ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ב

< רש"י על הש"ס




מאתים ושבעים ושבעה - מאתים ושלשים כרבי נחמיה ועוד מ"ז שאם יתחלקו ב"ד י"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו מאלו מ"ז עד שבעים כדאמרי' בהיו בודקין (לקמן דף מ.) שמוסיפין שנים על הכ"ג אם יזכוהו שניהם הרי י"ג מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יחלקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לרבי יהודה ושבעים ואחד לרבנן:

שרי אלפים שש מאות - היו שהרי שש מאות אלף רגלי:

פרק שני - כהן גדול


מתני' כהן גדול אינו יוצא אחר המטה - דילמא אתא למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה והאי קרא בכה"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא:

הן נכסין והוא נגלה - כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן הוא נגלה ונכנס למבוי הראשון והן נכסין ממבוי השני והוא נגלה ונכנס לתוכו:

רבי יהודה - דריש מן המקדש דווקא:

וכשהוא מנחם - בשורה כשחוזרין מקבור את המת שאין שלו דרך כל העם עוברין זה אחר זה ומנחמין את האבל שעומד במעמדו:

והממונה - סגן הכהנים ממצעו לכהן גדול בינו לבין העם שהממונה בימינו וכל העם בשמאלו והוא באמצע:

אנו כפרתך - בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:

וכשמברין אותו - כדקיימא לן (במו"ק דף כז:) אבל סעודה ראשונה אסור לאכול משלו:

מסובין על הארץ - הן מצירין ומתאבלין על צערו והוא מיסב בכבוד על הספסל:

גמ' דנין אותו איצטריכא ליה - סלקא דעתך אמינא לא ליזלזל למיתי קמי בי דינא:

ועובר על עשה - לקמן פריך לא סגי דלא עבר:

והרי הוא כהדיוט - לקמיה מיתוקמא שפיר:


ההורג כהן גדול - בשוגג גולה לעיר מקלט ואינו יוצא משם לעולם דכיון דאין כהן גדול במקדש כשהוא גולה במיתת מי ישוב וכן כהן גדול שהרג את הנפש בשוגג במיתת מי ישוב הא ליכא כהן גדול:

הרי הוא כהדיוט - לידון בשלשה:

דבר גדול ממש - אם עבר עבירה שיש בה מיתת בית דין הוא דבעי סנהדרי גדולה אבל במלקות לא:

הרי - שהיה מוצא אבידה. כהן והיה האבידה בבית הקברות או שהיה זה זקן ואינה לפי כבודו שאם היתה שלו לא היה מחזיר':

או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו - כגון נוקב מרגליות שאם ילך ויחזירנ' יפסיד בבטלותו יותר מדמיה:

לכך נאמר והתעלמת - אלמא כבוד הבריות דוחה לאו דלא תוכל להתעלם וה"נ זילותא הוא לגבי כהן גדול ליתי לאסהודי לבעל דין:

אמר רב יוסף - הא דקתני מעיד למלך קאמר שהיה מלך בעל דין וכהן גדול יודע לו עדות:

והא לא דנין אותו - מאי סהדות' בעי:

בן מלך הדיוט הוא - והדר קושיין לדוכתא דאיכא זילותא לכה"ג:

בפני המלך - שהמלך יושב ודן בסנהדרין:

אין מושיבין מלך בסנהדרין - לקמן מפרש טעמא:

משום יקרא דכהן גדול - דידע בסהדותא לבריה:

אתי - מלך יתיב עד דמיקבל סהדותא וקאי מלך ואזיל ומעיינינן אנן בדינא:

לא תענה על רב - אינך רשאי לסתור את דברי מופלא שבדיינין ואי אמר מלך חובה תו לא מצי אינך למחזי ליה זכותא:

משום אפסניא - מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברות:

כהן גדול - אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש ביום הכפורים חמש טבילות ועשרה קידושין ואם תתעבר שנה הרי תשרי במרחשון וצינת מרחשון תהיה בתשרי:

אמר רב פפא ש"מ - מהא דקתני ולא כהן גדול בעיבור שנה:

שתא בתר ירחי אזלא - אחר ירחים הראוים להיות אם לא נתעברה הולך קור וחום של שנה וצינה הראויה במרחשון הויא בתשרי כשמתעברת:

אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר - אם יהא חום בקרקע ויצמח זרע הבכיר והאפילה יחד חיטין שנזרעו בראש החודש והשעורין שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט:

אם תור בצפר בתלג ימות - אם בבקר יהא קור חזק עד שיהא השור קרוב למות מחמת הצינה:

ובטיהרא בטול תאינתא ידמוך - ובצהרים יגדל כח החום עד שיהא השור מיצל בצל התאנה מחמת החום:

וישלח משכיה - ויפשיט עורו כלומר יתחכך בתאינה מחמת החום:

אם קידום תקיף לחדא יהא יפח בלועך נפיק לקבליה - אם כבר תשש כח החורף כל כך שכשיהא רוח מזרחי' חזקה מאד והיא מביאה צינה ואתה מנשב בפיך ויוצא לקראתה ונפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר:

ואם לאו - שעדיין יש צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט:

ועברוה רבנן - ועשאוהו כשבט שקבעו אדר השני אחריו אלמא שתא בתר עיבורא אזיל ולא נהגא חום דניסן באדר אלא מנהג אדר באדר השני:

רבנן אחושבנייהו סמוך - ובלא"ה מעברינן ליה והכא איסתייועי מיסתייעא מילתייהו כלומר איתרמי להו מזל חשיבות דאיקלע עיבור כמלתייהו ומיהו ברוב העבורים שתא בתר ירחא אזלא:

קא פסיק ותני - הוא אינו מייבם לא שנא נפלה לו יבמתו בין מן הנשואין בין מן האירוסין בשלמא מן הנשואין איכא עשה ולא תעשה באיסורא בתולה יקח (ייקרא כא) ולא בעולה דהיינו עשה אלמנה לא יקח (שם) הרי לאו:


ואין עשה - יבמה יבא עליה (דברים כה):

ביאה ראשונה - דייבום מקיימא מצות עשה ביאה שניה לאו מצות יבום הוא:

ומן המקדש לא יצא - בכהן גדול אונן כתיב (ויקרא כא) דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא:

מקדושתו לא יצא - כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא:

מרריה - מרירות לבו:

משוח שעבר - כגון שאירע בו פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו וכשעבר פסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרא ליה משוח שעבר:

חלשה דעתיה - דכהן גדול:

חדי בי - שמח באבלי:

ש"מ - מדקתני סגן מיכן והעם מיכן וכהן באמצע היינו סגן היינו ממונה דמתני' דקתני הממונה ממצעו לכהן ונותנו בינו לבין העם:

אבלים לשמאל המנחמים - מדקתני ואבל וכל העם משמאלו והרי הוא היה מן המנחמין וקתני אבלים לשמאלו:

וש"מ - כן מנהג תנחומין שורה שיהו אבלים עומדין במקומן וכל העם עוברין איש איש כשמגיע אצל האבל מנחמו ועובר מדקתני כשהוא עובר לנחם וגבי מתנחם קתני כשהוא עומד בשורה להתנחם:

ובנה אחריה - בנה הקטן לא יהלך אחריה אלא לפניה:

משום מעשה שהיה - שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא אחד מהם ואמר בואי ואראנו ליך ונכנסה אחריו ועינו אותה:

מספרות - זו עם זו:

משום ייחוד - שמא ילך אדם שם ואם לא ישמע קול אדם יכנס ויתייחד שם ותנן (קידושין דף פ:) לא יתייחד אדם עם ב' נשים ובבית הכסא שבשדות קמיירי שהיה בית הכסא שלהם בשדה חוץ לעיר והכל ניפנים שם:

בין שאבלים עומדין שם כו' - וכך הורה לי שאין שינוי מנהג בדבר בין שהיו אבלים עומדין בין אבלים עוברין אין כאן קלקול:

והוא אומר תתנחמו - ברייתא היא:

נחשא קא רמי - סימן הוא מטיל להם להרע שיצטרכו לנחומים בתמיה:

תנו עיניכם - לדונו בדין ולא תחניפו ולא תשאו פניו:

ויעידו בך - שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו:


נפנה - שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו:

כבשו פניהם - שהיו יראין ממנו:

בעל מחשבות - הקב"ה:

ולא חולצין לאשתו - מפני שאסורה לינשא: חליצה גנאי היא לו לבא לב"ד ותהא רוקקת לפניו וייבום גנאי הוא לו לקום על שם אחיו:

הא דרב אשי - בפ' קמא דקידושין (דף לב:):

הראויות לו - המותרות לו אבל נשיו של שאול לא:

מלוה אית לך גבאי - עושר גדול וקידושין אחרים לא קיבלתי:

בעת תת - כשהגיע עת לתתה לדוד נתנה לעדריאל:

מלוה ופרוטה - מלוה עושר גדול שנתחייבתי לך בשביל גלית ופרוטה שוה כסף שקבלתי ממך בהללו ערלות פלשתים:

שאול סבר דעתיה - דמקדש למקדש במלוה דחשיבא הלכך לאו קידושי נינהו ואזל ויהבה לפלטי בן ליש:

ודוד סבר - דעתיה אפרוטה משום הכי קרי לה אשתי:

האי תנה את אשתי את מיכל - דמשמע זו אשתי ולא מירב אשתי:

מאי דריש ביה - רבי יוסי דלא דריש ולא מירב אשתי:

לטעמיה - דדריש ממקרא מעורבב כדלקמן מה מיכל אשתי אף מירב אשתי:

קדושי מיכל לפלטי - פשיטא לן דבעבירה דהא כתיב אשתי מיכל . וקיימא לן (קידושין דף מז.) דעתיה אפרוטה דבת קידושין היא:

ואשתו היהודית - בכלב בן יפונה משתעי קרא יהודית על שם שכפרה בע"ז ונתגיירה שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי דכתיב (דניאל ג) איתי גוברין יהודאין וגו':

ירד אביגדור - כולן שמותן של משה הן:

מרד - כלב שמרד בעצת מרגלים:

תולדות אהרן ומשה - ומפרש בתריה בני אהרן ולא הוזכרו בני משה שם:

שפדאו מצער גידול בנים - שהוטל עליו טורח השבטים שעל אברהם היה מוטל אותו טורח דכתיב (בראשית כו) והרביתי את זרעך והוא פדאו:

והא כתיב אישה - אלמא בא עליה:

שנעשה לה כאישה - שהיה מגדלה ומחבבה:

הלך ובכה אחריה - בקושיא קא נסיב לה:

עד בחורים - קרא קא דריש ואזיל:

תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז - דבר גדול של יוסף כדבר קל וקטן שבבועז תוקף דבר גדול וחמור ויש לו שם ענוה דבר שאין לו שם שאדם עושה לפי תומו:

שנעשה בשרו - אבר:

כראשי לפתות - נתקשה ואעפ"כ כבש יצרו ואף על פי שפנויה היתה ועמו במיטה אבל יוסף אשת איש היתה ואינה עמו במיטה:


תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי - דאילו בועז חדא לילה ופלטי שנים רבות:

דורו של משה ויהושע - עסקו בתורה הרבה ודורו של חזקיהו יותר מהם כדכתיב (ישעיהו י) וחובל עול מפני שמן ואמרינן בחלק (לקמן דף צד:) חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי מדרשות עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ:

מתכסין בטלית אחת - עניים היו:

רבי יהודה אומר לעולם - לפני המטה יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר ואי ס"ד נשים אחר המטה אורחיה דדוד להלך עם הנשים:

בתחילה להכרותו - שהיו סבורין שמאתו היתה הריגת אבנר:

ולבסוף להברותו - שידעו הבירור שלא מאת דוד נהרג אבנר:

למחות בשאול - בהריגת נוב עיר הכהנים:

ידיך לא אסורות - אדם חשוב היית לשאול והיה לך למחות ולפי שלא מחית כנפול לפני בני עולה נפלת:

מכדי מחויי מחית - והכי קאמר ידיך לא אסורות היו לא ניהגת בעצמך כאדם חשוב אלא בכל כוחך גילית בדעתך ומחית בשאול:

ששהה מלכות בית דוד - שהעמיד את איש בושת למלך ואם לא המליכו אבנר היו ממליכין את דוד ומשמלך איש בושת עד יום שמלך דוד על כל ישראל היו שתי שנים ומחצה שתי שנים לאיש בושת וחצי שנה בין מיתתו למלכות דוד שמשמת שאול מלך דוד בחברון וכתיב בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים צא מהן חמש שנים שבין מיתת שאול למלכות איש בושת דתניא בסדר עולם (ולקמן דף קז.) והימים אשר מלך דוד על וגו' נמצאת מלכות ישראל בטילה חמש שנים אלמא חמש שנים היו בלא מלך נשתיירו שתי שנים ומחצה ממלכות איש בושת למלכות בית דוד:

דרגש ערסא דגדא - נוהגין היו לערוך מטה ושלחן בבית ולא היו משתמשין בהן כלל אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש גדא מזל ודומה גד גדי וסנוק לא (שבת דף סז:):

עד השתא לאו אותביניה - עד הנה לא ישב על אותה מיטה שהרי מונחת היא לנוי הבית:

והשתא - דאבל הוא בעינן לאותביה עלה מהיכא תיפוק לן:

השתא מוכלינן ליה - משל אחרים:

אלא אי קשיא - אדעולא הא קשיא עלה דתניא בעלמא (מו"ק דף כז.) דרגש אין צריך האבל לכפותו:

מתיר קרביטין - בימי אבלו קרביטין לולאות:

קרביטין מי אית ליה - הלא כשאר מטות עושין אותה מטה:

גילדאי - רצענין:

ערסא דצלא - מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותה הוא נופל והן הן קרביטין וחס הוא עליו לכפותו שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסירוגו למעלה וקאמר ת"ק זוקפו על דופן הכרעים וארוכותיו למעלה ואמר ליה רבן שמעון מתיר קרביטין והוא נופל:


סירוגו - קשירתו:

מתוכו - שיש נקבים בארכבותיו ותוחבין בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבים ואין מרכיבין הרצועה על גבי ארוכות המטה:

סירוגה מעל גבה - החבלים מרכיבין על ארוכות המטה מיכן ומיכן ואורג והוא סירוג:

העריסה - עריסת תינוקות בריי"ץ:

משישופם בעור הדג - משפשפם בעור הדג כדי להחליק הארוכות ליפותם:

למה לי שיפת עור הדג - הלא אין יופיה ניכר שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבן:

מטה אעולי ואפוקי בבזיוניה - בבזעים ונקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל ומסרג:

באבקתא - לולאות התלויות בנקבי ארכובותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:

שנקליטיה יוצאין - נקליטין שני עצים ארוכים ומעמידין אותן באמצע דופני המטה אחד מראשותיה ואחד מרגלותיה ומפוצלין הן בראשותיהן ומניחין קנה מזה לזה ועליו פורסין הכילה ויש שמחברין אותן נקליטין למטה והיינו יוצאין שמחוברין ויוצאין מן המטה ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה:

זוקפה - על מראשותיה או על מרגלותיה וארכובותיה למעלה ודיו:

מתני' ופורץ - גדרות אחרים:

לעשות לו דרך - לשדהו ולכרמו:

חלק בראש - חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה:

גמ' בפרשת מלך - בספר שמואל (א ח) בניכם ובנותיכם יקח וכיוצא בהם:

רב אמר לא נאמרה פרשה - דשמואל אלא לאיים עליהם שתהא אימת מלכם עליהם אבל אינו מותר לעשות:

ה"ג רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם - ולא גרס ליראם ולבהלם דהא לרבי יהודה יפה כיוונו שהרי נצטוו ישראל על כך והכי גרס לה בתוספתא:

שלש מצות - להכי נקט שלש הללו שהן תלויות זו בזו לעשותן כסדרן כדמפרש לקמן בתחלה מלך ואחריה עמלק ואחריה בית הבחירה:

בכניסתם לארץ - דבכולהו כתיב ירושה וישיבה וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך (דברים יז) בעמלק כתיב (שם כה) והיה בהניח ה' וגו' ובבנין בית הבחירה כתיב (שם יב) ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והדר כתיב והיה המקום וגו':

לא נאמרה פרשה זו - דשום תשים עליך מלך משום מצוה אלא כנגד תרעומתם שגלוי לפניו שעתידים להתרעם על כך ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה עתידין אתם לומר כן: ר' נהוראי אמר כו' לא גרסינן ליה בתוספתא ותדע דשיבוש הוא דהא קי"ל בעירובין (דף יג:) דהוא רבי נחמיה הוא רבי נהוראי:

עמי הארץ קלקלו - דאילו זקנים שאלוהו לשופטם ולרדות הסרבנים שבהם אבל עמי הארץ תלו עליו מלחמותיהם שאמרו ויצא בראשינו ונלחם את מלחמתנו:

בתחילה - קודם שנשא שלמה נשים נכריות מלך אף על עליונים:

וכשם שמלך על תפסח ועזה כך מלך על כל העולם כולו - והכי קאמר קרא כי הוא רודה בכל עבר הנהר כמתפסח ועד עזה:

על מקלו - שהשליכו אשמדאי מכסאו כדאמרינן במסכת גיטין (דף סח:):

גונדו - טליתו ובסדר טהרות (כלים. פרק טז) פירש רב האיי מקידה הוא מקידה של חרש ודומה לו חד אמר קודו וחד אמר מקלו (ויקרא רבה פרשה אחרי) והוא מקידה ששותה בה מים:

מלך והדיוט - ושוב לא חזר למלכותו:


וימשחו אותו - בשלמה כתיב:

והיתה לאהרן ולבניו - בלחם הפנים כתיב:

מתני' שמנה עשרה - לקמן נפקא לן:

גמ' עשירה ממשכנין אותה - לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירו לה בלילה:

משיאה שם רע - שתכנס לביתך שחרית וערבית:

למאן דדריש וי"ו - ר"ע בד' מיתות ב"ד (לקמן דף נא.) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

חרשתם בעגלתי - שמשון קרי לה לאשתו כשהגידה להם חידתו:

ואמר רב שקלה מיכל למטרפסה - זה היה פרעון חטאתה מה שנכתב בצידו לא היה לה ולד אלמא מההוא מעשה ואילך לא הוה לה אבל מקמי הכי איכא למימר דהוה לה:

והא כתיב ויקח דוד עוד - אלמא טובא הוו ליה נשים:

יפת תואר - הנשבית במלחמה כדכתיב (דברים כח) וראית בשביה:

תמר - אחות אבשלום בת יפת תואר היתה קודם שנתגיירה בלב שלם מעכה אמו ילדה לו לדוד את תמר והיתה אצלו בתורת יפת תואר:

ועתה דבר נא וגו' - תמר מנסיב ליה עצה לאמנון:

מי הוה שרייה ליה אלא שמע מינה - עדיין לא נתגיירה אמו כשילדתה ותנן ולד שפחה וכותית מישראל אין לו קורבת אב במסכת יבמות (דף כב.) מי שיש לו בן מ"מ וכו':

והתחל - עשה עצמך כחולה:

הבריה - מאכל טיגון פריי"ט:

שלא היה להם לבנות ישראל - קודם שחטאו וגבהו בנות ציון (ישעיהו ג):

לא שער בית השחי - תחת אצילי זרועותיהן:

גדרה תמר - בדמעתה וזעקתה ונהגה עצמה בבזיון נשאו שאר נשים ק"ו בעצמן מה בנות מלכים אירע קלקול זה בהדיוטות על אחת כמה וכמה:


על הייחוד - דאשת איש ועל הפנויה:

שבקש להולמו ולא הולמתו - שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו:

מאי רבותיה - דחמשים איש לבן מלך:

נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים - נטולי טחול על ידי סם שהטחול מכבידו לאדם וחקוקי כפות הרגלים אין בשר בפרסותיהם ורצים על הקוצים ועל הברקנין ואינן ניזוקין:

מתני' אספניא - שכר חיילות מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה:

גמ' לו - משמע להרחיב דעתו ולהגדיל ברבוי סוסים: הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד): בעשה ולא תעשה לא גרסינן:

הוה אמינא אפילו כדי רכבו לא - בתמיה מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא:

לאפושי - רכב ופרשים וסוסים לרכוב בהרווחה ולא בצמצום. ל"א לאפוחי גרסינן כשרוכב סוס אחד ומושך סוס אחד אצלו ביד ורוכב פעם על זה ופעם על זה להרגיע את חבירו:

להרווחה - שלא לצמצם ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהיה מצוי בידו:

למעוטי הדיוטות - דמותרין להרבות נשים:

אצטבלאות - בית גדול למדור הסוסים:

ארוות - הבדלה בין שורה לשורה על פני הבית:

כאבנים - חשיב מיהא פורתא:

לא נתגלו טעמי תורה - כגון למה נאסרה לבישת שעטנז ואכילת חזיר וכיוצא בהן: לשתי תורות: הא דשאני מלך מהדיוטות דאילו היה הדיוט סגי ליה בחדא ומלך בעי תרתי:

משנה - שתים במשמע:

כתב עברי - של בני עבר הנהר:

ליבונאה - אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות:


וכתב הנשתוון - כתב שנשתנה והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה ע"י מלאך שכתב מנא מנא תקל ופרסין בימי דניאל כתב דארמי ולשון ארמי ואומר לא כהלין כתבא למיקרא (דכיון שחטאו) לא היו יכולין לקרות כתב שכתב המלאך בימי בלשצר והיו שם יהודים הרבה ש"מ נשתנה להם אותו כתב באותו היום:

את משנה התורה - רמז לנו משה רבינו שכתב שבימיו עתיד להשתנות מן עברי לאשורית שנתן להם בימי דניאל ובא עזרא וכתב בו את התורה בכתב אשורית:

בכתב זה נתנה תורה לישראל - בימי משה ולמה לא כהלין כתבא למקרא דכיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו) ששכחוהו:

שובו לביצרון - לעיר מבצר שלכם לירושלים ואבית שני קא מתנבא:

גם היום מגיד משנה - מה ששכחת את משנה התורה הזאת:

אשיב לך - אחזיר לך מה ששכחת את משנה התורה הזאת:

ווי העמודים - יתדות כסף העשוין כמין אונקלות וקבעום בעמודים שבהם תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך וכל אונקלאות דומין לווין אלמא בימי משה עשויין הווין כגון שלנו: והעמודים לא נשתנו ל"ג לה בתוספתא ה"ג בתוספתא מה לשונם לא נשתנה דהא ד"ה בלשון הקודש נאמרה ועדיין בלשון הקודש היא:

כמו קמיע - קטנה בכתב דק שהיא קלה לשאת:

שויתי ה' לנגדי - סיפיה דקרא כי מימיני בל אמוט דוד המלך על שם ספר תורה שבזרועו אמר:

לא נשתנה כל עיקר - משמע לא נשתכח מהם כלל דהא עליה דר' אתי לאיפלוגי ומאי לא כהלין כתבא למיקרי:

יטת - בא"ת ב"ש מנא מניח את זו וכתב מה שבצד במקום מ"ם כותב יו"ד הסמוכה לה ובמקום נו"ן כותב טי"ת ובמקום אל"ף כותב תי"ו:

ופרסין - שתי פריסות משמע וזו היא פריסת מלכותו ויהיבת למדי ופרס:

ממתוס ננקפי אאלרן - עשאן שלש תיבות של חמשה אותיות צירף אותיות הראשונות של כל תיבה ועשאן תיבה אחת ואחר כך צירף השניות ושלישיות:

גמ' אסירת לי - שכבר נשאתי שמונה עשרה:

חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקט - כשהגנב חסר שאינו מוצא מקום לגנוב מחזיק עצמו בענוה כאיש שלום כלומר מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך:

קנחה בת שבע - שבא עליה י"ג ביאות ומקנחת בין תשמיש לתשמיש ובמקרא זה כתובים שלש עשרה תיבות ותבא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את המלך:

התירו לו ליחד - עם אבישג ואע"פ שנאסר ייחוד של פנויה:

ולא התירו לו לגרש - אחת מי"ח וישאנה:

אור חשך באהלו - בשביל אהלו ואין אהלו אלא אשתו:

יצרו צעדי אונו - בתריה כתיב:


עבורי מעברא במלה - מעברת על מדותיה:

גולם היא - קודם שנבעלה:

גולם - כלי שלא נגמר קרוי גולם כדתנן גולמי כלי עץ טמאין:

משמרות - מתחלפות ומתחדשות בשבת זו יוצאה וזו נכנסת וצריך להסתפר מפני משמרת חדשה זו הנכנסת שיראוהו ביופי:

לא לירבו כלל - ואפי' עד שלשים:

אמר ליה - פרע מקרי בשלשים יום:

אי הוה כתיב לא ישלחו פרע - הוה משמע לא יגדלו פרע עד שיעור פרע השתא דכתיב ופרע לא ישלחו דקאמר פרע והדר לא ישלחו משמע פרע דשלשים יום ליהוי אבל שלוחי טפי לא לשלחו:

דומיא דיין - דסמוך ליה ויין לא ישתו בבואם וגו' מקיש פרועי ראש לשתויי יין וכתיב ביין בבואם:

רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם - רישא דברייתא קתני כהן המכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו אסור ביין כל אותו היום אף בזמן הזה מכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותו שבת אינו מכיר לא משמרתו ולא משמרת בית אב שלו אסור לשתות יין לעולם שמא עכשיו זמנו הוא ויש לחוש שמא יבנה בית המקדש:

רבי אומר אומר אני - אם באנו לחוש שמא יבנה אסור ביין לעולם ואפילו הוא מכיר שאינו עכשיו זמן משמרתו שמא יבנה וכל הקודם ואישתכח עייל ועביד:

אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן - חורבן הבית שקלקלן ועירבב סדר' משמרותיהן שהיה אוסרן ביין בזמן משמרתן ומתירן שלא בזמן משמרתן הוא תיקנן עכשיו לשתות יין לעולם דלא חייש שמא יבנה פתאום:

כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי - שהרי רוב כהנים אינן בקיאין בזמן משמרותיהן ואסורין לעולם לרבנן:

התם היינו טעמא כו' - שינויא היא ובניחותא גרסינן לה כלומר מדאוריי' שרי ורבנן הוא דגזור: ופרכינן הכא נמי מהרה יבנה וכו':

שתויי יין דמחלי עבודה - דכתיב (ויקרא י) יין ושכר וגו' וסמיך ולהבדיל בין הקדש ובין החול משמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת גזרו בהו רבנן בזמן הזה משום מהרה יבנה: ה"ג אף פרועי ראש מחלי עבודה קשיא:

הא עד דלא אתא יחזקאל - ואקשינהו:

מאן אמרה - פירוש מהיכא נפקא לן פרועי ראש במיתה:

הא דאמר רב חסדא - בזבחים בפ' שני דבר זה דכהן ערל פסול לעבודה:

כל בן נכר - כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו או ערל בשר שמתו אחיו מחמת מילה:

יחידאה - נאה ואין דוגמתה:

בן אלעשה - חתנו של רבי היה ונתן ממון ולמדו לו אותה תספורת:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סנהדרין/פרק_ב"