רש"י על הש"ס/סוטה/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוספות שאנץ | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים





והכא במאי עסקינן - דקתני עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה כר' נחמיה ועל כרחיך דבזה אחר זה איצטריך עיקר לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דיעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה [אלא] בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הויא הילכך אפי' בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה:

ותרצה לדרבי נחמיה הכי כו' - דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד כו' לאו סיפא דמילתיה דרבי נחמיה הוא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנו פרשין לה הכי:

כי פלגא ופלגא דמי - כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמיה אספיקא ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדם ואתא ברישא הוה ליה כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתניתין דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול:

ותרתי בפסולי עדות למה לי - למתני מתני הלך אחר רוב דיעות:

לחומרא - שתשתה:

לקולא - להקל מעליה שלא תשתה:

לא אזלינן - בתר רוב דיעות בפסולי עדות והיכא דשתים אומרות נטמאת ואחד אומר לא נטמאת כיון דאיכא הכחשה כל דהו נימא אוקי האי לבהדי הנך ואוקי מילתא אספיקא ותשתה קא משמע לן:

פרק שישי - מי שקינא


מתני' אלו נאמרין (בכל לשון) גרסינן:

פרשת סוטה - מה שהכהן אומר לה ולא אמרי' צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב ובספרי אמרי' דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן ה"א ניגמר מיבמה בקל וחומר ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש סוטה חמורה לא כל שכן:

ווידוי מעשר - בשנה השלישית בערתי הקודש מן הבית (דברים כו, יג) שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו ואין יכול עוד להשהותם ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים ומעשר שני של שתי שנים שעברו מעליהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו ומתוודה בערתי הקדש זה מעשר שני וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ואומרו בכל לשון כדיליף לקמן ולא אמרינן בלשון זה הזקיקו הכתוב לאומרה בלה"ק:

ושבועת העדות ושבועת הפקדון - בכל לשון שהשביעוהו וכפר ולא הודה חייב קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות ואשם גזילות בשבועת הפקדון:

ואלו נאמרין בלה"ק - ולא אמרינן נגמר מהנך דלעיל שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם ואין צריך לאומרן בלה"ק כדכתיב בכולהו משום דבהני כתיב עיכובא:

מקרא ביכורים - שהיה קורא מארמי אובד אבי עד סוף כל הפרשה:

וחליצת יבמה - היא אומרת מאן יבמי וגו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואחר החליצה היא אומרת ככה יעשה לאיש וגו':

ברכות וקללות - שאמרן יהושע וישראל. בהר גריזים והר עיבל:

ברכת כהנים - נשיאות כפים:

ברכת כהן גדול - ביום הכפורים אחר עבודת היום שלפני ולפנים היה קורא בתורה את הפרשה ומברך שמנה ברכות כדמפרש במתניתין: ופרשת המלך מפרש בסוף פירקא והיא פרשת הקהל:

ופרשת עגלה ערופה - ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' (דברים כא):

פרשת משוח מלחמה - (שם כ) והיה כקרבכם אל וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם וגו:

כיצד - כמו מנין:

ולהלן הוא אומר - בברכות וקללות של הר גריזים ולקמן מפרש התם גופיה מנא לן:

אינו צריך - ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למידה:

וענתה ואמרה ככה - דמשמע כלשון זה תאמר:

שבשומרון - אצל שומרון:

למטה באמצע - בין שני ההרים:

מכאן ומכאן - על ההרים:

הפכו - הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה:

אלו ואלו - שבהר גריזים ושבהר עיבל והא דכתיב ואלה יעמדו לברך לא שהיו השבטים מברכין ומקללין אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה:

הביאו את האבנים - כדכתיב ובנית שם מזבח וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב:

ונטלו את האבנים - סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב והעלית עליו עולות (שם כז):


ולנו במקומן בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:

גמ' ה"ג - ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:

אל האשה - משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון:

על מה היא שותה - כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה:

ובמה היא שותה - בכלי מאוס במקידה של חרש:

ועל מה נטמאת - מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה:

ובמה היא נטמאה - משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה:

וכל כך למה - לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כג) אלא הך למה:

שלא להוציא לעז - שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי: ה"ג וידוי מעשר מנלן דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה: א"ל רב זביד לאביי ונילף אמירה אמירה מלוים א"ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה:

שבחו - לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו) היינו שבח עצמו:

בקול נמוך - מדלא כתיב ביה ענייה:

וגנותו - כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע:

מפני מה תקנו - שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע (שמואל א א):

שלא לבייש את עוברי עבירה - המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם:

צערו - צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים:

שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה - לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש:

טמא טמא יקרא - כלומר סורו מעליו שטמא הוא:

והאיכא כו' - כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה:

למעלה מחוט הסיקרא - דכתיב (ויקרא ד) על קרנות ובעולה לא כתב קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא וכן שאר כל הדמים:

התם כהן - לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך:

מכסיא - הנקבות של נקבה:

באליה - בזנב ולא ניכר:

שעירה מאי איכא למימר - שאין לה זנב וניכר הנקבות:

דאיבעיא ליה לאתויי כשבה - אם היה לו בשת שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת שלח לך אנשים:

התם נייתי וניכסיף - הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה:

ככתבה - בלשון הקודש:

הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו - פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו.):



לימא קסבר רבי - מדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה:

כל התורה בכל לשון נאמרה - לקרות בבית הכנסת:

משום דכתיב שמע - איצטריך והיו דלא תדרשיה לקרית שמע בכל לשון אלא להשמיע לאזניו:

תפלה - דקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי:

יחיד - צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים:

נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא - שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים:

עבידתא - חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט):

גסקלגס - שם מלך יון:

שאני בת קול - אותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה:

דאמר מר - לקמן בפרקא (דף לו:):

ולמדו - ליוסף שבעים לשונות: ה"ג ברכת המזון דכתיב וברכת ולא גרסינן מנלן דלא בעיא קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון קודש:

בכל לשון שהיה מברך - לא קבע לו הכתוב לשון:

שבועת העדות מנלן - דאי לא כתב קרא איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש:

ושמעה - מדלא כתיב והשביעוה באלה:

יעננו בקול - במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה:

לדבר שהוא מעשה מעכב - בה כגון חליצה ורקיקה דככה משמע עיכובא דאסור לשנות וסמכו ליעשה לומר שהמעשה מעכב:



ור' יהודה האי - גזירה שוה דעניה ואמירה מאי עביד ליה:

עניה עניה גמר - גזירה שוה דעניה עניה למד מרבו ג"ש דקול קול לא שמע ואין האדם דן גז"ש אא"כ קבלה:

כל מקום שנאמר כה ככה עניה ואמירה - בדבר התלוי בדיבור אינו אלא לשון קודש:

ה"ג כה כה תברכו - כלומר לענין נשיאות כפים איתמר דילפי לה רבנן לקמן (דף לח.) בגזירה שוה ואתא ר' יהודה למימר בגופה כתיב: ה"ג ככה דחליצה עניה ואמירה דלוים ולא גרסינן מלוים כלומר לענין לוים אמר דילפי לה רבנן בקול קול ואתא איהו למימר דמעניה עניה ילפה מיבמה דכתיב בה ככה:

הלא המה בעבר הירדן - כשהיו ישראל במדבר נאמר להם סימני הר גריזים ועיבל ומקומם שהם בעבר השני של ירדן ישראל היו למזרח הירדן כדכתיב בני גד ובני ראובן לקחו נחלתן מעבר לירדן יריחו קדמה מזרחה (יהושע יג) ונאמר להם שההרים האלה במערב הירדן ואילך הרבה להלן מן הירדן לצד מערב ולא סמוך לירדן:

אחרי דרך מבוא השמש - ומהו מבוא השמש זהו מזרח שהשמש באה משם כלומר רחוק ממזרחו של ירדן ומצינו בבראשית רבה כל מקום שנאמר אחרי מופלג:

שיושבים בהם כותיים - עכשיו הן יושבין בהן שהושיבן בהם סנחריב כשהגלה עשרת השבטים דכתיב ויבא מלך אשור אנשים מבבל ומכותה ומעוא וגו' ויושיבם בערי שמרון (מלכים ב יז) והנך ערי שומרון נינהו כדתניא במתניתין שבשומרון: תניא לא גרס דכולה חדא מתניתא היא בספרי:

ספרי כותיים - שיש להם תורה שבכתב ואינן מאמינים בתורה שבעל פה:

בעברכם - משמע בו ביום תקימו את האבנים בהר עיבל:

אחרי דרך - מופלג מן המערב דאחרי לשון הפלגה והאי מבוא השמש מערב הוא לשון כי בא השמש (בראשית כח) מקום שחמה שוקעת מופלג משקיעתה והיינו לצד מזרח סמוך לירדן מיד:

בארץ הכנעני ארץ החוי היא - בניחותא אינה ארץ הכנעני אלא ארץ החוי דהא שכם חוי היא דכתיב (שם לג) ויבא יעקב שלם וגו' וכתיב (שם לד) שכם בן חמור החוי נשיא הארץ:

היושב בערבה - אינו אלא הרים:

מול הגלגל - רחוקים מן הגלגל הם והסימנים הללו לא עליהם נאמרו ולמה נאמרו:

ר"א בן יעקב אומר לא בא הכתוב כו' - ורבי אלעזר נמי אדרבי אליעזר בן יעקב סמך וכוותיה מפרש לקרא:

כדרך שהראה להם בראשונה - בצאתם ממצרים בעמוד ענן לנחותם הדרך כך בא עכשיו ליישר דרכיהם ולהורותם הדרך לפי שגלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק במיתת משה ולא ילך עם יהושע הורה להם לאחר שיעברו את הירדן לכבוש את הארץ ילכו דרך כבושה ודרך. יישוב ודרך ארץ הכנעני שהיא ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא הרים וגבעות אלא יכנסו לתוכה מצד מערב רחוק מן הירדן ויקיפו ויכבשו:

אחר שני דגלים - כדכתיב בפרשת נשא גבי מסעות דגלים:

לפניכם - משמע לפני כולכם:

בכל יום היו הלוים נושאים - בני קהת כדכתיב ומשמרתם הארון והשולחן וגו' (במדבר ג):

וכשסיבבו את יריחו - כדכתיב ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים ויאמר אליהם שאו את ארון ברית ה' וגו': וכשהחזירוהו למקומו בימי שלמה לבית קדשי הקדשים דכתיב ויבאו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון (מלכים א ח) והיינו החזירוהו למקומו שכשהגלה בימי עלי מתוך בית קדשי הקדשים של משכן שעשה משה משם נוטל שהמשכן נקבע בשילה וכשהחזירוהו פלשתים לא היה לו מקום קבוע שהרי חרב משכן שילה ונשתהא בבית אבינדב ומשם הביאו דוד לסוף עשרים שנה לבית עובד אדום ומשם לעיר דוד עד שבנה שלמה את בית המקדש ובנה לו הדביר לפנים מן ההיכל ואמה טרקסין חוצצת במקום הפרוכת והוא קרוי מקומו המיוחד כדכתיב ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית וגו' (שם):



וכיון שניטבלו כו' - בשפת מזרחית בכניסתן לתוכו חזרו המים לאחוריהם שלא היו יורדין מן הכהנים ולמטן אלא שם עומדים והמים הבאים תמיד נגבהים ועולין למעלה כדכתיב קמו נד אחד והכהנים עמדו שם עד שעברו כולם: כמה גובהן של מים גרס:

י"ב מיל - כנגד מחנה ישראל. שהיו שנים עשר מיל על שנים עשר מיל והם עברו כחנייתם רוחב מחניהם עברו יחד כמות שהוא רוחב שנים עשר מיל נמצאו שלא שהו בעברן אלא מהלך שנים עשר מיל של אורך מחניהם עד שעלו אחרונים של סוף המחנה וכנגדן גבהו המים:

הוי אומר מים קלים - לרוץ מן האדם וא"כ שהמים לא גבהו אלא שנים עשר מיל וחזרו למקומם נמצא שעדיין לא הספיקו לעבור ובאין מים ושוטפין אותן:

כיפין - אולמות ארוקוולו"ד (אר"ק וולו"ד: קמרון [מלה במלה: קשת מקומרת]) :

ואף רחב אמרה לשלוחי יהושע - קודם שעברו את הירדן שעל קריעת ים סוף היו מתפחדין עדיין:

עודם בירדן אמר להן יהושע כו' - כדכתיב והכהנים נושאי הארון עומדים בתוך הירדן עד תם כל הדברים אשר צוה ה' את יהושע לדבר אל העם וזהו הדבר דהכי כתיב במשה כי אתם עוברים את הירדן אלא ארץ כנען והורשתם וגו' כלומר כשיעברו את הירדן התנה עמהם על מנת להורישם: ושוטפין אותיכם גרסינן בברייתא:

הרימו לכם וגו' - הם האבנים שהקימו תחת מצב רגלי הכהנים לזכרון להיות סימן לבנים שעברו אבות את הירדן:

שאו מזה מתוך הירדן ממצב וכו' - הם שהקימו בהר עיבל ובנו המזבח וקפלום וקבעום בגלגל:

דמדלי איניש אכתפיה - שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו:

תילתא דטעוניה הוא - אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק"ך סאין:

ומכאן אתה מחשב - כמה היה באשכול שנשאוהו שמנה אנשים והיו מסייעין זה את זה כשמרימין אותו על כתיפן:

ממשמע שנאמר - וישאוהו איני יודע שבשנים:

אמר רבי יצחק טורטני וטורטני דטורטני - משאוי ומשאוי תחת משאוי שהתחתונים מסייעין את העליונים ובכל אחד היו שני מוטות כיצד שני מוטות הולכין זה אצל זה וארבעה נושאין אותם ושני מוטות אחרים וארבעה בני אדם נושאין אותם והם באלכסון מתחת שנים העליונים מוט אחד לראש האחד ומוט אחד לראש השני והולכין באלכסון ורבי יצחק לאו מקרא שמיע ליה אלא דפשיטא ליה דרימון ותאינה סגי בשנים ויהושע וכלב לא נשאו כלום פשו להו תמניא לאשכול ואם לאו מדרש הראשון המלמדנו דלאו מוט אחד קאמר קרא לא היינו יודעים לכוין שמנה בני אדם למשאו אלא דשמעינן מיניה דשני מוטות היו ואתא רבי יצחק לאשמועינן דשני משאות היו שם וכל אחד שני מוטות:

שלא היו באותה עצה - להביא אשכול משונה כזה שהמרגלים לרעה נתכוונו לומר כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים וגבורים וגבוהים:

לדברי רבי יהודה - שאמר לא גבהו המים אלא שנים עשר מילין כאורך מחניהם דרך חנייתם עברו בירדן כל רחב מחניהם עברו יחד הילכך לא היה אורך העברה אלא שנים עשר מילין:



ולדברי ר"א בר שמעון - דאמר יותר משלש מאות מיל בזה אחר זה עברו איש אחר איש נמצאו ששהו הרבה לעבור דאי כחנייתן עברו משום קולא דמים מאדם לא נגבהין כל כך:

מים קלים - הרבה הם קלים מן האדם ומר סבר אדם קל לרוץ כמו המים:

מדעתך - אני איני מצוה אותך אבל ישראל הם אומרים לך כדכתיב (דברים א) ותקרבון אלי כולכם וגו' אני איני מעכב על ידך:

כלום יש אדם - כלומר אם הקב"ה צוה כלום היה אומר לו לעשות דבר שסופו לבא לידי תקלה:

לבושתה של ארץ ישראל - אותה שאילה ששאלו תחילה שלוח המרגלים:

[לא עלה בידינו - אין אנו יודעין לדרוש]:

סתר דבריו - הכחיש ועשה שונאו [של הקב"ה] בדאי:

שעשה שונאו של הקב"ה מך - חלש כדאמרי' לקמן אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם:

שהחביא דבריו - ולא אמרן כמות שהן:

שפיסע - דילג שלא אמרן כאשר הם:

יהושע - לא הוצרך לילך שכבר ביקש עליו משה רחמים:

והיינו דכתיב ועבדי כלב וגו' - והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה והיא חברון כדכתיב (יהושע יד) ויתן את חברון לכלב ש"מ כלב הוא דאזיל לחברון:

מיומן - גבור שבהם כמו שיד הימין חשובה מן השמאל:

שעושה את הארץ כשחיתות - שמקום רגליו מעמיק בארץ מרוב כובדו וניכר שם כגומא וכשחת ולשון ששי לא פורש לנו מאי דמי לשחיתות ונראה לשון עמודי שש שהם כבדים ומקום מעמדם ניכר:

תלמים - כתלם המחרישה שמעלה העפר ומעמיק בארץ:

שהיו מעניקים את החמה בקומתן - מרוב גובה קומתן דומין כאילו צוארם נוקב ועונק בנקב שהחמה יוצאה בו:

לבנו קטן - כנען קטן הבנים של חם היה ומצרים שני לבנים:

מבונה - לשון אבנה ממנה (בראשית טז) כלומר מיושבת בפירות:

טרשים - סלעים שאין עושין פירות כארץ לחה:

דקברי בה שכבי - לא גרסינן מ"ט אלא ה"ק ותדע דטרשין היא ואינה ראויה לפירות ככל שאר הארץ לפיכך יחדוה לקבורת מתים:

כי היו בצוען שריו - של מלך ישראל ששולחים אל פרעה לעזור לו על מלך אשור אלמא פרעה בצוען יתיב ושם הולכין לבקשו:

אלכה נא ואשלם את נדרי - אלכה נא בחברון ואשלם הנדר שנדרתי בגשור כדכתיב בתריה כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור ובחברון מאי בעי והלא לא היה שם המזבח כי אם בגבעון:

להביא כבשים לעולה - דאמר מר במס' מנחות כבשים מחברון אלמא ארץ מרעה היתה:

מינה - כלומר מתשובתך אתה מסייעני שלא היתה חשובה ליזרע כשאר הארץ מאחר שהיא בת טרשים כדאמרי' בבבא מציעא בהשוכר (דף פ.) ואי ארעא דמחזקא בגרונדי [היא שניהם משלמין]:

דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם:

ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן:

ושמן קניינא - המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה:



וילכו ויבאו - לא גרסינן וכתיב. [אלא] וילכו יתירא הוא כיון דכתיב [לעיל] וישובו לא הוה ליה למימר אלא ויבאו אל משה וגו':

מקיש הליכתן - שהלכו לתור לביאתן:

אף הליכתן בעצה רעה - שמתחילה להוציא דבה נתכוונו:

אינו מתקיים - שמחזיקין אותן השומעין כבדאין לפיכך אומר דבר אמת תחילה כדי שיאמינו ואף מרגלים לכך פתחו בשבח הארץ תחילה:

ויהס - שיתקן:

אל משה - בדברים שהתחיל לדבר במשה והיו סבורים שבגנותו רוצה לספר:

שהסיתם בדברים - כדמפרש ואזיל:

דחזייה - כלב ליהושע שרצה לדבר ושיתקוהו בנזיפה ואמרו לו ראש הקטוע ידבר מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ הוא ידבר בפנינו:

וחסמין לי - משתקין אותי:

עלה נעלה - אף לשמים אם יצוה עלינו:

ממנו - מן הקב"ה:

אל תקרי - לא גרס שאין הפרש קרייה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן:

אינו יכול להוציא כליו - אם הפקידם שם:

בעל הבית - אדון העולם:

אני חשבתיה לטובה - שהראיתיה להם כאוכלת יושביה שמתים בה תדיר:

שכיב איוב - שלא תגין זכותו עליהם והיינו דקאמר כלב סר צלם מעליהם:

ה"ג ולא היא כי הוו מברי אבילי תותי ארזי הוו מברי - ולא היו שקרנים בזאת (ולא היו נראים בהן שקרנים) דאינהו שמעינהו לאמוריים שקורין אותן חגבים דכי הוו אמוריים מברין את אביליהם כשחוזרין מן הקבר כדאמר לעיל דכל היכא דמטו שכיב חשיבא מנייהו ומברין לאבל סעודה לנחמו תותי ארזי הוו מברי להו:

וכדחזינהו - והם יראים לעמוד לפניהם סלקי ויתבי באילני:

וזרקום כלפי מעלה - (שדי) לרגום אותם [וקאי] נמי אכבוד ה':

במגפה - מדלא קרינן במגפה משמע במיוחדת וראויה להם במדה כנגד מדה:

באסכרה מתו - שהיא באה על לשון הרע כדאמרינן בבמה מדליקין (שבת דף לג:):

וכיון שעלה כו' - סיפא דברייתא דלעיל היא אלא איידי דתנא בה ומכאן אתה מחשב לאשכול נקט לה לפרשת מרגלים הכא. שבו המים למקומם. שהכהנים עמדו במקומם עד שעברו כל העם וכשעברו נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה ונמשכו לאחוריהם פסיעה אחת נמצאו כהנים מצד זה כו' ואע"ג דההוא קרא דויהי כאשר תם כל העם לעבור קדים דמשמע דהאי נתקו רגלי הכהנים בעבר השני כתיב לא הוי הכי אלא אין מוקדם ומאוחר דאי כסדרן כתיב הא נפקי להו מן הירדן דכתיב ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם והעם עלו וכיון דארון והכהנים עלו ועברו אחריהם עד שבאו לפניהם הרי יצאו מן הירדן ומאי תו דקאמר ויצו יהושע את הכהנים לאמר עלו מן הירדן אלא אין מוקדם ומאוחר והאי עלו מן הירדן דקאמר להו הכי קאמר להו סלקו רגליכם לאחוריכם ועודם בעבר המזרחית וכתיב בתריה נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן אל מקומם:

נשא ארון את נושאיו ועבר - והיינו קרא קמא דכתיב ויהי כאשר תם כל העם לעבור [ויעבור] ארון ה' וגו':

על עסקי שלו - שגגה ששגג לאחוז בו:

שעשה צרכיו - ושל לשון כי ישל זיתך (דברים כח) ובשלייתה (שם) דבר המוטל מלמעלה למטה:

הארון קיים לעולם - שהרי נגנז כדאמר ביומא (דף נב:) שגנזו יאשיהו:

חררה - עוגה שאופין על פני הגחלים:

נענש דוד - שמת עוזא על ידו:

זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי - כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני:

התעיף - לשון [כפול] וכפלת מתרגמינן ותיעוף (שמות כז) שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן מיד ואיננו:

לא נתן - עגלות משה לבני קהת לפי שיש עליהם לשאת בכתף כי לא היו ממונים אלא על דבר קדושת הארון והשולחן [והמנורה ומזבח הזהב]: ויך באנשי בית שמש לא בהך הכאה דדוד כתיב אלא כשהביאוהו הפרות מפלשתים ואיידי דאיירי בארון נקט לה:

משום דראו - ונסתכלו בו ויך בתמיה:

קוצרין ומשתחוים היו - לא בטלו ממלאכתן לכבדו והאי ראו לשון בזיון כמו אל תראוני שאני שחרחורת (שיר א):



מאן אמריך דאימריית - מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך:

וכתיב שבעה פרים ושבעה אילים - בדברי הימים והכי רישיה דקרא ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים:

מילאת כל ארץ ישראל במות - מזבחות דעל כל פסיעה מזבח:

כתיב כידון - בדברי הימים כתיב ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא וגו' ובשמואל כתיב גורן נכון:

בתחלה - כשבא הארון שם נעשה להם ככידון ההורג שהרג עוזא:

ולבסוף - לאחר שנשתהה שם ששה חדשים בבית עובד אדום נעשה נכון שהכין את ביתו דכתיב (שמואל ב ו) ויברך ה' את עובד אדום (אשתו ושמנה כלותיה) אשתו של עובד אדום ושמנה כלותיה ילדו ששה ששה בכרס אחד והיינו דכתיב פעלתי השמיני כי ברכו אלהי' (דברי הימים א כו) וכתיב אח"כ ששים ושנים לעובד אדום ושמעתי בשם ר' מנחם בר' חלבו גורן נכון הוא גורן ארונה היבוסי וא"כ הוא ה"ג בתחילה נכון ולבסוף כידון על שם המזבח שתחילתו בנוי וסופו חרב וכידון לשון שבר וחורבן הוא כמו יראו עיניו כידו (איוב כא):

נמצאת - סיפא דברייתא דלעיל הוא אלא משום דתנא בה ועל דבר זה נענש עוזא אפסקיה בכל הני:

שהעמיד משה בעבר הירדן בערבות מואב - ותנא דברייתא כי קאי בארץ כנען קרי עבר המזרח עבר הירדן וכי קאי בערבות מואב או בשאר המסעות קרי ארץ כנען עבר הירדן והוא עבר המערבי:

בגלגל - לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל קיפלום והביאום לגלגל וקבעום שם:

כיצד כתבו - על המזבח בהר עיבל:

היאך למדו אומות העולם - העתיקות תורה הלא לא נצטוו לכותבה בשבעים לשון אלא לבא וללמדה כל הרוצה שלא יהא פתחון פה לאותם האומות לומר לא היה לנו מהיכן ללומדה:

נוטירין שלהן - סופרים שלהם והם קורין אותן נוטירין:

והשיאוה - והעתיקוה כלומר נטלוה משם ע"י העתקה:

וכתבו מלמטה - בסוף הדף למען אשר לא ילמדו עוד וגו' לעיל מיניה כתיב כי החרם תחרימם ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה"ג לה בהדיא בתוספתא (פ"ח) אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם:

מ"ט דר"ש - דאמר על גבי סיד כתבוה:

על עסקי סיד - שהתורה נכתבה עליו והיתה מגולה לפניהם ולא למדוה:

אלא שריפה - גיהנם שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויין עמים אין חלקם אלא משרפות הסיד: ה"ג ושבית שביו לרבות כנענים שבחו"ל דקרא בחו"ל כתיב כי תצא למלחמה מארץ לחוצה לארץ והכי תניא בספרי כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר דכי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה בא הכתוב להתיר כנענים שבחוצה לארץ ולקיים מהם יפת תואר שלא יהיו בכלל לא תחיה כל נשמה דהאי ושבית קרא יתירא הוא:



כמאן כר' שמעון - דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין בכלל לא תחיה כל נשמה אבל לר' יהודה כולן בכלל לא תחיה:

נתרז - מתקלקל מרעי:

והמותי - לשון מהומה ועירבוב הגוף ומה שבתוכו:

ביאה ראשונה - בימי יהושע:

ביאה שניה - בימי עזרא:

ליעשות להם נס - לעלות בזרוע ולא יהיו משתעבדים למלכות אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כדכתיב מי בכם מכל עמו (עזרא א):

פריו ממעל - עיניו:

ושרשיו מתחת - סירוס:

והעלו עולות ושלמים - שכך נצטוו באותה פרשה אבנים שלמות תבנה וגו' וזבחת שלמים וגו':

מאי והחציו - ביהושע הכי כתיב בהאי קרא דמתני' וכל ישראל וגו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל למה לי למיכתב והחציו דמשמע או חציו המיוחד או חציו הנזכר במקום אחר:

כדרך שחלוקין - השבטים בהר גריזים והר עיבל כדכתיב (דברים כז) אלה יעמדו לברך את העם וגו' ואלה יעמדו על הקללה כך חלוקים באבני אפוד שאמור בהן ששה משמותם וגו' הנך ששה דהר גריזים כתובים על האחת וששה דהר עיבל כתובין על השנית והיינו דכתיב והחציו אותו חציו החקוק באחת מן האבנים:

כתולדותם - כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון ולוי דן ונפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה:

ועשרים וחמשה על אבן זו - לקמן פריך ששה אחרונים עשרים וארבע הוא דהוו:



לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים - כלומר לא כדרך שסדורים בחומש הפקודים הוא ספר וידבר שנסדרו בראשו אלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' (במדבר א):

בחומש שני - בתחילת ואלה שמות ראובן שמעון לוי ויהודה ויששכר וזבולון באחד מהן בשני בנימין דן ונפתלי גד ואשר ויוסף:

א"כ מה ת"ל כתולדותם - הואיל ולא כדרך לידתן נסדרו:

תיובתא דרב כהנא - דלכולי עלמא אין זה סדר הר גריזים והר עיבל דאילו סדר הר גריזים שמעון ולוי ויהודה יששכר ויוסף ובנימין ודהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי:

מרובה מחציו כו' - והיינו דקאמר והחציו אל מול הר עיבל החציו ממועט שבחציו.:

מפני שלוי למטה - זקני כהונה ולויה היו עם הארון בין שני ההרים כדלקמן:

כל שכן דבצרי להו - חציו של הר גריזים שהרי שבט לוי מהן היה:

אלא הכי קאמר אע"פ ששבט לוי למטה - אפ"ה חציו של הר גריזים מרובה מפני שיוסף עמהן ומרובין היו:

וידברו בני יוסף וגו' - סופו דקרא ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה':

עולי עין - עולין על העין ואין העין עולה עליהם:

וידגו לרוב - כן ברכן יעקב למנשה ואפרים:

בציר חדא הוו - אאבן השניה קאי:

כתולדותם בעינן - כשמות אשר קרא להם אביהם:

בסתר - שנתייחד עם הערוה והעמיד על עצמו וכבש את יצרו:

יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - על הים כדלקמן:

נקרא כולו - שם בן ארבעה אותיות כלול בשמו של יהודה:

לדבר עבירה - והאי מלאכתו תשמיש:

מלאכתו ממש - מלאכה:

צרכיו - תשמיש:

יאבד הון - שם טוב שהוא יקר מכל הון:

קשתו - שכבת זרעו על שם שיורה כחץ:

ויפוזו - לשון ויפוצו שהזיי"ן והצד"י מתחלפין כמו זעקת צעקת:

שנעץ אצבעותיו בקרקע - ונסמך עליהן כדי שיתייסר ויטרד בצערו ויעבור תוקף יצרו:

מידי אבירותיו של יעקב - משם זכה להיות רועה ומשם זכה להיות באבן מאבני ישראל:

רועה ישראל האזינה - כלפי שכינה נאמר:

נוהג כצאן יוסף - קרי כצאן יוסף המנהיגים כצאנו של יוסף אלמא מיקרו ישראל צאנו של . יוסף והוא הרועה:

אלה תולדות יעקב יוסף - תולדות שיצאו מיעקב כנגדן ראוי לצאת מיוסף:

ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו - אותן עשרה שפיחתו מיוסף בעשר אצבעותיו:

שגר באכסניא - בארץ נכריה:

מופים - מפורש במדרש רבי תנחומא שהיה פיו כפי יעקב אבינו בהלכות שקיבל משם ועבר:

אצטגנינות - חכמים וחוזים בכוכבים ויודעים בחכמת המזלות:

גנוני מלכות - גווני מלכות בחכמה גבורה ויופי:

עדות ביהוסף שמו - סיפיה דקרא שפת לא ידעתי אשמע:

איתשיל אשבועתך - השאל לחכמים שיתירוה לך:



אושפיזכן לגבורה - שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו:

בכחש אפרים - שיראו לסמוך עליו וכחשו באמונתם:

רד עם אל - ירד בים על שבטח בהקב"ה:

ישראל ממשלותיו - דיהודה שנתקדש למשול בהן:

שכבר נאמר לוי למעלה - משה כתב בתורה אלה יעמדו לברך וגו' שמעון לוי ויהודה:

שכבר נאמר לוי למטה - בספר יהושע כדכתיב וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים והלוים אלמא כהנים ולוים למטה היו:

הראוי לשרת - לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים ועד בן חמשים:

למטה - אצל הארון:

אלו ואלו - ישראל ולוים למטה היו כדכתיב בספר יהושע:

על הר גריזים ועל הר עיבל - שכתב משה בתורה על בסמוך כדמפרש ואזיל:

על בסמוך - שהיה מושיב שני בזיכי לבונה בין שני הסדרים:

וסכות על הארון - על כרחך לאו על ממש דהאי מחיצה הואי פרוכת ולא היה סכך:

ברוך בכלל ברוך בפרט - כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ופרט ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת ארור אשר לא יקים הרי בכלל וכל אחת ואחת בפרט ברוך וארור ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ארור אשר יעשה פסל ומסכה וכן כולן:

ללמוד וללמד לשמור ולעשות - כל המצות כולן טעונות ארבעה אלה ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו' הרי כאן ארבע מצות לכל מצוה ועל ארבעתן נמסרו ארור וברוך בכלל ופרט ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות בכל אחד ארבע בריתות ברית לברוך בכלל ברית לברוך בפרט ברית לארור בכלל ברית לארור בפרט:

(זה הפירוש שייך לע"ב) ארבע וארבע - ארבע בריתות ללמוד וארבע ללמד הרי שמנה:

שמנה ושמנה - הא איכא עוד שמנה לשמור ולעשות:

וכן בסיני - כשנאמרו כל המצות למשה נתנו כולן בארור וברוך בכלל ופרט:

וכן בערבות מואב - כשאמרה לישראל כדכתיב (דברים א) בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה וגו':

שנאמר אלה דברי הברית וגו' - בתר קללות וברכות כתיב מלבד הברית וגו' אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב דהר גריזים ודהר עיבל לא איצטריך לאתויי קרא דעלה קאי ובה איירי ושמרתם את דברי הברית הזאת לא גרס ליה הכא:



ארבעים ושמנה בריתות - לכל אחד מישראל שש עשרה תלתא זימני מ"ח הוי:

מוציא הר גריזים - לפי שלא אמר יהושע עליהן כל התורה אלא מצות שבפרשה:

ומכניס אהל מועד - שלאחר שהוקם המשכן נדבר הקב"ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה כדכתיב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א):

כללות נאמרו בסיני - בסתם נאמרה תורה בסיני ולא נתפרשה לו כגון בסיני נאמר (שמות כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך ולא פירש מתן דמים כיצד הקטרת אימורים והפשט ונתוח וכליל של עולה ובספר ויקרא באהל מועד פירשה:

ונשתלשו בערבות מואב - מפי משה לישראל ת"ק סבירא ליה כר' ישמעאל הלכך הר סיני ואהל מועד חדא היא ור' שמעון ס"ל כר"ע הלכך תרי נינהו:

ר"ש ברבי יהודה אומר ארבעים ושמנה בריתות - לכל אחד של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים כמנין שהיו (בסיני) [במדבר] שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו ה"ג בתוספתא (פ"ח ע"ש) א"ר לדברי ר"ש בן יהודה אין לנו כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ויש בכל אחת שש מאות אלף ושלשת אלפים חמש מאות וחמשים:

מאי בינייהו - מאי מוסיף רבי ובמאי פליגי:

אמר רב משרשיא ערבא וערבא דערבא - אם נעשה כל אחד ערב על ערבותו של חבירו או לא רבי שמעון בן יהודה סבר לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות נמצא כל אחד ואחד ערב על מ"ח בריתות של כל אחד ואחד אבל לא נעשה כל אחד ואחד ערב על ערבות של חבירו אלא על חובתו של חבירו ואתא רבי למימר לדברי ר' שמעון שבא למנות את בריתות הערבות יש לו למנות ארבעים ושמנה בריתות של ששים ריבוא לכל אחד ובכל אחד האלה יש ששים ריבוא שכולם נתערבו זה בזה על חובותם ועל ערבותם נמצא כל אחד מקבל עליו ערבות של ששים ריבוא בשביל חובות של חבירו וכל אחד מששים ריבוא הללו קבל עליו בריתות ששים ריבוא בשביל ערבות שנתערבו אחיו על חביריהם וזה קבל עליו אף ערבות של ערבים:

כל הפרשה - של הר גריזים לא נאמרה אלא בנואף ונואפת:

בארור סגי ליה - בתמיה כופר בעיקר הוא וסגי ליה בארור:

אלא זה הבא על הערוה - אשת איש והוליד ממזר ומתוך בושתו שאסור לבא בקהל ואינו מוצא אשה הוא הולך לבין העובדי כוכבים ועובד עבודת כוכבים ארורים אלה שעשאוהו לעבוד פסל ומסכה וכן דורש את כולן כל אחת לפי פשטה אותו של עריות כגון שוכב עם חותנתו ואשת אביו ועם אחותו כולם באשת איש ולמיקם בתרי ארורי שוכב עם כל בהמה אשת איש שעשתה מעשה בהמה שמנאפת מקלל אביו ואמו הבא על אשת איש מזלזל באביו ובאמו שגידלו גידולין רעים בביתם משגה עור מפתה אשת איש שהיא סומא בדבר ואינה יודעת עונשו כמוהו משיג גבול רעהו בא על אשתו הרי הוא השיג גבול מכה רעהו בסתר גורם לו בלחש סתריו שתמות בבדיקת מים המרים לוקח שוחד להכות נפש לוקח שוחד להיות עוקב אחר המנאף ולפתות לו אשת איש וגורם לו מיתה מטה משפט גר יתום איני יודע לדורשו:

יכול כל הברכות כולן קודמות לקללות - שיגמרו כל הברכות תחילה עד ברוך אשר יקים וגו' ואח"כ יפתחו בקללה:

בלשון הקודש - כדילפינן קול קול ממשה: מתני' הכי גרסינן במתני' ברכת כהנים כיצד כו' במדינה אומר אותה שלש ברכות. שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסוק ועונין הציבור אמן:

במקדש ברכה אחת - לפי שאין עונין אמן במקדש ואין צריך כאן שום הפסק והכי מפרש בגמרא:



ככתבו - ביו"ד ה"י:

בכינויו - באל"ף דל"ת:

כנגד כתפותיהם - מפני שצריך נשיאות כפים כדאמרי' בברייתא בגמרא:

ובמקדש - למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם:

שאין מגביה למעלה מן הציץ את ידיו - מפני שהשם כתוב עליו:

גמ' בנשיאות כפים - שיגביהו את ידיהם:

קשיא ליה לרבי יונתן - אהך גזירה שוה אי בגז"ש ילפת לה איכא למיפרך מה למלואים שכן קרבן ציבור כדכתיב (ויקרא ט) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וכולן של ציבור כדכתיב קחו שעיר עזים וגו' וראש חדש הוה כדכתיב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' (שמות מ) והוא היה יום שמיני למלואים כדתניא בסדר עולם אותו היום נטל עשר עטרות:

ר' נתן אומר אינו צריך - משום דפרכא ליה גז"ש מייתי ליה בהקישא:

אף בניו בנשיאות כפים - ולא תיקשי תו שכן כ"ג דאין משיבין על ההיקש:

וכתיב כל הימים - ולא תיקשי לך תו ראש חדש ועבודת צבור:

ואיתקש ברכה לשירות - כלומר ואע"ג דבהאי קראי לאו ברכה כתיבא אלא שירות לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים איתקוש ברכה ושירות בקרא אחרינא כדאמרי' לעיל לשרתו ולברך בשמו:

בשם המיוחד - ככתבו:

בכל המקום ס"ד - וכי בכל מקום שם המיוחד נזכר הכתיב (שמות ג) זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים דף נ.) ועוד וכי בכל מקום שכינה באה ושורה דכתיב אבא אליך והוא לא יחד מקום להזכרת השם:

מסורס הוא - מהופך בכל המקום אשר אבא אליך באהל מועד שבמדבר ובשילה ובבית עולמים:

או אינו אלא אפילו פנים כנגד עורף - שאין הציבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים:

לשנים קורא כהנים - כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל דהא אמרינן לקמן יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו':

אמור להם - מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותן לברך:

כהן קורא כהנים - אם שליח צבור כהן הוא קורא ומזהיר את חביריו העומדים לפניו להחזיר פניהם ולברך את ישראל ואם ישראל הוא אינו קורא כהנים:



משלהם תהא - אזהרה זו הכהנים יזהירו:

ושמו את שמי - תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום:

ואברכה מברכיך - דאילו ואני אברכם אישראל קאי כר"ע דאמר באלו טריפות (חולין דף מט.) למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי הגבורה לא למדנו כשהוא אומר ואני אברכם הוי אומר הכהנים מברכים את ישראל והקב"ה מסכים על ידם:

לפרקים - בחגים ובמועדים:

שאינו עולה בעבודה - קודם שיסיים שליח צבור רצה צריך לעלות על הדוכן:

וירד מעשות - אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח"כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר:

מעיקרא הוו עקרי כרעייהו - ממקומן בעבודה אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמרה ברכת העבודה:

ותנן נמי - בברכות אם הבטחתו כו' רישא הכי איתא העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו שלא תיטרף דעתו בשובו לתפלתו ולא ידע להתחיל מיד בשים שלום ואם הבטחתו שהוא מלומד בדבר ולא תטרף דעתו נושא את כפיו וחוזר לתפלתו:

רשאי - לישא את כפיו: והא לא עלה בעבודה אלא דעקר פורתא וש"מ סגי בהכי שעוקר מעט רגליו לילך לצד הדוכן בעבודה:

לברך - בהמ"ז:

לטוב עין - שונאי בצע וגומלי חסד בממונן:

מכירין בצרי עין - ואין אוכלים משלהם:

כי חנם מזורה הרשת - לעיל מיניה משתעי בצרי עין נארבה לדם וגו' ' כל הון יקר נמצא וגו' כי חנם מזורה הרשת לשון יזורה על נוהו גפרית כך דרכם של ציידים לזרות חטים ושעורים ברשתם כדי שיבואו העופות לאכול ואלו צרי העין חנם מאבדין מזונות שזורין ברשתם בעיני כל בעל כנף שאף הן מכירין בהן ואין נהנין ממזונותיהן:

כי כמו שער בנפשו - שער זה על כרחנו לשון פעל הוא ונקודתו מוכחת עליו שחציו קמץ וחציו פתח וטעמו למטה כאילו זה האוכל מירר והשעיר בנפשו של צר עין וכך הוא לשון כתאנים השוערים (ירמיהו כט) ומנחם בן סרוק פירשו לשון שיעור תמיד הוא משער כמה יאכל זה ועד מתי:

ופטרנוהו בלא מזונות - כלומר למזונות הוצרך ולא היה לו וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון ועמד זה עליו והרגו:

בלא לוייה - חבורה שילך עמהם:

שבשדות - דאניסי במלאכתן ואין יכולין לבא:

דלא אניסי - העומדין בבהכ"נ אחורי הכהנים לא אניסי אלא שאין הברכה חשובה עליהם לעקור רגליהם ולבא לפני הכהנים להיות מתברכים פנים כנגד פנים כדת הלכך אינם בכלל ברכה כדאמרי' כה תברכו פנים כנגד פנים:

מבירתא דשחורי - לשון בירה. שחורי מקום:

אישתייר בי עשרה - מקצתן עולין לדוכן והעשרה עונין אמן לא אישתייר בי עשרה לא חשיב לברכה לחודייהו הילכך כולן עולין ומברכין לאחיהם שבשדות:

אריכי באפי גוצי לא מפסקי - בין כהנים מהיות בכלל ברכה דאם כן אין לדבר סוף:



והזה לאחריו - ואף שם היו כלים הצריכין הזאה:

הזאתו פסולה - דבעינן כוונה לטהרה כדכתיב (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא שיהא מתכוין לו:

על הצדדין שבפניו - צדדין שיש ממנו ולהלן ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור והכי נמי העומדין בצדדין של כהן הימנו ולהלן בכלל ברכה הן דכלפניו דמי אבל של אחר הימנו אע"פ שאינן אחריהן ממש כלאחריו דמי:

ובפתחו - וכשהתחיל ובעזרא כתיב:

עמדו - שתקו:

שלא נטל ידיו - לפני עלותו לדוכן:

במה הארכת ימים - איזה זכות בידך שהארכת ימים:

קפנדריא - לקצר דרכו דרך בהכ"נ ליכנס בפתח זה ולצאת כנגדו ולשון קפנדריא מפרש בברכות (דף סב:) אדמקיפנא אדרי איעול בהא עד שאני מקיף סביב השורות הללו אכנס בזה ואקצר דרכי ודרי שורות בתים:

ולא פסעתי על ראשי עם קודש - שהיו יושבים התלמידין בבית המדרש על גבי קרקע והמהלך ביניהם כשהן יושבין ונכנס לישב במקומו מרחיב פסיעותיו בעל כרחו והוא לשון מפסע ונראה כמפסע על ראשיהם לפיכך צריך להקדים או ישב לו מבחוץ:

ולא נשאתי כפי לברך - שכהן היה:

בלא ברכה - ברכה דמפרש ואזיל מאי מברך:

וכי עקר כרעיה - בעבודה למיסק והוא מחזיר פניו כלפי תיבה מאי אמר:

וכי מהדר אפיה מציבורא - כשגומר ברכותיו מחזיר פניו לצד התיבה עד שיגמור שליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום:



מה שהבטחתנו - שתסכים על ידינו כדכתיב ואני אברכם (במדבר ו):

לכוף קשרי אצבעותיהם - שפושטין אצבעותיהם כשמברכין ולאחר שגמרו סוגרין אגרוף שלהם כשאר בני אדם קשרי אצבע הם החליות שכופפין ופושטין בהם:

אין הקורא - שליח צבור שקורא כהנים שיחזירו פניהם לברך:

אמן - של ברכת הודאה:

דיבור - כהנים:

לעקור רגליהם - מן הדוכן אלא עומדין כפופין לפני התיבה. יש ללמוד מכאן סדר נשיאות כפים כך הוא עוקר רגליו בעבודה ממקומו ובא לפני התיבה ומתפלל יהי רצון שתהא ברכה כו' כדלעיל ומאריך בה עד שתכלה אמן של הודאה מפי צבור ושליח צבור קורא כהנים אם שנים הם ואם יחיד הוא אינו קורא והוא מחזיר פניו מאיליו כדאביי דאמר לעיל (דף לח.) לא' אין קורא כהנים וכשכלה דיבור מפי קורא מברך אשר קדשנו כו' ואח"כ מתחילין בברכה וכשכלה אמן אחרון מפי צבור הן מחזירין פניהם וכופפין קשריהם אם רוצים ושליח צבור מתחיל שים שלום והכהנים מתפללין רבש"ע עשינו מה שגזרת עלינו כו' ומאריכין בה עד שתכלה ברכה מפי שליח צבור ועוקרין רגליהם והולכין להם:

עד שיכלה אמן - של ברכת התורה וכל הני משום דתרי קלי לא משתמעי:

עד שתגלל ס"ת - במטפחותיו כדי שלא יהו הגוללים טרודים מלשמוע הפטרה מפי המפטיר:

להפשיט את התיבה בצבור - כל זמן שהצבור בבהכ"נ שהיה דרכם להביא ס"ת מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת ופורסין בגדים נאים סביב התיבה ומניחין אותה בתוכה וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת להוליכו לבית המשתמר בו לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הצבור שטורח צבור לעכב שם עם ס"ת אלא מוליך ס"ת לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו ואח"כ הוא בא ומפשיט את התיבה:

איכא פיתחא אחרינא - משנטל ס"ת לצאת דרך פתחו הרוצה לצאת בפתח אחר יוצא ואפי' לא יצא ס"ת ליכא פיתחא אחרינא נכון שיצא ס"ת תחילה ולא יצא האדם בפתח לפני ס"ת:

בר אהינא אסברה לי - חכם ששמו בר אהינא אסברה לי הבינני טעמו של דבר:

העם מה הם אומרים - שיראו מסבירי פנים ומודים לפניו על ברכותיו להראות שהן נוחות להן:

ברכו ה' מלאכיו ברכו ה' כל צבאיו ברכו ה' כל מעשיו - שלש מקראות הן כנגד ג' ברכות:

במוספי דשבתא - שהוא נשיאת כפים חדש שאינו בחול צריך לחדש את דברי העם:

ברוך ה' מציון - אינו באותו מזמור והיינו דקא פריך ונימא יברכך ה' מציון דכתיב בההוא עניינא:

במנחתא דתעניתא - שנושאין בו כפים מה שאין כן בשאר מנחות משום שכרות כדאמרינן במסכת תענית בפ' בתרא (דף כו:):



בהזכרת השם - כשהכהנים מזכירין את השם:

פסוקא לקבל פסוקא - שהכהנים אומרים פסוק ראשון והם אומרים אחד מאלו ובשני היו אומרים את השני ובשלישי את השלישי וכן במוסף וכן במנחה שהרי כולן שלשה שלשה הם:

אינו אלא טועה - שלא נתקנו לומר אלא לכבוד שם המיוחד הנזכר במקדש:

ואינו מסביר פנים - להראות שברכת רבו חשובה לו ועריבה עליו ותגמל לרבו עליו בכך:

אמוריה - המתרגם לרבים מה שהוא לוחש לו בשעת הדרשה:

לא צריך לדידך - חכם הוא כמו בעליך:

יקרא דמלכותא - שהרי רבי אבהו נשוא פנים בבית המלך כדאמרי' בחגיגה (דף יד.) נשוא פנים כגון ר' אבהו בי קיסר ובסנהדרין (דף יד.) אמר דהוו נפקי אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין קמיה רבה דעמיה מדברנא לאומתיה:

ותו רבנן אימנו עליה - ועוד זו מענוותנותו:

דנפישי עליה חובות - שהיה צריך ללוות:

אמר ר' אבהו אית לן רבה - חכם גדול וראוי לישב בראש יותר ממני כדי שיושיבוהו בראש ונותנין לו מנות ומעשירין אותו כדי שיהא חשוב וישמעו דבריו כדתניא והכהן הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו (יומא דף יח.): ה"ג רבי אבהו דרש באגדתא:

שמעתתא - הלכות דינין ואיסור וטהרות:

סידקית - כלי מלאכות נשים ועניים כגון פלכים מחטין וצינורות:

לא על מוכר סידקית - בתמיה מתוך שדמיהם קלים יש . להם קונים הרבה ולהפיס דעתו הוא אומר. על שאנו מודים לך. על שנתת בלבנו להיות (מודים לך) דבוקים בך ומודים לך:

רבי סימאי - מוסיף הוא וכן כולם מוסיפין הן על הראשונים:

שמעוני אחי ועמי - מזהירם היה להתנדב לבדק הבית לבנין המקדש:

אם אתם שומעים לי - להיות שלימים למקום אחיי וחבריי אתם אלמא המלך אימת צבור עליו אם כשרים הם:

עמי אתם - כבושים תחתי:

לאו משום אימתא דציבורא - מפני שמסתלקין בגדיו העשויין למדתו בהגבהת ידיו ונראין סנדליו לצבור והן אין ראוין לראות מפני טיט שעליהן:

דילמא מפסקא רצועה - וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחביריו מברכין ואתי למימר אינו ראוי לנשיאות כפים והלך וישב לו:



וכל כך למה - שבמקדש אומר את שלשתן ברכה אחת:

שאין עונין אמן במקדש - ואין כאן במה להפסיק:

קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם - בספר עזרא כתיב שכל ברכה שהיו מברכין במקדש כך היו מברכין ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם למגן אברהם וכן למחיה המתים:

ויברכו שם כבודך - ושאר העם יענו בשכמל"ו שהעם עונין להלל ולהודות:

מתני' ברכות כ"ג - ביום הכפורים לאחר שכלתה עבודת היום קורא בתורה כדמפרש ואזיל ומברך. שמנה ברכות כדבעינן למימר לקמן:

חזן הכנסת - שמש הכנסת שטורח עיסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא ולהפשיט את התיבה ולהכין הכל:

ראש הכנסת - על פיו נחתכין דברי הכנסת מי יפטיר בנביא מי יפרוס על שמע מי ירד לפני התיבה:

סגן - המוכן תחת כ"ג שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו: וקורא אחרי מות שהוא סדר יום הכפורים ופרשה ראשונה לחודה קאמר:

ואך בעשור - פרשת שור או כשב הסמוכה היא לאחרי מות ויכול לגלול ס"ת לשם בעוד שהתורגמן מתרגם מקרא אחרון של פרשת אחרי מות ואין כאן שהות כדי שיפסיק מתרגם ואין כאן גנאי לצבור וגולל את התורה ואע"פ שעדיין יקרא בעשור של חומש הפקודים על פה יקרא אותה ולא יגלל ס"ת לשם מפני שהוא רחוק ויש שהות שיפסיק מתרגם וישתוק לפניהם ואין מתחיל בפסוק אחר ואיכא גנאי:

ואומר יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן - אע"פ שאני עתיד לקרות עוד פרשה שלישית אל תדמו לאמר שחסירה היא מן הספר הזה ולכך אני גוללו דיותר ממה שקריתי לפניכם בענין היום כתוב בו ובגמרא בעי כל כך למה ומשנינן שלא להוציא לעז על ספר תורה:

על התורה - ברכה של אחריה ועל העבודה רצה ועל ההודאה מודים לפי שנגמרה העבודה ואין עבודה בלא הודאה כדאמרי במסכת מגילה (דף יח.) זובח תודה יכבדנני אחר זביחה הודאה:

ועל מחילת העון - אתה בחרתנו שחותם מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו וגו':

ועל המקדש - מתפלל על המקדש וחותם בברוך אשר בחר במקדש:

ועל ישראל - מתפלל על ישראל וחותם ברוך הבוחר בעמו ישראל וכן על ירושלים ובמסכת סוטה ירושלמית מפרש לה:

ועל שאר התפלה - בגמרא מפרש לה:

גמ' שמע מינה - מדקתני חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת כו' ואין חזן הכנסת נותנה לכ"ג אלא מכבד את ראש הכנסת בפני הסגן ובפני כהן גדול וראש הכנסת מכבד הסגן בפני כ"ג ש"מ חולקין כבוד לתלמיד תלמיד קטן חולק כבוד לתלמיד גדול ממנו ואע"פ שהרב שם ואין גנאי לרב וסתמא כמ"ד חולקין דפלוגתא היא ביש נוחלין גבי בנות צלפחד (ב"ב קיט:):

כולה משום כבודו דכ"ג - ולעולם אין חולקין והכא כולה משום יקרא דכ"ג הוא שמראין את מעלותיו מעלה למעלה ממעלה:

אין ישיבה בעזרה - דאין כבוד שמים בכך ואפי' מלאכי השרת אין להם שם ישיבה דכתיב (ישעיהו ו) עומדים ממעל לו [קרבת] על חד מן קאמיא (דניאל ז):

אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה:

כדאמר רב חסדא - לקמן:

בעזרת נשים - היו קורין בו והיא היתה חול כשאר הר הבית שלא נתקדש אלא מן החומה ולפנים ואפילו חלל שער נקנור העולה מעזרת נשים לעזרת ישראל לא נתקדש:



ויקרא כו' - בספר עזרא כתיב קתני מיהא לרבנן בעזרה היו קוראים:

מתני' בכדי שלא יפסוק המתורגמן הוא - שפרשת שור או כשב קרובה לפרשת אחרי מות ולא גמר התורגמן לתרגם עד שזה רואה אך בעשור ומתחיל כשמפסיק זה:

ועד כמה מדלגין - בנביא:

כאן בענין אחד - מדלגין בתורה כגון מתני' דתרוייהו בעניינא דיה"כ נינהו הילכך מדלגין בכדי שלא יפסוק וברייתא דקתני דאפי' בכדי שלא יפסוק תורגמן אין מדלגין בשני ענינין שזה בענין יום הכפורים וזה בצו את אהרן או בפרשה אחרת שאין הלב שהוא נמשך אחר ענין אחד ממהר לצאת ממנו לשמוע ולהבין דברי ענין אחר הלכך תורה שהמצות תלויות בה ומשמיעין אותה לצבור ופסוק אחד שלא יבין בו הוא שוכחו ועובר עליו ואינו מקיימו ובאה חורבה על כך לכן אין מדלגין מענין לענין ואפילו אין התורגמן מפסיק אבל בנביא שפיר דמי:

והתניא - בניחותא:

ובנביא בשני ענינין - וכל שכן בענין אחד:

ובנביא של שנים עשר מדלגין - מנבואה לחברתה דכוליה חד ספרא הוא:

מסוף הספר לתחלתו - למפרע:

וכל כך למה - לו לומר להם:

שלא להוציא לעז - שלא יאמרו פרשה שהוא קורא על פה אינה כתובה בו וספר משובש הוא:

משום פגמו - של ספר תורה ראשון שלא יאמרו מצא בו פסול:

בעניינו של יום - פרשה של אותה שבת לפי סדר פרשיות התורה:

ת"ר השאר תפלה - זו היא שיש ברכה אחת ובו תפלה תחנה רנה ובקשה שעמך כו':

מכאן ואילך - לאחר שגמר כהן גדול לקרוא פרשה בברכותיה כל אחד מן הצבור מביא ספר תורה מביתו לעזרה דקסבר . אין עירוב והוצאה ליום הכפורים אי נמי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ומערבין את כולה:

להראות חזותו - של ס"ת ונויו דאמר מר (נזיר דף ב:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות בס"ת נאה בציצית נאה:

מתני' בשמיני - בגמרא פריך בשמיני ס"ד הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון ומשנינן אימא בשמינית במוצאי שביעית בסוכות שבתחילת שנה שמינית:

בימה - אלמבר"א (אלמינבר"א: בימה) :

שנאמר מקץ שבע שנים - בסוף שבע שנים ואותה קרייה על יד מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך את משנה התורה הזאת אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה:

וקורא יושב - וקורא בישיבה:

אגריפס המלך - מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס והוא שנחרב בהמ"ק בימיו:

זלגו עיניו דמעות - שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות:

אחינו אתה - שאמו מישראל:

וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע - שבואתחנן:

ושמע והיה אם שמוע - ע"י דילוג ומשם מדלג לעשר תעשר ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר וברכות וקללות ומשם חוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך שמע קבלת מלכות שמים והיה אם שמוע קבלת עול מצות כדאמר בפ' שני דברכות (דף יג.) וכן ברכות וקללות קבלת בריתות של תורה ומשמיע לרבים עשר תעשר כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות ואע"פ שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה קורא את אלה יחד שלא להפסיק במעשרות ואח"כ קורא פרשת המלך ואי משום דיש כאן דילוג בתורה בכדי (שלא) יפסיק התורגמן אין למלך תורגמן ואין מתרגמין אחריו:

ברכות שכ"ג מברך - ביוה"כ אחר מקרא פרשה כדאמרן (יומא סח.) מברך עליה שמונה ברכות:

המלך מברך - אחר קריאתו:

של רגלים - מקדש ישראל והזמנים מברך תחת ברכות של מחילת העון שביו"כ:

גמ' צריכי - כל הסימנין הללו מקץ שנת השמיטה ובחג הסוכות ובמועד:

נימנוהו מהשתא - משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואע"ג דלא מתרמי בשמיטה שלא מנו שמיטין עד לאחר. שבע שכיבשו ושבע שחילקו כדאמרי' (בקידושין) (דף מ:) [ערכין] (דף יב:):

בסוף שמיטה - קודם ר"ה של שמינית דהא מקץ שבע בסוף שנה משמע:

מריש שתא - שכולן נקראו מועד כדכתיב (ויקרא כג) אלה מועדי ה' וקחשיב נמי ר"ה:



מאימת דמתחיל מועד - ומיהו ביו"ט לא שאין תיקון הבימה דוחה לא את השבת ולא יו"ט ומאתמול נמי לא עבדינן לה דדחקא לה עזרה והאי טעמא מפרש בגמ' ירושלמי (פ"א) במס' מגילה דקתני הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקאמר מפני הבימה ונעבדה מאתמול דחקא לה עזרה אנקוברי"ר (להפריע) בלע"ז: למלכי בית דוד אבל לא למלכי בית חשמונאי:

אפי' למאן דאמר - בקידושין בפ"ק (דף לב:):

אגרופה - כחה של חנופה דאע"ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד היה וזילא מילתא:

נתעוותו הדינין - שהחניפו הדיינין את בעלי הדין:

ונתקלקלו המעשים - שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה:

ואין אדם שיכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך - שמתוך שלא מיחו בעוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כולן עוברין:

לכילי - לשון כלתה נפשי (תהלים קיט) שמתאוה לשתות יין תדיר:

ופליגא - הא דריש לקיש דאמר להחניפו לעשו נתכוון לומר לו ראיתי פניך כראות פני וגו' פליגא אדרבי לוי דאמר לא להחניפו נתכוין אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים:

לא ישועו כי אסרם - כשיבואו עליהם יסורין לא יועילם שועה:

ויאמר ירמיהו לחנניה הנביא - שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי הקודש שגלו עמו בעוד שנתים ימים אני משיבם אל המקום הזה אמן כן יעשה ה' חנופה היא זו שהיה לו לומר בהדיא שקר אתה ניבא:

ויהי הוא בשער בנימין - לאחר כמה ימים היה ירמיה יוצא מירושלים ללכת ארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו ותפסו יראיה ויאמר לו אל הכשדים אתה נופל: