רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבועות/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו השכיר כיצד אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך הוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שכרי חמשים דינרין שיש לי בידך והוא אומר נתקבלת מהן דינר זהב: כל הני נשבעין ונוטלין תקנת חכמים הן ואפילו הכי בעי אישתבועי כעין דאורייתא בנקיטת חפץ ולא מפכינן לה כך הורו הגאונים:

גמ' נשבעין ולא משלמין מנלן דס"ד בעד אחד לא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש העד אלא ישבע התובע ותהיה השבועה במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים וכן במודה מקצת כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאישתמוטי אימא ישבע התובע ויטול דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם וקרא יתירה הוא דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא ידענא דשומר מישתבע ולקח בעליו ולא ישלם למה לי לומר על כל הנשבעין שבתורה שמי שעליו לשלם הוא נשבע: השכיר מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמישתבע ושקיל אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דבעל הבית טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום חיותיה דשכיר וליתיב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו שלבעל הבית. א"ה אפילו קציצה נמי לישתבע שכיר דהכי קץ ליה ולשקול אלמה תנן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המע"ה קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי אי הכי עבר זמנו נמי אלמה תנן עבר זמנו אין נשבע ונוטל חזקה אין בעל הבית עובר משום בל תלין והא אמרת בעל הבית טרוד בפועליו ה"מ מקמי דנימטי זמן חיוביה אבל מכי מטי זמן חיוביה רמי אנפשיה ומידכר: אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך א"ל ר' יצחק יישר וכן א"ר יוחנן (יישר) איתמר נמי א"ר מנשיא בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וכן הלכה. ואע"ג דרמי בר חמא שבח להא שמעתתא ופריך ליה רבא אם כן שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכח תלה ודחיק למימר דאפקיד ליה בשטר ואנן קי"ל דשבועת שומרין איתא במפקיד אפילו שלא בעדים בין בשטר ושלא בשטר דמיגו דלהד"מ הוי מיגו דהעזה ולא אמרינן מיגו והשתא ההיא דשכיר נמי הוי מיגו דהעזה וי"ל דהך דפריך רבא מעיקרא לאו פירכא היא דשאני שבועת שכיר דתקנת חכמים היא ובמיגו כל דהו אוקמיה אדיניה:

סימן בעריכה

מכלל דתרוייהו סבירא להו דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים. פר"ת ולית הלכתא הכי אלא כרב חסדא דפ' המוכר את הבית (דף ע.) דהמפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים ואי טעין ואמר החזרתי לך נאמן ובשבועה דלא יכול למימר שטרך בידי מאי בעי מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה. ולפר"ת גם הכא נמי ה"פ צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר מן השבועה וכן כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלית הלכתא הכי:

סימן געריכה

ועוד כתב דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא לאפטורי מממון דהא שבועת שומרין דאיכא למימר מיגו וכן מודה מקצת ועד אחד איכא למימר בהא מיגו ואפי' הכי מישתבעי הלכך האי מאן דתבע ליה לחבריה לקמן לדינא וא"ל דשותפא דידי הוית ופליגנא בהדך ואתנאי עלך מקמי דנפלוג בהדך דתשתבע לי על שמא וקמודי ליה חבריה דשותפא דידיה הוה מיהו קאמר דלא אוני ליה בשוה פרוטה מעולם אע"ג דליכא סהדי בההיא שותפתא ואיכא למימר מיגו לא איפטר מההיא שבועה אלא משבעינן ליה ודבריו אינן מובנים לי כיון דמיגו דאורייתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזימנין דלא בעי אישתבועי וקיהיב ממונא ומה שאמר דבשבועות שומרין איכא מיגו הא כבר כתבינן לעיל דמיגו דהעזה הוי ומה שכתב דבמודה מקצת איכא מיגו הא אמרינן חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח וליכא מיגו וגם בעד אחד לא ידענא מאי מיגו איכא:

סימן דעריכה

ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי דלא שקיל בלא שבועה חמורה ומני ליה בהדי נשבעין ונוטלין דמתני' דמוציא מחבירו הוא ולית ליה אלא בשבועה חמורה וזה נוטה קצת לדברי ה"ר יוסף ז"ל דלא אמר מיגו לאפטורי משבועה ועוד אמרו הגאונים טעם אחר כיון דלאו אגופיה דמשכון קטעין אלא בעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה לית ליה בלא שבועה חמורה. והביאו ראייה ממה ששנינו (ב"ק דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ואילו טעין ממך לקחתי' נאמן בשבועות היסת ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא וכן במשכון. וכן נמצא בתשובת שאלה לרב אלפס שאלו מקמיה בעסק שמעון דטעין ליה לחבריה אית לך גבאי ספר מקרא וההוא ממושכן לי ביותר מדמיו וראובן אמר שאולה היא בידך והשיב שאם אין דרך המקום להשאיל אותה מקרא וכיוצא בה יהיה שמעון נאמן עד כדי דמיהן ולא יותר אחר שישבע שבועת התורה שאין עליה פחות ממה שהיה שוה אלמא צריך לישבע שבועת התורה אע"פ שהוא נאמן לומר לקוחה היא בידי וכ"כ רב האי גאון ז"ל: א"ר ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נאמן ואמר להם בזה ישבע בעל הבית ויפסיד אומן. ואפי' אי טעין לא קצצתי לך אלא אחת ואותה פרעתי לך דהשתא הוי כופר הכל קאמר שמואל דישבע בעל הבית דמשום טירדא דבעל הבית ראו חכמים שראוי לתקן כאן שבועה וראויה להטיל על בעל הבית והיכא דחולקין בפרעון דבעל הבית הוא בודאי שוכח עקרוה ממקומה והטילוה על השכיר אבל כשחולקין בקציצה דבעל הבית בקציצה זכור הניחו שבועה במקומה על בעל הבית. תדע שכך הוא מדפריך איני והא תני רבא בר שמואל קצץ המוציא מחבירו עליו הראייה ואי לא מייתי ראייה פקע אמאי ישבע בעל הבית ויפסיד אומן ובמה טעה הש"ס לפטור בעל הבית והלא מודה מקצת הוא. אלא ודאי מילתא דשמואל והברייתא איירי בכופר הכל ואפילו הכי קאמר שמואל דושבע:

סימן העריכה

מתני' הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות וא"ל תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם הודאה במקצת כיצד אומר לו שני כלים נטלת והוא אומר לא נטלתי אלא א' למשכנו:

גמ' ודלמא לא משכן מי לא א"ר נחמן האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואיקטליה לדיקלא דפלניא ואשכחיה דקטיל ושדי לא אמרינן דאיהו קטליה דעבד איניש דגזים ולא עביד אימא ומשכנו. וליחזי מאי משכנו אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו וכגון שראו העדים שהטמין כלים שאין יכול לכפור ולומר שלא הטמין כלום אי נמי ידעו במקצת כלים שהטמין והוא טוען שהטמין יותר ממה שידעו העדים דא"ר יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן ולא אמרן אלא בבעל הבית שאין עשוי למכור כליו אבל בבעל הבית העשוי למכור נאמן ובעל הבית שאין עשוי למכור נמי לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן דאמרינן דלמא דמי איצטריך ליה וזבין ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא באיניש דלא צניע אבל באיניש דצניע אורחיה הוא ובאיניש דלא צניע נמי לא אמרן אלא שזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר לקוחין וזה אומר גנובים לאו כל כמיניה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואפי' אית בהו כל הנך צדדין לריעותא ודקדק רב אלפס ז"ל מדקאמר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן שמעינן דאם היה מוחזק ומפורסם בגנב וראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אם בעל הבית שאין עשוי למכור כליו וזה אומר גנובין הן נאמן דהא מוחזק ועומד מעיקרא בגנב: וכלהו נמי לא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר נאמן. זו היא גירסת רש"י. וקאי על בעל הבית שאין עשוי למכור כליו ואין דרכן להטמין ובאיניש דלא צניע ואמר שאולין ובאיתנהו לכולהו אמר שאינו נאמן בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וקשה לר"ת מהא דאמרינן בסמוך רבא אפיק זוזא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וצ"ל דמיירי כשראו שהטמין אביהן ובעל הבית שאין עשוי למכור כליו ודברים שאין דרכן להטמין ואיניש דלא צניע ולא משמע הכי מדלא נקט אלא דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ועוד דבמילתא דרב הונא בר אבין לא הזכיר אלא דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ועוד דבשילהי המקבל (דף קטו:) אמרינן ההוא גברא דחטף סכינא דאשכבתא מחבריה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אהדר ליה ופריך מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא דיכול לטעון עד כדי דמיהן ומשני התם לא עבידי דמושלי ומוגרי אבל סכין עבידי אינשי דמושלי ומוגרי הלכך לא מהימן למימר לקוח הוא בידי אלמא בההוא טעמא לחודיה סגי. לכן נראה לר"ת כגר"ח ובכולהו נמי לא אמרן אלא דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר וקאי אהא דקאמר אבל בעל הבית שעשוי למכור כליו נאמן וההיא מיירי אפילו בדברים שאין דרכן להטמין ואפילו באיניש דלא צניע ואהא קאמר ובכולהו נמי לא אמרן אלא בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר דאז הוא נאמן בכל ענין אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפילו אית בהו כל הני צדדין לטיבותא. כללא דמילתא דברים שאינם עשוין להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחין הן בידי אם לא שראוהו שהטמין ובעה"ב שאין עשוי למכור כליו ואין דרכו להטמין ואיניש דלא צניע וזה אומר שאולין וזה אומר לקוחים ואם יחסר אחד מכל אלו הצדדין נאמן ודברים העשוין להשאיל ולהשכיר וזה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אינו נאמן אפילו בעל הבית העשוי למכור כליו וכלים שדרכן להטמין ואיניש צניע ואפילו לא ראוהו שהטמין כך כתב רב אלפס ז"ל בפרק המקבל גבי סכינא דאשכבתא וכן מוכח התם. אבל ר"ח ז"ל פירש דוקא ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו אבל לא ראוהו נאמן וכך כתב רב האי גאון בספר מקח וממכר בשער מ'. ומסתבר כרב אלפס דאין לחלק כלל בין ראוהו שהטמין כלים העשוין להטמין ואיניש דצניע ובעה"ב העשוי למכור כליו ובין לא ראוהו שהטמין כי ההטמנה אינה הוכחה בהם ויש שהיו רוצים לדקדק מדקאמר מעיקרא ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וכו' והדרמפליג בין עשוין להשאיל ובין אין עשוין להשאיל שמע מיניה דאפילו אם אמר גנובים בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובים איתרע לה חזקתו של כלים שהן עשוין להשאיל ולהשכיר כיון שהוא טוען שלא יצאו מתחת ידו בתורת שאלה ושכירות ובמיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן אינשי בגנבי. והא דדברים העשוין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן היינו דוקא בשיש לו עדים שאלו הכלים היו שלו וראו אותם עתה בידו אבל אם לא ראו אותם עתה בידו נאמן לומר לקוחין הן בידי במגו דהחזרתים לך וכן הא דאמרינן כלים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחין הן בידי הני מילי דליכא עדים שבאו לידו בתורת שאלה ושכירות אבל אם באו לידו בתורת שאלה ושכירות תו לא מהימן לומר לקוחין הן בידי וכן מוכח בשמעתתא דאומן בפרק חזקת הבתים (דף מו.). והא דאמרינן דבדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אין נאמן בבעל הבית שאין עשוי למכור כליו היינו דוקא בראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו אבל כלים מגולין ואמר לקוחין הן בידי נאמן. וזה דקדק רב אלפס ז"ל מדקאמר ראוהו שהטמין משמע בלא הטמנה נאמן בכל ענין והך מימרא דרב יהודה מיירי בדאיתיה לבעל הבית התם בשעה שנכנס זה ויצא אבל ראהו שנטלו מרשות חבירו שלא בפניו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אפילו לא הטמין תחת כנפיו ואפי' בעל הבית העשוי למכור כליו דאי לאו הכי קשיא הא דאמר ריש לקיש (ב"ב דף לו.) הגודרות אין להן חזקה דכיון דאורחייהו למיזל באורחא מנפשייהו הא לאו מזבין קזבין להו אלא אשכחינהו אבראי ותפיס להו ואמר לקוחין הן בידי הלכך אינו נאמן ואי ס"ד התופס משל חבירו בפני עדים שלא בפניו ואמר לקוח הוא בידי נאמן הגודרות אמאי אין להן חזקה השתא מידי דודאי לאו באפי חבריה תפסיה ואמר לקוח הוא בידי נאמן הגודרות דספיקא נינהו דאיכא למימר דלמא באפי מריה תפסינהו לא כ"ש דאית להו חזקה אלא מדקאמר הגודרות אין להן חזקה שמעינן דמאן דתפיס מידי מרשותא דחבריה קמי סהדי דלא באפי חבריה ואמר לקוח הוא בידי אין נאמן. ומההיא עובדא (שם) דהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא שמעינן נמי הכי ומסתייע נמי הך סברא משמעתא אחריתא דרב יהודה (שם.) דאמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובלא ואמר איזיל ואיגדור לדיקלא דפלניא דזבניה ניהלי מהימן מאי טעמא דלא חציף איניש למיגדר דיקלא דלאו דיליה מדאיצטרך לגלוי טעמא משום דלא חציף איניש למיגדר דיקלא דלאו דיליה שמעינן דמידי אחרינא דלית ליה כי האי טעמא לא מהימן והאי מילתא דפשיטא היא ולית בה ספיקא והאי דאיצטריכא לן לפרושי משום דחזינא תשובה משמיה דגאון דשאיל מקמיה בעסק חד גברא דא"ל לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ופתחת ליה דלאו באפי שקלת מיניה חד טונא דכיתנא אמר ליה אין פתחי ושקלי ואת אמרת לישקליה בחושבנא דאית לך גבאי והשיב גאון דליכא עליה אלא שבועת היסת דלא שקיל אלא דיליה וקאמר לא מיבעיא היכא דליכא אלא עד אחד אלא אפי' איכא ב' עדים נמי הכי דיניה ומשתבע שבועת היסת דלא שקיל אלא מידי דאית ליה גביה ומיפטר דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן ולא אמרן אלא בבע"ה שאין עשוי למכור כליו וכו' והאי טונא דכיתנא הואיל ולית בה כל הלין אנפי מהימן ובשבועת היסת אלו דברי גאון ודאי שגגה הן דהך שמעתתא דרב יהודה בדאיתיה לבעל הבית בביתו אמורה ואיהו קמסר ליה כדכתיבנא. והאי עובדא טעמא אחרינא אית ביה דהא לאו באפי שקליה ודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש בחזקתיה קאי ולא מצי איניש לאפוקי מיניה אלא בראיה ומאן דשקיל מיניה באפי סהדי ולית ליה ראיה דדיליה הוא מחויב לאהדורי ליה והאי דלית אלא חד סהדא מחייבו שבועה דאמר מר לעיל (דף מ.) כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דאודי דשקליה מביתיה הוה ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם ודמי לנסכא דר' אבא: כדשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן כי הא דרבא אפיק זוזא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר פי' רש"י בשם רבו דוקא ספרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תמיד אבל שאר ספרים אינן עשוין להשאיל ולהשכיר ופירש כן דלא תקשה לך מהא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (דף קיד:) המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע הלה כמה הוציא ויטול ופריך עלה דלמא הוא ניהו דאפיק לקלא ושקיל וטרי בה טובא ומסיק כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה ומצאו מחתרת חתורה בתוך ביתו והן יצאו והכל אומרים נגנבו כליו של פלוני והללו הם כליו וספריו של פלוני ואמאי בעי כולי האי נהימניה במיגו דאי בעי אמר שאולין הן בידך ואין האחד נאמן לומר לקוחין הן בידי דעשוין להשאיל ולהשכיר ולא שייך למימר אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן שהרי אינו אומר שהוא גנבם אלא נגנבו ממנו וכמה גנבי איכא בעלמא. לכך נדחק לפרש דספרים אין עשוין להשאיל ולהשכיר ואין נראה לר"ת לחלק בספרים דאמרינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ.) וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן ובספרא דאגדתא שאין רגילין לקרות בו שלא התירו לכותבו אלא משום עת לעשות אתא לאשמועינן דאפילו הכי נמי עשוין להשאיל ופר"ת שהדבר תלוי בראות הדיינין באהבת איש את רעהו ולפי מנהג המקום ולפי הספרים כי יש ספרים נחמדים שאין דרכן להשאילן וכ"כ רב אלפס ז"ל בתשובה שכתבתי לעיל על מקרא אחד ולא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שמתחלתן נעשו לכך שישאילום וישכירום: והוא אמר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל רב פפא אמר אפילו שומר של בעל הבית נאמן ונשבע ונוטל ואפילו אשתו של שומר נשבעת ונוטלת וכגון שהיו הם בבית בשעה שנטלן ולא היה שם הנגזל ולפי שאין הנגזל יכול לישבע אלו עומדין ונשבעין במקומו. בעי רב פפא שכירו ולקיטו של בעה"ב נשבע ונוטל כמו שומר או לא תיקו א"ל רב יימר לרב אשי טענו כסא דכספא מאי א"ל חזינא אי איניש דאמיד הוא או איניש מהימן דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל ואי לא לא:

סימן ועריכה

מתני' הנחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול אמר לו חבלת בי והוא אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר ליה חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי בך אלא אחת:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום שראוי לחבול בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה ודלמא בכותל נתחכך תני רבי חייא שעלתה לו נשיכה בגבו ובין אצילי ידיו ודלמא אמר לאחר ונשכו דליכא אחר:

סימן זעריכה

מתני' ושכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואחד שבועת שוא היה אחד מהן משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל היו שניהם חשודים על השבועה חזרה השבועה למקומה דברי ר"מ ר' יוסי אומר יחלוקו:

גמ' וליתני נמי שבועת ביטוי כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קמשתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא קמשתבע דלמא מקיים לה לא קתני התינח אוכל ולא אוכל אכלתי לא אכלתי מאי איכא למימר תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה. יש רוצים לומר אם הצבור גזרו חרם העובר עליה אינו פסול לשבועה או אם עבר על שבועה דאוכל ולא אוכל וכן דעת רב אלפס. ור"ת היה אומר שהוא פסול והא דקאמר לא קתני לא בשביל שהוא כשר אלא הכי קאמר לא קתני לפי שאין דומה לאחרים כי אין מונה במשנה אלא אותם שבשעת שבועה נשבעין לשקר וכה"ג איתא בפ"ק דב"ק (דף ד:) דר' (חייא) אושעיא תני י"ג אבות ור' (אושעיא) חייא תני כ"ד אבות ומפרש מר מ"ט לא תני הני ואע"ג דלכ"ע כל העשרים וארבע אבות הן: היו שניהם חשודין א"ל רבא לרב נחמן היכי תנן א"ל לא ידענא הלכתא מאי א"ל לא ידענא תני רבזבידבר אושעיא רבי יוסי אומר יחלוקו אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו כר' יוסי: חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה אמר רבי אמי רבותינו שבבבל אמרין חזרה שבועה לסיני ורבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחויב בה אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן וכן היתומין (מן היתומין)לא יפרעו אלא בשבועה והוינן בה יתומין ממאן וכו' כדלקמן. רבותינו שבא"י רבי אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב ר' אבא קמיה אייתי חד סהדי דמיחטף חטפה מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי אמר רבי אמי היכי נידייני דייני להאי דינא נימא ליה זיל שלים ליכא תרי סהדא ניפטריה איכא חד סהדא לישתבע כיון דאמר דידי חטפי הוה ליה כגזלן. א"ל רבי אבא הוי מחויב שבועה ואין יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם. ושכנגדו נוטל בלא שבועה כדמוכח לעיל בפרק שבועת העדות (דף לב:) גבי הכל מודים בעד אחד כרבי אבא ומה שתקנו כשכנגדו חשוד על השבועה שהלה ישבע ויטול ולא אמרינן כיון שהמחויב אין יכול לישבע יטול הלה בלא שבועה משום חיותיה דחשוד תקנו כך שכל אדם רע יגלגל עליו שבועה ויטול כל אשר לו. וקשה דמשמע הכא דרב נחמן דעשה עובדא יחלוקו לית ליה דרבי אבא דאמר חזרה שבועה למחויב לה ובפרק השואל (דף צז:) בגמ' שאלה חצי היום קאמר לימא תהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך וכו' ומשני כגון שיש עסק שבועה ביניהם וכדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשין וחמשין איני יודע מתוך שאין יכול לישבע משלם והיינו דרבי אבא. ועוד קשה הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ועוד דמעשה רב ואיהו עבד עובדת יחלוקו. וגם קי"ל הלכתא כהך דר' אבא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם דבכולי הש"ס מייתי להא דרבי אבא. וע"ק דלקמן קאמר דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר' אלעזר עבד ורבי אלעזר היינו דרבי אבא ולא מדכר הא דרב נחמן כלל וכיון דרב נחמן הוה דעת שלישית דלדידיה ביתומין מן היתומין יחלוקו הוה ליה למימר דעבד כרב נחמן עבד. וע"ק מעיקרא טעמא דשמעתין דהיכי מוכח מדאמר רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו וכי מת לוה בחיי מלוה הוו בני מלוה מחויבין שבועה ליטול וכיון דאינם יכולין לישבע לא יטלו דמשום הכי פליגי אדרבי אבא וסברי היכא שהנתבע מחויב שבועה ואין יכול לישבע שירויח ולא ישלם אדרבה היא הנותנת ויש לו להפסיד מחמת שאין יכול לעשות המוטל עליו כמו שמפסידים בני המלוה אע"פ שיש שטר בידם ואין מוטלת עליו אלא שבועה דרבנן הלכך נראה לפרש שכך היא סברת הש"ם דאי הוו סברי רב ושמואל הא דרבי אבא דמחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם אם כן במת לוה בחיי מלוה כיון שבני מלוה יש להם שטר על היתומין ראוין מן הדין לגבות שטרם אלא שחכמים תקנו שבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים סברא היא שיגבו בלא שבועה דלא אמרינן חזרה שבועה למחויב לה ואם אין יכול לישבע יפסיד אלא היכא שעיקר הממון תלוי בשבועה כגון החשוד על השבועה שהיה לו ליפטר בשבועה וכיון שאין יכול לישבע דין הוא שישלם אבל בני המלוה שעיקר הממון תלוי בשטר שבידם והשבועה אינה כי אם תקנת חכמים לתקנת בני הלוה לא שייך למימר בשבועה זו חזרה שבועה למחויב לה ויפסידו אלא בני הלוה אינם יכולין להכחיש השטר שביד בני מלוה וליפטר מהן אלא בפרעון וכגון שישבעו שפרע אביהן ואותה שבועה אינם יכולין לישבע ואי אית להו דרבי אבא היו חייבין לשלם ומשום הכי קאמר הגמרא דרב ושמואל פליגי ארבי אבא ורבי אבא פליג עלייהו. ורב נחמן אית ליה שפיר דר' אבא וכן במנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשין וחמשין איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן ביתומים מן היתומים סבר לה כרבי אבא אלא שלא רצה לעקור דברי רבוותא לגמרי ואמר הבו דלא להוסיף עלה. ורבי אבא אית ליה דרב נחמן דאמר יחלוקו. והא דאמר רבותינו שבא"י רבי אבא לא בעי למימר דרבי אבא סבר כרבי מאיר אלא ה"ק רבי אבא דאמר מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם איהו מפרש למילתיה דרבי מאיר חזרה שבועה למחויב לה וישלם דאי אפשר לפרש דברי רבי מאיר חזרה שבועה לסיני ויפטר דא"כ פליגי ר"מ ורבי יוסי עליה דרבי יוסי נמי סבר חזרה שבועה למחויב לה אלא דר' יוסי קניס ליה לתובע כיון שגם הוא חשוד יפסיד חצי ורבי אבא סבר כרב נחמן דעבד עובדא כר' יוסי ומטעם קנסא כדפרישית. ורב אלפס ז"ל כתב דהלכתא כרבי אבא וחזרה שבועה למחויב לה ולית הלכה כרב נחמן דאמר יחלוקו דאיהו פליג ארבי אבא ודחה מה שכתב רב האי גאון בשערי שבועות דליתא לדרבי אבא וקי"ל כרב נחמן. ולמאי דפרישית ניחא דקי"ל כתרוייהו דלא פליגי אהדדי. ומה שהביא רב אלפס ראיה דבששניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה מהא דאמרינן לעיל בפרק שבועת העדות (דף לב:) אמר אביי הכל מודים כשכנגדו חשוד על השבועה ומוקי לה כששניהם חשודים דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאין יכול לישבע משלם לאו ראיה היא דהש"ס לישנא קלילא נקט לקצר דאף לרב נחמן מחויב העד לשלם החצי. ועוד דפריך דאף רבי יוסי סבר חזרה שבועה למחויב לה. אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתני רבי אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין היכי דמי אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה אלא לאו דאמר ליה מנה לי ביד אביך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אא"ב אבוה כה"ג מחייב היינו דאצטריך קרא למפטר גבי יורשין אא"א אבוה כה"ג פטור מאי איצטריך למעוטי יורשיו:

סימן חעריכה

מתני' וחנוני על פנקסו לא שיאמר לו כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא אומר לו תן לבני סאתים חטין תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל בלא שבועה והם נוטלין בלא שבועה:

גמ' תניא אמר רבי טורח שבועה זו למה אמר ליה רבי חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית אמר רבא פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני. וחדא מינייהו נקט דה"ה נמי דחנוני נשבע לבעל הבית במעמד פועלין:

סימן טעריכה

איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. ב' מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו דרב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה !והלכתא כרב הונא חדא דרב הונא רביה דרב חסדא כדאמרינן בעירובין פרק הדר (דף סב:) אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי. ועוד דגרס בפרק חזקת הבתים (דף לא:) בענין הנהו סהדי דאתכחשו באכילתה לימא רב נחמן כרב הונא ורבא כר"ח אליבא דרב חסדא כ"ע לא פליגי השתא לעדות אחרינא לא מהימני לאותה עדות מיבעיא אלמא בין לרבא בין לרב נחמן ליתא לדרב חסדא:

סימן יעריכה

מלוה ולוה ושני שטרות אחד במנה ואחד במאתים יד בעל השטר על התחתונה שכיון שכת אחת שקרנים ואין אנו יודעין איזהו ידו על התחתונה ונוטל שטר של מאה ונשבע זה על המאתים. שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' שהלוה מכחיש את העדים ואמר אין לאחד מכם עלי כלום ואנו יודעין שכת אחת מהן נאמנת וכת אחת שקרנים ואין ידוע אי זו היא ולפיכך צריך כל חד וחד מן המלוים לישבע שבאמת העידו עדיו ונוטל כמו שנשבעין החנוני והפועלין ונוטלין שניהם מבעל הבית שיודעין אנו בודאי שאחד מהן אומר אמת והאחד משקר ואין ידוע איזו הוא לפיכך כל אחד מהן נשבע ונוטל שחוששין אנו שמא הוא השקרן. שני לוין ומלוה אחד מיבעיא לן ולא איפשטא הלכך הוי ליה ספק ממונא ולית ליה לתובע ולא מידי אלא משתבע כל חד דלית גביה להדין מלוה כלום מהאי שטרא ומיפטר. ואיכא מ"ד בהא דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ואנן לא סבירא לן הכי דלא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין אלא היכא דליכא לממונא בידא דחד מינייהו אבל היכא דאיכא לממונא בידא דחד מינייהו המע"ה ומסתברא לן ה"מ היכא דאתו כולהו בהדי הדדי לבי דינא אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מינייהו גבי מיניה דהיינו דרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. עד אחד מכת זו ועד אחד מכת זו אפילו לרב הונא עדותן בטילה דהא ודאי אחד מהן פסול. וכן ההיא דמלוה ולוה ושני שטרות דאמר יד בעל השטר על התחתונה מיירי כשהוציא שניהם כאחד בפני ב"ד אז מגבינן לו הקטן ומוציאין מידו הגדול ושורפין אותו אבל לרב הונא יכול הוא להוציא שטר הגדול ולומר אין לי שטר אחר ובפני בית דין אחר יוציא השטר האחר ויגבה בו ובהאי איכא לאיסתפוקי אם יוכל להשביע שאין בידו שטר אחר שחתום בו כת אחרת מאותן שתי כתות ואפילו ללשון שני לעיל (דף מה.) דרב נחמן דשמא לא חשיב הכא כלל דררא דממונא או אם כבר גבה באחת מן השטרות ובא לגבות גם בשני אם יכול להשביעו (עד) שלא גבה כבר באחת מן הכתות וממה נפשך אם רוצה לשרוף את הקטן קודם שיבא לב"ד גובה את הגדול:

סימן יאעריכה

מתני' אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן לי הדינר אמר לו נתתיו לך ונתתי באנפליא ישבע בעל הבית נתן לו הדינר אמר לו תן לי את הפירות אמר ליה נתתים לך והולכתים לתוך ביתך ישבע החנוני רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה אמר לשולחני תן לי בדינר מעות נתן לו ואמר תן לי את הדינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באנפליא ישבע בעל הבית נתן את הדינר ואמר לו תן לי מעות אמר ליה נתתי לך והשלכתים לתוך כיסך ישבע השולחני ר' יהודה אומר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שיטול את דינרו:

גמ' תניא אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהם עוררין עליהן אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המע"ה ומודו ליה רבנן דלא ישבע בעל הבית והלכה כרבנן בצבורין ומונחין וישבע בעל הבית:

סימן יב / יגעריכה

מתני' כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כך עד א' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. העיד רבי יוחנן בן ברוקה שאפילו נולד בן אחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר דבשעת מיתה שטר זה אין פרוע נוטל שלא בשבועה:

גמ' וכן היתומין וכו'. יתומים ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו מיבעיא. ה"ק וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואמרי' עלה בפרק הכותב (דף פח.) אמר רבי זריקא אמר רב הונא לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלחוה קמיה דרבי אלעזר אמר להן שבועה זו מה טיבה אלא יורשיו נשבעין שבועת יורשין וגובין איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרו ליה ליתי מר לעקריה להא דרב ושמואל אמר להו איכפל ואתאי כמה פרסי למעקריה להא דרב ושמואל אלא הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי כי הא דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשיו נשבעין שבועת יורשין וגובין. ההוא דשכיב ושביק ערבא ואתו בני מלוה וקתבעי לערבא סבר רב פפא הא נמי הבו דלא לוסיף עלה הוא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. ההוא דשכיב ושבק אחא אתא ההוא אחא וקתבע שטרא דאחוה מיתמי סבר רמי בר חמא למימר ההוא נמי הבו דלא לוסיף עלה א"ל רבא מה לי שלא פקדני אבא ומה לי שלא פקדני אחי אמר רב חמא השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כרבי אלעזר האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד. אע"ג דאיתמר בהאי לישנא אין הדין בשניהם שוה אלא מדאמר רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה וכן רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורמי בר חמא ורבא דאמוראי בתראי נינהו וסבר הכי הבו דלא לוסיף עלה שמעינן דסברי אע"ג דלית הלכתא כרב ושמואל ללמוד מדין זה דבר אחר הדומה לו מכל מקום בדין זה לא רצו לבטל דבריהם ולכתחלה עבדינן כוותייהו וכרבי אלעזר לא עבדינן לכתחלה ודיינא דעבד כרבי אלעזר עבד ולא מהדרינן עובדא: אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מיקרע קרעינן ליה עד דגדלי יתמי דלמא משכחי דיינא דעבד כרבי אלעזר פי' ב"ד או אפוטרופוס שלהן כל זמן שלא בא לידי דין אין מחויבים לקורעו הואיל ובתחלה עבדינן כרב ושמואל כל זמן שלא בא לידי דין דודאי אם בא לפני הדיין צריך לפסוק לכתחלה כרב ושמואל וא"כ מחויב הוא לקרעו אבל ב"ד שהן אביהן של יתומים או אפוטרופוס מניחין השטר ברשות היתומים וכשיגדלו היתומים ויכולין לישבע שמא יזדמן להם דיין שישביעם ויגבה להם חובו:

סימן ידעריכה

הרמב"ן ז"ל כתב דלוקח שלקח שטר חוב ומת לוה אם אחר שלקחו מת הוה ליה מת לוה בחיי מלוה וגבי לפי מה שפרש"י במשנה בפרק הכותב (דף פו:) שנשבע כעין שבועת היורשין שלא אמר לו ושלא ידע ששטר זה פרוע והוא שמת מוכר אבל בחייו אף הוא נשבע ומיהו אין לומר בזה כבר נתחייב המוכר שבועה כשמת הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במיגו שיכול למחול ואם קודם שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה ואין אדם מוכר שבועה לאחר ואע"ג דלא מותבינן אדרב ושמואל כל שבא לגבות מנכסי יתומים היא גופא דרב ושמואל היא והרמב"ם ז"ל נמי משמע שסובר כן שכתב בספר נשים (פי"ז מהל' אישות הי"ז) שאם מתה האשה קודם שנשבעת אין ללוקח כלום:

סימן טועריכה

וכך אמר שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומין שאין לו כלום והיינו דרב ושמואל וטעמא דמלתא דלמא אלמוה רבנן לתקנת היתומין והחמירו בשבועתו יותר מכל הנוטלין ומשום הכי !חשבינן לה ולא מוספינן עלה אבל בכל מי שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי ומיהו קצת קשה דקס"ד יתומים מן היתומים הוא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אבל לאחיו מוריש דלא מוספינן כלל עלה הדר קאמר מה לי שלא פקדני אבא מה לי שלא פקדני אחי לומר דמתניתין יורשין מן היורשין קתני ורב ושמואל נמי הזכירו יורשין אין אדם מוריש שבועה ליורשיו ומדבעינן למימר דאין להוסיף אפילו אחא אלא דמסיק שאין חלוק לפי שגם הוא יורש משמע דלוקח וחשוד הבו דלא לוסיף עלה הוא ושמא י"ל דכ"ש הוא וה"ק כי שלא פקדנו אבא אין גובה ושלא פקדני אחי גובה מן היורשין כ"ש שלא פקדנו מוכר והחשוד דודאי לא גבי מינייהו כיון דהיורשין אינן גובין חוב מורישיהן כ"ש אחרים דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים שבועה ממש בעי ויש מביאין ראייה לפי מה שאמר בחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים מהא דאמרינן בפרק השולח (דף לה.) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא לפי שהיתה בעיניו חשודה:

סימן טזעריכה

והרב הברצלוני ז"ל כתב דהסכימו כל רבוותא שאם מתו היתומים שהיה להם לישבע שלא פקדנו אבא אין בניהן נשבעין והפסידו כרב ושמואל ודבר תימה הוא דנהי דאמרי רב ושמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו היינו שבועת ברי אבל שבועת יורשין ויורשי יורשין כולה שבועת שמא הוא וראוי בזה לומר הבו דלא לוסיף עלה דבזה לא דברו רב ושמואל כלל:

סימן יזעריכה

מתני' אלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין ואפוטרופין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית אמר ליה מה אתה טוענני רצוני שתשבע לי חייב חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביעו נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל והשביעית משמטת את השבועה:

גמ' אלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן ה"ק אלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא: תנא בן הבית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין מכניס לו פירות ומוציא לו פירות מ"ש הני משום דמורו להו היתירא והוא שיש ביניהם כפירת טענה שתי כסף שחושדו שעיכב משלו שתי כסף אבל אם חושדו בפחות לא תקנו בזה שבועה: חלקו האריסין והשותפין וה"ה לאינך אם נסתלקו כבר ולא אישתייר גבייהו ולא מידי ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולא אישתייר לך גבאי ולא מידי והלה אומר לא חלקנו ואכתי אית לי גבך כך וכך משבעינן ליה על טענת שמא. אם הוא טוען אני סבור שיש לי גבך כך וכך אין משביעין על טענת שמא ולא מגלגלין על השאר ואם אחר שחלקו תבע ליה בשמא על השותפות שלא עכב משלו כלום מחרימין לו חרם סתם על מאן דגזל מידי מההוא שותפותא או מההוא אפוטרופסותא:

סימן יחעריכה

איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ואסיקנא דמגלגלין בדרבנן שבועה דרבנן על שבועה דרבנן. אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין מאי בינייהו לפתוח לו כלומר אפילו שלא טען טוענין לו ובדרבנן פליגי דבדאורייתא עיקר גלגול מסוטה ילפינן והכהן מגלגל בלא תביעת הבעל אע"פ שלא קינא לה אלא מפלוני הכהן מגלגל ומשביעה אפילו מאיש אחר והלכתא כרב הונא דרבו של רב חסדא הוה כדאיתא פרק הדר (דף סב:): והשביעית משמטת מה"מ דאמר רב גידל אמר רב אמר קרא וזה דבר השמיטה אפילו דיבור משמט: גרסינן בפ"ק דקדושין (דף כז:) אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה האי ארוסה ה"ד אילימא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא ארוסה ומי שותות והתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה מ"ט תחת אישך אמר רחמנא פרט לארוסה ושומרת יבם ואלא דקני לה כשהיא ארוסה וקמשקי לה כשהיא נשואה ומי בדקי לה מיא והכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו אלא דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ונסתרה וקמשקי לה והאמר רבי אושעיא מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעלה לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אלא שמע מינה על ידי גלגול שבועה אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן תנא דבי רבי ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין עליה שבועה ממון שניתן ליתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין עליו שבועה אשכחן ודאי שמא מנלן תניא ר"ש בן יוחאי אומר נאמרה שבועה בפנים ונאמרה שבועה בחוץ מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי ובבא מציעא פרק השואל (דף צח:) איתא דאין מגלגלין אלא על טענת ודאי של הנתבע דומיא דסוטה שהיא טוענת ודאי שלא נטמאה אבל על טענת שמא של הנתבע אין מגלגלין וכן אין מגלגלין לישבע על שמא של תובע אלא בשמא דיש רגלים בדבר כגון סוטה שהרי קינא לה ונסתרה הלכך איכא למיחש שמא גם מאחר זינתה וכגון הנך דהכא דמורו היתירא:

סימן יטעריכה

ואדם שנתחייב שבועה וראה שמגלגלין עליו ורצה לשלם תביעה ראשונה כדי שלא יגלגלו עליו כתב רב אלפס ז"ל צריך לשלם הכל או ישבע על כל מה שגלגל עליו והביא ראייה מהא דאמרינן בירושלמי חד ברנש אזל למידן קומי ר' זירא וחייביה שבועה על תרין דינרין אמר ליה לאו תרין דינרין אני חייב לך קא פרעין לך אמר ליה ומלתא פלן ופלן דאית לי עלך אמר ליה רבי זירא או הב ליה כמה דתבע לך או אישתבע כל מה דמגלגל עלך. ונראה דמתחלה תבעו מילתא פלן ופלן דאילו אמר תחילה הא פרענא לך קודם שתבעו דברים אחרים נראה דשוב לא יוכל לגלגל כיון שכבר הודה לפרוע קודם שידע שירצה לגלגל עליו דברים אחרים. אמנם בהא איכא לאיסתפוקי אם אחר שחייבו הדיין לפרוע הכל או לישבע על הכל אם יוכל לחזור בו מתרין דינרין כי אדעתא ליפטר מן השבועה רצה ליתנם ואפילו יצא מלפני ב"ד יכול לחזור בו או דלמא כיון דאודי אודי והדעת מכרעת שיוכל לחזור. והקשה רב אלפס ז"ל מירושלמי דפרק המפקיד אמר אני נשבע וראה שמגלגלין עליו שבועה אחרת ואמר הריני משלם חוששין אמר רבי יוסי לא חייבה תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו ותירץ דרבי יוסי פליג את"ק ורבי זירא סבר כת"ק דאמר חוששין שליפטר מן השבועה אמר הריני משלם וצריך לשלם הכל או לישבע על הכל ועיינתי בירושלמי דפרק המפקיד ואין ענינו לכאן כלום דלא איירי בענין שבועה כלל דגרסי' התם על מתני' דריש פרק המפקיד דקתני שילם ולא רצה לישבע נמצא הגנב למי משלם למי שהפקדון אצלו. לא סוף דבר שילם אלא מכיון שקיבל עליו לשלם כמו ששילם. אמר משלם אני חוששין אנו שמא שלח בו יד פי' ומשביעין אותו שבועה שאין ברשותו. אמר נשבע אני וראה שמגלגל עליו שבועות אחרות וחזר ואמר משלם אני חוששין פי' חוששין שמא ליפטר מן השבועות אמר הריני משלם ולא לעשות נחת רוח למפקיד ולא מקני ליה כפילא וקאמר רבי יוסי לא חייבה תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו וכיון דאמר הריני משלם הוי כאילו אמר מתחלה איני נשבע ומקני ליה כפילא וניחא להאי פרושא דאילו לרב אלפס צריך לומר שהירושלמי פליג אגמרא דידן דסבר דאין מגלגלין בדרבנן דכי אמר נמי הריני משלם אכתי מחויב שבועה דרבנן שאין ברשותו. כדאיתא בירושלמי אהך מילתא גופיה ואע"ג דבפרק קמא דמציעא (דף ו.) משמע דשבועה שאין ברשותו שבועה דאורייתא היא דקאמר התם ג' שבועות משביעין אותו שלא פשע בה ושלא שלח בה יד ושאינו ברשותו דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וכן שלא פשע בה דהיינו שבועת שומרין אגבן נשבע נמי שאינו ברשותו אבל כשהוא משלם ואנו חושדין אותו שמא עיניו נתן בה ומשביעין אותו שבועה שאין ברשותו הך שבועה דרבנן היא:


הדרן עלך כל הנשבעין וסליקא לה מסכת שבועות