רש"י על הש"ס/סוטה/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוספות שאנץ | רמב"ן | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה כז ב (עריכה)

והעמיד - ולא חגרת:

ונתן על כפיה - ולא גידמת קטועת ידים:

פרק חמישי - כשם שהמים

מתני' כשם - כך בודקין אותו. בגמ' מפרש לה:

שנאמר ובאו ובאו - בגמ' מפרש אי וי"ו יתירא דריש או ובאו ובאו יתירי דכתיבי בעניינא:

נטמאה ונטמאה - וי"ו יתירא דריש אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה:

וכך היה ר' זכריה דורש - וי"ו יתירא:

שתי פעמים - ונסתרה והיא נטמאה לא ממניינא הוא דאוקימנא לטומאה ודאית בעד אחד בפ"ק (לעיל ב:) אלא וקנא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה ועוד כתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ובגמרא דריש לה ר"ע לתרומה ורבי נמי מודי והאי דנקט הכא תרי מינייהו ותו לא משום דשמעינן לר"ע דדריש בעל ובועל מריבויא דוי"ו יתירא וקא"ל רבי בעל ובועל מנטמאה ונטמאה נפקי ולא דרשי וו"י:

בו ביום דרש - במס' ברכות (דף כח.) אמרינן דכל היכא דתני בו ביום הוא יום שהושיבו את ר"א בן עזריה לנשיאות שנתרבו תלמידים שנתנו רשות ליכנס לכל שהיה רבן גמליאל אומר כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד ורבתה תורה בו ביום ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה והא דקתני לה הכא נראה בעיני דהך דרשה דנטמאה ונטמאה דלעיל נמי בו ביום הואי: כלי חרש הוא ראשון שנטמא מן השרץ והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי:

אינו אומר טמא - כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למדרש נמי יטמא שמטמא אחרים:

לימד על ככר שני - להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש:

שמטמא את השלישי - בתרומה ואפי' בחולין דקרא סתמא כתיב:

עתיד דור אחר - מן העתידין לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה ואנן הוא דמטמאינן ליה בתרומה מק"ו כדמפרש בגמרא ודור אחר פריך ליה לק"ו כדלקמן בגמרא:

ור"ע תלמידך מביא מקרא שהוא טמא - אף בחולין:

מגרש - רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר ואלפים לא הוזכרו לתתן ללוים ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת:

שדות וכרמים - ואלפים סביב נתנו ללוים מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש והשאר שדות וכרמים:

שאין ת"ל לאמר - שאינו דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדבר הדבור למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל אבל כאן אין לומר כן:

כקורא את ההלל - בגמ' מפרש:

כקורין את שמע - בגמרא מפרש:

מאהבה - שאוהב את המקום:

שקול - משקלו שוה מכריע לכאן ולכאן:

לו אני מייחל או איני מייחל - וה"ק הן יקטלני הלא הוא הורגני לא אייחל לו עוד דיש לא שהוא נדרש כמו לו בלמ"ד וי"ו כדמפרש בגמרא:

מיראה - מדאגת הפורענות שלא תבא עליו:

ירא אלהים - ולא אוהב אלהים:

תלמיד תלמידך - תלמידו של ר"ע היה: גמ'

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה כח א (עריכה)

דאי אית ביה עון - שבא עליה לאחר שנסתרה:

בזמן שהאיש מנוקה מעון - שלא בא עליה משנאסרה עליו האשה ההיא תשא עונה שיבדקוה המים:

אלא לבועל ליתני - כך בודקין את הבועל בהדיא כדתני סיפא בהדיא כך אסורה לבועל ולא תנא כך אסורה לו:

באו ובאו קאמר - מרבויא דוי"ו או ובאו ובאו הכפולים בפרשה דריש:

שנאמר נטמאה ונטמאה - ש"מ רבי עקיבא וו"י דריש:

ועדיין - בהא גופא מיבעיא לי נטמאה ונטמאה דריש מרבויא וו"י או חד נטמאה וחד ונטמאה קדריש:

שיתא קראי - שלשה ובאו כתובים שם ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן להודיע לנו דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כדאמרי' בפ"ק (לעיל ט:) וחד והשקה את האשה את מי המרים המאררים ובאו בה המים וגו' לצואה שהקב"ה גוזר שיבואו בה המים למרים וחד לעשייה והשקה את המים והיתה אם נטמאה וגו' לעשייה כאן הודיע הכתוב את ישראל דמבטיח להן שיבדקוה המים ובכולם כתיב וו"י יתירי הרי שית:

דידיה - דבועל:

דידה - דאשה ידיעה וצוואה ועשייה כדפרישית:

ורבי - דלא דריש וו"י תלתא קראי הוא דכתיבי וכולהו לדידה ידיעה ועשייה וצוואה:

שלא להוציא לעז - משום דהוא אמר לה בקללה ברישא את יריכך נופלת וגו' וסוף המים לבדוק כדרך כניסתן דכתיב וצבתה בטנה והדר ונפלה יריכה לכך הוצרך להודיע תחילה שהמים כדרך כניסתן יבדקוה:

ואימא כוליה להכי הוא דאתא - לבועל להודיע דבטן לקה ברישא מנלן:

מאי בטן וירך - סתם הכא והכא דריש ליה:

שלשה פעמים - וקינא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה תחת אישה ונטמאה:

ואחד לתרומה - שאפילו היא בת כהן ובעלה כהן נפסלה מן התרומה:

קל וחומר - אינו צריך להביא מן המקרא לפוסלה מן הכהונה מלינשא לכהן דמקל וחומר אתי:

מה גרושה - בת כהן שנתגרשה מישראל וזרע אין לה שמותרת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל (ויקרא כב) פסולה לכהונה:

זו שפסולה מתרומה - מרבויא דנטמאה כדקאמרת אינו דין שפסולה לכהונה ולקמן פריך והא לא איירי רבי עקיבא בפסול כהונה כלל דלא אצרכה קרא ומאי קאמר ליה רבי ישמעאל:

מה ת"ל והיא נטמאה כו' - גרסינן ולא גרס א"כ דמילתא באנפי נפשה היא ולא נטמאה יתירא קמיבעיא ליה דהא דרשינן ולאו רבי ישמעאל לחודיה קאמר לה אלא סתמא היא וקראי דעניינא קדריש ואזיל:

מה תלמוד לומר וקנא את אשתו והיא נטמאה - דמשמע דודאי נטמאה ומה תלמוד לומר או עבר עליו וגו' והיא לא נטמאה אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא דלא נטמאה למה משקה:

מגיד לך הכתוב שעל הספק אסורה - והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאה ושמא לא נטמאה וקאמר לך דישקנה לברר הספיקא ואי לא משקה לה אסורה:

ומכאן אתה - למד ק"ו לשרץ ספק נגע בטהרות ספק לא נגע דמחזקינן לה בטומאה מספק:

סוטה לא עשה בה כו' - דכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת והוא הדין לשוגג אשתו ואשת איש עמו בבית ונתכוון לאשתו ונזדמנה לו זו ואף היא שגגה כסבורה שהוא בעלה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה כח ב (עריכה)

וממקום שבאת - הואיל ולא למדת דמטמינן מספק אלא מסוטה חזור ודון דמה סוטה הא דטמאה מספק ברה"י הוא מקום הראוי ליסתר אף טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא אבל ברה"ר טהור:

ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל היא - אם נטמאת אם לאו אף ספק טומאה דבר שיש בו בנוגע זה דעת לישאל אם נגע אם לאו והוא אומר איני יודע כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם בשעה שנולד הספק:

ופרכינן לרבי ישמעאל א"ר עקיבא - ואחד לתרומה וקמהדר ליה איהו א"צ מקרא להביא בכהונה:

ותו - מבעיא לן לרבי עקיבא דלא איירי בכהונה:

מנא ליה - דאסורה לכהונה אם מת זה והא ליכא למימר דשריא דהשתא לתרומה אסר לה לכהונה מבעיא ומק"ו הוא לא יליף דא"כ היינו ר' ישמעאל:

וכ"ת כהונה לא צריך קרא - דממילא אסורה שהרי עשה בה הכתוב בסוטה ספק זונה כודאי זונה לאוסרה על בעלה הלכך לגבי כהונה נמי אסירא דכתיב זונה לא יקחו וזו בחזקת זונה היא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה כט א (עריכה)

אי הכי לתרומה נמי לא תיבעי קרא - ונילף מההוא טעמא גופיה שהרי עשה הכתוב בסוטה ספק זונה כודאי זונה ובתרומה הא ידעינן דזונה אסורה דכתיב (ויקרא כב) כי תהיה לאיש זר כי תבעל לזר אצלה היא בתרומת הקדשים לא תאכל ואין לך פסול גדול מזה כשהיא אשת איש ונבעלה לאחר ולר' עקיבא מהאי קרא נפקא לן ביבמות (ד' סח.) כל הפסולים דפסלי והנך נמי דלא תפסי בהו קידושין דכיון דלר' עקיבא אין קידושין תופסין בשום פסול לא משמע ליה כי תהיה לשון הויה אלא כי תבעל:

אלא לרבי עקיבא ארבעה קראי כתיבי - יתירי ב' נטמאה וחד ונטמאה ורבי עקיבא דריש וו"י הרי ארבעה:

וכהונה אתיא מקל וחומר - ולא דריש וו"י ופרכינן לר' ישמעאל כיון דלא דריש וו"י ממאי דקרא לתרומה מדריש וכהונה אתיא בקל וחומר ואתו כולהו דילמא קרא לכהונה אתא דכיון דלא כתיב תרומה בהדיא אנא אמינא תרומה לא אתרבאי לאיסורא אלא כהונה הוא דאתרבאי דחמירא מיניה ותרומה שריא:

אמר לך מסתברא - דקרא תרומה רבי דומיא דתרין נטמאה דרבי בהן בעל ובועל דמחיים דבעל קמיתסרא להו כגון אם יגרשנה אסורה לבועל הילכך מקרא שלישי נמי למידי דמיתסר ביה מחיים לבעל אתי והיינו תרומה ולמעוטי כהונה שאין פסוק זה בא לאוסרה אלא לאחר מיתה דמחיים הא אסירא וקיימא דהא מגרש לה והויא לה גרושה ואסורה לכהונה:

ורבי עקיבא - דמצריך קרא לכהונה דומיא דבעל ובועל לית ליה ואי לא כתיב קרא יתירא לא הוה מרבינן אלא כהונה דחמירא דכל חד וחד קרא באנפי נפשיה הוא ולא אמרינן הא לא מרבי אלא דומיא דהנך:

ואי נמי אית ליה - ומיתוקם קרא לתרומה אפילו הכי אתא וי"ו יתירא לכהונה ואע"ג דאיכא למילפה בקל וחומר טרח וכתב לה קרא:

אלא לאו שמע מינה - הבשר אשר יגע דדבר שאין בו דעת לישאל הוא דבשר הוי נוגע הילכך ספקו טהור וכל טהור יאכל בשר דאיירי בטומאת הגוף דיש בו דעת לישאל בההוא קאמר לך ספיקו טמא:

דעת נוגע ומגיע - במטמא ונטמא כי סוטה דיש בה דעת ויש דעת בבועל המטמאה קמשמע לן דרב גידל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון דיש בו דעת בזה שנטמא אבל במטמא לא בעינן דעת:

ומאחר דאין לו - מקרא מן התורה למה הוא טמא בתרומה לרבי יוחנן דקאמר עתיד דור אחר לטהרו אבל הוא היה מטמאו:

ומה טבול יום - שלא העריב שמשו:

שמותר בחולין - כדאמרינן ביבמות בהערל (דף עד:) תלתא קראי כתיבי טבל ועלה מותר לחולין ולמעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו בטומאה שהיא בת קרבן מותר בקדשים:

ככר שני שפסול בחולין - דכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא חולין ותרומה וקדשים במשמע דין הוא שיעשה שלישי בתרומה ודיו ליכא למימר דאם כן בטל ליה קל וחומר דהא שני בתרומה מקרא משתמע כי חולין וקיימא לן (בב"ק דף כה.) דהיכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו:

שכן אב הטומאה - כגון טמא מת או זב או מצורע שהן בטומאתן אבות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה כט ב (עריכה)

מטבול יום דשרץ - אדם שנגע בשרץ ראשון לטומאה היה ולא אב הטומאה וכי טבל הותר לחולין ואסור לתרומה ואפי' לנגיעה דכתיב נמי הערב שמש בכלים במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא) והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואשמעינן דכלי טבול יום פסל ליה:

שכן יש במינו אב הטומאה - אם היה נוגע כלי זה או אדם זה במת נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים תאמר באוכל שאינו נעשה אב הטומאה אפי' ע"י מת דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומהכא נפקא לן טמא מת דמטמא אדם וכלים ועל כרחיך בטמא מת שיש לו טהרה במקוה כתיב דהא כתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא ורחץ במים דבר שיש לו טהרה נעשה אב הטומאה במגע טמא מת על ידי מגע המת יצאו אוכלים ומשקין וכלי חרש שאין לו טהרה:

כלי חרש יוכיח - שאין במינו אב הטומאה ומטמא את התרומה כשהוא ראשון וכ"ש שפוסלה אף אתה אל תתמה על ככר שני שאע"פ שאין במינו אב הטומאה יפסול דטעמא לאו באב הטומאה תלי:

מה לכלי חרס כו' טבול יום יוכיח - שאין כלי שטף הראוי לטבילה מטמא מאוירו ופסיל תרומה:

לא ראי - טבול יום כראי כלי חרש לומר שטעם פסול התרומה תלוי משום שמטמא מאוירו דהא טבול יום אינו מטמא מאוירו ופסיל ולא ראי כלי חרש להיות אב הטומאה במינו כראי טבול יום דליכא למימר טעמא דטבול יום דפסיל בתרומה משום דמין אב הטומאה הוא דהא ליתא להא חומרא בכלי חרש ופסיל:

הצד השוה שבהן - צריך אתה למצוא חומר שוה בשניהם לתלות בו טעם פסול תרומה ומהו צד השוה שבהן שמטמאין טבול יום איקרי טמא דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא וכלי חרש כתיב (שם יא) תנור וכירים יותץ טמאים הם ופוסלין בתרומה וכ"ש ככר שני דפסיל טפי מטבול יום שהוא טמא ואסור בחולין שיפסול בתרומה: ובכל הספרים כתיב הצד השוה שבהן שמותר בחולין ופוסל בתרומה ולהך לישנא אין אדם יכול לפרש איזהו כלי חרש שמותר בחולין ופסולין בתרומה ובדוחק גדול יש לפרש כלי חרש המוקף צמיד פתיל שמציל על חולין שבתוכו ואין מציל על התרומה שבתוכו. והרבה גמגומין ותשובות וביטול שיטת הגמרא יש בדבר חדא דלא אשכחן דאינו מציל בתרומה דבחגיגה (דף כה.) אמר אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל אבל תרומה לא תנן. בה ועוד אין זה פוסל בתרומה דהא לא פסיל מידי אלא אינו מגין ומאיליה היא נטמאת מאהל המת ועוד כל הצד השוה שבגמרא שבא ללמוד חומר צריך שיהא חמור וזה קל דקאמר הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ואין זו שיטה בכל הגמרא וללשון שפירשתי אל תשיבני מה שאומר כלי חרש יוכיח שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור לחולין פסול לתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתולה טעם החומרא דפסול תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר ליה כלי חרש יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההוא דכל הבשר (חולין דף קטו:) מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שבו כרת כלאי הכרם יוכיח והא כלאי הכרם נעבדה בו עבירה בזריעת' וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה ולא דמו לערלה בקולא דידה וקא הויא הוכחה:

צד חמור - טבול יום יש במינו אב הטומאה כלי חרש מטמא מאוירו:

ורבי יוחנן צד חמור לא פריך - לא חשיב ליה פירכא הואיל ואין חומר שבשניהם שוה:

מנין לרביעי בקודש שהוא פסול - ולא אמרינן טהור הוא כבתרומה:

מחוסר כפורים - בטומאות הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע:

שמותר בתרומה פסול בקודש - ביבמות ילפינן לה בפרק הערל (דף עד:):

שלישי שפסול בתרומה - כדילפינן לעיל מטבול יום:

דין הוא שיעשה רביעי בקודש - ולא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ונימא הכי שלישי שפסול בתרומה דיו הוא שיהא פסול לקודש דאם כן בטיל ליה הא' קל וחומר דשלישי בקודש לא איצטריך דלא מיבעיא דכי היכי דבתרומה אייתיניה בקל וחומר מטבול יום הכי נמי אתי קודש בההוא קל וחומר אלא אפילו מן התורה למדנוהו והיינו דקאמר למדנו שלישי לקודש מן התורה הילכך אי אמרינן דיו איפרך ליה ק"ו כו':

מי לא עסקינן - מי לא מצינן למישמע מינה דאפי' נגע בשני נמי קאמר לא יאכל דהא בכל טמא כתיב ושני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא והאי בבשר שלמים כתיב דקדש נינהו:

טעם בריבי - טעמו של ר' יוסי שהוא חכם וגדול הדור איני יודע מהו שלמד רביעי בקודש שהרי מקל וחומר זה תשובתו בצדו:

אוכל הבא מחמת טבול יום - שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה כדפרישית לעיל דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה ואינו אלא לנגיעה ואינו עושה רביעי בקודש לרבנן דפליגי עליה דאבא שאול ואמרו טבול יום פוסל בקודש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וקא סלקא דעתא דר' יוסי כרבנן סבירא ליה הילכך תשובתו בצדו דא"כ הכי נמי נדרש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקודש ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקודש:

טבול יום תחילה לקודש - מעלה עשו בקודש להיות טבול יום אצלו כראשון לטומאה ויטמא שני' בקדש זה מזה שאוכל שנוגע בטבול יום נעשה שני ועושה את חבירו שלישי ושניהם קרויין טמאין שמקלקלין את אחרים והשלישי פוסל את הרביעי להיות הוא עצמו פסול אבל לא יפסול את אחרים במגעו:

רבי מאיר אומר מטמא אחד ופוסל אחד - הרי הוא כשאר שני שפוסל את התרומה והנוגע בו פוסל את הקודש כך טבול יום הפוסל את התרומה הנוגע בו טמא לקודש ולפסול עוד אחד:

כך פוסל כו' - ואין הנוגע בטבול יום פוסל את הקודש אלא הוא עצמו פסול:

ממאי דרבי יוסי כרבנן סבירא ליה - דתהוי תשובה בצדו דילמא כאבא שאול סבירא ליה והוא הדין דהוה מצי רב פפא למימר דילמא כר' מאיר סבירא ליה ואין כאן עוד תשובה דהא עביד רביעי אלא רבותא נקט כלומר מאן לימא לן דלא מחמיר כאבא שאול דילמא כוותיה סבירא ליה דאוכל הבא מחמת טבול יום אם של קודש הוא מטמא אחד ופוסל אחד דההוא דנגע ביה פסיל ליה דאורייתא ואפילו הוי קמא תרומה פסול לקודש מקל וחומר. ממחוסר כפורים כדדריש רבי יוסי לעיל ודריש ליה נמי הכא ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול לקודש אוכל תרומה הבא מחמת טבול יום שפסול בתרומה אינו דין הוא שיעשה רביעי בקדש והיכא דהוה ליה דקודש עבוד רבנן מעלה שיטמא אחד ויפסול אחד:

דאי סלקא דעתך כאבא שאול סבירא ליה - מקל וחומר דמחוסר כפורים פסיל לקמא וממעלה דרבנן מטמא ליה כיון דמדאורייתא פסיל ליה לההוא דנגע ביה לייתיה לרביעי בקודש מאוכל הבא מחמת טבול יום:

ומה אוכל הבא מחמת טבול יום דטבול יום - שבא מכחו שרי בחולין עושה רביעי בקודש כלומר פוסל את הקודש מקל וחומר ממחוסר כפורים:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה ל א (עריכה)

שלישי הבא מחמת שני כו' - דשמעינן מיניה תרתי ש"מ אוכל הבא מחמת טבול יום דסבירא ליה כאבא שאול וש"מ שלישי הבא מחמת שני נהי דחמישי בקדש לא אמר דנייתי מינה כדקעביד בטבול יום דהתם מעלה דרבנן היא ובקודש מקודש מיירי ורבי יוסי מדאורייתא קאמר אבל רביעי מיהא אייתי מינה:

וכ"ת כו' הא אייתינה - ר' יוסי מק"ו ממחוסר כיפורים דאיכא למיפרך נמי מה למחוסר כיפורים שכן אב הטומאה ולא פריך דלא חשיב ליה ר' יוסי פירכא דהשתא דטבל לה אזלה לה ההיא טומאה:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים - כל שהוא טהור מן התורה וחכמים הזקיקוהו לבא במים וליטהר כגון הבא ראשו ורובו במים שאובין והאוכל חצי פרס אוכלין טמאין והידים שהצריכום ' טבילה כולם בתורת שנים הטעינום:

מטמאין את הקדש - להיות שלישי ויעשה רביעי ופוסלין את התרומה:

וחכמים אוסרין במעשר - באכילה אבל נגיעה שרי וחולין אף לאכול והכי אמר בחגיגה (דף יח:) והוא הדין נמי דלרבנן אין שני עושה שלישי בחולין והאי דלא חשיב להו לפי שלא נתפרשו שמותן ור"מ ומחלוקתו קאמר:

דאם איתא - דשלישי בחולין מן התורה לייתיה רביעי בתרומה מק"ו מטבול יום כדאייתי לשלישי לעיל משני בחולין:

וחמישי בקדש - מרביעי בתרומה מק"ו ממחוסר כיפורים כדאייתי לרביעי לעיל משלישי בתרומה:

האוכל אוכל ראשון - חצי פרס מאוכל ראשון נעשה גופו ראשון לטומאה מדרבנן והאוכל אוכל שני נעשה גופו שני ובשחיטת חולין מפרש טעמא שעושה את האוכל חמור כמאכל בהשוחט (חולין דף לד.):

רבי יהושע אומר האוכל אוכל ראשון או אוכל אוכל שני שני - מאכל ראשון לא עביד ליה ראשון אלא שני שאין האוכל חמור כמאכל אבל מאכל שני עושה אותו שני והתם מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני על ידי משקין:

שלישי שני לקדש - האוכל אוכל שלישי נעשה גופו שני לקדש שאם יגע בקדש יטמאנו לפסול עוד אחד והתם מפרש טעמא וכל הנך טומאות מדרבנן נינהו:

בחולין שנעשו על טהרת תרומה - באיזו חולין אמרו שהאוכל שלישי שלהן נעשה שני לקדש בחולין שנעשו על טהרת תרומה שבעליהם כהן ורגיל בתרומה וקיבל עליו לאכול חולין שלו בטהרת תרומה כדי שיהא רגיל לתרומותיו בטהרה הזקוקה להן הילכך משכחת בהו שלישי דבחולין אחרים לא משכחת שלישי: ה"ג על טהרת תרומה אין חולין גרידי לא ומאן דגריס על טהרת הקדש לא הכי מפרש לה על טהרת הקדש לא דהוו להו חולין גרידי שהמתפיס חולין לטהרת הקדש בטלה דעתו ואין בדבריו כלום:

שלשתן שוין - הנך דמפרש להו ראשון של חולין וראשון של תרומה וראשון של קודש:

מטמא שנים ופוסל אחד בקדש - דהיינו רביעי:

מטמא אחד ופוסל אחד בתרומה - דהוה ליה שלישי:

ופוסל אחד בחולין - דהוה ליה שני ותנא דפליג עליה סבר ראשון של חולין לא אזיל בקדש עד רביעי שאין קדש בא לידי רביעי אלא אם כן היה ראשון של קודש ומיהו שמעינן מינה דאין שלישי בחולין:

ר"א אומר חלה ניטלת מן הטהורה על הטמאה - רישא דמתני' במסכת חלה (פ"ב מ"ז) הכי שיעור חלה אחד מכ"ד נטמאה עיסתה שוגגת או אנוסה אחד ממ"ח נטמאת במזיד אחד מכ"ד שלא יהא חוטא נשכר ר"א אומר היכא דנטמאת מזידה תלוש אחרת בטהרה ותטול מן הטהורה על הטמאה משום דמצוה לתרום מן המוקף כיצד תעשה שיהא מן המוקף וטהורה נוטלת כדי חלת הטמאה מעיסה הטהורה עד שלא הורמה חלתה דאי הורמה חלתה דטהורה תו לא מצי לאפרושי מן הפטור על החיוב ולא חייל עליה תו שם חלה:

ונותנת פחות מכביצה באמצע כדי לתרום מן המוקף - מוקף לשון מחובר ומקורב כמו אין מקיפין שתי חביות במסכת ביצה (דף לב:) ומקרא נפקא לן והרמותם ממנו מן המוקף לו בספרי הילכך צריכה

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה ל ב (עריכה)

להקיף החלה אצל העיסה קודם שתקרא לה שם והכי מקיפה לה נותנת בעריבה לצד אחד ונותנת מן העיסה הטהורה פחות מכביצה בין החלה הטהורה ובין העיסה הטמאה והאמצעית נוגעת בשתיהן ומצרפתן וקורא שם על החלה ומסלקת עם קריאת השם ופחות מכביצה אינו מטמא את החלה ואע"פ שהוא עצמו מקבל טומאה כדתניא בתורת כהנים מכל האוכל אשר יאכל מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל ודרשינן ליה בפרק בתרא דיומא (דף פ.) אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת:

וחכמים אוסרין - כדבעינן לפרושי טעמא:

ותניא כביצה - ותניא בברייתא דאליבא דר' אליעזר ונותנת אף כביצה באמצע ואפ"ה לא מטמא לה לחלה עד שלא נקרא עליה שם:

סברוה רבנן - הני דבי מדרשא דבעו למשמע מינה דר' אליעזר אין שני עושה שלישי בחולין ס"ל אידי ואידי הך ברייתא נמי אליבא דרבי אליעזר דשרי כביצה ומתני' דאמר פחות תרווייהו בעיסה ראשונה העיסה הטמאה ראשונה לטומאה היא ואפ"ה קאמר ר' אליעזר בברייתא כביצה ואע"ג דמיטמאה אמצעית מחמת ראשונה והויא לה שניה לא הדרא ועבדא לה לחלה עד שלא קרא עליה שם שלישי ואע"ג דמעיסת חולין הטבולין לחלה הוא דכ"ע בין לר' אליעזר בין לרבנן לאו כחלה דמיא למיהוי עלה תורת תרומה:

מאי לאו בהא קמיפלגי - רבי אליעזר ורבנן דר' אליעזר דשרי סבר אין שני עושה שלישי בחולין ורבנן דאסרי סברי שני עושה שלישי בחולין ואיטמא לה חלה לפני קריאת השם ואע"ג דחולין הוא ואשתכח דספינן לכהן חלה טמאה בחזקת שהיא טהורה ותנא דמתני' דאמר לר' אליעזר פחות מכביצה לאו משום דאית ליה שני עושה שלישי אלא משום דכמה דאפשר למעוטי טומאה דאמצעית ממעטינן דאסור לגרום טומאה לחולין אלא משום תקנת תרומה הוא דשרי והא אפשר בהכי אי נמי משום דילמא לא מיזדהר בה שלא תגע חלה באמצעית זו אחר קריאת השם וחכמים אוסרין דילמא אתי למיעבד כביצה ומטמא אמצעית והדרא ומטמיא לחלה:

לא דכ"ע - ואפילו לרבנן אין שני עושה שלישי בחולין והאי דקאסרי רבנן משום דקסברי חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ומיפסלי משום שם שלישי: ואיבעית אימא דכ"ע לאו כחלה דמי ודכ"ע אין שני עושה שלישי בחולין והכא במותר לגרום טומאה לחולין כו'. טעמא דרבנן דאסרי משום אמצעית הוא דמיטמא מחמת העיסה שהיא ראשונה וקסברי אסור לגרום טומאה לחולין משום תקנת תרומה ור' אליעזר סבר מותר לגרום טומאה לאמצעית כדי לתקן חלה בטהרה ותנא דמתניתין ותנא דברייתא אליבא דר' אליעזר נמי בהא פליגי דתנא דמתניתין סבר אע"ג דמותר לגרום לה טומאה מיהו כל כמה דאפשר למעוטי לא מפשינן להו לגרום להן טומאה בחנם והא אפשר בהכי הלכך כביצה לא דחשיב ותנא דברייתא סבר כיון דמותר לגרום לא שנא שיעורא רבא ולא שנא שיעורא זוטרא דאפילו בכדי ביצה נמי מותר לגרום אי נמי תנא דמתני' סבר דילמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת השם ותנא ברא לא חייש:

במאי קמיפלגי - ר"ע ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:

כגדול המקרא את ההלל - מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן:

והן עונין אחריו ראשי פרקין הללויה - שהוא ראש הפרשה על כל דבר שהוא אומר עונין אחריו הללויה דתנן במסכת סוכה (דף לח.) מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו הוא עונה אחריהן מה שהם אומרים ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה:

כסופר - מלמד תינוקות והוא תדיר בבית הכנסת ופורס על שמע לעשרה הנועדים. פורס לשון פרוס החג לפני החג (שקלים דף ה) מתחיל בברכות שלפני קריאת שמע והן עונין אחריו וקורין כולן יחד וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה:

לאמר אמילתא קמייתא קאי - שעונין תמיד אשירה לה':

ורבי נחמיה סבר ויאמרו - אמשה ובני ישראל קאי ומשמע דאמור כולהו בהדי הדדי:

לאמר דפתח משה ברישא - הכי קאמר ויאמרו כולם אחר שנרשו לאמר דהיינו אחר שפתח חכם:

עולל - גדול מיונק כדכתיב (שמואל א טו) מעולל ועד יונק ודרך המקרא לומר כן כלומר כלה הכל מן החשוב עד הגרוע כמו משור ועד שה (שם):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: סוטה לא א (עריכה)

במקהלות - כשנקהלו על הים:

ממקור - אף אותם שבמקור:

וליחזי האי לא כו' - ואמאי אמר הדבר עדיין שקול:

ה"נ דלא הוא - וה"ק קרא אינו חושש לצרתם ולא צר בה:

באברהם כי ירא - אלהים אתה (בראשית כב):

תלוי - זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור:

לאלפים לאוהבי - סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו דהיינו מיראה ואין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה (לעיל דף כב:) דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין והכא מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות:

וישמחו כל חוסי בך וגו' - סיפיה דקרא ויעלצו בך אוהבי שמך:

מי שקינא לה ונסתרה - אם לאחר שקינא לה נסתרה:

אפי' שמע מעוף הפורח - שנסתרה יוציא ויתן כתובה ורבי אליעזר לטעמיה דאמר בפ"ק (לעיל דף ב:) סתירה לא בעיא עדות ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני בה הילכך נאסרה עליו ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה:

רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה - כלומר משום סתירה שאין בה ב' עדים אינה נאסרת עליו ור' יהושע לטעמיה דאמר משקה על פי שנים מיהו כשישאו ויתנו מוזרות בלבנה בפריצותה מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מיא תו לא בדקי לה כדתניא בפ"ק (לעיל דף ו:) וטהורה היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה:

אני ראיתיה שנטמאת - באותה סתירה שהיא על פי שנים עדים לרבי יהושע ולרבי אליעזר ע"פ עוף הפורח:

לא היתה שותה - דעד אחד נאמן בה אף להפסידה כתובתה שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתני':

הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה - שלא תשתה ולא תטול כתובתה:

חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה - אשת אחי בעלה אף היא כצרתה ושונאתה שדואגת הימנה שסופה להיות צרתה אם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לבעלי ובת בעלה מאשה אחרת אלו חמש נשים שונאות אותה וביבמות (דף קיז:) מפרש טעמא אמאי סנו לה ואינן נאמנות לה לשום עדות שהיא לרעתה:

הרי אלו נאמנות - לה לעדות זו שהתורה האמינה: כל עדות שיש בה ומיהו לא לפוסלה: מכתובתה הואיל ושונאות אותה אלא שלא תשתה:

שהיה בדין - שלא יהא נאמן בה עד אחד אם לא מגזירת הכתוב:

הראשונה - סתירה שאין אוסרתה איסור עולם אלא עד שתשתה:

אינה מתקיימת בפחות משנים - כדבעינן למימר מגזרה שוה ורבי יהושע היא:

עדות האחרונה - טומאה:

כל עדות שיש בה - נאמן בה ובגמרא ילפינן לה דהכי קאמר תרי לית בה אלא אחד וקאמר והיא לא נתפשה למיסרה אלמא מהימן: