ויקיטקסט

רשב"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק י

< רשב"ם על הש"ס



פרק עשירי - גט פשוט


מתני' גט פשוט - שטר פשוט כעין שלנו שאינו תפור ומקושר כדלקמן וכל שטרות קרויין גט כדאמרי' בעלמא (ב"ק דף צה.) וגט חוב שאין בו אחריות ובין בגיטין ובין בשאר שטרות מיירי כדאמרינן בגמ' כדי שלא תחלוק בין גיטין לשטרות:

עדיו מתוכו - בסוף השטר כמו שאנו נוהגין לחתום בתוכו:

מקושר עדיו מאחוריו - כותב שיטה ומניח חלק כשיעור שיטה הכתובה וכופלה על החלק ותופר ואח"כ כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק ותופר וכן הרבה כדי מקום תורף השטר והעדים חתומין מבחוץ כענין שפירשו אמוראי בגמרא ובלבד שלא יהיו קשריו מרובין מעדיו כדתנן במס' גיטין (דף פא:) דהוה ליה קרח וטופס של שטר כתוב כולו כעין פשוט וזהו הנקרא לפנינו הפשוט שבמקושר ואלו הכפילות כל כפל וכפל בפני עצמו ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופר כזה וכן מוכח בגמרא שהעדים החתומין על כל קשר וקשר נקראין ונראין מבחוץ:

שניהן פסולין - שלא נעשו כתיקון חכמים ואם שט"ח הוא אינו גובה בו מן הלקוחות ואם גט אשה אינה מתגרשת:

שיכול - לפשוט ולעשותו פשוט שיקרע התפירות ויפתח השטר ויהיה פשוט:

הכל כמנהג המדינה - בגמ' מפרש וטעמא דמקושר מפרש בגמרא:

גט פשוט עדיו שנים - מי שרוצה לעשות שטר פשוט אינו צריך להחתים בו אלא שני עדים והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו שלשה שכך תקנו חכמים:

פשוט שכתוב בו עד אחד כו' - בגמרא פריך פשיטא:

גמ' מנה"מ - שיש שני מיני שטרות חלוקין זה מזה בעדים ובקישור:


זה פשוט - כעין ספר:

וחתום - משמע צרור וחתום ומקושר:

והעד שנים - כדאמר בעלמא (סוטה דף ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד כמו שפרט לך לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' מכלל דעד סתם הרי כאן שנים:

מתוך שנתרבה בקשריו - שהחמיר בו הכתוב והטריח לעשות קישורין החמיר נמי בריבוי עדים:

זה פשוט שבמקושר - התופס שכתוב כעין שלנו:

מצוה וחוקים - משמע שיש מיני חלוקי דינין בינייהו:

עצה טובה קמ"ל - כדמפרש בריש חזקת הבתים (לעיל דף כט.) כדכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו וגו':

בפלוגתא דר"ע ורבנן - במס' מכות להקיש שלשה לשנים כו':

אלא מקושר מדרבנן הוא - כדמפרש טעמא לקמן:

ומגרשי נשייהו - מתוך כעס שהגט פשוט נכתב מהרה וכשנחים מרגזם אינם יכולים להחזיר גרושותיהן כדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו (ויקרא כא):

היכן עדים - דמקושר חותמין:

רב הונא אמר בין קשר לקשר - וקא סלקא דעתך השתא מבפנים:

אחורי הכתב - כנגד כל הכתב מבחוץ הכי ס"ל לרבי ירמיה בר אבא כדמוכח לקמן דלדידיה מחזיקין חתימת עדים כנגד כל סוף הכתב ולדידיה אינו צריך לכתוב שריר וקיים שמקום חתימת העדים מקיים כל הכתב כנגדו מבפנים:

ואמר רבי אין זמן בזה - בתמיה:

ואם איתא - דבין קשר לקשר חתמי עדים מגואי והרי הן מובלעין בין קשריו כמו הזמן אמאי לא קפיד אלא אזמן אעדים נמי הוה ליה למיבעי אמאי אין עדים:

בין קשר לקשר מאבראי - ונראין העדים בין חריצי הקשרין כדפרישית במתני':

וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי - בסוף השטר שבמקושר שהרי חתימי סהדי בראש השטר בין הקשרים הואיל ואין העדים חתומים בסוף השטר:

ומשני דכתב בו - בסוף השטר שריר וקיים דהיינו הוכחה של סוף השטר ואין יכול עוד להוסיף אחריו:

וניחוש דלמא זייף וכתב - אחר ההוא שריר וקיים מאי דבעי וכתב שריר וקיים אחרינא בסוף מה שהוסיף:

תרי שריר וקיים לא כתבינן - והרואה יודע שהוא זיוף:

ופריך דלמא זייף ומחיק - ומשני האמר ר' יוחנן תלויה מקויימת כשרה. טעה הסופר והגיה ותלה תיבה או שתים בין שיטה לשיטה ואחר כן קיימה בסוף השטר כמו שאנו כותבין תיבה פלונית דביני חטי שריר וקיים:


מחק פסול - אף מה שהגיה עליו אע"פ שמקוים וכדמפרש ואזיל שאותו המחק בסוף השטר במקום שהיה יכול לומר שהיה כתוב בו שריר וקיים כגון בתר במנא דכשר למיקניא ביה ומחקו והגיה מה שרצה ואחר כך כתב שריר וקיים אבל באמצע הכתב אין לחוש שהרי הדבר ניכר שקודם שנכתב שריר וקיים בזה השטר נמחק ונתקיים:

וכשיעור שריר וקיים - וכל שכן אם שיעור המחק יותר מזה:

ולר' ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כנגד כל הכתב מבחוץ - חותמין העדים וממלאים מקום חתימת העדים עד סוף השטר ולא צריך שריר וקיים:

ניחוש דלמא - זייף וכתיב מאי דבעי מגוואי בסוף השטר ואע"פ שאין עוד עדים כנגדו מבחוץ ויאמר לא הנחתי זה החלק מבחוץ אחורי זו השיטה אלא להרבות עדים גם בזו השיטה כנגדה מאחוריה ולא נזדמן לי כן פירש רבינו חננאל ובספרים שלנו כתוב ומפיש בעדים מאבראי כלומר נגד אותה השיטה שיוסיף מבפנים יחתום עליה עדים כנגדה מבחוץ כדי למלאות כל השטר עדים לקיים כל הכתוב בתוכו מצד שני כנגדו ויאמר כדי לרבות עדים הוא דעבדי אע"פ שמקושר דיו בג' עדים אני נתכוונתי לפרסם הדבר והרביתי עדים הרבה וכהא דתנן (גיטין דף פא:) גט קרח הכל משלימין עליו כו' איזהו גט קרח כל שקשריו מרובים מעדיו אבל אם עדיו מרובים מקשריו שפיר דמי:

א"ל - רב חסדא לרמי בר חמא:

מי סברת - אליבא דר' ירמיה בר אבא:

עדים כסדרן כתיבי - מאחורי הכתב שאם השטר כתוב שתי שגם העדים חתומין שתי ואם הכתב כתוב ערב שגם העדים חתומין ערב והתחילו לחתום בתחלת השטר כנגד זכרון עדות שהיתה בפנינו כו' וכולן זה תחת זה א"כ ודאי יכול להוסיף ולזייף ולהחתים כדקאמרת:

אלא מלמטה למעלה חתימי - מתחילין לחתום מאחריו כנגד שיטה אחרונה זה תחת זה והולכין וחותמין לארכו של שטר ואם השטר כתוב ערב הן חותמין שתי וכן מפורש בגמרת ארץ ישראל גט פשוט עדיו לרחבו ומקושר עדיו לארכו וכיון שמתחילין לחתום כנגד שיטה אחרונה אין יכול להוסיף עוד ולזייף עוד מצד אחר שאין השטר מתקיים אלא מכנגד החתימות ולמעלה:

ריעותא בשיטה אחרונה - שיש כתוב שם תנאי או פרעון המזיק לבעל השטר וגייז לה לההיא שיטה אחרונה ואף על גב דגייז ליה לראובן בהדיה החתום כנגדה מבחוץ הרי משתייר ביה בן יעקב עד ותנן דכשר בכך:

בן איש פלוני עד כשר - מאחר שמכירין שזה כתב ידו של אותו בן פלוני:

ומשני דכתב ביה ראובן בן בחד דרא - בשורה אחת ואי גייז ליה לראובן גייז ליה נמי לבן בהדיה ולא נשאר בלתי יעקב לבדו:

וקא מתכשר ביעקב עד - דאמרינן יעקב עצמו חתם את שמו:


לאו דיעקב הוא - אין בזה המלכות שום אדם ששמו יעקב שיכתוב כך:

ודלמא בשמיה דאבוה - יעקב חתם ראובן וכן מנהגו לחתום לכבוד אביו:

ודלמא סימנא שויה - לא בשביל שיהא שם החותם כך אלא נהוג היה זה האיש לכתוב אותיות הללו לשם סימן כמו צורת חותם שבטבעתו שממנה מכירים שזה שלח חותם זה:

רב צייר כוורא - צורת הדג היה עושה בשטרות במקום חתימתו וכבר ידוע לעולם שזה הוא חתימתו ומועיל כחתימת שמו והמפרש טעם אמאי צייר כוורא וחרותא אינו אלא טועה ושמא על שם מעשיהם זה נהג לאכול דגים וזה נהג בתמרים וסימנא בעלמא היו עושים:

חרותא - חריות של דקל וענפים היה צר במקום חתימת שמו:

חתים סמ"ך - משמו:

חתים עי"ן - משמו:

מכותא - תורן של ספינה משט"א בלע"ז:

מר זוטרא אמר למה לך - כל הני שינויי דחיקי לרבי ירמיה בר אבא הכי סבירא ליה שכל שטר מקושר ועדים חתומים מבחוץ אחורי הכתב לארכו מראשו לסופו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ואין עדיו כלין בשיטה אחת פסול שצריך שיתחילו לחתום בשוה זה תחת זה ולסיים בשוה הלכך בין שמתחילין לחתום שלשתן כנגד שיטה אחרונה דהיינו מלמטה למעלה בין שמתחילין לחתום כנגד שיטה ראשונה ומסיימין בשיטה אחרונה אינו יכול לא להוסיף בסוף השטר שהרי אין חתימתם כנגד ההוא תוספת ולא למיגז ולקצר ריעותא דבסוף השטר דאי גייז חד מן העדים גייז כולהו כתב בפירוש רבינו חננאל ואע"ג דפריק ר' ירמיה כל מה דאקשו עליה מתני' כרב הונא דייקא דקתני רבי חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר שיכול לעשותו פשוט ואליבא דרב ירמיה דאמר מקושר עדיו מלמטה למעלה חותמין לא יתכן להעשות המקושר פשוט ואי קשיא לך אי הכי אפי' לרב הונא אפי' פשוט שכתבו עדיו מאחוריו יהא כשר שיכול לעשותו מקושר הא ל"ק דהא תנן פשוט עדיו שנים ואם תעשהו מקושר המקושר בשני עדים פסול הוא אבל המקושר שעדיו שלשה אם יש עדים בתוכו אפי' אלף כשר הוא ועוד המקושר אם תעשהו פשוט נמצא מאוחר כדלקמן וכשר ואם תעשה הפשוט מקושר יהיה מוקדם והמוקדם פוסל: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל כל המחקין כולו צריך שיכתוב קיומיהון. ולא גרס ודין ופירוש כל המחקין שאילן במקום שריר וקיים דאמרי' לעיל דכשרים צריך לקיימן בסוף השטר לפני שריר וקיים שאם אינן מקויימין איכא למימר שמחק וזייף והגיה כרצונו לאחר שנכתב השטר ולאחר שחתמו העדים:

וצריך שיחזור כו' - זהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פלוני בר פלוני לפלוני ככל מה דכתב ומפרש לעיל כו' דהיינו שמפרש וכופל הענין הכתוב למעלה והאי וצריך שיחזור הכי מפרשינן לה וצריך שלא יהא כתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר חידוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כתוב למעלה לפי שלא נלמד משיטה אחרונה כדמפרש לקמן ונמצא שיתקיים השטר העליון בלא התנאי ויגבה בו שלא כדין אע"פ שלא נתקיים התנאי אלא בדברים שאין לנו צורך בהן ללמוד ממנו יסיים שטרו כגון מענינו של שטר ומעתה לא נפסיד כלום אם לא נלמד משיטה אחרונה שהרי כבר מפורש למעלה נה שכתב בשיטה אחרונה:


אמר רב עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה - מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן כ"כ בסמוך בסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן ויכול אדם לזייף ולהוסיף בינתים שיטה אחת והלכך תקון רבנן לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה לבלתי שיכתב בה דבר הצריך שהרי אם זייפו והוסיפו לאחר זמן אין אנו מפסידין כלום אם לא נלמד הימנה שהרי כבר כתוב כל זה למעלה וגם אם זייפו ויוסיפו בשיטת החלק שאחר ענינו של שטר שבשיטה אחרונה בין השטר לעדים לא מעלה ולא מוריד שהרי אין למדין משיטה אחרונה ובשאין כתוב בשטר שריר וקיים מיירי כן נראה בעיני טעם הדבר ופירושו ועיקר:

הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול - אם אין כתוב בו שריר וקיים אפי' יש עדים שלא נוסף בו דבר זיוף מכל מקום האי שטרא חספא בעלמא הוא שלא נעשה כתקון חכמים וכמלוה על פה דמיא:

אלא לאו ש"מ אין למדין משטה אחרונה - הלכך הרחיק שני שיטין פסול שיכול לזייף שני שטין ונלמוד מן הראשונה:


אלא מהא ליכא למשמע מינה - חדא דוקא או סיפא או רישא ותנא הא אטו הא:

פחות מיכן כשר - דהיינו שיטה ומחצה: הכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל היו ארבעה או חמשה עדים חתומים על השטר ונמצא שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר מסייע ליה לחזקיה דאמר מילאהו בקרובים כשר. פירוש אם היה בין הכתב לעדים חלק כשיעור שני שיטין ומילא מקום החלק בקרובים השטר ההוא כשר ומקיימין אותו משאר העדים שבו ולא נמצאו דברי חזקיה בפירוש בגמרא וי"ל בגט קרח מדבר חזקיה ונראין דברי חזקיה כדברי ר' עקיבא דתנן במסכת גיטין (דף פא:) גט קרח הכל משלימין עליו כדברי בן ננס ר"ע אומר אין משלימין אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר כך פירש רבינו חננאל ולי נראה לשון הראשון שסוף הברייתא דקתני היו עליו ארבעה או חמשה כו' ודאי מעין תחלתה מיירי במילוי שני שיטין הפוסלים את השטר כדקתני רישא ובא לומר שמילוי קרובים מכשירו והיינו דקאמר מסייע ליה לחזקיה דאיירי נמי במילוי שני שיטין של חלק דאי ברייתא בעלמא מיירי בלא מילוי שני שיטין ולאורויי דין עדים פסולים שיתקיים העדות בשאר ליתנייה במסכת מכות (דף ו.) גבי ההיא פלוגתא דרבי ורבי יוסי (הגלילי) דפליגי התם בדיני ממונות אם תתקיים העדות בשאר אם לאו וחזקיה נמי אם בגט קרח מיירי מה צריך סיוע מן הברייתא ממתני' דגיטין דבן ננס ור"ע יכול לסייעו ותו חזקיה מתני' דגיטין אתא לאשמועינן בתמיה:

ואל תתמה - מזה החלוק כי בהיותו חלק השטר פסול ואם מילאו בפסולין לעדות כשר:

שהרי סוכה - בהיות בה אויר שלשה טפחים פסולה ואם מילאו בסכך פסול כגון בדבר המקבל טומאה הוכשרה הסוכה שאין סכך פסול פוסל אלא בארבעה טפחים ורב יהודאי גאון נמי מוקי לה להא דחזקיה בהלכות עדות שלו כגון דהוה קרוב חתים ברישא כי היכי דלא תקשי אדרב נחמן דאמר במסכת מכות אפילו בדיני ממונות נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה דהיכא דחתים קרוב ברישא מוכחא מילתא דלכבוד עביד ולא לעדות חתמיה ובהא כ"ע מודו והכי תניא בתוספתא (פ"ז דגיטין) שטר שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר:


הן ואוירן - שיעור כתיבת השיטין ואויר חלק בינתים נפסל אבל פחות מיכן אינו נפסל:

ה"ג דאי סלקא דעתך הן ולא אוירן למאי חזיא - והלא ניכר הזיוף לפי שצריך לכתוב אותיות דקות יותר משאר אותיות השטר כדי לתת חלק בין שיטה לשיטה ואם יכתוב כתיבה גסה גם עתה ניכר הזיוף שאין חלק בינתים כשאר שיטות שבשטר:

שני שיטין שאמרו - בשיעור כתב ידי עדים שהוא יותר מכדי שיעור ידי סופר:

מאי טעמא כל דמזייף לאו לגבי סופר אזיל - אולי לא יאבה לו ולא ישמע אליו לאורועי נפשיה אלא עושה בצינעא בתוך ביתו ואינו יודע לכוין ידו בכתיבה דקה כמו הסופר:

כגון לך לך זה על גב זה - לא אתא לאיפלוגי אדחזקיה אלא ודאי בכתב ידי עדים משערין כתיבת שני השיטין חלק ועדיין צריך אויר בין שיטה לשיטה מלבד עובי הכתיבה כדי שאם יהיו שני לך בשני השיטין זה בעליונה וזה בתחתונה צריך שלא יגע משך גובה הלמ"ד של לך התחתון להגיע #בך' של לך העליון דהא זימנין דמינהדדי בהדי הדדי #ך' דשיטה עליונה ולמ"ד דשיטה תחתונה:

אלמא קסבר שני שיטין וד' אוירין - שני אוירות בין שני השיטין משום כ' דעליונה ולמ"ד דתחתונה ואויר למעלה משיטה עליונה בשביל גובה למ"ד של לך העליון ואויר למטה מן השניה בשביל לך התחתון ולך לך זה על גב זה לאו דוקא שתהא למ"ד כנגד למ"ד וכ' כנגד כ' אלא כדפרישית שזה למעלה בעליונה וזה למטה בתחתונה:

ושלשה אוירין - דבין שני השיטין די לנו באויר אחד שיכול לאמן את ידו להרחיק ראש הלמ"ד דתחתונה מכנגד רגל כ' העליונה:

ברוך בן לוי - שני אוירין איכא הכא אחד למעלה בשביל למ"ד דלוי וחד למטה בשביל כ' דברוך:

אמר רב לא שנו - שני שיטין דפסול אא"כ הרחיק בין העדים לשטר אבל אם הוא בין העדים לקיום הנקרא אשרתא על שם ואישרנוהו וקיימנוהו הכתוב בו כגון שטר שכתב בו הנפק דהיינו אשרתא אפילו הרחיק יותר משני שיטין כשר כדמסיק ואזיל במטשטשו בדיו וסתם ב"ד אטיוטא לא חתימי אלא אעיקרו של שטר:

ומשני דמטייט ליה - כלומר מלכלכו בדיו ואין יכול לכתוב בו שום זיוף אבל אם בא הנפק לפנינו ויש בו שני שיטין חלק בלא טיאוט פסול הוא שלא נעשה כתיקון חכמים:

אטיוטא חתימי - ולא אעיקר של שטר כדאמרי' בגיטין (דף פז.) חיישינן שמא אשאילת שלום שכתב בשטר חתמו ולא אעיקרו של שטר הכא נמי כך מעידין בפנינו אטייט בדיו ונמחק כדי שלא יחשדו בבעל השטר:

ומשני בי דינא אטיוטא - אין דרכן לחתום אבל עדים הכל מצויין לחתום ואפי' עמי הארץ ואתי למיחתם אטיוטא:

וניחוש דלמא גייז ליה - לשטר העליון לגמרי ומחיק ליה לטיוטא וכתב הוא והלוואתו ועדיו מזוייפין על המחק:

דאמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר - דמה לי אם חתמו עדים על קלף חלק או על הקלף שחור הואיל ואנו מכירין חתימת ידיהן וגם העליון לא נמחק אלא פעם אחת כמו מקום שהעדים חותמין בו וגבי אשרתא אע"פ שאין אנו מכירין ידי עדים שלמעלה שעל המחק נסמך על אשרתא שאחריו שמתקיימת עדותן והלכך יכול למחוק הטיוטא ולזייף עדים:


הניחא לרב כהנא דמתני לה - להא דהוא ועדיו על המחק משמיה דשמואל איכא למימר דלרב הוי פסול ולא תקשה לרב:

אלא לרב טביומי כו' - והך קשיא בכל השטרות שיש בהו הנפק יכול להקשות ואפי' היכא דליכא שני שיטין חלק בין עדים לשטר אשרתא שהרי יכול לזייף כל שטר העליון עם העדים ולכתוב ולחתום על המחק מה שירצה:

ומשנינן קסבר רב כל כי האי גוונא - כלומר כל שטר שיש בו הנפק והוא ועדיו על המחק לא סמכינן אאשרתא ולא תתקיים אלא בהכרת ידי עדים הכתובים על המחק והלכך הרחיק שני שיטין את האשרתא מן העדים מלמעלה וטייטו כשר וסמכינן אאשרתא דהא לא כתיבי הוא ועדיו על המחק דנימא כי האי גוונא אין מקיימין ובית דין אטיוטא לא חתימי אלא אעיקר השטר הלכך כשר השטר והאשרתא:

ור' יוחנן אומר לא שנו - הרחיק את העדים כשיעור שני שיטין פסול:

אלא בין העדים לשטר אבל בין העדים לאשרתא אפי' שיטה אחת פסול - ואע"ג דמטייט ומפרש טעמא דרבי יוחנן דקסבר שטר שכתוב כולו בשיטה אחת וגם העדים חתומין באותה שיטה כשר ויכול לחתוך את העליון ויכתוב שטר ועדים פסולים באותה שיטה ואנו נסמוך אאשרתא לקיימן ואם השטר כולו בשיטה אחת והעדים בשיטה אחרת פסול ונראה בעיני טעמו של דבר הוא ועדיו בשיטה אחת כשר דלא פלוג רבנן בין שטר גדול לשטר קטן שיהא קטן פסול יותר מן הגדול אבל אם כולו בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול והיינו טעמא דאמרינן לעיל הרחיק שיטה אחת חלק בין שטר לעדים כשר וטעמא כדמסקינן אין למדין משיטה אחרונה ואם אתה אומר כשר היכא דהשטר בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת איכא למיחש דגייז ליה לעילאי וכתב בההיא שיטה חלק מאי דבעי וחתמי סהדי:

הוא ועדיו - השטר והעדים:

ומשני קסבר ר' יוחנן - שטר הבא לפנינו בשיטה אחת ועדים בשיטה אחרת תחתיה פסול כדפרישית טעמא משום דאין למדין משיטה אחרונה כדאמרינן לעיל:

ודלמא - היינו הך פירכא דגייז ליה לעילאי וכתב מאי דבעי וחתימי סהדי והכי פריך וניחוש ודלמא הך חלק שהיתה בין שטר לעדים זייף בה וחתך את השטר מלמעלה ודלמא כתיב בההיא שיטה חלקה שהכשרנו בין השטר לעדים כל מאי דבעי וחתים נמי סהדי בההיא שיטה ונמצא שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת וכשר והעדים שלמטה של שיטה ההיא אומר הוספתים על הראשונים לפרסם את הדבר יותר:

ומשני כל כי האי גוונא כו' - כלומר כשיוציא לפנינו שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ויש בה עוד תחת אותה שיטה עדים אחרים אין מקיימין אותו אלא מן העדים החתומים עמו בשיטה אחת:


וא"ת - והלא חוזר הוא ומוחק את השטר וזייף וחתמי סהדי ומשני אין דומה חתימת העדים שחתום על המחק שנמחק פעם אחת לכתיבת השטר הכתוב על נמחק שתי פעמים ויהא ניכר הזיוף:

וניחוש דלמא שדי - בעל השטר דיותא בקלף במקום חתימת העדים קודם שחתמו ומחקו וחזר וכתב על כל הקלף ומחקו כולו וחתמו העדים בקלף שנמחק שתי פעמים והשטר נכתב על המחק פעם אחת וכי הדר מחיק ליה כדי לכתוב עליו זיוף הוה ליה נמחק שתי פעמים כמו שנמחק מקום חתימת העדים שתי פעמים:

אא"כ נמחק בפניהם - ואם יראו מקום חתימתן משונה במחיקה מן העליון לא יחתומו:

עדיו על המחק כשר - אם מכירין לחתימתן או שהיה כתב ידם במקום אחר:

הוא על המחק כו' פסול - שמא מחק את השטר וזייפו:

השתא נמי - חוזר עוד ומוחק ומזייף [ומקשינן והא אמרת אינו דומה כו'] ומשני הני מילי היכא דחתמי סהדי על המחק כיון שיש שני מיני מחקים בשטר אחד זה אצל זה יכול להכיר מי נמחק יותר מחבירו:

למחקא דהא מגילתא - זה עב וזה דק ומחק של קלף עב אינו ניכר כל כך:

ונקבל חתימת ידייהו בבי דינא - שלא יפסיד בעל השטר עדות של עדיו ואחר כך נמחוק ונכתוב בההיא מגילתא גופא ונדמייה: אית ספרים דגרסינן בהו ונישהייה אמר רבי ירמיה חוששין לב"ד טועין ולא ידעו לדקדק כל כך או להשהותו להכשיר שטר פסול הלכך פסקוהו למילתיה ופסלו כל שטר שעל המחק ועדיו על הנייר ואית דלא גרסי ונשהייה וגרסי רבי ירמיה אומר חיישינן לב"ד טועין ואין נותנין לב לדמות ולמחוק ובמקום תירוץ רב הושעיא תירץ רב ירמיה כך:

השיב רבי לדברי רבי חנינא בן גמליאל - שאמר מקושר יכול לעשותו פשוט:


והלא אין זמנו של פשוט כזמנו של מקושר - דאילו זמנו של פשוט אם נכתב בשנה ראשונה שעמד המלך אין מונין לו אלא שנה שתים מונין לו שתים אבל מקושר אם מלך שנה כותבין בשטר שתים שתים מונין לו שלש כלומר מקדימין לו שנה שהרי מנהג האומה כדלקמן להקדים למלך שנה ושמא לכבוד המלך היו עושין כלומר כבר החזיק במלכותו שתי שנים וחכמים תקנו לכתוב במקושר כמנהג האומה כדי לתת חילוקים הרבה וחומרות במקושר משום תקנת הכהנים הקפדנים כדאמרי' לעיל כדי שלא יהא נוח לגרש נשותיהן:

ומקשינן דלמא יזיף ליה במקושר - דמוסיף ליה שתא ופרעיה בתוך שנתו וא"ל אירכס לי שטרא וכתיב ליה שובר ובתר הכי משוי ליה פשוט וא"ל בתר דכתבית לך האי שובר הדרת ויזפת מינאי ושטר שלי מוכיח דזמנו בתר זמן השובר ופרקינן אין כותבין שובר ולעולם לא פרע ליה עד דקרע (ליה) לשטרא ופלוגתא היא לקמן בפירקין בכתיבת השובר:

ומי בקי רבי במקושר - דאמר זמנו של זה לא כזמנו של זה:

והא ההוא דאתא לקמיה דרבי - בשנה ראשונה של מלך וכתוב בו שתים ואמר רבי מאוחר הוא זה:

זונין - שם חכם:

כך מנהגה כו' - דרבנן תקון במקושר כי ההוא מנהג להפריד מצות וחוקים בין פשוט למקושר כדאמרן בריש פירקין:

ומשני בתר דשמעה מזונין - אותיב לרבי חנינא:

ההוא שטר - פשוט:

דהוה כתב ביה בשנת פלוני ארכן - לוה פלוני מפלוני ולא הוה כתב ביה כמה שנים למלכותו של אותו מלך או ראשונה או שניה או שלישית ארכן זה מלך ובשנה ראשונה קורין לו ארכן כדלקמן לפי שעתה מתוקן הוא כמו אריך או לא אריך (סוכה דף מד:) וכמו וערות מלכא לא אריך לנא למחזא (עזרא ד) לא נאה ויפה לנו לראות ערותו של מלך וחרפתו:

יבדוק אימתי עמד ארכן במלכותו - כי בשנה ראשונה של מלכותו נכתב שטר זה ומההיא שתא טרפי בעלי חובות ללקוחות:

דאריך במלכותו - כלומר לאחר שהאריך ומלך כמה שנים לוה פלוני זה מפלוני ולא יטרפו לקוחות אלא מיכן ולהבא:

שנה ראשונה קורין לו ארכן - מתוקן למלכות מחדש:

דיגון - לשון שנים וקרוב ללשון לעז שלנו:

ודלמא עבורי עברוהו - ממלכותו והדר אמלכוהו לסוף שנתים ושלש ומיקרי נמי ארכן ושמא השטר נכתב כשמלך בשניה ואמאי יגבה מזמן ראשון:

ארכן דיגון קרו ליה - לפי שהחזירוהו למלכותו אחר שהעבירוהו:

ת"ר הריני נזיר הינא סומכוס אומר הינא אחת - כלומר אם לא פירש כמה נזירות נזר ואמר הריני נזיר הינא היינו נזירות אחת לשלשים יום וכולם הינא דיגון טריגון כולן לשון לעז שלנו הם:

דיגון שתים - ויהיה מצד אחת עגול וצדו נזיר ששים יום (עיינו במקור ותרוו רוב נחת!):

בית עגול - העשוי ככבשן שאין לו שום פינת קרן זוית:

דיגון - פינות שתים אחת יש לו שתי פינות:

טריגון - דעביד כחוצבא ויש בה שלש פינות:

פינטיגון - יש לו חמש פינות [כזה]:

טטריגון - מרובע:

מנא ה"מ - דאין מטמא בנגעים אלא מרובע:

למעלה - הוא יכול לומר והנה הנגע בקיר הבית וכתב קירות:

הרי כאן ארבע - והיינו מרובע אבל בית עגול כולו קיר אחת ומראהו שפל מן הקיר לגופיה אתא. ובפירוש רבינו חננאל כיוצא בו אמור ה) אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת השם שנאמר (איוב כח) הן יראת ה' שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא ושמא בספריהם כתובה:

חזא ביה בבישות - כסבור שהוא כתבו וברצונו לא היו עושין מקושר אלא פשוט לפי שטועים בו א"נ לפי שהיה מובלע בין קשריו יותר מדאי שרבי עצמו טעה בו:

יהודה חייטא - כן שמו:

כלך מלשון הרע הזה - כלומר לא היה לך להטיל אשמה עליו היה לך לומר איני כתבתיו:

מאי לשון הרע איכא - והלא בשבחו של ר"י חייטא דיבר כשאמר יהודה חייטא כתביה:

בא לידי רעתו - לידי גנותו מתוך שמרבין בשבחו מזכירין שם גנות שבו:

עיון תפלה - יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב"ה שכרו ויעשה הקב"ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה:


אבק לשון הרע - כגון דאמרי נורא בי פלניא בערכין (דף טו:):

רוב בגזל - רוב בני אדם חשודין על הגזל כעין גזל שמורין להתירא במשא ובמתן לעכב איש מריוח הראוי לו לחבירו:

ות"ק לית ליה מנהגא דמדינה - בתמיה אם רבן שמעון בן גמליאל בא לומר שדיני פשוט ומקושר המפורשין לתנא קמא אם יש מדינה שנהגו לשנות דינם בענין אחר הכל כמנהג המדינה והלא תנא קמא נמי מודה בהא:

אמר אביי באתרא דנהיגי כו' - אתא לפרש אביי באיזה מנהג המדינה מצו לפלוגי תנא קמא ורבן שמעון:

קפידא - ואם גט אשה פסול לגרש בו:

מר סבר קפידא - ואע"ג דמנהג המדינה בין בפשוט בין במקושר כיון דאמר ליה בפשוט קפידא הוא ויפסל המקושר ורבן שמעון סבר הכל כמנהג המדינה כלומר מראה מקום הוא לו שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט ומיהו אם יכתוב מקושר טפי ניחא ליה שהרי מנהג המדינה בשניהם:

אם הטעה לשבח - בקדושין האומר התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב אבל בשבח יוחסין על מנת שאני לוי והוא כהן לא אמר ר' שמעון מקודשת דהא מציא היא למימר מסאנא דרב מכרעי לא בעינא הטעה לשבח היינו מראה מקום מתרצה בשל כסף וכ"ש בשל זהב ובמתקדשת על ידי שלוחה מוקמינן לה התם:

פסול - שהיא אינה רוצה להתבייש במקום אחר:

ור"א מכשיר - דסבר מראה מקום הוא לו לטרוח וללכת בשבילה עד אותו מקום ואם יחפוץ ללכת יותר תבוא עליו ברכה:

אמר אביי לא נצרכא - למיתני עד אחד בפשוט פסול אלא היכא דקמסייע ליה עד אחד בעל פה ואתא מתני' לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות דשני עדים הכתובים בשטר הוא דנפקי ליה לקלא ואינו אלא כמלוה על פה וטרפה מבני חרי כדין המלוה את חבירו בעדים בלא שטר וגם הלוה יכול לומר פרעתי ולא יכול המלוה לטעון ללוה היה לך לקרוע שטר שבידי מכיון שלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה:

אמימר אכשר בעד אחד בכתב - וכתב ידו מקויים ממקום אחר בעדים ועד אחד נמי בעל פה מסהיד על אותה מלוה ונראה בעיני דלגמרי מכשיר אפילו לטרוף מלקוחות כאילו נחתמו שני עדים דעד אחד בשטר ועד אחד בעל פה מפקי ליה לקלא ונראים הדברים כן דסתם מכשיר לגמרי משמע:

אי הכי קשיא מתניתין - דפרכינן פשיטא:


ומשני הא קמ"ל - מתני' דקתני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול שילמד מקושר ממנו ולהכי תנייה לעד אחד למימרא מה עד אחד פסול דאורייתא כדכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש כו' אף שנים שבמקושר הטילו עליו חכמים פסולא דאורייתא ואם גט אינה מגורשת ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי אבל אם יש שם עד אחד בעל פה עם עד אחד החתום בשטר אז יהיה השטר כשר לגמרי דמצטרפין:

תדע דשלחו ליה כו' - ושלח להו דמצטרפין דשלחו ליה חכמים לר' ירמיה לבתר דאפקוהו מבי מדרשא כדאמר בפרק לא יחפור (לעיל דף כג:) אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא ועל דא עיילוהו כדאמרינן במסקנא:

מהו שיצטרפו - דנימא כמאן דחתימי תרוייהו בשטרא דמי:

אליבא דת"ק דר' יהושע בן קרחה כו' - פלוגתייהו בסנהדרין בפרק זה בורר (דף ל.) דתניא אין עדותן מצטרפת בב"ד עד שיראו שניהם כאחד רבי יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה אין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו והני שני מחלוקות של ר"י בן קרחה ורבנן ודרבי נתן ורבנן התם מפרש טעמא איבעית אימא קרא ואב"א סברא:

השתא - השנים החתומים בשטר ורוצין אנו לקיים עדותן בשטר שהן חתומין בו או שנים בעל פה לענין לגבות ממון בעדותן בלא שטר אין מצטרפין אם לא שראו שניהם כאחד את עדותן ואע"ג דממה נפשך תרוייהו אחד מנה קא מסהדי:

אליבא דר' יהושע - שנים בכתב ושנים בעל פה מצטרפין אפי' אם בזה אחר זה ראו עדותן אבל אם עד אחד בכתב כו':

אמר ליה - רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה כו' ולא תקשי מיניה לאביי דאמר אין מצטרפין:

מהו שיבואו ב"ד - זה אצל ב"ד אחר לצרף עדותן ששמעו וישפטו לפי העדות:

אליבא דת"ק דרבי נתן - למעלה פירשתיה ובשראו שניהם כאחד אפס לא העידו בבית דין כאחד בהכי פליגי רבי נתן ורבנן:

ומת אחד מהן - לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני שלשה ואין קיום השטר אלא בג' דבעינן ב"ד לקבל העדות:

וחד ליתוהי - דלא מתחזי כשיקרא מאי דכתיב ברישא במותב תלתא הוינא ובסופו לא נחתמו אלא שנים:

על דא עיילוהו - שהשיב להם כהוגן דהא דאפקוהו ששאל שלא כהוגן רגלו אחת חוץ לתחום ורגלו אחת בתוך התחום ועל דא אפקוהו מבי מדרשא בפרק לא יחפור והשתא הוא דעיילוהו:

מתני' כתוב בו - בשטר מלוה זוזים מאה דאינון עשרים סלעים לוה פלוני מפלוני ואף על פי שמאה זוזי הרי הן (בכלל) כ"ה סלעים אין למלוה אלא (מנה) כ' ו) זוזים דיד בעל השטר על התחתונה והמוציא מחבירו עליו הראיה ושמא כך פי' מאה זוזים גרועים וחסירים שאינן שוין אלא כ' סלעים:

אין לו אלא מנה - מאה זוזים שיש לפרש כך זוזים מאה דאינון תלתין סלעים קלים שאינן שוין אלא כ"ה סלעים דיד בעל השטר על התחתונה הסלע ארבעה דינרין המנה כ"ה סלעים:

ונמחק - המנין שכתוב בו אחר דאינון:

דרכונות - בלע"ז קינונ"ש והם דרכמונות שבספר עזרא:

ומלמטה מאתים - כשכפל דבריו בשטר:

הכל הולך אחר התחתון - אלא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה:

למה כותבין את העליון - הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל את דבריו שכותבין ושונין אחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי ועל ירתיי כו':

גמ' ת"ר כסף אין פחות מדינר כסף - כסף לוה פלוני מפלוני:

כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף - לוה דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלוני מפלוני:

כסף בדינרין אין פחות משני דינרין זהב כסף - דכסף בדינרין משמע כסף לוה פלוני מפלוני שוה שני דינרין של זהב וכדמפרש לקמן שכתוב כסף בדינרי משמע בדינרי זהב אבל בדינרין היינו שני דינרין של כסף (אין פחות מכסף בשוה שני דינרין של זהב):

זהב בדינרין אין פחות משוה שני דינרין של כסף - אותו זהב שלוה וכדמפרש לקמן דדינרין משמע של כסף:


פריטי דדהבא לא עבדי אינשי - בשום אתרא:

ודלמא בתרי דינרי דהבא פריכא קאמר ליה - כלומר זהב בדינרין תרוייהו בזהב מיירי אלא שזה מטבע ואידך הוי דהבא פריכא והכי קאמר דהבא פריכא בשוה שני דינרין זהב לוה פלוני מפלוני:

אי הכי רישא נמי - בין דאידך ברייתא קמייתא דקתני כסף בדינרין אין פחות מבשני דינרין דדהב כסף נימא יד בעל השטר כו' והוה לנו לפרש גרוטאות כסף בשני דינר כסף ובין דהך מתניתא דקתני דהב דינרין ודינרין דהב אין פחות משני דינרין זהב נימא אין פחות משוה שני דינרין כסף זהב:

רישא דכתב דינרי - דמשמע דינרי זהב אבל דינרין סתם משמע של כסף:

ומנא תימרא דשאני לן בין דינרי לדינרין - שזה דינרין של כסף וזה של זהב:

דתנן - בשילהי פרק קמא דכריתות האשה שיש עליה ספק חמש לידות חמש פעמים הפילה ספק רוח ספק ולד:

ספק חמש זיבות - כגון מקולקלת למניינה וראתה חמשה חדשים שלשה ימים רצופים בכל חדש ספק בימי נדה ספק בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה שהם ימי זיבה וחייבת בקרבן:

מביאה קרבן אחד - ליטהר מטומאתה תור לעולה ותור לחטאת ואינו נאכל דחטאת העוף בא על הספק ואינו נאכל כדנפקא לן ממתני' דרבי יוסי בר' חנינא במסכת נזיר (דף כט.):

ואין השאר עליה חובה - שבקושי התירו להביא חטאת העוף על הספק כדי לטהרה מספק טומאתה משום דההיא חטאת אזלא לקבורה וכיון דמיטהרא בקרבן אחד כדאמרינן במסכת כריתות דומיא דאשה טמאה דמיחייבא חמש טבילות ובטבילה אחת מטהרת תו לא מייתי חטאת מספק להביאו לבית הפסול:

והשאר עליה חובה - וכגון שילדה לאחר מלאת אבל על הלידה שבתוך מלאת נפטרת בקרבן אחד על שניהם ומזאת תורת היולדת נפקא לן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט:):

המעון הזה - בבית המקדש נשבע:

עד שיעמדו בדינרין - של כסף כלומר שיהא בזול:

ואין השאר עליה חובה - טעמא דר' שמעון ור' עקיבא דאמרי התם תאמר על אחת ותיפטר מפרש התם בפרק קמא:


ועמדו קינין - שני תורים או שני בני יונה קרויין קן:

ברבעתים - ברביעית דינר שני תורין ברובע דינר דהיינו מ"ח פרוטות דקצ"ב פרוטות יש בדינר בפ"ק דקדושין (דף יב.) והכי מפרש בד' מחוסרי כפרה (כריתות י:) ודכוותה אשכחן במסכת מעשר שני (פ"ב מ"ט ע"ש) ב"ש אומרים בריבעא כסף ובריבעא מעות דהיינו ריבעא דינר:

ת"ר ילמד תחתון מן העליון באות אחת - שחסר מן התחתון כגון חנן מחנני ענן מענני:

אבל לא בשתים - כגון חן מחנני ען מענני:

והוה ליה רובא דשמא - דכולי האי ודאי לא ילפינן מעליון ששתי אותיות לא חיסר הסופר וינתן הממון למי ששמו כך כמו שכתוב בתחתון:

ספל מלמעלה - ספל אדירים (שופטים ה) הפקיד פלוני לפלוני:

קפל מלמטה - טליתות שראויין לקפל ויש פותרין גימטריא הוא ספל וקפל והבל הוא והוא הדין לכל הכלים דעלמא אלא הכי נקט משום דבעי עלה במסקנא קפל מלמעלה וספל מלמטה כו':

מי חיישינן לזבוב - שחיסר רגלה של קו"ף ונעשית סמ"ך ובהא נמי ילמד מעליון:

תיקו - והמוציא מחבירו עליו הראיה דכיון דמסתפק דינא לבי דינא היאך יוציאו מיד המחזיק ולא דמי לממון המוטל בספק דקיימא לן חולקין דהתם עיקר המעשה אין ידוע לנו היאך היה כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה (לעיל דף צג.) וכגון נפל הבית עליו ועל אמו (שם דף קנח:) הלכך פוסקין להן ב"ד את הדין שיחלוקו אבל כל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין היו שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו:

דאסוכי קא מסכי להו - סומכין אותן בדינרין במקום קצ"ב פרוטות כותבין דינר:


איסתרי - סלעים:

יד בעל השטר על התחתונה - ולית ליה אלא איסתרי דאינון כל אסתירא פלגא דזוזא כך פירש ר"ח ונראה לי דזוזי יקבל דאסתירי הוו סלעים ויש בכל אחד ארבעה דינרין אבל אסתירא פשיטי אינהו ודאי הוו פלגא דזוזא דהיינו סלע מדינה כדאמרי' בבבא קמא (דף לז.) גבי התוקע לחבירו בעובדא דחנן בישא:

אמר אביי לא לחוי איניש חתימת ידיה כו' - אדם שצריך לכתוב חתימת ידו על קלף ולהשליך לבית דין כדי שיכירו בית דין חתימתו כי ההיא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף כא.) כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת שמעון ואין מי שיכיר חתימת שמעון אלא ראובן ואחד מן השוק ואמרינן התם שיכתוב ראובן כתב ידו וישליכהו לבית דין ובית דין מקיימין חתימת ידי ראובן הכתוב בשטר מכתב ידו שהשליך בב"ד ואין צריך ראובן להעיד על כתב ידו שבשטר זה כתב ידי ובאין ראובן ואחד מן השוק ומעידין על חתימת שמעון ואמר אביי כשיחתום ראובן להשליך לב"ד לא יחתום בסוף הקלף אלא בתחלתו שלא יהא חלק מלמעלה שמא ימצאנו אדם רע ויכתוב בחלק שלמעלה מחתימתו אני החתום לויתי מפלוני כך וכך ממון ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' והיינו חתימת ידו כדתנן (גיטין דף עא:) כתב סופר ועד כשר ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו:

בזבינא - מוכס וישראל היה:

כי חלפי רבנן - ותשלח כתב ידך למחול המכס אמחול להן:

הוה נגיד - מושך בקלף כדי שיחתום אביי מלמטה:

אמר אביי מתלת ועד י' לא לכתוב בסוף השיטה - דמזייף וכתב לתלת תלתין ולארבע ארבעין ולחמש חמשין וכן עד עשר יכתוב לעשר עשרין אבל אחד עשר אינו יכול לזיופי דצריך למכתב אחד ועשרים וכי כתב בין אחד עשר וי"ו נראה דחוק ומינכר:

ואי איתרמי ליה - ארבע או חמש בסוף שיטה:

ליהדר - ולדכריה להאי סכומא עד דמיתרמי ליה באמצע שיטה דאפי' אם יזייף וכתב אין למדין אלא מן התחתון כדקתני מתניתין:

ההוא דהוה כתב ביה תילתא בפרדיסא - כך היה כתוב בשטר זבינית לפלוני בגינתא דאית לי תילתא בפרדיסא אזל הלוקח מחקיה לגגיה דבי"ת מכאן ומכאן ושוויה ופרדיסא וא"ל מכרת לי תילתא דגינתא וכל הפרדס כולו והא שטרא:

ההוא שטרא דהוה כתוב ביה מנת ראובן ושמעון אחי - דאית להו באתרא פלונית מנת חלק קרקע שיש לשני האחין והוו להון אחא אחרינא ששמו אחי והוה ליה מנתא בהדייהו ואזל הלוקח ושדא ביה וי"ו ושוייה ואחי וטען דמנתא דתלתא זבינית:

דרתיתא ידיה - ידיו רותתות ואותיות חתימתו פורחות:

אמצרא - על חבל הנטוי משפת הנהר אל שפתו שניה והעוברים גשר קצר נשענים בו ועוברים והוא נע ונד כל שעה:

אזרנוקא - סגויזצ"א בלע"ז שבו דולין מים מן הבור:

קם אזרנוקא - עלה עליה וחתם וכל גופו נע ונד וידיו רותתות:

מתגי' כותבין גט לאיש - כותבין וחותמין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה אע"פ שאין אשתו עמו בשעה שנותנין לו הגט כתוב וחתום דהא לא בעינן דעתה שהרי היא מתגרשת בעל כרחה:

ושובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה - דלדידה חוב הוא ולבעלה הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו והיא צריכה להזהר בו שלא יבא ליד בעלה עד שתקבל כסף כתובתה:

ובלבד שיהא מכירן - בגמ' מפרש לה:

והבעל נותן שכר - הגט טעמא מפרש בגמ' ושכר השובר דזכותו הוא דלא תהדר ותגבה כתובתה זימנא אחריתא:


כותבין שטר ללוה - להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות אע"פ שאין מלוה עמו:

והלוה נותן שכר - בגמרא פריך פשיטא דהלוה נותן שכר שהרי כל הנאה שלו:

אין כותבין שטרי אירוסין - מפרש ו) באלו מגלחין (מו"ק דף יח) שטרי פסיקתא כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו':

אלא מדעת שניהם - אבי חתן ואבי כלה:

ונשואין - כתובה:

שטרי אריסות - מקבל שדה למחצה לשליש ולרביע:

וקבלנות - חכירות כך וכך כורין לשנה:

