ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבועות/פרק ד

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




פרק רביעי - שבועת העדות

מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים - דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים:

קרובים - פסולין לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי נינהו התם מפרש:

ולא בפסולין - כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר (שמות כג) אל תשת עד חמס:

אלא בראוין להעיד - בגמרא מפרש למעוטי מאי:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד - אם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות:

ומפי אחרים - כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב"ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג"ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב"ד:

חייבין - קרבן עולה ויורד:

על זדון השבועה - שהרי לא נאמר בה ונעלם:

ועל שגגתה עם זדון העדות - שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן:

ואין חייבין על שגגתה - אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר:

גמ' מנהני מילי - דנשים פסולות לעדות:

בעדים הכתוב מדבר - דבעדים משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו:

בעדים הכתוב מדבר - ללמדך שאין עדות בנשים:

ואם נפשך לומר - ואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך ג"ש מפורשת שהכתוב מדבר בעדים:

ונאמר להלן שני - על פי שני עדים:

מה אם נפשך לומר - מה היה לו להשיב על דרך הראשונה:

וכי תימא - בתובע ונתבע משתעי קרא ואפי' הן תובעים רבים או נתבעים רבים בדין אחד כל התובעים קרי להו קרא חד וכל הנתבעים קרי להו קרא חד:

מצוה בבעלי דינים שיעמדו - (בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים יט):

שלא יהא אחד עומד ואחד יושב - שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו:

הוי דן את חבירך לכף זכות - ולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה:

השתדל לדונו יפה - לקמן מפרש לה למישרי בתיגריה אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך:

למאי שלח לי - הא מילתא:

לחנופי ליה - שמא להחניפו בתמיה:

למישרא בתיגריה - כדפרישית אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה:


אי נמי לשודא דדייני - יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות טו):

מחלוקת - ר' יהודה וחכמים:

דביתהו דרב הונא - משמת רב הונא:

אפרח עלי בר אווזא - ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי:

(דיינים. ס"א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר): הדיינין בישיבה - והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים: ומשני דיתיב וכו' כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל:

בטש - בעט:

דלא מיפייס מינאי - לא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי:

לא ליקדום וליתיב - לפני הדיין קודם שיבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק:

דמיחזי כמאן דמסדר ליה - טענתיה וגורם שיחשדוהו במטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן:

קבע עידניה - שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד:

שאין דרכו ליטול - אם היה שלו:

הרי זה לא יטול - אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם (בבא מציעא דף ל.):

אבל באיסורא - כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשוב לנגד ה':

האי עשה - ועמדו:

והאי עשה - את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים (בבא קמא דף מא:):

לא יעשה סניגרון לדבריו - אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם שהוא בוש לחזור אלא לכל צדדים יחזור להוציא דין לאמיתו:

שלא ישב תלמיד בור לפניו - לישא וליתן בדין עמו שלא יטעהו:

שלא יצטרף עמו - ואף על פי שהעדות אמת:

מדבר שקר - שגורם לפסוק דין על פי שנים עדים ואין כאן אלא עד אחד:

שהוא מרומה - שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת:


קולר - שלשלת העון:

ורואה זכות - ורבו החליף:

איני מבדה - משקר:

וקום התם - ושיהא סבור בעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת:

ואגלגל עליו שבועה - שאינו מודה לי במקצת ואשביענו על ידי גלגול או שבועת קרקעות שאין נשבעין עליהן אלא על ידי גלגול:

שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים - והם בעלי דין:

לבוש כמותו - שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך ואמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה:

מדבר שקר תרחק - וכיון שאיש מריבו מסותם מעמיד זה את שקרו:

פוזמוקייכו - כמין אנפיליאות חשובים קלצונ"ש בלע"ז:

לא תשא - אזהרה למקבל:

קרי ביה לא תשיא - אזהרה לבעל דין:

שמע שוא - שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר:

ואשר לא טוב עשה - פסוק זה בספר יחזקאל:

זה הבא בהרשאה - ומתעבר על ריב לא לו ושמא הראשון נוח לו ונוח לפשרה יותר מזה שאינו יכול לעשות פשרה בממון אחרים:

שיש עליה עסיקין - עוררין כמו (בראשית כו) כי התעשקו עמו שמערערין על המחזיק בה וזה בא וקונה אותה ובוטח על חזקו שהוא איש זרוע:

למעוטי מלך - דתנן סנהדרין (דף יח.) לא מעיד ולא מעידין אותו:

משחק בקוביא - בעירבון. והמראה שקורין פרמייל"ה:

כל שכן מלך - דמדאורייתא לא חזי דכתיב (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין כדאמרן לעיל (דף ל.) ודרך בזיון הוא לו:

אבל משחק בקוביא מדאורייתא חזי - שלא פסלה תורה אלא עד חמס שנוטל בחזקה כמו (שופטים ט) ויגזלו את כל (העובר) דבעלי שכם ורבנן גזרו ביה ועשוהו גזלן מדבריהם ואמרו אסמכתא היא ולא קניא וכיון דמדאורייתא חזי חיילא עליה שבועה ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן ביה והוא עד:

בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה פליגי - פרשה שלמדה דבר מחבירתה בגזירה שוה אם תעמיד אותו דבר בזו בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם דהואיל ולמדתו ממנו על כרחך ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו או דון מינה ואוקי באתרה כלומר לאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן והשתא מפרש לה ואזיל:

ר' מאיר סבר דון מינה ומינה - לקמן (דף לד.) ילפינן שבועת העדות בגזירה שוה דתחטא תחטא משבועת הפקדון למושבע מפי עצמו דכתיבא בשבועת הפקדון ולא כתיבא בשבועת העדות:

דון מינה - מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב דכתיב (ויקרא ה) אשר ישבע עליו אף עדות מפי עצמו חייב ומינה מה פקדון אפי' שלא בב"ד דהא ונשבע על שקר בין בבית דין בין שלא בבית דין משמע:

אף בעדות - אע"ג דמושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בב"ד כדאמרינן לקמן בשמעתין מפי עצמו דילפינן מפקדון אפילו שלא בבית דין ומייתינן ליה הכא כי התם:

ורבנן סברי דון מינה - מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב:

ואוקי באתרה - כלומר לאחר שהבאתו לכלל שבועת העדות העמידהו כמשפט המפורש בשבועת העדות מה מושבע מפי אחרים האמור בשבועת העדות אינו אלא בבית דין אף מפי עצמו שהבאת לה ממקום אחר אינו אלא בבית דין:


אמר להו רב פפא אי מפקדון - הוו מייתי רבנן מפי עצמו לשבועת העדות הוו מחייבי ליה אפילו שלא בבית דין כי התם דלכולי עלמא דון מינה ומינה אית לן והאי דלא מחייבו אלא בבית דין משום דלאו בגזירה שוה משבועת הפקדון גמרי לה אלא משבועת העדות גופה מקל וחומר מה מושבע מפי אחרים חייב בעדות כדכתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה מפי עצמו מבעיא:

לאו דגמרי לה מעדות - דהא בפקדון אשר ישבע עליו לשקר כתיב (שם) . משמע מפי עצמו והכא ליכא למידן ק"ו דודאי מושבע מפי עצמו חמור ממושבע מפי אחרים אלא מגזירה שוה גמרי לה מעדות ומדחייב בבית דין ושלא בבית דין אלמא דון מינה ואוקי באתרה סבירא להו מאחר שהבאת מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו בתורת שבועת הפקדון שאין שבועה בב"ד מפורש בה:

מההיא אין - מההיא ודאי שמעינן להו לרבנן דון מינה ואוקי באתרה אבל מההיא פלוגתא לא הוה שמעינן ליה:

בכולן נאמר ונעלם - בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר ונעלם:

וכאן - בשבועת העדות לא נאמר:

לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי - דהיכא דסבור לישבע באמת אינו חייב ואמאי איסתפקא להו דאיצטריך רב למימר להו לבך אנסך:

אע"ג דתנן - האי גבי עדות איצטריך רב למימר נמי גבי בטוי:

שגגה כל דהו - ואפי' אנוס בלבו ניחייב:

מתני' או שאמרו לו - בלא שבועה אין אנו יודעין לך עדות ואמר להם משביעני עליכם שיהא אמת מה שאמרתם ואמרו אמן חייבין אבל אם שתקו אחר השבועה אין כאן קבלת שבועה:

ובאו לב"ד והודו פטורין - ואפילו כפרו חוץ לב"ד על כל שבועה שאין כפירה חוץ לב"ד כדמפרש בגמרא:

כפרו - בבית דין חייבין על כל אחת ואחת דכפירה אכולה קיימא וילפינן מקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה (שם) לחייב על כל אחת ואחת:

מה טעם - אין חייבין אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף ולא אמרינן כפירה קיימא אכולהו:

הואיל ואין יכולין לחזור ולהודות - אילו כפרו בראשונה הואיל ובב"ד הם שוב לא היו ראוין להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע"ג דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם שתקו בראשונה כפירה היא שוב אינן ראוים להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה ועל כרחך כי כתב לאחת לחייב על כל אחת ואחת אשבועה חוץ לב"ד וכפרו בב"ד כתב דשבועות דחוץ לב"ד שהיה משביען שיבואו לב"ד ויעידו לא יצאו לבטלה וראויות לחלק שהרי אפי' כפרו שם בראשונה היה ראוי לחזור ולהשביען:

כפרו שניהן כאחת - בתוך כדי דבור:

הראשון חייב - אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד:

גמ' עד שישמעו מפיו - בואו והעידוני:

שילח ביד עבדו - התובע השביען ביד עבדו:

שאם אתם יודעין לו עדות - לבעל דינו:


עד שישמעו מפי התובע - בואו והעידוני ולקמן יליף לה מקראי:

אמר לאו דוקא - אלא אורחא דמילתא נקט ואי לא שמואל לא שמעינן לה ממתניתין:

הכא נמי - הוה אמינא לאו דוקא אי לא דאשמועינן שמואל:

תנא התם - בפקדון אמר אטו דתנייה הכא:

פטורין - דיליף לה לקמן (דף לה.) מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם:

לא אמרתי כו' - דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי:

והא אי אפשר לצמצם - וקס"ד דכאחת דקתני מתניתין מצומצמין אמר:

רבי יוסי הגלילי - במסכת בכורות (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים רבי יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן דאפשר לצמצם שיוציאו שניהם ביחד ראשם וחכ"א אי אפשר שלא יצא ראשו של אחד מהם תחלה והאחד אינו בכור ושניהם ספק וירעו עד שיסתאבו והאחד לו והאחד לכהן:

תלמיד לרב - שלום עליך רבי:

רב לתלמיד - שלום עליך:

טובא הוי - אין שניהם יכולין לומר שש תיבות הללו בשיעור זה:

כל אחד בתוך כדי דיבור של חבירו - כשגמר זה כפירתו התחיל זה לדבר בתוך כדי שאילת שלום:

דלא כי האי תנא - דלא כר' אלעזר ברבי שמעון:

המשביע עד אחד - וכפר פטור העד מקרבן שבועת העדות:

מר סבר - תנא קמא:

עד אחד כי אתי לשבועה אתי - אם מעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייב ממון אלא שבועה לפיכך אין הגדתו חשובה:

ומ"ס לממונא אתא - ודריש קרא הכי לכל עון ולכל חטאת דהיינו למכות ועונשין הוא דאינו קם אבל קם הוא לממון:

ותיסברא - דמחייב ר' אלעזר בר' שמעון ממון על פי עד אחד וטעמא משום הכי הוא:

והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה והכל מודים בעדי סוטה כו' - ומפרש לה לקמן הכי יש עדות בסוטה שהכל מודים בה שהמשביע עד אחד חייב ויש עדות בסוטה שאף אם השביע שניהן וכפרו פטורין ומחלוקת בעדי סוטה יש עדות בסוטה שנחלקו בה חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע את שניהן וכפרו במחלוקתן שנחלקו במשביע עד אחד דממון ומפירושא דמילתא דאביי לקמן שמעינן דטעמא דרבי אלעזר משום דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי ועד אחד גורם לממון הוא שאילו הוא העיד היה מחייבו שבועה ורוב בני אדם אין נשבעין לשקר והיה משלם:

בעד טומאה - אם הביא שני עדי קינוי שהתרה בה אל תסתרי עם פלוני ושני עדי סתירה שנסתרה עמו אחרי כן ויש עד אחד שנטמאת בסתירה זו והשביע הבעל את העד להעיד ויפטר מכתובתה וכפר עדותו חייב דהא מפסידו ממון ממש:

דרחמנא הימניה - כדאמר במסכת סוטה (דף לא.) ואם העיד היה פוטרו מכתובתה והואיל וכפר עדותו חייב:

ועד אין בה - ודרשינן במסכת סוטה (שם:) כל מקום שנאמר עד שנים קאמר עד שיפרוט לך הכתוב אחד וקאמר רחמנא ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה דעל כרחך היא לא נתפשה להחמיר עליה בא ולאוסרה:

והכל מודים בעדי סוטה - שאפילו השביע שניהם וכפרו פטורין:

בעדי קינוי דגורם דגורם הוא - אף אם העדנוך עדיין אתה צריך לעדי סתירה וכשיבואו עדי סתירה אף הן אין מחייבין אותה להפסידה אלא גורמים הם שמביאין אותה לידי שתיית מים המאררים ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה:


ומחלוקת בעדי סוטה - אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום דבר הגורם לממון מחייב נמי בהני שאילו העידו שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים:

הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה - מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ' כל הנשבעין (לקמן דף מד:) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב"ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול:

והכל מודים בעד דר' אבא - במשביע עד אחד כעין מעשה דר' אבא דאמר לקמן שהוא חייב כדמפרש ואזיל:

מי יימר דמשתבעת - ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור:

דאמר מר - לקמן בפרק כל הנשבעין היכא דשניהן חשודין חזרה שבועה על המחויב אותה ומתוך שאינו יכול לישבע שהוא חשוד הוא משלם שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו הלכך המשביע עד אחד היודע בדבר וכפר חייב העד קרבן שבועה שאם העיד נתחייב הלוה שבועה ואין כאן שבועה מאחר ששניהן חשודין אלא תשלומין:

נסכא - חתיכת כסף מותך לשון (ישעיהו מ) הפסל נסך חרש:

חטפי ודידי חטפי - שלי חטפתי שאתה גזלתו ממני:

ליפטריה - מלהחזירו שהרי אין כאן שני עדים ומיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כי אמר נמי דידי חטפתי נאמן:

איכא חד סהדא - דחטפה מיניה ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד:

לישלם - שאין כל החוטפין נאמנים לומר שלי גזלתי דא"כ אין לך גזלן שמשלם ואפילו יש עדים:

ליכא תרי סהדי - דחטפה ואיכא למימר מיגו:

לשתבע - שבועה שהעד מחייבו:

כיון דאמר אין חטפי - הוה ליה כגזלן והמתחייב שבועה על פי עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה:

הוה ליה מחויב שבועה - על כרחו אם בא להחזיק בה הויא עליו לישבע שלא חטף שאין החוטף נאמן לומר שלי חטפתי וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע על מה שהעד מעיד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לדבריו:

בעד מיתה - בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים:

שהוא פטור - ואע"ג שעד אחד נאמן בעדות זו והפסידה ממון בכפירתו:

כגון דאמר לה לדידה - חוץ לב"ד מת בעליך ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לילך לב"ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה כו' והיא עצמה נאמנת:

ש"מ משביע עדי קרקע חייב - לשון שאילה היא מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים ולקמן (דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע ומשני דלמא הא דרב פפא דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופסתן בכתובתה:

השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי - דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני אפי' הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני:

כפר האחד - והודה אחד מיבעיא. דהכופר חייב:

הא קמ"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי - ויכול לחזור וכי איצטריך מתני' לאו לאשמועינן חיובא דכופר אלא לאשמועינן שהשני פטור:

בשלמא לרב חסדא דמוקי לההיא - דכפרו שניהן כאחת במצומצמין וכר' יוסי הגלילי אכתי לא אשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי איצטריך לאשמועינן הכא פטורא דשני לאגמורי לן דכדיבור דמי:

כפירה וכפירה - כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות:

דכפרה לה ראשונה - ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן:


הא קיימא שניה - ומה הפסידוהו הראשונים:

קרובים בנשותיהם - נשאו שתי אחיות ואינן כשירין בעדות אחד נמצא שלא היה לו עדות כשכפרה ראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למתנייה איצטריך כגון ששתי האחיות הללו גוססות:

למיתה - הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא כת שניה:

קמ"ל השתא מיהא הא לא שכיב - ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואף על פי שרובן למיתה:

מתני' תשומת יד - הלואה ששם בידו ממון ואבידה. שמצא אבידה:

חטין ושעורין וכוסמין כו' - רישא אשמועינן מין אחד ותביעות חלוקות וסיפא אשמועינן תביעה אחת כולה פקדון ומינין חלוקין:

ושהכני בני - הכאה שאין בה חבורה שאינו חייב עליו מיתה שהמכה אביו אינו חייב אא"כ עשה בו חבורה וכיון דליכא מיתה איכא ממון דבושת:

ושחבל בי חבירי - משום יוה"כ נקט ליה דאע"ג דענוש כרת חייב ממון והנך דלעיל נקט משום חצי נזק כדמפרש בגמרא א"נ לאשמועינן דהמשביע עדי קנס חייבים ושהכני בני נקט לאשמועינן דהואיל ואין בה חבורה אין בה מיתה וחייב ממון:

גמ' דר' אלעזר בר"ש - בפרק מרובה (ב"ק דף עה.):

יבואו עדים ויעידוהו - ויתחייב ואינו נפטר בהודאה ראשונה דכי אמרי' מודה בקנס פטור דנפקא לן ב"ק (דף סד:) מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו ה"מ היכא דלא אתו עדים לא משלם קנס אפומיה דידיה אבל אתו סהדי בתר הכי משלם:

לא תיבעי לך - דחייבין שהרי הפסידוהו בכפירתן:

כי תיבעי לך כו' - וזה השביען קודם שהודה בעל דין ואם העידוהו היה מתחייב ומיהו הא מיבעיא לן אי מיחייבי או לאו משום דאיכא למימר קנס לאו ממון גמור הוא דהא אי הוה מודה מיפטר לגמרי ואיכא למימר נמי כל כמה דלא אודי ממון הוא:

ורבנן דהתם כמאן סבירא להו - הש"ס פריך עלה דהא בעיא ורבנן דהתם דפליגי במודה בקנס דבעי' להא בעיא אליבייהו כמאן סבירא להו באידך פלוגתא דאיפלגו לעיל רבנן ור' אלעזר בר"ש במשביע עד אחד:

אי כר"א בר"ש - סבירא להו בהא דדבר הגורם לממון כממון דמי מאי מספקא לן במשביע עדי קנס א"נ לאו ממונא הוא בציר מגורם לממון לא הוי דהא כי לא מודה משלם ממון ותפשוט לך דמיחייבי קרבן שבועה משום גורם לממון:

אלא כרבנן דהכא כו' - הכי מבעיא לן אי רבנן דהתם דפטרי במודה בקנס ואח"כ באו עדים סבירא להו כרבנן דהכא דגורם לממון לאו כממון דמי קנס קודם הודאה מאי מדמית ליה לממון או גורם לממון מי אמרינן כיון דאי הוה מודה קודם עדים מיפטר עולמית אין זה ממון:

או דלמא השתא מיהא - כשמשביע זה את העדים לאו אודי ואי הוה מסהדי הוו מחייבי ליה ואין זה גורם לממון אלא ממון גמור:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא היא בב"ק (דף טו.) ובכתובות (דף מא.):

חצי נזק צרורות - בהמה שהיתה מהלכת בדרך והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים משלמת חצי נזק ואע"פ שאין זה שינוי דהא אורחא בהכי והויא תולדה דרגל ולאו תולדה דקרן תמה וה"ל לשלומי נזק שלם הלכה למשה מסיני הוא לחצי נזק וההוא חצי נזק ממונא הוא דהא לאו תולדה דקרן הוא:

משום בושת ופגם - דהא איכא ממון דקנס דבר הקצוב בתורה כגון ל' של עבד בין עבד יקר בין עבד זול וכן נ' של אונס ושל מפתה שוים בכל הנשים אבל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש לכן הוי ממון וכן פגם. בתולה כתובתה מאתים ובעולה מנה: אלא כיון דתרצת כולה מתני' בממון:

מאי קמ"ל - נימא אחת או שתים ונשתוק:

רישא קמ"ל דחצי נזק צרורות ממונא הוא - ואיידי דתנייה הא תנא בהדי' תשלומי ד' וה' ואונס ומפתה דממון שאין משתלם בראש הוא דומיא דחצי נזק שאין משתלם בראש ודכוותה משנינן בשמעתא קמייתא דסנהדרין (דף ג.):

סיפא קמ"ל - שחבל בי חבירי ביום הכפורים או הדליק גדישי לאפוקי מדר' נחוניא דאמר המתחייב כרת פטור מן התשלומין ואיידי דתנן להך תנא בהדייהו שהכני בני דקרובה לצד מיתה ואשמועינן דהואיל ואינו חייב מיתה בהכאה בלא חבורה חייב בתשלומין:


שהוציא פלוני שם רע על בתי - ואמר בב"ד לא מצאתי לבתך בתולים ונמצא בדאי ולא הספקתי להעמידו שם בדין לתובעו קנס של מאה כסף:

הודה מפי עצמו - בב"ד זה שהוציא שם רע בב"ד אחר פטור קס"ד השתא דאפילו באו עדים לאחר שהודה קאמר פטור וקתני המשביע את העדים קודם הודאה חייבין אלמא משביע עדי קנס חייבין:

הא מני ר"א בר"ש היא - ואליביה לא אבעיא לי דלדידיה הוי קנס ממון כיון דלא מיפטר בהודאתו:

אתאן לרבנן - קושיא היא ומשני כולה ר' אלעזר היא והאי דקתני הודה מפי עצמו פטור לאו שבאו עדים אחר הודאה קאמר אלא בהודאה בלא עדים וטעמא הוא דקא יהיב למילתיה מש"ה העדים חייבין משום דממונא אפסדוה דאין מודה בקנס פטור אלא כל זמן שהודה מפי עצמו אבל אם באו עדים אחרי כן חייב הלכך ממון גמור הוא:

מתני' שאני כהן כו' פטורין - כדמפרש בגמ' שאין הענין מדבר אלא בכפירת ממון:

שאנס איש פלוני או פתה בתו של פלוני - שאנס ראובן בתו של שמעון ובתו דקתני אאיש פלוני דלעיל קאי דתנא לעיל מינה שאיש פלוני כהן או לוי ואינו בן גרושה ועליה קאי או שהשביען שאנס איש פלוני את בתו של אותו דאיירינן ביה עד השתא:

פטורין - דבעינן שישמעו מפי התובע ואצטריך למיתנייה משום דמוקמינן לה בבא בהרשאה אפ"ה אינו בעל דינו בזו כשאר ממון דמידי דלא מטא לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עילויה:

ושחבל בי בני - חבלה היא חבורה:

פטורין - שאין כאן הפסד ממון שאם העידו היה הבן מתחייב מיתה ולא ממון:

ושחבל בי חבירי ושהדליק את גדישי בשבת - שחבל בי בשבת או הדליק גדישי בשבת דתרוייהו חיוב מיתה נינהו פטורין וי"מ שאנס איש פלוני ופיתה את בתו האב הבא על בתו וטעמא דפטורין משום דאיכא חיוב מיתה ואף אני כן שמעתי וא"א להעמידה דאפי' בלא חיוב מיתה נמי מאן קא תבע השתא אם אנסה אחר קים לן בושתה ופגמה וקנסה לאביה אנסה אביה קנס בעי לשלומי לה בתמיה:

גמ' הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע - דקתני סיפא שילח ביד כו' עד שישמעו מפי התובע:

בבא בהרשאה - שמינהו אפטרופוס על כך הלכך אי תביעת ממון היא הוו מחייבי:

אורכתא - הרשאה ולשון שולטנות הוא כמו (ב"ב דף קסד:) בשנת פלוני אורכן שלטון אף כאן אורכתא השלטה שהשליטו על בעל דינו לתובעו:

אמטלטלי - לפי שאינו בעין והעדים מעידין על מה שכתוב מחמת שיש לי ביד פלוני כך וכך:

היכא דכפרי' - שכבר נשמע שהנתבע כפרן דהשתא מחזי כשיקרא שחתמו על מ"ש זה שיש לי ביד פלוני כך וכך:

מנין שאין הכתוב - דשמיעת קול מדבר אלא בעדות תביעת ממון:

נאמר כאן אואין - או ראה או ידע:

ונאמר להלן אואין - בשבועת הפקדון בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק:

אואין דרוצח - או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה:

אואין דסוטה - או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבר עליו וגו':

ויש עמהן שבועה - והשביע הכהן את האשה (במדבר ה):

הא כיצד - יש תביעה שהוא חייב כו' ולקמיה פריך איפוך אנא:

בעדות המתקיימת כו' - ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפרש ואזיל:

מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני - הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה יבואו פלוני ופלוני ויעידו שמנית לי בפניהם ואני פורע לך:


ואינו חייב אלא אחת בפני ב"ד - אם השביעם בב"ד:

שלא עשה בו מושבע - מפי אחרים כנשבע עצמו ולקמן מפרש לה לכולה:

או או ביטוי - או נפש כי תשבע לבטא להרע או להיטיב:

שכן תחטא מתחטא - בשניהם כתיב תחטא לג"ש:

חטאת מחטאת - עדות וביטוי בחטאת אבל שבועת הפקדון באשם:

שכן חט"א במזי"ד תבעי"ה וכפרי"ה [ועברי"ה] - סימן הוא שכן חטא תחטא מתחטא ובשניהן חייב על המזיד אבל ביטוי כתיב בה ונעלם:

תבעיה וכפריה - עדות ופקדון באין ע"י טענה וכפירה מה שאין כן בשבועת ביטוי:

ועבריה - עדות ופקדון שתיהן השבועות לשעבר אבל ביטוי עיקרה להבא:

חטא"ת שירד"ה לחומ"ש - סימן הוא עדות וביטוי שניהן בחטאת ובעולה ויורד ואין בהם חומש לאפוקי פקדון שהוא באשם ובקרבן קבוע ומוסיף עליו חומש כדכתיב (ויקרא ה) ושילם אותו בראשו וחמשתיו יוסף עליו:

אאואין דר"א סמיך - דאינו אלא בתביעת ממון ואתביעת ממון גופה קאמר יש מהן שהוא חייב ויש מהן שהוא פטור:

מאי בינייהו - הי נינהו תביעת ממון דפטר ר"ע ומחייב בהו ר"א:

לר"א חייבין - דגבי השבת גזילה שמעי' ליה לקמן (דף לז:) דמיחייב השבה על גזילת קרקע וקס"ד דהוא הדין לשבועת הפקדון או לשבועת העדות:

ולר' יוחנן דאמר משביע עדי קרקע פטור אפי' לר"א - וכן לשבועת הפקדון לקמן היא בפ' שבועת הפקדון (שם):

איכא בינייהו עדי קנס - לר"א חייבין וכן בשבועת הפקדון דשמעינן ליה דדריש פרשת שבועת הפקדון בריבויי ומיעוטי גבי והשיב את הגזלה והא דאמרינן בכתובות (דף מב.) גבי פקדון יצאו אלו שהם קנס דלא כר"א: לימא ר' יוסי הגלילי: דאמר אין עדות מתקיימת אלא בראיה וידיעה חוץ מעדות ממון:

לית ליה דרבי אחא - דדאין ומחייב בדדמי כגון גמל האוחר בין הגמלים דמחייב ליה בלא ראיה בדדמי:

האוחר - בועט ברגליו ולי נראה כשבא ליזקק לנקיבה הוא נלחם ומכה ברגליו גמלים שסביבותיו ולשון אוחר נופל בתשמיש גמלים דתניא בבכורות (דף ח.) גמל אחור כנגד אחור:

דאי אית ליה דר' אחא - דדאין בדדמי:

דיני נפשות נמי משכחת לה - דמתקיימת בלא ראיה כגון הא דשמעון בן שטח דאי דיינת ליה בדיני ממונות. גבי גמל משום דבידוע שזה הרגו ה"נ בידוע שזה הרגו:

אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה - אם ראה שהרג אדם ואינו יודע מי הוה ההרוג מי מצי מסהיד עליה מי לא בעי. למידק כו':

קסבר ר' יוסי הגלילי - מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר. מדקאמר ר' יוסי הגלילי אין שבועת העדות אלא בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה וראיה בלא ידיעה ש"מ דס"ל משביע עדי קנס דאונס ומפתה וכפרו פטורין:


ועדים רואין אותו מבחוץ - ולא הכיר הנתבע בהם:

הוחזק כפרן - שהרי ראו אלו שמנה לו ואע"פ שאינן יודעין אם הלואה אם מתנה נעשה כפרן בדבר שהרי אמר לו לא היו דברים מעולם ואין נאמן עוד בשבועה:

המנונא את עול - אתה ראוי ליכנס לבית המדרש שאתה מחכים את רבך:

כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש - כי הכא שאין לאדם לשום אל לבו כל המקומות שהוא משתין שם מים להיות זכור עליהן:

מחכו עלה במערבא - אהא דר"ש דגמר מפקדון בג"ש דתחטא תחטא:

בק"ו מייתי לה - מיניה וביה ולית ליה ג"ש:

ממעילה גמר לה - נאמר כאן (ויקרא ה) ומעלה מעל ונאמר להלן (שם) כי תמעול מעל:

נגמרה מעדות - לחיובא בג"ש דתחטא תחטא:

שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם - בשניהם נאמר מעילה ושניהם נוהגים בכל אבל עדות אינו נוהג אלא בראויין להעיד ושניהם נהנו בעבירה שבידם זה נהנה מן ההקדש וזה כפר ממון לאפוקי עדות שלא נהנה ושניהם בקרבן קבוע ועדות בעולה ויורד ושניהם בחומש ואשם ועדות בחטאת ואין שם חומש:

שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין - בשניהם נאמר תחטא ודינו עם ההדיוט אבל מעילה דינו עם ההקדש ושניהם בשבועה וע"י תביעה וכפירה הן באין ובשניהם נאמר אואין מה שאין כן במעילה:

הנך נפישין - דתבעיה וכפריה חדא היא:

מכדי ר"ש ג"ש - דתחטא תחטא גמיר דקתני סיפא דמילתיה ת"ל תחטא תחטא לג"ש אמאי פריך ברישא לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג כי היכי דגמר עדות מפקדון לענין שאינו מדבר אלא מתביעת ממון נגמר נמי פקדון מעדות למושבע כנשבע ומזיד כשוגג:

דלמא כי פריך - שכן לא עשה כו':

מקמי דתיקום ליה ג"ש - בתחלת משנתו כשהיה בא ללמדה בבנין אב דחייב כאן וחייב בפקדון אבל לבתר דקמא ליה ג"ש דתחטא תחטא לא שמעינן ליה דפרכה והאי דפרכה ברישא לאו משום דס"ל. (הא דהוה) גמיר ג"ש מרבו אלא להודיעך בא שהוצרך ג"ש לכתוב שלא תאמר למה הוצרכה והלא יש ללמד במה מצינו לפיכך התחיל ללמדה תחלה בבנין אב והודיע תשובות שיש להשיב עליו לכך הוצרכה ג"ש וכן דרך תנאים וספרי וספרא:

ולא - פריך בתמיה כלומר ובתר דקמא לא הוה פריך כלומר דיליף הא נמי בג"ש שעשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג:

והא אמר להו רבא בר איתי כו' - בפרק שבועת הפקדון:

ר"ש היא - דאמר לא עשה בו מזיד כשוגג אלמא ס"ל כי פירכיה והא דלא פרכה לג"ש בהא פירכא בתר דקמא ליה משום דג"ש מופנה היא ואין משיבין עליה ומשני דלמא כי פריך מזיד כשוגג פריך במזיד כשוגג הוא דס"ל כי פירכיה קמייתא ואפי' בתר ג"ש משום דגמר לה ממעילה דלא עשה בה מזיד כשוגג וניחא ליה לגמרה ממעילה לפטורא ולא מעדות לחיובא משום דהנך נפישין כדאמרינן לעיל שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם אבל מושבע כנשבע מילף יליף פקדון מעדות ולא ס"ל כפירכיה מדקמא ליה ג"ש וליכא חוכא:

ופרכינן ותיהדר עדות כו' - כלומר היינו חוכא לבתר דגמר פקדון ממעילה למזיד דלאו כשוגג היכי פריך תאמר בעדות שעשה בו מזיד כשוגג בתר דקמא ליה ג"ש דתחטא תחטא ליהדר עדות וליליף מפקדון למזיד דלא כשוגג דהא ילפא פקדון ממעילה:


ומשני להכי כתבה כו': מתני' אלא על תביעת ממון כפקדון - שאילו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחויב שהיה יכול לומר חוזרני בי:

משביע אני עליכם - כולה מתני' מפרש בגמרא:

גמ' ויש לו - שיש ממון עליו:

והוא עד - שהיה עד באותה שעה:

פשיטא - דאי לא עדים ביניהן מאי איצטריך למיתני במתניתין פטורין:

לא צריכא דקאי עלייהו - שעומד בצד עדיו:

מהו דתימא - ודאי להנך דקיימי גביה קאמר והרי ייחד עדיו קמ"ל:

תניא נמי הכי - דאף על גב דגבייהו קאי פטורין:

ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן - ע"כ בדקאי גבייהו קאמר מדקאמר סיפא כו' אפי' כל העומדין כאן ת"ל והוא עד:

הרי ייחד עדיו - דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורין:

אם לוא יגיד - כתיב מלא למדרש ביה לו לא:

מתני' מצוה אני עליכם - בגמרא מפרש:

באל"ף דל"ת - שם הכתוב באל"ף דל"ת:

ביו"ד ה"י - שם הכתוב ארבע אותיות הכתוב ביו"ד ה"י:

המקלל בכולן - מברך את השם באחד מהם כגון יכה פלוני את פלוני שזה הוא חיובו כשמקלל שם בשם:

חייב - מיתה:

המקלל עצמו כו' - מפרש בגמרא: יככה ה' אלהים וכן יככה אלהים גרס במתני' וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהת ודווקנית:

זו היא אלה - אם אמר לעדים אחד מן המקראות שבקללות יככה השם בשחפת וגו' אם לא תעידוני וכן יככה השם כגון שהיה אחד קורא קללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אם לא תעידוני זו היא אלה דהא כתיב בהם ככל אלות הברית:

אל יכך - אם תעידוני או יברכך אם תעידוני . (וכפר):

ר' מאיר מחייב - מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידוני ואם לא תעידוני יכך:

גמ' בצוואה האמורה בתורה - אלה המצות. (כתב) בפרשת נדרים (ויקרא כז):

כובלכם - לשון אסירה בכבלי ברזל (תהלים קמט):

אוסרכם אני בשבועה - מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו:


במי שהוא חנון - ולאו דחנון שם הוא אלא בשם מי שהוא חנון. כתב אלף למד מאלהים. שהתחיל לכתוב אלהים וכתב אלף למד אין נמחקין ואע"פ שלא גמר את השם שהרי ב' אותיות הללו שם לעצמו:

חוץ מזה כו' - למלאך האמצעי קרא אדון שכך. באו לפניו מיכאל באמצעו גבריאל מימינו רפאל משמאלו:

אף זה קדש - דכתיב לעיל מינה וירא אליו יי' והדר כתיב והנה שלשה אנשים ואמר להקב"ה אל נא תעבור מעל עבדך המתן לי כאן עד שאכניס האורחין:

מי שיש בידו כו' - וה"ק ויאמר לוט אליהם באזניהם אל נא יהי כן וחזר כלפי השם ואמר לו אדוני הנה נא מצא עבדך:

בנבות - כתיב (מלכים א כא) ברך נבות אלהים:

במיכה - כגון (שופטים יז) לו בית אלהים וכגון (שם). הקדש הקדשתי הכסף לה' מידי לבני וגו' הרי הוא אסור עלי כהקדש. גמורים שהן לשם עד שאתננו מידי לבני לעשות פסל ומסכה וכן (שם יח) נכח ה' דרככם כלפי שכינה אמר:

אלף למד חול - כגון (שם יז) לו בית אלהים (שם יח) את אלהי אשר עשיתי לקחתם:

שמות האמורין בגבעה - וישאלו בני ישראל בה' (שם כ):

וכי מבטיח - שיצליחו ואינו עושה:

הם לא ביחנו - הם לא שאלו אלא האלך ולא אמרו התתנהו בידי:

באחרונה שביחנו - באורים ותומים כי מחר אתננו בידך הסכימו לדבריהם:

ומאתים לנוטרים כו' - לרבנן הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם:

הנה מטתו - חול שהיה נבעת מאשמדאי כדאמר במסכת גיטין (דף סח:):

דקטלא חד משיתא - באנגריא דעבודת המלך:

כל מלכיא האמורים בדניאל - כל מקום שנאמר שם מלך:

חוץ מזה - מלך מלכיא דאילו לנבוכדנצר לא הוה קרי ליה דניאל מלך מלכיא אלא ה"ק אנת מלכא נבוכדנצר מלך מלכיא דהוא אלהא דשמיא מלכות חסנא יהב לך:

והלא כבר נאמר בשבועת האלה - מהכא משמע תיהוי לאלה ולשבועה ותו לא הוה ליה למיכתב אלא יתן ה' את ירכך נופלת:

מה - להלן שבועה. דכתיב והשביע:

ומה - להלן בשם. דכתיב יתן ה' וגו':

השבע - שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כב):

[ואל תשבע] - לא תשבעו [בשמי] לשקר (ויקרא יט):

קלל - יתן ה' אותך לאלה לא תקלל. בין קללת השם בין קללת חבירו לא תקלל חרש:

מה השבע בשם כו' - וברייתא רבי חנינא ומתניתין רבנן:

ג"ש - דנאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה:

דשבועה היא מנא להו - ושמעה קול אלה מנא להו דבשבועה משתעי:

נפקא להו מדתניא - מגופיה דמשמעות דקרא הכי משמע:

וכן הוא אומר - אלמא אלה היא שבועה כו' ופרכינן התם שבועת האלה כתיב שבועה שהיא בקללה אבל שבועה שאינה בקללה לא משתמע מהכא:


ה"ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה - כך שנויה בת"כ ובמסכת סוטה מפרשה בפרק היה מביא את מנחתה (דף יח.) היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבאו בך:

ושמעה אלה ושמעה קול - מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה (כל) שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא לדרשא אתא לחייבה בא' משתי הקולות:

ויבא אותו באלה - נבוכדנצר את צדקיהו:

ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה - כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל:

ודלמא תרתי עבד - אבל ארור לאו לשון שבועה הוא:

אמן בו שבועה - העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו:

בו קבלת דברים - האומר לחבירו על מנת שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קבל דבריו וחייב לקיים תנאו:

בו אמנת דברים - וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן:

ואמרה האשה אמן אמן - דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות:

לאו שבועה - כדמסיים ואזיל שאמר או לאו לאו תרי זימני או הן הן תרי זימני הרי היא כשבועה מאחר (שהחזיק) דבריו:

איש איש כי יקלל - מת"ל מאחר שעתיד לכתוב ונקב שם ה' מות יומת ליכתוב איש איש כי יקוב שם ונשא חטאו וימות:

על שם מיוחד - בן ארבע אותיות דיו"ד ה"י:

באזהרה - אלהים לא תקלל (שמות כב': בגקבו שם יומת כו'. קרא יתירא הוא ותניהו ענין למקלל אביו [ואמו] שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד: ודברי הכל דלא . תימא הואיל וקרא יתירא הוא לרבות תניהו ענין לרבות אף המקלל עצמו וחבירו אלא דוקא קאמר רבי מנחם לרבות מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל בעצמו וחבירו דלאו בעלמא הוא לא תילף מהכא: לא תקלל חרש. ומרבינן מיניה בסנהדרין (דף סו.) כל שהוא בעמך:

ויתיב וקאמר מתניתין כדתנן - רב כהנא היה שונה משנתנו כמות שהיא שנויה יככה וכן יככם:

אמר ליה - רב יהודה כנה הפוך דבריך כנגד אחרים אמור יכהו וכן יכהם שלא תקללני:

ויתיב וקאמר גם אל יתצך לנצח - את המקרא הזה היה דורש שנאמר בדואג בספר תהלים:

כנה - ואמור יתצהו:

והא לית ליה לרבי מאיר כו' - דתנן במסכת קדושין (דף סא.) ר"מ אומר כל תנאי שאינו כפול כתנאי דבני גד [ובני ראובן] אינו תנאי ואי לא כפליה לא אמרינן מכלל זה אתה שומע את זה:

והרי סוטה דאיסורא - ופרכינן מינה לר"מ כו' דתנן במסכת קדושין מדכתיב אם לא שטית הנקי ופשיטא לן דלא הוצרכנו לברך את הסוטות ולא נאמר אלא לשמוע לאו מכלל הן קללה מכלל ברכה שאם שטית לא תנקי אלמא לא בעינן כפילה ומשני ר' תנחום הנקי כתיב בלא יו"ד כמו חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית אלמא אי לא הנקי מכלל הן אתה שומע לאו לא אמרינן:


שתויי יין - דבמיתה לא שמעינן לה אלא הן מכלל לאו (סנהדרין פג:) דכתיב (ויקרא י) יין ושכר אל תשת ולא תמותו הא אם תשתו בבואכם אל אהל מועד תמותו:

פרועי ראש - נפקא לן (סנהדרין שם) מדאיתקש לשתויי יין בספר יחזקאל (מד):

והתנן אלו שבמיתה - ולא פליג איש עליה:

ה"ג אלא לעולם איפוך וכי לית ליה בממונא - כלומר אלא כי מפכת לה לא תימא אפילו באיסורא לית ליה אלא ודאי אית ליה ומשום הכי ליכא פלוגתא גבי שתויי יין:

ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא - גביית כתובתה ושבועה דמתני' נמי ע"י ממון באה הלכך ר"מ פוטר כדאפכינן ובלאו איפוך ליכא לתרוצה דא"כ לר"מ שבועה דמתניתין איסורא גרידתא היא דע"כ בהכי איצטריך לן לאוקומיה (והוא השבעת עד אחד שאינו בא לממון) ואי רבנן פטרי בה אלמא לית להו מכלל לאו אתה שומע הן אפילו באיסורא גרידתא א"כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנא להו וכן מצאתי לשון בבלי בספרים ישנים. לא איתמר לא תיפוך משום קושיא דשתויי יין לרבנן: מתני'

פרק חמישי - שבועת הפקדון


מתני' שבועת הפקדון - באנשים ובנשים כו'. איידי דתנא בשבועת העדות באנשים ולא בנשים כו' תננהו נמי לכולהו:

בקרובים - שבעל הפקדון קרוב לזה שהפקדון אצלו:

בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד - אם מפיו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אמן אחר שבועה ואח"כ הודה חייב קרבן דכתיב (ויקרא ה) וכחש בעמיתו כל דהו:

ומפי אחרים - שלא ענה אמן כגון משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי אינו חייב עד שיכפור בב"ד. משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא כתיב ומשבועת העדות גמרינן ליה וסבירא ליה לר"מ דון מינה ומינה והתם בב"ד כדפרישנא בפירקין לעיל (דף לא.):

וחכ"א כו' - דסבירי להו דון מינה ואוקי באתרה כדפרישנן בפירקין דלעיל (שם):

וחייב על זדון שבועה - דלא כתיב בהו ונעלם זדון השבועה שזכור על הפקדון ויודע שמתחייב על כפירתו קרבן:

ועל שגגתה עם זדון הפקדון - ששגג בקרבן והזיד בפקדון דיודע דהזיד בפקדון וכפר אבל אינו יודע אם חייב עליו קרבן וכו':

ואינו חייב על שגגתה גרידתא - אם סבור לישבע באמת משום דאנוס הוא:

בכסף שקלים - הקנוי בשני סלעים דהכי כתיב (ויקרא ה) גבי איל האשם בערכך כסף שקלים:

מפני שיכול לחזור ולהודות - אחר כפירה נמצא שבכל שבועה הוא כופרו ממון:

שבועה באחרונה - אין לך בידי לא לך ולא לך בשבועה דהשתא קיימא שבועה אכולהו:

אפילו אמר חטה ושעורה וכוסמת - בגמרא מפרש לה:

שאינו משלם קנס על פי עצמו - וכיון דאי אודי לא מיחייב לשלומי כי כפר נמי לאו ממונא קא כפר ליה:

אבל משלם בושת ופגם וכו' - הילכך ממונא כפריה ובגמרא מפרש פלוגתייהו:

המית שורך את עבדי קנסא הוא דמשלם שלשים סלעים אפילו - אינו . שוה אלא דינר:

אמר לו עבדו הפלת את שיני - קנסא הוא שיוציא את עבדו לחרות בשביל אבר והרי הוא כבהמתו: גמ'

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבועות/פרק_ד"