ויקיטקסט

חידושי הריטב"א על הש"ס/שבועות/פרק ד

< חידושי הריטב"א על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ל עמוד א עריכה


פרק רביעי

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים פירוש לפי שהאשה פסול לעדות כדמוכח בגמרא ומכאן דן דין ר"י ז"ל שהיא פסול' לדין כהא דתנן בפרק יוצא דופן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ולא לדון ואלו הית' האשה כשר' לדון הית' כשר' להעיד דההוא כללא דוקא הוא ואע"פ שמלכי בית דוד דנין ואין מעידין התם לאו משום דפסולים לעדות אלא מפני הכבוד וכן אמרו בירושלמי אשה לא דנה ולא מעידה ומש"ה על דבורה והיא שפטה את ישראל וכתיב נמי ויעלו אליה בני ישראל למשפט זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי דהא אמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה וה"ה לשאר משימות אלא שמתנהגים ע"פ עצתה או שקבלו עליהם לדין שהמקבל עליו לדין ולעדות קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות כדאיתא בפרק דיני ממונות והא דקתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד פי' בגמרא לאתויי מלך או פסולי דרבנן דאע"ג דכשרים להעיד מן התור' אין שבועת העדות נוהגת בהם דרחמנא לא חייב קרבן אלא במי שראוי להעיד באותה שעה כדכתיב אם לא יגיד ואלו אינם ראויים להעיד דומה למ"ש במקדש באיסורי הנאה דרבנן שאין חוששין לקידושיו משום דהא לא יהיב ליה שום פרוט' וכדפרישית בדוכתה בס"ד וא"ת ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לחוד ולמה פרט כולהו אידך וי"ל דאיידי דפריט נשים לאשמועינן אגב אורחין שפסולות להעיד פריט נמי קרובים ופסולים עי"ל דאנן לא הוה דייקינן למעוטי מלך או פסולים דרבנן אלא מיתורא דפריט והדר כייל הא לא"ה הוה אמרינן דכיון דמדאורייתא עדותן כשרה שבועת העדות נוהגת בהם. וחייבים על זדון השבוע' פירוש אפי' יודע שהוא נשבע לשקר ושלא כדין דגזירת הכתוב הוא לחייב בו קרבן אף על המזיד כדאיתא בגמרא. ועל שגגתה וכו' פירוש שהוא זכור שיודע לו עדות אלא שהי' שוגג כשגג' שהוא סבור שאין חייבין עליה כדאיתא בגמרא. ואינן חייבין על שגגתה פירוש רש"י ז"ל אם היו שוגגין לגמרי כסבורין שאינן יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו ע"כ ונראה מלשונו דמשנתינו אפי' בשנשבעו אין אנו יודעין לך עדות ולא דק בה מרן ז"ל דהא בגמרא אמרינן דפטורא דידהו מדרב כהנא ורב אסי ואם בפירוש אינם דומות כלל דהתם חד מינייהו בשקרא אשתבע אלא שנפטר משום דאונסי ליביה לאשתבועי בשקרא אבל הכא כיון שלא היו זכורין באותה שעה עדותן כי אישתבעו אין אנו יודעין לך עדות בקושטא אישתבעו לגמרי ובלאו דרב כהנא ורב אסי הן פטורין לכך פירשו משנתינו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל בשנשבעו שלא ידעו לו עדות מעולם ונזכרו דאישתכח דבשיקרא אישתבעו ואפ"ה פטירי משום דרב כהנא ור"א ומ"ש בתוס' איזו היא שגגת שבועת העדות שפטור אם לאו היה יודע לו עדות או שהי' יודע לו עדות ונעלם ממנו ה"פ שהי' יודע לו עדות קודם לכן ונעלם ממנו ונשבע שלא הי' לו עדות מעולם ואח"כ נזכר והא דפירש רש"י ז"ל נשבע מעצמו שאמר שבוע' שאין אני יודע לך עדות לרווחא דמלתא פי' כן דהא ק"ל לעיל בסוף פרקין דה"ה לעונה אמן אחר שבוע' והא דתנן מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בב"ד פירוש רש"י ז"ל מפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני א"ל אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבוע' מפיכם עכ"ל ז"ל ונרא' מדבריו דדוקא כשכפרו בפי' אין אנו יודעים לך עדות אבל משום שתיק' בעלמא לא הויא קבלת שבוע' שאין יודעין לך עדות ופטורים וכן פי' ז"ל בגמרא בהדיא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשותק חייב קרבן אם הוא בב"ד ודינו ככופר בעדות מכיון שאין מעיד לו כלום ופשיטא דכולי' פרקין דייק כדברי רש"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל ובגמרא נפרש יותר בס"ד:

מנה"מ פי' דאשה פסול' לעדות כתיב ועמדו שני האנשים בעדות הכתוב מדבר פי' רש"י ז"ל ולהכי כתב אנשים ללמדך שאין עדות נוהגת בנשים וא"ת והכתיב וכי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים ונשים בכלל וי"ל דשאני התם שכבר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתור' ועוד שאני הכא דשני קרא בלישני דה"ל למכתב העדים ואמאי נקט אנשים דאי למעוטי קטנים פשיטא דלאו בני דעה הם וכשוטים הם אלא ודאי למעוטי נשים גדולות:

וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו דינא לא מזלזלין בהו למיתי לבי דינא אלא משדרי' להו ע"י שלוחי ב"ד ודביתהו דרב הונא דאתאי לבי דינא לא רצתה שימנו לה שליח וכתב שכן הי' דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל ואין להם ראיה מכאן דתלמודא אשה לאו אורחא קאמר שהעולם נוהגים להם כבוד אבל מי יימר שאם לא רצה התובע לא נכוף אותה לבא ועוד נראה להרא"ם ורבו ז"ל שאין ממנין אנטלר לנתבע אלא הוא עצמו בא לב"ד אלא אם כי הוא חולה או אשה יקרה ששולחין להם שלוחי ב"ד אבל אנטלר לא וטעם דבריהם התובע הוא שיכול למנות מורשה משום דהא אמר ליה זיל דון וזכי וכו' והו"ל כתובע עצמו ובעל דבר הוא אבל בנתבע דליכא למימר הכי צריך הוא לבא לב"ד או שישמעו שלוחיהם טענותיהם לקיים מ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י ויש נותנין עוד טעם אחר שמא האנטלר יוסיף טענה מעצמו של שקר או ישנה מעצמו וגם הנתבע מעיז פניו שלא בפני בעל דינו לשנות מן האמת וכן דעת קצת הראשונים ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל מבעלי סברא זו לפי לשון פירושיו אבל רבים מן האחרונים ז"ל כתבו דכל דנתבע ממנה אנטלר ושלוחו כמותו ולפני י"י קרינא ביה ולשנות בשקר לא חיישינן שהאנטלר לא ישנה להיות חוטא ולא לו ובעל דבר נמי כבר הוא יודע דבשעת השבוע' יצטרך לבא לב"ד שאין אנטלר לשבוע' וכן נראה בירושלמי דגרסינן בפרק כ"ג על מה ששנינו כ"ג דן ודנין אותו ניחא דן דנין אותו אמאי וימנה אלטלר הגע עצמך שיש שבוע' עליו אנטלר לשב ע' ע"כ ופירוש וכי יש אנטלר לשבוע' דאלמא ממנין אנטלר חוץ מלשבוע' בלבד ויש דוחין דההוא דוקא בכ"ג שאין כבודו לבא לב"ד ולא אפשר לשלוח לו שלוחי ב"ד ואינו נכון חדא דפריך בהדיא ויעמיד אנטלר ועוד דלמא אין כבודו שילכו לו שלוחי ב"ד אלא ודאי דכל אדם רשאי לימנות אנטלר משא"כ באנשים דרובה באין לב"ד ואין רוצים למנות אנטלר וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכ' למעשה בכל יום וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל וליכא למינדא מינה והרמב"ם ז"ל לא דבר בזה כלום בחיבורו:

הדר אמר למישרא בתגרי' פירוש וה"ק ודינו יפה לשמים דלא לחנופי ליה ויפה לו למשרייה תגריה ברישא והקשו בתוס' דהכא משמע דמשום דשרי תגריה ברישא לא מסתתמן טענתיה דבעל דיניה וכן בדין דהא לדידי' נמי איכא הנאה בהא ואלו בפרק ב' דייני גזילות אמרינן ההוא גברא דאתי לדינא לקמיה דרב ענן ואייתי ליה כנתא דכוור' א"ל פסילנא ליך בדינא שדרי' לקמי' דרב נחמן א"ל לידייניה מר דאנא פסילנא ליה לדינא הות דינא דיתמי קמיה דרב נחמן אמר מדקאמר פסילנא ליה לדינה ש"מ קריביה הוא ואע"פ דהאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקוה לדינא ליתמי ואחתיה להאי אסתתמן טענתיה דחבריה ותירצו דהתם הוא לגבי קרובו של חכם אינו כבודו אלא מדרבנן בעלמא דהשתא לא ידיע לכל דאיכא עשה וסבר בעל דיניה דלחנופי ליה עביד אבל משום כבודו של חכם עצמו שהוא מן התור' הא ידע אידך דמצוה דידיה (עדיף) עביד ולאו לחנופי ונכון הוא עי"ל דשאני התם דההוא גברא לא הוה קריביה דרב ענן וידע הכי בעל דיניה ולהכי סבור דלחנופי ליה שרי תגריה ודעת רבינו ר"מ הלוי ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן ליה תגריה ברישא היינו אפי' פתחו בדינא אחרינא וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמיה וסלקיה ורבותי אומרים שזה אינו דמי עסיק בדינא דאחריני עסיק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפי' היא מצוה רבה ולא אמרו לישרי תגריה ברישא אלא שאע"פ שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחרים וק"ל כקטון כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה ועובדא דהתם נמי ה"פ דהוה דינא דיתמי למידן אבל לא פתח ביה וכן דעת רבותינו ז"ל א"נ לשודא דדייני ומכאן נלמוד דשודא דדייני הוא מה שירצה דיין לעשות וכבר ביארתי זה בב"מ ובכתובות בס"ד:


דף ל עמוד ב עריכה


אבל בעדים דברי הכל בעמידה פי' בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ' כ"ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר"י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש"ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב כך פי' בתוס' ומיהו הא דאמרינן בעדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ' מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס"ד דמפסיל גבי ת"ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי' היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה' וקורעים ואמרי' עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי' בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב"ן ורבותי ז"ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו (בעלי דינין להושיב אכל) [הכל להושיב בעלי דינין] ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל:

דביתהו דרב הונא וכו' עד והאמר מר וכו' אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע"ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש"י ז"ל כי שאלה היא ששואל הש"ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא"ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי"ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ' שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש"י ז"ל פי' דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ"ז י"ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע' גמ"ד דהא דאמרי' דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת"ח עצמו א"צ לזה אלא שעומד לפני שניהם (ואי אניסא זילא הוא קמיה) [ואי אינש זילא הוא אידך קאים] מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ"ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו' גירסת רש"י ז"ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי' שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי' בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי' בירושלמי:

האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות' דהא מתנית' דמצא שק או קופה פסיד' דאבידה איכא ואפ"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ' כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא (כ"ש) [כבוד תורתו] ודעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דה"ה לצורב' מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב"ד או מוקי' אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב"ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ"ו הרא"ה ז"ל ולפ"ז הא דנקט הכא דידע סהדות' לרבותא הוא דאע"ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ' פסידא להאי דליכ' ב"ד חשוב לא ליזיל:

אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו' ושמעי' מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות' לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור' אין חכמה וגו' לנגד ה' ודוקא במילת' דמקבלין סהדות' כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע"פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא"ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית' בעובד' דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל"א:

רב יימר הוה ידע לי' סהדות' אותבינהו לכוליה ופי' בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א' יושב וא' עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו' א"כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי"ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ' כ"ג יש לי בזה תירוץ אחר:

שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין:

אחתכנו פי' ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק"ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית' בפרק דיני ממונות בתרא:


דף לא עמוד א עריכה


ויחלקו ביניהם פי' [דאי] בשסלקו נפשייהו כראוי הא קי"ל דשותפין מעידין זה לזה ומיהו אפי' בשסלקו עצמן כראוי צריך להודיע כן משום חשד דמדבר שקר תרחק. כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה וכו' לרבותא נקטינהו דאפי' משום מפטר נפשיה משתי שבועות לית לן למעבד הכי: או הלבישהו כמותך פי' לאו כמותך ממש שזה דבר רחוק הוא אלא לאפוקי שלא יהא הוא לבוד איצטלית וחברו סמרטוט. זה הבא בהרשאה אומר היה מורי הרב ז"ל דבמקום דאיכא חשש קטטא בבע"ד זה עם זה דמצוה נמי עביד מפני דרכי שלום והיינו דתקון רבנן אורכתא למי שהתובע בעיר [אחרת] זה הלוקח שדה שיש עליו עסיקין פי' עוררין דוקא לוקח אבל אם נותן לו במתנה מותר לו לקבל למאן דדחיקא ליה שעתא ואינו בכלל שונא מתנות דלא מיחזי בהא כמאן דזבין דיני. למעוטי מלך נראין דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל האומרים דמסתמא קאמר בכל מלך ואפי' מלכי בית דוד ואע"ג דהא דתנן בפרק כ"ג מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו אוקימנא מאי דקתני לא דן ולא דנין אותו במלכי ישראל דוקא אבל לא למלכי בית דוד דהא כתיב בהו דינו לבקר משפט וכיון דכן דיינינן להו משום התקוששו וקושו היינו דוקא לגבי דן ודנין אותו ומטעמא דכתיבנא אבל לגבי מה שאינו מעיד משום כבודו בכל מלך דהא מדאוריי' הוא ודומיא דצורבא מרבנן דלא אזיל לקמיה דיינא דבציר מיניה לאסהודי והכי משמע בסוגיין דמלך שאינו מעיד מדאורייתא וכדאמרינן מלך (דאין) [אבל] משחק בקובייא מדאורייתא מיחזא חזי דאלמא מלך אפילו מדאורייתא לא חזי למיזל לאסהודי והא דלא אמרינן הכא למעוטי כ"ג שאינו מעיד כדאיתא התם משום דלא פסיק' מילתא דהא מעיד לבן מלך כדאיתא התם למעוטי משחק בקובייא פי' נקט חדא מינייהו וה"ה לכל שאר פסולי עדות דרבנן:


דף לא עמוד ב עריכה


אלא היינו טעמא דרבנן דמייתי לה מק"ו וכו' פי' וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשם שמפי אחרים בב"ד כך מפי עצמו בב"ד מנא להו וכו' דגמרי לה מעדות פי' דהא ליכא למימר בהא ח"ו דאדרבא נשבע מפי עצמו חמור יותר ומש"ה חייב שלא בב"ד אבל מושבע מאחרים בב"ד ודו"ק. בדון מינה ומינה פליגי פי' דר"מ סבר דון מינה ומינה מה התם בב"ד אף ה"נ בב"ד ורבנן סברי אוקי באתרא מה נשבע דכתיב בגופי' אפי' שלא בב"ד אף מושבע מאחרים דגמר מעדות אפי' שלא בב"ד. מההיא אין מהא וכו' וכיון דבההיא מודו כולהו דבדון מינה ומינה פליגי וק"ל כרבנן ילפינן מינה לעלמא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא. ה"ד שגגת שבועה דעם זדון העדות דחייב ה"ד דחייב קרבן דאלו בלא חיוב קרבן שפיר משכחת לה באומר מותר להאי דפרישית לעיל בפי' רש"י ז"ל דאומר מותר בשבועה מותר ופטור ולהכי נקט האי לישנא דחייב ודוק. באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליה קרבן פי' ואתייא אפי' לרבנן דפליגי עליה דמונבז וכדאמר רב נחמן גבי שבועת ביטוי בפ' דלעיל ועל ההיא דהתם סמך התלמוד שלא לפרשן כאן. לימא תנינא לדרב כהנא ור"א פי' רש"י ז"ל ומאי מספקא להו התם לרב כהנא ור"א מעיקרא. אבל בעלמא דכתב רחמנא ונעלם הו"א דמחייב קרבן פי' דהא אין לך גדול ונעלם מזה קמ"ל דאפ"ה פטור משום האדם בשבועה:

שבועת העדות כיצד אמר לשנים וכו' עד או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין איכא למידק דהא מדקתני באידך בבא השביע עליהם חוץ לב"ד מכלל דהאי רישא בב"ד וא"כ ק"ל כיון דא"ל בב"ד אין אנו יודעין לך עדות כי הדר א"ל משביע אני עליכם וענו אמן למה חייבין קרבן שהרי כיון שכפרו בב"ד פ"א שום אינם יכולים לחזור ולהודות וכל שאינם יכולים לחזור ולהודות שבועת דברים הוא ופטור מקרבן וכ"ת דמיירי שהשביעם תוך כדי דבור של כפירה והא בגמ' לא דייקינן תוך כדי דבור של כפירה כדבור אלא מסיפא וי"ל דלעולם תוך כדי דבור ובגמ' לא איצטריכי' למידק אלא תוך כדי דבור של חבירו דאלו הוא תוך כדי דבור שלו פשיטא שהוא כדבור [עוד] י"ל דהא רישא כפירה דאין אנו יודעים לך עדות חוץ לב"ד שבועה בב"ד ולאו כסיפא דקתני שהשביעם חוץ לב"ד ומיהו אכתי איכא למידק על מתני' כיון דשבועה בב"ד היא למ"ל וענו אמן דהא לכ"ע כל שבב"ד אפי' מושבע מפי אחרים חייב שהרי כופרים עתה בב"ד ובשלמא לרש"י ז"ל שהוא סובר דכל מושבע מפי אחרים ושתק לאו כפירה היא י"ל דהיינו דקתני וענו אמן ולא להיות נשבעין מפי עצמם אלא כעין אמנת דברים ודלא ליהוי כשתיקה שהיא כהודאה אבל לפי' הרמב"ן ז"ל דס"ל דשתיקה דבתר מושבע מאחרים כפירה היא למ"ל למימר וענו אמן לאו דוקא אלא כלפי דנקטה לרישא בנשבע מפי עצמו כדקתני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות נקט הכא וענו אמן לסיים תרי גווני דנשבע מפי עצמו ולשון רש"י ז"ל נוח יותר דהא בכולהו בבי נקיט כפירה לחיובא ולא אישתמיט בחדא מינייהו למיתני חיובא בשתיקה וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין הא ודאי מתני' לפום פשטא בין ר"מ ובין רבנן היא ומיהו לא משמע דהוייא האי בבא לתרווייהו בחדא גוונא דאלו לרבנן אתייא אף כשענו אמן אבל לא לר"מ שאם ענו אמן נשבעים מעצמם שהוא חייב חוץ לב"ד אע"פ שחזר והודו בב"ד חייב אבל רבינו הרמב"ן ז"ל וכן בתוס' פי' דאף לר"מ אתייא נמי אף כשענו אמן דלא מחייב ר"מ בנשבע מפי עצמו חוץ לב"ד אלא כשעמד בכפירתו ולא בא לב"ד אבל בא לב"ד והודה פטור ולא אמרינן בהא דון מפקדון דשאני פקדון דכפירתו בכ"מ שוה וחוץ לב"ד כב"ד הוא וכל שכפר חוץ לב"ד כפירת ממון הוא אע"פ שאם חזר והודה לו חייב לו ממון משום דאי בעי ליה השתא לאיחיוביה ליה מחייב ואפי' חזר והוד' לו שלא בב"ד נמי חיי' אבל לענין קרבן שהוא בב"ד כפירה גמורה הוא אבל לגבי עדות דכפירה שלא בב"ד אינה כלום שהרי אינה מקום הודאת עדות כל שחזרו והעידו בב"ד שהרי היא מקום הודאת כפירתם שעשו חוץ לב"ד לא חשיבא כלום וכמאן דליתיה דמייא הילכך כשחזרו והודו פטורין אבל אם כפרו הרי קיימו שבועתם שחוץ לב"ד וכיון שנשבע שם חייבים וא"ת וכי חוזרים ומעידים בב"ד מאי הוי דהא לא מהנייא סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעין לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהם משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע וי"ל דלאו ברשעי עסקינן שיאמרו עתה בב"ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו דבהא ודאי נאמנין ועי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבורא ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי ענייני הוא ובתריגופי פלגינן דבורא וכההיא דעד שהעיד באשה שהרג את בעלה דפלגינן דבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשים עצמו רשע וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב"ד עדותו ונשבע על כך אם חזר והודה בב"ד מקבלים עדותו ואם כפר בב"ד אע"פ שחזר והודה ונשבע חוץ לב"ד אינו נאמן דכיון שהגיד בב"ד אינו חוזר ומגיד:

אמר שמואל ראוהו מטייל לאו דוקא דא"כ היכי אמרינן בסמוך דס"ד דלהוי הא כמאן דאמר להו אלא כלפי מ"ש חוץ לב"ד שיודעין לו עדות הוא דרך שינוייא קרי ליה מטייל וכולה פשוטה היא:


דף לב עמוד א עריכה


אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון פי' רש"י ז"ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב"ד ויותר נ"ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב"ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי' כל הספרים שלא הוגהו א"ה שבועה גופה בב"ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ' שבועה גופה בב"ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי' הישנה וה"פ דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב"ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב"ד אבל שבועה איתא אפי' חוץ לב"ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב"ד ומקצתו חוץ לב"ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב"ד מדכתיב אחת לחייב על כל א' וא' ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל:

ואי ס"ד בב"ד מי מחייב והתנן וכו' לאו ממתני' דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית:

השביע עליהם ה"פ בב"ד וכפרו אין חייבין אלא א' וכו' מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א' וא' אלא אפי' שתקו בין כל א' וא' וכפרו כפירה איק חייבין אלא א' דכיון דשתקו בתחל' לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע' בב"ד וכי כתיב לא' ליחייב על כל א' וא' בשהשביעם ה"פ או יותר ושתקו בין כל שבוע' ושבוע' ומעת' נלמוד מכאן לפ"ז כדברי הרמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי' שתקו אינן חייבין אלא א' לאו משום דשתיק' כפיר' אלא דאתייא עלה ממ"נ דאי כפיר' היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כל א' וא' בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי"ל דהא ליתא דסתם שבוע' היינו שבוע' שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא"כ בשעת גמר השבוע' לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ"ל. והא דתנן כפרו שניהם כא' חייבים פרכינן עלה בגמ' והא א"א לצמצם פי' רש"י ז"ל דהא דר"י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א"א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני' דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב"ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת' ונראה דסוגיין קשיא על הרמב"ן ז"ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע' בב"ד ככפיר' דא"כ למאי דס"ד דמתני' כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק"ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר"י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני' מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א"א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א"ש ובשלמא לתירוצא דר"י דבסמוך לא ק"ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש"ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי' בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא' והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש"ס ופירוקא דר"ח ק"ל וכ"ת דש"ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק' א"כ תיקשי לן על מרן ז"ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר' היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ"ל יותר כדברי רש"י ז"ל:

ר"י אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור פירוש ר"י אתא לאשמועינן דלאו כא' ממש בדבור אלא כא' בענין שכפרו בקירוב (כר') [כא'] שדינו כדין כפרו בדבור א' וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:  

א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי פי' דקס"ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר"י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א' עד סוף כפירתו של ב' אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע' שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב"ן ז"ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ"ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א' לב' דהא ודאי משום דא"א לצמצם דק"ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי' כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג"כ פירש לו דאה"נ דכל א' וא' תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א' ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא' וכפירוש רש"י ז"ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב' תוך כדי דבור דכפירת הא' כדבור דא' חשיב דב' עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א' חשביה קרא וכדכתיב ע"פ ב' עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא' היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא"כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב' ותדע שאל"כ למה הב' חייב לימא כיון שכבר כפר הא' אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמר' שאומר כל א' מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש' מאי כל א' מהם דקאמר שהרי הב' הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא' חשוב כופר תיך כדי דבור של ב' לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ"ל:

מתני' דלא כהאי תנא פירוש רש"י ז"ל דלא כר"א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמר' דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה"ל למימר דלאו כר"א בר"ש וי"ל מתני' דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני' לאו לד"ם סתמא אלא כת"ק דר"א בר"ש. לימא בהא קמפלגי דת"ק סבר עד א' בשבועה אתי ור"א בר"ש סבר דלממונא אתי פי וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א' מחייב שבועה דלא כר"א בר"ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו' ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א' דאפליגו אינו אלא משום דעד א' גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' פי' דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע"ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי' ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב"ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו' גירס' דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי' בעד א' דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי' דכל שיש בה אפי' בעד א' דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע"ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א' כדכתיב לא יקום עד א' באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי' עד א' אין בה שאלו היה בה עד א' דטומאה לא היתה שותה והכי מפ' בדוכת' בריש מס' סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א' של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב' עדים וכדאיתא בפ"ק דכתובות וכדאית' נמי בפ' כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס"ד:


דף לב עמוד ב עריכה


הכל מודים בעד א' דר' אבא וכו' פירשתיה במקומה בארוכה בפ' חזקת עיין שם ומהכא שמעינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חבירו נוטל ממנו בלא שבועה דאי לא הכא אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דקא משתבעת כדאמרינן בסמוך גבי חשוד אלא ודאי כדאמרן. שאין על חבירו שום שבועה ומיהו חרם סתם יש כמו שנוהגין הגאונים ז"ל ובכל הישיבות כי מי יוכל למנוע מזה שלא יאמר ארור סתם וכן קבלנו שאפי' בשטר חוב שיש בו נאמנות בפי' מחרים סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על מי שגובה ממנו שלא כדין. יש כאן בקצת הנוסחאות כיון דאמר מחטפי חטפה הו"ל כגזלן כלומר דאע"ג דלא הוי גזלן ממש שאפי' הוא עצמו אינו אומר שגזל דהא אמר דדידיה חטף מ"מ הוי דונו כגזלן שלא ליפטר בשבועה ואין גי' זו נכונ' וליתא בנוסחי דיוקני דהא לאו דיניה כגזלן דאילו גזלן דעלמא שכנגדו נשבע ונוטל והכא חבירו נוטל בלא שבועה כלל וכדכתיבנא וטעם הדבר משום דגזלן יכול הוא להשבע אלא שאין אנו רוצים לקבל שבועתו מפני שהוא חשוד אלינו וזה אינו יכול להשבע כלל והדבר ידוע שאין דין זה אלא במחוייב שבוע' של תורה בשבועת עד א' או דמודה במקצת או בשבועת השומרים ולא במחויב שבועה דרבנן וכן אין זה אלא במקום ששנים מחייבין ממון שאז עד א' מחייבו שבועה ולאפוקי מי שמביא עד א' על חבירו שהלוהו והוא טוען לויתי ופרעתי שהוא פטור בשבועת היסת דרבנן שאפי' שהיו ב' עדים ג"כ נפטר בשבועת היסת וזה פשוט אלא שיש משתבשים בזה בהרבה דינים. אלא ששניהם חשודים פי' והא דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבוע' לא דק ורישא דמתני' דלקמן פ' שבועת הדיינים הוא דנקט. דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה פירוש ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה ולפיכך חייב העד הזה שכפר בעדותו קרבן דכפירת ממון ומדלא אוקמה כמ"ד יחלוקו דאיכא נמי כפירת ממון בפלגא מיהת יש למדין דהלכתא כמ"ד חזרה שבועה למחויב לה אבל בתוס' דחו ראיה זו משום דכי אמר הכל מודים שחייב בה לרבותא שמודה בזה ת"ק דר"א בר"ש וההוא תנא היינו סתם מתני' וסתם מתני' ר"מ דס"ל לקמן בדוכתה חזרה שבועה למחויב לה:

הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה פי' שמת בעלה ולא אמר להו לב"ד פירוש כי כשהביאו לב"ד כפר ותנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא פי' רש"י ז"ל והעד פטור לפי שיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא ונראה מלשונו ז"ל דבב"ד א' [אין] מתירין אות' לינשא כיון שהכחיש' העד שתלתה בו וכן כתב הרמב"ן ז"ל שקבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן והביא ראי' מההיא דאמרינן במס' כתוכות גבי מאכילתו שאינו מעושר דאוקימנא בשאמרה פלוני תקן לי את הכרי ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא ולא מצית למימר אישתכח שקרא ע"פ עדי' דהא קאמר ואזיל ושייליה פי' לדבריו ז"ל דאע"ג דאמרינן עלה בירושלמי וכולהון בעדים היינו דאיכא עדים שכך א"ל ושכפר אותו פלוני שתלתה בו אבל אותו פלוני עצמו אינו צריך עדים וכמו שפי' שם רבינו ז"ל ומיהו ק"ל על פי' רש"י ז"ל כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לב"ד אחר ותאמר מת בעלי שתנשא דא"כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל שאפי' היא נאמנת שכך א"ל חוץ לב"ד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב"ד שהוא מקום עדות שכן הדין בכל עדות דעלמא וכדכתיבנא לעיל וי"ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא ע"פ ע"א שאמרה לו כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעת' הרי האשה כב"ד בענין זה ואילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי אין כפירה בב"ד כלום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא"א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך שם בהיתר שיתירוהו כנ"ל לפרש לפי דברי רש"י ז"ל ומיהו עדיין ק"ל על פי' למה נפטר העד בכך דהא לאו טענה היא לומר שתלך לב"ד אחר דהא מירתתא דאזל סהדא ומכחישה התם או שידע אותו ב"ד בהכחשתו או סבורה היא שלא תהא נאמנת שם דנשי לאו דינא גמירי לכך הנכון כמו שפי' אחרים דטעם פטורו של עד בדא"ל לדידה ולא אמר לב"ד משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל אלא שתמהני על מ"ש ז"ל כי בב"ד זה אינה נאמנת במקום הכחשת העד ומכאן נלמוד שהאשה שא"ל ע"א שמת כעלה יכולה היא ללכת לב"ד ולומר מת בעלי סתם ותנשא וה"ה אם פירשה ואמרה שא"ל ע"א שמת בעלה אלא שהדבר מסופק כשאמרה כן והעד מצוי אם חייבין ב"ד לשאול את פי העד דבשמעתין לא פטרו עד אף לפי זה אלא לפי שהית' יכולה לומר סתם מת בעלי ומיהו כי ליתיה לעד פשיט' דמהימנ' אע"פ שפירשה מגו דאי בעייא אמרה סתם מת בעלי אלא דכי איתי מספקי' אם יש לב"ד לבדוק הדבר כיון דאיפשר והיה נראה לומר דחייבין וכן נראה מלשון רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב שאילו רצתה אמרה סתם מת בעלי:

ש"מ משביע עדי קרקע חייב פי' דכתוב' דמפסדא בכפירתו של עד אינה גובה מן המטלטלים אלא מן הקרקע ואפי' בחייה משא"כ בחוב דעלמא דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח דמיניה אפי' מגלימ' דעל כתפיה אם גירשה מחייב וכדברירנא בכתובות בס"ד ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו ואי משום שארה כסותה הא באלמנה מיהת מדרבנן היא לד"ה משום תנאי כתובה ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט. דלמא דאתפסי מטלטלי פי' רש"י ז"ל שתפסה בהם מחיים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהנייא כדאיתא בפ' הכותב ונראין דברים דאתפסא לאו דוקא אלא ה"ה שתפסה מעצמה דהכי מוכח סוגיין בפ' הכותב כדאיתא התם והוא שתפס מחיים ואמרינן נמי ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא ואמרינן אית לך סהדי דתפסת מחיים והא דנקטינן הכא דאתפסה אורחא דתלמודא הוא לארווחי בתי' לאפוקי מדעתיה דמ"ד שמעת מינה וכדכתיבנ' בכמ' דוכתי ותד' דהא מצית למידחי הכא דמיירי בדייחד לה מטלטלי או בדשעבד לה מטלטלי לכתובתא א"נ באשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא וגמלי דערביי' ודכוותה דאשה גובה פורנא מהם כדאיתא בפ' (האשה שנפלו לה נכסים) [מציאת האשה דף ס"ז ע"א] אלא דלרווחא דמלתא נקט דאתפסא לאו ממש אלא משום דתפיסה מחיים לא מהנייא אלא היכא דידע בעלה בתפיסתן וכדכתיבנא התם בפ' הכותב כנ"ל וכן נ"ל מפי' רש"י ז"ל כאן וכן דעת כל המפרשים ז"ל אלא דחזינא ליה לר"מ הלוי ז"ל שפי' כאן דדוקא נקט הכא דאתפסה בעלה מחיים ולא שתפסה מעצמה:

השתא בזה אחר זה וכו' אמרת א' חייב וב' פטור כפר א' והודה א' מבעיא פי' קושיין מדקתני כפר א' והודה א' שהכופר חייב דהא פשיטא דחייב דכיון שכפרו שניהם א' חייב ואע"ג דהוה משמע שיוכל הא' לומר לא אפסדתיך מידי דסוף סוף כבר כפר חבירי ולא היית זוכה ממון בעדותו כ"ש כשהוד' א' ופרקי' הב"ע כגון שכפרו שניהם והודה א' מהם תכ"ד והא קמ"ל תכ"ד כדבור דמי זו היא גי' רש"י ז"ל וכל הספרים שלנו ופירש"י ז"ל דמתני' לאו חיובא דכופר אתא לאשמעי' אלא פטור' דמוד' דאע"ג שכבר התחיל הב' חבירו להעיד יכול הא' לחזור ולהודות תכ"ד שלו ולעיל בדר"י אשמועי' בתכ"ד בכפירה וכפירה והכא אשמועינן לה בכפירה והודאה וכדמפרש ואזיל ואיכא למידק דהאי לפום חד פי' דפרישנא לעיל בדר"י אהתם נמי שמעינן אפילו בכפירה והודאה דהא פרישנא דכי כפרו שניהם וכפר כל א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו אינו אלא לפי שהא' היה יכול לחזור ולהודות תכ"ד שלו וא"ת לההוא פי' מאי קמ"ל הך סיפא וכבר כתבנו לעיל שהוא הפי' המכוון מדקאמר כל א' מהם תכ"ד של חבירו לכך הנכון דה"פ שכפרו שניהם בזה אחר זה תכ"ד כלומר דהב' התחיל לכפור תכ"ד לתשלום כפירתו של א' כההיא דר"י דלעיל ואחר שהשלים הב' כפירתו של א' חזר הא' והודה תכ"ד של שני והשתא קמ"ל טובא דאפילו בכהא יכול א' לחזור ולהודות כאלו הודה תכ"ד של עצמו דכיון דכפירתו של א' תכ"ד של שני כולה כחדא כפירה חשיבה וכן נראה מגירסת רבינו אלפאסי ז"ל שהוא גורס וקדם א' מהם והודה תכ"ד של חבירו:

בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה א' אלא א' אמאי דהא קיימא שניה לקמן בריש פרק שבועת הפקדון מוכח בהדיא דקושיין אליבא דרבה דס"ל שהכופר בפקדון שיש עליו עדים שפטור דהתם פרכי' ליה מהא מתני' כי הכא ומתרצין כדמתרצינן הכא אבל לר"י דאמר התם הכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' דהכא בפשוטה ולא צרכינן לתי' דמתרץ ש"ס הכא והלכתא נמי כדבעינן למימר התם בס"ד והא דמקשינן ומתרצינן הכא סתם אורחא דתלמודא למיעבד הכי כדכתיבנא בכמה דוכתי:


דף לג עמוד א עריכה


אמר רבינא הב"ע כגון שהיתה שנייה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן וכו' דוקא נקט בשעת כפירת ראשונה לומר דבשעת ראיית העדות רחוקים וכשרים היו דאי בשעת ראייה היו קרובין כי מתו נשותיהן ונתרחקו מאי הוי דהא הוי תחלתן בפסלות וסופן בכשרות ואע"ג דאמצעתן בפסלות לית לן בה כדקי"ל פקח ונשטתה וחזר ונתפקח כשר. והא דאמרינן שהיו קרובים בנשותיהם פי' רש"י ז"ל שהיו העדים קרובים זה לזה מחמת נשותיהן שהיו בעלי אחיות ולפי זה כשמתה א' מהם היו שניהם כשרים וכשתהא א' מהם גוססת הוה סגי לן לעיל אלא דנקט שהיו שתיהם גוססות לרבותא דהוה ס"ד דכיון דרוב גוססין למיתה הדבר היה קרוב שתמות אחת מהם לכל הפחות ויהיו כשרים ותוכל כת א' לומר הא קיימא ב' ואפ"ה אשמעינן תנא דכיון דהשתא מיהת שתיהן בחיים לא מצי אמרי הא קיימי שנייה דהשתא מיהת שנייה פסולה היא דגוססת הרי הוא כחי לכל דבריו ור"ח ז"ל פי' שהיתה כת שנייה קרובין בנשותיהן לא' מבעלי דבר ולהכי נקט שתיהן גוססות דעד דמיתן תרווייהו לא מתכשרא ולשון הגמ' נוח יותר לפי' רש"י ז"ל דקאמר דלישנא דקאמר שהיו קרובין בנשותיהן שהיו הם עצמם קרובים זה לזה משמע טפי ולפר"ח ז"ל אם א' מהם גוססת עדיין הי"ל שיהא הב' מכת ראשונה חייב והא' פטור דהא איכא תרי סהדי בעידן כפירתו וכיון דבשעת כפירתו פטור אין לחייבו לפי שלא חזר והודה כשכפר חבירו וכ"כ הרמב"ן ז"ל:

משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעדוני שיש לי ביד פ' פקדון ותשומת יד אינן חייבין אלא א' פי' שאע"פ שהיו תביעות חלוקות הרבה אין כאן אלא שבועה א' לכולם אבל בסיפא דאמרי שבועה שאין אנו יודעים לך עדות פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה חייבין על כל א' וא' דשבועה אכל חדא מינייהו קיימא וי"א דסיפא אע"ג דמשביע לא פריט דתובע פרטי טובא אלא דאמר משביע אני עליכם שאין אתם יודעים לי עדות חייבין על כל א' וא' דלמה להו למיפרט אלא ודאי לחייב שבועה על כל א' וא' אבל יש מפרשים דדוקא משום דפרטינהו תובע נמי דהשתא לא צריכים למיהדר ולמיפרט [אבל] היכא דלא פרטינהו תובע ופרטינהו עדים אינן חייבין אלא א' דדילמא להכי פרטינהו עדים משום דדילמא ידעי ליה עדות בפרטי אחריני וכן נראה עיקר ודכולי עלמא רישא לא צריכא למיתני אלא דתנייה משום סיפא ואידך דקתני בחטין וכוסמין ושעורים וכו' מרישא שמעינן להבין לרישא בין לסיפא אלא דניחא ליה למיתני כולהו אנפי דאפשר דהוו תביעו' חליק' במין א' או במינים הרבה כמין תביעה א' שכולן מלוה או פקדון או גזל או אבידה וכדפי' רש"י ז"ל והא דקתני שאנס איש פלוני ופתה את בתו פי' רש"י בשם רבותיו ז"ל דבתו דנפשיה קאמר והוא תובע לאבי הבת קנס בתו ופטור משום דקים ליה בדרבה מיניה ודומיא דהדליק גדישו בשבת והקשה עליהם רש"י ז"ל דלמ"ל מהאי טעמא תיפוק לי דאפי' בא עליה אחר קנסא לאביה וזה תימה שהרי שנינו בפ' אלו נערות ואלו שאין להם קנס הבא על בתו ועל בת בתו וכו' אלא שיש בהם מיתת ב"ד אבל זו כבר שאלו עליה בירושלמי אילו אחר בא עליה קנסה לאו דאביה היא ופריקו תיפתר ביתומה בחיי האב ואליבא דר"י דאמר יש לה קנס וקנסא לעצמה וא"ת ניחא באנוסה אבל במפותה מאי קנסה שלה מאי קנס איכא הרי מחלה לו וי"ל בקטנה דפיתוי קטנה אונס הוא ובמקומה כבר כתיבנא בס"ד ורש"י ז"ל פי' דאנס פלוני ופתה בתו של פלוני אחר קאמר ופטור משום דליכא תובע דאע"ג דעבד ליה הרשאה אינו כלום דלא כתבי' אדרכתא אמאי דלא אתא ליה מעולם ונראה מדבריו ז"ל דדוקא אהני לא כתבי הרשאה ואפילו על בושת ופגם דהוי ממונא משום דלא אתא לידיה מעולם שאין אדם זוכה בהם אלא לאחר העמדה בדין אבל במלוה ע"פ ודכוותה דאתו לידיה כבר אע"ג דהשתא בשעת הרשאה לא יכול לאקדושינהו אלא לאקנויינהו כתבי' עליה הרשאה כדעת הגאונים וכ"ש לפי' רבותיו ז"ל דאפי' בקנס ובושת ופגם כתבינן הרשאה וא"ת וללישנא קמא דנהרדעי דס"ל דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי למ"ל למיתני אנס ופתה דהא אפי' יש לפלוני מלוה אצל פלוני נמי פטורין י"ל דלדידהו מוקמינן מתני' בשהיתה שם הבת ומנייה אנטלר דהא ודאי מפי תובע הוא ופטורין משום דקים ליה בדרבה מיניה כפי' רבותיו ז"ל והכי ודאי משמע מדקתני בהדיה הדליק את הגדיש בשבת:

משביע עדי קנס מהו אליבא דר"א בר"ש לא תיבעי לך דאמר יבואו עדים ויעידו פי' בב"ק גבי מודה בקנס שיש עליו עדים שהוא חייב כי תיבעי לך אליבא דמ"ד התם פטור (וה"ק) וה"נ דמצי לומר דלא מבעי' ליה אליבא דר"י הגלילי דאמרי' לקמן בהדי' משביע עדי קנס פטור ומשום דבעי למנקטיה באידך דבסמוך משום האי דקתני לעיל בדבר הגורם לממון:

בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא פי' דהלכתא גמירי לה דהוי חצי נזק אבל בלאו גמ' ידעינן דממונא הוא ולא קנסא דהא אורחא הוא ותולדה דרגל ולא איצטרכא גמ' אלא לפוטרה בחצי נזק אע"ג דכל תולדות דרגל נזק שלם וזה ברור וכן פי' רש"י ז"ל:

משום בושת ופגם דממונא הוא האי לישנא מוכח דאיהו סתמא תבעיה שאנס או פתה אלא דמשמע לן שיש בכלל תביעה סתם אף בושת ופגם ואפילו למ"ד התם גבי שבועת הפקדון דכי תבע סתם קנסא בלחוד תבע וכדאיתא בפרק אלו נערות י"ל דהתם הוא גבי תביעת אונס ומפתה גופייהו אבל לגבי עדים לא בעינן לאטרחינהו תרי זימני וכי תבע סתם שיבואו ויעידו בין אקנסא ובין אבושת ופגם משביע להו כנ"ל:


דף לג עמוד ב עריכה


הא מני ראב"רש היא גירסת הספרים אי ראב"רש הודה מפי עצמו אמאי פטור הא קתני יבואו עדים ויעידו ויש נוסחאות דגרסי בה טפי אתאן לרבנן ויש לפרשה באתמיהא וכי נימא דסיפא אתאן לרבנן וכולהו כראבר"ש והכל דרך א'. טעמא דאיש פלוני כהן איש פלוני לוי פירוש דליכא תביעת ממון הא מנה לפ' ביד פלוני חייבין פירוש דאי לא ליתני מנה וכ"ש איש פלוני כהן דאיכא תרתי לגריעותא שאין בה תביעת ממון וכי הוא תובע בשביל אמרים והא אמרת עד שישמעו מפי התובע פירוש בבבא דסיפא:

אמר שמואל בבא בהרשאה וק"ל לגבי איש פלוני כהן מאי הרשאה שייך דהא בעי סב לנפשך והנפק לגרמך דכל מה דלא כתיב בה הכי לאו אורכתא היא כדאיתא בפרק מרובה וי"ל דשמואל אדיוקא דמתני' קאי לומר דבמנה לפלוני ביד פלוני שפיר משכחת חייבין בבא בהרשאה. עי"ל דאפי' מתני' מוקים שמואל בבא בהרשאה לתבוע מנה לאיש פלוני כהן והוא טוען לו בב"ד שאינו כהן ושאין החוב עליו ועמד והשביע עדיו שיודעין שהוא כהן ופטורין דעל דבר של ממון השביעם כנ"ל והקשה הראב"ד ז"ל וכי בא בהרשאה למה חייבין אפילו במנה לפלוני אצל פלוני דהא קי"ל בפרק מרובה דהלכתא שליחא שוייה ותנן בסיפא שלח ביד שלוחו פטורין עד שישמעו מפי התובע ותירץ דהכא במ"ע בשעשאו שותף למחצה לשליש ולרביע דהשתא לכ"ע שותפא שוייא ומיגו דמישתעי דינא אחולקיה משתעי אכולה וכדאיתא התם בפרק מרובה בהדיא א"נ דכי תנן שלח ביד שלוחו פטורין בשעשאו שליח לשבועה בלחוד אבל עשאו שליח לתביעת ממון מפי תובע קרינא ביה ואין תירוצין אלו מחוורין דאלו לתירוץ קמא קשיא דא"כ הו"ל לשמואל לפרושי בהדיא שותף דלשון בא בהרשאה סתם הרשאה משמע ולאידך תירוץ קשייא חדא דמתני' דשלח ביד שלוחו אפילו שליח לממון משמע ועוד דלמ"ל לשמואל לומר בבא בהרשאה ודתיקשי ליה ההיא דנהרדעי לוקמה בשעשאו שליח לממון ותו ל"ק דנהרדעי וליכא למימר דלרווחא דמילתא ארווח בתי' דנגד המקשה דשאני הכא דלא פשיטא לן דבשליחא דממון סגי וצריך היה לפרש ועוד מאי ק"ל הכא מההיא דנהרדעי דשאני הכא דסגי לן אפילו בשליח ממון גרידא ולא גריעא אורכתא משליח גרידא והנכון בתי' קושיא דיליה ז"ל דלא אמרינן בפ' מרובה דשליח שוייא אלא לענין מאי דתפס דסבר אמימר דלא מפקינן מיניה מכיון דכתב ליה זיל דון וזכי וסב לנפשך ואתא רב אשי ואמר דלגבי הא שליחא שוייה מכיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר ולא א"ל סב לנפשך וכו' למיתפסיה לגמרי אלא דלהוי ליה בשותף לאפוקי בתורת מלוה לפום מאי דפריקנא התם לדעת רמ"ה ז"ל עד ל' יום אבל לענין לאפוקי מנתבע לאו שליחא גרידא אלא תובע גמר וזה גמר וכדברירנא התם בס"ד:

והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי פי' לא מהנייא אורכתא אמטלטלי ואפי' דיעבד והיינו דמקשינן מינה הכא ופרקינן ה"מ היכא דכפריה משום דמחזי כשקרא כדאיתא התם אבל הכא דלא כפריה כתבינן ומתני' בדלא כפריה וכתב רבינו אלפאסי ז"ל בתשובת שאלה דה"ה דאי בתר דכתיבא אורכתא כפריה בב"ד דבטילא אורכתא למפרע והקשו עליו דא"כ לא יהיו עדים חייבין קרבן על כפירתן ממ"נ דאי תבע ליה מודה ליה ותבע הא לא אפסיד בכפירת עדים כלום והו"ל כפירת דברים ופטורים ואי כפר ליה בטילא אורכתא למפרע ובעינן מפי תובע וליכא ותירץ הרמב"ן ז"ל לדבריו ז"ל שלא אמר רבינו אלפאסי ז"ל אלא בתביעה שאין עליה עדים אבל יש עליה עדים לא מיבטילא משום כפירה דלבתר כתיבה דלפי' עדים חייבין בשכפר הנתבע לבסוף דהשתא לפי שכפרו עדותם הו"ל תביעה בלא עדים ובטילא אורכתא ונפטר התובע ג"כ ואי לא העידו לו לא מבטלא אורכתא והיה הנתבע חייב לשלם עי"ל דמשכחת לה לעדים שהם חייבים כגון שלא כפר נתבע אלא שטען באמת אני חייב אבל יש לי כנגדם אצל תובע ומשום דליכא עדים נאמן במיגו ואלו העידו לו לא הי"ל מיגו והיה חייב ויש בעדים כפירת ממון כנ"ל ומיהו בעיקר הדין אין דבריו של רבינו אלפאסי ז"ל מחוורים משום דלישנא דגמרא לא משמע הכי דכל היכא דלא כפריה כתבינן ומהנייא כתיבה לגמרי ואע"פ שכפר בסוף ותדע דהא טעמא דלא כתבינן היינו משום דמחזי כשיקרא כדאיתא התם והא ליכא למימר אלא בדכפריה קודם כתיבה דהשתא מיחזיא כתיבא דאורכתא כשקרא וזה דעת רבותינו ז"ל וגם דעת הרמב"ן ז"ל ואע"ג דמשכן נפשיה לפרושא לדמר הרב אלפאסי ז"ל כדרכו וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו ואיכא למידק אשמעתין ללישנא קמא דנהרדעי דפרק מרובה מתני' היכי מיתרצא דהא אמרינן דלא כתבינן אורכתא אמטלטלי כלל ואפי' היכא דלא כפריה לימא תהוי מתני' תיובתא דההוא לישנא וא"כ הוא הו"ל למיגמר לאותוביה ולאסוקי בתיובתא תירצו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל דעד כאן לא אמרי נהרדעי בלישנא קמא דלא כתבינן אלא במטלטלין דמלוה ודכוותה דל"מ תובע לאקדושיה דהא ליתא ברשותיה וכן בכל דכוותה אבל בפקדון דלא כפריה מודו דכתבינן עליה אורכתא דהא מצי לאקדושיה כדאמרינן בב"ק כגון שהקדישוהו בעלים בבית שומר וכדמוכח נמי בפרק הספינה בעובדא דההוא דאתי קרי לזבוניה לפום נהרא אתו כולי עלמא חטפו חדא חדא מינייהו קם אקדישנהו וקדשו משום דלאו לגזילה נתכוונו והו"ל כפקדון דלא כפריה דיכול מריה לאקדושיה ותדע דהא אמרינן התם דטעמא דלישנא קמא דנהרדעי מדר"י דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש אלמא בדבר שיכול תובע להקדיש מודו דכתבינן אורכתא וזה תירוץ נכון ומוכרח דליכא בר מינה ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים ז"ל שכתבו דללישנא בתרא דנהרדעי כתבינן אורכתא אפי אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה ואע"ג דל"מ לאקדושיה דאי לא מאי איכא בין לישנא בתרא ללישנא קמא דנהרדעי ואנן הא קי"ל כלישנא בתרא דנהרדעי דהכא ובמסכת בכורות לא מיישינן למישקל ולתרוצי אלא אליבא דידהו בלחוד וכמו שפסקו כל הפוסקים ז"ל וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאין כותבין הרשאה על מלוה ע"פ ועל דבר שאינו יכול ליתנו או להקדישו ויש מביאין ראיה עוד לדברי הגאונים ז"ל דאי כדברי הרמב"ם ז"ל למ"ל לתנא דידן למתנייה באיש פלוני כהן שהן פטורין לתנייה במנה של מלוה יש לפלוני אצל פלוני שהם פטורים משום דא"א בהרשאה ואין זו ראיה כ"כ דא"נ ללישנא קמא דנהרדעי הא (לדה') [לד"ה] אלא י"ל דתנא נקט איש פלוני כהן דפסיקא ליה מילתא להדיא וה"ה לכל דכוותה דלא שייך בו הרשאה אבל הראשונה היא ראיה ברורה אבל מורי הרשב"א ז"ל סובר כדברי הרמב"ן ז"ל וטעם דבריו ז"ל דבמלוה ע"פ ודכוותה דל"מ למיתנה במתנה הכי שייך למיכתב בה זיל דון וזכי וסב לנפשך ועוד אמאי לא א"ל נתבע לאו בעל דברים דידי את כדעביד בשליח דעלמא וכי משום דכתב ליה האי לישנא דזיל דון וזכי וסב לנפשך לא יכיל לדחוייה והא אמאי כיון דלית ליה שום זכייה בתביעה זו הוו מילי דרבנן כי חוכא ובלא טעמא ועוד עדי' אמאי חייבין קרבן על כפירתן למורשה זה דהא ליכא בעל דבר ולא תובע ורחמנא אמר אם לא יגיד ונשא עונו אלא ודאי לא כתבינן הרשאה אלא על מידי דיכיל לאקנוייה והראיה שהבאנו לעיל דחה אותה דהיינו דאיכא בין לישנא קמא דנהרדעי ללישנא בתרא דעביד אורכתא אמטלטלי דמלוה בשטר מקויים או שיכול להתקיים דללישנא בתרא כתבינן עליה דהא מצי לאקנוייה לשטרא באגב או בכתיבה ומסירה וללישנא קמא לא כתבינן משום דלא יכיל לאקדושיה מדר"י לפי שאין הממון ברשותו ובעינן דביתו קדש דאיתיה ברשותיה והכא ליתיה לממון ברשותיה דמלוה להוצאה ניתנה עוד הביאו ראיה לדברי הגאונים ז"ל ממתני' דבכורות פרק יש בכור דתנן שתי נשים של ב' אנשים שלא בכרו וילדו ב' זכרים ונתערבו זה בזה נותן ה' סלעים לכהן מתא' מהם בתוך שלשים יום אם לב' כהנים נתנו אין מחזירין להם כלום ואם לכהן א' נתנו נותן הם ה' סלעים והוינן בה בגמרא מ"ש לב' כהנים דאין מחזירים בכל חד וחד מהני כהנים מדחו ליה וכהן אחר אזיל להאי מדחי ליה ואזיל להאי מדחי ליה פירוש דאיהו אבי הבן חייב ופרקינן אמר שמואל בבא הרשאה ופרכינן והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ופרקינן כי הכא ה"מ כי כפריה אבל היכא דלא כפריה כתבינן ע"כ והא ה' סלעים דפדיון הבן מלוה ע"פ נינהו אצל הכהן דהא אית ליה רשותא לאנפוקינון ואפ"ה כתבינן עליה הרשאה ללישנא בתרא דנהרדעי והרשב"א ז"ל דחה ראיה זו דהתם שמואל הוא דאוקמא בבא בהרשאה ללישנא בתרא דנהרדעי והרשב"א ז"ל דחה ראיה זו דהתם שמואל הוא דאוקמה בבא בהרשאה ואיהו ס"ל התם שהפודה את בנו בתוך שלשים יום אינו פדוי עד שיעברו עליו שלשים וכיון דכן כל שפדאו תוך שלשים יום לית ליה רשותא לכהן לאנפוקיה עד שיעברו שלשים יום ובפקדון הם אצלו ומש"ה כתבינן עלייהו הרשאה ואפילו ללישנא קמא דנהרדעי עוד הביאו ראיה לדברי הגאונים ז"ל מדאשכחן בפרק יש נוחלין לר"פ משמיה דרבא דס"ל דאין לו לבכור קודם חלוקה ול"מ מקני ולא מקדיש בכורתו ואיהו גופיה אמר התם בהדיא דשמעתא בכור ופשוט שנתערבו שכותבין הרשאה זת לזה כל היכא דהוכרו ולבסוף נתערבו מיהת והא חתם דאין הבכור יכול להקנות אותה בכורה ולא להקדישה ואפילו הכי קאמר דמהני עליה הרשאה ומורי הרשב"א ז"ל דחה דמאי דאמר התם מעיקרא ר"פ משמיה דרבא דאין לו לבכור קודם חלוקה לאו בפי' שמעה מיניה אלא מכללא דההוא עובדא דאיתמר התם דההוא בכור אזל וזבין נכסי דידיה ובנכסי פשוט אחוהי ואזול יתמי בני פשוט לאכול תמרי ומחונהו לקוחות ואתו לקמיה דר"פ א"ל לא עשה ולא כלום וסבר ר"פ דלא עשה ולא כלום בכולהו קאמר ואפילו בנכסי דידיה אבל בתר דשמע מרבא דאמר כותבין הרשאה זה לזה הכיר ר"פ שטעה בדברי   רבא דודאי יש לו לבכור קודם חלוקה והא דאמר בעובדא לא עשה ולא כלום [באידך] לא עשה ולא כלום (דאורכתא) [ואורכתא] אליבא דלישנא בתרא תקנתא דרבנן הות מפני תקנת השוק מפני שלא תנעול דלת בפני השוק ואורכתא (בשעת) נתינת רשות והשלטה שמשליטהו להיותו כמותו ממש בתביעה זו וא"ל זיל דון וזכי וסב לנפשך והנפק לגרמך דליזכי במאי דאתי לידיה מדינא למסביה לנפשיה או לאמימר למתפס לגמרי או לדרב אשי ואליבא דהלכתא למשקליה בתורת מלוה והא חשיבא ליה זכייא קצת מהשתא ואשכחן דכוותה במוכר פירות שלא באו לעולם שאם לא חזר בו מוכר ותפס בהם לוקח לכי אתו לעולם דזכי בהו משא"כ באיניש דעלמא דמפיק מינה מאריה דארעא וזכי ביה לוקח מדין הקנאתו של זה וכיון דאשליטיה תובע למורשה בכל מאי דאית ליה השתא בהאי תביעה ואהנייא ליה האי השלטה להיכא דאתי לידיה דסמוך רבנן למעבדיה תובע וכבעל דבר דל"מ נתבע לומר ליה לאו בעל דברים דידי את והפקר בית דין הפקר אבל בשליח גרידא לא רצו להפקיר כלום כיון דאפשר באורכתא דאית ליה טעם בעיקר שאמרתי ומעתה אף לענין שבועת העדות דאורייתא כיון דלרבנן עבדוהו כתובע ויכול מורשה להוציא ממון בעדות העדים אם לא יגיד קרינא ביה ואפילו מדאורייתא להתחייב קרבן וכדאשכחן לעיל לגבי כתובה דאפילו למ"ד כתובה דרבנן כדקי"ל מחייבי עדים קרבן וכדפרישנא לעיל וכדאי יש בטעם הזה לסמוך על דין הרשאה דמלוה ע"פ (כ"ש) דהא אשכחן (דאין) למלוה ע"פ הקנאה במעמד שלשתן מיהת דמההוא טעמא אמור רבנן בשכיב מרע דמצי יהיב אפילו מלוה ע"פ משום דאיתא בבריא במעמד שלשתן כדאיתא בפרק מי שמת וכ"ש לענין הרשאה דמכי לתקוני הכי ואתיין כולהו שמעתין כפשטינהו בלא שום דוחק וכן המנהג פשוט בעולם לעשות הרשאה אפי' למלוה ע"פ ויש בה תיקון גדול לעולם וא"ת עובדא דאיסור גיורא אמאי לא עביד בה איסור גיורא הרשאה לדרב מרי בריה דהא פקדון דלא כפריה הוא והתם כולי עלמא מודו ואפילו ללישנא קמא דנהרדעי כדברירנא לעיל וי"ל דהתם לא קאמר רבא אלא היכי קני להו רב מרי להנהו זוזי כי היכי דליתבעינהו מיניה דרבא לאחר מיתה ולא יוכל לתפוס בהם מדין מחזיר חוב לחבירו לבני גר שאין הורתם בקדושה כרב מרי דאלו מחיים דאסור לא הוה תבע רב מרי מידי ואורכתא דאסור לא מהנייא לרב מרי לאחר מיתה כי שכיב מאי דמוריש לה בטילא כדאיתא בפרק הגוזל וזה נ"ל ברור וזו היא השיטה שישרה בעיני וכבר העמדתי על דברים אלו לגדולי מורינו האחרונים ז"ל והסכימו ע"י והאל ברחמיו ישלח לנו מורה צדק אמן:

ראיה בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו פירוש רש"י ז"ל שאמר הנתבע יבואו פלוני ופלוני ויעידו ואני נותן ולפי פשוטו נראה שחייב הנתבע עצמו בב"ד שאם יעידו כן בבית דין כוונתו לומר שיתחייב לשלם והקשו עליו בתוס' א"כ אין זה מקום חיוב לעדות ראיה אלא מפני תנאו שנתחייב בכך וכן בכל תנאי שאין בו משום עדות היה מתחייב כגון אם תצא חמה או אם יאמר פלוני כך וכך ועוד דכי האי גוונא אפי' בענין קנס נמי הוא חייב אם אמר תובע אנסת ופתית את בתי בפני פלוני ופלוני וא"ל לא אנסתי אשה מעולם ואם יבואו פלוני ופלוני ויעידו אני אתן כך הוא מתחייב ואילו לקמן אמרינן דבעדות קנס לא משכחת ראיה בלא ידיעה לכך פי' דהאי יבואו פלוני ופלוני ויעידו לשון התנא הוא לומר שהתובע לחבירו מנה לי בידך והלה אומר להד"מ וא"ל והלא פלוני ופלוני ראו שמניתיך מנה ואמר לו להד"מ ואומר התנא שיבואו העדים שמנה לפניהם והלה חייב ואעפ"י שלא ידעו הם אם היו מלוה או מתנה או פירעון לפי שהוחזק כפרן ול"ד למאי דאמרינן לקמן בפ' שבועת הדיינים הב לי מנה שאוזפיתך וא"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו פ' ופ' ואמרו להד"מ ואמר רבא דלא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמייא עליה דאיניש אמר להו ולאו אדעתיה דהתם הוא דלא רמי אנפשיה לפני מי הוא פורע והוא פרע בפני עדים וסבור שהיו אותם פלוני ופלוני אבל שפיר אית ליה למירמי אנפשיה אם מנה לו מעות אם לאו וכשאמר שלא היו ד"מ ובאו עדים שמנה לו מעות בפניהם הוחזק כפרן והשתא לא משכחת לה בקנס שאם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנס שזה בכלל אשר ירשיעון אלהים הוא פרט למרשיע את עצמו דכיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"ה דפטור בהודאה הבאה מתוך כפירה והדין הזה אמת הוא ומיהו בירושלמי נראה כפי' רש"י ז"ל דגרסינן התם ידיעה בלא ראייה היך עבידא תן לי מאתים זוז שיש לי בידך אין לך בידי כלום ולא הודית לי בפני פלוני ופלוני ואמרת ואני נותן אתון אמרין אין דאודי ליה ואין דגזליה לית לן ידעין ואין דאוזפיה ליתנן ידעין זו ידיעה בלא ראייה ע"כ וזה כלשון רש"י ז"ל אלא ששם אמרו כן לגביה קנס אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי מימי ועדים מעידין אותו שאנס או פתה ולית לן ידעין אם ברתיה או איתתא אוחרי וי"ל כדפי' הרמב"ן ז"ל דהא דחייב באומר ואני נותן דלשון רש"י ז"ל והירושלמי לא שבא לחייב עצמו ע"פ ושלא מחיוב עדותם אלא שאומר כשיבואו עדים ויעידו אז אתן כדין דכיון שבאו עדים חייב מדין הוחזק כפרן וכאידך פי' אלא שהירושלמי חולק על גמרא שלנו לענין קנס לומר שאף הוא חייב בדרך זה ואם מדין הוחזק כפרן בא לחייבו פליג אגמרא דילן דפטר ליה כהאי וכדפרישית. נמצינו למדין אליבא דהלכתא דכל שהוא חייב עצמו בב"ד כראוי שאם יבואו עדים שאף בקנס הוא חייב ואפי' בשלא הוחזק כפרן כלל אבל כל שלא חייב עצמו אלא שהוא חייב מטעם דהוחזק כפרן בממון חייב ובקנס פטור:


דף לד עמוד א עריכה


הנך נפישן ואידך סבר דעברי' לא חשיבא כיון שאף בשבועת ביטוי איכא לשעבר לר"ע מיהת דהלכתא כוותיה לכך היה אומר דאדרבא מביטוי הו"ל למילף משום דדמי ליה בגופי דקרבן:

איכא בנייהו עדי קנס לר"א חייבין לר"ע פטורין פירש"י ז"ל דלר"א חייבין משום דאשמעינן ליה לקמן דדריש בפ' שבועת הפקדון ברבויי ומיעוטי והא דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה יצאו אלו שהן קנס דלא כר"א ואיכא דק"ל דהא ר"ע בכל התורה כולה דריש רבויי ומיעוטי וכדאיתא בפ"ק וי"ל דאה"נ ומיהו הכא אתא קרא דמאלה ומיעט עדי קרקע או עדי קנס ומאי דכתב רש"י ז"ל דההיא דפרק נערה שנתפתתה דלא כר"א נקט ר"א משום דמפרש הכא לחיובא אבל ה"ה דאתיא דלא כר"ע דאיהו לגבי פקדון דריש ריבויי ומיעוטי ולא פטר אלא בעדות דכתיב מאלה וההיא דהתם ליתא אלא לרבנן דדרשי כללי ופרטי:

לימא ר"י הגלילי לית ליה דרב אחא פי' דמאומד לא חשיב ליה ידיעה דאי אית ליה כלומר דחשיב ליה מאומד כי הא ידיעה בלא ראייה נמי כדרשב"ש ואיכא דק"ל אמאי דהא אפשר דבדיני ממונות חשבינן מאומד ידיעה לחיוביה עליה בלא ראייה ולא בדיני נפשות דחמירי וה"נ אמרינן לה בפרק דיני ממונות בתרא גבי הא דתנן כיצד מאיימין וכו' על עידי נפשות וכו' שמא תאמרו מאומד עד מפי עד משמועה וכו' ואמרינן עלה בגמרא מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן דמאומד לאו עדות הוא בדיני ממונות אמרינן כמאן כר' אתא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ול"ק הא כלל דהתם מעיקרא הוא דהוה אמרינן הכי כדס"ד דמתניתין דקתני דבדיני נפשות דוקא מאיימים לומר שמא מאומד ראיתם ולא בדיני ממונות מש"ה הוי צרכינן לדחוקי נפשין בדר' אחא ולומר דרב אחא בדיני ממונות דוקא קאמר דאי לא מתני' אמאן תרמייה וכדאמרינן כי האי גוונא בדוכתי אחריני טובא אבל כיון דשנינן התם ואסקינן דמתני' ל"ד בדיני נפשות דה"ה בדיני ממונות וכדקתני נמי משמועה ועד מפי עד דאתנהו אפילו בדיני נפשות ודיני ממונות ואי איתיה בתרמייהו איתיה ועל המסקנא ההיא אמרו בשמועתינו והא דאמר ר"ש בן שכוח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים אי ר"ש בן שטח אית ליה דרב אחא אתייא מתני' כפשוטה ואי לית ליה דרב אחא וס"ל כרבנן דהתם דלית להו אומד צריכינן לשנויי דחדא ועוד קאמר אבל מה אעשה חדא דלא חזיתיך ממש ועוד דאפילו חזיתיך התורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר והכי מיתפרשא התם בדוכתה בפרק דיני ממונות והתם נמי אמרינן דלא זז משם עד דהשיכו נחש לא משום עבירה זו בלבד נשכו דאילו עבירה דרציחה דינא בידי שמים כדין ד' מיתות שלא בטלו ליסטים או חיה רעה דורסתו שזה כעין סייף דרוצח אלא אחריתי הוא בהדיה דחמירא טפי ואמרי' מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה וא"ת ואפילו היו שם עדים שראוהו היאך יהא נידון במיתת ב"ד דהא בעי התראה וי"ל דר"ש מתרה והולך ורץ אחריו היה א"נ חבר היה וכר' יוסי ס"ל לר"ש בן שטח דאמר חבר אינו צריך התראה:

אפילו תימא אית להו דר' אחא גם בדיני נפשות וכפשוטא דמתני' דרשב"ש ואפ"ה ליכא קרבן שבועת העדות בדיני דנפשות דנהי דמשכחת בדיני נפשות עדות דמתקיימת בידיעה בלא ראייה ראייה בלא ידיעה לא משכחת לה דמי לא בעו סהדי למידע אם ישראל הרג או עכו"ם ואם טריפה הרג או שלם הרג וא"ת והא לטריפה לא חיישינן דבתר רובא וחזקה אזלינן י"ל דההיא בטריפות דמבפנים אבל בטריפות דמבחוץ אשכחן לר"ע דדייק עדים בהא כדאיתא במסכת מכות ושם פירשתיה בס"ד:

נהי דידיעה בלא ראייה אשכחן לה פירוש כגון שנכנס אחריה לחורבא כשהיא בתולה ונמצאת בעולה ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה כגון שנכנס אחריה מי לא בעי מידע וכו':


דף לד עמוד ב עריכה


מחכו עלה במערבא פי' מחכו על ברייתא לומר דבשיבושא אתנייה ולא אר"ש דאילו אר"ש ח"ו דמחכו. ומאי חוכא דילמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון ממעילה גמר לה דנקט בלישנא דהא במעילה מזיד פטור מקרבן ואינו בשוגג ור"ש נמי כך אמר דבפקדון לא עשה שוגג כמזיד אלא ה"פ מזיד כשוגג שלא אמר ר"ש בפקדון כמו בעדות ממעילה גמר לה. והא דאמר דגמר ממעיל' פירש"י ז"ל דגמר לה בגזרה שוה דמעילה מעילה ואינו נכון דא"כ היכי מהדרינן עלה דליגמר מעדות לחייב שוגג כמזיד דהא בעדות לא כתיבא מעילה ואי בחטא חטא אין אדם דן ג"ש מעצמו ודילמא ר"ש מעילה מעילה גמר חטא חטא לא גמר לכך פי' התוס' דהא דאמרינן דגמר ממעילה דבמ"מ הוא מה אשם מעילות לא הוי מזיד כשוגג אף באשם גזילות כן והיינו דמהדרינן דהיינו חוכא דהא דגמר במ"מ ממעילה ליגמר מעדות במ"מ מקרבן שבועה לקרבן שבועה והרמב"ן ז"ל פי' דהא דאמרינן דממעילה גמר בגזרה שוה דחטא חטא דכתיב הכא נפש כי תחטא וכתיב במעילה וחטאה בשגגה והיינו דמהדרינן לחוכא דליגמר מעדות בחטא חטא דהכי עדיפא דדמי לי' טפי דכתיב בתרווייהו תחטא:

הנך נפישין פי' דתבעיה וכפריה חדא הוא:

מיכדי ר"ש ג"ש גמיר פי' בתחטא תחטא כדקתני סיפא והאי ג"ש לאו השתא הוא דאתייא ליה בסוף דבריו כדאיתא בברייתא דהא ג"ש מרבו גמר לה שאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו וכיון דהא ידע לג"ש מעיקרא היכי פריך בראש דבריו מאי לפקדון וכו' פי' והיינו ודאי חוכא ומהדרינן דליכא חוכא דכי פריך הכי בראש דבריו מקמי דתיתוק' לי' ג"ש פי' מקמי דתיתוק' בדעתיה למדרשא אבל לבתר דקמא ליה למדרשיה בסוף דבריו ודאי לא פריך ליה ושפיר גמרי פקדון ועדות בג"ש ופרקינן דהא ודאי איכא חוכא דהא אשכחן דאפילו בתר דקמא ליה ג"ש ס"ל כדמעיקרא אין מזיד כשוגג מדאמרי' מאן תנא וכו' עד ר"ש היא ומעתה היינו חוכא ומהדרינן דליתא בהא חוכא דכי לא פריך ר"ש בתר דקמא ליה ג"ש היינו לענין מושבע ונשבע אבל לענין זדון ושוגג ודאי פריך ומשום דיליף ממעילה בהא דעדיפא מג"ש דחטא משום הנך דמעילה נפישין כדלעיל ופרכינן דאכתי איכא חוכא דא"כ בעדות נמי לא להוי מזיד כשוגג דתהדר עדות ותילף מפקדון לענין זה דאע"ג דפקדון למד הוא ממעילה ואין למדין למד מלמד בקדשים שאני הכא דתרוויהו בג"ש דפקדון יליף ממעילה בג"ש דמעילה מעילה וחוזר ומלמד על עדות בג"ש דתחטא תחטא ודבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש וכ"ש בהא דלאו מילף גמור ובגלויי מילתא בעלמא סגי כיון דכולהו קרבנות בר ממיעוטא דמיעוטא כולם בשוגג ולא במזיד ומעתה היינו חוכא ומהדרינן דליכא חוכא דהא איכא למימר דלהכי כתביה רחמנא לשביעת העדות גבי שבועת ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ולא כתביה בתר פקדון דהוי באשם וחומש כוותיה לדרוש שבכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג וכי היכי דלא לילף מפקדון בג"ש ומעתה קמא לן דליכא חוכא והיינו דעדיפא האי מסקנא ממסקנ' דלעיל דשיילינן עלה מאי הוי עלה דחוכא דאילו בסוגיא דלעיל דמקמי דאתו ר"פ ור"ה בריה דר"י חוכא דהוו מפרשי לא הוה בה טעמא כלל ובאדרבא דחינן לה וא"א דמחכו עליה במערבא הכי בלא טעם כעיקר ולהכי שיילינן מאי הוי עלה דחוכא אבל השתא אשכחן צד טעמא לחוכא במאי דאמרינן דתיהדר עדות וחילף מפקדון אלא דלאו חוכא גמורה היא כיון דאי' למדחייה דטעמא דכתב' לעדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו:


דף לה עמוד א עריכה


פשיטא פי' דאי כשאין עדיו ביניהם היכי ס"ד דלחייבו בשבועה כלל. גירסת הספרים לא צריכא דקאי גבייהו ואי' דגריס דקאי עלייהו ומיעוטא דנוסחי גרסי דאחוי עלייהו והכל דרך א' דאחוי עלייהו לא בעי לומר דאחוי בידיה עלייהו דא"כ הרי ייחד עדיו אלא לומר שעמד כנגדם. תניא כוותיה דשמואל פי' דקתני בהדיא ועדיו ביניהם כדפי' שמואל אמתניתין ואע"ג דפשוטה מקמיה מתניתא ע"כ בדקאי דהא הוא דאיצטריכינן לומר דתניא כוותיה דהא לפשוטה הא אמרי' אדשמואל גופא פשיטא. ה"ג יכול אפילו אמר כל העומדים כאן כלומר שיהיו פטורין ת"ל והוא עד. והרי ייחד עדיו והא דתנן במתני' ותניא בברייתא והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שיהיה א' מהם קרוב או פסול איכא למידק דהא ברישא דפרקין דקתני שאינה נוהגת בקרובים ופסולים ולא בשאינן ראוין להעיד עד מפי עד אינו ראוי להעיד כדתנן לה בסנהדרין ובכל שא' מהם קרוב או פסול הא תנן במס' מכות דאפי' שניהם פסולין וכ"ש למאי דתנן לעיל דמשביע ע"א פטור וי"ל שלא נצרכה משום זו אלא לשקבל עליו בעל דבר עד מפי עד או קרוב או פסול ואשמעי' דאע"ג דאיכא כפירת ממון אפ"ה פטורין דכי כתיב ביה והוא עד או ראה בראוין להעיד לחייב ממון בכח עדותן משמע וכן פי' בירושלמי והוא עד להוציא א' שא"ל הרי את מקובל עלינו כב' עדים:

משביע אני עליכם בשבועה פי' ואי מתני' ר' חייא בר אידי צריך שיזכיר בה את השם ואי רבנן היא אע"פ שלא הזכיר בה שם ולא כינוי ואביי לא נחית להא פלוגתא הכא ונקטיה סתם ומיהו לר"י דמפ' ה"ק משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אפשר אפי' לר"ת לא בעי טפי דכיון דאמר האמורה בתורה כמי שהזכיר את השם דמי וכדפרישית בריש מסכת נדרים בס"ד:


דף לה עמוד ב עריכה


כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי חנון ורחום וא"ת והא אמרינן מה הוא רחום אף אתה היה רחום וי"ל דאפ"ה לא מיקרי אינש רחום וחנון סתם אלא משום והלכת בדרכיו שחייב להיות רחום וחנון כלומר נוהג עם הבריות בחמלה וחנינה ומכאן קשה למה שהיה אומר ה"ר יונה ז"ל דמאי דכתיב זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דעל האיש ירא ה' דמיירי לעיל קאי וא"כ הא אשכחן מידי דאיקרי בתורה רחום וחנון וי"ל דלפי דבריו דמ"מ לא מיקרי כן בלשון בני אדם בסתם. אינו נמחק לפי שכבר קדשוהו שמים והלכתא כאחרים בלפניו אפילו אחרים מודו שהוא נמחק ונראין דבריו דנמחק אפילו שנכתב כל השם דאי קודם לכן אפי' צ"ב מצבאות וש"ד משדי וא' מאלהים נמי ואין לומר כיון שנכתב כל השם קדשוהו שמים לשלפניו דלא מקרי קדשוהו שמים אלא בשקדשוהו בשעת כתיבה שכבר היה נכתב השם. צ"ב מצבאות וה"ה טפי כל שלא נכתב כולו אלא איידי דנקט משדי ש"ד נקט נמי הכא צ"ב. שלא נקרא צבאות אלא ע"ש ישראל ומיהו מצינו שנקרא כן ע"ש שהוא אות בצבא שלו כדאיתא בחגיגה. כל שמות האמורי' בלוט חול חוץ מזה וכו' הא ודאי ליכא חוץ מזה אלא א' שהוא חול דכתיב הנה וגו' סורו נא והא דנקט כל שמות אגב ריהטא דאידך נקט הכי. ויאמר לוט אליהם אל נא אדני וגו' עד מי שיש בידו להמית ולהחיות אלמא לקב"ה קאמר אל נא אדני וגו' והא דכתיב ויאמר אליהם פי' בפניהם והא דאמרינן גבי שמות האמורים במיכה יש מהם קדש יו"ד ה"א וא"ו ה"א פשיטא שזה השם המיוחד בכל מקום הוא קדש אלא דאגב ריהטא משום דבעי לומר ואידך חול:

כל שלמה האמור בשיר השירים קדש נראין דברי רבינו הרמב"ן ז"ל שפי' דלאו לענין שאינו נמחק קאמר שהרי אין זה כינוי אלא למלך שהשלום שלו אלא שבא ללמדנו שהוא קודש לדרשא דקראי או אפשר לענין הנשבע בשלמה האמור בשיר השירים שהוא הנשבע בא' מהכנויים וכן אתה למד ממ"ש לקמן למלך מלכייא האמור בדניאל דודאי נמחק דלא עדיף מהמלך הקדוש וכיוצא בו האמור בהקב"ה שלא שמענו בו איסור מחק וגם לא נהגו בו איסור אלא ודאי פירוש' דקראי קמ"ל או לענין הנשבע בו שהוא כנשבע ברחום וחנון וכ"נ מל' הרמב"ן ז"ל:

האלף לך שלמה לדידיה פי' לאנפוקינון בקובא ולמעבד בהו אנגרייא ומאתיים לנוטרים את פריו רבנן וכו' פי' למתעסק בתורה שאין עליו עול מלכות ואידך דאמר כל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מענשא דכתיב האלף לך שלמה פי' דהאלף דהיינו ה' חולקי דעלמא מתים בדרך כל הארץ או ע"פ סנהדרין ששכינה עליהם ואין רשות למלך לדונם להרגם בדיני המלכות וכדכתיב האלף לך שלמה דסבר שמואל שהוא קודש ומאתים לנוטרים את פריו מלכותא דארעא שיכול להרגן בדיני המלכות והוא חלק חד משיתא וכן פי' רמ"ה ז"ל. אלא ה"ק אף זה קודש ואידך חול פי' דהא דקאמר י"א אף זה אף זה קודש קאמרי ואשאר שלמה דספרא קאי שהן קודש ולומר שאף זה האלף לך שלמה קודש כמותן וחול הנה מטתו שלשלמה. מה השבע בשם פי' רש"י ז"ל השבע שבועת י"י תהיה בין שניהם ואינו נכון דהא לרבנן שבועת הדיינין לא בעייא שם כדאיתא בהדייא בריש פ' שבועת הדיינים דתנן ומשביעין אותו השבועה האמורה בתורה דהיינו שם מיוחד ואמרינן כמאן כר"ח בר אידי דאלמא לרבנן לאו בשם הוא וא"כ היכי נקיט עליה הכא בפשיטותא כר"ח לכך הנכון כמו שפר"ח ז"ל להשבע בשם היינו שבועת סוטה דכתיב בהדייא שם יתן ה' אותך וגו' אבל שבועת ה' תהיה וגו' לא משמע בהכרח שיש בה שם אלא דשבועה גרידא נקרא שבועת ה' אליבא דרבנן:


דף לו עמוד א עריכה


ושמעה קול אלה ושמעה אלה ושמעה קול לפום פשטא משמע דמיתורא דקול דריש ליה דמסתייה דליכתוב ושמעה אלה אלא דרבי כל דהוא ואפי' לשבועה גרידתא שאין בה אלה אבל בירושלמי לא כך דרש אלא מדכתיב ושמעה קול אלה למדנו לאלה שאין עמה שבועה ומעתה ה"ה לשבועה שאין עמה אלה דשקולים הם ויבואו שניהם כיון דלא אפיקתיה דלא בעינן שבועה ואלה וכן אמרו שם ושמעה אלה ושמעה קול לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש בה שבועה ומנין לשבועה בלא אלה ר"י בשם ר' יוחנן לא שנייא היא אלה שאין עמה שב עה היא שבועה שאין עמה אלה ע"כ הגי' הנכונה בירושלמי ואעפ"י שיש גורסין אותה בהפך ומ"מ למדנו מירושלמי מה שפירוש ומעתה י"ל שאף בגמ' דילן לכך נתכוונו והלכתא כרבנן בפלוגתא דלעיל דלא בעינן שם ולא כינוי לא לבל יחל ולא לקרבן ואפשר דאף למלקות אבל הראב"ד ז"ל כתב דלענין מלקות צריך שם או כינוי דהא בכל אזהרותיו כתיב כן לא תשא את שם ה' אלהיך לא תשבעו בשמי לשקר ומעתה אין לדונו במקבלי התראה למלקות אלא בשנשבע בשם או בכינוי וכ"נ דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ובמס' נדרים כתבתיה בס"ד:

תנא ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה פירוש לשון ארור משמש בכל א' מאלו ג' ענינים לאותו ענין שמתכוין האומר או המקבלו עליו ואם נתכוין והוכיח להתחייב בו בכולם כולם בו ובכל א' מג' ענינים אלו יש חילוק בין כל א' מהם לחבירו להקל או להחמיר או להקל ולהחמיר שאם בא לקבל עליו בשבועה שיעשה או שלא יעשה ואמר בארור לעשות דבר פלוני או שלא לעשות או שעשיתי או שלא עשיתי כאלו אמר בשבועה שלא אעשה ונראה כי מכאן למדו בישיבות הגאונים ז"ל כמ"ש רבינו סעדי' ז"ל וכן נהגו היום ברוב גליותינו להוציא שבועת היסת בלשון ארור לחלק בזה ג"כ בין שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא לשבועת היסת שהיתה תקנת אחרוני התלמוד וכן הדין והוא הנוהג יותר במושבע מפי אחרים בלשון ארור לעשות ושלא לעשות כדינו בשבוע' אלא שדעת הרמב"ן ז"ל שכל המושבע מפי אחרים אינו חייב אפילו בלשון שבועה ממש (וה"ק) [וה"נ] בלשון ארור אלא שענה אמן שלא אמרו דמושבע מפי אחרים בב"ד חייב אע"פי שלא ענה אמן אלא בשבועת העדות ושבועת הפקדון אבל לא בשבועת ביטוי ואין זה דעת הראב"ד ז"ל אלא דאף שבועת ביטוי אם עמד שם ושתק כנשבע מענמו ולד"ה כל שמיחה אינו חייב וכ"ש אם לא היה שם שאין שבועה חלה על האדם אלא מדעתו ושיהא האדם בשבועה וזהו קולא בארור שנתכוונו בו לשבועה ויש בו חומר שהמועל בו כמועל בשבועה לכל דבר ולכל פיסול ושאין בו פיטור אלא ע"פ חכם או ג' כדין כל שבועה שבעולם ואותו שהשביעי אינו יכול לפוטרו מן הארור אלא א"כ היה חייב הארור להנאתו בדבר שיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי שזה חשוב קיום שבועתו הא לא"ה לא אמנם דעת רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובותיו שהאומר ע"ד פלוני אני נשבע או נודר הוא ע"מ שלא ימחה אלא שישתוק לפיכך אם שתק בשעת שמועה נתקיימה השבועה או הנדר ואם מיחה בשעת שמועה לא נתקיימו וכעין מה שארז"ל שטעם הפרת בעל הוא מפני שהאשה ע"ד בעלה נודרת כלומר על רצון בעלה אלא שנתנה תורה זמן לבעל לשתיקה יום א' וגזירת הכתוב הוא לתת לו זמן זה להמלך משום שלום הבית אבל באדם אחר הכל הולך אחר שעת שמיעה וכעין מ"ש בקידושין באומר ע"מ שלא ימחה אבא וכל שנתקיי' הנדר והשבועה שוב אין לו היתר אלא בהיתר נדרים ואם נשבע בפני חבירו להנאתו ע"ד הכונה לאפוקי מהערמת לשון כמו קנייא דרבא וכיוצא בו לא שיהא בידו להתירו בלא היתר נדרים ובלא טעם כאלו נתקבל והנשבע ע"ד רבים כבר דינו ידוע וכן ע"ד המקום כמו שכבר פירשתי וכן הדין במתחייב בלשון ארור לדעת שבועה וז"ש כאן ארור בו שבועה ומ"ש ארור בו נדוי הוא שכל שמחוייב נדוי או שבאו עליו לגזור אחרים נדוי או שהיא עצמו רצה לגזור על עצמו נדוי והוציאו בלשון ארור לדעת כן הרי הוא כאלו אמרו בלשון נדוי בפירוש הן למנודה הן למוחרם שהוא מתולדות הנידוי אלא שהחרם שבו חמור מנדוי גרידא כמו שמפורש הלכותיהן במסכת מועד קטן ולשון ארור יותר נופל במנודה מבמוחרם אמנם ג"כ נופל במנודה גרידא שכל נדוי ארורה יש בו ונכנס בגופו של אדם וכאמרם ז"ל מאי שמתא שם מיתה ואמרו שדי שמתא אכלבא ואכלה גנובתי' והרבה כיוצא בזה הלכך כל שאמרו פלוני ארור לדעת נדוי או מוחרם דינו כן לנהוג הוא אחרים עמו כל הלכות נדוי או מוחרם ויש חומר בארור זה מארור דשבועה שמארירין אותו שלא בפניו ובע"כ אה חייב בכך ויש להקל שאין צריך בהתרתו לפתחי היתר נדרים אלא בשעשה תשובה מתירין אותו ואפילו שלא בפניו אותם שאררוהו או ששקולין כמותם ואם היו רבים או צבור המאררים צריך דעת כולם או דעת העומדים במקום כולם ואם מתו מקצתם מתירין הנשארים כדין כל ענייני צבור שבניהם קמים תחתי' ואם נדה לעצמו מתיר לעצמו בענייני עצמו ובענייני חבירו חבירו מתירו ועוד יש חומר בארור של נדוי שהוא נגזר אפילו על אותם שאינם בעולם אם הוא של צבור ופירוש שגזרו זה על בני העיר ועל זרעם שבזה אין צריך לענות אמן שאפילו שלא בפניו וע"כ הוא ומ"ש בו קללה הוא שאם לא נתכוונו לשבוע' ולא לנדוי אלא לקללה בלבד הרי בו קללה שנכנסת ברמ"ח איברים שבו ומ"מ אין לו לנהוג בדרכי נדוי כלל וגם אינו מועיל בשבועה להפסיל או ליענש כמו על השבועה ומיהו גם זה לא חמיר מנדוי ר"ל שאם הסכימו המקללין להתירו לדעת כולם או העומדים במקומם הותר הארור ואין עליו עונש ואינו חל אלא לדעתו בשענה אמן וכמ"ש ואמר כל העם אמן כשהוא לדבר הרשות שעכשיו מתקבל עליו אא"כ בענייני ארור של מצוה (ותיהי') [ותיקוני] העיר והוא בהסכמת כולם או רובם או העומדים במקומם שאם הטילו קללה בארור שהיא חלה על כל שהוא מבני עירם ותקנותיהם ואפילו שלא מדעתם בשעשו בדין וכשורה ובגזירה שיכולין לעמוד בה וב"ד ג"כ מקללין בו למי שראוי לקללו וכדאמרינן התם מנ"ל דלייטינן דכתיב ואריב עמם ואקללם ומיהו אין ארור זה קל ע"כ אלא או בב"ד או בצבו' שיש בו עשרה וזה מכלל מ"ש בהגדה בענין בני יעקב כשהחרימו שלא יגלו שאין חרם בפחות מעשרה ולכך שיתפו עמהם שכינה ואף ראובן שלא היה שם נתחייב בקללתן ואף שכינה חששה להם אע"פ שהכתוב מגיד דבריו ליעקב זה לא הגיד עד שהסכימו והתירו החרם כשנכנסו למצרים וכדאיתא באותה הגדה מעתה נתבררה הלכה זו בס"ד וכל שאמרו ארור סתם ולא הוכיחו לאיזה דבר מאלו הג' דברים נתכוונו אם הורגלו קודם לכן בארור זה ולענין ידוע סתמם כפירושם ואם לאו סתמו קללה ויש ענין אחר בלשון אחר שלא הוזכר כאן והוא לשון חרם וכבר ידוע דין חרם המוזכר בתורה בחרמי כהנים או בחרמי בד"ה והלכותיו במסכת ערכין גם במסכת נדרים יש ענין חרם שהוא מנדרי איסר שהאומר דבר פלוני עלי חרם או כינוי חרם המוזכרים שם דינו כאומר שהוא עליו אסור כשנתכוין לנדר אבל המקבל עליו או שאחרים גוזרין עליו בלשון חרם אם יעשה אם לא יעשה כמו שנוהגין עתה צבור להחרים נראה שזה משמש בלשון ארור וכן נוהגין כשרוצים להחרים כי הרבה פעמים אין מזכירין אלא בלשון ארור ופעמים שמזכירין לשון חרם שאומרים אנו מחרימין לכך הוא נדון בארור ובו נדוי בו שבועה בו קללה כפי מה שנתכוונו או שהוכפלו כמו שכתבנו לעיל ולשונו כולל לשלשתן נדוי פשיטא כי המוחרם הוא החשוד בשמתא וקללה ג"כ כבר אמרו חז"ל שלכך נקרא חרם שהוא נכנס ברמ"ח איברים ובילמדנו אמרו על אנשי יבש גלעד בענין פלגש בגבעה דשלא עלו למלחמה שנאמר שם כי השבועה הגדולה היתה שם לאשר לא יעלה אל י"י המצפה תניא בשם ר"ע וכי שבועה היתה שם אלא שהחרם היא השבועה והשבועה היא החרם מעתה הכל הולך כפי הכוונה או ההרגל בדיני ארור וכל שנתכוונו לשבועה התרתו כהתרת שבועה ע"פ חכם או שלשה הדיוטות שאין הנשבע מתיר עצמו ולכך כתב הראב"ד ז"ל בתשובה שלו כי חרם שיש עמו שבועה ורצו צבור להתירו בוררין מהם שלשה הראויין להתיר נדר ושבועה וכולם מתחרטין בפניהם ומתירין להם וכל שלא נתכוונו אלו לנדוי אלא לקללה א"צ פתח וחרטה אלא הם עצמם מתירין בהם כדין נדוי וקללה ומעתה יש לנו לומר כי מה שנהגו בגליותינו להתיר הם עצמיהם חרמותיהם בלא חכם אחר ולא פתחי היתר שבועה כי הוא מפני שלא היה תחילת מנהגם בחרם זה ולא הורגלו בו לדעת שבועה אלא לדעת קללה דלענין נדוי ג"כ לא היה דעתם שהרי אנו רואים שהעובר על החרם ולא הורגלו בו שיהא הוא נוהג הלכות מנודה או מוחרם וגם הם לא נוהגין עמו בכך וא"כ נשאר החרם לקללה דנכנסת ברמ"ח איברים ואם ראו לפוסלו לשבועה כעובר על השבועה הרשות בידם שאף בכל קנס שיראו צבור לקונסו הרשות בידם מלבד עונש שמים שבו וכן כתוב בתשובת הגאונים בשם רבינו האיי גאון ז"ל מה ששאלת על רבים שקבלו על עצמן שיעשו תעניות או תקונים ואח"כ ראו כי הטוב והיפה לשנות או לבטל את הדבר הרשות בידם לבטל או להוסיף או לפחות (ואם רשאין בדבר) [ואם רמאין בדבר] רשאין להתיר את החרם ואין בכך כלום ובלבד שיראה להם כי ההיתר והשינוי הוא הטוב והישר ועוד כתיב בתשובותיו כל צבורא דמקבלין עליהן מלתא וגזרין גזירתא בס"ת ובשמתא וחרמות ונהגו בו איסורא ובתר הכי מתחרטין וחזו דלא יכלו צבורא למיקם חזינן דיכלין לבטולי ובטילא מכמה טעמים וכו' עד וליתה עליהון עונש בגווה ומ"מ כל שהוציאו החרם בלשון שבועה כגון שאומרים אנו מחרמין ומשביעים אין לנו טעם ברור שיוכלו לבטלה אלא בהיתר חכם על דרך שכתבנו לעיל בשם הראב"ד ז"ל אלא אם כן התנו בפירוש ובזה יתקיימו דברי רבינו הגדול ז"ל שהיה מתריס על הנוהגין להתיר חרמותיהם מעצמם והוא דחולק על תשובות הגאונים ז"ל ועם מה שביררתי נתקיימו כל דבריהם ושמתי שלום ביניהם דאיתא להא ואיתא להא וגם נתתי מקום לקיום המנהג והנ' יצאתי בשמוע' זו חוץ למחיצת' קצת לברר דברי' שנתקשו לגדולים מן הראשונים והאחרונים ז"ל ונתחבטו בהם ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים והאלהים יכפר בעדי ויורנו דרך האמת. והא דאמרינן הן הן שבועה ולאו לאו שבועה בשלא הזכיר לשון שבועה כלל ולא שם ולא כנוי הוא וכפשטא דשמעתא דאי באומר לא אוכל היום באלהים למה לי לאו לאו או הן הן היינו עיקר שבועה כדאמרינן התם במסכת ע"ז באלהא רישא לא מגלינא ואמרינן התם נמי במסכת נדרים מארי כולה לא אכילנא וכדכתיבנא במסכת נדרים בס"ד אלא הא מדין ידות שבועה תופסין אותו והוא שיהא דעתו לשבועה וכן פירוש רבינו הרמב"ן ז"ל ורבותי ז"ל:

מנין לרבות את הכנויי' (ודאין) [ נראין] דברי האומרין דאף שם אלף דלת בכלל הכינויין הן כדאמרינן לענין ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינוייו ואמרינן כה תברכו בשם המיוחד או אינו אלא אפי' בכינוי כשהוא אומר ושמו את שמי שמי המיוחד לי דאלמא יו"ד ה"א וא"ו ה"א לבדו נקרא שם מיוחד ואידך כינוי וכן דעת רבינו מאיר הלוי והרמב"ן ז"ל:

א"ר ינאי ודברי הכל פי' דהא דקתני סיפא שהמקלל עצמו וחבירו בכל הכינויין עובר בל"ת ד"ה היא ואפילו לר' מנחם בר' יוסי דלא אמר (אינו) בנקבו שם לרבות (על אחרים) שאינו חייב אלא בשם המיוחד אלא למקלל אביו ואמו דוקא לפי שהם במיתה כמברך את השם. עצמו דכתיב פי' לאו משום ד"ה נקט לה אלא משום דבעו לפרושי פשטא דמתני' מנלן דאיכא במקלל עצמו או חבירו ל"ת ואמרינן עצמו דכתיב השמר לך וא"ת א"כ היאך לוקה דהא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעי' וה"ל לאו שבכללות שאין לוקין עליו ולאו מילתא היא דהא לאו לאו שבכללות הוא כיון שכל האזהרות מענין אחד הם לשמור את עצמו ולא הוי לאו שבכללות אלא לא תאכלו על הדם שנדרש להרבה עניינים חלוקים כדאיתא בפ' בן סורר ומורה וכדכתיבנא התם בס"ד:

חבירו דכתיב לא תקלל חרש פי' לאו מיניה בלחוד אלא מיניה ומקללת נשיא דאתייא מבינייא כדאיתא בסנהדרין אלא שקיצר כאן:

תרתי למ"ל ק"ל מאי קושייא דהא תרי עובדי הוון דהא אמרה ר"י לרב כהנא ואידך א"ל רב כהנא לההוא מרבנן וי"ל דתלמודא הוא דשייליה למ"ל לאתויי תרוייהו ואיתא דכוותה בפ"ק דב"ב ומשני מהו דתימא וכו' כלומר דאצטריך ש"ס לאתויי תרתי עובדי דמהו דתימא דה"מ דמתני בלישנא דמתני' אבל לא בלישנא דקראי קמ"ל פי' דאפילו בקראי ודוקא קרא דאייתו ליה לדרשא בעלמא אבל כשקורין אותו בקריאתו אין מכנין ואפילו לתנוקות וכ"ש בשום קריא' שהיא לחובת קריא' בצבור וזה פשוט:

והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן פי' דהא להכי בעי בכל דוכתא תנאי כפול וכדיליף מתנאי בני גד ובני ראובן אפילו בגיטין וקידושין וקונמות נמי וא"ת ואמאי לא מקשי ופרכינן בכול' סוגיין אלא דר' מאיר אדר' מאיר דהא מדרבנן אדרבנן נמי קשייא דהכא פטרי רבנן משום דלא הוי כפול ובעלמא לא בעי תנאי כפול תירץ הרמב"ן ז"ל דמדרבנן אדרבנן נמי לא קשיא דאע"ג דבעלמא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו שאני הכא דבעי קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא ששמעה אלה אלא מכלל ברכה ולא ירדנו לסוף דעתו דאי משום פשטא דקרא דהא בקונמות כתיב לאסור אסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה ולמ"ד מכלל הן אתה שומע לאו מיתסר מכלל היתר כגון מה שלא אוכל לך מותר דדייקינן הא מה שאוכל אסור כדאיתא התם ואי מיתורא דכתיב קול אלה הא דרשינן ליה לעיל לאלה שאין עמה שבועה ויותר היה נ"ל דשאני הכא שאין ללמו' קללה ממש מכלל ברכה דהא איתא לעיל אם תעיד יברכך ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך והותס' הוציאנו מן הספק הזה שהם תירצו דליכא לאקשויי דרבנן אדרבנן דהא דרבנן בעלמא דפליגי אר"מ דלא בעו תנאי כפול היינו רחב"ג בלחוד דשמעינן ליה בהדיא דפליג כדאיתא במסכת קידושין ואלו רבנן דהכא הוא ר' יוסי או ר"ש או ר"י בני מחלקתו של ר"מ בכל מקום ומיהו כי מפכינן מתני' דהכא עבדינן ליה כמתני' דהתם ואין הש"ס צריך לפי זה דממילא אתי וזה עיקר. הרי סוטה דאיסורא היא ואמר תנחום וכו' הנקי כתיב וכו' פי' דהתם מקשינן לר"מ מסוטה דכתיב בה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ולא כתיב בה ואם שכב תמותי או לא הנקי ואפ"ה קרו לה שבועת האלה אלמא אמרינן מכלל הן לאו ואיצטריך ר"נ ולפרוקי הנקי כתיב דאיכא אלה דאלמא לר"מ אפי' באיסורא בעי תנאי כפול ואע"ג דאיהו מתנאי בני גד יליף דהוי ממונא ובכל דוכתה אמרינן דאיסורא מממונא לא ילפינן (ה"נ דמילי דעלמא) [הני מילי במילי דעלמא] אבל לומר דלשון בני אדם או לשון תורה הוא לומר מכלל לאו הן או שלא לומר כן שוה היא בין בממונא בין באיסורא וא"ת למ"ל לר"מ לומר הנקי כתיב ואנן מאי ק"ל התם מעיקרא דהא איכא התם קללה מפו' בתת ה' את יריכך נופלת ואת בטנך צבה וי"ל דהא אמרינן במסכת סוטה כי שתי שבועות הן א' קודם השקאה וא' לאחר השקאה ואין ענין לפ' זה אצל זה כן תירצו בתוס' ופשוט הוא והא דגרסינן חנקי כתיב ר"ת ז"ל גורס הנקי כתיב לשון יצא פלוני נקי מנכסיו או מלשון ונקתה לארץ תשב שהוא לשון ברייתא ובמקומה פירשתיה בס"ד ולכולהו גירסאות כל היכא דדרשינן חנקי או הנקי כר"ת ז"ל דאדלקמיה קאי ואת כי שטית כאלו אמר אם לא שכב היי נקייה או חנקי או הכרתי אם שטית ולר"מ בהוכחה כל דהו סגי ללישנא דקראי מיהת לגלות על הדין דאלו בתנאין ממש ובכל דבר תנאי כפול מפורש בעי ותנאי קודם למעשה בין בהן בין בלאו משא"כ בזה דחנקי שהוא המעשה קודם לתנאי דאם שטית אלא ודאי כדאמרן דכיון דבממונא כתב הכי בהדייא קרא בתנאי בני גד בגלוי כל דהו סגי ליה גבי סוטה כנ"ל:


דף לו עמוד ב עריכה


אלא מעתה שתויי יין וכו' פי' דנפקא לן שהן במיתה מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותי הא אם תשתי תמותי ופרועי ראש ילפי משתויי יין מדאיתקש בדברי יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו:

ה"ג (והתנן) [והתניא] אלו שבמית' דלא אשכחן מתני' בשום דוכתא וא"ת א"כ מנ"ל דמודה בה ר"מ כיון דלאו סתם מתני' היא וי"ל דקי"ל דההיא ד"ה היא ולהכי אסקינן מינה תיובתא לרב ששת פ' הנחנקין. ה"ג אלא לעולם לא תיפוך ואיסורא לית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא פי' משום כתובה ותנאי כתובה והיינו טעמא נמי דבעי ר"מ בגיטין וקידושין תנאי כפול ובקונמות נמי הא איכא הפסד ממון דמיתסר בההוא קונם וא"ת עדות נמי דמתני' יש בו ממון וי"ל דכיון דאין הממון לעדים הנשבעים לא חשיב אלא איסורא בלא ממונא כך פי' גי' זו אבל רש"י ז"ל הקשה דא"כ תיקשי אדרבנן ממתני' אמתני' דשתויי יין ופרועי ראש דאלו במתני' פטרי רבנן ואע"ג דהוי איסורא ולא ממונא וכן כתב רבי' יהודאי גאון ז"ל לא מיתמר לא תיפוך משום דקשייא שתויי יין ופרועי ראש לרבנן ונראה שאין למחוק הגי' בכך שהרי י"ל דרבנן דהכא בשיטת ר"מ הם דבעו תנאי כפול בממונא או באיסורא דאית ביה ממונא מיהת וס"ל דעדות נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון שעל תביעת ממון היא באה לשבועה אע"פ שאינה ממון אבל בשתויי יין דליכא ממונא באה לשבועה ואע"פ שאין הממון לעדים אבל בשתויי יין דליכא ממונא כלל מודו ורש"י ז"ל גרס וכן הגאונים ז"ל לעולם איפוך וכי לית ליה לר"מ בממונא אבל באיסורא דלית ליה ממונא אית ליה ושאני סוטה ועדים דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ע"כ פי' ורבנן דמחייבי במתני' משום דס"ל דאפי' בממונא ממש לא בעי תנאי כפול וכר"ח ב"ג דהתם ואין צורך למחוק הגי' לפי מה שכתבתי ולענין פסק היא ודאי לית ליה הלכתא כר"מ אפילו בממונא וכ"ש באיסורא דלית ביה ממונא והא דאתקין רב בגיטא דש"מ תנאי כפול אם מתי ואם לא מתי לרווחא דמילתא תקין לחוש לדברי ר"מ לכתחלה בדבר שבערוה וכדכתיבנא בדוכתא בס"ד וז"ש רבי' אלפאסי ז"ל בתשובותיו דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקידושין אבל בדיני ממונות לא בעינן וכוונתו למ"ש דבממונא לא חיישינן לדר"מ ואף על גב דעיקר ראייתו מתנאי בני גד אבל בגיטין וקידושין חוששין לדבריו וכן תי' דבריו הרמב"ן ז"ל וכענין ההוא כתב רבינו שמואל בפרק יש נוחלין:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/שבועות/פרק_ד&oldid=1343868"