שטרי בירורין - בגמ' מפרש:

כל מעשה בית דין - כגון אדרכתא דמודעינן ללוה ואזיל ופרע בטרם שיכתב:

ושניהם נותנין שכר - בשטרי בירורין ובגמ' מפרש פלוגתייהו:

שניהם - העדים כותבין שני שטרות לזה אחד ולזה אחד:

גמ' שיהא מכיר שם האיש בגט - הסופר והעדים צריכין שיכירו שזהו שמו דאיכא למיחש אין גט זה אלא לאיש אחר ויבא לרמות ולהגבות כתובה לשום אשה כדתנן (כתובות דף פט.) הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה:

ושם האשה בשובר - שלא תרמה ליתנו לאיש שגרש אשתו ותפסיד כתובתה על ידה:

ומגרש לה - ומתכוין להתירה לינשא שלא כדין:

אלא זה בפני זה - דליכא למיחש תו מידי:

וניחוש - דלמא נפיק לו לעיר אחרת כו' לתנא דמתני' דבעי מכירין למה כותבין שום גט לשום אדם אף על פי שאנו מכירין שמו והלא שמא יוסף בן שמעון זה מעיר אחרת בא לכאן והיה שמו ראובן בן יעקב ועתה הרגיל והחזיק שיקראו לו כאן ראובן לפי שרוצה לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פלוני:

אין חוששין לו - דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יוודע הדבר:

ברמאותיה - ידע ויזהר לענות הלכך אין תקנה עד דליתחזק:

ההוא תברא דהוה חתים עלה רב ירמיה בר אבא - לאחר זמן אתאי ההיא איתתא לקמיה לתבוע כתובה ואמרה לו לאו אנא הואי אותה אשה שאתה אומר שחתמת על שוברה ושמא אשה אחרת ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי אבל אני לא התקבלתי כתובתי עדיין:

אמר לה אף אנא אמרי להו - לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שוברה והדין עמה והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתך:

מיקש קשיא - הזקינה וכבר נשתנה ונעשה קולה עבה:


כיון שהגיד - נפקא לן במסכת שבועות (דף לב.) מאם לא יגיד:

צורבא מרבנן - כגון רב ירמיה בר אבא לאו דרכיה למידק ולהכיר בנשים כל כך והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי היא לאו כלום היא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך דכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה:

אע"ג - דאמור רבנן צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כגון רב ירמיה שטען תחלה שלא הכירה אפי' הכי כיון דאמר דקדקתי יפה עתה ומכירה סמכינן עליה כדאמרי' גבי רב ירמיה שסמכינן על מה שאמר לבסוף דכיון דדק דק:

נידבר - לנהוג:

עם הארץ - שמסתכל ומכיר בנשים: ה"ג מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן:

והאידנא דלא עבדינן הכי כו' - אלא נהגו שהאשה נותנת שכר:

דלא נשהייה - בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותתעגן:

איידי דתנא רישא כו' לא גרסינן ושיבוש הוא ויש מפרשים דאשובר קאי ולמימרא דאיהי יהבה השכר ולא הבעל ואיידי דתנא רישא בדידיה משום גט שהבעל נותן שכר תנא נמי בדידיה גבי שובר ולאו דוקא ואין זה שיטת גמרא למיתניה בדידיה שיקרא משום רישא:

עיסקא - מעות למחצית שכר:

מפני רעתה - מום גדול שבה או רחוקה ממנו וסד"א יתן הוא שכר דהנאה דידיה הוא וכדכתיב הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל (יחזקאל ז) וכדאמרי אינשי (בבא מציעא דף נא.) זבנת קנית זבין אוביד:

אפי' צורבא מרבנן - החתן סד"א חמיו יתן כל השכר שהרי משיא בתו לתלמיד חכם:

בבורה - שצריך להובירה שנה או שנתים ואין ריוח עתה למקבל:

הכא תרגימו - בבבל:

שטרי טענתא - שני סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי הריב כדי שלא יהו טוענין וחוזרין וטוענין ועל פי אותן טענות פוסקין הדיינין את דינם:

זה בורר לו - דיין אחד כו' והיו כותבין בשטר פלוני בירר לו דיין פלוני ופלוני בירר לו את פלוני:

לימא בכופין על מדת סדום קמיפלגי - מדת סדום כדתנן (אבות פ"ה מ"י) האומר שלי שלי שלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום לימא ת"ק סבר שניהם נותנין שכר מ) ונותנין שטר אחד בין שניהם ואם יאמר אחד מהם לא אתן השכר כי אני חפץ שיהא לי שטר אחד לבדי ולך שטר אחר ויהיה שלי שלי ושלך שלך כופין אותו ועושין אחד כי מה שאמר מדת סדום היא ור"ש [ב"ג] סבר אין כופין:

ומשנינן לא דכ"ע כופין - וטעמא דר"ש משום דקסבר אין זו מדת סדום שהרי חסר הוא הרבה בדבר אם יכתבו שטר אחד לשניהם דאמר לא ניחא לי דתיהוי זכותי בשטר אחד אצל זכותך:

דדמית עלאי כאריא ארבא - כל שעה שתראה הכתב תבא עלי בעלילות טענותיך הכתובים בו ושם תראה טענותיי נבא לידי מריבה כי איש מריבות אתה:

מתני' והשליש את שטרו - המלוה והלוה מסרוהו ביד שליש שהרי טורח היה להם לכתוב שובר וסמכו על השליש:

גמ' אסמכתא - המבטיח לחבירו דבר על מנת שיעשה דבר לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים הדבר כשיגיע זמן וכשיגיע הזמן יאנס ולא יוכל לקיים:

לא קניא - ואינו נתפס בתנאו ולא יפסיד בכך ודיני אסמכתא מפורשין בב"מ בפ' איזהו נשך (דף סו:) ובפ' המקבל (שם קד:):

כי אתו לקמיה דרבי אמי - דיני אסמכתא:

וכי מאחר שפעם ראשונה ושניה - כלומר כמה פעמים לימדנו רבי יוחנן הלכה כר' יוסי אני מה אעשה והיאך אומר לא קניא: ופסיק גמרא ואין הלכה כר' יוסי אף על פי שנימוקו עמו דאסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מיניה בבית דין חשוב ובדלא אניס כדאמר במסכת נדרים (דף כז:):

מתני' מי שנמחק שטר חובו - מעצמו שנטשטש או שנפלו עליו מים:

מעמיד עליו עדים - היודעים מאימתי נכתב ומה כתוב בו והם עושין לו קיום בפני בית דין וכותבין לו מה שהיה כתוב באותו השטר והזמן והמעות:

נמחק שטרו - שהיה כתוב ביום פלוני ופלוני ופלוני היו עדים שהיו חתומים בו כל זה כותבין אלו המקיימין ואחר כך חותמין את שמותם בסוף:


גמ' הוציא - שטר מחוק לפנינו שהיה כתוב ביום פלוני:

ופלוני ופלוני - היו עדים שחתומים בו:

ומפרש גמרא אם כתוב בו הוזקקנו כו' - שעמדו אלו בית דין המקיימין וחקרו עדים החתומים בו להעיד על חתימתן ונמצאו דבריהם מכוונין:

גובה - מזמן ראשון הכתוב בשטר ואין צריך ראיה אחרת ואם לאו צריך להביא ראיה אחרת על הזמן ועל סכום המעות ועל כל מה שהיה כתוב בשטר:

נקרע - על ידי אדם:

נתקרע - מעצמו:

ערבאי - ישמעאלים:

וקאנסי לארעתא דאינשי - ומתוך שהיו בעלי זרוע כופין בעליהן לתת גם השטרות שלא יוכלו לערער:

ליחזי מר שטרא - מה כתוב בו קודם שיאנסו ממנו וכתוב לנו אחר תחתיו שאם יאנס אחד ישאר לנו שני ולזמן מרובה אם תהיה ידינו תקיפה נערער על שדותינו ונקחם מיד הלוקחים אותם מיד הערביים:

דאמר רב ספרא - לקמן בשמעתין:

דלמא טריף והדר טריף - זה הלוקח שקנה שדה באחריות זמנין דטריף ליה מיניה בעל חוב דמוכר ואתי איהו וטריף מלקוחות ומחזיר להם אחד מן השטרות כדי לגבות בו מן המוכר והדר טריף מלקוחות אחריני על ידי השטר השני ואומר עתה טרפו ממני ואחזור ואטרוף מלקוחות והרי שטר מכירתי עדיין הוא בידי:

קא טרדי ליה - מפצירין בו:

אמר ליה לספריה זיל כתוב להו - שטר ומחוק אותו ואחר כך כתוב על המחק והעדים יחתמו על הנייר ואלו לא יתנו לב שהוא פסול ואיפטר מהם:

אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי כו' - לי נראה דרב אחא בר מניומי הוה סלקא דעתיה דהכי אמר אביי לספריה דנכתוב להו שטרא מעליא והדר נמחקיה והדר נכתביה על המחק ונחתמו סהדי על הנייר והכי קשיא ליה ודלמא לא מחקי ליה שפיר משום דבעי למיכתב עליה והוי רושם ראשון ניכר ואזלי ומחקי ליה להאי כתבא בתרא ומוקי ליה אקמא והוה ליה רושם ראשון ניכר וכשר וראשון לא על המחק נכתב והוה ליה כנטשטש דאמרן לעיל רישומו ניכר כשר:

אמר ליה מי סברת שטרא מעליא קאמינא - דנכתוב ונמחקיה:

אל"ף בי"ת בעלמא קאמינא - דברים בטלים אמרתי לכתוב ולמחוק:

אבד שטר חובי - וכתבו לי אחר תחתיו ככל הכתוב בראשון וכגון שאין לו עדים שאבד ממנו:

כתבנו ונתננו לו - דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה:

בשטרי הלואה - אפילו אם באו לכתוב חוץ מאחריות שבו אין כותבין דאתו למיטרף ביה מבני חרי ושמא לא אבד הראשון אי נמי דלמא חזר ומצאו וטריף והדר טריף:

אבל בשטרי מקח וממכר - אם אמרו עדים כתבנו ונתננו לו כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו מאחר שאמת הדבר שזה הקרקע קנוי לו והוא ירא פן ישתקע הדבר ויערערו עליו שלא כדין כותבין לו שטר מקח בלא אחריות כדמפרש לקמן (דף קסט:) שטרא דנן דכתבנוהי דלא למיגבי ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי כו':


רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו בשטרי מקח וממכר אין כותבין - דס"ל אותיות נקנות במסירה כדלקמן גבי מתנה דחיישינן דלמא לאחר שכתבו ונתנו לו שטר המכירה החזיר לו לוקח זה למוכר את השטר וחזר לו מקחו כדאמרינן גבי מתנה:

חזרה מתנתו - כדמפרש לקמיה טעמא:

מתנתו קיימת - אלא אם כן חזר ומכרה או נתנה לו בקנין גמור או בשטר חדש כדין לוקח ומוכר:

אמר מר חוץ מאחריות שבו מאי טעמא - אין כותבין לו אחריות:

אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת - שאם יכתוב לו שטר אחר חיישינן דלמא אתי בעל חוב וטריף ליה להאי שדה דאמר הקונה אותה כי אבד שטרי שהיה לי על שדה זו וכתבו לו שטר אחר עליה וכיון דנטרפה מידו אזיל בהאי שטרא דכתבו ליה וטריף ללקוחות שקנו אחר שקנה הוא ויעשה קנוניא עם הבעל חוב שטרפה ממנו:

ואמר ליה שוף לי דאיקום בארעא - כלומר אל תערער עלי עתה כלום פי' שוף בשופי כדגרסינן (כתובות דף כ.) והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי כך אמר ליה שוף לי דאיקום בארעא ארבע או חמש שנים עד דיתיישן הדבר והדר תא ותערער עלי זימנא אחריתי ועביד הכי ובתר זמן מערער עליה וטריף לה מיניה והדר אזל הקונה שאמר אבד שטרי וכתבו לו אחר ומפיק ליה לההוא שטרא [קמא] דכתבו ליה על שדה זו ואזיל וטריף ללקוחות:

ומקשינן עלה וכיון דקרענוה לשטרא - דבעל חוב בזימנא קמייתא דטריף במאי קטריף כי אתי השתא וטריף:

והאמר רב נחמן כו' - כך הוא הסדר מלוה בא לב"ד וצועק על הלוה שיפרע לו חובו ומזמנינן ליה ללוה בדינא כדאמרי' ואי לא אתי משמתינן ליה וכותבין שטר טירפא למלוה שילך ויפשפש אחר קרקעותיו של לוה וכל מקום שימצא מנכסיו או מלקוחות שקנו ממנו אחרי כן יראה שטרו לב"ד של אותה העיר וימסרו לו קרקעותיו למלוה ויכתבו לו שטר אדרכתא שיהא שליט ודורך על נכסיו של זה לגבות חובו מהן כדמפרש בהגוזל בתרא ושטר הטירפא יקרעו פן יחזור ויטרוף בב"ד אחר וישומו הנכסים כדין שומת בית דין כדמפרש בב"ק וכפי השומא יקחם בחובו ויכתבו לו ב"ד שטר שומת הנכסים לדעת בכמה קבלם ומשום דשומא הדרא לעולם כשיהא לו מעות ללוה כדאמרי' [בב"מ] (דף טז: ודף לה.) וכשיתנו לו בית דין שטר השומא יקרעו האדרכתא פן יחזור ויטרוף בה פעם שניה שלא כדין:

ומשני לא צריכא דאתי מכח אבהתיה - לכך אין כותבין שני שטרות דחיישינן דלמא לאו מכח ההלואה יבא ויטרוף אלא יבא ויערער כי זו השדה גזלה מאבותיו זה שמכרה לך והביא עדים כי זו שדה אבותיו והמוכר שמכרה גזלה מאבותיו והוציאוה מידו והעמידוה ביד המערער וכתבו ללוקח שנטרפה מידו וכי יש לו רשות לטרוף הלקוחות שקנו קרקע מן המוכר שמכר לו שדה זו הגזולה והלך ועשה קנוניא הלוקח עם הנגזל שלקח השדה מידו ואמר ליה שוף לי ועשה כן ואחר ד' וה' שנים עוד בא הנגזל והביא עדים כי שדה זו גזלה המוכר הזה ומכרה לזה וטורפה מידו וחוזר הלוקח הזה בשטר (השני שכתבו לו בעת שאמר אבד שטרי) וטורף בו פעם אחרת לפיכך אמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות על שדה אחת:

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא - אמאי תלינן טעמא משום דא"ל שוף לי וכו' בלא טענה זו נמי כיון דנקיט שני שטרות ביום אחד יכול לטרוף ולחזור ולטרוף ולכך אמר רב ספרא אין כותבין שני שטרות על שדה אחת: ומשני א"כ נפישי עליה מריבות ומחלוקות של בעלי דינין בבת אחת ויתנו לב על גניבתו:

ונכתוב ליה שטרא מעליא כו' - אמתניתא פריך אמאי קתני חוץ מאחריות שבו משום פסידא דמוכר והלא יכולין אנו לעשות תקנה שיכתוב לזה שאמר אבד שטרי שטר מעליא ובאחריות דאיכא למימר הדין עמו דודאי אבד שטרו ונכתוב ליה לאידך למוכר שובר שיוכיח שנפסד השטר הראשון שביד הלוקח ולא יבא לגבות בו עוד דהשתא ליכא למיחש דלמא טריף והדר טריף שהרי כשיוציא הלוקח שטרו הראשון שאבד כדבריו יוציא המוכר את השובר שכתוב בו כל שטרי דיפקון כו' כל שטרי מכירה דיפקון על ארעא דא יהו בטלין:

לבר מדיפקון - כלומר חוץ מזה השטר שכתבתי לו בזמן פלוני תחת הראשון שאמר לי שאבד ממנו:

זאת אומרת כו' - מחלוקת תנאים הוא במתניתין בפירקין בשטרי הלואות דאיכא למאן דאמר אין כותבין שלא יהא צריך לשמור שוברו מן העכברים ומלוה שאבד שטרו הפסיד חובו וה"ה לשטרי מקח אם אבד הלוקח שטרו לא נכתוב ליה שטרא מעליא על סמך השובר שביד המוכר שהרי לא יכתבו שובר דנמצא מוכר צריך לשמור שוברו מן העכברים.


אמר להו. רב אשי לעולם אימא לך גבי מלוה שאבד שטרו שנכתוב לו שטרא או פרע מקצת חובו דכותבין שובר ללוה ויפרע חובו למלוה והכא גבי מקח וממכר היינו טעמא דאין כותבין שובר למוכר כדי לכתוב שטרא מעליא ללוקח משום דזימנין דאזיל בע"ח דמוכר [שהוא לוקח ראשון שנאבד שטרו] וטורף הקרקע מיניה דלוקח [שני] ותברא אינו ביד הלוקח אלא ביד המוכר ובתוך כך שילך אל המוכר ויראה לו השובר שמיט ואכיל פירי כדמסיק ואזיל וקשה גזל הנאכל אבל גבי שטרי מלוה כותבין שובר דליכא למימר הכי כדמפרש לקמן ואזיל:

ומקשינן סוף סוף לקוחות - לאו לגבי מוכר אזלי בתמיה לצעוק על שדהו שטרף בע"ח דמוכר ויראה לו השובר ויחזיר לו קרקעו:

א"נ - זימנין דהוי לוקח שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומיה ולא יחוש הלוקח לחזור אצל המוכר שהרי אין עליו אחריות ויפסיד קרקעו שלא כדין:

אי הכי - דאיכא למיחש להכי והלכך בשטר מקח אין כותבין שובר:

בשטרי הלוואות נמי - אמאי אמר דכותבין שובר הא איכא למיחש נמי דטריף המלוה לקוחות שלקחו מן הלוה ותברא בידא דלקוחות ליכא אלא ביד הלוה:

ומשני התם - גבי הלוואות כיון דזוזי מסיק ביה מלוה ללוה לא שבקי ליה לקוחות קרקע שלהם למלוה עד שילכו אצל הלוה לדעת אם פרעוהו זוזי משום דמימר אמרי לקוחות אימור פיוסי פייסיה ולא אתי למישמט ולמיכל פירי אבל הכא גבי מקח וממכר כשיבא לוקח זה לטרוף קרקע מלקוחות שלקחו מן המוכר יניחו לו הלקוחות לטרוף דאמרי לקוחות זה המוכר קרקע חייב לו ללוקח זה תחת שדהו שאבד וכל מאן דמסיק ארעא בחבריה לא מפייס בזוזי עד זמן מרובה כשיראה שלא יוכל להעמיד לו שדה והלכך מניחין לו לטרוף עכשיו ולאחר זמן הדר לגבי מרא דארעא ובתוך כך שמיט ואכיל פירי והלכך אין כותבין:

היכי כתבינן - האי שטרא להעיד שהשדה קנוי בידו אך שלא יגבה לא ממשעבדי ולא מבני חרי דחיישינן דלמא שטרו הראשון עדיין בידו הוא:

דתיקו ארעא בידיה - שלא יוכל המוכר לטעון לא מכרתי לך מעולם:

אמר רפרם זאת אומרת - ממילתיה דרב נחמן שמזקיק לפרש בתוך השטר שאין בו אחריות:

אחריות - שאינו כתוב בשטר אלא נכתב השטר סתם טעות ושגגת הסופר הוא וכמי שכתב בו אחריות דמי ופלוגתא הוא בשנים אוחזין (ב"מ דף יד.) והכי מסקינן התם (טו:) דטעות סופר הוא בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה:

דלא כתב ביה אחריות - ורב נחמן לא קמתרץ שפיר:

זיל זבניה - מן המוכר שלא באחריות וכתוב השטר בשמך ואח"כ מכור את הקרקע לאשה באחריות:

מ"ט - חזרה מתנתו:

אמר רב אסי - קסבר רבן שמעון בן גמליאל נעשה כאומר כו':

נגנב או שאבד נמי - נימא דאבד שדהו ובטלה מתנתו:

רבן שמעון בן גמליאל סבר אותיות - בין דשטרי מקח בין דמתנה נקנות למקבל מתנה וללוקח במסירת השטר כלומר אע"פ שדברים אינם נקנין כיון דכתובין בשטר נקנין עם קבלת הקלף וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו ופלוגתא היא בהמוכר את הספינה (לעיל דף עו.) ואע"פ שפירש רבינו חננאל דלית הלכתא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים אפילו הכי הלכתא כרשב"ג דאותיות נקנות במסירה ואף על פי שלא כתב לו בשטר אחר קני לך הוא וכל שעבודיה דקיימא לן כרבי דס"ל אותיות נקנות במסירה בהמוכר את הספינה (שם דף עו.) דאמרינן התם במסקנא אמר רב פפא הלכתא אותיות נקנות במסירה בלא שטר אחר וקאי רב אשי התם כוותיה דאמר סברא הוא כו' ולקמן בפירקין (דף קעג.) נמי אמרינן אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר כו' גם שם מוכח דאביי ורבא סברי דאותיות נקנות במסירה וגם שם דחק ר"ח וכתב שאין הלכה כמותו אלא במסירה ובשטר והבל הוא:

ת"ר הבא לידון - כנגד המערער על שדה שבידו בשטר ובחזקה שטוען קרקע זה קניתי ממך ועדיין השטר בידי וגם יש לי עדים שאכלתי שני חזקה נדון בשטר דברי רבי לקמן מפרש לה ואזיל ועל מקומה אפרשנה לפי פי' האמוראים:

רבן שמעון בן גמליאל אומר בחזקה - לפי פירוש האמוראים שלפנינו יש מהם שצריך לפרש לר"ש דקאמר בחזקה ולא בשטר ויש שצריך לפרש אף בחזקה וכל שכן בשטר הלכך מה שכתוב בספרים בחזקה ולא בשטר אימא אף בחזקה נראה דלא גרסינן ליה כו':

במאי קמיפלגי - ומתוך כך נדע פירוש הברייתא:

רבי סבר אותיות נקנות במסירה - כדקאמר נמי רבי בהדיא בפרק המוכר את הספינה (לעיל דף עו.) שהמוכר שטר חוב לחבירו כיון שמסר לו את השטר בידו קנה החוב ונשתעבד לו לוה לזה הקונה כמו שהיה משועבד למלוה כל זמן שלא חזר ומחלו כדאמר שמואל (במסכת גיטין) (דף יג) וה"ק הבא לידון בשטר ובחזקה וטוען ראובן כנגד המערער שדה זו שלי היא שהרי שמעון שקנאו מלוי מסר לו שטר מכירה הכתוב בשמו וקניתי השדה במסירת השטר כאילו נכתב בשמי וגם החזקתי בשדה שלש שנים נידון בשטר דברי רבי ועל ידי השטר שמסר לו הלוקח קנוי לו השדה דאותיות נקנות במסירה ולא צריך תו עדי חזקה:


רבן שמעון בן גמליאל סבר אין אותיות נקנות במסירה - והלכך צריך עדי חזקה דכיון דא"ל אידך לך חזק וקני ויש לו עדים שהחזיק בה קנה דקרקע נקנית בכסף או בשטר מכירה ומתנה או בחזקה והכי קאמר רשב"ג נדון בחזקה ולא בשטר:

א"ל אביי - לרב דיני:

א"כ פלוגתא - דבריך לדמר שאמר רבה למעלה לרבן שמעון אותיות נקנות במסירה ואתה אומר לרבן שמעון אין אותיות נקנות במסירה:

א"ל - רב דימי לאביי ותפלוג כלומר איני חושש:

א"ל א"כ קשיא דר"ש בן גמליאל כו' - דהא על כרחך הוזקקנו לפרש הברייתא דלעיל כדמר:

אלא אמר אביי - מאי שטר דפליגי ביה רבי ורבן שמעון לאו בשטר הכתוב בשם אחר ומסרו לזה פליגי דהא בין לרבי בין לרבן שמעון אותיות נקנות במסירה כדאמרי' לרבי בהמוכר את הספינה (לעיל דף עו.) ולרבן שמעון לעיל בשמעתין כדמר אלא בשטר מכירה שכתב בו מוכר ללוקח זה כדין קרקע הנקנית בשטר פליגי וכגון שנמצא אחד מהעדים קרוב כו':

רבי סבר כרבי אלעזר - דאמר בגיטין בפרק המגרש (דף פו.) אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם דעדי מסירה גורמין לכריתות גט ונמצא גט כשר בכתיבה בלא עדים אלא שיהא מוסרו לאשתו להתגרש בפני עדים דהא כתיב וכתב לה בכתיבה לחוד בלא חתימה מיירי ומיהו עדים בעינן שיראו שנתגרשה וה"נ כאילו אין עדים בשטר דמי הלכך נדון בשטר בלא עדי חזקה אלא שיביא עדים שנכתב ונמסר לו בפניהם שהשדה נקנה לו בשטר אע"פ שאין בו עדים:

ורבן שמעון בן גמליאל - אומר בחזקה הוא קונה אי א"ל לך חזק וקני שהשטר בלא עדים אינו קונה כר"מ דעדי חתימה עיקר דהאי דכתיב וכתב אחתימת עדים קפיד קרא:

מודה ר' אלעזר כו' - דדוקא גט שאין בו עדים כשר דאעדי מסירה קפיד רחמנא ומיהו אם חתמו שקר או עדים פסולים בתוך הגט הרי הוא פסול:

אלא אמר רבינא הכל מודים - רבי ורשב"ג מודים שאם מזוייף מתוכו שהוא פסול כדר' אבא דמודה ר' אלעזר כו':

ואיבעית אימא במודה - מערער שכתבו לשטר שביד זה פליגי וקאמר מערער לא מכרתיו לך וממני נפל השטר ומצאתו:

אין צריך לקיימו - דלא דמי לשאר דינים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאפילו אם היה זה מערער ואומר לא כתבתיו לא היה לנו לחשוד את זה הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזוייפים אלא שהחמירו חכמים להצטרך קיום היכא דמערערי עליה הלכך כי אמר כתבתיו נהמניה למי שהשטר בידו:

צריך לקיימו - והכי קאמר רבן שמעון נדון בחזקה ולא בשטר שהשטר אינו מועיל לו כל זמן שלא נתקיים ע"י אחרים אע"פ שזה המערער מודה שכתבו דאיהו אמר כתבתי וקאמר נמי לא מסרתיו לו:

והא איפכא שמעינן להו - בפרק שנים אוחזין דתניא שנים אדוקים בשטר כו':

יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי - וגובה ליה מלוה כוליה וכדמפרשינן טעמא לקמן:

והוינן בה - הכי קאמרינן בפ' שנים אוחזין אמר מר יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וגובה לו מלוה כוליה בתמיה ולית ליה לרבי כו' יחלוקו וה"נ יגבה חצי חוב הכתוב בשטר ולא יותר:

א"ר נחמן במקויים - בהנפק כולי עלמא לא פליגי דפלגי בין שניהם כדין משנתנו דשנים אוחזין:

אי מקיים ליה פליג - כלומר אז יש ממש בדבריו ויגבה מהם חצי חוב שבשטר ואידך פלגא יפסיד בשביל תפיסת הלוה שאדוק עמו בשטר:

אלא הכא בלברר קא מיפלגי - אדם שטוען למערער שני מיני חזקות יש לי אחת שיש בידי עדיין שטר מכירה שעשית לי על זה השדה ועוד שיש לי עדי חזקת שלש שנים וקאמר רבי נדון בשטר שצריך לברר ולאמת את דבריו ולהביא את השטר כמו שטען ועדי חזקה בלא שטר לא יועיל לו כאן מאחר שזה עומד ומערער לא מסרתי לך שטר מעולם ולא מכרתי לך ושלא כדין החזקת והלה טוען שטר יש עדיין בידי ואילו לא טען כך היה די לו בעדי חזקה כדאמר בחזקת הבתים דעד תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר ורבן שמעון סבר נדון אף בחזקה לבדה כאילו בא לידון בחזקה לבדה בלא שטר וכל שכן שאם הביא שטר מכירה לא בעי תו עדי חזקה דאין אדם צריך לברר ריבוי טענות שטען שאין צריכים לו וכי היכי דאילו טען מעיקרא אבד שטרי ויש לי חזקה שלש שנים די לו בכך כי טען נמי יש לי שטר עם החזקה די לו בחזקה בלא שטר:

תבעיה לדינא - ר' חייא לרבי אבא:

אטו לא מהימנינא - לומר פרעתי אפי' בלא עדים:

והא קיי"ל - בפרק שבועת הדיינין:

כשמעתך - דאמרת משמיה דרב צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם הא אמר רבא בפ' שבועת הדיינין כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש וכו' והלכתא כרבא ונשבע הלוה שפרעו ופטור:

א"ל - ר' אבא:

והאמר רב גידל אמר רב הלכה כרשב"ג - שאמר נדון אף בחזקה לבדה דכיון דלא היה צריך לטעון שטר יש בידי מאחר שאכלה שני חזקה אין צריך לברר את דבריו שהרבה לטעון מה שאין צריך ואנא נמי כיון דבלא עדים מהימנינא איני צריך לברר ולהביא עדים שאמרתי:

ואף רבי לא אמר אלא לברר - כלומר מן הדין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאף רבי לא נחלק אלא משום דסבירא ליה דצריך לברר את דבריו אחרי שטען יש לי שטר ורבי מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה וכיון דלא הויא פלוגתייהו אלא כדי לברר נראין דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר:


אמר ליה אנא נמי לברר קאמינא. כלומר כרבי סבירא לי ואם לא בירר דבריו הפסיד וכן פירש רבינו זקני מ"כ בפרק זה בורר אליבא דרבי שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד ויש לשון אחר ואין בו ממש ואע"פ שהלכה כרבי מחבירו בהא הלכתא כרבן שמעון שאין צריך לברר כדאמר רב גידל אמר רב:

מתני' מי שפרע מקצת חובו - במלוה בשטר מיירי ואיכא למיחש פן יחזור המלוה ויתבע כל חובו:

רבי יהודה אומר יחליף - יקרע אותו השטר ויכתוב לו שטר אחר לפי חשבון הנשאר מזמן ראשון כדמפרש בגמרא:

יכתוב שובר - וישמרהו הלוה:

לשמור שוברו - שאם אבד שוברו יחזור המלוה ויגבה כל חובו:

א"ל ר' יוסי כן יפה לו - למלוה שיהיה הלוה בדאגת שימור שוברו ולא המלוה דעבד לוה לאיש מלוה כדאמרינן בגמרא:

ולא ירע כחו - של מלוה להחליף שטרו כדאמר ר' יהודה כדי שיכוף לפרעו:

גמ' אין הלכה לא כרבי יהודה - שאמר יחליף ואפילו לכתוב לו מזמן ראשון על ידי עדים בלא בית דין כדמפרש ואזיל דלא אלימי עדים לקרוע שטר ולהחליף ולגבות מזמן ראשון:

ולא כר' יוסי - דאמר כותבין שובר וצריך לשמור שוברו מן העכברים:

וכותבין לו שטר אחר - לפי סכום המעות שחייב לו עדיין ורב תנא הוא ופליג:

אי שמיע ליה לרב הא דתניא - לקמן בשמעתין במילתיה דר' יהודה בפורע חצי חובו שמקרעין עדים כו':

הוה הדר ביה - רב והיה מודה שהלכה כר' יהודה דהא רב נמי ה"ק דמה לי ב"ד מה לי עדים:

שמעה ולא הדר ביה - דברייתא תני עדים מקרעין ואיהו אמר ב"ד דוקא ולא עדים:


בשלמא בי דינא - מקרעין ומחליפין אחר וכותבין אותו מזמן ראשון לטרוף שלא כדין מזמן ראשון דמן הדין לא אלים שטרא למיטרף אלא מיום שנכתב ואילך אלא ב"ד אלימי ומפקעי ממונא דהפקר בית דין הפקר כדנפקא לן מאלה הנחלות (גיטין דף לו.):

אלא עדים שעשו שליחותן - לכתוב ולהעיד בשטר הראשון היאך חוזרין ועושין שליחות אחרת ומי נתן להם כח זה:

ולא - בתמיה וכי אין עדים חוזרין ועושין:

והאמר רב יהודה אמר רב - מי שאבד שטרו ואמר לעדים כתבו לי אחר חוזרין וכותבין אפי' עשרה שטרות אם אבדו זה אחר זה:

ומשני רב יוסף אמר - לעולם אין כח בידם של עדים לחזור ולכתוב שטר אחר לגבות מלקוחות וכי קאמר רב יהודה אמר רב ה"מ בשטר מתנה שאין בו אחריות וכיון דהכל יודעין שנותן לו השדה למה לא יכתבו לו שטר מתנה להיות בידו לעדות דתיקו ארעא בידיה:

ורבה אמר - אפי' בשטר מכירה קאמר רב יהודה דכותבין עשרה וכגון דלית ביה אחריות וכדאמרן לעיל (דף קסח:) חוץ מאחריות שבו וכדאמר רב נחמן לעיל (דף קסט:) שטרא דנן דכתבנוהו לא למיגבי ביה כו':

כדי שיכוף לפורעו - המלוה יכוף ללוה לפורעו שדואג פן יפסיד שוברו וזה יוציא שטרו ותובעו כל חובו:

ופרכינן ור' יהודה נמי מזמן ראשון קאמר - כר' יוסי ומה תשובה היא זו שאמר רבי יוסי כדי שיגבה מזמן ראשון:

הכי קאמר ליה רבי יוסי כו' - דרבי יהודה לא פירש דבריו כל כך אלא יחליף סתמא קאמר ליה לר' יוסי כדתנן במתניתין:

בחדא פליגנא - דכותבין שובר כדי שיכוף לפורעו:

בתרתי פליגנא עלך - כי כותבין שובר וגובין מזמן ראשון:

ת"ר שטר שכתב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי - כגון במקומות שמונין לחדשי החמה וכתב בשטר בט"ו לירח פלוני וכשאנו נזקקין לכוין מתי אירע יום ט"ו של אותו חדש נמצא עונתו ביום שבת או ביום עשירי לתשרי דהיינו יוה"כ והכל יודעין שלא נכתב לא בשבת ולא ביוה"כ ונמצא שלא נכתב באותו יום המוכיח בשטר אלא או מוקדם הוא ופסול או מאוחר וכשר:

שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודה - דס"ל לרבי יהודה כל שטר מאוחר כשר ואפילו אותו שאין להוכיח מתוכו של שטר אם מאוחר הוא ואם לאו וכ"ש זה שזמנו ביום השבת וביום הכפורים שהזמן מוכיח שהוא מאוחר ואפי' רבי יוסי מודה ביה דלא נפיק מיניה חורבא מהאי כדמפרש ואזיל והא ליכא למימר שמא מוקדם הוא ופסול כמו שפירש רבינו חננאל הלא תראה דרמינן עלה דמתניתין (סנהדרין דף לב.) דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר (ויקרא כד) משפט אחד יהיה לכם הא דתניא בתוספתא בתחלת מסכת מכות שטר שכתוב בו זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה שנמסרה לכם עדות זו במקום הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני שטר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו ושקלו וטרו ר' חנינא ורבינא לאוקמי תרוייהו מתני' ומתניתא ולא דחו חדא מנייהו וקי"ל דלא מותבי' תיובתא אלא ממשנה או ברייתא שהיא הלכה ותו הא בהדיא אמרי' קיום שטרות מדרבנן הוא דאי מדאורייתא לא בעינן דקי"ל כריש לקיש דאמר (כתובות דף יח:) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ורבנן הוא דאצרכינהו קיום ש"מ שעל הבא לפסול את השטר עליו הראיה הלכך מעמידין שטר זה בחזקת מאוחר והטוען כי מוקדם הוא כדי לפסלו עליו הראיה:

ור' יוסי פוסל - שטר מאוחר דעלמא שאין בתוכו הוכחה כלל כדמפרש לקמיה:

והלא מעשה בא לפניך בצפורי - בשטר מאוחר והכשרת:

א"ל כשהכשרתי בזה - שכתוב זמנו בשבת וביוה"כ הכשרתי שמתוכו מוכיח שלא נכתב בזמנו שהרי אין ישראל כותבין שטרות בשבת וביום הכפורים והכל יבינו שהוא מאוחר ולא נפיק מיניה חורבא כדלקמן אבל במאוחר בעלמא שזמנו כתוב ביום ראוי לכתיבה ולא יוודע אם מאוחר הוא אם לאו בההוא פליגנא עלך ופסילנא וטעמא לקמן:

אמר ר' פדת הכל מודים - ר' יהודה ור' יוסי בכל שטרות מאוחרין בענין זה שכשאנו נזקקין למנות למתי מגיע עונתו של שטר ונמצאת עונת הזמן הכתוב בו מכוון ביום השבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא זה וכשר לדברי הכל דדמי כמי שכתוב בתוכו שטרא דנן דכתבנוהו לאו בזמניה כתבנוהו אלא אנן סהדי איחרנוהו וכתבנוהו שהרי הכל יודעים שלא נכתב בשבת וביום הכפורים ויכירו שהוא מאוחר ולא אתי לידי חורבא כדמפרש לקמן וה"ק ר' פדת הכל מודים בההוא שטר דקתני כדאתא שטר שכתוב זמנו בשבת כו' דכשר והיינו דקאמר ליה ר' יוסי בזה הכשרתי:


לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא - שמגיע עונתו ביום חול ולא יוודע אם מאוחר אם לאו:

ונפיק מיניה חורבא - אליבא דר' יוסי כדמפרש ואזיל ויש מפרשים א"ר פדת הכל מודים שאם הוזקקנו כו' שכך כתוב בתוך השטר הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת כו' וכל זה דכתב בשטר לדעת כן נכתב שיבינו שאין ישראל כותבין בשבת וידעו שהוא מאוחר לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא שכתוב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי ולא חזר וכתב בו הוזקקנו לעונתו של שטר כו' וכל זה הבל וליצנות הוא חדא דהכי הוה ליה למימר אמר ר' פדת הכל מודים שאם כתב בו הוזקקנו כו' ועוד כיון דכתב זמנו בשבת למה לי למכתב הוזקקנו כו' הא ממילא אנו יודעין שלא נכתב ביום השבת וביום הכפורים ומאוחר הוא כדפי' לעיל:

דרבי יהודה - דמכשיר לטעמיה דאמר אין כותבין שובר הלכך לא חייש בין מאוחר לכשנכתב בזמנו לעולם אינו פורע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר לא חייש למידי:

ור' יוסי - דפוסל המאוחר:

לטעמיה דאמר כותבין שובר - היכא דפרע מקצת חובו וה"ה היכא דפרע כל חובו וטוען מלוה אירכס שטרי כדמפרש לקמן כותבין שובר ונותנין ללוה להודיע שפרע כל חובו והלכך האי שטר מאוחר פסול הוא כו':

ואמר ליה אירכס לי - וה"ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע כו' - מלתא באפי נפשיה היא הני מילי פלגא פן יחזור המלוה ויתבע כל חובו אבל אכוליה חוביה לא דמלוה אפסיד אנפשיה שלא נזהר לשמור את שטרו:

ומסתברא דכותבין שובר - אכוליה חוב היכא דאירכס שטרא:

יאכל הלה וחדי - בתמיה ישמח באכילת ממון אחרים חנם:

עבד לוה לאיש מלוה - מוטב שיהא טורח ודאגת שמירת שטר מוטל על הלוה יותר מן המלוה:

תנן התם - בסדר זרעים בפרק אחרון דמסכת שביעית:

המוקדמים פסולין - שכתבוהו באחד באייר ובתוך השטר הקדימו וכתבו בו באחד בניסן פסולין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואפי' מזמן שני לא גובה כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עב.) ר' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון אבל מוקדמין בענין זה שנכתב בו באחד בניסן ובאחד בניסן כתבוהו ולא לוה עד תשרי דאתא למיטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי בזה נחלקו בפרק שנים אוחזין רב אשי מוקי לה בשטרי הקנאה ואביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ומיום כתיבת השטר שיעבד נפשיה והלכך כשר:

והמאוחרים כשרין - שכתבוהו באחד בניסן וכתבו בתוך השטר באחד באייר וכ"ש אם לוה בניסן ולא נכתב עד אייר דכשר שהרי מחל לו שעבוד של חדש שעבר:

אמר רב המנונא לא שנו - דמאוחרים כשרים אלא בשטרי הלואה כדאמרן לעיל ר' יהודה לטעמיה דאמר אין כותבין שובר ולא נפיק מיניה חורבא ורב המנונא ס"ל אין כותבין שובר כדמתרץ לקמן הלכך ליכא למיחש למידי:

אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרים פסולים - דזמנין דמזבן ראובן ארעא לשמעון בניסן על מנת שאם יגיע לדמים יחזירנה לו וכשכתב שטר מקנה כתב בו ראובן מכר שדה לשמעון בתשרי וחזר ראובן ולקח שדהו משמעון בתמוז וכששאל שטר מקנה אמר ליה שמעון אירכס לי ואפילו למ"ד אין כותבין שובר הכא מודה דמה יפסיד שמעון אם לא יפדה ראובן שדהו הלכך אפילו אם יכתוב לו שמעון לראובן שובר שפדה שדהו בתמוז יחזור שמעון ויוציא שטרו הכתוב בתשרי ויאמר אחר שפדית חזרתי ולקחתי ממך והא שטרא:

א"ה שטרי הלואה נמי כו' - כדאמרן לעיל אליבא דר' יוסי דפסיל שטר מאוחר משום הך חורבא:

קסבר רב המנונא אין כותבין שובר - הלכך מאוחרין כשרין כדאמרן אליבא דר' יהודה:

האידנא כתבינן שטרי מאוחרין וכתבינן תברא - ולא חיישינן לחורבא דנפיק מיניה לר' יוסי לעיל:

אמר ליה בתר דאמר להו ר' אבא לספריה כו' - ליכא למיחש מידי דכיון דכתוב בתוך השטר שהוא מאוחר הרי הוא כשטר שכתוב בו זמנו בשבת ועשרה בתשרי דאכשרנא לעיל בין לר' יהודה בין לר' יוסי דכיון דידעינן ביה בשטר שהוא מאוחר לא אתי לידי חורבא ושוברו מוכיח עליו שהוא פרוע והאי דקדים ליה שובר היינו משום דשטר מאוחר כתבוהו כמו שכתבו בתוכו אנן סהדי איחרנוהו ואפי' ר' יוסי בזה מכשר:

א"ל רב אשי לרב כהנא האידנא לא עבדינן הכי - אלא כתבינן שטר מאוחר וכתבינן תברא ולא כתבינן בתוך השטר איחרנוהו וכתבנוהו ואפ"ה לא חיישינן לחורבא דר' יוסי:

אדכרתון זמנא דשטרא כתובו - בתוך השובר פלוני פרע לפלוני חוב פלוני כן וכך של אותו השטר שכתוב בו זמן פלוני ואז לא יוכל לרמות שאפי' כתב את השטר מאוחר הרי השובר מוכיח עליו דהוא פרוע:

ואי לא - אדכרתון זמן הכתוב בשטר כתבו השובר סתמא שלא יהא כתוב שום זמן בשובר אלא סכום המעות שהיו כתובין בשטר כותבין בשובר דכי היכי דכל אימת דנפק השטר שכתוב בו סכום ממון כזה לורעיה השובר לא שנא אם השטר קודם לשובר לא שנא מאוחר הימנו דהא תברא סתמא כתוב ומעתה צריך המלוה ליזהר שלא ילוה עוד ללוה הזה כסכום ממון הכתוב בשובר דהא תברא מרע ליה ואם הלוהו כסכום ממון ההוא הוא ניהו דאפסיד אנפשיה:


והאידנא לא עבדינן הכי - אלא כתבינן שטר מאוחר סתמא דלא כתיב איחרנוהו וכתבנוהו וכתבינן תברא עלייהו בשעת פרעון וכתבינן זמן בשובר ולא כתבינן ליה סתמא ולחורבא דרבי יוסי לא חיישינן:

להנך דכתבי אקניאתא - כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למיטרף מלקוחות אי נמי שטר מכירה שכתב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה דעדים מפקי ליה לקלא בלא שטר כדאמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף מא:) אמר רב המוכר שדהו בעדי' גובה מנכסים משועבדים וכדמפרש התם טעמא מלוה אזביני קא רמית כו' הלכך אי ידעיתון ההוא יומא דאקניתון ביה מן הנותן מתנה או מוכר מכירה כתבו עכשיו אותו היום שנתנה המתנה והמכירה דאיכא למיחש שמא אחרי כן נתנה לאחר שלא כדין (פסק) ודוקא שטרי אקנייתא אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד בו עכשיו דא"כ הוה ליה מוקדם ופסול דאתי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב בשטר שלא כדין דלעולם אין לקוחות משועבדים לשום אדם כל זמן שלא נכתב שטר עד שיקחו מן הלוה קרקעות אחר שנכתב השטר המשעבד נכסיו הלכך אי כתבי יומא שנעשית ההלואה בשטר זה פסול הוא דאתי למיטרף לקוחות שלקחו בין ההלואה לכתיבת השטר והם לא נשתעבדו עד לאחר כתיבת השטר דעדים החתומים על השטר אינהו מפקי ליה לקלא כדאמרי' לענין הלואה בחזקת הבתים ולקוחות שלקחו אחרי כן אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו אבל מקמי כתיבת השטר שפיר זבון ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה חשבינן ליה מוקדם ופסול דהא לא אשתעבוד לקוחות אלא מיום חתימה ואילך ואיהו אתי למיטרף מיום כתיבתו שלא כדין והכי תנן בהמביא גט (גיטיץ דף יז.) נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ורבי שמעון מכשיר שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים והתם מפרש טעמא לענין גיטי נשים מיהו לענין שאר שטרות לכ"ע פסולין:

פסק - אפס רבינו חננאל פירש דהא דרבה בר שילא שמעינן מינה דשטרא דכתיב בההוא יומא דקנו מיניה ובתר כמה יומי אסהידו עליה הנהו סהדי קמאי שפיר דמי מדקאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו כתבו ההוא יומא ואף על גב דחתמי עליה האידנא שפיר דמי דלא אשכחן דבעו חתימת ההוא יומא אלא גט אשה בלבד דתנן בגט נכתב ביום ונחתם בלילה פסול וכן הלכה הוא כך פר"ח אך לא יתכן אלא כמו שפירשתי וכדפי' מתניתין דגיטין:

כי יתביתו בשילי - ואתם כותבין שם אותה העיר בשטרי מכירה או שטרי הלואה או שטרי מתנה או זכרון עדות כתבו בתוך השטר מקום שאתם יושבים שם בשעת כתיבה כלומר במקום פלוני כתבנו הך מה שראינו במקום פלוני:

בהיני - מקום:

האי מאן דנקיט - מלוה דנקיט שטר מלוה בר מאה זוזי ואמר להם כתבו לי תרי בני חמשים שכשיפרע לי הלוה חמשים זוזי אקרע שטרא של חמשים ול יהיה צריך לכתוב שובר לא כתבינן שלא מדעת הלוה:

מ"ט עבוד רבנן מילתא - שתקנו שלא ישתנה שטרו מכמות שהיה דניחא ליה כו':

כי היכי דליכוף ולפרעיה - כשיפרענו לוה למלוה חצי חובו יכופנו מלוה לפרוע לו השאר כי ידאג הלוה פן יפסיד שוברו ויתבעהו מלוה כל חובו:

כי היכי דליפגום שטרו - כשיפרע חמשים זוז הרי נמצא שטר שביד מלוה פגום ותנן (כתובות דף פז.) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה וה"ה לכל השטרות כדאמרי' במסכת שבועות וכי מה בין זה לפוגם שטרו כו' בפ' שבועת הדיינין (דף מא.):

כי היכי דלא ליפגום שטרו - אך כשיפרענו חמשים זוז יחזיר לו שטר של חמשים ונשאר בידו שטר של חמשים שני שלם:

אמר רב אשי האי מאן דנקט שטר - מלוה בר מאה זוזי ואמר להו לספרי כתובו חד בר חמשים מההוא זמן ראשון שהרי פרע לי המותר וקרעו שטר זה לא כתבינן ליה שטר אחרינא לא מזמן ראשון וכל שכן מזמן זה של יום כתיבה ואילך שמא שטר פרוע הוא זה ויש לו שובר ללוה עליו ויוציא המלוה עליו שטר של חמשים ויאמר חוב אחר הוא זה שהלויתי לך פעם אחרת:

מתני' הרי עשיר אומר לעני כו' - ואפי' למאן דאמר בפרק קמא (לעיל דף יג.) דאית דינא דגוד או אגוד שאני הכא דגוד איכא אגוד ליכא והכי מתרץ לה התם:

קח לך עבדים - דבההיא חזקה שהניחו אביו יהיה לעולם ולא יניחו לו להרבות ולהביא בני אדם במרחץ אלא מבני ביתו:

אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה - שיכול הלה לטעון שטר זה שבידך אני החזרתיו לך כשהחזרת לי ממון שלוית בו ממני:

ולא אחר יכול להוציא - על אחד מהם דכל חד מצי מדחי ליה אצל חבירו אא"כ יש עדים בדבר שמעידין זה לוה מזה אבל מן השטר אין יכולין להביא ראיה:

נמצא לאחד בין שטרותיו כו' - בגמ' פריך עלה מרישא ומפרש לה שפיר:

כיצד יעשו - אם רוצים ללוות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע:

ישלשו - אבי אביו ויכתוב יוסף בן שמעון בן יעקב וזה יכתוב יוסף בן שמעון בן נפתלי:

משולשים - ששמותיהן ושמות אביהן ושמות אבי אביהן שוין:

יכתבו סימן - יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן או גיחור לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור:

ואם היו סימניהן - שוין:

יכתבו כהן - אם אחד מהן כהן יכתבו יוסף כהן לוה מיוסף ישראל:

גמ' ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא - והיה מוחזק בו אדם אחד שהיה טוען פלוני בן פלוני הכתוב בזה השטר כתבו וחתמו ומסרו לי לפי שהלויתיו כך וכך ממון וכדתנן מתניתין בפירקין (דף קעה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואת שמי לא הוצרך לכתוב שהרי מסרו לי וכתב לי ממך כלומר ממי שמוחזק בשטר:


אמר רב הונא - ממך משמע אפילו מריש גלותא כלומר שמא ריש גלותא או אדם אחר הלוהו ונפל ממנו ומצאתו ואין לפרש שבא רב הונא לומר שיגבה שטרו זה המוחזק דמשמע כל מי שמוחזק בשטר ואפילו ריש גלותא מוחזק בו שאין רגיל להלוות יגבה לו בו דא"כ הוה ליה למימר כדלקמן ממך ההוא [גברא] דנפיק מתותי ידיה משמע:

ואין בו זמן - והוא אחד משלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר בפ' המגרש (גיטין דף פו.):

אני היום גירשתיך כשר - קס"ד השתא כיון דעדים קא חזו ליה בידיה וכתוב בו היום הרי כתב בו זמן:

ההוא יומא דנפיק - בב"ד להתגרש האשה משמע וחשבינן ליה כזמן גמור:

ה"נ משמע ממך כו' - דהא חזו ליה ב"ד בידו וכמי שנכתב שם המלוה בשטר דמי:

דלמא אבא שאול - לא חייש לשום זמן בגיטין בדיעבד וכדר' אלעזר ס"ל דתנן בפ' המגרש (שם) שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר ר"א אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וכי היכי דרבי אלעזר מכשיר ליה בלא עדים משום טעמא דעדי מסירה כרתי ה"נ מכשיר ליה בלא זמן משום האי טעמא גופיה כדקתני יש עליו עדים ואין בו זמן בהאי משנה דשלשה גיטין פסולין ועלה קאי ר' אלעזר ואמר אע"פ שאין עליו עדים בהאי שטר שאין בו זמן כשר שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וה"נ אין כותבין בו זמן אלא מפני תיקון העולם דבת אחותו ופירות כדמפרש בפ' (כל הגט) [המביא תניינא] (שם דף יז.) וכיון שנתנו לה בפני עדים הם יעידו על הזמן ועל הגט והאי דמצריך אבא שאול לכתוב בו אני היום גירשתיך לאו משום זמן דהא אין זה זמן ולזמן לא חייש כר' אלעזר אלא דבעי אבא שאול ידים מוכיחות דמשעה שקבלה הגט נתגרשה מיד שאם לא נכתב מהיום בגט זה שאין בו זמן מנין לנו שיהיה גט שמא אין בדעתו לגרשה מיד בגט זה עד סוף שנה או שנתיים לאחר קבלתה הלכך בעי אבא שאול שיכתבו היום אחרי שאין זמנו כתוב בו שיוכיח עליו כר' יוסי דאמר (לעיל דף קלו) זמנו של שטר מוכיח עליו והאי דאמר אבא שאול היינו דכתבינן בגט מן יומא דנן ולעלם:

אבל הכא ליחוש לנפילה - וכדרב הונא דאמר ממך אפילו מריש גלותא ושמא מאחר נפל ומצאו זה:

הא הן על אחרים מוציאין - אחד מהן שיש לו שטר על אחר שיגבה ממנו ולא יכול זה לטעון מחבירך נפל ומצאתו נמצינו למדין שמי שמוחזק בשטר יכול לגבות מלוה מאיש אחר הכתוב בתוכו ואע"פ שהשטר אין מוכיח מי המלוה וה"ה לויתי ממך:

ואביי לנפילה דחד לא חיישינן - כגון שטר שביד יוסף בן שמעון שיש לו על אחד מן השוק דהיינו נפילה דחד ומציאה דחד היכי איתרמי מילתא דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו הלכך לא חיישינן אבל גבי לויתי ממך מנה דהיינו נפילה דרבים שיש לחוש מאיש אחר בעולם נפל ואיש אחר בעולם מצאו כגון זה שמוחזק בו התם ודאי חיישינן ולא יגבה בו (הג"ה. חיישי' לנפילה דיחיד ואשכחו רבים. ע"כ):

עיקר הלשון כן הוא לנפילה דרבים חיישינן - כלומר שמצאו שום אדם בעולם אבל לשמצאו יחיד יוסף בן שמעון לא חיישינן ורבינו חננאל פירש ואביי לנפילה דחד ואשכחיה האי דשמיה כשמיה דהאי לא חיישינן שאילו מן האח' נפל היה צועק ומבקש וכיון שלא צעק נתברר כי לזה שמצאו הוא אבל לנפילה דרבים דלא ידעינן מי הוא חיישינן:


ואלא הא דתניא כו' - לכ"ע פריך דהא אפילו אביי מודה דלנפילה דחד לא חיישינן וא"כ אמאי תניא בברייתא שאין יכולין להוציא על אחרים:

במאי קא מיפלגי - כיון דלאו בחיישינן לנפילה פליגי:

תנא דידן סבר - לנפילה דחד לא חיישינן מאי איכא למימר דלמא איהו יהיב ליה אותיות נקנות במסירה ועל כרחו יפרע לו למי שהשטר בידו:

ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה - ומתוך כך ידחה הלוה לזה ויאמר פקדון הוא אצלך ולזה יאמר אין השטר בידך ומיהו אם כתבו הרשאה זה לזה על כרחו ישלם לו:

ואב"א דכ"ע אותיות נקנות במסירה - בלא שטר מכירה [אחר] כדפסקי' הלכתא בפ' המוכר את הספינה (לעיל עז.) כרבי וכדאמר רב אשי אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא נקנו היכא שמסרו לו ונתנו אך ראיה ועדים צריך שמסרו לו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטו ממנו ובהכי פליגי מתני' ותנא ברא בפלוגתא דאביי ורבא:

ורבא אמר אין צריך - אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו:

אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידו - או בשם אביהם או בשם מלוה אחר וטוען אחיי נתנוהו לי והם אומרים אתה חטפתו:

מיזהר זהירי - ולא יכול להשמיט מיד אחיו כי נזהר איש מאחיו וסד"א אין צריך המוחזק בו להביא ראיה קמ"ל:

אלא הא דתניא כו' - ג' מחלוקות בדבר:

זימנין דאזיל לגבי ספרא כו' - כסבור הוא לרמות בו חבירו ולגבות ממנו בשטר זה והוא אינו יודע מה ששנינו שאין יכול להוציא על חבירו ששמו כשמו:

אא"כ מלוה עמו - ומסתמא שניהם היו במעמד מקום שנכתב וכיון דאינהו ידעי ואין מקפידים זה על זה לא חיישינן תו לשום רמאות כיון דלנפילה לא חיישינן:

נמצא לאחד - מלוה שטרו של יוסף בן שמעון שחייב לי ממון פרוע שטרות שניהם פרועים ואע"ג דאמרן בשילהי שנים אוחזין (ב"מ כ:) סימפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמשחק ופסול הא אוקימנא להך משנה התם כגון שנמצא השטר בין שטרותיו קרועין הלכך השובר כשר:

במשולשין - פירוש בשטר שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתב יוסף בן יעקב בן דוד ובשובר כתב סתם יוסף בן יעקב כדמתרץ לקמן הלכך איתרע כחם והם בחזקת פרועים שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין השטרות קרועים:

אביי אמר - מתני' כשנמצאו בבית לוה מיירי והכי קתני נמצא ללוה אחד בין שטרותיו שובר שהשטר שהיה נושה בו יוסף בן שמעון פרוע הוא והיו שני יוסף בן שמעון נושים בו ואילמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותם כדאוקמינן שהם יכולין להוציא שט"ח על אחרים ועכשיו בזה השובר הורע חזקתם דקיי"ל יד בעל השטר על התחתונה וכשיוציא כל אחד מהם שטרו אומר לו הנה השובר עליו ומיהו נראה בעיני שאם שניהם באים בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממ"נ מן הלוה שהרי מודה הוא בע"כ בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן ומיהו אי טעין לוה ואומר לשניכם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם נראה בעיני דטענה מעלייתא היא אבל היכא דמודה בב' הלוואות אלא שפרע אחת נהי נמי דהורע כח המלוין לגבות כל אחד חובו אבל יעשו שטר ביניהם ויגבו בין שניהם מן הלוה שטר אחד ע"י שיכתבו הראשאה זה לזה:

עלי - שאני חייב לו:

תנא אם היו שניהם - משולשים וכהנים:

יכתבו דורות - מרובעים יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם יוסף בן יעקב בן יצחק בן דוד דכולי האי לא יהיו שמות אבותיהן שוין:

מתני' האומר לבנו - מצוה בשעת מיתתו:

ואיני יודע איזהו - והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש:

שטרות כולן פרועין - חוץ מאותן שיאמרו עדיין לא פרענו:

נמצא - ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה ממנו שני הלואות הקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותיו קאמר דמשמע אחד ולא שנים:

גמ' חוב לך בידי - משמע מה שאתה חייב לי ואפי' כתוב החוב בהלואות דקות בשטרות הרבה:

א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה שדי מכורה לך - שדהו הגדולה מכורה לו:

שדה שיש לי מכורה לך - מי נימא כל שדותיו מכורין לו קאמר כמו שדה אדום קנפיינ"א (כתיב) וכמו ובהמה רבה (יונה ד):

ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה - דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו לוקח ומילתיה דרבא דלעיל נמי משום האי טעמא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה הלכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין:

מתני' לא יפרע מן הערב - תחלה עד שיתבע את הלוה לדין ויחייבוהו ב"ד ואם אין לו מה לשלם אז יפרע מן הערב הכי מפרשינן לה בגמרא במסקנא:


ואם אמר לו על מנת כו' - בגמרא אמרינן חסורי מיחסרא והכי קתני כו' ומפרש לה:

בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב - תחלה:

הערב לאשה בכתובתה - ואין לבעל נכסים והיה בעלה מגרשה וצריך הערב לפרעה כתובתה מכיסו:

ידירנה - הבעל הנאה על דעת רבים נדר שאין לו הפרה שלא יוכל להחזירה דחיישינן שמא דעתו להחזיר את אשתו ולאכול כתובתה לאחר שנתקבלה כתובתה מן הערב וקנוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסיו של ערב:

גמ' מאי טעמא - לא יפרע מן הערב דקסלקא דעתך השתא לא יפרע כלל קאמר מתני' דלא מהני ערבות אלא להכי שאם מת לוה או ברח אז יפרע מן הערב אך אם הלוה בפנינו בשעה שתובע מלוה את חובו כיון שהעמידו ערב ללוה בפנינו פטור:

גברא אשלמת לי - הפקדתני הלוה על מנת שאם ימות או יברח שאפרע ממוני והרי אני מחזירו לך ותתבענו בדין ואני פטור:

מתקיף לה רב נחמן האי דינא - דמתניתין שלא יפרע הערב כלום דינא דפרסאי הוא וקס"ד השתא דהכי קאמר שמנהג פרסיים לדון כן דאמר ליה גברא אשלמת לך:

בתר ערבא אזלי - אף כשיש נכסים ללוה:

דלא יהבי טעמא למילתייהו - שגם זה דבר שאינו הגון הוא לומר שלא יפרע מן הערב כלל א"כ מאי אהני ערבות אלא ודאי להכי נכנס בערבות שאם אין נכסים ללוה שישלם לו ערב תחתיו את הממון:

לא יתבע ערב תחלה - דלא נעשה ערב אלא על מנת אם ימות הלוה או ימאן לבא לדין או שיחייבוהו בית דין ולא יהיה לו מה לפרוע אז יפרע מן הערב:

ואם אמר לו על מנת כו' יתבע מן הערב תחלה - וכגון שאין נכסים ללוה דהכי מפרשי' לה מתני' לקמן:

מנין לערב שמשתעבד - באמירה בעלמא בלא קנין:

קבלנות - לקמן מפרש תן לו ואני קבלן ובאמירה בעלמא הוי קבלן והכי מוכח לקמן בשמעתין אבל אם נשא ונתן ביד אמרינן לקמן דאין למלוה על הלוה כלום:

תנה אותו על ידי - כלומר כאילו מקבלו בידי אחזירנו לך:

לקח בגדו - למלוה קאמר קרא קח בגדו של ערב כי ערב בשביל איש זר דהיינו אמירה בעלמא דלא כתיב הכא קבלנות:

בני אם ערבת לרעך - ממון או נוקשת באמרי פיך שחרפתו וגדפתו עשה זאת אפוא בני והנצל משני דברים הללו על כי באת בכף רעך דהיינו ממון שיש לו עליך לך התרפס התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו ורהב רעך על שחרפתו הרבה עליו ריעים ובקש מחילה:

רבי יהודה סבר אסמכתא לא קניא - והיינו אסמכתא אם לא יפרע לך אני אשלם לך וכל דאי הוי אסמכתא סומך ובוטח בלבו שהלוה יפרענו ואילו היה יודע שלא יפרע הלוה לא היה נכנס בערבות:

דאסמכתא לא קניא - דפסיקנא הלכה כרבי יהודה:

גמר ומשתעבד - בלב שלם ושליחותא דערב קא עביד מלוה כאילו הוא עצמו הלוה:

לא שנו - אפי' דאמר על מנת כו':

אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן - אם ירצה המלוה:


רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה - אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע אלא מן הלוה:

במשנתנו - ולא בברייתא:

חוץ מערב - משנה זו אלא יפרע מן הקבלן ואע"פ שיש נכסים ללוה כרבנן:

וצידן - במי שאחזו במסכת גיטין:

וראיה אחרונה - בסנהדרין בפ' זה בורר שני משניות של ראיה זו כל זמן שמביא ראיה כו' בראשונה הלכה כמותו באחרונה אין הלכה כמותו:

כולן לשון ערבות הן - דהא לשון הלואה קאמר הלווהו הוא יהיה לוה ואני פורע אם לא יפרע לך:

תן לו - מסור הממון בידו ואני אפרענו לך אין כאן לשון הלואה אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד מלוה:

לשון ערבות ערבות - לא שנא קאמר הלווהו ול"ש קאמר תן לו:

ורב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן - ואפי' תן לו ואני ערב אפי' הלווהו ואני פורע הלווהו ואני חייב הלווהו ואני נותן לך:

בר מהלווהו ואני ערב - דכיון דנקט לשון הלואה ולשון ערבות אז מוציא מכלל קבלנות:

ורבא אמר כולן לשון ערבות הן - אפילו הלווהו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב דמשמע אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא:

בר מתן לו ואני נותן לך - וכ"ש תן לו ואני קבלן וקיימא לן כרבא דהוא בתרא ודוקא תן לו ואני נותן דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שציוהו למסור לזה קבל עליו לפרעו דמשמע כאילו קבל הוא עצמו מיד המלוה בערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא מן הלוה ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע כרבנן דמתניתין אבל אם נשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום:

אינון ערבין ביה - כדכתיב (משלי כב) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתיב (דברים כד) יוציא אליך העבוט החוצה:

וקיימא לן לא יתבע מן הערב תחלה - אין נכון להטריח את הערב חנם דלמא מפצי ליה לוה והוא הדין לנכסי דאינש למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם שמא יסלקנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו:

ההוא ערבא דיתמי - אביהם לוה בחייו וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו פרע הערב תחלה מקמי דנתבעינהו ליתמי כלומר משלו פרע ולא משל יתומים שלא הספיק לתבעם ועתה חוזר עליהם ותובעם:

פריעת בע"ח מצוה - הערב עתה נעשה בע"ח ומלוה על פה הוא ומצוה לפרעו ואם יתומים פחותים מי"ג דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדלי לישתעי דינא בהדייהו כדאמר בחזקת הבתים (לעיל לג.) גבי עובדא דרבה בר שרשום:

רב הונא בריה דרב יהושע אמר - לעולם יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין בפרק שום היתומים (דף כב.) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גובה ערב מיתמי עד דגדלי וידעו לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפסיה אביהם למלוה בחייו לפטור את הערב והלכך על מלוה על פה איכא למיחש דלמא פרעיה אבוהון בחייו ואע"ג דקיי"ל לקמן בפירקין מלוה על פה גובה מן היורשין הני מילי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה אי נמי כשחייב מודה ופסקינן לקמן הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בכל חוב שאנו יודעין שלא פרעו אביהן בחייו או שאין אנו יודעין אלא שאמר אביהן תנו נותנין כדפסקינן בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסק בערכין (שם:) הלכתא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן ואם אמר תנו נותנין נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא כיון דחייב מודה כמאן דאמר תנו דמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רב הונא איירי בחייב מודה אף על גב דלא אמר תנו ורבא איירי באומר תנו אף על גב דאין חייב מודה וכל הני גבייתן ממקרקעי דיתמי ונראה בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך אע"ג דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח בזמן הזה דינם לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון כמו שתקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקינן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ואפילו הכי נהגו לגבות ממטלטלי ומביא אני ראיה מההוא דכתובות (דף סז.) דארנקי דמחוזא דאשה גובה כתובתה מהם משום דאסמכתייהו עלייהו והוא הדין לבעל חוב דגבי מטלטלי דיתמי היכא דידוע לנו שאביהן היה חייב לזה וכן הלכה למעשה דהא אמרינן לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואי ממטלטלי דשבק להון אבוהון לא גובה אין לך נעילת דלת גדול מזה דהא לא שכיחי לן מקרקעי:


מאי בינייהו - כיון דבין למר ובין למר אין הערב גובה עכשיו מיתמי:

כשחייב מודה - בשעת מיתתו דליכא למיחש לצררי לרב הונא גבי מיתמי לרב פפא לא גבי עד דגדלי:

דשמתוהו ומית בשמתיה - שלא רצה לפרוע בחייו:

שלחו מתם - היכא דשמתוהו ומית בשמתיה הדבר ידוע שלא פרעו וכמי שחייב מודה דמי:

הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע - דגבי מיתמי ולא אמרינן יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו הלכתא גרסי' ולא גרסי' והלכתא:

היוצא מתחת ידי ערב - ותובע את היתומים ואמר פרעתי חוב של אביכם והשטר מוכיח שהרי החזירו לי המלוה:

אינו גובה - עד דגדלי יתמי ומשתעי דינא בהדייהו ואז ישבע ויפרע מהם כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים:

ואם כתב בו - המלוה התקבלתי ממך מן הערב:

דלהכי כתב ליה התקבלתי - דהוי ערב מוחזק בשטר שיש לו עליהם ולא חשיבא מלוה על פה ובמלוה בשטר מודה רב פפא דגבינן מיתמי דלא אמרינן הכא מצוה אלא חוב ומוטלת עליהם לפרוע בעל כרחם:

אפילו למ"ד חיישינן לצררי - ה"מ במלוה שהוא ישראל שדינו של לוה לפרוע למלוה שהרי המלוה לא יתבענו לערב תחלה:

אבל - היכא דהוי המלוה עובד כוכבים אין הלוה מתפיסו לעובד כוכבים צררי דהא ידע ישראל דעובד כוכבים הדר תו וגובה זמנא אחריתי מן הערב:

מעיקרא - כשנעשה היהודי ערב לעובד כוכבים אי לאו צררי אתפסיה לערב לא הוה מקבל ליה ליכנס בערבות שהרי זה יודע בודאי שהעובד כוכבים יחזור עליו ולא על הלוה והלכך לא גבינן מיתני עד דגדלי:

עצרי - כהן הוה ואי מגרש תו לא מצי מהדר לה:

והאמר אביי - בפ' יש נוחלין:

איזהו רשע ערום - המתעבר על ריב לא לו ומבטל מחשבת הנותן שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וברצונו לא היה ראשון מוכר לאחרים להפסיד אחריך ערום דמכל מקום מצליח הוא ומה שעשה עשוי שהנותן לא מיחה בשעת המתנה כרשב"ג דאמר אם קדם ראשון ומכר מה שעשה עשוי כי אין לאחריך אלא מה שישייר ראשון והרי לא שייר לו כלום:

והא קיימא לן - לקמן בשמעתין:

מאי איכא למימר - דהא לא הוו ליה נכסי לרב הונא ולא נשתעבד אביו:

אי בעית אימא הוו - לרב הונא בשעה שנעשה אביו ערב וגמר ומקנה מתוך שהיה סבור שלא יפסיד:

דברי הכל לא משתעבד - כדמפרש טעמא לקמן מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה:

כי לית ליה נכסי לא משתעבד - דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה ואינו אלא פטומי מילי שירא להפסיד ואיכא למימר אמוראי פליגי בהא מילתא ושמעתייהו לא איתפרשו בגמ':

בכולהו משתעבד - אע"ג דלית ליה נכסי:

מצוה הוא דעבד - המשדך בזיווגן אין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוין לזווגן שע"י ערבות זו מתרצין ולא מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוין:

מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו - להנחיל לאחרים ולהפסיד את בניו ואפ"ה אמרי רב ושמואל אם לא אמר תנו אין נותנין לאותו פלוני אע"ג דהודה שיש לו מנה משל פלוני בידו אלא מאי אית לך למימר אמאי אין נותנין לו דאדם עשוי שלא להשביע כו' נתכוין שלא יחזיקוהו כעשיר לא הוא ולא בניו:


הכא נמי - גבי הקדש איכא למימר לכך נתכוין ואמאי קאמר רב הונא נאמן ונותנין לו המנה:

כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא - ההוא מלוה וזה הודה לו:

ופרכינן מכלל דרב ושמואל מיירי בדלא נקיט - והלכך אין נותנין לו כי לא אמר תנו אי הכי כי אמר תנו אמאי נותנין מלוה על פה היא כו ' ואי (לאו) מש ום טעמא דמצוה לקיים דברי המת לא היה להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר מותו:

אלא אמר רב נחמן - בין זה שאמר שכ"מ מנה לפלוני בידי והוא בא ליפרע מן ההקדש ובין זה הבא ליפרע מבניו כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה בהאי שכיב מרע מנה ולא קשיא:

הא - דהקדש במקויים דאיכא הנפק:

אמר תנו קיימיה לשטריה - ולא צריך מלוה לקיומיה:

לא אמר תנו - חיישינן דלמא משום שלא להשביע את בניו אמר הכי ולא גבי עד דמקיימי לשטריה:

דכיון דפסקה אבוהון - שגמר דבריו וצוום לפרוע:

מ"ט - [דלא] דלמא אידכורי מידכר והלכך לא רצה לומר עדיין תנו:

שכיב מרע שהודה - בעל חובו טוען לו מנה לי בידך ואמר לו הן דכה"ג אמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר (ד' כט:) דצריך שיאמר אתם עדי ואי לא מצי א"ל משטה אני בך:

צריך שיאמר כתובו - דאמרי' בחזקת הבתים (לעיל מ.) הודאה בפני שנים צריך שיאמר כתובו:

ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין - וא"צ לומר כתובו:

מתני' המלוה את חברו בשטר - אפי' אין כתוב בו אחריות הא פסקינן הלכתא בשנים אוחזין (ב"מ טו:) דאחריות טעות סופר הוא וכמי שכתוב בו אחריות דמי:

משועבדים - מכורין:


הוציא עליו - מלוה:

כתב ידו - של לוה שהוא חייב לו ממון ואין כאן עדות אחרת:

גובה מנכסים בני חורין - דלא גובה ממשועבדים אלא מלוה הכתוב בשטר שיש בו עדים דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו שלא חקרו בדבר ויניחו בני חרי למוכר לגבות מהם:

ערב היוצא כו' - שכתב בתוך השטר אחר חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב:

גובה מנכסים בני חורין - מן הערב בערבות שבעל פה דמלוה ע"פ היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן מעות:

אמר ליה בן ננס אינו גובה - דכל ערב שלאחר מתן מעות לא הוי ערב שלא על אמונתו והבטחתו של ערב זה הלוהו:

גמ' שעבודא דאורייתא - יוציא אליך העבוט (דברים כד) וה"ה למקרקעי:

לאו דאורייתא - וקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו בב"מ (דף קיד:):

משום פסידא דלקוחות - שלא יוכלו להזהר בדבר שאין ידוע לעולם:

ומי אמר רבה - שעבודא לאו דאורייתא והא אמרינן בפ' יש נוחלין (לעיל דף קכד:) שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ואמר רבה עלה גבו קרקע בחובת אביהם יש לו דכמאן דמשעבד בחיי אבוהון דמי וקרינא ביה בכל אשר ימצא לו אלמא שעבודא דאורייתא:

איפוך גבו קרקע אין לו גבו מעות יש לו - דמעות הלוהו ומעות משלם ודמי טפי לאשר ימצא לו:

בע"ח דיניה בזיבורית - ונפקא ליה בפ"ק דב"ק (דף ח.) מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אלמא שעבודא דזיבורית דאורייתא:

ומשני לטעמייהו דבני מערבא קאמר - דאמר התם נוטל פי שנים במלוה במקרקעי אמור ולא במעות ומיהו לדידיה סבירא ליה דבכור אינו נוטל פי שנים ולא שנא גבו קרקע ולא שנא גבו מעות דשעבודא לאו דאורייתא:

יורשי בעל הבור חייבין לשלם - אלמא מלוה ע"פ גובה מן היורשים וקשיא לרב ושמואל:

כשעמד בדין - דמעשה ב"ד כמלוה בשטר דמי:

שעשאו - השור טריפה ועמד בדין קודם שיצתה נשמתו:

וקברו - השור דחפו וקברו בתוך קרקעית הבור:

אפומא דבירא - לפני מותו:


אמר רב פפא הלכתא כו' - לעיל פירשתי גביית מלוה מן היתומים וגם בפרק שום היתומים בערכין (דף כב:) אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים כו':

בעא מיניה רבה בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כתב ידו בבית דין מהו - לאחר זמן שמסר לו הלוה למלוה כתב ידו שהוא חייב לו ממון ובא בב"ד והודה בפניהם שהוא כתב ידו וכתבו לו ב"ד הנפק הוא הנקרא אשרתא וקיום השטר:

מאי - מי אמרינן הרי הוא מעתה כשטר שיש בו עדים ויגבה ממשעבדי דאחריות טעות סופר הוא דכל שטר מלוה ומכירה שחותמים בו עדים גובין ממשעבדי כאילו כתוב בהן אחריות או דלמא קיום שטר אינו מועיל לשום שטר אלא להחזיקו בב"ד לכמות שהיה מקודם לכן שאילו ימותו עדים או לוה לא יוכל לטעון שטר זה מזויף הוא דב"ד קיימוהו ויגבה בו המלוה וגם זה לא יגבה אלא מבני חורין ולהכי אהני ב"ד שלא יוכל לוה לומר אין זה כתב ידי:

פסולין - לינשא בו:

ואין עליו עדים - אלא שנמסר לה בפני עדים דעדי מסירה כרתי ליה בדיעבד:

הרי אלו כו' - בגיטין מפרש הרי אלו דרישא והרי אלו דסיפא למעוטי מאי והתם מפרשא כולה:

כשר - לכתחלה דסבירא ליה עדי מסירה כרתי:

וגובה מנכסים משועבדים - כלומר ואם שטר מלוה הוא אותו השטר הכתוב בכתב ידו ואין בו עדים אלא שמסרו בפני עדים גובה מנכסים משועבדים והכי מפרש התם ר' יוחנן אליבא דר' אלעזר בפ' [המביא תניינא] (גיטין כב:) שאפי' בשאר שטרות גובה מנכסים משועבדים בעדי מסירה בלבד אלמא הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ומסרו בפני עדים גובה ממשעבדי וכל שכן הוחזק בבית דין:

ה"ג שאני התם דבשעת כתיבה הוא דשעבד נפשיה - כשנכתב השטר נכתב כדי למסרו בפני עדים שיהו עדי מסירה במקום עדי חתימה הלכך כיון דלר' אלעזר עדי מסירה כרתי באילו נחתמו בתוך השטר דמי אבל אנו מיבעיא לן בהוציא כתב ידו בעלמא ששמו של לוה חתום בו שזה מסר לו במקום הודאה שלא יוכל לחזור ולכפור בו ולומר פרעתי כל זמן שחתימתו ביד מלוה שלא נעשה השטר בלשון של שטר שעדים חתומים בו ואחר זמן החזיקו בב"ד וכשהלוהו כמלוה על פה הויא ותו לא מצו ב"ד בקיומן לעשותו שטר שיש בו אחריות נכסים שהרי לא לדעת כן נכתב מתחלה כן נראה בעיני שמועה זו וכן עיקר ואית דגרסי משעת הכתובה ולא ירדו לשיטת השמועה:

פלוני ערב - הפסיק הענין ודלמא לא אסהדי עדים אלא אשטרא דלעיל לחוד:

ופלוני ערב - וי"ו מוסיף על ענין ראשון ועל השטר ועל הערבות חתימי סהדי:

ושאילו כשר - שעל הכל העידו עדים:

הלכה כמותו - כר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין:

חנוק מה לי אמר רבי ישמעאל - דלמא משום צערא דחבריה שנחנק נמי גמר ומקנה או דלמא מתכוין הוא להצילו מחניקה ומצוה הוא דקא עביד ולאו מידי חסריה ולא הוי ערב:


ערב דבית דין לא בעי קנין - דבההיא הנאה דקא מהימני ליה ב"ד גמר ומשעבד נפשיה:

הכי גרסינן והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין - ואם כתב בתוך השטר לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים:

שלא בשעת מתן מעות בעי קנין - ואפי' חתום בתוך השטר ואי חתום לאחר חיתום בעי קנין וגובה מבני חורין:

ערב דבית דין לא בעי קנין - ולא גרסינן הנך כולהו בעי קנין:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רשב%22ם_על_הש%22ס/בבא_בתרא/פרק_י"