ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/סוטה/פרק ד

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוספות שאנץ | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים





ה"ג ואפי' רבנן לא פליגי עליה אלא במנחת חוטא של כהנים דבת הקרבה היא - דמקשי חובתו לנדבתו דלא בעי קמיצה אבל הא דלאו בת הקרבה היא דדלמא בתרה דידה אזלינן ושירים גמורים נינהו ואפילו רבנן מודו דמתפזרין:

מאי טעמא - קאמר מתני' מנחת כהנת נאכלת כשאינה נשואה לכהן וכשהיא נשואה לכהן אינה נאכלת כליל מיהא לא הויא. לא יחלל זרעו. בכהן הנושא פסולה לכהונה כתיב ודרשינן בקידושין (דף עז.) לא יחלל שני חילולין אחד לה ואחד לזרעו שהכהן מחלל את שתיהן אבל הוא אין מתחלל:

בני אהרן - לנפש לא יטמא ולא בנות אהרן באזהרה זו:

כל זכר בבני אהרן יאכלנה - במנחה כתיב:

איש - צרוע הוא:

אין לי - שנחלט בטומאת נתקים אלא איש אשה מנין כשהוא אומר סמוך לו והצרוע אשר בו הנגע ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע דהא כתיב לעיל דבמצורע קמיירי אלא לרבות צרוע שני כגון אשה:

ה"ג א"כ מה ת"ל איש לענין שלמטה איש פורע ופורם וכו' - מה ת"ל איש מאחר שסופינו לרבות את האשה:

לענין שלמטה - לאו למעוטי מטומאה האמורה בפסוק זה בא למעוטי אלא מענין האמור בפסוק שלאחריו דכתיב ביה פריעה ופרימה לומר לך איש פורע ופורם ולא אשה:

הלכה היא בנזיר - הלכה למשה מסיני הוא בהלכות נזיר:

נתתי לאיש - באביה נתלית נתינתה:

ורגמו אותו - אי נימא אותו ולא אותה והכתיב גבי נערה המאורסה והוצאתם את שניהם וסקלתם אותם אלא הא דממעט אשה לענין ערום דנפיק מהאי קרא מיעוטא דאותו משמע ולא כסותו ולהכי נקט ליה להאי משמעותא דערום בלשון זכר גבי איש למימרא הא אותה בכסותה:

נמכר בגניבתו - אם אין לו מה לשלם: הדרן עלך היה נוטל

פרק רביעי - ארוסה


מתני' ארוסה - שקינא לה ארוס:

ושומרת יבם - שקינא לה יבם:

לא שותות - דמעטינהו קרא:

ולא נוטלות כתובה - שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעיט כדמפרש בגמרא ואפילו לית לן דרב המנונא. דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה נהי דמותרת מיהו לא בעי למינסב אשה זונה והיא הפסידה ביושבת תחתיו הכתוב מדבר:



נתינה - מן הגבעונים ואסורין לבא בישראל כדאמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהן:

לא שותות - דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה והכי תניא בספרי כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר פרט לאלמנה לכ"ג וכו':

ולא נוטלת כתובתה - ואע"ג דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוה רבנן כתובה כדאמרינן בכתובות בפרק אלמנה נזונית (דף ק:) זו אין לה דסתירתה גרמה לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הלכך לאו בת כתובה היא דלא עדיפא מכשרה:

אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עליה בדרך - שהוא גרם לה שלא תשתה נוטלת כתובתה: מתו בעליהן של כל סוטות הנסתרות וראויות לשתות ולא הספיקו להשקותן כו':

ולא שותות - דבעינן והביא האיש את אשתו וגו':

וב"ה אומרים או שותות או לא נוטלות כתובה - כלומר מתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה ובגמ' מפרש פלוגתייהו:

מעוברת חבירו - שמת והניחה מעוברת ומניקה או שגירשה והיא מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים לינשא עד שיהא הולד בן ב' שנים שכך זמן יניקתו והלך זה ונשאה וקינא לה לא שותה שהרי אינה ראויה לו לקיימה:

יכול הוא להפרישה - עד כ"ד חדש ולהחזירה הלכך ראויה לאישות קרינא ביה:

איילונית - דוכרניתא דלא ילדה שממעי אמה נבראת כך ואין לה סימני אשה לא דדים ולא שערות וקולה עבה:

ושאינה ראויה לילד - ששתת כוס עיקרין ואסורות לקיימה למי שאין לו בנים שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה:

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה - אם נמצאת נקיה ובגמ' פריך פשיטא:

אשת סריס - כגון. שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל:

שותה - ובגמ' פריך פשיטא:

ע"י כל העריות מקנין - אם קינא לה מאביה ומאחיה ומאחד מכל העריות שבתורה ונסתרה הוי קינויו קנוי ונאסרת עליו ושותה ובגמ' פריך פשיטא:

חוץ מן הקטן - דכתיב ושכב איש אותה:

וממי שאינו איש - ובגמ' מפרש לה:

ואלו שב"ד מקנין להן - אם רואין אותם מתנהגות בפריצות:

לא להשקותה אמרו - הם לא ישקוה דבעינן והביא האיש את אשתו ובעלה נמי לא ישקנה בקינוי זה. לכשירצה דבעינן וקינא והביא ורבי יוסי לא בעי וקינא והביא:

גמ' הא קנוי מקני לה - ליאסר עליו מדקתני לא נוטלות כתובה: ה"ג דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ולא גרס איש איש דלדרשא אחרינא דרשינן ליה לקמן (דף כז.) אלא ריבויא מואמרת אליהם וה"נ אמר לקמן בפירקין. ואמרת רבויא הוא:

יכול שאני מוציא כו' - דממשמעות קרא משמע לן ארוסה למעוטי דלא קרינן בה תחת אישך אבל שומרת יבם קרינן בה תחת אישך כדמפרש לקמי' דלא מיחסרא מסירה לחופה:

ורבי יונתן - משמע ליה מיעוטא קמא לשומרת יבם אבל ארוסה קרינא בה אישות אי לאו דהדר מעטיה קרא אחרינא כדמפרש לקמן משום דהוא קידשה ואינה באה לו מכח קדושי אחרים ועוד שנסקלת על ידו מה שאין כן בשומרת יבם:

מר אלימא ליה ארוסה - רבי יונתן חשיבה ליה ארוסה אשה גמורה טפי משומרת יבם:

דקדושי דידיה - שע"י קידושי עצמו באה לו:

וסוקלין על ידו - אם זינתה נסקלת בשבילו:

דלא מחסרא מסירה לחופה - דנקנית ליבם בביאה גרידתא ואפי' בזנות להיות כאשתו לכל דבר כדתנן ביבמות (דף נג:) ומייתי' לה לקמן בפירקא:

לרבות אשת חרש שוטה - שב"ד מקנין להן וברייתא היא בשילהי פירקין:



שעמום - לקוי בתמהון לב:

האי תחת אישה - בתראה האמור בסוף הפרשה זאת תורת הקנאות וגו':

להקיש אשה לאיש - ברייתא היא בשילהי פרקין והתם מפרש למאי הלכתא:

הני קראי - דממעטי ארוסה:

מבלעדי אישך - משמע שבעלה נתן בה את שכבתו קודם לסתירה זו:

משכחת לה - דאיצטריך למעוטי ארוסה מקרא אחרינא ולא ממעטא מהתם:

כגון שבא עליה ארוס בבית אביה - בזנות:

בבית חמיה - לאחר שמת אחיו:

שומרת יבם קרית לה - דקאמרת דלא תשתה הא אשתו מעלייתא היא בביאת זנות:

דהא אמר רב - ביבמות קנה לכל דתנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד דהיינו בזנות קנה ואמר רב קנה דקתני מתני' קנה לכל אם כהן הוא מאכילה בתרומה ויורשה ומיטמא לה ומשקה ופוטרה בגט בלא חליצה:

כשמואל - הא דאתא קרא למעוטי כשמואל דאמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשת יבמה לקום על שם אחיו בנחלתו ולפוטרה בגט דהא דקני לה יבם בביאה כל דהו מיבמה יבא עליה נפקא לן דלא כתיב יבמה יקחנה לו לאשה אלא יבא עליה ולקחה לו לאשה ואשמעינן דביאתו עליה הן הן ליקוחי האישות שלו הלכך למידי דאיתמר בהך פרשתא רבינהו קרא נישואין הללו אבל למידי אחרינא לאו נישואין נינהו ומה אמור בפרשה פטור חליצה ע"י יבום ויקום על שם אחיו שיורש את נכסי אחיו ואין אחיו חולקין עמו:

לימא רב - דאמר קנה לכל כרבי יאשיה דאמר שומרת יבם שותה ואוקימנא בבא עליה:

אנא דאמרי אפילו כרבי יונתן כו' - וכל שכן כרבי יאשיה והא דאיצטריך לרבי יאשיה לרבויי מאיש איש לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לאשת חרש ושוטה:



ושמואל דאמר אנא דאמרי אפי' לרבי יאשיה - דאמר שותה דמדאצטריך לרבויי לשתיה ש"מ לאו אשתו היא ליורשה וליטמא לה ולהאכילה תרומה וכ"ש לרבי יונתן דאמר אינה שותה משום דלאו אשתו היא והא דאיצטריך למעוטי אסמכתא בעלמא היא ולאו דקרא להכי אתא אלא להקיש אשה לאיש כדשני לעיל:

עוברת על דת - יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם דאמר בכתובות בפרק המדיר (דף עב.) דיוצאה שלא בכתובה:

צריכה התראה - שמא תחזור ואם תחזור לא תפסיד כתובתה או אינה צריכה התראה דבלאו התראה מפסדא:

למאי - כיון דלא שתיא קינוי למאי אהני:

לאפסודי כתובתה - ואי לאו דקני לא מפסדא אלמא צריכה התראה וזו עוברת על דת היא שנסתרה עם אנשים:

להשקותה כשהיא נשואה - ואם תסתר לאחר נישואין שותה על ידי קינוי של אירוסין שאינו יכול להשקותה כשהיא ארוסה דבעינן תחת אישה:

לאוסרה אבועל - קינוי לא מהני אלא לאוסרה על בועלה אם ימות זה או יגרשנה ולא שתת:

אלא לפוסלה מכתובתה - מכלל דאי לא אתרו בה לא מפסדא:

דתנן - לקמן בפרק כשם שהמים בודקין (דף כז:):

שאני התם - הא דבעי התראה:

דלית לה אימתא דבעל - ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה לן למקנסה דכיון דלית לה אימתא אין תימה בדבר אם עוברת על דת ואין זה פריצותא יתירתא אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת פריצותא יתירתא אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה:

תלא רחמנא - דכתיב וקנא את אשתו:

או דלמא כיון דקפיד קפיד - כלומר כיון דאורחיה דבעל למיקפד בהכי על כרחיה דהאי נמי הויא קפידא לגביה:

עבדינן מילתא דדלמא לא ניחא ליה - והיאך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו שאינו חפץ בו וקיימא לן (כתובות דף יא.) דאין חבין לאדם שלא בפניו:

שמחל על קנויו - והשתא ס"ד דקבעי בין שמחל קודם סתירה בין שמחל לאחר הסתירה ואם תימצי לומר עוברת על דת שרצה לקיימה מקיימה הני מילי בלא קינוי אבל היכא דאיכא קינוי וסתירה ורצה למחול מהו מי עקר קינוי ושריא ליה או לאו:

עבדינן מידי דאתי בעל ומחיל - ואיכא זילותא דבי דינא:

סתמא דמילתא אדם מסכים כו' - וסמכינן אסתם דעתיה דאינשי ומקנינן לה ואי אתי ומחיל מחיל:

מאי שנא תלמידי חכמים - תירוצא הוא והכי קאמר לעולם מחיל ודיקא ליה ממתני' מאי שנא דבעינן תלמידי חכמים משום דגמירי דאסורה ליה בדלא מחיל קינוי ואי אתי למיבעל אמרין ליה אחלי לקינויך:

סח לי זעירא - שהיה מאנשי ירושלים:

זקן ממרא - שהמרה על ב"ד של לשכת הגזית ומיתתו בחנק:

שהיא בלאו - אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה בפ"ק דיבמות (דף יא:):

במאי קמיפלגי - איזה טעם נותנין לדבריהם:

ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי - מי שיש לו שטר חוב על חבירו ושיעבד לו בו נכסיו מוחזק בעל השטר בנכסים יותר מן הלוה והלכך כיון דנכסי ברשותיה קיימי הוו להו יורשי הבעל תובעין והמוציא מחבירו עליו הראיה ועליהן להביא ראיה שזינתה בסתירה זו ואבדה כתובתה:



ובית הלל סברי לאו כגבוי דמי - והויא לה היא תובעת מספק דדלמא זנאי הלכך אינהו ודאי והיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועליה להביא ראיה שלא זינתה:

מחלוקת - דפליג ר"א ואמר יכול לישא אחרת כו':

בעקרה וזקינה - דליכא למימר אינה שותה אלא טעמא משום דלא חזיא לקיימה עלה פליג ר"א ואמר ראויה לקיימה היא דיכול לישא אשה אחרת:

אבל איילונית - נהי נמי דראויה לקיימה מיהו לא שתיא מהאי טעמא דראויה להריון בעינן ועקרה על ידי מכה וזקינה מינא דבת הריון היא קודם לכן אבל איילונית מבטן אמה לקויה היא ולא חזיא:



לא שותות - דכתיב תחת אישה:

ולא יחזיר עולמית - קנסא קנסוהו רבנן:

לכשיגיע זמנו - לאחר כ"ד חדש ללידת הולד:

והרובא - בחור כמו ילד (בראשית כא) רביא:

מעוברת עצמו - שהיתה אשתו מעוברת וקינא לה:

או שותות - ולא אמרינן לא ליקטליה לולד:

אשת ממזר לממזר - כלומר אשה הראויה לממזר וניסת לממזר וקינא לה ונסתרה:

או שותה כו' - ולקמן פריך פשיטא:

אנא דאמרי כי האי תנא - דאית ליה עקרה וזקנה שותות מדלא נקט אלא איילונית ונסיב תלמודא מונקתה ונזרעה זרע ולא משום דאינה ראויה לקיימה אלמא כרבי אלעזר ס"ל דיכול לישא אחרת ולפרות ולרבות ואפ"ה איילונית לא:

וזו - כל אשה צנועה עקרה משום דלא נסתרה הפסידה:

לא ליפוש פסולין - לא נעשה שלום ביניהם הלואי לא יפרה ולא ירבה הואיל וכל דורותיו ממזרין:

והיא לא נתפשה כו' - כלומר מהו דתימא פרשת סוטה על כרחך באשת ישראל קיימא מדכתיב והיא מיעוטא משמע זו היא דכי לא נתפשה אסורה הא נתפשה כו' ועלה קאי קרא דבתריה ועבר עליו רוח וגו' דהיכא דמספקא לן בהך אם נטמאה ואם לא נטמאה שותה אבל אשת כהן דליתה בכלל והיא לא נתפשה ליתה נמי בכלל השקאה קמ"ל:

במתנוונה - לאחר ששתתה איצטריך לאשמועינן דמותרת לבעלה דלא תימא זונה היא שהרי בדקוה המים:

מתנוונה - הא ודאי בדקוה המים וזונה היא אלא שתלה לה זכות ואמאי מותרת לבעלה:

במתנוונה דרך אברים - שאינה מתנוונה במעים ובירכים אלא ראשה ושאר אבריה כבידים עליה מהו דתימא הא לאו זכות תלה לה דאם כן הוה לה להתנוונה דרך בדיקת המים אלא באונס זינתה לפיכך מתנוונה שלא כדרכה ולכהן מיהא תיתסר:

מבלעדי אישך - משמע דאישה בר הכי הוא:

קא משמע לן - דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבה הוא ואף על גב דלאו בר זריעה הוא. ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה משום לא יבא פצוע דכא (דברים כג):



מהו דתימא נטמאה נטמאה שני פעמים - אמורים בפרשה ודרשינן ליה לקמן (דף כז:) אחד לבעל ואחד לבועל היכא דמיתסרא אבועל בהא סתירה משתעי קרא דנוהג בה דין סוטה אבל הא דאסורה כו':

קמ"ל - דכי אתא קרא לגופיה אתא דהיכא דאינו קרוב לה נאסר עליה על ידי קינוי זה ולאו למעוטי קרובים אתא:

איש אמר רחמנא - ושכב איש אותה:

שחוף - שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח ובתורת כהנים בקללות שנינו דוגמתו יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו תלמוד לומר את השחפת מלמד שבשרו נשחף:

מקנין על ידו כו' - כמו והוינן בה מקנין על ידו פשיטא:

ופוסל בתרומה פשיטא - אם הוא אחד מן הפסולים המחללין את האשה כגון עובד כוכבים עבד חלל נתין וממזר דקיימא לן בקדושין וביבמות דפסולין האשה בביאתן מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה למי שזר אצלה פסלה:

לא יחלל זרעו - מדלא כתיב לא יחל דרשינן שני חילולין אחד לה ואחד לזרעה: דאית ליה זרע מחלל את האשה בביאתו דלית ליה זרע לא יחלל:

קא משמע לן - שמואל דפוסל שמעינן ליה מהא דאמר מקנין על ידי שחוף:

ובת כהן כי תהיה לאיש זר - וגו'. ומיניה נפקא לן דפסולין פסלי לאשה בביאתן ומדאפקיה בלשון הויה נדרוש דאית ליה הויה מי שקידושין תופסין בה כגון ממזר נתין וחלל פסלי אבל עובד כוכבים ועבד הרי הן כבהמה וכיון דלית להו הויה לא נפסלו עובד כוכבים אין לו קידושין בישראל דכתיב (ויקרא כ) איש אשר ינאף את אשת רעהו ותניא בסנהדרין (דף נב:) פרט לאשת אחרים אלמא לית להו אישות עבד עם החמור כתיב בהו עם הדומה לחמור:

מי שיש לו אלמנות וגירושין בה - הוא דכי אין לה זרע ממנו ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל דלא פסלה בביאתו יצא עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה שלא תפסו לו בה קידושין וכשמת אין שם אלמנות עליה וביבמות פריך אימא לקולא דמי שיש לו אלמנות וגירושין הוא דכי אית לה זרע לא תיכול אבל עובד כוכבים ועבד אפי' אית לה זרע מיניה תיכול והתם משני לה. בהבא על יבמתו ומיהו שמעינן [ליה מהא] דמקנין ע"י עובד כוכבים:

ואלא - מי שאינו איש דמתני' למעוטי בהמה:

דאין זנות לבהמה - אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה:

אתנן זונה - נתן טלה באתננה:

מחיר כלב - החליף כלב בטלה:

אתנן כלב - שאם אדם אומר לזונה היליך טלה והבעלי לכלבי:

מחיר זונה - היתה לו שפחה זונה והחליפה בטלה ומדקאמר אתנן כלב מותר מכלל דלאו זנות הוא דאי זנות הוא הוה חייל עלה שם אתנן:

ואלא שכבת זרע למה לי - כיון דאמרת מקנין ע"י שחוף. לשקינא לה שלא כדרכה. אל תסתרי עמו להבעל שלא כדרכה:

משכבי אשה כתיב - הוקשו שני משכבותיה לכל דברים וכיון דנאסרת עליו אמאי לא הוי קינוי:

דרך אברים פריצותא בעלמא הוא - שוכב עמה בקירוב בשר:

פריצותא מי קאסר רחמנא - אשה על בעלה בהכי וכיון דלא מתסרא עליה בהכי פשיטא דלאו קינוי הוא:

בנשיקה - משיק השמש באותו מקום:

היינו דאתא קרא למעוטיה - דלא תימא העראה היא:

אלא למאן דאמר - ביבמות (דף נה:) העראה האמורה בתורה שהיא כגמר ביאה בכל העריות כדכתיב (ויקרא כ) את מקורה הערה את שארו הערה זו נשיקה מאי איכא למימר היכי מצית למימר דאתא קרא למעוטה הלא כגמר ביאה היא לכל דבר חוץ משפחה חרופה:

בקפידה דבעל תליא - דכתיב וקינא ובעל הא חזינן ליה דקפיד שהרי קינא לה על כך:



דומה - נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה דומה לשון קלסה ודיבור כדאמרי' בנדה (דף סו.) דומת עירך עלתה ביך וההוא לאו חשד הוא אלא דיבור יתר שהיו נדברים בה על חביבותה של בעלה ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא לפיכך הוא נהפך ללשון שבח וללשון גנאי כדאמר (שמקלסין אותו):

וזו באה מביאה פסולה - שמא מעובד כוכבים או ממזר:

[שזו] - הבת עומדת בחזקת כשרות ומותרת לבעלה ולטיפה פסולה לא חיישינן דרוב בעילות אחר הבעל ומבעלה נתעברה:

וזו אינה עומדת בחזקת כשרות - שמזנה תחתיו ונאסרת עליו והוא אינו רואה ואינו מגרשה ובא עליה באיסור:

ותסברא נושא לכתחילה - הא ודאי מקלקלה ליה אלא על כרחך משבשתא היא ובעית לתרוצה ולמתני אם נשא אדם דומה מותר וכיון דבעית לתרוצה אלמא תנא לאו דוקא ולא מותבינן מינה דאיכא למימר בהא נמי טעה ותני נמי בת דומה ואנן נמי כי אמרינן ישא אדם זו ולא ישא זו לאו לכתחילה אם ימצא אחרת אבל מי שאינו מוצא אלא שתים אלו ישא זו ואל ישא זו:

דתני רב תחליפא כו' - הלכך בת דומה כיון דכשרה היא טוב לו שישאנה שתהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שמקלקלתו לשמש עמה משנאסרה לו:

היתה פרוצה ביותר - דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים: מהו שיהו בניה כשרים:

אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה - לפני ווסת נדותה יום אחד דלא ידע הבעל את ווסת נדתה דלנטרה אותו היום מלזנות שלא תתעבר בזנות:

כי תיבעי לך כו' - פלוגתא במס' נדה (דף לא:):

סמוך לטבילתה - לאחר שטבלה ביום טבילתה או ליום מחר:

או דלמא כיון דפרוצה היא ביותר - לא מצי מינטר לה שנשמטת מאצלו פתאום:

וקינא והביא - המקנא לה ישקנה ואי קשיא בקינוי נמי הא כתיב את אשתו דמשמע דבעלה מקנא לה ולא אחר. הא מתרבי מאיש איש:

אשר תשטה אשה תחת אישה - קרא יתירא הוא לדרשה בסוף הפרשה זאת תורת הקנאות וגו':

להקיש איש לאשה - כדמפרש ואזיל למאי הלכתא:

רב אשי אמר כו' - מר מפרש היקישא דאיש לאשה ומר מפרש היקישא דאשה לאיש ולא פליגי:



והעמיד - ולא חגרת:

ונתן על כפיה - ולא גידמת קטועת ידים:

פרק חמישי - כשם שהמים


מתני' כשם - כך בודקין אותו. בגמ' מפרש לה:

שנאמר ובאו ובאו - בגמ' מפרש אי וי"ו יתירא דריש או ובאו ובאו יתירי דכתיבי בעניינא:

נטמאה ונטמאה - וי"ו יתירא דריש אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה:

וכך היה ר' זכריה דורש - וי"ו יתירא:

שתי פעמים - ונסתרה והיא נטמאה לא ממניינא הוא דאוקימנא לטומאה ודאית בעד אחד בפ"ק (לעיל ב:) אלא וקנא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה ועוד כתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ובגמרא דריש לה ר"ע לתרומה ורבי נמי מודי והאי דנקט הכא תרי מינייהו ותו לא משום דשמעינן לר"ע דדריש בעל ובועל מריבויא דוי"ו יתירא וקא"ל רבי בעל ובועל מנטמאה ונטמאה נפקי ולא דרשי וו"י:

בו ביום דרש - במס' ברכות (דף כח.) אמרינן דכל היכא דתני בו ביום הוא יום שהושיבו את ר"א בן עזריה לנשיאות שנתרבו תלמידים שנתנו רשות ליכנס לכל שהיה רבן גמליאל אומר כל ת"ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ"ד ורבתה תורה בו ביום ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה והא דקתני לה הכא נראה בעיני דהך דרשה דנטמאה ונטמאה דלעיל נמי בו ביום הואי: כלי חרש הוא ראשון שנטמא מן השרץ והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי:

אינו אומר טמא - כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למדרש נמי יטמא שמטמא אחרים:

לימד על ככר שני - להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש:

שמטמא את השלישי - בתרומה ואפי' בחולין דקרא סתמא כתיב:

עתיד דור אחר - מן העתידין לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה ואנן הוא דמטמאינן ליה בתרומה מק"ו כדמפרש בגמרא ודור אחר פריך ליה לק"ו כדלקמן בגמרא:

ור"ע תלמידך מביא מקרא שהוא טמא - אף בחולין:

מגרש - רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר ואלפים לא הוזכרו לתתן ללוים ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת:

שדות וכרמים - ואלפים סביב נתנו ללוים מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש והשאר שדות וכרמים:

שאין ת"ל לאמר - שאינו דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדבר הדבור למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל אבל כאן אין לומר כן:

כקורא את ההלל - בגמ' מפרש:

כקורין את שמע - בגמרא מפרש:

מאהבה - שאוהב את המקום:

שקול - משקלו שוה מכריע לכאן ולכאן:

לו אני מייחל או איני מייחל - וה"ק הן יקטלני הלא הוא הורגני לא אייחל לו עוד דיש לא שהוא נדרש כמו לו בלמ"ד וי"ו כדמפרש בגמרא:

מיראה - מדאגת הפורענות שלא תבא עליו:

ירא אלהים - ולא אוהב אלהים:

תלמיד תלמידך - תלמידו של ר"ע היה: גמ'

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סוטה/פרק_ד"