בבא בתרא קעו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ערב דבית דין הוא דלא בעי קנין הא בעלמא בעי קנין והלכתא ערב אבשעת מתן מעות לא בעי קנין באחר מתן מעות בעי קנין גערב דבית דין לא בעי קנין דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד ליה:
רשב"ם
עריכהערב דבית דין לא בעי קנין - דבההיא הנאה דקא מהימני ליה ב"ד גמר ומשעבד נפשיה:
הכי גרסינן והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין - ואם כתב בתוך השטר לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים:
שלא בשעת מתן מעות בעי קנין - ואפי' חתום בתוך השטר ואי חתום לאחר חיתום בעי קנין וגובה מבני חורין:
ערב דבית דין לא בעי קנין - ולא גרסינן הנך כולהו בעי קנין:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקסה א מיי' פכ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעיף ב':
קסו ב מיי' פכ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעיף א':
קסז ג מיי' פכ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' קכ"ט סעיף ב':
ראשונים נוספים
והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. ומשתעבד דמצי אמר ליה אי לאו את לא נפיק זוזי מתחת ידי:
דלאחר מתן מעות. כגון חנוק בעי קנין. וערב דב"ד לפני בית דין דהיינו נמי לאחר מתן מעות לא בעי קנין. כך אמר המורה משום רבו[2] דהנך כולהו בעי קנין לא מתרצתא היא משום דאין עוד ערב אלא הני דקאמר:
[הא בעלמא בעי קנין]. נראה לי דערב דלאחר חתום שטרו' לא בעי קנין, מדגרסינן בכתובות (ק"א ב') גבי פלוגת' דרבי יוחנן וריש לקיש בחייב אני מנה לך בשטר דרבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ואמרינן עלה כתנאי ר' יוחנן דאמ' כר' ישמעאל וריש לקיש דאמ' כבן ננס ומהדרינן אליב' דר' ישמעאל ואנן קיימ' לן כר' יוחנן וממיל' שמעינן דערב היוצ' אחר חתום שטרות מחמת חתומו חייב דהיינו חייב אני לך מנה בשטר וקיימ' לן דחייב כר' יוחנן ואע"ג דגריס רבינו הגדול ז"ל ואינך כולהו בעו קנין פירושו כל ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה אבל לא ערב דאחר חתום שטרות כדמוכח התם ודברים פשוטים הם למבין.
הדרן עלך גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא.
[אית] ספרים דגרסי': ואינך כולהו בעו קנין: וכן היא בהלכות הרב אלפאסי [ז"ל]. ומיהו כולהו דקאמר היינו ערב דלאחר מתן מעות וערב דכתובה, אבל ערב דלאחר חיתום שטרות כתב הרמב"ן ז"ל דלא בעי קנין לגבות מבני חרי, מדגרסינן בריש פרק הנושא את האשה (כתובות קא, ב) חייב אני לך מנה בשטר רבי יוחנן אמר חייב ורבי (טרפון) [שמעון] בן לקיש אמר פטור, ואתא רבא לאוקומי פלוגתייהו דהני תנאי דהיינו רבי ישמעאל ורבי שמעון בן ננס דערב דלאחר חיתום שטרות, רבי יוחנן כרבי ישמעאל ורבי שמעון בן לקיש כבן ננס, ודחינן דאליבא דבן ננס כולי עלמא לא פליגי, וכי פליגי אליבא דרבי ישמעאל, רבי יוחנן כרבי ישמעאל, וריש לקיש אמר לך עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם אלא דשך נפשיה בשיעבודא דאורייתא אבל הכא דלא שך נפשיה לא, אלמא כולהו מודו בכי הא דרבי ישמעאל דמשתעבד ואף על גב דלא קנו מידו, דהוי ככותב בשטר חייב אני לך מנה, וכל שכן לרבי יוחנן דאמר בכותב על השטר חייב אני מנה שחייב ואף על גב דלא שייך נפשיה בשטרא, ואנן קיימא לן כרבי יוחנן. תם.
יורנו רבינו אם צריך עם האדרכתא הכרזה או לא, משום שראינו לר"ח ז"ל שאמר [אדרכתא מה הוא טופסו] סדר הדין כך: מוציא מלוה שטרו בבית דין ומקיימו ומחייבין את הלוה לפרעו. לא יפרע קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין, ואחר ההכרזה עושין שומא מנכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסים בני חורין ללוה כותבין לו טירפא, ואחר שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא על הנכסים הללו, ואחר כן קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה, ואמר[ה] ההלכה אימת אכיל פירי רבא אמר מכי שלמו יומי אכרזתא, וממקום זה יתברר שצריך הכרזה בהורדת בית דין בעל חוב בין בנכסים בני חורין בין בנכסים משועבדין, יורנו רבנו אם דבר זה נכון שצריך הכרזה וכמה זמנה.
תשובה: האדרכתא היא כמו שפירש ר"ח ז"ל, שאם היתה בנכסים בני חורין כותבין על מאן דלא ציית דינא אדרכתא, ולאחר האדרכתא מכריזין על אותו קרקע שנכתבה עליו האדרכתא ומורידין בה המלוה בכדי חובו, וזה מפורש בפרק הנושא את האשה (כתובות קד, ב). אבל האדרכתא שהיא בנכסים המשועבדים כותבין תחלה טירפא אחר שקורעין שטר החוב, ואם ימצא מה שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין אדרכתא ומכריזין על הקרקע כמו שעושים על נכסים בני חורין, ואחר כך שמין לבעל חוב במה שיש לו, ולאחר שומא קורעין האדרכתא ונותנין לו השומא, ובהן אמרו כל טירפא דלא כתוב בה קרענא לשטרא לאו טירפא היא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטירפא לאו אדרכתא היא וכל שומא דלא כתיב בה דקרענא לאדרכתא לאו שומא היא.
ושאלת השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך הדין בה.
תשובה: השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות בית דין כבר אמרו (כתובות צט, ב) שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל, אבל שומא של בעלי חובות [שדינו כדין] השליח, שאמרו (שם) לא אמרן אלא דלא שוו שליח, אבל שוו שליח אפילו [פחות] מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ומה שאמרו (ב"מ לה, א) שומא הדרא לעולם, אינו לענין טעות, אלא מי שיש עליו חוב ולא קבל עליו את הדין והורידו אותו בית דין בשומא, אם יזדמן לו הממון אחר כך ורצה ליתן למלוה ממונו שיחזיר לו את הקרקע, מחזירה לו כל זמן שהיא בידו [וזו היא שומא הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב]. עד כאן תשובת הרב.
והרמב"ם ז"ל (פכ"ב מהל' מלוה ולוה הט"ו) [העיד] משמן של ראשוני המורים, שאם טעו בית דין בשומא בבאין להגבות לבעל חוב מן הלקוחות אפילו כל שהו, חוזר, מפני שהן כשליח לבעל חוב וללוקח. ולא ידעתי מאי שנא משטעו בשומת היתומים ולמה לא יהיו בית דין גם עכשו כשליח לבעל חוב וליתומים. והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל כתב בהשגות דנראה דוקא בשלא הכריזו.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק י (עריכה)
קנד. א"ר יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא דלאו חנוק לא באעי קנין ואפי' שלא בשעת מתן מעות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא באעי קנין אבל ערב דעלמא בעי קנין. כלומר ערב דב"ד שנכנס לו ערב בפני ב"ד הוא דאפי' לאחר מתן מעות לא בעי קנין, אבל ערב דעלמא דלאחר מתן מעות באעי קנין, לא שנא בחנוק ולא שנא דלאו חנוק. וקי"ל כרב נחמן, דהא אסיקנא והלכתא ערב דשעת מתן מעות לא בעי קנין דלאחר מתן מעות באעי קנין ערב דב"ד הוא דלא באעי קנין, ואפי' לאחר מתן מעות, דבההיא הנאה דקא מהימן ליה קמי בי דינא גמר ומשעביד נפשיה ואינך כולהו באעו קנין. כלומר ואינך כולהו דלאחר מתן מעות לא שנא חנוק ולא שנא דלאו חנוק לא שנא קודם חיתום שטרות היכא דלא אמר להו כתובו ולא שנא לאחר חיתום שטרות, לא שנא ערב ולא שנא קבלן לא שנא קבלן דכתובה ולא שנא דבעל חוב, לאחר מתן מעות באעו קנין.
ומסתברא דכולהו הני דקאמרינן דבעו קנין מיניה לא משתעבד כלל, ואפי' מבני חרי נמי לא גאבי המלוה מיניה. והיכא דקנו מיניה גובה מנכסים משועבדים, ל"ש כתיב בשטרא ול"ש לא כתיב בשטרא. והא דתנן המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין, התם בשטרי דלאו אקניאתא, אבל היכא דקנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה. תדע דגרסינן בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ יב,ב) אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו לכתחלה היכי כתבינן, ליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, א"ר אשי בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה, דשמע מינה דמכי קנו מיניה דלוה למלוה גמר ומשעביד נפשיה למטרף לקוחות משעת הקנאה, ואע"ג דאכתי לא אכתיב שטרא אלא לאחר זמן כדאמר להו רבה בר שילא לספריה (לעיל בבא בתרא קעב,א) כי כתביתו שטר אקניאתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה, ואי לא כתובו ההוא יומא דקימיתו ביה ואפשר דשעביד ליה נכסיה בין שעת הקנאה לשעת כתיבה, ואי אמרת דכל כמא דלא כתיב שטרא לא משתעבד למטרף לקוחות כי כתבי זימניה בשטרא ביומא דקנו מיניה אשתכח דקא טריף לקוחות דזבניה מיניה דלוה בין שעת הקנאה לשעת כתיבה שלא כדין דהא כי זבני אינהו אכתי שטריה דמלוה לא איכתיב. אלא לאו שמע מינה דמכי קנו מיניה אע"ג דלא אכתיב שטרא גובה מנכסים משועבדים ואי טעין פרעתי לא מהימן.
וטעמא דמילתא, דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד, איבעי ליה למיחש דילמא נקיט שטרא, ולא איבעי ליה למפרעיה עד דשקיל מיניה שטרא או עד דכתיב עליה תברא או עד דאמרי ליה עדי קנין דאכתי לא כתבי ליה שטרא ופרע ליה באנפיהו. וה"ה נמי גבי ערב, דמכי קנו מיניה גמר ומשעביד נפשיה כדאמר גבי לוה. וכל היכא דקי"ל גבי ערב דלא בעי קנין לא גאבי אלא מבני חרי, בר מערב דב"ד דלא באעי קנין ודינא הוא דגאבי ממשעבדי, דהעמדה בב"ד והוצאה בב"ד כשטר דמיא, ולבד מערב היוצא קודם חיתום שטרות היכא דכתיב ביה ופלוני ערב, דכיון דכתיב ליה שטרא אע"ג דלא קנו מיניה משתעביד כי דינא דכל מלוה בשטר. וכן הלכתא.
וכולהו הני דמשתעבדי, כל כמה דלא גמר ההוא מעשה דמשתעבדי מחמתיה מצי הדרי בהו, כגון ערב דשעת מתן מעות, כל כמא דלא נפקי מעות מרשותיה דמלוה מצי ערב למהדר ביה. וה"ה בהנך דבעי קנין אפילו קנו מיניה נמי, כל זמן שעסוקין באותו ענין מצי הדר ביה, וה"ה בהנך כל חד וחד כי דיניה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה