ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ח

< רש"י על הש"ס




פרק שמיני - בן סורר ומורה

מתני' בן סורר ומורה וכו' - סדר נסקלין דתניא בפרקין דלעיל מסיים הלכותיו ואזיל:

משיביא ב' שערות - אבל מקמי הכי לא מיענש כדמפרש ואזיל שעדיין לא בא לכלל מצות:

עד שיקיף זקן - שיהא זקן מוקף שער סביב כולו:

התחתון ולא העליון - לא זקן ממש אלא זקן אותו המקום אלא שדברו חכמים בלשון נקיה:

שנאמר בן ולא איש - וזה משהקיף זקן איש הוא ואע"ג דבן מקטנותו קרוי בן לא מצינן לחיובי' מקמי שיביא שתי שערות דקטן פטור שלא בא לכלל מצות הלכך חיוביה בתר הכי הוא ואע"ג דמכי מייתי שתי שערות לענין כל התורה איש הוי מיהו כי מיעטיה קרא לאו בתחלת אישותו קא ממעט כדמפרש בגמרא בן הסמוך לגבורתו של איש אלמא בתחלת אישותו חייביה קרא:

גמ' היכא אשכחן - בשאר עונשין דענש הכתוב את הקטן דהכא בעי קרא למיפטריה:

אטו בן סורר ומורה על שם חטאו נהרג - דנבעי בר עונשין וכי מה חטא שיהרג מפני שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין ועל שם סופו נהרג כדמפרש בשלהי פרקין (דף עב.) סוף שמגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא וכו' אמרה תורה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב:

וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה - לכשיגיע לכלל איש הבן הזה קורא לו הכתוב בן סורר ומורה:

תני ר' חייא - במתניתיה הכי משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן עד שיקיף עטרה:

כי אתא רב דימי - פרשה דהא דתנא עד שיקיף עטרה לאשמועינן דהקפת זקן התחתון דקתני מתני' הקפת גיד קאמר סמוך לביצים ולא הקפת הכיס של ביצים דהוו לבתר הכי טובא:

רב חסדא - סבר קטן שלא הביא שתי שערות מוליד:

לכדרב יהודה - דאמר האי לאיש בבן סורר ומורה עצמו קאי והכי קאמר כשיהיה הבן לאיש כלומר כשיגיע לכלל אישות:

ה"ג א"כ לימא קרא בן לאיש - דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש:

מאי כי יהיה לאיש בן - השתא משמע כשיהיה לאיש בן דהאי איש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם:

ואימא כוליה - האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתי למעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן:

ה"ג א"כ לימא קרא כי יהיה בן איש - א"כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ"ד אלא וכי יהיה בן איש סורר ומורה דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן:

מאי - וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ"ד:

שמע מיניה תרתי - משום דהשתא משמע הכי ומשמע הכי כי יהיה בן לאיש כשיגיע לגבורתו של איש ומשתמע נמי אאבוה כי יהיה לאיש גדול בן ולא שיהיה לקטן בן:

ופליגא דרבה - הא דרב חסדא דאמר קטן שמוליד פטור דאלמא דקטן מוליד פליגא דרבה:

ואם אין לאיש גואל - גבי גזל ונשבע על שקר דכתיב לעיל מיניה והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו והאי אשמו קרן של גזלה:

שאין לו גואלים - אין לך אדם בישראל שאין לו גואלים כל זמן שלא כלו בני יעקב הקרוב קרוב קודם: בגזל הגר: ומת לאחר שנשבע לו ואין לו יורשים:


ואמר רחמנא איש - ולא כתיב ואם אין לו גואל מאי טעמא כתיב איש אלא משום דכתיב ואם דמשמע פעמים שיש לו יורשים ולהכי כתיב איש ללמדך איש הוא דאיכא לספוקי שמא יוליד בנים משנתגייר ואינך רשאי להפקיע קרן שלו ולתתו לכהן עד שתדע שאין לו יורשים אבל קטן גר מסתמא גזל שלו שנשבע עליו ישראל לשקר לכהן הוא בידוע שאין לו גואלים:

איש - גבי שפחה חרופה כתיב (ויקרא יט) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע וגו':

שלא הביאה שליש - שאם אתה זורעה אינה מצמחת:

וכי יזיד - מדאפקיה בלשון מזיד ולא כתוב וכי ירשיע איש למימר דרוש ביה נמי האי מזיד מבשל: בן ולא אב: לגבי בן סורר ומורה בן ולא אב וקס"ד דממעיט בן שכבר נולד לו בן דשוב אינו נעשה בן סורר ומורה ואי קטן לא מוליד ה"ד דאיצטריך למעוטי:

אי נימא דאיעברא - אמיה מהאי בתר דאייתי שתי שערות ושיהה בו ט' חדשים להקיף זקן ובתוך כך נולד בן וקא ממעט קרא דאע"ג דראוי הוא לבן סורר ומורה נפטר בשביל שנולד לו בן:

והא א"ר כרוספדאי - כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד ואע"ג דלא הקיף זקן אינו נעשה בן סורר ומורה לאחר ג' חדשים לאחר שהביא שתי שערות והשתא לא דייק טעמא דרבי כרוספדאי מהיכא ולקמן בעינן ליה מיהו קרא לא צריך למעוטי דאפילו לא אב הוא יהא מפטר בג' חדשים:

אלא לאו - כי איצטריך למעוטי כגון דאוליד מקמי ג' חדשים בתר שתי שערות ועל כרחיך איעברא ו' חדשים מקמי דאייתי ב' שערות ואוליד מקמי דאקיף זקן וג' חדשים נמי לא עברו עליו ושמע מינה קטן מוליד:

לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות וכו' - והאי דקאמר רבי ישמעאל בן ולא אב לא כשילדתו אמו כבר לבנו קא ממעט דבלאו הכי מפטר מדין בן סורר ומורה או בג' חדשים או בהקפת זקן:

אלא כי אתא רב דימי - פרשה לדתנא דבי רבי ישמעאל דאתא לאשמועינן האי דרבי כרוספדאי דמי שעברו עליו ג' חדשים לאחר שהביא שתי שערות פטור וה"ק בן ולא הראוי להיות אב והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות והיא מתעברת:

והא אנן תנן עד שיקיף - אבל בג' חדשים לא מיפטר:

הקיף - אשמועינן מתני' דמפטר אפי' ממהר להקיף מקמי דמלוי ורבי כרוספדאי אשמעינן מלוי אע"ג דלא הקיף ונפקא לן מדתנא דבי ר' ישמעאל בן ולא הראוי להיות אב:

ש"מ - מדלא קרי ליה ראוי לקרותו אב עד ג' חדשים ש"מ אפי' אשתו היתה יולדת לשבעה אינו ניכר בפחות מג' חדשים דאי לשליש ימים ניכר בתרי ירחי ותילתא נפטר כל אדם מדין סורר ומורה דהא ראוי לקרותו אב ונפקא מינה לאשה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת ונתעברה ספק מן הראשון ספק מן האחרון אם הוכר עוברה לב' חדשים ושליש לנשואי האחרון ודאי מן הראשון דאפילו היא עתידה לילד לשבעה לאחרון לא היה ניכר לשליש ימיה:

זיל בתר רובא - להכי לא מפטר כל אדם בתרי ירחי ותילתא לאחר הבאת שתי שערות דלא קרינן ביה ראוי דאזלינן בתר רוב נשים שיולדות לט' ואין עוברה ניכר בפחות מג' חדשים:

והצילו העדה - לדונו לזכות ואנן מצינן למפטריה משום האי טעמא דראוי להיות אב ביולדת לז' ואת אמרת זיל בתר רובא ולא מפטר עד שראוי לקרותו אב ביולדת לט' כרוב נשים:

בעבורו של חדש - שהיה חדש שעבר מלא ור"ח ביום ל"א וזה שאמר בג' סבור שהחדש שעבר חסר וחשב ר"ח מיום ל':

ואי לא אזלינן בתר רובא - דאינשי דעבידי דטעו בעבורא דירחא אמאי מצרפין לסהדותייהו וקטלינן ליה להאי נימא לא טעה אלא האי דוקא ג' אמר והאי דוקא אמר שנים ואין עדותן מכוונת ליום אחד:

אף אנן נמי תנינא - דאזלינן בתר רובא וקטלינן:

מתקדשת בביאה - אם מסרה אביה לאחד לבא עליה לשום קדושין אבל לא מדעת עצמה דאין מעשה קטנה כלום:

קנאה - ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה ובלבד. שיקבל אביה את גיטה:

וחייבין עליה משום אשת איש - אם קבל אביה קדושיה מאיש אחד ובא עליה איש אחר:

ומטמא את בועלה - בנדתה:

לטמא משכב התחתון כעליון - כבר פירשתיו בפ' ד' מיתות (דף נה:) שיהא תחתונו כעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין אפילו לא נגע בו מפני ששכב עליו אבל פחותה מבת שלש הבא עליה בנדותה אינו כבועל נדה אלא כנוגע בנדה ואין משכבו מטמא אפילו אוכלין ומשקין אפילו נגע בו דנוגע בנדה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים ואפילו נגע וכ"ש דאינו מטמא משכב בלא נגיעה:

נשאת לכהן - ע"י קדושי אביה ואמרו רבנן אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה וזו אם נכנסה לחופה אוכלת אבל פחותה מכן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת אע"ג דגדולה כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אוכלת אלמא לאו בביאה תליא מילתא אלא בחופה מיהו ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה:

בא עליה אחד מן הפסולין - כגון כותי חלל נתין וממזר עשאה חללה ופסלה כדאמרינן ביבמות (דף סח.) כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:

והיא פטורה - מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשין קתני מיהא חייבין עליה משום אשת איש וקס"ד חייבין מיתה קאמר ובמזיד:


ואמאי דילמא איילונית - תמצא ונמצאו קדושיה קדושי טעות:

דאדעתא דהכי לא קדיש - ולאו אשת איש היא:

קרבן - ובשוגג דאזלינן בתר רובא אבל מקטל לא קטלינא משום רובא:

בבא עליה אביה - קאמר דחיובא לאו משום אישות אלא משום קורבא:

והא אחד מכל עריות קתני - דמשמע אפילו הנך דאתו לה לחייבה משום קדושין כגון חמיה וחורגה או כל אדם משום אשת איש:

אלא - איבעי' לדחויה דלא נילף מינה דנזיל בקטלא בתר רובא אוקמא הכי:

הכא במאי עסקינן דקבלה - בעלה עלויה דאפי' תמצא איילונית חפץ הוא בה וקדושיה קידושין:

המסוללת - לשון פריצות:

והערה בה - איכא למ"ד (יבמות דף נה:) העראה זו נשיקה ואיכא למ"ד זו הכנסת עטרה:

פסלה מן הכהונה - ומשויא לה זונה דהעראה כגמר ביאה כדאמרי' בגמ' דיבמות (דף נד.) ובפרקין דלעיל (דף נה.) ומיהו מיתה לא מחייבו כגון שלא התרו בהן:

וב"ה מכשירין - כדמפרשי' לקמן דקטן לאו בר ביאה הוא:

מדורות הראשונים - שהיו מולידין בני שמונה שנה כדילפינן לקמן: אי נימא מדכתיב בת שבע בת אליעם ואליעם בן אחיתופל וכתיב בלדת שלמה בנה ויקרא את שמו ידידיה וסמיך ליה ויהי לשנתים ימים אחר לידתו הרג אבשלום את אמנון וברח לגשור וישב שם שלש שנים. הרי חמש שנים לשלמה וכששב מגשור שפייס יואב את דוד ע"י התקועית להשיבו ישב בירושלים שנתים ואח"כ מרד דכתיב בתריה ויהי מקץ ארבעים שנה והני ארבעים שנה נקט ליה למנין ששאלו מלך כדאמרינן בתמורה (דף יד:) שהלך ומרד ובאותו פרק נחנק אחיתופל כדכתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק הרי שלמה בן שבע שנים:

חצי ימיו של אדם שלשים וחמש - דכתיב (תהלים צ) ימי שנותינו בהם שבעים שנה פשו להו עשרין ושית לאחיתופל כשנולד שלמה ובתוך כ"ו שנים נולדו שלשה דורות אליעם ובת שבע ושלמה:

דל תרתי שנין דתלתא עבורי - כלומר פחות מח' חדשים אין שהות לעובר ז' חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה:

אשתכח דכל חד וחד בתמני אוליד - אחיתופל הוליד אליעם לח' שנה וח' חדשים ואליעם הוליד בת שבע לח' שנה וח' חדשים ובת שבע לח' שנה וח' חדשים ללידתו של שלמה הרי כ"ו שנים:

דאתתא בריא היא - אשה דרכה להיות בריאה וממהרת להזריע:

ותדע - על כרחך דאשה ממהרת דהא הוה לה לבת שבע ולד מקמי שלמה אותו הולד שמת לדוד שנולד ראשון דכתיב ביה (יב) וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם:

אברהם גדול מנחור שנה - מדקא חשיב ליה קרא ברישא:

וכתיב ויקח אברם ונחור להם נשים - שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה אלמא יסכה בת הרן יסכה זו שרה:

דילמא זוטר דאחי הוה - והרן הוא דקשיש מיניה: ויהי נח בן חמש מאות שנה לאחר שהיה בן חמש מאות שנה הוליד את שלשתן: שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול:

בר מאה ותרתין הוה - הואיל והוא גדול מכולן נמצא שנולד בחמש מאות שנה לנח וכשירד המבול היה בן מאה שנה אלא שמע מינה קטן מכולן הוה ובחמש מאות ושני שנים לאבוה אתילד ודרך חכמתן חשיב להו:

ותמת עזובה ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור - אלמא חור בר כלב הוה ובצלאל היה דור שלישי לה:

וכי עבד משכן היה בן י"ג - דקרי ליה איש איש ממלאכתו וכשנשתלחו המרגלים בשנה השנית כבר היה בן י"ד שנה וכתיב בן ארבעים שנה אנכי היום:


שהכל מצויין אצלה בעבירה - וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן:

מתני' תרטימר - בגמרא מפרש לה:

יין האיטלקי - טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג:

בחבורת מצוה - בסעודת מצוה אכל לתרטימר זה אפילו גנבו משל אביו וכן אם אכלו במנין שהיו נקבצין לעבר החדש גם שם היו עושים סעודות:

אכל מעשר שני - וכן כולם אע"פ שגנבו משל אביו פטור וטעמא מפרש בגמרא:

ואע"פ שאין ראיה לדבר - דדילמא מאכל אחרינא נמי קרא ליה זולל ומיהו שלמה אהא אזהרי' דממשיך טפי:

זכר לדבר - דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא:

גמ' מתוך שכפל רבי יוסי ביין - דקאמר תנא קמא חצי לוג והוא אמר לוג:

כפל נמי בבשר - והוי מנא דקאמר שני תרטימ':

יין בזול - אבל ביוקר לא שכיחי ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך:

זולל - לשון זול ואסמכתא למילתיה הוא:

מולדה - שם אביו:

יין חי - ממשיך מפני שמשובח הוא ולקמיה מוקי לה במזיג ולא מזיג אבל בתר יין מזיג לא ממשיך:

בשר חי - כדמפרש לקמן בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא ממשיך למעבד כי האי גוונא לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות:

אמר רבינא יין חי - דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע"פ שרוב בני אדם שותין כן:

בשר כיבא דאכלי גנבי - כוויה בגחלים ודכותה בעירובין (דף כט:) וניכביה וניכול בזבחים (דף מו:) לאפוקי כבבא דלא:

בשר מליח ויין מגתו - לא חשיבי ולא ממשיך:

כל זמן שהוא כשלמים - שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו:

כל זמן שהוא תוסס - שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ:

הכא - בבן סורר ומורה:

מאי - עד כמה לא קרינן מליח למיפטר בן סורר ומורה:

ובכל שהוא לא ממשיך - משעבר לילה אחת מפיג טעמו ולא חשוב:

לשלם שכר לרשעים - שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה:

לאובד - היינו רשע שנטרד והולך לו:

למרי נפש - לאבלים לפכוחי צערייהו:

אל תרא יין - כלומר אל תתן עיניך לימשך אחריו:

שאחריתו דם - סופו יהרג עליו:

כתיב יין ישמח לבב אנוש - בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו:

וקרינן ישמח - לשון שמחה:

זכה - כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב:

פקחין - עשאוני פקח:

אבוי - לשון צעקה בלשון ארמי כמו בייא בייא (עיל דף סד.):

שיחי - צערי כמו אריד בשיחי (חהלים נה):

למי כל אלה - למאחרים על היין: מרישיה לסיפיה: מאן דדריש ליה: מרישיה לסיפיה:

מדריש - נדרש משמעותיה יפה והכי קאמר למי כל אלה למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך שחוקרין להיכן היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה (משלי ט):

ומאן דדריש ליה מסיפיה לרישיה מדריש - נדרש משמעותו יפה והכי קאמר למי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקיטתו להם ראוי להיות מאחרים על היין:

י"ג ווי"ן - לשון וי וי ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד דידע דנגמר לו עונשו של יין:

מתוך שקלקלו ברביעי - שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען:

איש האדמה - אמאי קרי ליה איש האדמה על ידי שהוכיחו הקב"ה היה לו ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:


שאין לך דבר שמביא יללה על אדם אלא יין - הלכך מסתברא דעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם:

שאין התינוק יודע וכו' - ומדקרי ליה הדעת טוב ורע שמע מינה היינו חטים:

בדבר שנתקלקלו בו נתקנו - מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה בו הוא מרפא נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון (א. כה ד) וכתיב (זכריה ב) ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב:

למואל מלך - שלמה המלך למואל מעשיו וחכמתו להקב"ה למואל שכינה הוא כמו ידי שמתי למו פי (איוב מ):

משא אשר יסרתו אמו - פרשת תוכחה שהוכחתו אמו:

שכפאתו על העמוד - להלקותו וייסור לשון מלקות כדאמרי' לקמן (דך עא.) ויסרו אותו זה מלקות ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו היתה מוכיחתו:

אמו גרמה לו - להיות רשע שהרי באביך לא יתלו החובה והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה בני ולא בן אביך:

בר בטני - מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי שתשמיש יפה לולד ללבנו ולזרזו כדאמרינן במס' נדה (דף לא.) שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה לולד שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז:

אי שכר - כלומר אל רוזנים לומר איה שכר לא נאה לומר לך:

בער אנכי מאיש - בההוא משא כתיב:

זה אדם הראשון - שנכשל ביין ואני שתיתי יותר מהן:

שכולה סריקין - רקים שירגילוהו בכך אבל אם יש בחבורה אדם הגון בכי האי גוונא לא ממשיך ואינו נעשה בן סורר ומורה ובחבורה דלאו מצוה קאמר:

הא קמ"ל - מתני' דאפי' כולה סריקין כיון דאיחבור השתא למצוה פטור ולעולם דינו דבן סורר ומורה אינו אלא בחבורת סריקין:

אכל בעיבור החדש - כדמפרש לקמן שהן נקבצין עשרה או יותר ועולין בעלייה ואין אסיפה זו אלא לפרסם הדבר שעברוה ולא לעיין דהא אין עולין אלא לאור עיבורו דהיינו ליל מוצאי שלשים וכבר מעובר הוא דהא לא קדשו היום את החדש וקדוש אין שם ביום מחרת דהיינו יום שלשים ואחד למנות על כך כדאמרי' (ר"ה ד' כד.) שלא בזמנו אין מקדשין אותו ועוד דאי לקדושי בשלשה סגי:

בפת דגן - ולא ידענא משום מאי נקט פת דגן ומשמע למעוטי פת אורז ודוחן קא אתי:

יום עבורו - הוא יום שלשים שנעשה ממנו חדש היוצא מעובר:

אור יום עבורו - מוצאי שלשים ולהודיע שעברוהו:

אחריפו - אקדימו כמו חרפי ואפלי (ע"נ ד' עה.) אחריפו ועולו בלילה היו יושבין שם ועושין הומה להשמיע קול וקאמר להו רבי חייא להקדים ולעלות מבעוד יום מעט כדי שיראו אותם עוברי דרכים כשהן עולין ויפרסמו והיינו דקתני אין עולין לה בלילה אלא ביום והאי דקתני אין עולין לה ביום אעיקר מילתא קאי שהסעודה ומשאו ומתנו של דבר בלילה הוא:

אחריפו ופוקו בבקר - אל תאחרו לירד שהרואה אתכם יורדין בהשכמה מבין שישבו שם כל הלילה ומתפרסם הדבר אבל הרואה אותם יורדין שלא בהשכמה סבור שעכשיו עלו ואין מבין הדבר:

אכל מעשר שני - גנב ממעות מע"ש וקנה בשר ויין ואכל דאי גנב בשר ויין עצמו אפי' דחולין נמי לא כדאמר עד שיקח בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה (ומן החנוני):

דכי אורחיה - כדרך מצותו נאמר בבקר ובצאן וביין ובשכר במע"ש:

אכל נבלות וטריפות - לקמן יליף לפטורא:

אכל בשר עוף - טהור פטור דלא חשיב דלא ממשיך בתריה: סתם שקצים היינו עופות טמאים דכתיב בהם שקץ הם (ויקרא יא) רמשים הן שרצים וטעמא משום דאיננו שומע בקולנו בעינן ולא זה שאף בקולו של מקום אינו שומע:

הא טהורים חייב - כדתנן במתני' דאיצטריך לאשמועינן דפטור אשקצים:

להשלים - שאפילו אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימה לתרטימר מבשר עופות טמאים פטור משום דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה בטהורים מיחייב:

לאיתויי תנחומי אבלים - דאע"ג דתקנתא דרבנן בעלמא הוא דאי מרישא הוה אמינא חבורת מצוה היינו כהנים שאוכלין קדשים או פסחים:

תענית צבור - אע"ג דלא עבר אלא אדרבנן:

וטעמא מאי - מפטר אדבר עבירה:

איננו שומע בקולנו - מיעוטא הוא ולאפוקי האי דאף בקולו של מקום אינו שומע:

דבילה קעילית - מאותו מקום ואע"ג דמשכרא לא מיחייב עליה דלא ממשיך:


חייב משום ויין ושכר אל תשת וגו' - ובכהן עסקינן:

כי סובא וזולל יורש - בתר קרא קמא כתיב להכי אתייה להכא:

יורש - סופו להיות עני ומבקש למודו ואינו מוצא:

וקרעים תלביש נומה - נומה שאדם מתגרה בה תלביש קרעים כלומר סוף כל בעל הנאות לבא לידי עניות:

נעשה לו קרעים - משכח למודו ואינו נזכר אלא בסירוגין:

מתני' משל אחרים ואכל ברשות אחרים - ואפילו לא אכלן ברשות בעלים עצמן וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' בעית - מתפחד מאביו שלא יבין הלכך לא ממשיך:

עד שיגנוב משל אביו - דשכיח ליה לגנוב תמיד ואכל ברשות אחרים דלא בעית שלא יראהו אביו ובכי האי גוונא ממשיך:

עד שיקח בשר בזול - אבל אם גנב בשר ויין עצמן לא:

מדמי סעודה המוכנת - שהיו מעות מוכנים לקנות מהם סעודה לאביו ולאמו דכיון דלכך נזדמנו משל אמו קרינן בהו דאיהי נמי שייכא בהם מדינא דבעלה חייב במזונותיה:

על מנת שאין לבעליך רשות בהן - דאי לא אמר לה הכי זכה בהן בעל דלא עדיף ממציאתה: אי נימא חייבי כריתות שהיתה אמו על אביו בכרת כגון אחותו דלאו בת קדושין:

סוף סוף אביו ואמו נינהו - דהא בקרא לא כתוב אישות באמו אצל אביו:

בשוה לאביו - בקול ומראה וקומה וטעמא מפרש לקמן:

בקולנו - חד קול משמע מדלא כתוב בקולותינו או בקולינו ביו"ד:

ואפילו מזוזה אחת - וכל שכן אחד מן החומשין או ספר מכל הנביאים שאזכרת השם כתובה שם ולא קרינא ביה את כל שללה ושרפת:

לא תעשון כן לה' אלהיכם - בתר ואבדתם את שמם כתיב:

גריס - זה שיעור נגעים ושתי גריסין על שתי אבנים דכתיב (ויקרא יד) וחלצו את האבנים תרתי משמע ובכל אחת שיעור נגע:

בקרן זוית - ואותן שתי אבנים יהיו בקרן זוית אחד בכותל זה ואחד בכותל זה והנגע משוך בשתיהן ארכו ב' גריסין ורחבו כגריס שיהא בכל אבן כגריס על גריס:

מאי טעמא דר"א - דבעי קרן זוית:

כתיב קיר - ומראיהן שפל מן הקיר (שם):

חורבתא סגירתא - חורבה מצורע: מתרגמינן סגירתא שנותץ משם בית המנוגע:

מציינין אותו - שלא יאהילו עליו דאבן מנוגעת מטמא באהל דמצורע הוקש למת אל נא תהי כמת:

מתני' גידם - ידו קטועה:

בננו זה - משמע שרואים אותו:

חרשין - אינן יודעין אם קבל דבריהם אם לאו שאם אמר להם איני מקבל אינן שומעין לו ואע"פ שרואין שאין מקיים מצותן מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי בזכותי' ולמדרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע דהאי קרא יתירא הוא כוליה כדאמר בגמ':

מתרין בו - לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי ועוד זו ספק התראה הוא אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד ויליף לה מויסרו אותו:

גמ' שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב - וסייעתא דשמואל בפ' נגמר הדין (לעיל מה:):


כוליה קרא יתירא - דמצי למכתב והוצאתם אותו אל שער העיר ההוא וסקלתם:

בפני שנים - דבעינן עדים שהוכיחוהו ועבר שאין אביו ואמו נאמנין עליו להרגו דכתיב (דבדים יז) על פי שנים עדים יומת המת:

ומלקין אותו בפני ג' - כלומר יביאוהו בפני ג' דיינין והדיינין יחייבוהו מלקות וילקוהו שליח ב"ד כשאר הלוקין דמלקות בפני ג' בפרקא קמא (דף י.):

כדרבי אבהו - בכתובות (דף מו.) גבי מוציא שם רע מנא לן דלקי דכתיב ולקחו זקני העיר את האיש ויסרו אותו:

למדנו ויסרו - דמוציא שם רע מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההוא דיסרו דבן סורר ומורה למדנו מבן דכתיב שם אם בן וההוא בן למדנו מבן (דברים בה) והיה אם בן הכות הרשע:

אם כן - דלהך מלתא לחודא אתא ולא למעוטי סומין:

לכתוב בננו הוא - סורר ומורה ומשמע הוא שלקה בפניכם ומדכתיב זה שמראין באצבעו עליו ולא סומין:

מתני' ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן פטור - דתו לא דיינינן ליה כיון דאילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא:

ואם משנגמר דינו ברח - משעת גמר דין הוי כגברא קטילא ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו:

גמ' הואיל ונשתנה דינו (נשתנה מיתתו) - דאילו מעיקרא נדון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן התראה וסנהדרין של כ"ג ועדים:

ונשתנית מיתתו - דכל מיתת בני נח סייף ואילו עביד השתא בעו למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הלכך פטור:

שאני הכא דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא - אבל הכא אילו עביד השתא בר קטלא הוה אף על גב דנשתנה דינו ומיתתו לא מיפטר ודיינינן ליה בדינא דהשתא:

ת"ש - מסיפא תיובתא:

חייב - אלמא אף על גב דאשתני לא אפטר:

שהכה את חבירו - הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא:

עשה כן - בהיותו כותי:

לישראל - כגון שהרג את ישראל או בא על אשת איש ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע"ג דנשתנה דינו לדון בעדה ועדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אישתני דרוצח נמי השתא בסייף:

דאידי ואידי בסקילה - אם לא נתגייר נמי נדון בסקילה כדאמרינן נמי בפרקין דלעיל (דף נז.) בא על ערות ישראל שאין להם לבן נח נדון בדיני ישראל ואוקימנא בנערה המאורסה דלדידהו לית להו ודיינינן להו בדינא דידן:

והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חברו קתני - אלמא בישראל בעולת בעל עסקינן דאילו באשת חבירו ליכא נערה המאורסה כדאמרינן בעולת בעל יש להן נערה המאורסה אין להם:

אלא קלה בחמורה מישך שייכא - כלומר לעולם בא"א ודקא קשיא לך אמאי חייב הרי נשתנה דינו ומיתתו אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף קל והשתא סקילה דחמירא:

מאי איכא למימר - הרי נשתנה מיתתו דבמיתה חמורה זו לא היה ראוי:

לימא מסייע ליה - לרבי חנינא דאמר בדינא דהשתא בעי למדייניה:

סרחה - נערה המאורסה בימי נערות שהיא בסקילה ולבסוף בגרה משעמדה בדין:

תדון בחנק - כדינא דהשתא:

בסקילה מאי טעמא לא - מתדנה משום דכיון דאישתני גופה אישתני קטלא ונהי דלגמרי לא מיפטרא משום דקלה בחמורה מישך שייכא כל. שכן הכא דאישתני לגמרי בין בדינו בין במיתתו וכיון דלא מחייב בהא מיתה פטור לגמרי:

תדון בסקילה - דמעיקרא אף על גב דאישתני גופה לא אישתני קטלא הכא נמי נדייניה כדמעיקרא במיתתו הקלה:

מתני הנייה להם - שאין מוסיפין לחטוא:

והנייה לעולם - ששקטה כל הארץ:

רע להם - שהיו מוסיפין זכיות:

רע לעולם - שהיו מגינין על דורם ומוכיחין את הדורות:

יין ושינה לרשעים הנייה להם והנייה לעולם - כל זמן ששותין וישנין אינן חוטאין ואינן מריעין לבריות: לצדיקים רע להם: שאין עוסקין בתורה:

ורע לעולם - שהתורה שהן עוסקין בה מגינה על הדור וכשהן מתבטלין פורענות בא לעולם:

פיזור - שנפרדין זה מזה ואין יכולין להועץ עצה רעה ולסייע זה את זה:


גמ' מגמר - מכלה:

למודו - מה שהורגל בבשר ויין:

שקט לצדיקים הנייה להם והנייה לעולם - שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

מתני' הבא במחתרת - שאמרה תורה יהרג:

נידון על שם סופו - דהא לא קטל ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו:

יש לו דמים חייב - אם אינו ראוי ליהרג כגון אב על הבן דתניא לקמן דאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת משום דרחמי האב על הבן ולא בא על עסקי נפשות ואי הוה קאי בריה לאפיה להציל . ממונו אין בדעתו של אביו להורגו:

חייב - לשלם החבית כשאר מזיק:

אין לו דמים - כגון שאר כל האדם שניתן רשות לבעל הבית להורגו פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שניצל פטור מן התשלומין דקי"ל (כתובות דף לה.) חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין:

גמ' מאי טעמא דמחתרת - שאמרה תורה אין לו דמים כלומר הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו:

חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו - שרואה שאחר נוטלו ושותק הלכך יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו ומימר אמר הגנב אי אזילנא לגביה קאי באפאי ואי קאי קטילנא ליה ואמרה לך תורה אין לו דמים ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו:

הבא במחתרת - חתר את הבית ממש:

פטור - מלהחזירם אע"פ שהם קיימין:

בדמים קננהו - בדמי נפשו קנאן הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם:

מסתברא - מילתא דרב דפטור בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן דליתנהו ותשלומין מדידיה לא מצינן לחיוביה במקום מיתה:

אבל נטל לא - מסתברא בהא מילתא דרב דפטר בה דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה:

והאלהים - שבועה אמר רב דפטור ואפי' איתנהו וטעמא מהכא דהאי אם יש לו דמים כגון אב על הבן דמודה בהו רב דלא קנה וחייב להחזיר אחרי כן אמרינן דאפילו נאנסו מיניה משבאו לרשותו חייב להחזיר דמיהן אלמא לא אמרינן פקדון הוו גביה ואבדו לבעלים אלא אמרינן ברשותו הן ואבדו לו הכא נמי לענין אין לו דמים אע"פ דאיתנהו אמרינן לאו פקדון נינהו אלא ברשותו ובאחריותו קיימי וכי גבו להו בי דינא מיניה יש כאן תשלומין עם חיוב מיתה כאילו גובין משאר נכסים:

ולא היא - מסקנא דמילתא דרבא הוא ולא היא לא מסתברא טעמא דרב בהא דאע"ג דהיכא דיש לו דמים חייבין באחריותו לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה וחייב את הגזלנין לשלם ה"מ לענין שלומי דלא מצי למימר ליה נאנסו דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח יד במלאכת רעהו הא שלח אע"ג דטעין מת או נשבר דהיינו אונס חייב דנעשה עליה גזלן בשליחות יד:

אבל לענין מקנא לא קני - אם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך לא קני ומהדר להו בעינייהו דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזילה והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר ליה נאנסו ומיפטר משום דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס דכל כמה דקיימא הדרא בעינא הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי:

מועד לעולם - אפילו שלא בכונה:

קשיא - קשיא מתניתין לתרוצה אליבא דרב ומ"מ תיובתא לא הוי דלאו בהדיא קתני לה נטל חייב ואיכא לשנויי בדוחקא כדשנין דמשום רישא נקט שבר והיינו דאיכא בין קושיא לתיובתא:

מתיב רב ביבי - לרבא פריך דאמר נטל דאיתנהו חייב:

הגונב כיס בשבת - שהגביהו וקנאו בהגבהה חייב להחזיר ואע"ג שהוציאו אח"כ לרה"ר ונתחייב בהוצאתו מיתה:

שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת - ובשביל חיוב מיתה הבא עליו לאחר מכן אינו נפטר מן התשלומין:

היה מגרר ויוצא - שלא הגביהו ולא קנאו בתוך הבית אבל כשיוצא לרה"ר קנאו בשנוי רשות שהוציאו מרשות הבעלים וצירף ידו למטה משלשה וקבלה בידו דידו חשובה לו כארבעה על ארבעה והרי הוא לו כחצרו ואע"פ שאין כאן הגבהה והכי מוקים לה בכתובות:

פטור מתשלומין - אלמא אע"פ שהכיס והמעות קיימין אמרינן בדמי קננהו ולא מפקינן ליה מיניה ותיובתא דרבא דאמר נטל לא:

והלכתא - הא דקתני פטור כגון דשדנהו בנהרא דליתנהו:

דכרי - אילים:

אהדרינהו ניהליה - הגנבים: ה"ג ת"ר אין לו דמים אם זרחה וגו' אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו וכו' אין לו דמים וסמיך ליה אם זרחה השמש ודרשינן סמוכין אימתי מותר להורגו בזמן שהשמש זרחה עליו כלומר שברור לך שלהרגך בא אם תעמוד כנגדו אבל מספק אל תהרגהו:

ותניא אידך אם זרחה השמש עליו דמים לו - אימתי אסור להרגהו בזמן שזרחה השמש עליו כלומר שברור הדבר לך כאור שהוא רחמני עליך ואפילו אתה עומד כנגדו להציל ממונך מידו לא יהרגך ואם לאו שספקא הוא לך הרגהו קשיין אהדדי:


אב הבא על הבן - במחתרת מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמי האב על בנו ואפילו הוא מציל ממונו לא יהרגהו הלכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך:

בן על האב - וכ"ש איניש דעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת ליה לאפיה קטיל לך עד שיודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן:

דמים לו - לשון רבים הוא להכי אתא לומר לך דבין בחול בין בשבת אסור לבן להרוג את אביו במחתרת שהרי לא בא על עסקי נפשות:

אין לו דמים - לשון רבים דכתיב גבי אינש דעלמא להכי אתא לומר לך אין לו דמים לא בחול ולא בשבת והרגהו:

הרוגי בית דין בשבת לא קטלינן - כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לה.) מלא תבערו אש בכל מושבותיכם: קא משמע לן: דקטלינן משום פקוח נפש דהאיך:

לפקח עליו את הגל - אם כשהיה חותר נפל עליו (את) הגל מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה גברא קטינא הוא משעת (סתירה):

והוכה - בכל אדם אפילו אינו בעל הממון מותר להרגו מדלא כתיב והכהו:

בעה"ב - הוא דמותר להרגו משום דלהאי גנב קים ליה בגוויה דבעה"ב אינו מעמיד עצמו על ממונו הלכך אדעתיה דלמקטליה אתא:

אבל שאר כל אדם לא - שהרי גנב זה לא בא אלא על עסקי נפשות של זה:

קמ"ל - דכיון דעל עסקי נפשות ישראל אתא רודף הוא וניתן להצילו לבעל הבית בנפשו של זה:

שאם אי אתה יכול להרגו בסייף - כגון שהיה מכשף או שהיה לו נהר מפסיק ואתה יכול לירות בו חץ או אבן:

שני כתובין הבאין כאחד - בפרק נגמר הדין דלא בעינן בהו קרא כדכתיב הלכך אי לא רבייה הוה אמינא ליבעי מיתה הכתובה בו כגון הכאה אבל לא לחונקו להטביעו במים:

ואין לי אלא מחתרת - שחתר כותל:

גגו - ועלה לו בסולם:

חצרו וקרפיפו - ונכנס בו דרך הפתח שמצאו פתוח מנין:

ת"ל ימצא הגנב - מדלא כתיב אם במחתרת ימצאנו וכתיב הגנב יתירה משמע בכל צדדין שיהא נראה לך גנב:

מצויין במחתרת - כלומר מצויין ורגילין לחתור:

זו היא התראתו - שא"צ התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דהכי אתא דאי קאי לאפאי קטילנא ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא א"צ התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך וזה יקבל עליו התראה ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאם תעמוד לנגדי אהרוג אותך אבל בלא התראה לא דדילמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי אלא דאשכח פתחא להדיא ועל אדעתא דאי קאי באפאי ליפוק:

קטן הרודף - את קטן אחר להרגו:

ניתן להצילו בנפשו - כדילפינן לקמן (דף עב.) רוצח נתן להצילו בנפשו והאי אע"ג דקטן הוא ולאו בר קבולי התראה הוא לגבי רדיפה דינו כגדול:

קסבר - רב הונא רודף אין צריך התראה לענין להצילו בנפשו דלא ניתנה התראה אלא לענין ב"ד דלא מצי למקטליה אם הרג בלא התראה:

יצא ראשו - באשה המקשה לילד ומסוכנת וקתני רישא החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו אבל יצא ראשו אין נוגעים בו להורגו דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו אבל אם היה הוא ניצול אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא (דתמורה):

משמיא קא רדפי לה - לאמיה:

והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך - כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף דהיינו באדם בשביל הצלת אדם הנרדף והא הכא דלא קתני יודע אני ועל מנת כן אני עושה ואין כאן קבלת התראה ואפילו הכי מיחייב:

ההוא ר' יוסי בר' יהודה היא - דאפילו בהרוגי ב"ד לא בעי התראה אלא להבחין הלכך חבר לא בעי התראה ולא הבחנה ועם הארץ בעי לאיתרויי דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפילו בעם הארץ לא בעי:

פטור - כל כמה דלא אמר על מנת כן אני עושה שאהרג עליו כדילפינן בהיו בודקין (לעיל דף מא.) יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה קא תני הכא גבי רודף דבעי התראה ואם לאו אין מצילין אותו בנפשו: דקאי בתרי עברי נהרא: המתרה מצד זה והרודף והנרדף מצד אחר:

דאצולי לא מצי - והאי פטור וחייב דקאמר אמיתת בית דין קאי ולאחר שהרגו לנרדף:

מאי איכא - כלומר מאי קא רמי עלייהו דהנך. רואין למעבד:

דבעי לאיתויי לבי דינא ומקטליה - דכתיב (דברים כב) ובערת הרע מקרבך הלכך בעי התראה דבלאו הכי לא מקטלי ליה:

זו היא התראתו - אלמא משום דמחזקינן ליה רודף לא בעי התראה:


מתני' ואלו שמצילין אותן - מן העבירה:

בנפשן - ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה ומקראי נפקי:

אבל הרודף אחר בהמה - לרבעה והרוצה לעבוד עבודת כוכבים ולחלל שבת וכל שכן שאר כריתות ומיתות ב"ד שאינן עריות דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף כגון זכר ונערה המאורסה ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות ונקט נמי עבודת כוכבים משום דסד"א תיתי בק"ו כדלקמן ושבת נמי תיתי בגזירה שוה:

גמ' לא תעמוד - לא תעמוד עצמך על דמו אלא הצילהו:

לפגמה - לביישה ולזלזלה אמרה תורה נתנה להצילה בנפשו כדילפינן לקמן מואין מושיע לה:

מן הדין - ק"ו:

הקישא הוא - שהוקש רוצח לנערה המאורסה וכל היקש וגזירה שוה המופנת הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו לפי שלא ניתנה למדרש מעצמו אבל מקל וחומר שאדם דן ק"ו מעצמו אע"פ שלא קבלו מרבו אין עונשין ממנו כדילפינן במכות (דף יד.):

וכי מה למדנו מרוצח - כאן לפטור את האונס דקאמר ליה קרא אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש דמשמע כי היכי דהתם אונס פטור הכי נמי פטורה אלא משמע שזה בא ללמד על הנערה ונמצא שנכתב כאן ללמד הימנה כלומר נמצא אף למד דמשום מילי אחריני איתקוש ותרוייהו ילפי מהדדי:

מה נערה המאורסה ניתן להצילה - מן העבירה בנפשו אף רוצח וכו' ואכתי ילפא נערה מרוצח שתהרג ואל תעבור כדלקמן ומיהו הכא לא אסיקנא במילתיה דר' דאגב גררא אתיא:

ומדקאמר אין מושיע - מכלל דבעיא תשועה:

אבדת גופו - כגון נטבע בנהר מניין שאתה מצווה על השבתו:

ת"ל והשבותו לו - קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו:

הני מילי בנפשו - אם זה הרואהו יכול להצילהו יצילהו:

קמ"ל - לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך: חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד דעריות קאמר דאיכא עבירה ופגם ותנא דמתני' נמי הכי סבירא ליה מדלא קא מרמינן סתמא אסתמא ותנא הני והוא הדין לכל עריות:

אלמנה לכהן הגדול - כ"ג הרודף אלמנה לאונסה אע"פ שיש שם פגם דקא משוי לה חללה אין מצילין אותה בנפשו כדמפרש לקמן דחייבי לאוין אין ניתנין להציל בנפשם:

נעבדה בה עבירה - כבר:

אין מצילין - דהא אפגימה לה וקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני ולא בעבירות אחרות:

יש מושיע לה - ע"י דבר אחר בלא הריגה אין הורגין אותו ברדיפתו שהרי כשישיגוהו יהיה לה מושיע:

האומרת - למצילין הרודפין אחריו הניחו לו ואל תרדפו אחריו שלא יהרגנה קודם שתשיגוהו אף על פי דאנוסה היא ומיראה היא דקאמרה אין מצילין אותה וטעמא מפרש לקמן:

לנערה חטא מות - אכולהו קאי אין מושיע לה וקרא יתירא הוא ולדרשה דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר: נער כתיב וקרינן נערה נדרש מקרא ונדרש מסורת נער להביא את הזכור נערה כמשמעו:

דלאו אורחיה - ליבעל ואיכא בזיון ובשת גדול:

פגים לה - בבתולין ומגנה על בעלה:


דאורחייהו - בבעילות:

ולא נפיש פגמייהו - כארוסה שחביבה ויעלת חן על הארוס ועכשיו מתגנה עליו אבל שאר עריות פנויות בתולות לא מפגמי כולי האי וכן נשואות בעולות לא מפגמי כולי האי כמו ארוסה:

ונכתב חטא מות - דאתרבו לה כריתות ומיתות ב"ד ולא בעי נער ונערה שהרי הן בכלל:

חד - למעוטי עבודת כוכבים. דסד"א תיתי בק"ו כדלקמן:

וחד למעוטי בהמה - משום דדמי לעריות ושבת כדי נקטיה ואגב גררא איידי דתנן במתני' מיהו קרא לא בעי למעוטי דכיון דאמעיטא עבודת כוכבים מהיכא תיתי שבת הא לא סלקא דעתין לאתויי אלא בחילול חילול מעבודת כוכבים כדלקמן דרבי שמעון לקמן הוא (דף עד:):

איידי דכתב נער - להביא את הזכור כתב נערה כלומר כפשטיה דקרא דעל כרחיה נערה קרינא ביה דהא בנערה משתעי ולנערה לא תעשה דבר:

במקפדת על פגמה - דאי בשאינה מקפדת לא קאמרי רבנן למקטליה משום עבירה דלא חמיר מעבודת כוכבים ושבת:

אפגמה קפיד רחמנא - מדלא כתיב בהאי קרא אלא מידי דפגמה שמע מינה אפגמה קפיד:

דמסרה נפשה לקטלא - שיש צנועות שמוסרין עצמן למות שיהרגנה ולא תבעל לו ואמרה תורה הציל דמה ודמו:

הא קא פגים לה - ואי טעמא דקרא משום פגימה היא אמאי אמעיטו חייבי לאוין ואדרבנן קא פריך דאמרי טעמא משום פגמה הוא:

אפגמה רבה - כגון עריות דכריתות שהן חמורות והויא חרפתה מרובה שהולד ממזר ונעשית זונה בבעילתו אבל כהן גדול באלמנה אינה נעשית זונה אלא חללה:

הבא על אחותו - כלומר אפילו בא על אחותו דלא קרינא בה ולו תהיה לאשה אפילו הכי קרינא בה ונתן האיש השוכב עמה דאתרבי מקראי בכתובות (דף כט:) ואע"ג דחייב כרת לא מפטר מתשלומין ואי ניתן להצילה בנפשו אמאי משלם הרי מיתה ותשלומין יש כאן ואע"ג דלא אקטול פטור מתשלומין כדקיימא לן (שם ד' לה.) בכל חייבי מיתות בית דין שוגגין דנפקא לן מדתניא דבי חזקיה מה מכה בהמה לא חלקת בה כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו וכו':

משעת העראה - קרי ליה נבעלה ואפגימה במקצת ושוב אין מצילין אותה מגמר ביאה בנפשו וקנסא לא מיחייבי אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתולי' והאי גמר ביאה לאו דווקא ביאת המירוק שהיא מזריע דקרא אבתולים קפיד דכתיב (דברים כב) נערה בתולה אשר לא אורסה אלא גמר ביאה דהכא הכנסת עטרה היא:

הניחא למאן דאמר - ביבמות (ד' נה:) העראה דהויא כבעילה היינו נשיקת אבר איכא לאוקומה דפגימה היא דמיקרי בעולה ועדיין בתוליה לא יצאו לאיחיוביה קנסא דחמשים:

אלא למאן דאמר העראה - שעשה הכתוב בכל התורה כבעילה זו הכנסת עטרה וגמר ביאה כגון דשפחה חרופה דכתיב בה שכבת זרע (ויקרא יט) היינו ביאת המירוק אין כאן הערא' פגם בלא הוצאת בתולים ונמצאו מיתה דניתן להציל ותשלומין באין כאחד:

שבא עליה - הוא או אחר כבר שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה:

ר"י היא - דאמר לא ניתן להצילו בנפשו:


רב פפא אמר - הא דקתני אחותו יש לה קנס במפותה קאמר דבת קנסא נמי היא ולהצילה לא ניתן דהא אינה מקפדת:

אביי אמר - לעולם באנוסה וכגון דיכול המציל להציל באחד מאבריו של זה שלא ניתן להורגו מעתה ור' יונתן בן שאול היא:

ויכול - הנרדף או הרואהו להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו:

במצות שבמיתה - שהוא מתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר:

דכתיב ואם אסון יהיה - ואי לא מתכוין להרוג דשוגג הוא אמאי מקטיל אלא לאו ש"מ במתכוין וסתם רוצח ניתן להצילו בנפשו כדאמרינן לעיל וזה רודף היה שהיה מתכוין ואפ"ה כתיב דאם לא יהיה אסון שאין כאן חיוב מיתה ענוש יענש דמי ולדות. אי אמרת בשלמא וכו'. כגון שיכול הרואה להציל באחד מאבריו דהוא לא ניתן להורגו הלכך אין כאן מיתה ויענש:

אלא אי אמרת וכו' - אמאי יענש הא רודף הוא וניתן להציל בנפשו:

דילמא שאני הכא - להכי משלם ואע"ג (דליכא) צד מיתה משום דמיתה לזה ותשלומין לזה המיתה והתשלומין אינן באין לו ע"י אדם אחד שהמיתה באה עליו בשביל חבירו שהיה מריב עמו והתשלומין דבעל האשה הן דאיניש דעלמא הוא הלכך לא מיפטר מתשלומין דהאי משום חיוב מיתה דמיחייב אאידך:

לא שנא - אם היה כאן חיוב מיתה אין חילוק להתחייב תשלומין בין שהמיתה באה עליו בשביל בעל התשלומין בין שבאה עליו בשביל אחר פטור:

מתחייב בנפשו הוא - ברדיפה זו שהרי ניתן להציל בנפשו ואע"ג דכלים הללו של שאר כל אדם הן דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור:

ורודף שהיה רודף - אחר חבירו להורגו וזה רודף אחריו להצילו ושיבר את הכלים וכו':

סבר לה כאבוה - בעבודת כוכבים דעונשים מן הדין והדר יליף שבת בחלול חלול מעבודת כוכבים מחלליה מות יומת (שמ ת לא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל (ויקרא יח):

נתזה - שם האיש:

יעבור ואל יהרג - וחי בהם ולא שימות בהם:

חוץ מעבודת כוכבים וכו' - לקמן יליף לה:

בפרהסיא - לקמן מפרש כמה פרהסיא:

לא תחללו - בפרהסיא איכא חלול השם וצריך לקדש את השם וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו:

ואהבת את ה' אלהיך - משמע שלא תמירנו בעבודת כוכבים:

לכך נאמר וכו' - כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך:

מה רוצח יהרג ואל יעבור - ואם אמר לו הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך יהרג ואל יעבור:

סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו דאיכא תרתי אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות:

מרי דוראי - אדון עירי ונכרי הוה:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי - מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה:

ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור - שלא ירגילו העובדי כוכבים להמריך את הלבבות לכך:


ערקתא דמסאנא - שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל והאי פרהסיא מדבר בישראל:

אתיא תוך תוך - דעשרה בעינן וכולהו ישראל:

להלן - במרגלים:

והא אסתר פרהסיא הואי - ונבעלה לעובד כוכבים ולא מסרה נפשה לקטלא:

קרקע עולם היא - אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה:

הנאת עצמו - שאין העובד כוכבים מתכוין להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו מתכוין שאני ואין כאן חלול השם ליהרג על כך:

הני קוואקי ודימוניקי - כלי נחשת שנותנין בהם גחלים גבוהין הן ועומדין לפני שולחן מלכים להתחמם כנגדן:

היכי יהבינן להו - יום חג היה לפרסיים שנוטלין משרתי עבודת כוכבים אור מכל בית ובית ומעמידין בבית עבודת כוכבים שלהם ומתחממין העם כנגדן והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם הלא חק עבודת כוכבים הוא:

אלא - הואיל והעכו"ם אינו מתכוין להעבירו אלא להנאת עצמו מתכוין שצריך לאותו הכלי אין כאן קידוש השם ליהרג עליו ואף על פי שהעכו"ם אינו צריך לו אלא לחוק עבודת כוכבים הנאת עצמו הוא שצריך לאותו כלי ואינו אומר לי שאעבוד אני:

קטיל אספסתא - קצור עשב מאכל בהמה:

לקטול - האספסתא ולא לקטליה העכו"ם דכיון דאינו מתכוין להעבירו אלא לצורכי עצמו אין כאן חילול השם:

שדי לנהרא - להעבירו הוא מתכוין ואי פרהסיא הוא או שעת גזרת המלכות לקטליה ולא ליקטול אספסתא:

בן נח מוזהר על עבודת כוכבים כדאמר בד' מיתות (ד' נו.) ואם אמר עבור ואל תהרג מצוה היא לקדש את השם או לא: אבזרייהו - כל מידי דשייך בהו קדושת השם שייכא בהו דאם אומר לו לעבור על אותן מצות או יהרג ואם לא יקדש את השם יעבור עליהם הלכך האי נמי בכללן הוא:

אבזרייהו - לוד אפרטנמנ"ט ודוגמתו במנחות (דף עב:) עולה וכל אביזרהא:

לדבר הזה - מאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודת כוכבים אמר לו לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען ע"י וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו:


ואם איתא - דבן נח מוזהר על קדושת השם לא נימא ליה לך לשלום דמשמע דהודה לו נהי דלהוכיחו לא היה מצווה דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב (ויקרא יע) ולא גר תושב מיהו אודויי לדבר איסור לא לודויי:

בצנעה - נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הכותים אלא בתוך ישראל:

העלה לבו טינא - נימוק מרוב אהבה נטמטם לבו והעלה חולי:

משום פגם משפחה - האשה שהיו בושין בדבר:

שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות - לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרום להם לביאה:

ולינסבה מינסב - דאין כאן פרוצות בעריות דכולהו ליעבדן הכי ולינסבן ואין כאן עבירה אלא מצוה:

לא מיתבא דעתיה - ולא ירפא בכך:

מיום שחרב בית המקדש - כשל הכח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה:

וניתן לעוברי עבירה - שיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן:

דכתיב ולחם סתרים ינעם - לישנא מעליא נקט כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית לט):

פרק תשיעי - הנשרפין


מתני' מתני' אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה - בגמרא מפרש לה:

ובת כהן - כלומר וכן בת כהן שזינתה היא בשריפה אבל בועלה לאו בשריפה הוא:

יש בכלל אשה ובתה - כלומר אשה ובתה כתיבי בהדיא כדמפרש בגמרא דהאי אשה ובתה היינו חמותו דשריפה כתיבא בה כדכתיב (ויקרא כ) (כי יקח איש) את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן:

ויש בכללן - כלומר מינייהו ילפינן כולהו הנך בגזירה שוה כדלקמן בברייתא:

בתו - מאנוסתו דלאו בת אשתו דנחייב עליה משום בת אשתו דהא אנוסה לאו אשתו היא:

בת בתו ובת בנו - שהיה לו מאנוסתו:

בת אשתו - בין שהיא בתו בין שהיא חורגתו:

גמ' הבא על האשה שנשא בתה לא קתני - כלומר מכדי מדקתני סיפא יש בכלל וכו' מכלל דהאי אשה ובתה בהנך דכתיבן מיירי ולאו באשתו ובבת אשתו קאמר אלא בחמותו דשריפה כתיב בה והא הבא על האשה דקתני לאו באשתו הוא דא"כ הבא על האשה ואמה מבעי ליה למתניה וא"נ הך אשה אחמותו קאמר הוה ליה למתנייה הבא על האשה שנשא בתה דהיינו חמותו הא לא קתני אלא הבא על אשה ובתה מכלל דתרוייהו לאיסורא ולא הוזכרה אשתו לכאן ומאן נינהו חמותו ואם חמותו והכי קאמר הבא על אם חמותו או על בתה דהיינו חמותו וקתני יש בכלל אשה ובתה כולהו הנך אלמא הך אשה ובתה כתיבי בהדיא:

הניחא לאביי דאמר - בפירקין (דף עו.) גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא:

משמעות דורשין איכא בינייהו - ומסיק למילתיה דלרבי עקיבא כתיבא בהדיא אם חמותו מתניתין מני ר"ע היא:

אלא לרבא דאמר - בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא לא כתיבא אלא בחמותו שבא עליה לאחר מיתת אשתו פליגי מתניתין מני:

אמר לך רבא תני על אשה שנשא בתה - דהיינו חמותו דכתיבא בהדיא איש כי יקח את אשה דהיינו אשתו ואת אמה דהיינו חמותו:

יש בכלל אשה ובתה וכו' - קתני נמי חמותו ומילתא דתמיה היא דההוא לאו מדרשא אתא וקתני בהדייהו: לאביי דאמר חמותו ואמה כתיבן בהדיא איידי דתנא בהאי כללא אם חמיו דאתיא מדרשא נקט אגב ריהטא חמותו ואם חמותו:

אין לי אלא אשה ואמה - דהיינו חמותו:

נאמר כאן - בשריפה זמה היא:

ונאמר - באזהרת בתה ובת בתה ובת בנה שארה הנה זמה היא:

אף כאן - לענין עונש שריפה בתה ובת בתה ובת בנה בהאי דינא דהאי קרא:

מנין לעשות זכרים כנקבות - לקמן מפרש:

מנין לעשות למטה כלמעלה - לקמן נמי מפרש:

ומה כאן למעלה כלמטה אף להלן למעלה כלמטה - לקמן מפרש:

בהדי הדדי אתיין - הא רבינהו לתרוייהו בגזרה שוה דאתיא זמה זמה:

אלא אם חמיו כאם חמותו - השתא אם חמותו אכתי לא קמה לן עדיין לא העמידה על בוריה בשריפה מן התורה דהא האי תנא לפום ריהטא שמעינן ליה דהאי אשה דקרא היינו אשתו ואפי' למאן דאמר אם חמותו כתיבא לאו ממשמעותא דאת אשה ואמה נפקא ליה אלא ממשמעותא דאותו ואתהן:

אם חמיו קא מהדר עלה - מחזר עליה להביאה לתורת אם חמותו דקאמר זכרים כנקבות הא אכתי לא אשמעינן תנא אם חמותו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/סנהדרין/פרק_ח&oldid=2792250"