ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/סוטה/פרק ט

< רש"י על הש"ס

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוספות שאנץ | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




שתחילת ניסה נפילה - בגמ' פריך איפכא מבעי ליה שהניסה היא תחילת הנפילה:

בד"א - דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן במלחמות הרשות:

אבל במלחמות מצוה - כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע הכל יוצאין:

רבי יהודה אומר כו' - מפרש בגמ':

גמ' עבירה דרבנן - לר"י הגלילי אפי' עבר על דברי סופרים חוזר ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר תורה דומיא דאלמנה לכהן גדול וכגון שנשאה דאיכא איסור:

סח בין תפילה לתפילה - בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש:

סח - סיפר:

עבירה היא בידו - אם לא חזר ובירך דהכי אמרי' במנחות (דף לו.) סח מברך שתים לא סח מברך אחת:

ומים שותתין על ברכיו - מי רגלים מחמת יראה:

מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה - תחילת משמע הגרמת הדבר והכי איבעי ליה למימר כשהן נסין זו היא תחילת הגרמת הנפילה ובניסה לא שייך למימר תחילה דהא ממש קא ערקי:

רשות דרבנן זו היא מצוה דר' יהודה - ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר' יהודה דאין חתן יוצא לה אלא שרבי יהודה קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש רבא ואזיל:

מצוה דרבנן - דאמרו בה הכל יוצאין אמר נמי ר' יהודה הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמעינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קראו את זו מצוה ואפילו היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר אבל בזו הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה ורבי יהודה דקרי לקמייתא מצוה לאשמועי' דהעוסק בה פטור מן המצוה והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הילכך קרייה חובה כדאיתא:

אמר רבא כו' - מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל וקאמר דהא דאמר רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות בקריאת השם נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה דלמר חובה ולמר רשות ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו:

מלחמות יהושע דלכבש - בהא ליכא למאן דקרי רשות דאפילו חובה נמי איתא והעוסק בה פטור מן המצוה ורבנן הוא דלא איכפת להו לקרותה חובה דדיים לקרותה מצוה אצל הרשות שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת ומצוה לגבי רשות מעלה היא:

ומלחמת בית דוד - שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד:

דברי הכל רשות - ואפילו רבי יהודה להא לאו מצוה קרי לה והעוסק בה אינו פטור מן המצוה:

כי פליגי - ר' יהודה ורבנן במצוה ורשות דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב במלחמה שהיא למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו:

פרק תשיעי - עגלה ערופה


מתני' עגלה ערופה בלשון הקודש - נאמרת מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקודש הוזקקו מן התורה לאמרה:

שנאמר כי ימצא חלל - ובגמרא פריך היכי יליף מהכא:

היו יוצאין - ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה:

בגל - גל של אבנים:

נמצא סמוך לספר כו' - מפרש טעמא בגמ':

גמ' מאי קאמר - היכי יליף לשון הקודש מהכא:

ואין ב"ד שקול - אין עושין ב"ד שיהא יכול ליחלק שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות (שמות כג):

למיוחדין - הנך דלשכת הגזית:

מזקני זקניך - מדמצי למיכתב זקני וכתב זקניך מיוחדין שבזקניך:

זקני השוק - אע"פ שאינן סנהדרין:

שופטיך - זקנים שהם שופטים את ישראל:

מזקני העדה - דסמיכת פר העלם דבר ואייתר ליה שופטיך להביא עוד שנים:

לגמרה לכולה מילתא מהתם - דהא רבי יהודה התם נמי חמשה קאמר ויליף לה מקראי בפ"ק דסנהדרין:

אלא [וי"ו] ושופטיך למניינא - כלומר לא גמיר גז"ש ואיצטרי' שופטיך לסנהדרי גדולה כר"ש


וי"ו דושופטיך דריש ר' יהודה למניינא להביא עוד שנים:

בעליל לעיר - במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו:

מתני' - דלא קתני מלך וכהן גדול דלא כר' אליעזר בן יעקב:

אי כרבי יהודה - חמשה אי כרבי שמעון שלשה ולא בעי כולה סנהדרין:

מצאן זקן ממרא - לב"ד הגדול שאינו נעשה ממרא אלא בב"ד של שבעים ואחד כדיליף בפרק קמא דסנהדרין:

אבי פאגי - כל שהוא בתוך היקף החיצון של ירושלים קרוי בי פאגי ולי נראה שהוא לשון חבישה כמו שקורין ציגל"א (צינגל"א: חומה (החובקת את העיר) [הפרשנים רואים היום ב"בית פגי" שם פרטי של אחד מפרוורי ירושלים. לדעת רש"י, "בית פגי" הוא שם כללי המורה על האיזור המקיף את העיר. בהתאם לכך, צִיין את הקרבה בין הוראה זו ובין ההוראה "אפסר", שהוא מתקן המקיף את פני החמור]) של עיר כמו חמור ובית פאגי (ב"מ דף ט.) בשטדידור"א (ייבישטרידור"א: אפסר) בית ראש של אפסר קורין כן:

והמרה עליהן - כלומר על מה ששאל מהם שם ואמרו לו ההלכה הלך לעירו והורה לעשות כדרך שהיה מורה בתחילה דהוה ליה ממרא על פיהם:

המקום - המיוחד למשפט והוא לשכת הגזית:

דנפיק מינייהו כמה - לבי פאגי דאיצטריך לאשמועינן דפטור משום טעמא דחוץ לב"ד:

דלמא הנך דאיכא גוואי כוותיה סבירא להו - ומהיכא תיתי לן חיובא דאיצטריך קרא למיפטריה:

שררך - זה סנהדרין שיושבת בטיבורה של א"י:

אגן הסהר - שעשויין כחצי לבנה עגולה בשורת ישיבתן כדי שיהו כולן רואין זה את זה:

המזג - כשיעור מזג שני חלקים מים ואחד יין ואף כאן צריך שישתייר שליש:

על עיר - על ירושלים:

תניא כרב יוסף - דאמר רבי אליעזר בן יעקב כולהו סנהדרי בעי:

מתני' - דיליף פרט לטמון רבי יהודה היא:

בשדה - ושכחת עומר בשדה לרבי יהודה משמע בשדה על פני השדה ולרבנן משמע בתוך השדה:

התם מענייניה דקרא - צריכין למידרשיה והכא מענייניה דקרא תדרוש ליה גבי חלל כתיב כי ימצא חלל כל היכא דמשתכח ואפי' טמון הלכך על כרחך כי אתא באדמה למעוטי טמון בא דתדרוש ביה על פני האדמה דאי לרבויי לא איצטריך:

אף שכחה בגלוי - והוה ממעט טמון ממשמעותא אי לאו דהדר רבייה:

לשכחת קמה - שאם שכח זוית אחת לקצור קאי עלה בלא תשוב לקחתו והכי משמע ושכחת עומר או ושכחת בשדה:

נפקא להו - מבשדך ושכחת קרי ביה ששכח את קצת שדהו:

שצפו עומרין לתוך שדה חבירו - שנשבה הרוח והרימה את העומרין מן הארץ והציפתן לתוך שדה חבירו ושכחן כסבור שאינן שלו נפקא מבשדך ולא בשדה חבירך דלא הוו שכחה:

ורבנן - מיעוטא דשדה חבירו נפקא להו מדהוה ליה למכתב כי תקצור קצירך בשדה ושכחת וכתיב בשדך:

צפו עומרין לתוך שדהו - שהיו מוטלים על גבי אבן או עמוד או זו על זו:

פרט לשצפו - וקא סלקא דעתך צפו ממש על גבי אבן או על גבי עמוד:

וליטעמיך לתוך שדה חבירו - צפו על גבי אבן הוא דמעיט אבל מונחים לא מיעט והא בשדך כתיב אלא הא דקאמר צפו לאו דוקא צפו על שום דבר קאמר דאפי' מונחים על גבי קרקע נמי קאמר אינו שכחה והאי דקאמר צפו דלא משכחת עומרין לתוך שדה חבירו אלא בצפו שהרוח מצפתן על הארץ ומביאתן לשם:

שהחזיק בו להוליכו לעיר - ס"ד השתא דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא:

זכה ביה - ותו לא הוי שכחה דבעינן שכוח מעיקרו כדאמר בב"מ בפרק קמא (דף יא.):

מפני שהוא כצף - שהוא פטור על שהחזיק בו כאילו היה עודנו צף מעל הקרקע ומונח בידו:

הריני כבן עזאי בשוקי טבריא - יום אחד היה דעתו צלולה אמר הריני כאן בפומבדיתא מוכן להשיב דבר לשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא:

שני חללים זה על גב זה - והאחד משוך להלן מחבירו מעט ואם תמדוד מזה יקרב לעיר אחת ואם תמדוד מחבירו יקרב לעיר אחרת:

ולא מזה מודד כו' - וה"ה דמיבעיא ליה נמי או דלמא מין במינו לא הוי טמון מין במינו לא הוי צף ומשניהם מודד אלא שהוא בכלל אלו:



תניתוה - לחדא מינייהו דפלוגתא היא בטמון אבל צף לא פשט לה מינה דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזיק ביה הוא וצף לא ידעינן מאי הוי עלה:

סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מינה דפלוגתא בטמון דמין במינו הוא דהני תנאי אפילו תנא קמא דאמר תחתון שכחה כר' יהודה סבירא ליה דאמר בשדה פרט לטמון וטעמא משום דמין במינו לא הוי טמון:

חלל - לא מקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב:

בכולן - ואפי' מפרפר צף וטמון ותלוי:

ומוטל באשפה - דלא הוי צף ולא טמון ולא תלוי ואפי' הכי אין עורפין דחלל קבעי אלמא קרא כדכתיב בעית:

חלל יתירא כתיב - הקרובים אל החלל ועוד חללים טובא למדרש חלל דוקא ולא חנוק:

פרט למצוי - תדיר כגון ספר או עיר שרובה עובדי כוכבים:

קמ"ל כדתניא כו' - והכי קאמר נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד אין מודדין לה אלא לעיר שיש בה ב"ד מודדין איזו היא עיר שיש בה ב"ד קרובה לו ואי לא הדר תניא הוה אמינא אין מודדין כלל:

ת"ל ולקחו זקני העיר מכל מקום - דהאי העיר קרא יתירא הוא דמצי למכתב והיתה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקניה עגלת בקר:

מתני' מכוון - מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפי' כמלא חוט:

ואין ירושלים כו' - מפרש טעמא בגמ':

מוליכין הראש אצל הגוף - בגמ' מפרש למאי הלכתא מוליכין:

גמ' אפשר לצמצם - אפשר לכוין המדה ואמת מדדו שאין זו קרובה לו מזו כלל והוו להו שתיהן קרובות:

וקסבר - נמי קרובה דכתיב בקרא אפילו קרובות במשמע. כמו ובהמה רבה (יונה ד) דאס"ד אי אפשר לצמצם אין כאן קרובה אלא אחת ואנן הוא דלא ידעינן הי מינייהו והוה ליה למימר יביאו עגלה בשותפות ויתנו אם שלנו קרובה חלקכם יהא קנוי לנו ואם עירכם קרובה חלקנו יהא קנוי לכם. אילימא לענין מדידה. קאמר יביאו הראש אצל הגוף דממקום שנמצא הגוף שם צריך למדוד ויביאו הראש לכאן והא מדקתני כו':

קנה מקומו - לקוברו שם דזה אחד מי' תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה (ב"ק דף פא.):

עיקר חיותא כו' - הלכך עיקר חלל מיקרי ומודדין מיניה כדכתיב אל הערים אשר סביבות החלל:

אתה גוזי - אתה מראשי יצרת ראשי תחילה דגוזי לישנא דרישא כמו גזי נזרך שער ראשך תלשי וגלי ראשך:

אפילו תימא אבא שאול - כר' עקיבא סבירא ליה:

מ"ט דרבי אליעזר בן יעקב - דאמר מן הצואר הוא קרוי חלל:

דכתיב אל צוארי חללי רשעים - והלכך ממנו מודדין כדכתיב אל החלל:

מתני' נפטרו זקני ירושלים כו' - שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:

ואע"פ שאינו איתן כשר - דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה:

בקופיץ - כמין סכין גדול:

מאחריה - ממול עורפה:

מקומה אסור - לעולם:

ומותר לסרוק שם פשתן - דוקא נקט עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בגמרא:

לא בא לידינו ופטרנוהו - בגמ' מפרש בלא מזונות והיינו ידינו לא שפכו לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג:

לא ראינוהו והנחנוהו - יחידי בלא חבורה והיינו ועינינו לא ראו:



והכהנים אומרים - כדכתיב לעיל ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מי הם נגשים:

ולא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם - כלומר ונכפר דכתיב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שיהא אף זה בכלל אמירה אלא מילתא באנפי נפשה היא שרוח הקודש בישר את ישראל ע"י משה רבינו לכשיעשו כן ונכפר להם הדם:

גמ' עגלה - בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה דכל מקום שנאמר בתורה עגל סתם בן שנה הוא. דיליף מועגל וכבש בן שנה:

פרה אדומה - אין שיעור לשנותיה:

מום פוסל בה - דכתיב בפרה אדומה אין בה מום (במדבר יט, ב):

בה - מיעוט:

אלא מעתה - דכל היכא דכתב בה מיעוטא הוא ולא גמרינן מיניה בקל וחומר:

לא יהו שאר עבודות פוסלות - בפרה דהא עול בלבד כתיב בה אלא דגמר לה בק"ו מעגלה דכתיב (דברים כא, ג) אשר לא עובד בה כל עבודות במשמע ואי בה מיעוטא לא נגמר מיניה:

אלמה אמר רב יהודה הניח - על פרה עודה של שקין אגודה של שקין פסולה ואע"ג דלאו עול הוא ובעלייה לחודיה מיפסלא כדכתיב בפרה במלאכת עול האמורה בה אשר לא עלה בעלייה לחודה ואפילו שלא משכה:

ובעגלה עד שתמשך - שתטלטל המשא מעט דבעגלה כתיב אשר לא משכה ולקמן פריך כיון דשאר עבודות בפרה לא כתיבי ומעגלה ילפינן אמאי מיפסל בעלייה לחודה דשאר משאוי שאינו עול ממש מ"מ שמע מינה דגמר פרה מעגלה בק"ו בשאר עבודות ואע"ג דכתיב בה מיעוטא:

שאני פרה דילפינן עול עול - וכיון דגזירה שוה מופנה היא הוה ליה כמאן דכתיב בגופה ומיעוטא דבה דריש ליה לדרשא אחרינא כדלקמן:

עגלה נמי תיתי עול עול מפרה - למום:

למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה - מהקרבה אבל פרה לא ממעטא דאתיא מג"ש:

מי ליכא דפסלי בהו שנים - והרי פסח וחטאת דכתיב בהו בני שנתן וכי איצטריך בה למעטינהו מפסול עבודה להכי איצטריך דאי לא מעטינהו הוו גמרי בקל וחומר מעגלה: שנעבדה בהן עבודה גרסי':

עבודת איסור - כגון בשבת או כלאים בשור וחמור:

עבודת איסור נמי מהאי קרא נפקא - דכיון דתרי קראי כתיבי על כרחיך חד מינייהו לעבודת איסור:

עול - גבי פרה תניא:

שאר עבודות פוסלות בה - דכתיב אשר לא עובד בה:

ואם נפשך לומר - ואם יש לך להשיב על ק"ו זה צא ולמד בג"ש נאמר כאן עול כו':

מאי אם נפשך לומר - מאי הוה לך למיפרך דשבקה תנא לאורחיה ויליף בגזירה שוה:

נאמר כאן כו' - והאי עול יתירא הוא דהא בכלל שאר עבודות הוא:

וממקום שבאת - לאו תנא קתני לה אלא תיובתיה קא מפרש ואזיל גמרא דקא מותיב לרב יהודה דאמר לעיל שאר משאות פוסל בפרה בעלייה בעלמא והא כיון דשאר משאוי בפרה לא כתיב ומעגלה יליף לה בגזירה שוה וממקום שבאת משם יש לך ללמד נמי דמה עגלה עד שתמשוך אף פרה בשאר משאות דילפינן מעגלה עד שתמשוך:

ת"ל אשר לא עלה עליה עול מ"מ - דריש ליה בלא עול מדלא כתיב אשר לא עלה עול עליה ותו הדר כתיב עול לדרשא כדדרשינא ואזיל:

א"כ כו' שלא בשעת עבודה - ואפילו הניחו עליה להקל משא מידו ולא למשוך:

אלא בשעת עבודה - כלומר שעבודה זו לצורך היא אבל אקראי בעלמא שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותיב לא פסלה:

משיכת עול - לפסול בעגלה:

שאינו עושה פירות - עגלה בת שנתה לא ילדה:

במקום שאין עושה פירות - נחל איתן קשה:

שלא הניחוהו - שהרגוהו:



איתן מושבך ושים בסלע קנך - אלמא איתן הוא סלע:

מוסדי ארץ - הם הרים וכל הר של אבנים הוא:

שהוא ישן - ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי:

גוי מעולם הוא - היינו ישן:

מחטאת עוף - דכתיב בה ממול ערפו (ויקרא ה):

כולי עלמא לא פליגי - דהא כתיב ולא יזרע משמע להבא מדלא כתיב ואשר לא יזרע דלהוי משמע לשעבר:

מי כתיב ולא יעבד - אי הוה כתיב אל נחל איתן ולא יעבד בו הוה משמע להבא אבל השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר לאו לשון צואה הוא:

אשר לשעבר משמע - אע"ג דלא יעבד להבא משמע הני מילי בלאו אשר אבל השתא דכתיב אשר על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא:

רבויא הוא - לא בא אלא לרבות כל עבודות כדלקמן דלא תדרשיה בכלל ופרט:

כופין ללויה - כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך שילוהו:

ויקרא שמה לוז - סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא:

שלא דבר בפיו - דלא כתיב אלא ויראם באצבעו או בעקמימות שפתים כדלקמן:

ולזרעו - כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם:

שליוהו פרעה - כדכתיב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו:

אינו ניזוק - אותו היוצא לדרך:

עד עיבורה של עיר - שהוא יוצא ממנה והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר:

בי ציניתא דבבל - מקום הוא ובו דקלים הרבה כמו ציני הר הברזל (סוכה דף כט:):

לא נתיישב - והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון יישוב שם והיינו דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר:

שהקרחת עלינו את המקום - שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור:

מקטני אמנה - שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים:

ודלמא - קטנים ממש הוו ועל שם מקומם נקראו נערים שהיו מן נעורן. הכא מפרש מקומן. יריחו:



ליהוו דובים ולא ליהוו יער - מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס:

דבעיתי - הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה:

זכה ויצתה ממנו רות - שיצאו ממנה דוד ושלמה שהרבו להקריב קרבנות אלמא זה היה שכרו:

לקללה הוה - למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה:

ואלא מאי טיבותיה - דמקום הואיל והמים רעים והארץ משכלת:

חן מקום על יושביו - ואפילו הוא רע נראה להם טוב:

חן האשה - תמיד על בעלה ואפי' היא מכוערת נושאת חן בעיניו:

אחד שגירה דובים - בעון שגירה דובים בתינוקות:

חלה - חד את חליו תרי וחד אשר ימות בו:

מי שקיל כולי האי - בהאי קרא כתיב שמנה דברים כסף ובגדים וצאן ובקר ועבדים ושפחות וזיתים וכרמים:

כסף ובגדים הוא שקל - דכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים:

בשמנה שרצים - בפרק שמנה שרצים (שבת קז.):

הגיע עת ליטול שכר - תורתך בעולם הזה:

אבן שואבת - שמגבהת: את המתכת מן הארץ ומעמידתו באויר [וע"י אותו אבן העמיד העגלים של ירבעם באויר]:

רבנן דחה - דוחה היה את התלמידים מפני אלישע כשהיה משמש לפניו דכתיב לאחר שפירש ממנו המקום אשר אנחנו יושבין בית המדרש של רבנן צר ממנו שנתוספו התלמידים שהיה גחזי. דוחה:

ינאי מלכא קטליה לרבנן - כדאמרינן בקידושין בהאומר לשלוחו (דף סו.):

בעלי שרוי בתוכך - נשיא (היה) כדאמרינן בחגיגה (דף טז:):

קם קמייהו שפיר - כיבדתו:

אכסניה זו יפה - במעשיה:

טרוטות - עגולות:

בכך אתה עוסק - מסתכל באשת איש:

אחוי ליה בידיה - שיקבלנו:

יצר - של תשמיש תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה וכן תינוק פן יברח ויאבד את עצמו ואשה אף היא דעתה קלה ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה:

מתני' תצא ותרעה בעדר - כשאר חולין והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי עגלה ערופה נאסרה מחיים וירידתה לנחל איתן אוסרתה ובמסכת כריתות מוקמינן לה למילתא בפלוגתא דתנאי בפרק בתרא (דף כה.):

כיפרה ספיקה - היא עשתה את שלה ואם לא נמצא ההורג נתכפר הספק ולכשנמצא נעשה ודאי ויהרג ומיהו היא באיסור הנאה דידה קיימא דכפרה כתיב בה כקדשים:

שנים אומרים ראינו לא היו עורפין - דהא נודע מי הכהו ואע"פ שאינו עכשיו בפנינו לדונו:

בטלה עגלה ערופה - שהרי מכירין (הן) בהן מי הרגיל בהן להרוג:

לא אפקוד - על ניאוף נשותיכם לבודקן ומפני מה על בנותיכם כי תזנינה ועוד כי הם עם הזונות יפרדו הם עצמן נואפין כפרדים הללו:

האשכולות - מפרש בגמרא שהכל בהן עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביום טוב כדאמרינן בחגיגה (דף טז.) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה:

העביר הודיית המעשר - שלא יהיו מתוודין בערתי הקדש כו' ובגמרא מפרש טעמא:

עוררין ונוקפין - בגמרא מפרש טעמא:



עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים - בבית הנפחים בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולן נשמע למרחוק ואין הכל יודעין שהיא לדבר האבד והכי אמרינן לה במועד קטן (יא.):

כל ימיו לא הוצרך אדם לשאל לחבירו על הדמאי - אם מעושר אם לאו שהוא התקין שיהו כל הלוקחין מעם הארץ מעשרין:

גמ' אפילו אחד בסוף העולם - הכיר בו:

והא אמר עולא כו' - סוגיא זו כולה פירשתיה בפרק מי שקינא (לעיל לא:) ואינה חלוקה כאן כלום:

אלא על הספק - ועכשיו יודעים את ההורגים מי הם:

מנוקה מעון - ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת:

עון דבניה ודבנתיה - שהם נואפין:

לא - אינו מונע את אשתו מליבדק:

תא שמע לא אפקוד - לבדוק את הנשים ומה טעם על בנותיכם כי תזנינה:

נתעוותו הדינין - דמתוך שהם בעלי הנאה אין מטריחין עצמן לעיין בדין ובאיסור והיתר להורות לציבור ומתוך כך נתקלקלו מעשיהם וכיון שכן אין להקב"ה נחת רוח בעולמו ואין עולמו נוח לו:

לוחשי לחישות - עורכי הדיינין ומתלחשים עם הדיינין לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובחובתו של זה:

רבה חרון אף - שעל הטיית המשפט חרון אף בא שנאמר (שמות כב) אם ענה תענה אותו וגו' וחרה אפי:

נצב בעדת אל - בזמן שבקרב אלהים ישפוט:

הולכי אחר בצעם - להנאתם:

האומרים לרע טוב - שמשבחין את הרשעים:

רבו הוי הוי - דכתיב הוי הוי בההיא פרשתא טובא:

מושכי הרוק - מאריכין הרוק ומדת גאוה הוא:

ונתמעטו התלמידים - כדקי"ל (קידושין דף מט:) סימן לגסות הרוח עניות של תורה:

חוזרת על לומדיה - מחזרת אולי תמצא לומדיה:

ולבסוף מתזיל עלייהו - נמאס בעיניהם:

מטיל מלאי - הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם על בעלי בתים היודעים בטיב סחורה שישתכרו הדיינין על ידו:

רבו איש הישר בעיניו יעשה - שהרואה שהדיינין מסבירים לו פנים מפני טובה שעשה לו ואינו מתיירא מהם:

שפלים הוגבהו - שאין אימת הגדולים על הקטנים ואין ניכר בין גבוה לשפל:

ומלכותא - מלכותם של ישראל אזלא ונולא הולכת ומתנוולת:

צרי עין - מלהנות אחרים בממונם:

טורפי טרף - גזלנים ומאמצי הלב מן העניים לרחם: רבו מים המרים רבו המקנאים לנשותיהם והיה למים המרים להרבות:

אלא שפסקו מלהשקותם - כדאמרינן שאין המים בודקין משרבו המנאפים:

זחוחי הלב - שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם:

ישראל לפנים - כינוי הוא:

שהכל בו - תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת:



ואנן יהבי ליה לכהנים - דקנסינהו עזרא כדאמרי' ביבמות (דף פו:) וכיון דאינן נותנין כתקנן אין יכולין לומר וגם נתתיו ללוי ככל מצותך:

תחילה - ונתת ללוי זה מעשר ראשון לגר זה מעשר עני בשעריך זה מעשר שני דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב):

אף הוא - יוחנן כהן גדול:

טבל ותרומת מעשר עון מיתה - באלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) ילפי' לה וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה עודנו טבל למעשרות ואתם נענשים מיתה:

מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן - מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל. ואחר כך מפריש מתוך מעשר ראשון תרומת מעשר מה שעל הלוי להפריש ונותנו לכהן משום דאית ביה עון מיתה אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ואומר המוציא מחבירו עליו הראיה גזירה דלמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרים לזרים ואין בהן אלא גזל כהן הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי ואת אמרת לפי שאין נותנין אותו כתקנן הא אפרושי מפרשי ליה:

תרתי תקון - לעולם העברת הודאות מעשר משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא והא דתניא לפי ששלח כו' לאו אביטל את הוידוי קאי אלא אגזר על הדמאי קאי ותרתי תקנות תקן ביטל וידוי של חברים אע"פ שמפרישין אותו לפי שאין נותנין אותו כתקונו וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ לפי ששלח כו':

מסרטין - כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו:

שיפול דם בעיניו - ואינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו ונוקפין לשון ונקף סבכי היער (ישעיהו י):

חובטין - להפילו לארץ ונוקפין לשון חבטה ומכה כדאמרי' אין אדם מנקף אפי' אצבעו דם ניקוף מרצה כדם עולה (חולין דף ז:):

טבעות - להכניס צואר בהמה לתוכו:

כדאמרינן - שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי:

מתני' בשיר לא ישתו יין - ובגמ' מפרש מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא:

נביאים הראשונים - בגמרא מפרש:

נופת צופים - מפרש בגמ':

אנשי אמנה - בוטחים בהקב"ה וסומכין .. עליו לעשות טוב ואין דואגין לחסרון:

גמ' אמר רב יוסף - הכי קאמר וכי בית המסובך בארזים עיר הוא שלא יהא נוח ליחרב:

מתרועע - לשון ערה כמו ערו ערו (תהלים קלז):

בסיפא מתחיל - מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל:

ושאיה - לשון בית השאה מאין יושב ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו:

זמרי דנגדי - מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם:

ודבקרי - שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם:

דגרדאי - אינו אלא לשחוק:

בטל זמרא - גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות:

ולא איבעי - ולא היו רוצים לקנותם בכך:

זלזל בה - ולא הקפיד למחות בידם:

כאש בנעורת - לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה כדכתיב השמיעני את קולך (שיר ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים:

לבטולי האי מקמי האי - אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת:

' - .. צחה צמא. צמא (שמות יז) מתרגם צחותא:



הרחיבה שאול נפשה - לאחר שהביאו חמש פורעניות הללו לעולם סופן נופלין בגיהנם:

זימנין סליק - פעמים עולים בידם שנענים ופעמים שלא עלה בידם שהרי כשברח דוד מפני אבשלום יצא מירושלים שאל צדוק באורים ותומים ועלתה לו שהשיבוהו ושאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר שנסתלק מן הכהונה מפני שלא נענה באורים ותומים והכי תניא בסדר עולם גבי ארון ובברחו מפני אבשלום יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים ונשאל באורים ותומים ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה נכנס צדוק תחתיו כדכתיב (שמואל ב טו) ויאמר המלך לצדוק השב את הארון וגו':

בימי זכריהו - והוא בנו של יהוידע שהיה בימי יואש:

ערי מגרש - ערי לוים שהטעינן הכתוב מגרשות:

עד עמוד כהן וגו' - אלמא הוו אורים בבית שני:

אמור לו - לא שהיו אורים ותומים אלא כאדם שאומר לחבירו כו' אלמא כל ימי המקדש ראשון הוו:

דתניא - חגי זכריה ומלאכי נקראו אחרונים:

שמעון וישמעאל - רבן שמעון שהיה נשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהרגתם מלכות יון:

לחרבא - שעתידין ליהרג בחרב: לקטלא לשאר מיתות כגון רבי עקיבא שסרקו בשרו במסריקות פיפיות של ברזל כדאמר בברכות (דף סא:) ור' חנניה בן תרדיון שנשרף ורבי יהודה בן בבא בלונביאות של ברזל כדאמר בסנהדרין (דף יד.):

שאין מספידין על הרוגי מלכות - מאימת המלך לפיכך מיחו בידם:

דברים ככתבן - כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל:

והלא כבר נאמר מגוררות במגירה - וגו':

שמיר למאי אתא - דאמרי' במס' גיטין (דף סח.) שהביאו שמיר ע"י אשמדאי מלכא דשדאי:

אבנים הללו - שבאפוד וחשן:

פתוחי חותם - חקק משמע:

במלואותם - שיהיו שלמות שלא יחסרו מהם כלום:

ומראה להם שמיר - על פני הדיו כחריץ האות:

איטני של אבר - גובתא מש"א (יש"א: ארגז) בלע"ז. שירא פרנדא. מין משי הוא:

סלת צפה על גבי נפה - מרוב שומנה מדבקת בדופני נפה ודומים לעיסה חיה שנילושה ביין כו' נופת דבק הנפה צופים שצפה:

שתי ככרות הנדבקות כו' - שהיתה ברכה מצויה בעיסה וכשמדבקין ככרות בדופני התנור אחת בדופן זה ואחת בדופן זה שכנגדו והן תפוחות אצפליי"ר (להתנפח) בלע"ז עד שמגעת פני זו לזו כצוף זה שגדל ומתפשט והולך ותולה באויר כן אלו צפות ותפוחות באויר:

מן הצופים - ההרים הגבוהים שמשם צופה למרחוק:

מאי משמע - מהיכא ילפת שדבש בא מן ההרים:

כדמתרגם רב יוסף - כאשר תעשינה הדבורים:

כל הנצוק - המערה מכלי טהור לכלי טמא אין הקילוח מצרפן להיות חיבור לטמא את מה שבתוך הכלי שהוא מערה ממנו:

חוץ מדבש זיפין - שהוא עב מאד והרי הוא כמחובר שכשהקילוח פוסק הוא הולך מלמטה למעלה והכי אמרינן במדות:

הצפחת - ברשק"א (חלת דבש) בלע"ז שהן עבות ונכנסת השעוה עם הדבש:

שמזייפין בו - מתוך שהוא טוב ועב מערבין בו מים ויין ואין נכרות בו:

שמזייפין - שקרנים והולכי רכיל:

שמאמינים בהקדוש ברוך הוא - לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים:

שיתבזו שולחנם לעתיד לבא - שאין מקבלין שכר שלם והכי משמע כי מי בז ליום הבא את הצדיקים:

קטנות - קטנות אמנה:

קטני רשעי בני ישראל - שמתו כשהן קטנים:



שמבזבזין דין אביהם - קורעים דין אביהם שכשבאין לדונם אומרים לפניו וכו':

הקהיתה שיניהם - למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו ונפרעת מהם בחייהם:

מוכרי רבב - רבב הוא דבר מאוס כגון חלב ושומן ונדבק בבגדים ונמאסין ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני:

שיתה ה' מורה להם - לעיל מיניה כתיב כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד שיתה ה' מורה להם תן להם מרות לאותן עניים עושר שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד וידעו הגוים שהן אנוש ואינם אלהות שאין כל הכבוד והגדולה שלהם:

מתכסין בטלית אחת - משום עוני:

בקרב שנים - אותה פעולה שלך דהיינו דבר תורה שהיא בקירוב שנים ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד:

חייהו - רפאהו והרווח להם ותן להם חיותם:

המה הולכים הלוך ודבר - בדברי תורה באליהו ובאלישע כתיב:

ראוין לישרף - שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם:

אחד מת - ע"י חבירו שהרגו בשוגג וזה גולה לערי מקלט. ואם אין כאן מיתה סימן למיתה וגלות סימן לגלות שאחד מת ואחד גולה:

בבלי דעת - על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה:

נדמו עמי - וסיפיה דקרא ותשכח תורת אלהיך:

כי עם בציון ישב - אלו יושבי ישיבת תורה וסיפא דקרא חנון יחנך לקול זעקך:

לחם צר - במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה:

והיו עיניך וגו' - וכן בתריה כתיב ולא יכנף:

פרגוד - מחיצה:

לא יכנף - לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו:

דלמחר - מי יתן שיבא יום:

מי ידע - אם ייטב מן הלילה:

אלא דחליף - מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר:

אלא עלמא אמאי מקיים - מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה:

אקדושה דסידרא - סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם:

סדרים - סדרי פרשיות דתורה:

טהרה - שפסקה מישראל:

ביטלה טעם - הפירות וריחם שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה אף הקב"ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע:

מעשר ביטל שומן דגן - בעון פיסוק מעשרות פסק שומן הדגן כשמו של מעשר דאיקרי חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' (במדבר יח):

דחינוניתא - שמינה ויש בה ריח טוב ומין תמרים הוא לעצמן:

טהרה יש בך - לפיכך מריחה לך ולא בטל הריח מאצלך:

אתא בריה - דרבה בר רב הונא:

א"ל - רב הונא לבריה:

שמחת את לבי - בטהרתך:

והקהיתה את שיני - שהראיתני שאהבתך על בנך יותר מעלי שנטלת ממני ונתת לו:

רחמי - אהבה:

איטפל ביה - גידלו בביתו:

רבי רבי - גדל גדל אותי ואע"פ כן איני בנך:

בר ברתך אנא - ואין עלי לכבדך כבן:

מתני' בפולמוס - חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:

עטרות חתנים ואירוס - מפרש בגמרא:

בפולמוס של טיטוס - שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו ובין זה לזה היו חמשים ושתים שנה כדאמר בסדר עולם:

עטרות כלות - מפרש בגמרא:

בפולמוס האחרון - הוא של חורבן הבית ושל טיטוס נמי הוה:

באפריון בתוך העיר - שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה ואפריון של מעילים וטליתות מוזהבות מוקפות לה:

מושלי משלות - לתת אות אמתלא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים דאמר בסנהדרין (דף לח:) כי הוה דריש ר"מ בפירקא הוה דריש תילתא שמעתא ותילתא אגדתא ותילתא מתלי:

שקדנים - שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה:

הדרשנים - שהיה בקי בטעמי המקראות כדאמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא (ברכות דף יב:):

בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה:

אנשי מעשה - בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים כדאמר בתענית (דף כה.) נמטי כשוריך יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:

קטנותם של חסידים - שהיו החסידים הולכים וכלים והוא היה מקטניהם וסופן:

זיו החכמה - זה לא ידענא מאי היא:

משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה - במסכת מגילה (דף כא.) אמר שעד שמת הוא היה בריאות בעולם ולא היו למידין תורה אלא מעומד משמת הוא ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב:

בטל זיו הכהונה - שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלין על שולחנו:

ובני חורין - מיוחסין:

חפו ראשם - שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים ואלו עניים נדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם:

ואין דורש - לישראל:

ואין מבקש - עליהם רחמים:

שרו חכימיא - התחילו החכמים:

ספריא - מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים:

כעמא דארעא - כעמי הארץ:



אזלא ונוולא - הולכים ודלים ומתנוולים:

בעקבות המשיח - בסוף הגלות לפני ביאת משיח:

והיין ביוקר - שהכל עוסקין במשתאות:

ואין תוכחה - אין לך אדם שיוכל להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין אומר לו אתה כמוני:

ובית הוועד - של חכמים יהיו לבית זנות שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם:

גמ' של מלח ושל גפרית - ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א (שי"ל יימ"א: מלח הסלע (כגון מלח סדומית)) וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול"א (ניאיל"א: תצריב שחור [ציור שחור באמצעות חומר כימי החורט את הכלי, שעליו מפעילים אותו]) :

חילית - לישק"א (כריך (צמח)) כמין גומא הגדל במים:

טבלא דחד פומא - זוג של עינבל אחד שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות:

טנבור ([[:קטגוריה:{קטן (תוף)|{קטן, (תוף)]][[קטגוריה:{קטן (תוף)]] א } והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל ושוטחין על פיו עור כשהוא לח ומותח והוא מתייבש שם מאליו וכשמכין עליו במקל דק הוא מוציא קול צלול ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר עד שנשמע כמין שיר:

מיחלף בטבלא דחד פומא - זוג של עינבל שעושים בבית משתאות דומה לו בקול ואתי למעבד ההוא דגזור עליה:

קפיזא - כלי מחזיק ג' לוגין:

עיר של זהב - עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה:

כיפה - כמו כובע של צמר לבן שקורין פילטר"א (פילטרי"ן: כובע של לֶבֶד) :

זהורית המוזהבות - טלית צבועה שני ובו קבועין טסי זהב עד שמעמידין אותה כמין כיפה:

אבל עושה הוא פריפיר - כמין כיפה של מעגלי עץ כמו שאנו עושין ותולין בה צניפין ורדידי זהב כמו שאנו עושין:

חכמת יוונית - לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין ואין שאר העם מכירין בו:

מלכי בית חשמונאי - שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה הורקנוס ואריסטובלוס:

היה הורקנוס מבחוץ - צר על ירושלים והביא עמו חייל רומיים:

משלשלים להם דינרי כסף בקופה - מתרומת הלשכה לתמידים:

היה שם זקן אחד - מבפנים:

לעז להם - לאותן שבחוץ:

נעץ צפרניו נזדעזעה - מחמת המלך שבערה על חילול שמו:

ועל אותה שנה שנינו כו' - שאותה שנה החריבו החיילות את הזרעים שסביבות מדינת ירושלים והוצרך להביא אותה שנה את העומר מגגות צריפים ובשאר השנים מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים כדכתיב (ויקרא כג) כרמל תקריבו שיהא הזרע לח והכר מלא ממנו וכשהוא בא מרחוק מתייבש ומתמעך ואין כר השבלת מלא מן הגרעין:

לשון סורסי - קרוב הוא ללשון ארמי ואומר אני שזה לשון גמרת ירושלמי ואומות העולם קורין אותו לינג"א שוריי"א (שפה סורית) :

או לשון יווני - שהיו קרובין לארץ יון ולשון יון יפה מזה והיה לו לספר בו: מאי דכתיב לא גרס אלא ר"ש קרא מקרא זה על עצמו ואמר שעליו לעולל את עיניו בבכי יותר מן הכל:

עוללה - מנוולת את עניי:

לנפשי - על נפשי מפני קורותיי:

מספר קומי - שערו שלפניו ומניח בלורית מאחוריו:

מדרכי האמורי - שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים:

נגנז ספר תורה - שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה וסדורות בפיו כאילו כתוב בספר כדאמר בסנהדרין (דף סח.) הרבה תורה למדתי מרבותיי ולא עוד אלא שאני שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קישואין ושלש מאות בבהרת עזה:

עצה ומחשבה - שהיה זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם כדאמרי' בפ"ק דחגיגה (דף ה:) כי נח נפשיה אמרו ליה רבנן מאי תהוי עלן ממינים אמר להן אבדה עצה מבני ישראל נסרחה חכמה של עובדי כוכבים:

זרועי תורה - עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא:

רבי אלעזר בן עזריה - עשיר הוה כדאמרי' (שבת דף נד:) תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא:

דאיכא אנא - שאני ענוותן:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/סוטה/פרק_ט"