסכימו גדולי אחרונים ז"ל עכ"ל. הרי לפנינו דחילק בין עומד בדין ונתחייב שבועה או לא ולא חש למשמעות הגמ' הנ"ל דמשמע מינה דאין לחלק בו אבל תשו' הרא"ש הנ"ל לא נתיישב בו בזה דאיירי שם אפי' בדלא עמד לדין ע"ש. גם מ"ש בש"ע בס"ס פ"ד בע"א ובפוגם שטרו צריכין לו' דאיירי שם בדעמדו בדין ונתחייב שבועה דוקא והוא דוחק דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש בפרט מאחר דתשובת הרא"ש לא איירי בזה גם אכתי קשה למה הביאו הב"י וד"מ וש"ע תשו' הרא"ש הנ"ל דלא איירי בדעמד בדין כיון דבזה לא קי"ל כותיה וכנ"ל ועל הרי"ו גופא קשה למה כתב האי חילוק בעמד בדין או לא אכשבאין להוצי' מלקוחות דלוה ולא כתבו ג"כ אאינך אעד אחד ופוגם שטרו ונפרע שלא בפניו וצ"ע זהו שראיתי להקדים ולכתוב כנל הדברים הצריכים לביאור דברי המחבר וגם הצריכין לדינא וכנ"ל ומעתה אבא לכתוב ביאור פרטי דברי המחבר כל אחד במקומו:

כך יש להם עם יורשי הלוה. פי' כשם שיורשי המלוה נשבעין ונוטלין מהלוה עצמו כך נשבעין ונוטלין ג"כ מיורשיו וכן הוא לשון הטור בהדיא ור"ל דל"ת דאפי' בשבועה אינן נוטלין אבל לענין השבועה כ"ש הוא וג"כ אינו שוה לו בזה דבלוה אם הוא עצמו לא טען השבע לי היו נוטלין יורשי המלוה ממנו בלא שבועה משא"כ מיורשיו דאף שהם גדולים ולא טענו הב"ד טוענין עבורם שזהו הדין הנ"ל במשנה וגמרא דיתומים מיתומים לא יפרעו אלא בשבועה:

שלא נפרעו הן עצמן מאביהן. ל' הטור שאם היה אביהן קיים היה יכול לטעון פרעתי להן שהרי הן גדולים כיון שבאין לישבע ור"ל וכל מה שאביהן היה יכול לטעון אנן טענינן להו משא"כ כשהלוה חי ולא טען שפרע להן עצמן:
 

ש"ך - שפתי כהן

(טז) כל הדין כו' עיין בסמ"ע ס"ק ל' ד' ק"ח ע"ב עד הבא לטרוף בשעה שהורידו אותו כו' וכיון שמת אין אדם מוריש שבועה לבניו כו' ול"נ דתשובה זו מיירי ג"כ במת לוה בחיי מלוה והניח הלוה ליתמי קרקעות והמלוה מת אח"כ וכמ"ש הט"ו בסל"א ול"ב הביאו בסמ"ע ס"ק א' [מ'] אלא דקשה לפ"ז האיך הי' רוצה לטרוף ממשועבדים כיון דהי' ליורש בנ"ח ואפשר ליישב ודו"ק בסמ"ע סעיף קטן מ"ה ותראה שכנים דברי ויתיישב נמי מה שהקשה בסמ"ע:

בתשובת ר' אהרן ששון סי' פ"ב מביא תשוב' ריב"ש סי' תפ"ג דאף בפוגם ועד א' אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ויתיישב בזה קושיות הסמ"ע ע"ש ודוק וכל זה צ"ע ע"ש בסמ"ע בדף ק"ט ע"א עד הרי לפנינו דחילוק בין עומד בדין כו' עיין בתוס' סוף שבועות ובירושלמי פ' הכותב דמשמע שם כן ויש ליישב הגמרא לפ"ז ודו"ק:

(יז) גם כן לישבע כתב הריטב"א פרק הכותב אהא דתנן וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כתב בעל העיטור ז"ל דדוקא דטענו אידך אמר לנו פרעתי כדאמרי' בסמוך הא לאו הכי לא טענינ' להו שאין טוענין ליורש לחובתו של יורש זה ע"כ:
 

באר היטב

(כב) כל הדין:    הנה בסמ"ע ס"ק ל' האריך בקושיא על המחבר בכל מ"ש בסעיף זה עד ס"ס י"ד וחוזר ומפרש בקיצור כל חד על מקומו השייך לו ע"כ קצרתי פה ואכתוב כל אחד במקומו הראוי.

(כג) אלא:    דגם בזה אינו שוה דבלוה עצמו אם לא טען השבע לי היו נוטלין יורשי המלוה בלא שבועה אבל מיורשיו אף שהם גדולים ולא טענו כן טוענין הב"ד עבורם שזהו דין הש"ס דיתומים מיתומים לא יפרעו אלא בשבועה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם בעל העיטור דדוקא דטענו אידך אמר לנו פרעתי הא לאו הכי לא טענינן להו שאין טוענין ליורש לחובתו של יורש זה.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש