שבועות לב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומחלוקת בעדי סוטה בעדי סתירה מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי וחייב ומר סבר אלאו כממון דמי ופטור הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה הכל מודים בעד אחד דר' אבא בהכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה דחשיד מאן אילימא דחשיד לוה דאמר ליה מלוה אי אתית אסהדת לי הוה משתבענא ושקילנא ולימא ליה מי יימר דמשתבעת אלא גכגון ששניהן חשודין דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דהכל מודים בעד אחד דר' אבא הדההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דר' אמי הוה יתיב ר' אבא קמיה אזל אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה אמר ליה אין חטפי ודידי חטפי א"ר אמי היכי לדייני דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה הא איכא חד סהדא דמחטף חטף לישתבע כיון דאמר אין חטפי ודידי חטפי הוה ליה כגזלן א"ל ר' אבא והוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אמר רב פפא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב והכל מודים בעד מיתה שהוא פטור הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לבית דין דתנן זהאשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתיבם הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב חדלא אמר לדידה ולא אמר להו לבית דין שמע מינה משביע עדי קרקע חייב טדלמא דתפישא מטלטלי:
כפר אחד והודה אחד כו':
השתא בזה אחר זה דתרוייהו קא כפרי אמרת הראשון חייב והשני פטור כפר אחד והודה אחד מיבעיא לא צריכא כגון שכפרו שניהן יוחזר אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור והא קא משמע לן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בשלמא לרב חסדא דמוקי לה לההוא כרבי יוסי הגלילי רישא אפשר לצמצם וסיפא איצטריך לאשמועינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי אלא לרבי יוחנן רישא תוך כדי דיבור סיפא תוך כדי דיבור תרתי למה לי מהו דתימא ה"מ כפירה וכפירה אבל כפירה והודאה אימא לא קמ"ל:
היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה:
בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי
רש"י
עריכהומחלוקת בעדי סוטה - אותו מחלוקת שנחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון במשביע עד אחד של ממון באותו מחלוקת עצמו חלוקים הם במשביע שני עדי סתירת סוטה וכפרו דלרבי אלעזר דמחייב במשביע עד אחד דממון משום דבר הגורם לממון מחייב נמי בהני שאילו העידו שמא היו גורמין לה שתהא מודה מיראת בדיקת מים:
הכל מודים בשכנגדו חשוד על השבועה - מי שבעל דינו חשוד על השבועה וכופר לו ממון ועד אחד יודע בו והשביעו זה שיעיד וכפר שהוא חייב שזה אחד מן הנשבעין ונוטלין כדאמרינן בפ' כל הנשבעין (לקמן דף מד:) הלכך אילו העיד וחייב את החשוד שבועה היו ב"ד מגלגלין את השבועה על זה לישבע וליטול:
והכל מודים בעד דר' אבא - במשביע עד אחד כעין מעשה דר' אבא דאמר לקמן שהוא חייב כדמפרש ואזיל:
מי יימר דמשתבעת - ואכתי גורם לממון הוא דהוי ולרבנן פטור:
דאמר מר - לקמן בפרק כל הנשבעין היכא דשניהן חשודין חזרה שבועה על המחויב אותה ומתוך שאינו יכול לישבע שהוא חשוד הוא משלם שהרי או שבועה או תשלומין מוטלין עליו הלכך המשביע עד אחד היודע בדבר וכפר חייב העד קרבן שבועה שאם העיד נתחייב הלוה שבועה ואין כאן שבועה מאחר ששניהן חשודין אלא תשלומין:
נסכא - חתיכת כסף מותך לשון (ישעיהו מ) הפסל נסך חרש:
חטפי ודידי חטפי - שלי חטפתי שאתה גזלתו ממני:
ליפטריה - מלהחזירו שהרי אין כאן שני עדים ומיגו דאי בעי אמר לא חטפתי כי אמר נמי דידי חטפתי נאמן:
איכא חד סהדא - דחטפה מיניה ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד:
לישלם - שאין כל החוטפין נאמנים לומר שלי גזלתי דא"כ אין לך גזלן שמשלם ואפילו יש עדים:
ליכא תרי סהדי - דחטפה ואיכא למימר מיגו:
לשתבע - שבועה שהעד מחייבו:
כיון דאמר אין חטפי - הוה ליה כגזלן והמתחייב שבועה על פי עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה:
הוה ליה מחויב שבועה - על כרחו אם בא להחזיק בה הויא עליו לישבע שלא חטף שאין החוטף נאמן לומר שלי חטפתי וזו היא השבועה שהעד מחייבו לישבע על מה שהעד מעיד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לדבריו:
בעד מיתה - בעד אחד היודע באשה שמת בעלה והשביעתו שיעיד בה כדי שתטול כתובתה מן היורשים:
שהוא פטור - ואע"ג שעד אחד נאמן בעדות זו והפסידה ממון בכפירתו:
כגון דאמר לה לדידה - חוץ לב"ד מת בעליך ולא אמר עדותו בב"ד כשהשביעתו לפי שהיא יכולה לילך לב"ד ולומר מת בעלי ולא תהא צריכה לשום עד דתנן האשה שאמרה כו' והיא עצמה נאמנת:
ש"מ משביע עדי קרקע חייב - לשון שאילה היא מהכא נשמע דסבירא ליה לרב פפא שהמשביע עדים על עדות קרקע וכפרו שחייבים ולקמן (דף לז:) פליגי תנאי ואמוראי ועד אמיתה עד קרקע הוא שהכתובה אינה נגבת אלא מן הקרקע ומשני דלמא הא דרב פפא דהוי תפסה מטלטלי דבעל מחיים ואם העיד זה עדותו היתה תופסתן בכתובתה:
השתא בזה אחר זה דתרוייהו כפרי - דמצי למימר ראשון מה מועיל לך אם העדתיך הלא כפר השני אפי' הכי אמרת הראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני:
כפר האחד - והודה אחד מיבעיא. דהכופר חייב:
הא קמ"ל דתוך כדי דיבור כדיבור דמי - ויכול לחזור וכי איצטריך מתני' לאו לאשמועינן חיובא דכופר אלא לאשמועינן שהשני פטור:
בשלמא לרב חסדא דמוקי לההיא - דכפרו שניהן כאחת במצומצמין וכר' יוסי הגלילי אכתי לא אשמעינן דתוך כדי דיבור כדיבור דמי איצטריך לאשמועינן הכא פטורא דשני לאגמורי לן דכדיבור דמי:
כפירה וכפירה - כפר השני בתוך כדי דיבורו של הראשון אשמועינן רישא דהוי חשיב כאחת לחיוביה לשני ובסיפא אשמועינן כפר וחזר והודה בתוך כדי דיבור דיכול לחזור בו ועדות האחרונה עדות:
דכפרה לה ראשונה - ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן:
תוספות
עריכההוה ליה כגזלן. משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו ואם היו שני עדים לא הוה מהימן למימר דידי חטפי השתא נמי כיון דמודה הוה ליה כגזלן וא"ת וניהמניה בשבועה דדידיה חטף מיגו דאי בעי אמר לא חטפי והוה מהימן בשבועה דכה"ג אמר בסוף המוכר את הבית (ב"ב דף ע:) גבי מפקיד אצל חבירו בשטר דנאמן לומר בשבועה החזרתי לך ולא מ"ל ליה היאך שטרך בידי מאי בעי במיגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן בשבועה ויש לומר דירא לשקר בדבר שהעד מכחישו כדאשכחן בחזקת הבתים (שם דף לב: ושם) גבי רבא בר שרשום דקאמר לקוח בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא דארעא דיתמי היא ואין אדם טוען ברצון דבר שהקול מכחישו מיהו צריכא לטעמא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם דבלא שבועה לא היה חושש להכחיש את העד ואיכא מיגו אבל לישבע בדבר שהעד מכחישו זה ודאי קשה לו כמו בדבר שהקול מכחישו:
ואמר מר חזרה שבועה למחויב לה. תימה דהוה ליה למימר ואמר יחלוקו דהכי הלכתא דאמר לקמן פרק כל הנשבעין (דף מז. ושם) עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ועוד תימה דר' אבא הוא דאומר חזרה שבועה למחויב לה כדמוכח התם מנסכא דהכא וא"כ הוה ליה למימר הכל מודים בעד אחד וכשנגדו חשוד דחייב כר' אבא:
שמע מינה משביע עדי קרקע חייב. קאי נמי אהכל מודים בעד סוטה:
אבל כפירה והודאה אימא לא. קצת תימה להר"ר יעקב דאורלינ"ש דכפירה והודאה שמעינן נמי מרישא דטעמא כשכפר תוך כדי דיבור אף שני חייב משום דראשון נמי יכול לחזור עדיין ולהודות דאי לאו דיכול לחזור ולהודות שני אמאי חייב:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ד (עריכה)
נ א מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ז':
נא ב ג ד מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה ט' והלכה י:
נב ה ו מיי' פ"ד מהל' טוען הלכה ח', ומיי' פ"ד מהל' גזילה הלכה י"ד, ועיין בכסף משנה, סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף י"ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' שס"ד סעיף ג':
נג ז מיי' פי"ב מהל' גירושין הלכה ט"ו, סמג עשין ו, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ז סעיף מ"ג:
נד ח מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה י"א:
נה ט מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה י"ב:
נו י מיי' פ"י מהל' שבועות הלכה י"ד:
ראשונים נוספים
ומחלוקת בעדי סתירה. לאמר דאמר דבר הגורם לממון כממון כו'.
נמצא עד אחד בתביעת ממון כעדי סתירה בסוטה:
הכל מודים במשביע בעד אחד כגון ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה קמי חד סהדא ואמר אין חטפי ודידי חטפי. ואשבעיה וכפר בו דחייב דעדות ממון היא כר' אבא דאמר הוה ליה מחויב שבועה דאוריית' ואינו יכול לישבע דהא איכא חד סהדא דחטפיה והוא לא כפר אלא מודה דחטף. וכל המחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם:
והכל מודים בנושה בחברו מנה בעד אחד והיו שניהן חשודין והשביע העד וכפר בו שחייב דעדות ממון הוא.
דאמר מר אם שניהן חדושין חזרה שבועה למחויב לה ואינו יכול לישבע ומשלם:
אמר רב פפא הכל מודין במשביע עד מיתה וכפר בו דפטור בדלא אסהיד בבי דינא. אבל אחוי לה לדידה דהא יכולה היא לילך לב"ד ולומר בת בעלי ותטול כתובתה על פיה דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם כו'. בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי (יבמות קיז.) והכל מודים במשבעת עד שראה מיתת בעלה וכפר בו שחייב.
בדלא אמר לא לה ולא (לחברתה) לב"ד דהא מפסידה כתובתה. ואקשינן והא כתובתה. ואקשינן והא כתובת אשה ממקרקעי היא.
והמשביע עדי קרקע לא איפשיטא שחייבין. ודחינן דלמא דתפיסא לה מטלטלי מחיים. וקי"ל דאי תפשה מטלטלי נפרעת מהן:
כפר א' והודה אחד הכופר חייב ואוקמה רב חסדא בשכפרו שתיהן וחזר אחד מהן בתוך כדי דבור והודה ומוקים לה לרישא באפשר לצמצם וסיפא בתוך כדי דבור. ור' יוחנן מוקים לרישא ולסיפא בתוך כדי דבור ורישא כפירה וסיפא כפירה והודאה.
מהו דתימא כפירה והודאה לא קמ"ל:
מתני' היו לו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואח"כ כפרה השניה שתיהן חייבות מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן ואקשינן בשלמא שניה חייבין דכבר כפרה לה הראשונה אלא ראשונה אמאי חייבין הא קיימא שניה ופריק רבינא כגון שהיתה שניה בשעת כפרית הכת הראשונה קרובין בנשותיהן לתובע או לנתבע שלא היו ראוין לעדות והיו נשותיהן גוססות באותה שעה.
הא דאמרי' הכא הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה דתנן האשה כו'. לאו למימרא דנאמנת היא עכשיו דכיון שבא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר לה ולא מת הוא נאמן יותר מהבא בטענתו כדאמרי' בכתובות דאמרה פלוני חכם טהר לי את הכתם ואזל שיליה ואישתכח שיקרא דאלמא דאע"ג דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיליה ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא הא דאמרה בשמו ולא מצית אמרת אשתכח שיקרא על פי עדים דהא קאמרי' ואזל שייליה וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר בשמו נאמן וכך קבלתי דין זה אלא הא דפטרינן הכא עד אשה כדאמר לה לדידה משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת, וכן פרש"י ז"ל.
הא דאמרי' כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה בתוך כדי דיבור. יש מפרשים בהודה השני תוך כדי דיבור לכפירתו או שכפרו שניהם כאחד וקדם הראשון וחזר והודה תוך כדי דיבור שלו.
וקשיא להו אם כן למה לי למתניא כלל והא קתני רישא כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין ואוקימנא כגון שכפר השני בתוך כדי דיבור של ראשון ואמאי חייב השני על כרחך מפני שיכול הראשון עכשיו בשעת כפירת השני לחזור ולהודות שאם אתה אומר אינו יכול לחזור ולהודות הרי זה יכול לומר לפי שכבר שמעתי שכפר חברי ואין אתה יכול להוציא בעדותו ממון כפרתי כפירת דברים והרי זה עד אחד שנשבע שהוא פטור אלא על כרחך יכול לחזור ולהודות וכיון שכן מרישא נמי שמעי' כפירה והודאה ותרתי למה לי.
ולפיכך פירשו אחרים דהכא במאי עסקינן כגון שכפר הראשון ותוך כדי דיבור כפר השני ואחר כך הודה הראשון בתוך כדי דיבורו של שני וקמ"ל טפי טובא דכפירה והודאה דשני עדים חדא מילתא היא ואלו מרישא לא שמעי' בתרי גברי אלא כפירה וכפירה.
ורבינו הגדול ר' יצחק ז"ל כתב בהלכותיו בלשון הזה כגון שבפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה בתוך כדי דיבורו של חבירו והא דאמ"ר שמעון מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות לאחר כדי דיבור היא אבל תוך כדי דיבור יכולין הם לחזור ולהודות ע"כ. וזה סיוע לפי' האחרון שכתבנו.
ויש לפרש כלשון הראשון ורישא דקתני בבת אחת שניהם חייבים דלאו מפני שהראשון יכול לחזור ולהודות אלא מפני שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי.
הא דאקשי' אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה. קשיא לן דהא רבה דאמר הכופר בממון שיש עליו עדים פטו' איתותב.
ויש מתרצים הא קיימא שני קמן בב"ד ולי נראה דשאני עדות מפקדון דגבי פקדון כיון דעבידי דמייתי כפירת ממון הוא והודאה דבעל דין עדיפא ליה דלא ליצטריך דינא ודיינא אבל עדים ועדים מאי שנא אינהו מינן והא דמקשי מינה לרבה בפרק שבועת הפקדון בדרך ק"ו פריך לה וי"ל דהך סוגיא לרבה היא וכיוצא בה בקידושין (נא,א) את וחמור הוא.
מי יימר כו': מיהא דאמרינן גבי חשוד לווה דפטור משום דאמר ליה: מי יימר דמשתבע ושקלת. דילמא לא הוה משתבעת ואפילו הכי מחייבינן עד אחד בנסכא דר' אבא, נראה לי ראיה גמורה דכל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כגון נסכא דר' אבא, וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא (ב"מ צח, א) שקיל תובע בלא שבועה, ולא אמרו שכנגדו נשבע ונוטל אלא בחשוד, משום דאי אמרת שכנגדו נוטל בלא שבועה לא שבקת חיי לחשוד, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שכולן שכנגדו נשבע ונוטל כחשוד, וזו כמדומה שהיא שגגה, דמיהא דהכא יש ראיה מכרחת.
הא דאמרינן: בעד מיתה מיהא שהוא פטור כדאמר לה לדידה ולא אמר להו לבי דינא: משום דאיהי מהימנא למימר מת בעלי ותנשא או תתיבם, לאו למימר דאפילו בדאתא העד והכחיש ואמר לא, דהתם ודאי מהימן, ואף על גב דאמרה לדידי אמר לי דמית, וכדאמרינן בכתובת (עב, א) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא דאיהו מהימן ולא איהי, אלא הכא הכי קאמר כגון דאמר לדידה ואיהי גרמה לנפשה שהשביעתו בב"ד, דאי בעיא איהי גופא הוה מציא לאכשורי נפשה אי אמרה מת בעלי על פי מה שאמר לי העד.
והכל מודים שהוא חייב דלא אמר לא לדידה ולא לב"ד: וכתבו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דמכאן יש ללמוד דיכול אדם להשביע את חברו מן הספק אם יודע לו עדות אם לאו, דהא הכא איהי לא ידעה דמית ולא ידעה דהאי ידע, דאם איתא איהי נמי ידעה, ואפילו הכי משביעתו.
שמע מינה משביע עידי קרקע חייב ואוקימנא דתפיסה מטלטלי: ודוקא דתפסה להו מחיים דבעל, דאי לא, תפיסה דלאחר מיתה במטלטלי דיתמי לאו תפיסה היא, וכן פירש ר"ח ז"ל כאן דתפסה מחיים וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק אלמנה ניזונית (בתחלת הפרק), והביא מכאן ראיה למה שפסק הוא שם דתפיסה דמחיים הויא תפיסה אפילו לכתובה, ואע"ג דתובה אינה גובה ממטלטלי ואפילו מיניה דבעל, וכדאיתא בקידושין (סה, ב) גבי אכילה, ובנדרים (סה, ב) גבי מאי דאמר ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך, אפילו הכי אם תפסה הויא תפיסה וגובה מהן כיון שתפסה, ולא דמיא לעובדא בחבילה כולן היו תפוסין בה ולא תפסה איהי לבדה בחבלה.
ומסתברא גם כן דדוקא בשתפסה מחיים לגוביינא וא"נ לשעבוד, הא לאו הכי אלא דהוו מטלטלי בידה פקדון מחיים דבעל וכיוצא בזה לא הויא תפיסה לגבות מהם דמטלטלי דיתמי נינהו, ואפילו חוב דעלמא אינו נגבה מהן לדינא דגמרא, והראיה ממלונא דשטרי (כתובות פה, א) דתפסה ההיא אתתא, ואמר לה רב נחמן אית לך סהדי דתבעוה מינך מחיים ולא יהבת ניהליהו, אמרה ליה לא, א"כ הויא תפיסה לאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לאו כלום היא דמטלטלי לב"ח לא משתעבדי, אלמא אע"ג דהוו תפיסי לה מחיים כיון דלא תבעוה מחיים ולא מעכבא להו אחובא לא מהניא לה תפיסה, וגדולה מזו אמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב, א) ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה, שכיב ואתא ב"ח דראובן וקטריף ליה מיניה, ופייסיה שמעון בזוזי, דינא הוא דאמרו ליה בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבונן גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי, אלמא אף על גב דלאו מטלטלי בעין נינהו ושמעון תפיסי בזוזי דזקיפא מחיים דראובן, אפ"ה לא הויא תפיסה, דכל דלא תפס מחיים לגובינא או למשכון לאו תפיסה היא, והכא בתפיסה מחיים לגובינא או לשעבוד כתובתה היא, וכעין דמלונא דתבעוה מינה מחיים ולא יהבה להו או שאמרה מחיים דתפסה להו לגבות או למשכון כנ"ל.
לא צריכא כגון שכפרו שניהם וקדם אחד והודה תוך כדי דבור: יש מי שפירש כגון שהודה השני תוך כדי דבור לכפירתו, א"נ שכפרו שניהם כאחד וקדם הראשון והודה תוך כדי דבור שלו, ואיכא למידק דאם כן היינו רישא דקתני כפרו שניהם כאחד חייבים, ואוקימנא כגון שכפר השני בתוך כדי דבור של ראשון, ועל כרחין אין השני חייב אלא מפני שיכול הראשון לחזור ולהודות עכשיו בשעת כפירת השני, דאי לאו כפירת השני לא מעלה ולא מורידה דמצי אלו כבר כפר הראשון ולא היה יכול לחזור בו.
ולפיכך י"מ דהכא כגון שכפרו בזה אחר זה וחזר הראשון והודה תוך כדי דבור של כפירת השני וקמ"ל דכפירה והודאה משני עדים חדא מלתא היא, ואלו מרישא לא שמעינן אלא כפירה וכפירה, ויש ספרים דגרסי וקדם אחד וכפר והודה תוך כדי דבורו של חבירו, וכן נראית גירסת הרי"ף ז"ל שכן כתב בהלכות כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהן והודה תוך כדי דבורו של חברו, והא דאמר ר' שמעון מה טעם לפי שאינן יכולין לחזור ולהודות לאחר כדי דבור היא, אבל תוך כדי דבור יכולין הן לחזור ולהודות ע"כ, וזה כפירוש האחרון ובעלמא היכא דשייכי התראה אפילו התראה תוך כדי דבור וחזרה תוך כדי דבור של התראה כדיבור דמי, דהתראה מכלל העדות היא וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובו לג, א) דאמרינן התם אמר ר' אלעזר עדים זוממין ממונא משלמי מלקא לא לקו דלאו בני התראה נינהו, אמר רבא תדע דהכי תרינן בהו (מתניתין) [נתרה בהו] מעיקרא אמרי אשתלין ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, נתרי בהו לבסוף מאי דהוה הוה, מתקיף לה אביי נתרי בהו תוך כדי דבור דהא תוך כדי דבור כדיבור דמי, דאלמא יכולין הן לחזור בהן אפילו תוך כדי דבור של התראה דהתראה מצרכי העדות היא.
הכל מודים בעד מיתה שפטור דתנן: ולאו למימר שתהא נאמנת אם תאמר שמת בעלה בשם העד אע"פ שהוא מכחישה, שלא תהא היא יותר נאמנת מן העד שהיא באה מחמתו, דהתם ודאי איהו מהימן ואע"ג דאמ' לדידה דמת, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל לשיוליה ואשתכח שיקרא דאיהו מהימן ולא איהי, אלא הא דפט' עד אשה כדאמ' לדידה משום דשלא לצורך השביעתו כלל, שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכפירוש רש"י, מהכא שמעינן דאתתא דאמר לה עד אחד מת בעליך, יכלה למיתי לב"ד למימר מת בעלי ולא בעיא עד דמסהדה דאיהי חזייא ליה, דאכתי הכא נמי כי אמר לה לדידה אמאי פטור הא לא מציא למימר ולאסהודי בב"ד, ואי דמיירי בידעא היא, לימ' בב"ד ואשתכח לא אפסדה מידי מכתובתה.
י"ג: לא צריכא שכפרו שניהם וקדם אחד מהם והודה בתוך כדי דבור: ומפרשים שהודה השני תוך כדי דבור לכפירתו או שכפרו שניהם כאחד וחזר הראשון וחזר והודה תוך כדי דבור שלו, ואסקינן דבכי הא תוך כדי דבור כדבור דמי ולהאי אצט'. ולזה קשה דאם כן למה לי למיתנא כלל, היינו הוא דקתני כפרו שניהם כאחד שניהם חייבין, ואוקימנא כגון שכפר הב' תוך כדי דבור של ראשון וחייב השני מפני שיכול הראשון עכשו בשעת כפירת הב' לחזור ולהודות, וכמו שכתבתי למעלה, דאי לא הכי שני אמאי חייב דהא כיון שכפר חבירו ואינו יכול לחזור בו כפירתו כפירת דברים בעלמא הוא, דאפילו אם מודה אי אתה יכול להוציא מעות על פיו, וכיון שכן מרישא שמעינן להא ואם כן תרתי למה לי.
ע"כ נראית הגי' הנכונה כמ"ש הרי"ף בהלכותיו דגר' כגון שכפרו שניהם וקדם אחד מהם והודה תוך כדי דבור של חבירו, ור"ל דהכא במאי עסקינן כגון שכפר הראשון ותוך כדי דבור שלו כפר חבירו ואח"כ הודה הראשון בתוך כדי דבור של שני, וקמ"ל טובא טפי דכפירה והודאה דב' עדים חדא מלתא ויכול הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דבור של שני, ואלו מרישא לא שמענו שיכול לחזור ולהודות אלא דוקא כל אחד כדי דבור שלו, ובעלמא היכא דאיכא התראה אפילו התראה תוך כדי דבור של התראה כדבור דמי, דהתראה מכלל העדות היא, וכדמוכח פרק אלו נערות (כתובות לג, א) דאמ' התם, א"ר אלעזר ע"ז ממונא משלמי מלקא לא לקי דלאו בני התראה ננהו, אמר רבא תדע דהיכי מתרינן בהו, מעיקרא, אמרי אשתליין, נתרי בהו בשעת מעשה, פרשי ולא מסהדי, נתרי בהו לבסוף, מאי דהוה הוה, מתקיף לה אביי נתרי בהו תוך כדי דבור, דהא תוך כדי דבור כדבור דמי, דאלמא יכולין הן לחזור בהן אפילו תוך כדי דבור של התראה דהתראה לצרכי העדות היא.
הכל מודים בעד א' דר' אבא וכו' פירשתיה במקומה בארוכה בפ' חזקת עיין שם ומהכא שמעינן דמחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם חבירו נוטל ממנו בלא שבועה דאי לא הכא אמאי חייב קרבן לימא ליה מי יימר דקא משתבעת כדאמרינן בסמוך גבי חשוד אלא ודאי כדאמרן. שאין על חבירו שום שבועה ומיהו חרם סתם יש כמו שנוהגין הגאונים ז"ל ובכל הישיבות כי מי יוכל למנוע מזה שלא יאמר ארור סתם וכן קבלנו שאפי' בשטר חוב שיש בו נאמנות בפי' מחרים סתם דלא מהני ליה למנוע מזה שלא יחרים סתם על מי שגובה ממנו שלא כדין. יש כאן בקצת הנוסחאות כיון דאמר מחטפי חטפה הו"ל כגזלן כלומר דאע"ג דלא הוי גזלן ממש שאפי' הוא עצמו אינו אומר שגזל דהא אמר דדידיה חטף מ"מ הוי דונו כגזלן שלא ליפטר בשבועה ואין גי' זו נכונ' וליתא בנוסחי דיוקני דהא לאו דיניה כגזלן דאילו גזלן דעלמא שכנגדו נשבע ונוטל והכא חבירו נוטל בלא שבועה כלל וכדכתיבנא וטעם הדבר משום דגזלן יכול הוא להשבע אלא שאין אנו רוצים לקבל שבועתו מפני שהוא חשוד אלינו וזה אינו יכול להשבע כלל והדבר ידוע שאין דין זה אלא במחוייב שבוע' של תורה בשבועת עד א' או דמודה במקצת או בשבועת השומרים ולא במחויב שבועה דרבנן וכן אין זה אלא במקום ששנים מחייבין ממון שאז עד א' מחייבו שבועה ולאפוקי מי שמביא עד א' על חבירו שהלוהו והוא טוען לויתי ופרעתי שהוא פטור בשבועת היסת דרבנן שאפי' שהיו ב' עדים ג"כ נפטר בשבועת היסת וזה פשוט אלא שיש משתבשים בזה בהרבה דינים. אלא ששניהם חשודים פי' והא דקאמר הכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבוע' לא דק ורישא דמתני' דלקמן פ' שבועת הדיינים הוא דנקט. דאמר מר חזרה שבועה למחויב לה פירוש ומתוך שאינו יכול לישבע משלם בלא שום שבועה ולפיכך חייב העד הזה שכפר בעדותו קרבן דכפירת ממון ומדלא אוקמה כמ"ד יחלוקו דאיכא נמי כפירת ממון בפלגא מיהת יש למדין דהלכתא כמ"ד חזרה שבועה למחויב לה אבל בתוס' דחו ראיה זו משום דכי אמר הכל מודים שחייב בה לרבותא שמודה בזה ת"ק דר"א בר"ש וההוא תנא היינו סתם מתני' וסתם מתני' ר"מ דס"ל לקמן בדוכתה חזרה שבועה למחויב לה:
הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה פי' שמת בעלה ולא אמר להו לב"ד פירוש כי כשהביאו לב"ד כפר ותנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא פי' רש"י ז"ל והעד פטור לפי שיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא ונראה מלשונו ז"ל דבב"ד א' [אין] מתירין אות' לינשא כיון שהכחיש' העד שתלתה בו וכן כתב הרמב"ן ז"ל שקבל דין זה דכל שתולה דין זה באחר כגון זו וכגון עד מפי עד ובא אותו העד ומכחישו אין זה שנתלה בו נאמן והביא ראי' מההיא דאמרינן במס' כתוכות גבי מאכילתו שאינו מעושר דאוקימנא בשאמרה פלוני תקן לי את הכרי ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא ולא מצית למימר אישתכח שקרא ע"פ עדי' דהא קאמר ואזיל ושייליה פי' לדבריו ז"ל דאע"ג דאמרינן עלה בירושלמי וכולהון בעדים היינו דאיכא עדים שכך א"ל ושכפר אותו פלוני שתלתה בו אבל אותו פלוני עצמו אינו צריך עדים וכמו שפי' שם רבינו ז"ל ומיהו ק"ל על פי' רש"י ז"ל כיון שהעד נאמן יותר ממנה היאך תלך לב"ד אחר ותאמר מת בעלי שתנשא דא"כ שלא כדין תנשא שהרי הכחישה העד ואינה נאמנת כלל שאפי' היא נאמנת שכך א"ל חוץ לב"ד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב"ד שהוא מקום עדות שכן הדין בכל עדות דעלמא וכדכתיבנא לעיל וי"ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא ע"פ ע"א שאמרה לו כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעת' הרי האשה כב"ד בענין זה ואילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי אין כפירה בב"ד כלום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא"א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך שם בהיתר שיתירוהו כנ"ל לפרש לפי דברי רש"י ז"ל ומיהו עדיין ק"ל על פי' למה נפטר העד בכך דהא לאו טענה היא לומר שתלך לב"ד אחר דהא מירתתא דאזל סהדא ומכחישה התם או שידע אותו ב"ד בהכחשתו או סבורה היא שלא תהא נאמנת שם דנשי לאו דינא גמירי לכך הנכון כמו שפי' אחרים דטעם פטורו של עד בדא"ל לדידה ולא אמר לב"ד משום דשלא לצורך השביעתו כלל שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי והיתה נשאת וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל אלא שתמהני על מ"ש ז"ל כי בב"ד זה אינה נאמנת במקום הכחשת העד ומכאן נלמוד שהאשה שא"ל ע"א שמת כעלה יכולה היא ללכת לב"ד ולומר מת בעלי סתם ותנשא וה"ה אם פירשה ואמרה שא"ל ע"א שמת בעלה אלא שהדבר מסופק כשאמרה כן והעד מצוי אם חייבין ב"ד לשאול את פי העד דבשמעתין לא פטרו עד אף לפי זה אלא לפי שהית' יכולה לומר סתם מת בעלי ומיהו כי ליתיה לעד פשיט' דמהימנ' אע"פ שפירשה מגו דאי בעייא אמרה סתם מת בעלי אלא דכי איתי מספקי' אם יש לב"ד לבדוק הדבר כיון דאיפשר והיה נראה לומר דחייבין וכן נראה מלשון רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב שאילו רצתה אמרה סתם מת בעלי:
ש"מ משביע עדי קרקע חייב פי' דכתוב' דמפסדא בכפירתו של עד אינה גובה מן המטלטלים אלא מן הקרקע ואפי' בחייה משא"כ בחוב דעלמא דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח דמיניה אפי' מגלימ' דעל כתפיה אם גירשה מחייב וכדברירנא בכתובות בס"ד ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו ואי משום שארה כסותה הא באלמנה מיהת מדרבנן היא לד"ה משום תנאי כתובה ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייב קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא וזה פשוט. דלמא דאתפסי מטלטלי פי' רש"י ז"ל שתפסה בהם מחיים דתפיסה דלאחר מיתה לא מהנייא כדאיתא בפ' הכותב ונראין דברים דאתפסא לאו דוקא אלא ה"ה שתפסה מעצמה דהכי מוכח סוגיין בפ' הכותב כדאיתא התם והוא שתפס מחיים ואמרינן נמי ההיא אתתא דתפסא כסא דכספא ואמרינן אית לך סהדי דתפסת מחיים והא דנקטינן הכא דאתפסה אורחא דתלמודא הוא לארווחי בתי' לאפוקי מדעתיה דמ"ד שמעת מינה וכדכתיבנ' בכמ' דוכתי ותד' דהא מצית למידחי הכא דמיירי בדייחד לה מטלטלי או בדשעבד לה מטלטלי לכתובתא א"נ באשלי דקמחוניא וארנקי דמחוזא וגמלי דערביי' ודכוותה דאשה גובה פורנא מהם כדאיתא בפ' (האשה שנפלו לה נכסים) [מציאת האשה דף ס"ז ע"א] אלא דלרווחא דמלתא נקט דאתפסא לאו ממש אלא משום דתפיסה מחיים לא מהנייא אלא היכא דידע בעלה בתפיסתן וכדכתיבנא התם בפ' הכותב כנ"ל וכן נ"ל מפי' רש"י ז"ל כאן וכן דעת כל המפרשים ז"ל אלא דחזינא ליה לר"מ הלוי ז"ל שפי' כאן דדוקא נקט הכא דאתפסה בעלה מחיים ולא שתפסה מעצמה:
השתא בזה אחר זה וכו' אמרת א' חייב וב' פטור כפר א' והודה א' מבעיא פי' קושיין מדקתני כפר א' והודה א' שהכופר חייב דהא פשיטא דחייב דכיון שכפרו שניהם א' חייב ואע"ג דהוה משמע שיוכל הא' לומר לא אפסדתיך מידי דסוף סוף כבר כפר חבירי ולא היית זוכה ממון בעדותו כ"ש כשהוד' א' ופרקי' הב"ע כגון שכפרו שניהם והודה א' מהם תכ"ד והא קמ"ל תכ"ד כדבור דמי זו היא גי' רש"י ז"ל וכל הספרים שלנו ופירש"י ז"ל דמתני' לאו חיובא דכופר אתא לאשמעי' אלא פטור' דמוד' דאע"ג שכבר התחיל הב' חבירו להעיד יכול הא' לחזור ולהודות תכ"ד שלו ולעיל בדר"י אשמועי' בתכ"ד בכפירה וכפירה והכא אשמועינן לה בכפירה והודאה וכדמפרש ואזיל ואיכא למידק דהאי לפום חד פי' דפרישנא לעיל בדר"י אהתם נמי שמעינן אפילו בכפירה והודאה דהא פרישנא דכי כפרו שניהם וכפר כל א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו אינו אלא לפי שהא' היה יכול לחזור ולהודות תכ"ד שלו וא"ת לההוא פי' מאי קמ"ל הך סיפא וכבר כתבנו לעיל שהוא הפי' המכוון מדקאמר כל א' מהם תכ"ד של חבירו לכך הנכון דה"פ שכפרו שניהם בזה אחר זה תכ"ד כלומר דהב' התחיל לכפור תכ"ד לתשלום כפירתו של א' כההיא דר"י דלעיל ואחר שהשלים הב' כפירתו של א' חזר הא' והודה תכ"ד של שני והשתא קמ"ל טובא דאפילו בכהא יכול א' לחזור ולהודות כאלו הודה תכ"ד של עצמו דכיון דכפירתו של א' תכ"ד של שני כולה כחדא כפירה חשיבה וכן נראה מגירסת רבינו אלפאסי ז"ל שהוא גורס וקדם א' מהם והודה תכ"ד של חבירו:
בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה א' אלא א' אמאי דהא קיימא שניה לקמן בריש פרק שבועת הפקדון מוכח בהדיא דקושיין אליבא דרבה דס"ל שהכופר בפקדון שיש עליו עדים שפטור דהתם פרכי' ליה מהא מתני' כי הכא ומתרצין כדמתרצינן הכא אבל לר"י דאמר התם הכופר בפקדון שיש עליו עדים חייב מתני' דהכא בפשוטה ולא צרכינן לתי' דמתרץ ש"ס הכא והלכתא נמי כדבעינן למימר התם בס"ד והא דמקשינן ומתרצינן הכא סתם אורחא דתלמודא למיעבד הכי כדכתיבנא בכמה דוכתי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה