רש"י על הש"ס/סוטה/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוספות שאנץ | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים





מתני' המקנא לאשתו - לישנא דקרא נקט וקנא את אשתו (במדבר ה) ולקמן בגמ' מפרש מאי לשון קינוי ובמתניתין מפרש כיצד מקנא לה אומר לה אל תסתרי עם איש פלוני:

מקנא לה ע"פ שנים - אם בא להשקותה צריך להביא שני עדים שאמר לה בפניהם אל תסתרי עמו ואם לא קינא לה בפני שנים אינה נאסרת עליו בסתירתה ואינו משקה:

ומשקה ע"פ עד א' או ע"פ עצמו - ואפי' אין עדים שנסתרה אלא עד אחד או הוא עצמו אומר ראיתיה שנסתרה אחר שקינאתי לה נאסרת בסתירה עד שתשתה ולקמן ילפינן מקראי שסתירתה אוסרתה עליו מספק:

ר' יהושע אומר - צריך ב' עדים אף לסתירתה:

ודברה עמו - שלא במקום סתר:

עדיין מותרת לביתה - לשמש עם בעלה:

ומותרת בתרומה - אם אשת כהן היא:

כדי טומאה - כדי העראה:

אסורה לביתה - מספק כדילפינן לקמן (דף כח.) שלשה ונטמאה אמורים בפרשה וקנא את אשתו והיא נטמאה ונסתרה והיא נטמאה תחת אישה ונטמאה אחד שאסורה לבעל ואחד שאסורה לבועל אם ימות בעלה או יגרשנה ואחד שאסורה לתרומה:

ואם מת - קודם שהשקה ואין לו בנים והיא זקוקה ליבם:

חולצת - לינשא לשוק ולא מתייבמת ובגמרא יליף לה:

גמ' מכדי תנא מנזיר קא סליק - כן סדר המשנה סוטה אחר נזיר:

מאי תנא דתנא סוטה - מאי תנא בנזירות דדמי לסוטה דתנא סוטה בתרה:

בקלקולה - בניוולה ובבשתה שמנוולין אותה כדקתני מתני' (לקמן דף ז:) קושר חבל למעלה מדדיה:

יזיר עצמו מן היין - שהיין מביא לידי קלות ראש והוא גרם לה:

וליתני סוטה והדר נזיר - שכך היא סמיכת פרשתייהו:

ותנא המדיר - פרק הוא בכתובות המדיר את אשתו ואיידי דאיירי בנדרי' תנא נדרים אחר כתובו' ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר בתרה שאף הנזירות באה על ידי נדר והדר תנא סוטה בתרה:

לכתחילה לא - מדלא תני רבי אליעזר אומר מקנא אדם לאשתו על פי שנים:

אסור לקנאות - שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי ניוול ואפי' היא טהורה:

כי פתח - כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה:

מזווגין אשה לפי מעשיו - צנועה לצדיק ופרוצה לרשע:

כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים - לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק:

וקשין - לפני המקום:

לזווגם - הנך דלפי מעשיו:

כקריעת ים סוף - שנשתנו סדרי בראשית:

מושיב יחידים ביתה - אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית:

מוציא אסירים בכושרות - הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר לא חמה ולא צינה מקיש זיווג יחידים ליציאת מצרים:

איני - מי הוי זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז:) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה דאין זה בידי שמים:

זוג ראשון - לפי המזל:

זוג שני - לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו:

עד כאן לא פליגי אלא בקינוי וסתירה - כלומר עד כאן לא שמענו מפלוגתייהו דבעינן שני עדים אלא בקינוי לר"א ובסתירה לר' יהושע:

אבל בטומאה - אם יש עדים בקינוי וסתירה ויש עד אחד שקילקלה בסתירתה נאמן ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתובה ואסורה לבעל ולבועל ולתרומה: שנטמאת באותה סתירה:

מנלן דמהימן עד אחד - בטומאה של סתירה אחר קינוי:

ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר - וקאמר עדים שנים אין בטומאה זו אלא עד א' וקרא בטומאה קמישתעי ושכב איש אותה שכבת זרע ועדים שנים אין בה אלא א' והיא לא נתפשה לא נאנסה וממילא שמעינן דמהימן מדכתיב והיא לא נתפשה להחמיר עליה בא הכתוב לדונה כמזידה ומרישא דקרא נמי שמעת דמהימן דקאמר ומעלה בו מעל ושכב איש אותה ואין מעיד בדבר אלא זה ולקמן (דף ג.) מפרש דהאי קרא בתר קינוי כתיב דכתיב בתריה ועבר עליו רוח קנאה וגו' ודרשינן ליה לקמן שכבר עבר:

או אינו אלא אחד - דקאמר קרא דאפילו עד אחד אין בה ולקמן פריך אלא במאי מיתסרא דקאמר קרא והיא לא נתפשה אלמא פשיטא דנטמאת מדמהדר בתר אונס ורצון:

ת"ל לא יקום עד א' וגו' - מהאי קרא שמעינן דכל עד האמור בתורה שנים הם כדמפרש ואזיל:



ממשמע שנאמר עד - ולא נאמר עדים איני יודע דאחד קאמר אלא מדאיצטריך למיכתב אחד שמע מינה דעד שנים משמע דאינו אלא לשון עדות וסתם עדות שנים:

ואמר רחמנא תרי לית בה - לעיל קאי לפרושי מסקנא דמילתיה היכי מידריש ועד אין בה:

אלא טעמא כו' - קושיא היא כלומר טעמא דכתיב לא יקום עד אחד דההוא מוכח לך דהאי ועד אין בה בתרי קאמר הא לאו הכי הוה אמינא עד דכתיב הכא בסוטה חד הוא וקאמרינן אפילו אחד אין בה:

איצטריך - לא יקום עד אחד לגלויי עליה דהאי ולאשמעינן דחד מהימן דאי לאו הכי הוה אמינא כל סתם עד אחד הוא ובסוטה לא הוה אמינא דמיתסרא ואפי' בעד א' וכל שכן בלא עד והכי הוה דרשינן ליה ועד אין בה דקא אמר רחמנא הכי קאמר ועד אחד אין נאמן בה אלא שנים:

ופרכינן אין נאמן בה - בתמיה:

אלא מאי בעי - קרא עד דאיכא תרי בתמיה אמאי אתא קרא להאי לשתוק קרא מיניה כו':

דבר דבר מממון - כתיב בנואפת כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב בדיני ממונות ע"פ שני עדים יקום דבר (שם יט):

איצטריך - לא יקום לגלויי עליה דהאי עד דבשנים הכתוב מדבר דאי לא גלי עליה הוה אמינא עד חד משמע ואין נאמן בה קאתא קרא לאשמועינן ודקשיא לך למה לי קרא סלקא דעתך אמינא סוטה שאחר קינוי וסתירה בא עד אחד והעיד שנטמאה באותה סתירה שאני וראוי להאמינו כאן שהרי רגלים לדבר:

ומי מצית אמרת - דאי לא גלי רחמנא דכל עד שנים הם דאנא אמינא דהאי עד אין בה אין נאמן בה קאמר א"כ בא הכתוב להקל עליה:

והא מדכתיב והיא לא נתפשה מכלל - דפשיטא לך דנטמאה והיכי קאמר והיא לא נתפשה אועד אין בה נהי דרישא דקרא איכא למימר ע"י שנים עדים ושכב איש אותה בעדים ועד אחד אין נאמן בה אלא והיא לא נתפשה היכי קאי אאין נאמן בה הא אמרת דלא מחזקי לה בנבעלת:

בה - בטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן אין בה תרי אלא חד:

בה - עד אחד נאמן ולא בקינוי:

סתירה עדיפא - לאחמורי בה:

שכן אוסרתה - על הבעל ועל הבועל מספק:

כטומאה - ודאית כדדרשינן לקמן מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה בפרק כשם שהמים בודקין (דף כח.):

שכן עיקר גרם לה - שע"י הקינוי סתירתה אוסרתה:

מתני' - דקתני לר"א דקינוי בשנים וסתירה על פי עצמו:

דלא כי האי תנא - דקתני לר"א סתירה בשנים וקינוי על פי עצמו:

לדברי ר"י בר' יהודה אין לדברי ר' אליעזר סוף - ולקמן מפרש לה:

מאי ניהו - אין לדבר סוף דקאמר:

ואמר קנאי - כשכועס עליה אומר קנאתי לה מפלוני ומביא עדים שנסתרה עמו סתירה כל שהוא דכיון דלא קינא לה לא נזהרה בו:

הא למשנתינו יש סוף - לדברי רבי אליעזר בתמיה:

והא זמנין דלא איסתתר - ואומר ראיתיה שנסתרה:

ולא מיבעיא למשנתינו - בתמיה:

איכא עיקר - שכבר התחיל בעדים שלא ע"י כעס:

הכא ליכא עיקר - ולכשיכעוס נקל לומר קנאתי והוא ימצא לה סתירות הרבה:

לא לימא איניש - אפילו בינו לבינה:

ומסתתרא - ונסתרת ונאסרת עליו:

קנאה - כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים לב) כי קנאה חמת גבר (משלי ו):

מאי דקמא - מה יש לפנינו מה אירע עכשיו שזו בודלת מן האנשים:

וכולי עלמא ידעי דקני לה - שהעדים מגלין הדבר ואינן שונאין אותה:

ואיהו דאתי למיעבד קנאה בהדה - שזו מקניטתו על שחושדה:



אלמא קסברי דאסור לקנאות - כיון דאמרי לשון הטלת קנאה הוא אלמא אסור: ולמ"ד מותר לקנאות מאי לשון קינוי:

ויקנא ה' לארצו - התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו דבשילוח גובאי משתעי פרשה לעיל לארצו על ארצו כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו) על אשתו האתם תריבון לבעל (שופטים ו):

אדם עובר עבירה - כגון אשה פרוצה עוברת בסתר:

והקב"ה מכריז בגלוי - שנותן בלב בעלה לקנאות לה והדבר מתפרסם בגלוי:

ואין עבירה גרסינן:

לשון הכרזה - הקב"ה מתכוין להעביר קול:

רגלים לדבר - שנטמאת:

והא כי כתיב קינוי בתר סתירה וטומאה - דאיתהימן בה עד אחד כתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה וגו' וסמיך ליה ועבר עליו וגו' אלמא בלא קינוי נמי עד אחד מהימן בטומאה:

ועבר לכם כל חלוץ - בבני גד ובבני ראובן כתיב שהיה משה מצוה אותם לעבור עם יהושע את הירדן:

תשובו - מוכיח דלהבא הוא:

נכנסה בו רוח - ממרום ולקמן מפרש רוח טהרה או רוח טומאה ע"י שטן הבא להחטיאו להקניט את אשתו:

רבנן - דבי רב אשי אמרי רוח טומאה:

רוח טהרה - ששונא את הפריצות:

ומסתברא כמ"ד - דרוח דקאמר רבי ישמעאל טהרה היא:

דתניא - דקאמר רבי ישמעאל רשות פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לקמן מפרש טעמייהו:

שפיר - אי רשות אי חובה:

ר' עקיבא אומר חובה - שאסור לשחרר עבדו:

בכל התורה - בכל עשה שבתורה א"כ אין לך מצות עשה לרבי ישמעאל חובה:

דתניא - לא גרסינן אלא הדר ונקיט למילתייהו לפרושי כל חדא באפי נפשה:

כלפי - כמו אחרי שאמרה תורה שאסור להביא עצמו לידי שנאה ותגר:

יכול אף זה כן - שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית נסתרת עם שכיניה לא יקנא לה. כלפי לשון כנגד:

תלמוד לומר וקנא - אם רצה לקנא הרשות בידו ומשום דאי לא כתיב קרא הוה אמינא דאסור הוא דא"ר ישמעאל הכא רשות אבל בכל מצות עשה שבתורה לא אמר הכי:

קינוי אחרינא כתיב - ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה חד לרשות וחד לחובה:

ורבי ישמעאל - אמר לך איידי דבעי למיכתב והיא נטמאה והיא לא נטמאה שספק הוא בידינו ואעפ"כ אסרה הכתוב מספק כתב נמי וקנא אחרינא ואף ע"ג דמצי למיכתב הכי ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה אפילו הכי אורחיה דקרא לחזור ולשנות את האמור מפני דבר אחר המתחדש בכפילתו:

איצטריך למיכתב לה יטמא - לומר שמותר ליטמא לקרובים הללו:

מכי אם לשארו נפקא - לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגו' ולאחותו הבתולה וממילא שמעינן דמיטמא לאלו:

לה יטמא - אם מתה ואינו מטמא לאיבריה אם אחד מאלו מוכה שחין ואיבריו נופלין אין מיטמא להן דקיימא לן בהעור והרוטב (חולין דף קכח:) אבר מן החי מטמא כאבר מן המת ואיצטריך לה למעוטי איבריה:



אם כן - דלאו לחובה אתא אלא להך דרשא:

לכתוב רחמנא לה ולשתוק - דמשמע לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו וגו' ולאחותו הבתולה לה כלומר לגופה שלם ולא לאיבריה:

לא תחיה כל נשמה - בשבעה אומות כתיב החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי:

למשרי אחד מן האומות - משאר שבעים אומות:

שבא על הכנענית - כל ז' אומות נקראו על שם כנען:

והוליד בן - דהלך אחר האב ומותר להחיותו. לך לעבד:

דתניא - דלהכי אתא קרא:

בעבד - גרסי' בבי"ת:

וגם מבני התושבים וגו' - לעיל מיניה כתיב מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה אשר סביבות ארצכם ולא מבני ארצכם דשבעה אומות וגם מבני התושבים כל תושב היינו שבא ממקום אחר ונתיישב כאן וקאמר קרא שמותר לקנות מבניהם אשר יהיו להם מבנות ארצך:

מן הנולדים בארצכם - בנים הנולדים בארצכם והם בני התושבים דהיינו אחרים שנשאו בארצכם נשים אתה רשאי לקנות:

ולא מן הגרים בארצכם - ולא מן הבנים הנולדים לבני ארצכם במקום אחר מבנות שאר אומות והביאום לבניהם לגור שם:

ולא באחיכם - עבודת עבד: ה"ג ורבי ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם כדתניא כו':

קריא - תולעת של שומשמין האוכלתן כך הזנות מחרבת את הבית:

תוקפא - כעס:

אידי ואידי - תוקפא וזנותא דאמרינן דמחרבת את הבית:

באיתתא - כשהאשה מזנה או כעסנית לפי שהאשה מתעסקת בזנוניה ואינה עושה מלאכתה ולא משמרת ביתה ומפקרת את של בעלה למנאפים:

קודם שחטאו ישראל - בעריות:

עם כל אחד ואחד - בביתו:

נסתלקה מהם - מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו:

מקדמתו - לפני מיתתו מכרזת לפניו:

מלפפתו - כורכתו:

תנן התם - בפ' מי שקינא (לקמן לא.) אמאי דקתני אמר עד אחד ראיתיה שנטמאה לא היתה שותה:

שהיה בדין - שלא להאמינו אי לאו דכתיב קרא:

הראשונה - סתירה:

אין אוסרתה איסור עולם - שאם ' תשתה ותמצא טהורה מותרת לבעלה ולתרומה:

אין מתקיימת בפחות משנים - כדבעינן למיגמר דבר דבר מממון:

האחרונה - טומאה שהיא אחר הסתירה:

כל שיש בה - כל עדות שיש בה נאמן כדדרשינן לעיל ועד אין בה תרי אלא חד וקא אמר אסורה ואטומאה קאי דהא מינה סליק והיא נטמאה ועד אין בה:

קל וחומר - שתתקיים בעד אחד:

תלמוד לומר - באשה מקלקלת כי מצא בה ערות דבר ולהלן כו': ופרכינן למה לי למיכתב למילפה בגזירה שוה:

בה ולא בקינוי כו' מיבעי ליה - דכיון דכתיב בה מיעוטא הוא ולא גמרי' שאר עדיות דאשה מינה וקמו להו במלתייהו ככל עדיות שבתורה:

הכי נמי קאמר - וגזירה שוה למילתא אחריתי נקט ומתניתין חסורי מיחסרא והכי תנא ליה ת"ל בה ולא בקינוי וסתירה וגזירה שוה לטומאת אשה דעלמא שלא קינא לה בעלה ובא עד אחד ואמר אני ראיתיה שנטמאה דלא מהימן והכא הוא דמהימן משום דרגלים לדבר:



כדי טומאה - ומהו כדי טומאה כדי ביאה ומהו כדי ביאה כדי העראה דהיינו נשיקת אבר באותו מקום וכמה שיעורה כדי הקפת דקל שיוכל האדם לילך סביבות הדקל ולקמן מפרש למה לי למיתני כולהון:

כדי מזיגת כוס - למוזגו במים וסתם כוס רביעית ולקמן אמרי' כל אחד ואחד מן החכמים הללו בעצמו שיער כמה שהוא שוהה בהעראתו:

ליטל קיסם - מבין שיניה:

ואף ע"פ שאין ראיה - גמורה לדבר דקרא לאו הושטת יד לסל כתב ביה יש זכר ורמז מקצת דהוקשה אשה זונה לככר לחם:

וכל הני למה לי - למיתני ברישא ליתני שיעור סתירה כדי טומאה כדי הקפת דקל:

דאי תנא כדי טומאה הוה אמינא - בכל שיעור הצריך לבא לידי כך דהיינו טומאה וארצותה שיפתה אותה וידבר על לבה עד שתתרצה:

קמ"ל - דמאי טומאה ביאה לחודה דאיכא למימר קודם הסתירה נתרצית לו:

קמ"ל כדי העראה - דקי"ל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד.) העראה כגמר ביאה לכל העריות:

ואי תנא כדי העראה - ולא תנא ברישא כדי טומאה הוה אמינא כדי העראה וארצותה ואפי' תנא כדי ביאה כדי העראה לא הוה מימעיט ארצותה דאנא אמינא העראה למעוטי גמר ביאה ומיהו ארצותה בעינן דהכי הוי משמע כמה שיעור סתירה כדי ביאה ואנא אמינא כל צרכי ביאה דהיינו ארצותה וגמר ביאה והדר מפרש מה היא ביאה העראה אכתי ארצותה לא אימעיט הילכך תנא ברישא כדי טומאה דמשמע טומאה וארצותה והדר פריש ומה היא טומאה כדי ביאה ועל כרחיך אימעיט ארצותה דהא ביאה כולה גמר ביאה משמע ולא מיעט אלא ארצותה והדר תנא ומה היא ביאה העראה למעוטי דלא בעינן גמר ביאה וממילא שמעי' מינה נמי (דאי) לא תנא כדי ביאה אכתי לא הוה ממעטא ארצותה דכדי טומאה גמר ביאה וארצותה משמע והעראה דפריש בתרה לא ממעטא אלא גמר ביאה הילכך איצטריכו כולהו:

וכמה - הוא שיעור העראה לחודה כדי הקפת דקל והא ליכא לאקשויי הואיל וסוף סוף שיעורא כדי הקפת דקל הוא ליתני כמה שיעור סתירה כדי הקפת דקל דאיבעי ליה לתנא לפרושי איסור סתירה משום מאי או גמר ביאה או העראה משום הכי תנא כדי טומאה כדי ביאה כדפרישית:

כדי חזרת דקל - קס"ד השתא דהיינו הקפה:

ברוח - שהרוח דוחפתו להענף והוא חוזר למקומו:

קאי בדוכתיה - נח מניענועו:

אימא כדי למזוג ולשתות - והאי כדי לשתותו דקאמר לעיל אמזיגה דקאמר רבי אליעזר קא מוסיף ר' יהושע ואמר שתיה נמי בעינן עם המזיגה וכדי מזיגה דתנא הכא בבתריתא מזיגה ושתיה קאמר דסתם מזיגה למשתייה מיד הוא שאחר שמזגו מתקלקל אם משהה אותו:

א"כ היינו רבי אליעזר - דהא ר' אליעזר בקמייתא כדי מזיגת הכוס קאמר וקא פליג ר' יהושע ואמר כדי לשתותו ובבתרייתא (נמי) אמר רבי אליעזר חזרת דקל ואוקימנא דהיינו כדי מזיגה ואי מזיגה דקאמר ר' יהושע בתריה בלא שתיה קאמר היינו רבי אליעזר:

הכא אמר כדי לשתותו - לכוס:

חד שיעורא הוא - וליכא לאקשויי א"כ היינו ר' יהושע דבקמייתא אמר כדי לשתותו לכוס ואמר בן עזאי בתריה כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לאו קושיא היא דהא אוקימנא כדי לשתותו דר' יהושע כדי למזוג ולשתות וקאמר ליה בן עזאי כדי לצלות ביצה דהוא כדי שתיה לחודה דכוס:

אימא כדי לצלות ולגומעה - גמיעה דקאמר ר"ע בקמייתא אצלייה דבן עזאי דלעיל מיניה קא מוסיף לה ובבתרייתא דקאמר כדי לצלות ביצה לצלות ולגמע קאמר דסתם צלייה גמיעה בתרה שגומעו חם שלא יצטנן:

לדבריו דר"ע קאמר לה - דאמר לצלות ולגמוע לדידך אדקמשערת בצלייה וגמיעה בחדא. (שפיר) בגמיעה דשלש דהוא כצליאה וגמיעה בחדא:

דמרחק - שני ראשי הנימא הנפסקות מרוחקות זה מזה דאיכא שהייה טפי:

דמהדק - הקיסם בדוחק בין השינים:

דמהדק - הככר בדוחק בתוך הסל:

בחדתא או בעתיקא - סל ישן חלק הוא ונוח להשתמש מן החדש שהחדש יוצאין לתוכו ראשי קיסמין של אריגה:

בקרירא או בחמימא - לחם חם נמעך ונשמט מן היד וצריך להוציאו בנחת ושוהה בהוצאתו:



בדחטי או בדשערי - של חטין חלק ונשמט יותר משל שעורים:

רכיכא - נשמט יותר מאקושא:

רכיכא - שנילושה העיסה רכה:

כל אחד ואחד - מן התנאים הללו:

בעצמו שיער - כמה שהיה שוהה בביאתו:

והאיכא בן עזאי דלא נסיב - כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים בפרק הבא על יבמתו:

כי בעד אשה זונה וגו' - השתא דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה:

במילתיה דרבא גרסי' בעד ככר לחם עד אשה זונה מבעי ליה - דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי עונש אשה זונה וה"ה נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשיא לרבא מידי דודאי מסיפיה לרישיה מדריש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למיכתב בעד וגבי אשה זונה הוה ליה למיכתב עד:

המזלזל - שאוכל תמיד בלא נטילת ידים:

נעקר - דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י):

מים ראשונים - שלפני המזון:

שיגביה ידיו - ראשי אצבעותיו שיהו המים משפעין לצד זרועותיו ולקמן מפרש טעמא:

שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים - כדתנן במסכת ידים (פ"ב מ"ג) שצריך ליתן המים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחילה מחמת ידים ותנן התם הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות ופוסלות את התרומה ומטהרות בנטילה עד הפרק שעד הפרק צריך נטילה נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים שהרי טיהרו השניים את הראשונים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה כלומר יצאו הראשונים חוץ לפרק ועל השניים לא הקפיד ליטול עד מקום שיצאו הראשונים אלא עד הפרק כמשפטם וחזרו הראשונים ליד טמאה שהרי נטמאו תחלה מחמת הידים והשניים לא טיהרו את היוצאים הילכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעלה שמא יצאו מים הראשונים ויחזרו ויטמאו את הידים:

אחרונים - של אחר הסעודה שחייבו חכמים מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים:

צריך להשפיל ידיו למטה - כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידיו שהרי להעביר הזוהמא הן:

כל האוכל בלי ניגוב ידים - דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה:

מאי ואשת איש וגו' - סיפיה דקרא דלעיל הוא כי בעד אשה זונה עד ככר לחם:

לסוף נכשל באשת איש - והכי קאמר בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש זונה נפש היקרה הגבוהה היא תצודנה רודף אחריה וצד אותה ומגיעה:

היא תצוד מבעי לה - כיון דמסיפיה לרישיה קדרשת ליה הכי איבעי ליה למכתב ואשת איש נפש יקרה היא תצוד אותה אבל השתא משמע שאשת איש צדה את הנפש היקרה:

מכהן גדול - דאפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ לפתוח ראשון ולברך ראשון ומהאי קרא ילפינן ליה בהוריות (דף יג.):

ורם לבבך - מעלה אני עליך כאילו שכחתו:

כי את כל התועבות - גבי עריות כתיב:

במה - עבודת כוכבים:

אשר נשמה באפו - שמחזיק עצמו כבעל נפש דהיינו גאוה שחשובה נפשו בעיניו:

מאי יד ליד לא ינקה - סיפיה דקרא דאיירי ביה לעיל הוא תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה: ה"ג כל שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו כו' ול"ג כל הבא על אשת איש דלא משתעי קרא אלא בגסי הרוח:

הקנהו להקב"ה כו' - השליטו בשבחו על הכל כאברהם שקראהו קונה שמים וארץ והיינו יד ליד אפילו דומה לאברהם שאמר הרימותי ידי:

קשיא להו לדבי רבי שילא - אהך דרשה דרב: הכי גרסינן האי יד ליד ידי לא ינקה מיבעי ליה:

אפילו הוא כמשה - שקבל מיד הקדוש ברוך הוא לידו תורה:

יד מיד מיבעי ליה - דהא קרא במקבל מוקמינן ליה ולא בנותן והוה ליה למיכתב יד מיד לא ינקה יד שקבלה מיד אף הוא לא ינקה:



אפילו עושה צדקה בסתר - שנותן מידו לידו של העני והכי משמע יד הנותנת ליד אף הוא לא ינקה:

דכתיב ביה מתן בסתר כו' - לאו דשייך האי קרא בקרא דלעיל אלא רבותא היא שאע"פ שמכפה אף וחימה אינו מכפר על גסות הרוח:

אזהרה - שלא יהא גס רוח:

ורם לבבך ושכחת - אלמא מגובה לב בא לידי שכחה ששוכח את בוראו ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח:

מתמעט - מחשיבותו:

רומו מעט - כיון שרומו מתמעט:

ישנו בעולם - מתקיים:

והומכו - ואם חזר ונעשה עניו שממיך את עצמו:

ככל - כאותן שנאמר בהן כל:

יקפצון - מן העולם ימותו מות ישרים אברהם כתיב ביה וה' ברך את אברהם בכל יצחק כתיב ביה ואוכל מכל יעקב ' כתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל והכי מפרש בהדיא בבראשית רבה (דבשלמא בכל מכל רבותא הוא שנתברכו בכל אבל וכל אשר תתן לי מילתא בעלמא הוא דקאמר):

כסאסא דשיבלתא - גבהו של שבולת שקורין זקן השבולת והוא נשבר ונופל מאליו:

גבוהה גבוהה הוא מלקט - והיינו וכראש שבולת שראשה נראית למעלה מחברותיה:

אתי דכא - אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא:

אני את דכא - אני מרכין שכינתי אצלו:

ילמד אדם מדעת קונו - לאהוב את הנמיכות:

כל הרים וגבעות - כגון תבור וכרמל שבאו שם כדכתיב למה תרצדון הרים גבנונים (תהלים סח):

כאשירה - יגדע וישרש אחריה כאשירה שצריך גידוע אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם (דברים יב):

ננער - מקיץ בתחיית המתים:

שכבי בעפר לא נאמר - דלישתמע על כל המתים:

שכן לעפר - משפיל עצמו לעפר:

מיללת - מקוננת:

וגבוה ממרחק יידע - רישיה דקרא כי רם ה' ושפל יראה וגבוה והגבוה ממרחק מקודם . שתבא עליו פורענות ימים רבים יידע שכינה מתאוננת ומשתברת עליו כמו וידע אלמנותיו (יחזקאל יט) ויודע בהם אנשי סכות (שופטים ח) יודע כמביא למעלה (תהלים עד) לשון שבר:

רואה את הגבוה - לקרבו ולהשתדל עמו וחשוב בעיניו כמו (הושע ט) כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי את אבותיכם נתתי עיני לקרבם ולחבבם:

ואיכא דמתני לה אמספרי לשון הרע - משום רישא דקרא מלשני בסתר רעהו וגו':

' - רוח קימעא עוכרתו. פורענות קלה טורפתו ומאבדתו:

והרשעים - גסי הרוח דקראי דלעיל משתעי בשפלים ונדכאים להחיות רוח שפלים וגו' כי לא לעולם אריב עם אותן שפלים בעון בצעו וגו' דרכיו ראיתי וגו' בורא ניב שפתים וגו' אבל הרשעים שאינן שפלים ונדכאים כים נגרש כים המגרש ומשליך רפש וטיט לשפתיו סביביו:

כמה רביעיות - לוגי מים אנו רואים שרוח קימעא עוכרתו עוכרת את מימיו:

אדם שאין בו אלא רביעית אחת - שברביעית דם הוא מתקיים שיעור זה הלכה למשה מסיני שרביעית דם מת מטמא באהל מפני שהיא נפש וקרינא ביה על כל נפשות מת לא יבא:

אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם:

ומעטרא ליה כי סאסא לשיבלתא - גסות מועט נאה והוגנת לו לתלמיד חכם ומעטרתו כסאסא המעטרת את השבולת:

בשמתא דאית ביה - גסות הרוח:

ובשמתא דלית ביה - גסות פורתא לפי שאין בני עירו יראים ממנו ואין בו כח להוכיחם:

לא ממנה ולא ממקצתה - לא יחפוץ אדם לא בכולה ולא במקצתה דמי זוטר מאי דקרי ליה קרא תועבת ה':

כבשר - שהוא רך ולא כאבן שהוא קשה:

להשתחוות - להתפלל אותם שהם בשר יבואו ויתפללו כי הם נשמעים לפני אבל גסי הרוח לא יבואו:

בשר כתיב ביה ונרפא - ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם לא כתיב בחד מינייהו ונרפא לפי דרכך אתה למד שמי שהוא רך ועניו כבשר קרוב להתרפאות מיסורין הבאין עליו אבל מי שהוא קשה כאדמה אין רפואה למכותיו:

אדם - למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה. כלומר כולו הבל לכך אל יתגאה מרה היא ליחלוחית מרה היוצאה מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם הכל לפי החדשים ושינוי העתים ולפי המאכל שאוכל ועל ידיה באין חליים ונגעים ומכאובות יש שקורין בדברי הרופאים מרירה שחורה ויש שקורין מרירה אדומה:

שאול - מקום שאול ביתו:

נפחת - מתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים:



ולשאת ולספחת - על ידי שמנשא עצמו בא לידי ספחת שאינו עיקר באנשים אלא נספח וטפל:

טפילה - דבר שאינו חשוב בעצמו אלא נטפל באחרים:

ספחני נא - אספני נא בנבואת בית עלי משתעי קרא אעמיד כהנים גדולים אחרים שיוציאו את כהני זרעך מגדולתם ויצטרכו לבקש מהם לאוספם ולקולטם אצלם:

אל אחת הכהונו' - באח' מן המשמרות:

שכר עולה בידו - ולא שכר קרבן אחר:

זבחי - כל הזבחים במשמע:

השם אורחותיו - מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה:(

אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו - שלא ביחוד:

עדיין מותרת לביתה - לשמש ביתה לשון תשמיש הוא:

אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה - עד שתשתה ולקמן בפ' כשם שהמים בודקין (דף כח.) יליף מונטמאה ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה: ואם מת בלא בנים: עד שלא השקה:

חולצת ולא מתייבמת - בגמרא מפרש טעמא):

הא גופא קשיא אמרת כיצד מקנא לה אמר לה בפני שנים כו' - קס"ד אמר לה כו' היינו פירושא דכיצד מקנא לה אמר לה בפני שנים כו' ואשמועינן דזהו הקינוי:

אלמא דיבור סתירה היא - אפי' מדברת עמו בשוק סתירה חשיב לה מדקאמר זה הקינוי דאי לאו דסתירה הוא ולא מיתסרא בה מאי קינוי איכא ולמה לי דמתרה בה:

והדר תני - דכי עברה על התראתו ודברה עמו מותרת לביתה:

אמר אביי הכי קאמר - אמר לה לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני וה"ק אמר לה אל תדברי ונסתרה או דברה אע"פ שעברה על קינוייו אצל דיבור או אם דברה עמו אחר קינוי גמור דאל תסתרי עדיין באחת משתי. אלו מותרת לבעלה אבל עברה על קינוייו אצל סתירה כגון שאמר לה אל תסתרי ונכנסה עמו לבית הסתר כו':

ויצאה מביתו - לעיל מיניה כתיב כי מצא בה ערות דבר וגו' ויצאה מביתו וגו' לאיש אחר למה לי למכתב אי למשרייה לאנסובא על ידי גט כריתות לכתוב ויצאה מביתו והיתה לאיש למה לי למכתב לאחר אלא למעוטי יבמה היכא דלא גרשה בעל אחר שמצא בה ערות דבר והכי משתמעי קראי כי מצא בה ערות דבר יגרשנה בספר כריתות ויצאה מביתו כלומר ובכל צד שתצא מביתו בין ע"י גירושין בין ע"י מיתה אם באת לינשא לאיש אחר תנשא ולא ליבם שאינו אחר אצל נשואין של זו שמכח נשואי ראשון היא נזקקת לו:

אי הכי חליצה נמי לא תיבעי - דהא פטרה רחמנא ושרייה לאיש אחר בכל ענין שתצא מביתו אחר שנמצא בה ערות דבר:

אילו איתיה לבעל - מי משתריא בלא גט הא כתיב וכתב לה ספר כריתות אפי' מצא בה ערות דבר כריתות בעיא השתא נמי בעי' חליצה דיבם במקום בעל קאי:

אית דאמרי - דהכי שני רב יוסף לעיל רחמנא אמר כו' צוה לבעלה לגרש' מביתו כשמצא בה ערות דבר כי היכי דלא תיסתרי' לביתיה כדאמר לעיל זנותא בביתא כי קריא לשומשמא:



מי קא רמינן עליה - למינסבה בעל כרחיה דאילו ליבם אמרינן ליה מצות יבום קודמת למצות חליצה אבל בהא אסור למימר ליה וממילא אשמועינן קרא דאסור ליבמה דלא שייך בה יבום והויא כאשת אח שלא במקום מצוה:

הכתוב קראו אחר - למי שנושאה ואת אמרת תתיבם ותרמי עליה בעל כרחיה:

נישאת לאחר - שגרשה ראשון שמצא בה ערות דבר וניסת כו' לא תתיבם דהשתא נמי אחר הוא ואין בן זוגו של ראשון אם ישאנה וקרמית לזה עליה במצות יבום:

גביה דהאי - אחר אחיו של זה:

בשם טוב הוה קיימא - ואיכא למימר הדרה בה ואין קרוי אחר אלא הנושאה מתוך אלמנות או גירושין על מי שקלקלה תחתיו:

רבא אמר - האי דקתני מתניתין ולא מתייבמת ק"ו דאם נאסרת בסתירה זו במותר לה בבעלה שהיה מותר לה ונתקלקלו עכשיו הנישואין ליאסר עליו:

באסור לה - דהיינו יבמה שהוא אסור לה בחיי בעלה לא כל שכן שנאסרו נשואי הראשון שלא להתייבם מכח אותן הנישואין:

שקדש את אלמנה - שהיא אסורה עליו:

לא תתיבם - מכח ק"ו זה אם נאסרה כו' ולקמן מפרש מאי נאסרה ומאי מותר לה הלא אסור היה מתחילתו:

אלא - הכי פריך אשת כהן שנאנסה ונאסרה עליו דאשת כהן אסורה אפילו באונס אבל אשת ישראל מותרת דכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ומדכתיב והיא מיעוטא הוא ומשמע דיש אחרת שאפילו נתפשה אסורה:

ויש לו אחיו - מאביו והוא חלל שנולד לאביו מן הגרושה ונתחלל מן הכהונה ומותר בנשים הפסולות לכהונה כדכתיב בכהנים הנושאין פסולות ולא יחלל זרעו (ויקרא כא) אלמא זרעו חלל:

לא תתיבם - מק"ו זה אם נאסרה בבעילה זו לבעלה שהיה מותר לה ביבמה האסור לה באותה שעה לא כ"ש שנאסרו עליו נישואי אחיו שלא ליבמה מכח נשואין:

ליכא איסורא - ואצלו הוא היתר גמור ואין זה ק"ו אבל בזינתה ברצון שהבעל והיבם שוין באיסור זה אם היתה תחתיו הוי ק"ו שהרי מחמת נישואין הראשונים היא נזקקת ליבום ואם על הבעל נתקלקלה ק"ו ליבם:

מתני' לאכול בתרומה - אם הוא כהן:

ושבעלה בא עליה בדרך - דשוב אין המים בודקין אותה כדלקמן (דף כח.) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה שלא בא עליה מאחר שנאסרה עליו אז האשה ההיא תשא את עונה אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו:

גמ' ואנהר לן עיינין - הביא לנו ראיה לדבריו ממתניתין:

סוטה שיש לה עדים במדינת הים - שראו שנטמאה מזה:

ועד אין בה - אע"ג דדרשינן לעיל לעד אחד נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה:

ואנהרינהו לעיינין - משום דקרא לאו ראיה הוא כל כך דהא דרשיניה לסוטה ודאית שיש בה עד אחד לפנינו וללמד שלא תשתה:

זונה היא - ופשיטא דאסורה בתרומה דהא תנא ליה האומרת טמאה אני:

אלא לבתר דשתאי - ואיצטריך לאשמועינן דלא מחזקינן להו כשקרי על אשר לא בדקוה המים:

שפיר - ומשום הכי לא מחזקי' להו כשקרי דמשום דהוו ידעי בה לא בדקי לה מיא:

זכות תליא לה - דאמר לקמן (דף כ.) זכות תולה במים המרים:

וקמיפלגי - רב ששת ורב יוסף:

במתנוונה - דקאמר לקמן (דף כב:) גבי אשה שתלה לה זכות:

זכות תולה - שלא יצבה בטנה מיד אבל אינה יולדת לעולם ואינה משבחת:

אלא מתנווגה והולכת - מכחשת והולכת:

באותה מיתה - צבוי בטנה ונפול ירך:

רב ששת סבר - לא פליגי רבנן עליה דרבי אלא שסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד אבל במתנוונה לא איפלוג דכל מי שזכות תולה לה מנוונה היא וזו הואיל ולא נתנוונה לא תלה לה זכות אלא שאינה ראויה ליבדק כלל משום עדים:

ורב יוסף סבר - ראויה ליבדק היא אלא זכות תולה לה ואי משום דלא נתנוונה הא מני רבנן היא דאמור לקמן זכות תולה לה דקסברי לא הויא מתנוונה כלל:

מדחה אתה כח המים בפני הנשים - שלא יהו יראות מהם להודות שהיא טמאה ולא ימחה שם הקדוש על המים:

ואי איתא - דיש לה עדים לא מיבדקה השתא נמי על ידי זו נמי איכא לעז על הטהורות ששתו כו':

מדזכות לא תליא - משום האי טעמא דחייש הוא ללעז על הטהורות עדים נמי לא תלו:

שמנחותיהן נשרפות - מנחות קנאות שלה עשירית האיפה קמח שעורים נשרפות למטה על בית הדשן שאינן ראויות ליקרב ולא לפדות וליצא לחולין:



האומרת טמאה אני - שהודתה לבית דין על קלקולה שהיו מאיימין עליה כדתני מתני':

מקמי דתקדוש - בכלי שרת:

תיפוק לחולין - בפדיון שלא היה קדושת הגוף אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי:

אלא לבתר דקדוש - דכלי שרת מקדשין את הראוי להם שלא לצאת עוד לחולין כדתנן כל הנוגע בהם יקדש וליקרב אינה ראויה שהרי אינה באה אלא להזכיר עונה של זו שתבדק והרי היא בדוקה ועומדת ולנדבה נמי לא חזיא להקריבה דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר:

אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה - אם שתתה עד שלא באו עדים אלמא בשעה שניתנה בכלי ראויה היתה לכלי שרת דההיא שעתא בת מיקדשא ומיקרב היא מספק כשאר מנחת סוטה הלכך כי קדיש בכלי שפיר קדיש ומשום הכי כי אתו עדים איפסלא מהקרבה מכאן ולהבא ולא נפקא לחולין ונשרפת:

אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה - הואיל ולא ליבדק עומדת ולא ראויה היא למנחה:

תיגלי מילתא למפרע - דלא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם כדאמר בזבחים (דף פג.):

ותיפוק לחולין - בלא פדיון שקדושת פה שלה וקדושת כלי שלה הכל בטעות שהיינו סבורים שהיא טעונה מנחה ואינו כן והקדש טעות אינו הקדש:

שזינתה בעזרה - לאחר שקדשה בכלי ועל זנות זה באו העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה הילכך כי קדשה בכלי בת מקדש ומקרב הואי דלא הוו לה עדים:

שנצרכה לנקביה - והניחוה והלכה וזינתה:

דאטו פרחי כהונה בכיפה - של ראשה תלויים לה שלא תשמט מידם:

לעולם כדאמרינן מעיקרא - כדהוה סלקא דעתיה ברישא שעל טומאת סתירה ראשונה באו ואפילו הכי לא קשיא לרב ששת דהא דקאמר דכיון דלא חזיא לקידוש תיפוק לחולין אין הכי נמי מדאורייתא יצאת לחולין ומדרבנן היא נשרפת לפי שאין הכל בקיאין בהלכות לידע שבשביל שהיו לה עדים לא היתה ראויה לקדש ואתו למימר מוציאין דבר שקידש בכלי שרת לחולין:

הרי היא ככל המנחות - שנטמאו עד שלא קדשו בכלי ותפדה ויביא בדמיה את המנחה:

קדש הקומץ - שקמצה ונתן הקומץ בכלי שרת קדש בקדושת קומץ שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות של דם זבחים קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני כנגד קבלת דם הולכה כנגד הולכה והקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם:

שמת הוא - ושוב אינה שותה דאמאן בעינן למשרייה:

הרי היא ככל המנחות - שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה ותישרף למטה:

ולא הספיק - כהן לאכול את השירים:

כיפרה - מנחה זו את ספיקה האי כפרה לאו כפרת עון הוא ולא הזכרת עון אלא כפרה הראויה לה קאמרינן שעשתה מנחה זו בשעת הקטרת קומצה כל מה שיש עליה לעשות שהרי בהכשר קרבה יבא וישקה אותה ותיבדק וכיון דבהכשר קרבה שיריה נאכלין כל זמן שלא אירע בהן פסול בגופן:

באו לה עדים שהיא טמאה - אמעיקרא קאי קודם הקטרה:

נמצאו עדיה זוממין - עדי סתירתה שעל ידיהם באה לכך:

מנחתה חולין - לא קדושת פה ולא קדושת כלי ואין מועלין בה דבטעות הוה אלמא לא אמרינן תישרף מדרבנן כי נמצאו עדיה זוממין שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וש"מ כי קתני באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת מדאורייתא קאמר דבת מקדש הואי:

קלא אית להו - הכל יודעין שהקדישה טעות:

כוותיה דרב ששת - דאין המים בודקין סוטה שיש לה עדים:

ולא מטעמיה - דועד אין בה דההוא לאו לספק סוטה מידריש אלא לסוטה ודאית בעד אחד אלא מקרא אחרינא נפקא:

טהורה - ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע והוה ליה למיכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשה למידרש הכי טהורה נזרעה זרע ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה:

וטהורה - וי"ו יתירא למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע:

היא - ולא הניצולת מן המים על ידי שהיה קלקולה מפורסם לכל שכבר היו נושאות ונותנות בה לדבר בה:

מוזרות בלבנה - נשים טוות בלבנה:

ופרכינן ורבי שמעון - דאמר אין זכות תולה נהי דוי"ו לא דריש מיהו יש לה עדים נפקא מקרא קשיא דאתה מוציא שם רע על הטהורות ויאמרו עדים היו להם:



לא שכיחא - ולא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי והא דשני לעיל לר' שמעון מדזכות לא תלה עדים נמי לא תלו משום דאכתי לא הוה קיימא לן דרשא דהאי קרא:

מתני' שמא יבא עליה בדרך - שצריך להשקותה בירושלים בב"ד הגדול כדלקמן:

נאמן עליה - שלא יבא:

גמ' לא שנו - הא דתנן בקידושין אבל אשה מתייחדת עם שני אנשים:

שמא יצטרך כו' - הכא נמי הואיל ושניהם אסורין בה לא סגי בתרי שמא יצטרך הבעל או שליח ב"ד לנקביו כו':

דליהוי עליה סהדי - אם יבא עליה יעידו עליו לב"ד הגדול ולא ישקוה:

ל"ש - דאשה מתייחדת עם שני אנשים:

והוציאוה עשרה - לאשת איש חוץ לעיר במטה בחזקת מתה לקלקל עמה:

דידעי לאתרויי ביה - ולומר לו מן התורה כשאין האיש מנוקה מעון שבא עליה משנאסרה עליו אין המים בודקין את אשתו:

בעלה נאמן עליה - ואין צריך להעמיד עדים אצלו:

סוטה שהיא בלאו - דלא יוכל בעלה הראשון וגו' דאמרינן ביבמות בפ"ק (דף יא:) מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה:

והיא הנותנת - המדה הזאת שהבאת ראיה לדבריך היא הנותנת את הדין שאנו אומרים שצריך עדים:

נדה שהיא בכרת - חמורה עליו ואינו בא עליה:

שכן יש לה היתר - לכשתטהר לפיכך אין יצרו תוקפו שמובטח הוא לאחר זמן:

שאין לה היתר - אם תמצא טמאה ולפיכך לבו רודף אחריה:

גנובים - כלומר דבר האסור לו יצרו רודף אחריו:

ופרכוה - כדאמר שכן יש לה היתר:

היינו ת"ק - דברייתא:

אבל אמרו - לר' יהודה לית ליה:

מתני' ומאיימין עליה - שתהא מודה:

על עדי נפשות - כדאמרינן בסנהדרין הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו' בפרק אחד דיני ממונות (דף לז.):

הרבה ילדות עושה - וגורם לנערה ילדה שתבא לידי קלקול ושמא אמת הדבר אל תביאי עצמך לידי מיתה מנוולת זו:

שכינים רעים - יודעים לפתות ומצויין לה תמיד:

שאינה כדאי לשומען - אינה ראויה לה שאומר לפניה דברי הודאות צדיקים הראשוני' אלא כדי שתודה על קלקולה כדאמרי' לקמן יהודה הודה ולא בוש:

שוברת כתובתה - כותבת שובר על כתובתה זניתי והפסדתי כתובתי ונותנת ביד בעלה שלא תתבענו לאחר זמן ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה:

לשער מזרח - שער החיצון שבו נכנסין להר הבית ומשם לשער נקנור הוא שער העליון שבחומה שבין עזרת ישראל לעזרת נשים:

ששם משקין את הסוטות - מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו השער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת לפיכך לא קדשו' שיוכל לעמוד בחלל השער שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרא רחמנא:

נקנור - אדם גדול היה והביא דלתות נחושת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער ונעשו בו נסים כדתנן בסדר יומא (דף לז:) ונקראו על שמו:

ששם משקין סוטות - דבעינן לפני ה' כדיליף לקמן:

ומטהרין את היולדות - לקמן מפרש מאי היא:

אוחז בבגדיה - בבית הצואר שלה:

אם נקרעו - אינו חושש:

ואם נפרמו - אינו חושש פרימה גדולה מקריעה שנקרעה לקרעים הרבה דמינציי"ר (דימינציי"ר: לחתוך לחתיכות דקות, לקרוע לגזרים) בלע"ז כמו האי דפרים סילקא (שבת דף עד:):

עד שמגלה את לבה - ולקמן יליף לה מקרא:

וסותר את שערה - מקליעתו ולקמן יליף לה:



וקטליאות - תכשיט הוא כמין חצי עיגול פתוח וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדין:

חבל המצרי - עשוי מצורי דקל מסיב הגדל סביב הדקל וכרוך עליו:

וקושר למעלה מדדיה - כדי שלא ישמטו בגדיה לארץ:

שלבה גס בה - כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים:

וכל הנשים מותרות לראותה - לקמן פריך והא תנא רישא כל הרוצה לראות בה רואה ואפילו אנשים:

ונוסרו כל הנשים - מקרא הוא ביחזקאל:

גמ' מנא הני מילי - דבעיא ב"ד הגדול נהי דבירושלים בעינן להשקותה כדכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' אבל ב"ד הגדול דהיינו שבעים ואחד מנלן דלא נתכשרו בה אחד משני בתי דינין שהיו שם של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה כדאמר בסנהדרין (דף פו:):

מה להלן - בזקן ממרא:

בשבעים ואחד - דכתיב (דברים יז) מן המקום ההוא מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית שאפילו מצאן אבי פגי והמרה עליהן ילפינן מיניה דאין המראתו המראה (סנהדרין דף יד:):

עמדי על בורייך - היסמכי על נקיותיך:

קודם שנמחקה מגילה - כדי שלא ימחה השם מאיימין שלא לשתות ולאחר שנמחקה אומרים לה דברי תנחומין לשתות אם נקיה היא כדי להתירה לבעלה שלא תירא מן המים ותאמר טמאה אני והיא טהורה ותוציא לעז על עצמה ועל בניה:

בכתובים הראשונים - בדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו דאשר חכמים יגידו ויודו על חטאם ולא כחדו עונם מאבותיהם ומי הם ראובן במעשה בלהה כדלקמן ויהודה במעשה תמר צדקה ממני:

להם לבדם נתנה הארץ - יהודה זכה למלכות בתוספת' דברכות (פ"ד) ראובן נטל חלק תחילה בארץ בעבר הירדן:

ולא עבר זר בתוכם - דרש רבי תנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכן:

יחי ראובן וזאת ליהודה - אין לך בברכת כל השבטים מתחלת וזאת חוץ מזו:

עצמותיו של יהודה מתגלגלין בארון - עצמות כל השבטים העלו ממצרים והוא שאמר יוסף והעליתם את עצמותי מזה אתכם (שמות יג) עם עצמותיכם והיו עצמות כל השבטים שלדן קיימת ויהודה איבריו מתפרקין ומתגלגלין בארונו מפני שנידה את עצמו בערבונו של בנימין וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג) אפי' לעולם הבא ומהכא נפקא לן (מכות דף יא:). נידוי של חכם אפילו על תנאי הוא בא:

מי גרם לראובן שיודה - במעשה יצועי אביו:

יהודה - שהודה במעשה תמר וכן היה מסורת בידיהם ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי ועכשיו יחי ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל:

לשפא - למקום שנתקו משם כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב:):

למתיבתא - לישא וליתן עם שאר החכמים:

למשקל ומטרח - לישא וליתן:

ידיו רב לו - יהא לו נצחון לריב ריבו והאי דכתיב ידיו לשון מלחמה הוא מלחמתה של תורה:

אליבא דהילכתא - לא היה זוכה לומר דבר המתקבל:

מאן דמפריט חטאיה - לרבים נראה שאינו נכלם בדבר:

דלא ליחשדו אחוהי - שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם:

שמע מינה כותבין שובר - ופלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי היא בבבא בתרא (דף קע:) דקאמר רבי יהודה אין כותבין שובר אלא יקרעו את השטר דאם כן צריך זה לשמור שוברו מן העכברים:

תני מקרעת - שטר כתובתה:

במקום שאין כותבין כתובה - אלא סומכין על תנאי בית דין שתקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכשמגרשה מוציאה גיטה וגובה בה וכשנתאלמנה מביאה עדי מיתה וגובה והתם כיון דלא אפשר מודי רבי יהודה שכותבין שובר דטוב לו שיהא בידו קצת ראיה שפרע כדי שלא תחזור ותביא עדי מיתה אחרים בבית דין אחר ותתבענו:



התם קיימא - בלשכת הגזית כדקאמרת שיאיימו עליה ב"ד הגדול ולשכת הגזית בעזרה היתה חציה בקודש וחציה בחול כדאמר ביומא פרק שני (דף כה.):

ומחתינן לה - מכל הר הבית לאחר שיאיימו עליה:

כדי לייגעה - ותדאג מן המים ותודה כשתראה בצרתה:

מסיעין היו את העדים - שמעידים עדות נפשות וכשבודקין אותן היו מסיעין אותן מפינה לפינה ומלשכה ללשכה:

לפני ה' - והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה:

אקורבנייהו - כשמקריבים את קרבן קיניהם לטהרם באכילת קדשים ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח) ומי שיכול ליכנס בעזרה נכנס ואלו שלא היו יכולות מפני שהיו מחוסרות כפרה עומדות בחלל שער נקנור שלא נתקדש:

זבין וזבות נמי - כשמקריבין. קרבניהם הן מחוסרי כפרה ואינן יכולין ליכנס:

שלא יהא לבה גס בחברתה - שמא האחת עומדת על בורייה ואינה מודה לומר טמאה אני וחברתה שהיא טמאה רואה את זו שאינה מודה וסובלת את בושתה ולבה מתגבר עליה לעשות כמו זו ואינה מודה:

לא מן השם הוא זה - לא זהו הטעם שאמרת העיקר הנאמר בדבר:

אותה - והשביע אותה הכהן:

ר"ש יהיב טעמי לקראי בב"מ (דף קטו.) דקא אמר לא תחבל בגד אלמנה בעניה נאמר ולא בעשירה דטעם המקרא שאם אתה ממשכנה ואתה חייב להחזיר לה ואתה נכנס שחרית ליטלו וערבית להחזירו משיאה שם רע בשכינותיה: מאי בינייהו - בין רבי יהודה לרבי שמעון אי משום לבה גס בה ואי משום גזירת הכתוב:

איכא בינייהו - אשה שאנו רואים בה שהיא רותתת מאימת המים ואינה מודה למ"ד שלא יהא לבה גס בה זו אנו רואין שאין לבה גס בה ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אלא גזירת הכתוב אין משקין עמה אחרת:

ורותתת מי משקין - עמה אחרת נהי דאין לבה גס בה האיכא משום עשיית מצות חבילות כדתניא כו':

חבילות חבילות - שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו:

בכהן אחד - הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד:

ופרע - בכל מקום לשון גילוי הוא.:

גופה מנין - כדתנן מגלה את לבה:

סותר את שערה - מרבה בגילויה שסותר קליעתה:

חייש להרהורא - שלא יתנו הרואין את לבם בה:

האיש מכסים אותו - כשנסקל:

פרק אחד - חתיכת בגד מלפניו ושאר כל גופו ערום:

שכולה ערוה - אחוריה ופניה שבית הבשת נראה משני צדדין:

הכא היינו טעמא דר' יהודה שמא תצא מב"ד זכאה - שטהורה תמצא ולא יבדקוה המים ויתגרו בה ויהיו רודפים אחריה כל ימיה:

פרחי כהונה - נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם:

וכי תימא אתי לאגרויי באחרנייתא - על ידי שראו את זו ערומה מתגרה יצרם בנשים אחרות:

גמירי - מסורת בידי מרבותי:

דרבנן אדרבנן לא קשיא - בתמיה דשנית רבי יהודה ולא חיישת לשנויי דרבנן:



הכא טעמא מאי - אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו כל הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות:

התם - שהיא נסקלת אין לך יסור גדול מזה לאחרות:

תרתי - מיתה ובושה:

מר סבר בזיונא עדיף ליה - חשוב על האדם ושנוי לו טפי מצערא דגופיה הילכך מיתה יפה היא לו ליסקל לבוש ואע"פ שצערו נמשך שאינו ממהר למות ולא ליסקל ערום ויתבזה. ורבי יהודה סבר צערא דגופא עדיף ליה וזו היא מיתה יפה לו ליסקל ערום ואע"פ שמתבזה ולא יסקל בלבושו וימשך צערו:

בהני אית לה בזיון טפי - שהיא ערומה עד לבה וראשה פרוע ויתן עליה תכשיטי זהב גנאי הוא לה שדרך בני אדם להתלוצץ באדם ערום ומנעלו ברגליו ואמרי' שליח ערטיל וסיים מסאני שליח מופשט כדמתרגמינן ופשט וישלח ערטיל ערום:

משום דאמר מר - לקמן במדה שאדם מודד בה מודדין לו:

היא חגרה לו - חגרה את עצמה בצלצול נאה להתנאות בפניו צילצול בנדי"ל (בינדי"ל: אגד, חגורה, סרט) בלע"ז:

תניתוה - דעיקר הבאתו אינו אלא כדי שלא ישמטו:

תרגמה - לרישא דקתני כל הרוצה אנשים:

תרגמה - פרש אותה:

מתני' ירך התחיל בעבירה תחילה - בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר לפיכך תלקה ירך תחילה לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר ה):

גמ' ואע"ג דמדה - עצמה בטילה שפסקו ארבע מיתות בית דין:

במדה לא בטיל - שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה:

דאמר רב יוסף - הגמרא קאמר דאמר רב יוסף נמי בעלמא וכן תני כו':

דין ארבע מיתות - דין שמים שהיא דוגמתו:

נופל מן הגג - דומיא דסקילה דתנן (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים בא ודחפו כו':

חיה דורסתו - ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ וגם זה דומה לנסקל:

נחש מכישו - והארס שורפו:

נמסר למלכות - ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף והרג נמי סייף הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף נב:):

סרונכי - בומנל"ט (בו"ן מלנ"ט: פצע חמור [הוא האסכרה, שבימי הביניים חשבו שהוא מורסה בגרון המעכבת את הנשימה. וראה הרחבה בספר]) והוא חולי בגרונו:

בסאסאה - בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה:

ואין לי אלא סאה - עבירה גדולה: תרקב חצי סאה תרי וקב דהיינו ג' קבין:

תומן ועוכלא - משקלות קטנים הן ושיעורן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה (דף צ.):

ומנין שכל פרוטה ופרוטה וכו' - ואע"פ שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותן לחשבון:

ליראות לופרסה לו - כנגדו:

כפה - צעיף:



פניה מוריקות - הכי תני לקמן. אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות:

הראתה לו באצבעותיה - רמזה לו לבא אצלה:

מאכל בהמה - שעורים:

במקידה של חרש - פחותה ומגונה שבכוסות: שם בה פנים: פנאי ליפרע ממנה ושמתי אני את פני (ויקרא כ) ונתתי (את) פני (שם יז) כולן לשון פונה אני מכל עסקי ועוסקני בהן: תכסה שנאה במשאון (שנאמר במשאון) המכסה דבר השנוי למקום במשאון בחשך כמו שואה (איוב ל) שעושה מעשיו בחושך:

כי כל סאון - שבא ללמדנו שאף עבירות קטנות נפרעות הימנו:

למה לי - מאחת לאחת נפקא:

לכמדה - שבמדה שמודד מודדין לו הפרעון מעין החטא:

שילוחה - איבודה מן העולם:

ג' כוסות - בחלומו של שר המשקים:

בימי פרעה נכה - לבא נבוכדנצר מלך בבל להכות את ארץ מצרים:

עם חברותיה - לימות המשיח אלמא לא נטרדה במכה ראשונה:

וכי תימא הנך אזדו - הראשונים כלו כולן ואלו מאומות אחרות היו שנתישבו בארץ מצרים:

מצרי ראשון - הוא עצמו נתגייר:

אשיא לבני מצרית שניה - בת מצרית גיורת וגר מצרי שתהא היא שניה לגירות כדי שיהא בן בני שלישי וראוי לישא בת ישראל דכתיב (דברים כג) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני שני מצד האם דאמר ביבמות (דף עח.) ובקידושין (דף סז.) [בנים אשר יולדו] להם הלך אחר פסולן אלמא עדיין מצרים הם דאילו שאר אומות מותרין לבא בקהל מיד מנימין לית ליה הא דאמר בברכות (דף כח.) שהעמונים והמצרים מותרין לבא בקהל שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות והכי נמי קתני בתר דהך מילתא בתוספתא דקדושין אמר לו ר"ע מנימין טעית שכבר עלה סנחריב ובלבל כו':

אהא - מן המקרא הזה:

חצי כלים - מכותי כלות:

במלאות ספקו - כל רצונו:

יצר לו - תבואנו צרה:

אלא נוה תהלה - על עסקי נוה בתים שבנו יהללוהו:

שלא שלטו שונאיהם במעשה ידיהם - להיות נהנים מהם:

דוד דכתיב טבעו בארץ שעריה - לעיל מיניה כתיב חשב ה' להשחית חומת בת ציון ועלה כתיב טבעו בארץ ומצודת ציון היא עיר דוד וביתו כדכתיב בספר שמואל (בה) וכשבאו צרים בימי צדקיהו טבעו השערים דלתות השערים שהיו של נחושת או של זהב כדי שלא ישאום אויבים ועצים לא נשאו אתם:

מה שבקשה לא ניתן לה - שאסורה לבועל:

ומה שבידה נטלו הימנה - אם שותה מים מתה ואם הודתה נאסרה לבעלה והפסידה כתובתה:



נחש הקדמוני - נתן עיניו בחוה ובא עליה והיינו דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון תשמיש ונשואין הוא:

נטלו הימנו - קומה זקופה:

יהא מלך - שלכך עשאו ערום מכל:

אני אמרתי יהלך בקומה זקופה - מקללתו אתה למד וכן כל אלה אתה למד מקללתן:

קין - נתן עיניו בתאומה יתירה שנולדה עם הבל ששתי תאומות נולדו עמו והיינו דכתיב (בראשית ד) את אחיו את הבל שני אתים שני ריבויים:

קרח - על הכהונה ונבלע:

בלעם - בממונו של בלק לקלל את ישראל ונהרג במדין שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל בעצתו.:

דואג - אביר הרועים וגדול שבתלמידים היה ונתקנא בדוד שראהו נבון דבר ואיש תואר ומראה פנים בהלכה כדכתיב (שמואל א טז) הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי וגו' ואמר באגדה דחלק (דף צג:) דכל הפסוק הזה דואג אמרו בלשון הרע:

ואחיתופל - נתן עיניו במלוכה כדאמר בחלק (דף קא:) ראה אש יוצא מאמתו וכסבור שעתיד למלוך. ומה שבידו נטלו הימנו לא יחצו ימיהם:

גחזי - בממונו של נעמן ונצטרע:

ואדוניה - באבישג ונהרג:

ועוזיה - בכהונה והצרעת זרחה על מצחו (דברי הימים ב כו):

כי לייט כו' - וקללה היא תחלת הפורענות:

מיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי - שבמעיים נכנסו תחילה ומקלקלות אותן ואח"כ נופלות לירך:

שלא להוציא לעז - שיאמרו לא עשו כסדר האלה ואין פורענות זו על ידן:

מתני' שמשון הלך אחר עיניו - כדיליף לקמן:

על עשר פלגשי אביו - כדכתיב בספר שמואל (ב טו) ויעזוב עשר נשים פלגשים לשמור הבית:

לונביות - חניתות:

לב אביו ולב ב"ד - דכתיב (שם) אלכה נא ואשלמה את נדרי וגו' וכתיב את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם ואמרינן בסוטה דירושלמי קרואים מדוד שעל ידי מצות דוד הלכו עמו אמר לו כתוב לי שילכו עמי אותן שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכים אחריו וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים וכולן ראשי סנהדראות הרי לב אביו ולב ב"ד ולב אנשי ישראל דכתיב בקרב איש להשתחוות וגו' וכתיב מי ישימני שופט בארץ וכתיב ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל:

ואין באחיו גדול ממנו - שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים:

מי לנו - לענין כבוד קבורה לקבר בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרי שבמדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול בה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה:

גמ' בעיניו מרד - ע"י עיניו מרד בבוראו:

כי מה' הוא - שחשק באותה אשה כדי להתגרות בפלשתים:

והכתיב וירד שמשון תמנתה - וירא שם אשה מבנות פלשתים ותיטב בעיני שמשון ומעשה של זו שבתמנת קודם למעשה של זו שבעזה:

תחילת קלקולו מיהא בעזה הוה - דההיא דתמנת לאו קילקול הוא כולי האי שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות:

שדילדלה - עקרה כמו אבני הר שנדלדלו.:

מנא ידעה - הלא כמה כזבים אמר לה קודם לכן ומצאתו שקרן:

נכרין דברי אמת - מתקבלין ומיושבין ודבורים על אופניהם ראתה שערו גדול ולא היה שותה יין והבינה שהדברים האחרונים שאמר לה שבדבר הזה היה כחו גדול אמת הן:

ותאלצהו - לשון דוחק ומצוקה:

בשעת גמר ביאה - תאות האדם מרובה:

דברים האסורים לנזיר - משרת ענבים כגון נזיר ששרה ענבים במים ויש בהם טעם יין דלא נפקא מכל אשר יעשה מגפן היין (במדבר ו):

מכתש - מקום קביעות השן:

איוה לדבר טמא - לישא בת אל נכר:

בדבר טמא - לחי החמור שאלמלא הוא היה מת בצמא:

רוח ה' - רוח נבואה ששרתה על יעקב:

מקשקשת לפניו - ללוותו באשר הולך:



הוחל שבועתו של אבימלך - בטלה לשון לא יחל דברו (במדבר ל) לפי שהם עברו על השבועה תחילה:

במה בירכו - כל ברכה שבמקרא לשון ריבוי הוא דבר המרבה ומצוי בו שובע פוייש"ן (פוישו"ן: שפע) בלע"ז ומה ברכה נמצא בו לא מצינו עושר בשמשון:

שברכו באמתו - להיות זרעו כנחל שוטף למה שנתאוה נתברך:

נקם אחת משתי עיני - שכר אחת מעיני תן לי בנקמה זו ושכר האחרת לעולם הבא:

שחוזר לאחוריו - כשצדין אותו אינו (מרחיק) לברוח אלא חוזר עקלקלות:

שער העיר - בעזה משתעי קרא:

על כתיפיו - כשיעור כתיפיו:

קמי דשתי חמרא חמרא - לפני כל אדם מביאין מה שהוא רגיל בו לפני שותי יין מביאין יין:

קמי רפוקא גרידיא דובלא - לפני עובד אדמה וחופר בגנות שרגיל לאכול ירק מביאין סל מלא ירק דובלי מין ירק הוא:

קארי ובוציני - מין אחד הוא אלא שאלו גדולים ואלו קטנים כלומר במה שהוא עוסק היא עסוקה:

כאחד - כיחידו של עולם במשפט צדק:

שמש - לשון חומה כמו ושמתי כדכוד שמשותיך (ישעיהו נד):

על שמו של הקב"ה - משמע שכינהו בשמו של הקב"ה ממש:

מעין שמו - שאין שמש שם ממש אלא מגן ומציל:

שפי - אשלויישי"ש (אישלוישיי"ץ: שָׁמוּט [כאן: מי שרגלו שמוטה, נקועה, היינו חיגר]) כמו דשף מדוכתיה (חולין דף מב:):

שפיפון - שפייה כפולה:

מעין דוגמא כו' - נשתנו מן התחתונים לתפארת:

ויסר כחו - לא מייתי ראיה אלא דכולן לקו:

שאול בצוארו - ויגבה מכל העם משכמו (שמואל א י):

ויפל עליה - מקום שהורגין בחרב והיינו צואר:

צדקיה בעיניו - לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח וכן אסא ברגליו אלא כן שמע מרבו:

פודגרא - (צינית (שיגרון או שיגדון ברגליים)) שם חולי הוא שאוחז ברגלים וקורא לו פודגרא:

נענש אסא - לחלות:

אנגריא - עבודת המלך:

השמיע את כל יהודה - הזעיקן וישאו את אבני הרמה שהיה מלך ישראל בונה עליה כרך לבלתי תת יוצא ובא לאסא:

חתן - שכתוב בו נקי יהיה לביתו וגו' (דברים כד):

כתיב וירד שמשון תמנתה - אלמא תמנת בירידה וכתיב עולה תמנתה אלמא עלייה היא ושמשון ויהודה תרוייהו בארץ ישראל הוו:

שנתגנה בה - שנשא מבנות פלשתים האסורות לו:

יהודה נתעלה - שמשם נולדו פרץ וזרח שהעמידו מלכים ונביאים בישראל:

דאתי מהאי גיסא - שהיתה מיושבת באמצע שיפוע ההר הבא לה מראש ההר יורד הבא לה מרגלי ההר עולה:

כגון ורדני ובי בארי ונרש - עיירות הן היושבות בשיפוע ההרים:

מצפות לראותו - שהיו רגילין להתקבל שם וללון והיה חביב עליהם:

שנתנה עינים לדבריה - דוגמא ופתח היתר נתנה לעצמה שאין עבירה בדבר:

גיורת אני - ואיני עובדת כוכבים וראויה לך:

פנויה אני - ומותרת לכל אדם:

יתומה אני - והייתי קטנה והשיאוני אמי ואחיי ואין נישואין לער ואונן כלום לאסור עליו משום כלתו ואין זכות לאם ולאחים להשיא קטנה אלא האב זוכה בה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב) ולהך סברא לאו בתו של שם היתה שמשנת ששים ליעקב כלו שנותיו של שם ויעקב כבר היה יותר מבן מאה ועשר:

טהורה אני - מנדה:

ונטע בו - לההנות עוברים ושבים:

פונדק - ללון שם אורחים ולשון אש"ל נוטריקון הוא אכילה שתיה לויה שהיה מאכילן ומשקן ואח"כ מלווה אותן:

ויטע אהלי אפדנו - פסוק הוא בדניאל על אחד מהמלכים:



אלא ויקריא - למד לבריות לקרות שם בשם ה' אל עולם:

כיצד לאחר שאכלו ושתו - משלו היו עומדין לברכו לאברהם והוא אומר להם וכי משלי אכלתם:

שכסתה פניה בבית חמיה - ולא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו לפיכך לא הכיר בה:

אמוץ - אביו של ישעיהו ואמציה מלך יהודה אחים הוו ואמציה מזרע דוד היה ואמוץ אחיו נביא היה אלמא נביאים נפיק מינה:

היא מיתוצאת - הוי משמע לשון הוצאה בעל כרחה היא מוצאת משמע לשון מציאה:

סימניה - חותמו ופתילים ומטה שבא סמאל שהוא שר של אדום וריחקן כדי שתשרף ולא יצא דוד ממנה המכה את אדום בגיא מלח:

יונת אלם רחוקים - על עסקי הרחקה שנעשו סימניה רחוקים:

לדוד מכתם - לאותה שהיתה ראויה ועומדת לצאת ממנה דוד:

שהוא מך - עניו:

ותם - תמים בדרכיו:

מכתו תמה - מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו:

ד"א כשם שבקטנותו - קודם שמלך:

כך בגדולתו - לאחר שמלך ולשון מכתם שהיתה תמה מכתו מתחלתו ועד סופו לא נחסר ענוותנותו ולא נשתנית:

והיא שלחה וגו' לאיש אשר אלה לו - ולא שלחה לו לאמר ממך אני הרה והרי סימנין שלך:

ותימא ליה מימר - לשליח אמור לו שממנו אני הרה ואלו סימניו:

ואל ילבין כו' - אף זו נוח היה לה לישרף ואל תלבין פניו לפיכך שלחה לו אם יודה ויגלה הוא עצמו את הדבר יגלה ואם לאו תשרף ולא תגלה היא את הדבר:

בהכר בישר - אל אביו דבר שנצטער בו ובהכר בשרוהו:

מנא ידע - שממנו היא מעוברת שמא אף אחרים באו עליה:

ויאמר - בת קול אמרה:

כבושים - דברים עלומים שנגזרו מלפני שיצאו מזו מלכים ואי אפשר לצאת אלא מיהודה דכתיב (בראשית מט) גור אריה יהודה כבושים דברי סתר גזירת המלך כמו בהדי כבשי דקודשא בריך הוא למה לך בברכות (דף י.) גבי חזקיה:

כיון שידעה - שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה:

מקץ ימים לימים - משנה לשנה שנזיר עולם היה ומגלח אחת לי"ב חודש:

דקריב רישיה לגבי גופיה - שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו וקירבו:

שלקח מקח רע לעצמו - והכי קאמר קרא ואבשלום לקח לו את המצבה הזאת בחייו ויצב לו את מצבת אשר בעמק המלך:

עצה עמוקה - של הקב"ה שהוא מלך עולם שגזר על דוד כן במעשה בת שבע: הנני



מקים וגו' - הציב אבשלום אותה עצה וקיימה מצבת דבריו של הקב"ה כדכתיב לעולם ה' דברך נצב (תהלים קיט) ויקרא למצבת על שמו גרם לאותה רעה שתקרא על שמו ויקרא לה יד אבשלום כך היא נקראת:

וישלחהו מעמק חברון - ביוסף משתעי קרא כששלחו יעקב אצל אחיו והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים:

של אותו צדיק שקבור בחברון - אברהם:

אינו כן - דיותר ממה שהוא מודד מודדים לו:

דבאותה מדה - דוגמא מעין אותו ענין ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות:

אמור לחכמה - שהיא אצל הקב"ה ומפיו שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב):

דלא כתיב וימת - מלך מצרים וימלוך תחתיו אחר:

ונתחכם למושיען - לבקש לנו חכמה כנגדו:

במה נידונם - שלא יוכל לדון אותנו בו שידענו מדרכיו שמדד מדה כנגד מדה לדור המבול ולאנשי סדום:

כי באש ה' נשפט - וכן ישיב לנו גמול:

שבשלו - לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה):

באותה עצה - דנתחכמה לו:

יושבי יעבץ - תלמידי יעבץ אדם גדול בתורה היה כדכתיב (דברי הימים א ד) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים וגו' ויבא אלהים את אשר שאל (תמורה טז.):

תרעתים - מפרש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני ל"א תרעתים על שם שהיו יושבים בשערי ירושלים:

שמעתים - ששמעו מצות אביהם דבבני יונדב בן רכב משתעי קרא והם היו מבני בניו של יתרו כדמפרש ואזיל המה הקנים:

סוכתים - על שם שהיו יושבים בסוכות כדכתיב (ירמיהו לה) ונשב באהלים וקרי להו משפחת סופרים דהיינו סנהדרין וכן תרעתים זקני שער:

ועלינו מן הארץ מבעי ליה - יגרשונו מן הארץ מאי ועלה הלואי שיצאו שונאיהם מארצם הואיל ויראים מפניהם:

מלבן - כמין דפוס שבו עושין הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקין אותו והיא הלבנה:

ותלו לו לפרעה - דעליה קאי קרא ומיניה סליק ויאמר אל עמו וגו' הבה נתחכמה לו וגו' וישימו עליו שרי מסים:

אסטניס - מפונק ואינו יכול לעשות מלאכה:

שרי מסים - דבר שמשים רידוי של שומה שמרגילין ומשימין לעבודה אותו מלבן שתלו לו היה לישראל רידוי של השמה (רש"י שבעין יעקב לועז 'השמה' אמניוימינ"ט, שפירושו: הכשרה (נפשית)) :

למען ענותו לפרעה - בשביל סבלותם דישראל שיטו שכם לסבול:

שמסכנות את בעליהן - שעל ידי אותן הערים ואותה עבודה נסתכנו מצרים ליטבע בים:

שממסכנות - מדלדלות כדכתיב וינצלו את מצרים ובשביל עבודה זו אירע להן ולהאי לישנא לא גרסינן דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן ומאן דגריס לה מתרגמינן להך דרב ושמואל נמי אכל בניינים של כל אדם מסכנות פעמים שנופל מהבנין ומת ממסכנות שמביא את האדם לידי עניות דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן:

ראשון ראשון מתרוסס - כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל:

פי התהום בולעו - נבלע בארץ:

רוח הקדש מבשרתן - לישראל ואומר למצרים אין מועיל לכם כן ירבה תמיד וכן יפרוץ:

ויקוצו היה דומה להן - כאילו עיניהם וגופם מלאים קוצים בראותם את ישראל פרים ורבים:



בפרך בפה רך - משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה:

בפריכה - בשברון גוף ומתנים וחזקה: ה"ג בעבודה קשה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שהיו מחליפין וכו'. וזו היא קשה שלא היו רגילים בכך:

ולמאן דאמר - בפרך קמא בפה רך האי בפרך בתרא ודאי פריכה היא דהכתיב וימררו:

ושופתות - כשמושיבין הסיר על גבי כירה קרי לה שפיתה:

אחת של חמין - לרחוץ רגלי בעליהן בשדה:

בין שפתים - בין מצרי השדות מקומות צנועין מצר גבול השדה גבוה מכאן וחבירו מכאן וחריץ באמצע:

יונה - ישראל שנאמר יונתי תמתי (שיר ו):

עוררתיך - לצאת ממעי אמך:

חבלתך - לשון חבלי יולדה (הושע יג):

מנקר - מנקה:

משפר - כמו שעושין לתינוקות ליישב את איבריהם ולתקנן שניתקין מצער הלידה (ברש"י שבעין יעקב מופיע כאן הלעז: אינמיילולי"ר, שפירושו: לחתל) :

לא כרת שרך - לא היה לך מיילדת לחתוך טיבור הולד:

למשעי - להחליק בשר כמו חלקת צואריו (בראשית כז) שעיעות:

עגולין - כעין ככר עגול: נעשה להן נס:

רבבה כצמח השדה - גדילים מן הארץ כצמח השדה:

ותבאי - לבית אביך:

הם הכירוהו - שראו שכינתו כבר:

זה אלי - שראיתי כבר:

אלישבע - בת עמינדב אשתו של אהרן:

שהיתה פועה לולד - משעשעת אותו כדרך שמשחקים לתינוקות בדברים ערבים לשעשעו:

פועה - צועקת כמו כיולדה אפעה (ישעיהו מב): ה"ג וראיתן על האבנים אמר רבי יוחנן סימן גדול מסר להן בשעה שכורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים ד"א על האבנים כדכתיב וארד בית היוצר וגו' מה יוצר זה ירך מכאן כו':

סימן גדול - שלא תטלנו האם ותחביאנו ותאמר נפל היה זה לכם הסימן של לידה ואז תטלוהו ותהרגוהו ד"א להכי קרי ליה למשבר של אשה אבנים כדכתיב גבי יוצר כלי חרס אבנים ואשה נמי ליוצר דמיא:

סדן - עץ עב שעליו יושב ומגלגל הבצים ([[:קטגוריה:{קטן (רש"י שבעין יעקב לועז: 'בצים'|{קטן, (רש"י שבעין יעקב לועז: 'בצים']][[קטגוריה:{קטן (רש"י שבעין יעקב לועז: 'בצים']])} לעשותן בדפוס הכלי לפי גדלו וקטנו:

סימן גדול מסר להם - וראיתן על האבנים אם בן הוא שם אתן יכולות לראות מיד אם בן הוא בלא שום הגבהה:

בן פניו למטה - כדרך תשמישו:

בת פניה למעלה - כדרך תשמישתה והכי מפרש במסכת נדה (דף לא.):

אליהן - משמע על עיסקי ביאה לשון ויבא אליה (בראשית כט):

ותחיין - הוה ליה למיכתב ולא המיתו הילדים ותחיין משמע שהיו מסייעין להחיותן שהיו טומנות אותן בבתיהן ומגדלות אותם:

אי נימא חיות ממש - מילדות:

כחיה נמשלה - וחית השדה אינה צריכה למילדת:

דכתיב ביה כתיב ביה - מי שכתוב בו שנקרא בשם בהמה וחיה הרי כתיב בו ושאין כתיב בו הרי כתיב בכל כנסייתן יחד מה אמך לביא בין אריות רבצה אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה:

אהרן ומשה - שיצאו מיוכבד:

ותמת עזובה אשת כלב - והיא מרים ולקמן מפרש למה נקראת שמה עזובה והאי ותמת שנצטרעה:

ויקח לו כלב את אפרת - לאחר שנתרפאת חזר ולקחה לו אלמא אפרת קרי מרים וכתיב בדוד בן איש אפרתי:

וכלב בן חצרון - פסוק הוא בדברי הימים:

בן יפונה בן שנפנה מעצת מרגלים - תירוצא הוא דקא מתרץ לעולם בן חצרון הוא ולמה נקרא בן יפונה על שם מעשיו: ה"ג ואכתי בן קנז הוא:

חורגו דקנז - בן אשתו של קנז היה כלב ונמצא עתניאל אחיו מאמו:



דיקא נמי דכתיב - קרא אחרינא כי משתעי בכלב לא קריה בן קנז כדכתיב בעתניאל אלא הקניזי מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז:

עזובה שהכל עזבוה - שמתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה:

והא מיסב נסבה - כדכתיב ותמת עזובה ויקח לו וגו' אלמא איתתיה הואי:

לשם שמים - כגון זו שהיתה חולה ונשאה לשם שמים שבדק באחיה אהרן ומשה וראה אותם צדיקים ורוב בנים דומין לאחי האם בב"ב ביש נוחלין (דף קי.):

ליריעות - בלי תואר אדמומית דמחמת חוליה היתה ירקרקת ([[:קטגוריה:{קטן (רש"י שבעין יעקב לועז: 'ירקרקת'|{קטן, (רש"י שבעין יעקב לועז: 'ירקרקת']][[קטגוריה:{קטן (רש"י שבעין יעקב לועז: 'ירקרקת']])} :

בוניה - אלו שמות בעלה שבנאה ועשאה מבונה כשאר נשים בנישואין ובנים ישר ושובב וארדון:

שיישר את עצמו - מלטעות את טעות המרגלים:

ששיבב את עצמו - מעצתן לשון הבת השובבה (ירמיהו לא) (רש"י שבעין יעקב לועז: 'שובבה'-אישוייד"א, שפירושו: סוטה מהדרך, חורגת מהקו, פורצת דרך) יוצאנית ומורדת והכי נמי קרי ליה מרד בקרא אחרינא על שם שמרד בעצת מרגלים:

שרדה ביצרו - שהיה מסיתו לטעות עמהן:

שהושחרו פניו שקבל עליו תעניות הרבה - שינצל מעצת מרגלים:

שנעשה לה כאב להתעסק בה ברפואות ומזונות - הצריכין לחולה:

שתקע את לבו לאביו שבשמים - שלא להיות בעצת מרגלים:

חלאה - חולי:

ולבסוף נערה - שנתרפאה מחליה וחזרה בתואר פנים . כנערה:

ובני חלאה - ובנייני חלאה . שנבנית ונתרפאת משובחין היו להיות צרת וצהר ואתנן:

צרה לחברותיה - מתקנאות ביופיה:

מוליך אתנן לאשתו - שהיה מתאוה למשכב נשים:

אף על עמו גזר דרש רבי - תנחומא יום שנולד משה אמרו איצטגניניו היום נולד מושיען של ישראל ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי ועמד וקיבץ כל עמו ובקש מהן ליתן לו הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו:

בתחילה והמתן אותו - לא הושיב שומרים אלא סמך על המילדות:

תשליכוהו - שהושיב שומרין וקסדורין לדבר:

ולבסוף על עמו - כדפרישית וכיון שעבר היום ועדיין רואין איצטגניניו שלא לקה העמיד הגזירה עד יום שהושלך ליאור:

גדול הדור היה - והיו הכל נשמעין לדבריו:

על הזכרים ועל הנקיבות - שלא יולידו לא זכר ולא נקיבה:

אלא בעולם הזה - שנולדים ומתים וחוזרים וחיים הן לעוה"ב אתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא שכיון שאינם נולדים אינן באין לעולם הבא:

בת מאה ושלשים - כדמפרש ואזיל שנולדה בירידתן למצרים וישראל עמדו שם ר"י שנה ומשנולד משה לא נתעכבו אלא פ' שנים כדכתיב ומשה בן ' שמונים שנה וגו' בדברם אל פרעה (שמות ז) ואותה שנה יצאו נמצא שעברו מירידתם עד שנולד משה ק"ל שנה וכשהחזיר עמרם את יוכבד היתה מעוברת ממשה כדאמרינן לקמן בשמעתין:

דאמר רבי חמא - ביש נוחלין:

זו יוכבד - בפרטן של יורדי מצרים אתה מוצא שבעים חסר אחת ובכללן אתה אומר הבאה מצרימה שבעים זו יוכבד שהשלימה מנינן בכניסתן לעיר:

סימני נערות חזרה - לימי עלומיה באורח כנשים ובתואר פנים ופשטו הקמטים:

והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא - מקמי דאהדרה כדלקמן:

מקיש לידתה וכו' לא נכתב הריון זה - אלא לדרוש כך:

בפיתקה של חוה - בגזר דין שלה ושטר גזירות קללתה דעצבון והריון:

הגון לנביאות - ראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון] לנבואה:

ותצפנהו שלשה ירחים - שלשה חדשים יכלה להצפינו שלא הלכו המצרים לבדוק אחריה אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה והיא הוה מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא ומהכא נפקא לן:

אמאי תצפניה ותיזיל - מאחר שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו מה יש לה לדאג:

ומעוי התם - וצועק שם ודרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו:

אחזו לנו שועלים - בת קול אומר למי הים אחזו לנו שועלים הקטנים המחבלים את הכרמים בהיותם סמדר בעוד הפרי קטן:

שחביב עליהן ממונן - שדמיו מועטין ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל עצים שקשים וחזקים:

דבר רך - בזה הוא משתמר יפה מן הכל לפי שהדבר הקשה כשהמים מוליכין אותו בחזקה הוא נתקל והוא נישוף ונשבר אבל דבר קל נתקל ונזדקר באבן לאחוריו:

ריח רע - של זפת:



אגם - של עצי ערבה וקנים דקין והוא קנה וסוף דקרא קנה קנים סוף ערבה דקה [רש"י שבעין יעקב לועז כאן: 'אגם' – אושיריי"ד, שפירושו: שדה-ערבות (כאן מדובר בערבות הגמישות, שמהן עושים כלי נצרים; ראו עירובין לד ב)]:

לרחוץ - לטבול שם לשם גירות:

וכן הוא אומר וכו' - שהשב ומתנקה מעונו קרוי רחוץ:

לשון מיתה - כדמפרש ואזיל שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק:

דאמר מר - גבי שרביט הזהב דאחשורוש במסכת מגילה.:

בשיני רשעים - דעוג מלך הבשן במסכת ברכות בתחלת פרק הרואה.:

שריבבתה - לשון דאישתרבובי:

שראתה עמו שכינה - והאי את לשון עם כמו לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מב):

נער - גדול משמע:

בעל מום - והוא לוי ונפסל בקול לעבודת השיר:

ואין אחר נופל - ליאור שאותו היום בטלו גזירתם:

וכי יאמרו אליכם - העובדי כוכבים דרשו כמותינו אל האובות:

המצפצפים והמהגים - נביא קרי לשון גנאי שהם מצפצפין כעגורים ומהגים כיונים מוציאין קול בגרונם ואין יודעין מה אומרים כך דרך איצטגנינין אינן רואין אלא סימן אבל לא פירושו של כל דבר:

ראו - אצטגניני פרעה:

שמושיען של ישראל כו' - והך מילתא לאו ר' אלעזר קאמר לה דקרא לאו אמצרים קאי אלא גמרא קאמר לה וקאי אהא דאמרינן לעיל ואין אחר נופל וכדרבי אלעזר דאמר שאין יודעים מה הוגין הילכך ראו המצרים ולא ידעו מה ראו:

כיון דשדיוה למשה במים - כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו ובטלה סימן של לקייה:

רגלי - בשבילי כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל):

בשבילי נצלתם - שביטלו מצרים את גזירתם:

שירה על הים - בכ"א בניסן נאמרה כדתניא בסדר עולם מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות הרי ג' ברביעי ויוגד למלך מצרים כי ברח העם חמישי וששי רדפו מצרים אור שביעי ירדו לים שנאמר ויאר את הלילה לשחרית אמרו שירה ויום שביעי היה ויו"ט אחרון של פסח היה:

דאמר מר בשבעה באדר מת משה - בפ"ק דקידושין (דף לח.) ילפינן לה מקראי דכתיב ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום וכתיב משה עבדי מת ועתה קום עבור וכתיב כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן וגו' וכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון צא מהן ל"ג למפרע תמצא שבשבעה באדר מת משה ומנין שבשבעה באדר נולד שנאמר ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' מה ת"ל היום היום מלאו ימי ושנותי שלשה ירחי. היו והן ג' חדשים שהצפינתו:

רובו של ראשון - לא חסר אלא ז' ימים ורובו של ג' דהיינו ניסן ואמצעי שלם אדר השני שלם:

מאי שנא מן העבריות - דקאמרה לה מכלל דמצריות לא ניחא לה:

דבר טמא - זו שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרי' ביומא (דף עה:) גבי לשד השמן:

את מי יורה דעה - למי לימד הקב"ה תורה למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא ונעתק מן השדים הטמאים כמו ויעתק משם (בראשית יב):

שהלכה בזריזות כעלמה - שכל כחה עליה כמו חזק ואמץ (דברים לא) תקיף ועלם:

שהעלימה את דבריה - שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו:

היליכי את הילד - הרי ליך שליך:

שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן - עד שלא נולד משה והיינו הנביאה אחות אהרן:



מאי שנא מעיקרא - דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו:

וכי - דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן:

שמקיפין לו אטד - גדר של קוצים:

שלשים וששה כתרים - י"ב נשיאים דישמעאל וכ"ג אלופים נמנו בעשו וא"ת כ"ה הן תימן וקנז נמנו ב' פעמים וא"ת קרח נמנה ב' פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ"מ ל"ה הן וכתרו של יוסף הרי ל"ו:

קא מעכב - שלא יקברוהו שם:

אמר - קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד' זוגות הא דא"ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח' קברים:

איהו - יעקב:

קברה ללאה בדידיה - בחלק . המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה:

זבינתיה - כשמכרת הבכורה:

נהי דזבינתי לבכורתי - ולא אטול פי שנים אלא כמוהו:

פשיטותא מי זביני - חלקי בחלק פשוט לא מכרתי:

א"ל אין - פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג):

הבו איגרתא - הראו שטר מכירה:

יקירן אודניה - כבדו אזניו משמוע:

מאי האי - למה אינכם קוברין אותו: שקיל גולפיה:

מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.): ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה - כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר:

אמרו - אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו:

כבודו - של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא:

נתעסקו בביזה - של מצרים:

כדי שיתברכו מימיו - תמיד לפי שאין ארץ מצרים שותה ממי גשמים אלא שכולה עשויה יאורים וחריצים מנילוס עד סוף המדינה כמה פרסאות ונילוס עולה ומשקה ומתברך וממלא אותן יאורים ומשקין מהן השדות והיינו דכתיב (זכריה יד) והיה אם לא יעלה מכל משפחות וגו' לא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא תבא ' ולא עליהם ואין כתיב כאן הגשם אלא ולא עליהם יהיה אותו נהר שהן שותין ממנו ויונתן בן עוזיאל תרגם ולא עליהם תיסק נילוס: ויהי האחד מפיל הקורה וגו': בתלמידי אלישע כתיב במלכים:

והוא שאול - השאילוהו לו:

תלמידו של משה - ולא שלמד מפיו אלא תורתו של משה למדו . לאליהו:

בקברניט של מלכים - בקברות של מלכים ולשון יוני הוא:



קיים זה מה שכתוב בזה - אגדה זו מפורשת במכילתא בפרשת ויהי בשלח פרעה כתיב בזה אנכי וכתיב בזה התחת אלהים אנכי כתיב בזה לא יהיה לך וכתיב בזה האלהים אני ירא לא תשא חי פרעה זכור את יום השבת וטבוח טבח והכן ואין זה אלא יום השבת וכן הוא אומר והכינו את אשר יביאו וכן כל עשרת הדברות לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור וחי אחיך עמך:

ואי לא איעסק ביה משה וכו' - כלומר היאך הניחו ישראל למשה להתעסק בו לבדו וכי לא חשו לשבועה ואם לא נתעסק בו משה לא היו הם מתעסקין:

הכתיב וכו' - אלמא לאחר שנפטר משה בערבות מואב נתעסקו בהן ישראל והעבירום את הירדן:

ותו אי לא הוו מתעסקי ביה ישראל - לאחר שנפטר משה בניו מי לא הוו מיעסקי ביה והיאך הניחו בניו את שאר העם להתעסק בו והכתיב בשכם ויהיו לבני יוסף לנחלה וגו' אלמא בנחלתם קברוהו דחביב היה עליהן:

אמרו - בניו בעצמם הניחו לו שיתעסקו בו כל ישראל:

כבודו במרובים יותר מבמועטין - וישראל אמרו בעצמם בעוד משה קיים הניחו שיתעסק בו משה לבדו כבודו בגדולים יותר מבקטנים:

משכם גנבוהו - כדכתיב. וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ושם היו רועין ודותן אינה מקום והאי דכתיב (שם) ויאמר האיש נסעו מזה וגו' כך אמר לו אתה אומר את אחי אנכי מבקש סעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו:

הכא כתיב ויקח משה - ולא שאר העם:

אף מורידין אותו מגדולתו - מן השמים למתחיל ואינו גומר אלא אם כן נאנס כמשה שמת בעבר הירדן:

[וירד יהודה - שהוא התחיל בהצלת יוסף כשאמר מה בצע ולא גמר]:

נקרא יוסף עצמות בחייו - שנאמר והעליתם את עצמותי מזה ועודנו חי:

שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתן - כשפתר את החלום והם לא ידעו לפותרו:

לעצמו - למשכב זכור מתוך יופיו:

פרעו - היינו סירוס יתירא: בא גבריאל וסירסו לא גרס:

ברב בישר - את בני מחלקותו רב לכם בני לוי והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה. רב יש לך. הגיע מלכותו של יהושע ואין לך מלכות נוגעת בחבירתה:

ד"א רב לך - די לך אל תרבה בבקשה שלא יאמרו הרב כמה קשה שאינו שומע לתלמיד ותלמיד כמה סרבן מפציר ולשון חכמים הוא כך היו מסרבין בו לישא את בת אחותו בנדרים (ד' סג:) היו מסרבין בו שיאכל עמו בשבועות (דף כג:):

לפום גמלא שיחנא - לפי כח הגמל מרבין במשאו אף כאן לפי צדקתו מדקדק אחריו:

היום מלאו - ביום זה נולדתי:

לא נס ליחה - לא ברח לחלוחית כחו:

דיו זוגי - שני זוגות שני חבירים היו בהתחלת היום למשה וסופו ליהושע:

בכנפי השכינה - בכנף לבוש הודו:

מי יקום לי עם מרעים - להוכיחם לשמי:

פשר דבר - שהיה יודע לעשות פשרה ביני ובין בני:

סמליון - שם חכם:

סימן בתוך סימן - כלומר סימנים הרבה בארץ מואב בגיא מול בית פעור ואעפ"כ לא ידע וגו':



גסטרא - מושל כמה שאמר קומוס דוכוס ושלטון וחבירו ריהטון קורטון גסטרא (ברכות דף לב:):

ויברך אלהים את יצחק - ניחמו על אביו וברכו ברכת אבלים:

דבר הבא מן העור - של צמר הוא:

שהעור נהנה ממנו - של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו:

תחילתו גמילות חסדים - הלביש ערומים:

ולפושעים יפגיע - בשביל פושעים הפגיע:

הערה - הריק:

פרק שני - היה מביא


מתני' היה מביא את מנחתה - הבעל כדכתיב. והביא את קרבנה עליה וגו' (במדבר ה):

כפיפה מצרית - סל של נצרי דקל זרדים שגדילין סביב הדקל:

כדי ליגעה - בגמרא מפרש טעמא:

תחילתן וסופן - השתא משמע כשמביאה מביתו מביאה בכלי שרת לעזרה:

וסופה בכלי שרת - קודם קמיצה:

כל המנחות טעונות שמן ולבונה - כדכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה (ויקרא ב) ולקמיה פריך והאיכא מנחת חוטא:

וזו אינה טעונה - דכתיב בה לא יצוק עליה שמן וגו' (במדבר ה):

באות מן החטין - דכתיב סלת חטים תעשה אותם (שמות כט):

מנחת העומר באה מן שעורים - במסכת מנחות (דף סח:) ילפינן לה מקראי:

באה גרש - דכתיב גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך (ויקרא ב) ובמסכת מנחות (דף סו:) אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר:

גרש - בשעורים מובחר שבו מנופה בי"ג נפה כעין סולת חטים:

קמח - הכל מעורב כמו שנטחן:

גמ' וכל כך למה - למה אנו טורחין ליגעה:

על עוברי רצונו - שאם זינתה עברה על רצונו של מקום ורוצה שתודה שלא תיבדק:

קסבר - האי תנא דאמר משום דחסה הוא: