ברכות נד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עבדי להון נקירותא וטשו בהון אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה היינו דכתיב (במדבר כא, טו)ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. אבני אלגביש מאי אבני אלגביש תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש עמדו על גב איש זה משה דכתיב (במדבר יב, ג)והאיש משה עניו מאד וכתיב (שמות ט, לג)ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה ירדו על גב איש זה יהושע דכתיב (במדבר כז, יח)קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וכתיב (יהושע י, יא)ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות. אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב (תהלים ג, ח)שני רשעים שברת וכדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת משה כמה הוה עשר אמות שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה. ואבן שישב עליה משה דכתיב (שמות יז, יב)וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. ואשתו של לוט שנאמר (בראשית יט, כו)ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח וחומת יריחו שנבלעה דכתיב (יהושע ו, כ)ותפול החומה תחתיה בשלמא כולהו ניסא אלא אשתו של לוט פורענותא הוא דאמר ברוך דיין האמת והא הודאה ושבח קתני אתני על לוט ועל אשתו מברכים שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט אומר ברוך זוכר את הצדיקים א"ר יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים שנאמר (בראשית יט, כט)ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו':
וחומת יריחו שנבלעה:
וחומת יריחו נבלעה והא נפלה שנאמר (יהושע ו, כ) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו משום הכי אבלעה בלועי.
אמר רב יהודה אמר רב בארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא יורדי הים מנלן דכתיב (תהלים קז, כג)יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה' ואומר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות ואומר יחוגו וינועו כשכור ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ואומר יקם סערה לדממה ואומר וישמחו כי ישתוקו ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם הולכי מדברות מנלן דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו מי שחלה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן דכתיב יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגו' ואומר ויכנע בעמל לבם וגו' ואומר ויזעקו אל ה' בצר להם ואומר יוציאם מחשך וצלמות וגו' ואומר יודו לה' חסדו מאי מברך אמר רב יהודה גברוך גומל חסדים טובים אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב (תהלים קז, לב)וירוממוהו בקהל עם וגו' מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר (תהלים קז, לב)ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב ואימא דבי עשרה שאר עמא ותרי רבנן קשיא רב יהודה חלש ואתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו הפטרתון יתי מלאודויי והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן:
אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה במתניתא תנא חולה חיה חתן וכלה ויש אומרים אף אבל ויש אומרים אף תלמידי חכמים בלילה:
ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו והמאריך על שלחנו והמאריך בבית הכסא והמאריך בתפלתו מעליותא היא והאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן
רש"י
עריכה
עבדי להון נקירותא - מערות מעברות נחל ארנון עמק עמוק בין ב' הרים גבוהים והיו ישראל צריכים לעבור באותו עמק עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם:
וטשו - נחבאו:
מסגי - עובר:
ממיך טורי - משפיל הרים ומתפשטין זה לצד זה עד שהעמק שוה:
חזו דמא - כשחזרו ההרים למקומן:
ואשד - ושפך:
אשר נטה לשבת ער - ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חברו ההר אשר לצד עבר מואב ושם ארץ מואב ער:
שעמדו - באויר:
לא נתך ארצה - לא הגיע לארץ אלא עמדו באויר:
מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי - עוג חשב כן בלבו מחנה ישראל תלתא פרסי דכתיב (במדבר לג) ויחנו מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי אורכא ותלתא פרסי פותיא (עירובין פ"ה ד' נה:):
קמצי - נמלים:
שרבבת - לשון אשתרבובי אשתרבוב ירדו וגדלו למטה:
משה כמה הוי עשר אמין - שהרי הוא הקים את המשכן ודרשי' הקים את עצמו לקומת המשכן וכתיב ביה עשר אמות אורך הקרש (שמות לו):
שוור - קפץ למעלה:
בקרסוליה - קבילי"א (קיביל"א: קרסול) בלעז:
וידי משה כבדים - ואינו יכול לפושטן כל היום אלא אם כן תומכים בזרועותיו ויקחו אבן וישימו תחתיו:
תחתיה - משמע במקומה ואי אפשר זו אלא על ידי בליעה:
דאמר ברוך דיין האמת - תירוצא הוא:
זוכר את הצדיקים - שזכר את אברהם:
כיון דפותיה ורומה כי הדדי הוו - ואין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה משום הכי אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו:
צריכין להודות - כשיוצאין מן הסכנה:
וירוממוהו בקהל עם - בסוף פרשת המזמור:
ואתפח - נתרפא:
בגדתאה - שם עירו בגדד היא עיר החשובה שבבבל משחרבה בבל:
שימור - מן המזיקין:
חולה - שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל:
חתן וכלה ותלמידי חכמים - מקנאתו מתגרה בהם:
והמאריך על שלחנו - שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים:
והמאריך בבית הכסא - רפואה היא לו:
תוספות
עריכה
אבני אלגביש במורד בית חורון. וה"ה מקום שנפל שם מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע המקום סביב ירושלים. ושוב היה נראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשה להם הנס. וכן כל אדם מברך על ניסו אף על פי שאינו ניכר מתוך המקום:
ארבעה צריכין להודות יורדי הים וכו'. ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וגמרא נקט המצויין תחלה:
ואימא בי עשרה ותרי רבנן. ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן ונהגו העולם לברך אחר שקורא בתורה ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה לא. ה"ר יוסף:
פטרתן יתי מלאודויי. וא"ת והא אמרינן ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי"ל דרב יהודה היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כיצד מברכין (דף מ.) דלא בעינן אלא הזכרת השם (או מלכות ורחמנא היינו מלכות):
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ט (עריכה)
יא א טור ושו"ע או"ח סי' רי"ח סעיף ח':
יב ב מיי' פ"י מהל' ברכות הלכה ח', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ט סעיף א':
יג ג מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ט סעיף ב':
יד ד מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' רי"ט סעיף ג':
טו ה טור ושו"ע או"ח סי' רי"ט סעיף ד':
ראשונים נוספים
(מתורת האדם) מאי מברך אמר רב יהודה אמר רב הגומל לחייבים טובות וכו'. רב יהודה חלש על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא א"ל פטרתון יתי מלאודויי והא בעי אודויי ושיבוחי דעני בתרהון אמן. ובעי למימר הך ברכה בשם ומלכות דקיי"ל כר' יוחנן דאמר (לעיל מ:) כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה ואפילו ברכות של שבח שהן רשות כגון הרואה מקום שנענו בו ניסים לישראל והרואה הים הגדול וכיוצא בהן כולן טעונות שם ומלכות. ואע"ג דמתני' קתני להו בלא שם ומלכות הכי נמי קתני בהדייהו הטוב והמיטיב ושהחיינו ואעפ"כ צריכות שם ומלכות. ובמס' תענית (טו.) תני במתני' בשבע (נ"א לשבע) שהוא מוסיף בתעניות בולהו בלא שם ומלכות. הן טעונות כן. וכן רבות במשנה ובגמרא.
ד' צריכין להודות ולומר הגומל. יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא. שאלו לרבינו האי גאון ז"ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אעפ"י שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפי' חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה:
מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן: ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז"ל הילכך מברך אפי' בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית לי' עשרה איפשר דימתין עד ל' יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפי' ביחיד וזה ברור:
אמר להו פטרתן מלאודויי: ואסיקנא דעני אמן וה"ה לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואעפ"י שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי וה"ה באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דה"ק היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך:
ארבעה צריכים להודות וכו'. שאלו לרב האי גאון מפני מה אין התלמוד שונה אותן כדרך שהם כתובים במקרא הולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורין ומי שהיה חולה ויורדי הים ובכאן מונה יורדי הים והולכי מדברות וחולה וחבוש, והשיב שהפסוק מונה תחלה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל ומצוי יותר מחביריו ונהגו בצרפת ובאשכנז שאינן מברכין ברכת הגומל כשהולכין מעיר לעיר דסבירא להו דלא הצריכו להודות אלא להולכי מדברות דשכיחי בהו חיות רעות ולסטים, והא דאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך בלבד שכל הדרכים צריך אדם לבקש רחמים על נפשו אבל ברכת הגומל במקום קרבן תודה איתקן וכ"כ ה"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל אם חש בראשו או במעיו אינו צריך לברך, אבל בערוך משמע אפילו חש בראשו או בעיניו.
ואימא בעשרה ובתרי רבנן קשיא. וכיון דלא איפשטא לן לחומרא בעינן תרוייהו.
פטרתן מאודויי. וכגון, שהיתה שם ומלכות דאמר בריך רחמנא מריה דעלמא.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ט (עריכה)
ראה הככר שנהפכו בו ערי סדום ושניצל משם לוט ושנעשית בו אשתו נציב מלח, מברך ב' על לוט מברך ברוך זוכר הצדיקים ועל אשתו מברך ברוך דיין האמת:
ארבעה צריכים להודות במעמד עשרה ושיהיו ב' מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך ולברך בא"י הגומל לחייבים טובות ואלו הן הולכי מדברות ויורדי הים ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שיצא מבית האסורים אלא שאם אין שם תלמידי חכמים מברך במקום שיש בו עשרה ודיו הא כל שלא בעשרה אינו מברך:
יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה שבאלו יש בהם נס והרי הן כעין היוצא מבית האסורים אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך, וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכים לברך, ואע"פ שפשוטי המקראות מוכיחים כך, אין אני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וירד מברך, כבר אמרו עלה למטה הרי הוא כמי שעלה לגרדום וכן כל הולכי דרכים במשמע:
בתלמוד המערב אמרו בפ' תפלת השחר כל הדרך בחזקת סכנה וכל החולי בחזקת סכנה והוא הדין לכל הליכת ים, ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאע"פ שלא אירע להם סכנה צריכים להודות הואיל והדבר מצוי להסתכן אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות, ויש בזה חולקים מתורת חובה הא מתורת רשות ודאי מברך:
כבר ביארנו במשנה שברכה זו עם שאר ברכות הנזכרות בפ' זה לא נתברר לנו אם יש בהן הזכרה ומלכות אם לאו, ומ"מ נראה לי בברכה זו הואיל וצריכה מעמד עשרה שצריך בה הזכרה ומלכות אבל שאר ברכות שאדם מברך ביחידי ושאינן ברכות קבועות אלא לפרקים דיינו בהם בפתיחת ברוך לבד בלא הזכרה ומלכות כגון ברוך שעשה לי נס וכו' ברוך עושה בראשית והדומים להם אלא שדברים אלו אין בהם כלל אמתי שהרי יש מברכות אלו שאינן קבועות שאין בהם אף פתיחת ברוך כגון תפלת הדרך, ותפלה קצרה ואלקי נשמה למי שלא בירך נטילת ידים ואשר יצר כגון שלא הוצרך לכך או שאמרה בשעתה ר"ל בשעה שנעזר ואין לנו צד בקולא זו אלא מתוך שאינן קבועות שתפלת הדרך אין כל דרך ראוי לתפלה אלא עד פרסה וכן תפלה קצרה אלא במקום סכנה, וכן ברכת השינה אלא א"כ בשינת קבע וכן שאפשר בקצתן של אלו ליפטר בנסח אחר שלא בברכה כמו שמצינו בר"ג שבירך על אשת טורנוסרופוס מה רבו מעשיך ה' והיא ברכת הרואה בריות טובות אלא שפטר עצמו בכך מצד שאינן ברכות קבועות כל כך, ויש בברכת השינה טעם אחר אצל גדולי המפרשים מפני שבירכה קודם השינה ונמצאת אותה שבתוך השינה סמוכה לחברתה שאין שינה מפסקת על הדרך שביארנו בברכה אחרונה שבהלל וק"ש:
אחד מאלו הצריכים להודות שבא אחד מחביריו אצלו במעמד עשרה ובירך את השם על מה שגמלו הן בנסח הנתקן לכן הן בנסח אחר כגון שיאמר ברוך שהחזירך לנו בשלום או בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא או כיוצא בזה והלה עונה אמן נפטר הוא בכך ואין צריך עוד להודות והוא מברך בשביל עצמו ועונה זה אחריו אמן לכונת עצמו נראה לי שאינו נפטר בכך, ויש שפוטרים אף בזו ואין נראה לי:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ט (עריכה)
ארבעה צריכין להודות - ולומר הגומל:
יורדי הים והולכי מדברות ומי שחלה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית אסורין ויצא - שאלו לרבינו האי גאון ז"ל מפני מה מנאן הברייתא כדרך שאינן כתובים בתהלים כי שם מזכיר הולכי מדברות וחבושים וחולים ויורדי הים. והשיב כי הפסוק מונה המסוכן יותר והתלמוד מונה הרגיל יותר. והאי חולה איירי אף על פי שאין בו סכנה ובלבד שנפל למשכב. אבל בערוך פירש אפילו חש בראשו או במעיו. ואסיקנא דצריך לאודויי בי עשרה:
מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן - ואיתוקם בקושיא ולכך לא כתבה רבינו אלפסי ז"ל הילכך מברך אפילו בלאו הכי וכן הוא בתוספת. ומיהו כל היכא דלית ליה עשרה איפשר דימתין עד שלשים יום דילמא מיתרמי ליה דלעביד מצוה כהלכתה ומכאן ואילך מברך אפילו ביחיד. וזה ברור:
אמר להו פטרתן מלאודויי - ואסיקנא דעני אמן והוא הדין לאומרים הברכה והוא שומע דשומע כעונה. ואף על פי שהם לא היו מתכוונין להוציאו בכל כי הני ברכות בהכי סגי והוא הדין באחד מברך הגומל לעצמו ושמע חברו המחוייב בכך. ויש אומרים דדוקא הכא שאף הם היו מברכין עליו ועל חליו הא לאו הכי לא. עוד איפשר דדוקא עונה אמן קאמרינן דכל כי הוי גונא חשיב כברכה כיון שעונה אמן תוך כדי דיבור הא לאו הכי לא כיון שהם לא נתכוונו להוציאו. ומדאקשינן והא צריך בי עשרה שמעינן דמי שהודה שלא בעשרה ובאו עשרה צריך להודות פעם אחרת. ולא היא דהכי קאמר היאך כיון רב יהודה לצאת לכתחלה כיון שלא היו שם עשרה. אבל כיון שבירך שוב אינו חוזר ומברך:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה