טור אבן העזר קא
<< | טור · אבן העזר · סימן קא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהאלמנה כל זמן ששטר כתובתה בידה, גובה כתובתה לעולם, בין אם נותנין לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה אפילו אחר שתנשא, ונשבעת אף על פי שהיא נשואה. ובעל התרומות כתב שאם נשאת שוב אינה נאמנת ואין נותנין לה אלא אם כן תביא עדים שלא קבלתה, וכן כתב בעל העיטור. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.
ואפילו עברה עליה שמיטה אינה נשמטת מפני שהוא מעשה בית דין. פגמה אותה - שגבתה מקצת, או אפילו שלא פגמה אלא שזקפה במלוה, יצאה מכלל מעשה בית דין ושביעית משמטתה.
ואם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי בית דין, כגון במקום שאין כותבין, אם נותנין לה מזונות בבית בעלה גובה לעולם, ואם נותנין לה מזונות בבית אביה אינה גובה אלא עד סוף כ"ה שנים. אבל שתקה כ"ה שנים ולא תבעה, מחלה. ואם תבעה תוך כ"ה שנים, מונין לה כ"ה שנים מיום שתבעה.
וכן יורשיה צריכין לתובעה תוך כ"ה שנים למיתתה, ואם שתקו יותר מכ"ה שנים מחלו.
ואפילו אם נזונת בבית אביה, אם היורשים מכבדין אותה - שמוליכין לה מזונותיה בעצמם, אין שתיקתה מחילה, שמפני הבושה היא שותקת ולא מפני שמחלה להם.
וייראה מדברי הרמב"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר, אבל התוספת לא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שגם התוספת מוחלת, אבל הנדוניא אינה מוחלת, ואם יש לה עדים ממנה, גובה אותה לעולם.
ודוקא באלמנה הויא שתיקתה מחילה בשאין כתובה בידה, אבל גרושה גובה לעולם כשאר בעלי חובות.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלמנה כל זמן ששטר כתובתה בידה גובה כתובתה לעולם בין אם נותנין לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה מימרא בס"פ הנושא (דף קד:) ומ"ש אפי' לאחר שתינשא ונשבעה אף ע"פ שהיא נשואה בפרק השולח (דף לה:) דאהא דתנן התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו אמר רב הונא ל"ש אלא בשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה משום דמיפר לה בעל. ומשמע הא שבועה דאין הבעל יכול להפר שפיר דמי וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ב' כיון דכתובה בידה גובה כתובתה לעולם ותשבע אע"פ שיושבת תחת בעלה:
ומ"ש בשם בעל התרומות ובעל העיטור:
ומ"ש ואפי' עברה עליה שמיטה אינה נשמטת וכו' בר"פ אע"פ (דף נד:) אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ לשביעית ובפ"ב דגיטין (דף יח.) איתמר כתובה מאימתי משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ופסק הרא"ש הלכה כשמואל וכ"פ הרמב"ם מהלכות שמיטה והרי"ף אע"פ שכתב בר"פ אף על פי לשביעית שאם פגמה וזקפה משמטת הכל כתובה ותוספת לאו משום דליבעי פגימה וזקיפה כרב דהא ודאי הלכה כשמואל בדיני אלא לדוגמא בעלמא נקטיה לומר דלענין פגימה וזקיפה היא דנפקא מינה ולא ללמד דכשם שאין שביעית משמט עיקר כתובה מפני שהיא תנאי ב"ד כל שלא פגמה או זקפה ה"ה לתוספת וכדפירש"י משום דקשה כמו שהקשה הר"ן דא"כ מאי איריא תנאי כתובה הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחבירו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה כדתנן בפ"ב דשביעית הקפת חנות אינה משמטת והרא"ש דקדק בדבריו שכתב בר"פ אע"פ נ"מ לשביעית שאם פגמה הכתובה ולא פגמה התוס' משמטת הכל כאילו פגמה גם התוס' ע"כ הרי שלא הזכיר אלא פגומה בלבד דמשמע דפגימה או זקיפה סגי ורבינו שכתב אינה נשמטת מפני שהוא מעשה ב"ד הוא ע"פ פירש"י:
ואם אין כתובה בידה ובאה לגבות בתנאי ב"ד כגון במקום שאין כותבין אם נותנין לה מזונות בבית אביה אינה גובה אלא עד סוף כ"ה שנים אבל שתקה כ"ה שנים ולא תבעה מחלה בס"פ הנושא (דף קד.) איפליגו ר"מ וחכמים במתניתין ואיפסקא בגמרא (שם) הלכה כחכמים דאמרי כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים ופירש"י דטעמא משום דשתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הילכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ"ה שנים מחילה היא: ומ"ש ואם תבעה תוך כ"ה שנים מונים לה כ"ה שנים מיום שתבעה ברייתא שם: ומ"ש וכן יורשיה צריכין לתובעה תוך כ"ה שנים ואם שתקו יותר מכ"ה שנים מחלו שם במשנה מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה ופירש"י כלומר צריכין למחות על כתובה בתוך כ"ה שנים ע"כ ובספרי רבינו ואם שתקה יותר מכ"ה שנים מחלה ונראה שהוא טעות מבואר וצריך להגיה ואם שתקו יותר מכ"ה שנים מחלו וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דקתני יורשיה מזכירים כתובתה עד כ"ה שנה ואוקימנא בפרק כל הנשבעין (מח.) שנשבעה ומתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכבר נתבאר בסימן צ"ו:
ומ"ש ואפילו אם ניזונת בבית אביה אם היורשים מכבדין אותם שמוליכים לה מזונותיה בעצמם אין שתיקתה מחילה שמפני הבושה היא שותקת ולא מפני שמוחלת להם שם בגמרא בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא דזנה בבית אביה כ"ה שנה לסוף אמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך תבעתיה לדינא קמיה דרבה בר שילא א"ל זניתה כ"ה שנים בבית אביה ובחיי דמר דבכתפאי אמטאי לה א"ל טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרינן דמשום כיסופא הוא דלא תבעה ה"נ משום כיסופא הוא דלא תבעה ופירש"י בכתפאי אמטאי לה. מזונותיה מיום ליום הא נמי משום כיסופא מחמת הכבוד הזה שעשית לה וכתב הרא"ש פר"ח הא דבבית אביה אינה גובה כתובה לאחר כ"ה שנה כשאינה ניזונת אבל בניזונת גובה כתובתה לעולם משום עובדא דחמתיה דרב חייא אריכא ומיהו י"ל דשאני התם דבכתפיה אמטי לה אבל אם נתנו לה דמי מזונות אינה גובה ע"כ וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב בפי"ו כלשון הזה אם היה היורש עצמו מוליך מזונותיה לבית אביה ומיטפל בה יש לה לתבוע כתובתה אפילו אחר כ"ה שנה מפני שזה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורשים ע"כ ומ"ש רבינו ויראה מדברי הרמב"ם שאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר אבל התוספת לא נראה שדקדק כך רבינו מדכתב הרמב"ם בפי"ו בלשון הזה ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם היתה בבית בעלה גובה לעולם ואם היתה בבית אביה עד כ"ה שנה ואם באה לתבוע אחר כ"ה שנה אין לה כלום שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה ומשמע לרבינו דמחילה דאחר כ"ה שנה כשהיא בבית אביה אגביית עיקר שכתב ברישא קאי ולא אתוספת ולי נראה דאיכא למימר דאה"נ דאתוספת נמי הויא שתיקה מחילה ומה שלא הזכיר אלא העיקר משום דבמקום שאין כותבין מיירי וכבר כתב דתוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה ואם כן בלא טענת מחילה נמי לית לה תוספת כל שאין לה ראיה ברורה אבל עיקר לעולם יש לה אלא היכא ששהתה כ"ה שנה ומשום טענת מחילה ומטעם זה נקט עיקר אבל אין ה"נ דהיכא דאית לה ראיה ברורה על התוספת אם היא בבית אביה ושתקה כ"ה שנה מחלה נמי תוספת וכ"כ ה"ה ז"ל:
ומ"ש בשם הרא"ש שם בגמרא אהא דקתני דשתיקה כ"ה שנה הויא מחילה אריב"ל משום בר קפרא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו א"ר יוחנן אפי' תוספת אין לה דא"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכתב הר"ן וקי"ל כר"י דהא בר"פ אע"פ מנינן הך בהדי הנך אחריני דאמרינן בהו דתנאי כתובה ככתובה דמי. ומיהו אפשר דדוקא תוספת אבל נדוניא דינה כחוב וכ"כ הרא"ש וקי"ל כר"י דתנאי כתובה ככתובה דמי ודוקא תוספת אבל נדוניא מסתבר שהוא כחוב. וגם ה"ה כתב בפי"ו דין הנדוניא כדין החוב לדעת רבינו וכ"כ הרשב"א ז"ל ומ"מ אין צורך לזה שהרי פשוט הוא שאינה נגבית הנדוניא בשום מקום אלא כשמראה כתובתה ומ"מ נפקא מינה שהיכא שהיורשים מודים שלא פרעוה שאף ע"פ שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת כיון ששתקה כ"ה שנים והיא בבית אביה ודאי מחלתן עכ"ל. ודע שיש להרי"ף גירסא אחרת בזה שהוא ז"ל גורס אריב"ל משום בר קפרא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפילו תוספת יש לה דא"ר איבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכן הלכתא וכתב הר"ן ה"פ ל"ש דגובה לעולם בששטר כתובה יוצא מתחת ידה אלא מנה ומאתים דמשעבדי לה בתקנתא דרבנן אבל תוספת מכ"ה שנה ואילך לית לה כיון שלא תבעתו בתוך כ"ה שנה ור"י אמר אפי' תוספת יש לה דתנאי כתובה ככתובה דמי וכיון דאית לה מנה ומאתים אית לה נמי תוספת ואין גירסא זו מחוורת דהיכי לימא ריב"ל שיהא דין התוספת גרוע מן העיקר דאדרבה תוספת דמי לחוב שדינו לגבות לעולם ומצינו שייפו כחו מן העיקר דהא אמרינן בפ' אלמנה ניזונית אין להם מנה ומאתים אבל תוספת יש להם לפיכך נראה העיקר כגירסת רש"י שגורס ל"ש אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש לה ורבי אבהו אמר רבי יוחנן אפי' תוספת אין לה והכי איתא בהדיא בירושלמי עכ"ל:
ומ"ש רבינו ודוקא באלמנה הויא שתיקתה מחילה כשאין כתובה בידה אבל גרושה גובה לעולם כשאר ב"ח שם א"ר אלעא שונין גרושה הרי היא כב"ח. ופירש"י הרי היא כב"ח. לגבות לעולם שלא בהזכרה דודאי לא מחלה:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלמנה כל זמן ששטר כתובתה בידה גובה כתובתה לעולם כו' הכי אסיקנא ס"פ הנושא דלא פליגי ר"מ וחכמים במשנה אלא כשאין כתובתה בידה התם הוא דאמרינן דמחלה בכ"ה שנה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל כששטר כתובה בידה הכל מודים דגובה כתובתה לעולם וכו':
ומ"ש ואפי' לאחר שתינשא ונשבעה אע"פ שהיא נשואה כלומר אבל אינה נודרת כשהיא נשואה דהבעל יפר לה כדאיתא בפ' השולח ומביאו ב"י וכדלעיל בסימן צ"ו. ואיכא לתמוה על מ"ש בעה"ת והעיטור דאינה נאמנת בשבועה לאחר שנשאת שכתבו כנגד הגמרא ונראה ליישב דס"ל דדוקא היכא דהאשה תפסה מטלטלין תחת ידיה ולא הוציאם מתחת ידיה ליד בעלה השני או לא תפסה כלל או לא הניח בעלה מטלטלין כלל אלא קרקע דהם בחזקת היורשים התם הוא דנאמנת בשבועה אף לאחר שנשאת אבל בתפסה מטלטלין ונשאת ונתנה מידה כל מה שתחת ידיה לבעלה שלא מדעת ב"ד התם ודאי הויא גזלנית כיון ששלחה בהן יד מקמי שבועה דממון יורשים הוא ושוב אינה נאמנת בשבועה וכ"כ בהגהות מרדכי דכתובות ע"ש רב צמח גאון אבל ה"ר אביגדור חולק וס"ל דאינה נחשבת בכך גזלנית ונאמנת בשבועה ע"ש ודעת בעה"ת והעיטור כדעת ר"צ גאון:
ואפי' עברה עליה שמיטה וכו' בפ' שני דגיטין (דף יח) איתמר מאימתי כתובתה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אעפ"י שלא זקפה זקפה אעפ"י שלא פגמה ופירש"י מאימתי תהא כתובה כשאר ש"ח ומשמטתה שביעית משתפגום שתפרע קצת דגליא דעתה דעומדת ליגוש דליפרע ותזקוף עליו המותר במלוה דנפקא ליה משם כתובה ומעשה ב"ד שאינו משמט וחל עליה שם ש"ח עכ"ל ובריש אעפ"י קאמר תלמודא דתנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ לשביעית ופירש"י שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות ותוספת נמי לא משמט עכ"ל והקשו התוס' לשם ובפ' שני דגיטין בשם ר"י הא אפי' לא הוה התוספת ככתובה דהוי כמעשה ב"ד נמי אינו משמט כיון דלאו הלואה היא ולא משמט אלא מלוה ופי' ר"י איפכא דאתא לאשמועינן דהיכא דפגמה או זקפה עיקר הכתובה דמשמט לשמואל דמשמט נמי התוס' כאילו פגמה או זקפה התוס' עכ"ל ורבי' כתב כאן בסתם דשביעית אינו משמט הכתובה אא"כ פגמה או זקפה ולא פירש דהתוספת ככתובה דמי לענין שמיטה ואיכא לתמוה אמ"ש ב"י הך דריש פ' אע"פ ושהרי"ף כתב כפר"י דאתא ללמד דפגמה או זקפה משמט הכל כתובה ותוספת ולא ללמד דבלא זקפה ופגמה אינו משמט לא עיקר ולא תוספת כמו שפירש"י משום דקשה כמו שהקשה הר"ן והיא קושיית התוספות שהבאתי ואח"כ כתב רבי' שכתב אינה נשמטת מפני שהוא מעשה ב"ד הוא ע"פ פירש"י עכ"ל הלא במה שנחלקו רש"י אשאר גדולים אינו אלא בפי' נ"מ לשביעית דלרש"י פי' דתוספת הוי ככתובה דאינו משמט בלא פגמה וזקפה ולשאר גדולים לא איצטריך לאשמועינן דהא פשיטא היא אפילו לא הוי ככתובה דהוי מעשה ב"ד נמי אינו משמט דלאו הלואה היא אלא אתא לאשמועינן דבפגמה או זקפה משמט נמי התוספת ובדבר זה לא גילה רבינו דעתו היאך הוא מפרש ואם דעת ב"י הוא שמ"ש רבינו דכתובה אינה נשמטת מפני שהוא מעשה ב"ד הוא ע"פ פירש"י הוא ג"כ תימה גדולה דהדבר ברור דאין בזה שום חולק בפוסקים ובמפרשים דטעמא דהכתובה נשמטת הוא לפי שאינה כש"ח אלא שם כתובה עליה דתקנו ב"ד לבתולה ר' ולאלמנה ק' אפילו לא הכניסה לו שום דבר ומעשה ב"ד הוא ואין ספק דתקפה עליו משנתו כשכתב זה:
ואם אין כתובה בידה ובאה לגבות בתנאי ב"ד כגון במקום שאין כותבין אם נותנין לה מזונות בבית בעלה גובה לעולם ואם נותנין לה מזונות בבית אביה וכו' כך צריך להיות וברוב ספרי רבינו השמיט הסופר בבא ראשונה: ומ"ש רבי' כגון במקום שאין כותבין טעמו דאילו במקום שכותבין טענינן ליורשים דאתפסה צררי ופרע לה סמוך למיתה והחזירה לו הכתובה ונראה דס"ל לרבינו דרישא היכא דכתובתה בידה דגובה כתובתה לעולם וכו' אפילו במקום שאין כותבין דאי איתא דמחלה היתה מחזרת כתובה ליורשים ומש"ה כתב רבינו ברישא בסתם ולא כתב כגון במקום שכותבין כמ"ש בסיפא כגון במקום שאין כותבין אלמא דברישא דכתובה בידה גובה לעולם אפי' במקום שאין כותבין וכן מ"ש ברישא בין אם נותנין לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה ה"ה נמי אם אין נותנין לה מזונות כלל נמי גובה לעולם כיון ששטר כתובתה בידה אלא לפי שבסיפא מחלק בין בית אביה לבית בעלה כתב ברישא דאין חילוק:
ומ"ש ואם שתקה יותר מכ"ה שנים מחלה כתב ב"י דט"ס הוא וצריך להגיה ואם שתקו יותר מכ"ה שנים מחלו עכ"ל ויש ליישב הנוסחא דבתחלה כתב בשתקה כ"ה שנים אחר מיתת בעלה ולא תבעה מחלה ואם תבעה תוך כ"ה שנים מונין לה עשרים וחמשה שנים מיום שתבעה ואין מצרפים השנים שקודם התביעה עם השנים שאחר התביעה וכדאיתא בגמרא תבעה כתובתה הרי היא כבתחלה ואמר עוד וכן יורשים אין מצרפין השנים שקודם מיתתה עם השנים שלאחר מיתתה אלא מונין כ"ה שנים למיתתה ואח"כ אמר דזו שתבעה תוך כ"ה שנים למיתת בעלה דמונין לה כ"ה שנים שתבעה אם חזרה ושתקה יותר מכ"ה שנים מחלה ואעפ"ישמקודם תבעה תוך כ"ה מ"מ מאחר שעכשיו לא תבעה תוך כ"ה אלא שתקה עד לאחר כ"ה אמרינן דמחלה שמעינן מכללא דאם עכשיו היתה ג"כ תובעת תוך כ"ה אמרינן דלא מחלה:
כתב הרא"ש ס"פ הנושא הא דקתני יורשין מזכירין כתובתה עד כ"ה שנה אוקימנא בפרק הנשבעין כשנשבעה ומתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכ"כ רבינו לעיל סי' צ"ו וכתב המרדכי פי' ראב"ן דלאו דוקא בבית אביה דלאו בביתא תליא מילתא אלא כל זמן שאין לה מזונות גובה עד כ"ה שנים ואפי' נשאת נשבעת מדלא מפליג הכא בין נשאת ללא נשאת וכו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש ע"ש ר"י דבבית אביה דאמרינן דמחלה בכ"ה שנה היינו דוקא דאינה ניזונית אבל מסקנת הרא"ש דאפי' ניזונית בבית אביה או נותנין לה דמי מזונות נמי מחלה כיון דלא תבעה דהא לא כסיפא לה מילתא לתבוע כיון שהיא בבית אביה אלא ודאי מחלה אם לא שנושאין לה המזונות דרך כבוד וכמ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם מביאו ב"י וקצת קשה דבפירש"י פ' הנשבעין (דף מ"ד) כתב וז"ל מתה אלמנה שלא גבתה כתובתה ויורשיה מזכירין ותובעין וגובין כתובתה עד כ"ה שנה משמת בעלה ורבינו כתב כאן עד כ"ה שנה למיתתה ויש ליישב דלשון המשנה משמע ודאי כדברי רבי' דיורשיה עומדים במקומה דמונין כ"ה שנים רצופים לאחר שמתה האשה אלא דרש"י בפרק הנשבעין מפרש הני כ"ה שנים דיורשיה מאי עבידתייהו ואמר שהם במקום כ"ה שנים דקבעו חכמים לאלמנה דאם עברו כ"ה שנים משמת בעלה ולא תבעוה הפסידה דהכי תנן בכתובות בהנושא כל זמן שהיא בבית אביה וכו' דכן הדין ביורשיה שמונין כ"ה שנים למיתתה:
דרכי משה
עריכה(א) ולעיל סי' ק' כתבתי דאם אין שטר כתובה בידה אינה גובאת משנשאת אפי' במקום שאין כותבין כתובה. כתב בתשובת הרא"ש סי' א' כלל פ"ה דאפילו לאחר שנשאת גובאת כתובתה אפי' מיתומים קטנים והרמב"ם פי"ב מהלכות מלוה ולוה פסק דאם נשאת אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים להגבות לה כתובתה דטעמא דנזקקין לכתובה משום חינא שיהא לה נדוניא להנשא ואם כבר נשאת שוב אין נזקקין. וכב"י סי' צ"ו דהכי נקטינן כי התוס' פירשו פרק הכותב ופרק שום היתומים בשם ר"ח והערוך כדברי הרמב"ם ואע"ג דרש"י פי' שם בע"א. מיהו בתשובת הרא"ש סי' א' כלל פ"ה כתב דבזמן הזה לא חיישי' לצדדי ומגבין לה אפי' לדעת הרמב"ם אף משנשאת וע"ש. כב"י עוד בסי' צ"ו ומיהו כל זמן שלא נשאת מגבין אותה אפילו היא זקינה שאינה ראויה להנשא. ומצאתי כתוב פ' אלמנה ניזונת דף תקכ"ט דאם נשאת ע"מ שתתן לו הכתובה נזקקין לה דהא בזה נמי הוי משום חינא שאם לא יפרעו לה יגרשנה בעלה ואין לך חן גדול מזה עכ"ל ובתשובת מיימוני סוף ספר נשים דף ש"ט דאפי' משנשאת גובאת כתובתה וטורפת אפילו ממשעבדי וע"ש שהאריך בזה וע"ל סוף סי' כ"ו וכיצד נשבעת משנשאת:
(ב) ובמרדכי סוף הנושא ה"ה אם נשאת לאחר:
(ג) בהר"ן פ' הנושא דף תתקל"ג ע"ב דלאו דוקא תבעה אלא בזכירה בעלמא שתאמר ליורשים דמה ששותקת אינה משום מחילה סגי וכן הוא בירושלמי: