סוטה ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא טעמא מאי משום (יחזקאל כג, מח) ונוסרו כל הנשים התם אין לך ייסור גדול מזה וכי תימא לעביד בה תרתי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה לימא דרב נחמן תנאי היא לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן והכא בהא קמיפלגי מר סבר בזיוניה עדיף ליה טפי מצערא דגופיה ומר סבר צערא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיוניה:
היתה מכוסה לבנים וכו':
תנא אאם היו שחורים נאים לה מכסין אותה בגדים מכוערים:
היו עליה כלי זהב וכו':
פשיטא השתא נוולי מנוויל לה הני מיבעיא מהו דתימא בהני אית לה בזיון טפי כדאמרי אינשי שליח ערטיל וסיים מסאני קמ"ל:
ואחר כך מביא חבל וכו':
בעא מיניה רבי אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה משום שלא ישמטו בגדיה מעליה הוא בובצלצול קטן נמי סגי או דילמא משום דאמר מר היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה מעכב א"ל תניתוה ואח"כ מביא חבל המצרי וקושרו לה למעלה מדדיה גכדי שלא ישמטו בגדיה מעליה:
וכל הרוצה לראות בה יראה וכו':
הא גופא קשיא אמרת כל הרוצה לראות בה רואה אלמא לא שנא גברי ולא שנא נשי והדר תני כל הנשים מותרות לראותה נשים אין אנשים לא אמר אביי תרגמה אנשים אמר ליה רבא והא כל הרוצה לראות בה רואה קתני אלא אמר רבא כל הרוצה לראות בה רואה לא שנא גברי ולא שנא נשי דונשים חייבות לראותה שנאמר (יחזקאל כג, מח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה:
מתני' במדה שאדם מודד בה מודדין לו היא קשטה את עצמה לעבירה המקום נוולה היא גלתה את עצמה לעבירה המקום גלה עליה בירך התחילה בעבירה תחילה ואחר כך הבטן לפיכך תלקה הירך תחילה ואחר כך הבטן ושאר כל הגוף לא פלט:
גמ' אמר רב יוסף אף על גב דמדה בטילה במדה לא בטיל דאמר רב יוסף וכן תני ר' חייא מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרי ארבע מיתות לא בטלו והא בטלו אלא דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חניקה או טובע בנהר או מת בסרונכי תניא היה רבי אומר מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו שנאמר (ישעיהו כז, ח) בסאסאה בשלחה תריבנה אין לי אלא סאה מנין לרבות תרקב וחצי תרקב קב וחצי קב רובע וחצי רובע תומן ועוכלא מנין תלמוד לומר (ישעיהו ט, ד) כי כל סאון סואן ברעש ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול תלמוד לומר (קהלת ז, כז) אחת לאחת למצוא חשבון וכן מצינו בסוטה שבמדה שמדדה בה מדדו לה היא עמדה על פתח ביתה ליראות לו לפיכך כהן מעמידה על שער נקנור ומראה קלונה לכל היא פרסה לו סודרין נאין על ראשה לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ומניחו תחת רגליה היא קשטה לו פניה לפיכך
רש"י
עריכה
הכא טעמא מאי - אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו כל הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות:
התם - שהיא נסקלת אין לך יסור גדול מזה לאחרות:
תרתי - מיתה ובושה:
מר סבר בזיונא עדיף ליה - חשוב על האדם ושנוי לו טפי מצערא דגופיה הילכך מיתה יפה היא לו ליסקל לבוש ואע"פ שצערו נמשך שאינו ממהר למות ולא ליסקל ערום ויתבזה. ורבי יהודה סבר צערא דגופא עדיף ליה וזו היא מיתה יפה לו ליסקל ערום ואע"פ שמתבזה ולא יסקל בלבושו וימשך צערו:
בהני אית לה בזיון טפי - שהיא ערומה עד לבה וראשה פרוע ויתן עליה תכשיטי זהב גנאי הוא לה שדרך בני אדם להתלוצץ באדם ערום ומנעלו ברגליו ואמרי' שליח ערטיל וסיים מסאני שליח מופשט כדמתרגמינן ופשט וישלח ערטיל ערום:
משום דאמר מר - לקמן במדה שאדם מודד בה מודדין לו:
היא חגרה לו - חגרה את עצמה בצלצול נאה להתנאות בפניו צילצול בנדי"ל (בינדי"ל: אגד, חגורה, סרט) בלע"ז:
תניתוה - דעיקר הבאתו אינו אלא כדי שלא ישמטו:
תרגמה - לרישא דקתני כל הרוצה אנשים:
תרגמה - פרש אותה:
מתני' ירך התחיל בעבירה תחילה - בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר לפיכך תלקה ירך תחילה לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר ה):
גמ' ואע"ג דמדה - עצמה בטילה שפסקו ארבע מיתות בית דין:
במדה לא בטיל - שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה:
דאמר רב יוסף - הגמרא קאמר דאמר רב יוסף נמי בעלמא וכן תני כו':
דין ארבע מיתות - דין שמים שהיא דוגמתו:
נופל מן הגג - דומיא דסקילה דתנן (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים בא ודחפו כו':
חיה דורסתו - ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ וגם זה דומה לנסקל:
נחש מכישו - והארס שורפו:
נמסר למלכות - ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף והרג נמי סייף הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף נב:):
סרונכי - בומנל"ט (בו"ן מלנ"ט: פצע חמור [הוא האסכרה, שבימי הביניים חשבו שהוא מורסה בגרון המעכבת את הנשימה. וראה הרחבה בספר]) והוא חולי בגרונו:
בסאסאה - בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה:
ואין לי אלא סאה - עבירה גדולה: תרקב חצי סאה תרי וקב דהיינו ג' קבין:
תומן ועוכלא - משקלות קטנים הן ושיעורן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה (דף צ.):
ומנין שכל פרוטה ופרוטה וכו' - ואע"פ שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותן לחשבון:
ליראות לופרסה לו - כנגדו:
כפה - צעיף:
תוספות
עריכה
ואחר כך מביא חבל המצרי. בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה המצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר ומגדליה ולא ידענא אי סודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג.) דבאין משל צבור אי פירושו נמי משירי הלשכה כי הכא:
תנינא ואחר כך מביא חבל המצרי. ולא ידענא מאי פשיט מהכא טפי מהא דקתני היא חגרה לו בצלצול דמשמע דחבל מצרי בעינן ממש ועל כרחך לכתחילה למצוה בעינן אבל לאו דוקא לעכב דהיכא כתיב חבל המצרי או שום קשירה בתורה ולמה היה לו לעכב מיהו המדקדק בפירוש רש"י לא קשיא מידי דעיקר הבאתו קמבעיא ליה אי משום מדה במדה דוקא חבל או משום שמיטת בגדים הואיל וצריך לקשור צלצול לקשור חבל כדי ליפרע ממנה מיהו היכא דליכא חבל המצרי ואיכא צלצול לא מהדרנא יותר מדאי בתר חבל:
מיום שחרב בהמ"ק וכו'. וה"ה דבזמן הבית נהגו דין ד' מיתות מי שנתחייב בהן בלא עדים והתראה שלא לדונו בסנהדרין כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (דף לז:) מעשה ברבי שמעון בן שטח שהיה בזמן הבית דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי וכו' עד שהשיכו נחש ומקשינן והאי בר נחש הוא והתני רבי חייא וכו' אלא האי דנקט מיום שחרב בית המקדש מלתא דפסיקא נקט דבטלו ארבע מיתות לגמרי:
מי שנתחייב סקילה. מקשי' מפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פג:) דרבי אלעזר ברבי שמעון הוה תפיס גנבי יומא חד פגע בההוא כובס אמר להו תפסוהו ותפסוהו (זקפוהו) וזקפוהו וקא בכי אמר לו רבי אל ירע לך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ וזה שנתלה נחנק ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא אבל לפרש"י לא קשיא מידי דפירש התם משום הכי נתלה משום דכל הנסקלין נתלין ויש לומר דלאו דוקא נקט נופל מן הגג או חיה דורסתו אלא מעין מיתה שנתחייב בה יהרג ויש מפרשים דבנו בעל תחילה דהויא לה בעולה דמיתתו הויא בחנק אבל קשיא לרבי מהא דאמר בפרק אלו הן הגולין (מכות י:) דרש ריש לקיש והאלהים אנה לידו זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה ונופל והורגו והא לאו בר סקילה הוא ותירץ אע"ג דלאו בר סקילה מיהו מדה במדה היא דזורק על חבירו דרך ירידה הוא כדכתיב (במדבר לה) ויפל עליו וימות ואלו מתים דרך ירידה ואם הרגו בסייף הקדוש ב"ה נפרע מהם בענין אחר:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/סוטה/פרק א (עריכה)
נה א מיי' פ"ג מהל' סוטה הלכה ד':
ראשונים נוספים
מתוך: תוספות שאנץ/סוטה (עריכה)
חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה. תימה למה יעכב והלא פריעה דכתיב בקרא אינו מעכב דהא אמר רבי יהודה אם היה לבה נאה אינו מגלה ואם היה שערה נאה אינו פורעו. וי"ל דסבר כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה. עוד (אית בידו) [יש לומר] דקרא לא מיירי אלא היכא שאין לחוש להרהור. דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג. וקשה מדאמרי' (במכות דף י) שנים אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל על אותו שהרג מזיד ואמאי והא לא מחייב סקילה שזה שנופל עליו הרי כמו אבן שנסקל בסקילה שנותנין על כריסו. וצ"ל דמיירי שהנופל יש לו בידו סייף או סכין כשנופל על חבירו הוא מתיז ראשו בסייף כמו שעושין במלכות:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/סוטה/פרק א (עריכה)
חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה. תימה למה יעכב והלא פריעה דכתיבא בקרא אינו מעכב כדקתני אם היה לבה נאה לא היה מגלהו ואם היה שערה נאה לא היה סותרו. וי"ל דסבירא ליה דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה. צריך עיון אם כן מאי פריך לעיל בגמרא דרבנן אדרבנן. שאני הכא דפריעה מעכבא ולכן לא חיישינן להרהורא אבל התם דליכא קרא חיישינן עיין שם בתוס'. ומה שכתב דרבנן פליגי רוצה לומר בהא נמי דלרבנן מעכבא ולר' יהודה לא מעכבא. צעיר אי"ן. ומיהו תימה היכי סלקא דעתין שיעכב הא אפילו מידי דכתיב בקרא אי שנה עליו לעכב ואי לא לא. אבל התוס' בזבחים דף ד' כתבו דלא בעינן קרא לעכב אלא בקדשים עיין שם. צעיר אי"ן. ונראה לי דהכי קאמר מהו שיעכב אם אין להם חבל המצרי במזומן אם לא שילכו למדבר עד שיחזרו למצוא חבל. אבל אי הוה בלא חבל פשיטא דאינו מעכב שלא יבדקוה. והשתא לא קשיא מימדי אפריעת שער דהתם לא יפרע כלל אבל הכא אם יש לו חבל המצרי צריך להביאו לכתחלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
מי שנתחייב סקילה וכו'. מקשים והא דאמרינן במציעא דף פ"ג דר' אלעזר ב"ר שמעון הוה תפיס וכו'. ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא. ורש"י פירש התם משום דכל הנסקלין נתלין. ולא נהירא דהיינו דוקא אליבא דר' אלעזר ולא אליבא דרבנן ועוד דהאי נתלין היינו לאחר מיתה. וי"ל אף על גב דדין ארבע מיתות לא בטלו פעמים שזכות תולה ונידון בקלה (כגון העוברים) וכמה עוברים על דת מתים על מטתם. והא דפריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ז ע"ב עיין שם בתוס') בעובדא דשמעון בן שטח שראה באחד שהרג את הנפש דקאמר לא זז משם עד שהשיכו נחש והאי בר נחש הוא. היינו משו~ דנידון במיתה חמורה ולא במיתה הראויה לו דרוצח מיתתו בסייף ומיתת נחש במקום שרפה. וההיא דמכות פרק אלו הן הגולין דקאמר מרשעים יצא רשע שנים שהרגו וכו' ואין זו מיתה הראויה לו שהרי מיתתו בסייף. יש לומר דהתם נמי מיתה זו שזה נופל והרגו דומה לחנק עצמו כגון טובע בנהר או מת בסרונכי ואינו דומה לסקילה המפילין עליו שעיקר סקילה דחייה היא. תדע דקתני מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ולא קתני כותל נופל עליו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובתוספותיו כתב וז"ל: ואמאי והא לא נתחייב בסקילה ונופל עליו כמו סקילה. וצריך לומר דמיירי שהנופל היה סייף בידו והרגו בסייף :
ונשים חייבות לראותה דכתיב ונוסרו כל הנשים וגו'. והא דקתני כל הנשים מותרות לאו דוקא מותרות אלא אדקתני איסור לעבדיה ולשפחותיה קתני לשון היתר בכל הנשים. ואפילו אם היא חברתה ולבה גס בה לא חששו לזה משום מצוה דונוסרו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה