פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקין ולא בקרובין בכשירין ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד דברי ר"מ. וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד. וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות. ואין חייבין על שגגתה ומה הם חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד:

סימן בעריכה

גמ' מנה"מ דעדות באנשים ולא בנשים. דתניא ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר וכו'. וכיון דפסולות להעיד פסולות נמי לדון כדתנן (נדה דף מט:) כל הכשר לדון כשר להעיד. והכי איתא בירושלמי דפירקין (פ"ד ה"א) נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. הרי למדנו שאין האשה מעידה מעתה אין האשה דנה. והא דכתיב בדבורה והיא שופטת את ישראל. פי' מלמדת דייני ישראל. אי נמי משום הנבואה קבלוה עליהם:

וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דמהכא שמעינן דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו לבא לב"ד אלא משדרינן לה ע"י שליח ב"ד. ודביתהו דרב הונא לא רצתה שימנו לה שליח ואילו רצתה הרשות בידה. ואמר שכן היה דן רבו רב אלפס ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל אין זו ראיה לדין זה דלא קיימא במסקנא ועוד דדילמא ה"ק אין דרך הנשים לבוא לב"ד משום דאין כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה. אלא שכבר הורה בקבלה מרבו. וחזינא פלוגתא בין רבוותא חזינא למ"ד אי איכא איניש דלא בעי למיתי בדינא מצי למנויי בשבילו שליח בעדים בב"ד. ואית ליה ראייה מדקאמר בירושלמי דסנהדרין (פ"ב ה"א) גבי כ"ג דן ודנין אותו דפריך וימנה אנטלר הגע עצמך נתחייב שבועה וכי אנטלר נשבע אלמא מצי לשוויי שליח. וכן כתב בעל הערוך דמהא שמעינן דיכול למנות שליח. וכ"כ ר"ח ז"ל. ואיכא דפליג ואמר דאין רשאי שלא תהא סנהדרין שומעים מפי המתורגמן טענות של שקר. והתם משום יקרא דכ"ג שלא לבזותו דכתיב וקדשתו וכ"כ רב אלפס ז"ל בתשובה שאין נתבע רשאי למנות שליח וכן נמצא בתשובה לרב סעדיה גאון. וכן נשים אפי' יקרות לא ויתר להם בדין זה רב אלפס ז"ל אלא לשגר להם סופרי הדיינין ולטעון לפניהם אבל למסור טענות לאחרים לא. וכך נראה בת"ח שתורתו אומנתו וזילא ביה מילתא למיזל לבי דינא ולערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו הדברים ע"י שלוחי ב"ד דכבוד תורה עדיף. אבל כהן גדול אפילו זה גנאי לו ולפיכך ממנה אנטלר הרמב"ן ז"ל:

סימן געריכה

ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה בנדונין שיעמדו. א"ר יהודה שמעתי שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין. ואין אסור אלא שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו וא' אומר לו קצר דבריך: ת"ר בצדק תשפוט שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. דבר אחר בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות:

סימן דעריכה

תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברינו עמית בתורה ובמצות הוא אמר מאי שלח לי לחנופי ליה. הדר אמר למישרי ליה תיגריה א"נ לשודא דדיינא. ה"מ נמי למימר להפוכי בזכותיה. כדאמר רבא בפרק כל כתבי (דף קיט.) תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לדינא קמאי לא מזיגנא רישא אבי סדיא עד דמהפיכנא בזכותיה. והא דקאמר למישרי ליה תיגריה היינו כשבאים שניהם כאחד. דאם בא א' תחילה צריך להקדימו כדאמר בפ"ק דסנהדרין (דף ח.) כקטן כגדול תשמעון. אי נמי עשה דכבוד תורה עדיף:

סימן העריכה

אמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים ד"ה בעמידה שנאמר ועמדו. אמר רב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה. דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה. ויש שרוצים לומר דאם העידו בישיבה אין עדותן עדות. מדאמרי' פרק שני דזבחים (דף טז.) מה ליושב שכן פסול לעדות. מיושב ת"ח. ומדקאמר פסול משמע דיעבד. וכן הדיינין. שקבלו העדות כשהן עומדין. וליתא מדאמר בירושלמי דפ"ד מיתות (ירושלמי סנהדרין, ז) ר' שמעון בן לקיש אומר מכאן לדיינים שקבלו נידותן כשהן עומדין על רגליהן שדינן דין פי' מדתנן (סנהדרין נו.) והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והא דאמרי' גבי דביתהו דרב הונא והאמר מר בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה לאו למימרא דאינו רשאי להושיבם שהרי עד ת"ח מושיבין אותו כ"ש בעל דין בשעת גמר דין אלא דאשת חבר אינו כחבר מדברי תורה ועוד דלאחר מיתת ר"ה הואי כדפרש"י. ה"ד גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב: אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן ליה לצורבא מרבנן ולעם הארץ אמרינן תיב ואי קאי לית לן בה:

סימן ועריכה

אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי לא לקדים צורבא מרבנן וליתיב קמי דיינא דמיחזי כמאן דמסדר ליה טענתיה ולא אמרן אלא דלא קביעא ליה עידנא אבל קביעא ליה עידנא לית לן בה: ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל קמיה דיינא דזוטר מיניה לא ניזיל א"ר שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה או כל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול וה"מ בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב: רב יימר הוה ידע ליה בסהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לכולהו א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה א"ל האי עשה והאי עשה ועשה דכבוד תורה עדיף:

סימן זעריכה

ת"ר מנין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן מניין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר תרחק:

סימן חעריכה

ומנין בתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק ומניין לתלמיד שרואה את רבו שטעה בדין שלא יאמר אמתין עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי שיקרא הדין על שמי ת"ל מדבר שקר תרחק:

סימן טעריכה

ומנין לתלמיד שא"ל רבו יודע אתה בי שאם נותנים לי מאה מנה איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ואין לי אלא עד אחד בא ועמוד עמו כאילו אתה רוצה להעיד ת"ל מדבר שקר תרחק:

סימן יעריכה

ומנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו מאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר ת"ל מדבר שקר תרחק ומניין לנושה בחבירו מנה וטענו במאתים שלא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ויגלגל עלי ממקום אחר ת"ל מדבר שקר תרחק:

סימן יאעריכה

ומנין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ממנו ויחלוקו ת"ל מדבר שקר תרחק:

סימן יבעריכה

ומנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלא בת מאה מנה שאומר לו לבוש כמותו או הלבש לו כמותך ת"ל מדבר שקר תרחק כי אתו לקמיה דרבא בר רב הונא אמר שלוף פזמקך וקום בדינא:

סימן יגעריכה

ומנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו ת"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני לה מלא תשא לא תשיא:

סימן ידעריכה

ואשר לא טוב עשה בעמיו רב אמר זה הבא בהרשאה ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין ואין נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מלך. רב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא. מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי:

סימן טועריכה

מתני' שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין: השביע עליהן חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורין אע"פ שכפרו חוץ לבית דין. כפרו חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמשה פעמים בבית דין אין חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון מה טעם לפי שאין יכולין לחזור ולהודות: דף לב עא

גמ' ומנלן דאכפירה בבית דין הוא דמחייב חוץ לבית דין לא מיחייב. אמר אביי דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייב זה ממון. אמר רב פפא לאביי אי הכי שבועה נמי בבית דין אין שלא בבית דין לא א"ל לא ס"ד דתניא לאחת לחייב על כל אחת ואחת ואי ס"ד בב"ד מי חייב על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהם חמשה פעמים בב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר רבי שמעון מה טעם לפי שאין יכולין לחזור ולהודות. אלא ש"מ שבועה חוץ לב"ד וכפירה בב"ד. אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם אמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפיו. ולא אמרינן כיון שרץ אחריהם כמאן דאמר להו דמי:

מתני' כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין. בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור. כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות:

גמ' כפר אחד והודה אחד הכופר חייב השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרו אמרת הראשון חייב. כפר אחד והודה אחד מיבעיא לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהם והודה בתוך כדי דבור של חבירו והא קמ"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי:

סימן טזעריכה

והכי קי"ל דתוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף ומקדש ומגרש והא דאמר ר"ש מה טעם לפי שאין יכולין לחזור ולהודות היינו לאחר כדי דבור. אבל תוך כדי דבור כדבור דמי ופי' דתוך כדי דיבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך רבי:

סימן יזעריכה

הכל מודים בעד מיתה דפטור. דאמר לה לדידה פרש"י דכגון דאמר לה לדידה חוץ לבית דין מת בעליך ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו. לפי שהיא יכולה לילך לב"ד לומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד כי היתה נאמנת לומר מת בעלי. ולא שתהא נאמנת מכאן ולהבא כיון שכפר שלא אמר לה כלום והוא אומר שאין יודע אם מת דודאי הוא נאמן יותר מן הבא בטענתו. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שקבל כך דכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן. והביא ראייה מההוא דאמרינן בכתובות (דף עב.) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזול ושיילוהו ואשתכח שיקרא. אלמא אע"ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא. וכן מסתבר. ואע"ג דאפסדה בשבועה. דאם לא נשבע נאמנת לומר מת בעלי והשתא לא מהימנא. מ"מ כיון () דבשעת שהשביעתו לא היתה צריכה לעדותו לא מיחייב:

סימן יחעריכה

יתיב רב יהודה וקמיבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואין אותו מבחוץ מהו א"ל רב המנונא והלה מה טוען. אי דאמר להד"מ הוחזק כפרן ובעי לשלומי. ואפילו אי הדר ואמר מתנה הואי או פרעון חוב שהיית חייב לי כיון שכפר והוחזק כפרן בעדים תו לא מהימן לומר טענה אחרת ואי אמר מתנה הואי כי אתו עדים מאי הוי גם הוא מודה שמנה לו מנה והעדים אינם יודעים אי הלואה הואי אי מתנה. אמר ליה המנונא את עול תא. וכן הלכתא: ההוא דא"ל מנה מניתי לך בצד עמוד זה אמר לו לא עברתי בצד עמוד זה מעולם אתו סהדי ואסהידו ביה דהשתין מים בצד אותו עמוד אמר ר"ל הוחזק כפרן א"ר נחמן כל מילתא דלא רמי עליה דאיניש לאו אדעתיה וכן הלכתא:

סימן יטעריכה

מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני כו' וכן כל הני פטורים דמתני' פטור אף מקרבן שבועת ביטוי כדאמרינן לעיל (דף כה:) דהוי שבועת העדות דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ואין לך בו אלא חדושו. ואף היכא דלא מיחייב משום שבועת העדות פטור משום שבועת ביטוי ומיהו מלקות מיחייב משום שנשבע לשקר. ואע"ג דלא שייך מלקות בשבועת העדות דלא שייך בהו התראה דשמא שכחו העדות. מכל מקום עונש איכא:

סימן כעריכה

מתני' משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ הרי אלו פטורין באלף דלית ביו"ד ה' בשדי בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ברב חסד בכל הכנוין הרי אלו חייבין:

סימן כאעריכה

המקלל בכולן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין. המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה:

סימן כבעריכה

יכהו ה' וכן יכהו אלהים זו היא אלה האמורה בתורה אל יכך יברכך ויטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין:

גמ' ת"ר יש שמות נמחקין ויש שמות שאין נמחקים אלהים אלהיך אלהיכם אלהי האלהים אהיה אשר אהיה אדני שדי צבאות הרי אלו אין נמחקין. אבל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק והאמיץ חנון ורחום ארך אפים ורב חסד! הרי אלו נמחקין:

סימן כגעריכה

ת"ר כתב אלף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מיי' הרי זה אין נמחקים. שי"ן דל"ת משדי צדי"ק בי"ת מצבאות ה"ז נמחק. ר' יוסי אומר צבאות כולו נמחק. לפי שלא נקרא הקב"ה צבאות אלא על שם צבאות ישראל. אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ורבינו חננאל ז"ל גרס אמר שמואל אין הלכה כרבי יוסי ומשום דרבי יוסי נימוקו עמו איצטריך למיפסק דלא כוותיה. ומתניתין נמי דקתני צבאות ס"ל הוי שם ואין נמחק דליכא לשנויי אצבאות כדשני אחנון ורחום דאיכא מידי דאיקרי צבאות כמו צבאות ישראל (מלכים א ב) וכן השבעתי אתכם בצבאות (שיר ב). ת"ר כל הנטפל לשם בין מלפניו בין מלאחריו ה"ז נמחק. לפניו כיצד. לה' למ"ד נמחק. בה' בי"ת נמחק. כה' כ"ף נמחק. וה' וי"ו נמחק. לאחריו כיצד. אלהינו נ"ו נמחק. אלהיכם כ"ם נמחק. אחרים אומרים דלאחריו אינו נמחק שכבר קדשם השם. א"ר הונא הלכה כאחרים. כל שלמה האמורים בשיר השירים קדש. לאו לענין שאין נמחק קאמר. אלא לידע פירושו דומיא דכל מלכיא האמורים בדניאל:

סימן כדעריכה

ובכל הכנויין הרי אלו וכו'. ת"ר אין אלה אלא שבועה שנאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר ויבא אותו באלה וכתוב בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. ומהכא נמי שמעינן דבעינן אחד מן הכנויין באלה ובשבועה דכתיב אשר השביעו באלהים וכתיב נמי לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אלמא שאין מוזהר אלא שלא ישבע בשם והא דלא אמר דבשמי הוי שם המיוחד דוקא כדאמר (סוטה דף לח.) גבי ברכת כהנים ושמו את שמי על בני ישראל (במדבר ו) שמי המיוחד. משום דסיפא דקרא מוכיח וחללת את שם אלהיך משמע שאף על הכינויין הוא מוזהר וכ"כ לא תשא את שם אלהיך () והרמב"ן ז"ל דקדק דשבועת ביטוי לא בעינן שם ולא כנוי מדקאמר בשמעתין דלא הוי שבועה. ואי אפשר לפרש שאמר לא אוכל היום (היום) באלהים. דא"כ ל"ל לאו היינו עיקר שבועה כדאמר פרק אין מעמידין (דף כח.) דא"ר יוחנן לאלהא ישראל לא מגלינא אע"פ שלא הזכיר שבועה ואמרי' נמי במס' נדרים (דף כב.) מרי אלהא לא אכילנא אלא ע"כ באומר לא אוכל קאמר שהוא כמוציא שבועה מפיו. אלמא דשבועת ביטוי לא בעי אפילו כנוי. ואפשר שידות הן כדאמרינן בפרק שני דנדרים (דף טז.) דהא שבועה שלא אוכל הוי שבועה אע"פ שלא הוציא שם מפיו והיינו ידות והראב"ד ז"ל כתב שאין שבועת ביטוי צריכה שם וכנוי לקרבן ולבל יחל. אבל לשעבר לענין מלקות צריך כנוי דכתיב לא תשבעו בשמי וכתיב לא תשא את שם אלהיך וגו':

סימן כהעריכה

תניא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה. פי' אם אמר החכם בלשון נדוי פלוני יהא ארור הוא מנודה כאילו א"ל הוי בשמתא. ואם אמר אדם לחבירו בלשון שבועה וקבלו עליו שבועה היא. ואם קלל חבירו ואמר ארור הוא לה' חייב המקלל. בו נדוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה'. ואמר עולא בארבעה מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז איכא דאמרי גברא רבה הוה ואיכא דאמרי כוכבא הוה דכתיב מן השמים נלחמו הכוכבים. בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וכתיב ארור האיש. בו שבועה דכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע שאול את העם:

סימן כועריכה

אמר ר' אסי בר חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו אמנת דברים. בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. בו קבלת דברים דכתיב ארור האיש אשר לא יקים. בו אמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיה אמן יקם ה' את דברך:

סימן כזעריכה

אמר ר"א לאו שבועה הן שבועה אמר הכא והוא דאמר לאו תרי זמני הן תרי זמני. דכתיב לא אוסיף עוד להכות כל חי ולא יהיה עוד המים למבול. וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי ומדלאו לאו שבועה הן הן נמי שבועה. והוא שמתכוון לשם שבועה כמו שהקב"ה אמר לשם שבועה. שני פסוקים הללו הביא רב אלפס וראיתי בגמרות תרי קראי אחריני דלא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול. ואין נראה לי לא כגירסת הספרים ולא כגי' רב אלפס אלא הני תרי קראי שאמר הקב"ה לנח כשבנה מזבח והקריב קרבן וערבה עליו מנחתו והבטיחו שלא ישחית עוד עולמו דכתיב וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי והנך תרי לאוין אמר הקב"ה לנח לשם שבועה כי לא רצה נח לעסוק בפריה ורביה עד שנשבע דכתיב וידבר אלהים אל נח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך וכתיב ויצא נח ובניו ואשתו כמו שכתוב בבואם אל התיבה ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו שנאסרו בתשמיש המטה כל ימי היותם בתיבה והתירם הקב"ה בצאתם ולא רצו לקבל ההיתר עד שנשבע להם אבל הנך תרי קראי לא יכרת ולא יהיה עוד המים למבול דכתיב בפרשת הקשת לא לשם שבועה נאמרו אלא לסיפור דברים. להבטיח שבראיית הקשת ישכך חמתו ולא ישחית עולמו. תדע לך דתלתא לאוי כתיבי התם. ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וא"כ ליבעי תלתא לאוי ואי מצרפ' להו ליבעי חמשה לאוי. אלא ודאי לא חשיב אלא הני תרי דכתיב ויאמר ה' אל לבו שאמר לשם שבועה ודומיא דהני שאמר זה אחר זה בלא הפסק אבל אם מבקשים האדם על הדבר ואמר לא אעשה ובקשהו שנית ואמר לא אעשה אין בזה בית מיחוש: המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה. עצמו דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד וכדר' אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. חבירו דכתיב לא תקלל חרש. ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות. חברייא אמרין אין לוקה. א"ר יוסי משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וחזינן ליה לגאון דאמר לוקה. דאמרינן (לעיל דף כא.) א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל מצות לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו. אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם:


הדרן עלך שבועת העדות