חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עח עמוד אעריכה


הא דתנן ושניהם כשרים ושניהם סופגים. מצאתי בה"ג ואי עבר ושחט אמה ובתה בחד יומא קמא שרי למיכלי' בשעתי' בתראי משהי ליה עד לאורתא ואכיל ליה ואי במזיד שחטיה לבתרא מלקינן ליה ולאורתא שרי באכילה ולא מצאתי זה בתלמוד וקנס הוא שלמד ממעשה שבת ואין תלמודו עולה יפה.

מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשי'. פי' לדברי ר"ש שאמר שחי' שאינה ראויה לא שמה שחי' והלא שחי' קדשים שחי' שאינה ראויה היא ואפי' לר"מ דאמר שחי' שאינה ראויה שמה שחי' איצטריך כדאמרי' בפ' כיסוי הדם ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשי' מי לא נהיג והיינו (בכה"ג) [מה"ט] דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (כ"ש) [דנוהג במוקדשים] ואין צורך בכך.

ואמר רבא זו בנין אב כ"מ שנאמר שה שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש"י ז"ל משה כבשים ושה עזים מדלא כתב שה כבשים ועזים.

ולא משמע הכי בפ' מרובה דגרסי' התם אלא כי אתמר דרבא לפדיון פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי ומקשי' ולר"א דתנן ר"א מתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי הלכתא אמר לך ר"א כי אתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי ר' יהושע משור שה כבשים נפקא עד שיהא אביו כשב ואמו כשבה ובספ"ק דבכורות מייתי' עלה דהאי מתני' דאין פודין לא בעגל מתני' מני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן בפסח פרט לכל השמות הללו אלמא מפסח גמר ומיהו התם ג"ש והכא בנין אב.


דף עח עמוד בעריכה


והא דאמרינן שאני הכא דאמר קרא או לרבות את הכלאים. איכא למידק משור או כשב דרשי' להוציא את הכלאי' כדאמרינן בפ' השוחט א"ל התם כיון דלא כתיבא ביה מיעוטא וממילא נתרבה אצטרי' רחמ' למעוטי שלרבותו לא היה צריך אבל כאן שכתב שה שמשמעו סתם להוציא את הכלאים כדרבא למעטו אינו צריך הא לא בא הכתוב אלא לרבותו.


דף עט עמוד אעריכה


איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כו'. פירו' נ"ל שר' יהודה הוא ת"ק דפליג עליה ר' חנינא באותו ואת בנו דאמר אינו נוהג בזכרים וקמיבעיא לן מי אמרינן כיון שמיעטו הכתוב שאין לחוש לזרעו כלל או דילמא אדרב' מדאיצטרי' קרא למעוטי הכא הוא דמעטיה קרא אבל בעלמא חוששי' לזרעו ומשו"ה מספקא ליה בכל שאר מקומות אבל לחנינא פשיטא ליה כיון דחששה תורה לזרעו במקום אחד חוששי' בכל מקום לזרעו ולא לחוש בלבד אלא אפי' להקל דליכא ספקא קמי שמיא כיון שחששה תורה להחמיר חוששין אף להקל ואסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה והלכתא כוותי' מעובד' דר' אבא דאיתמר בהדיא בשלהי כתובות ומיהו ליתא לדחנינא כדפסק רבינו הגדול ז"ל.

וכן כתבו הראשוני' רב אחא משבחא ור"ש בעל ההלכות ז"ל אלא שרב אחא ז"ל אמר דמפשט פשיטא ליה לר' יהודה שאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם מותר וכל הנולדי' מן החמור אעפ"י שאביהם סוס מותרים זה עם זה ואע"ג דאביה דהאי סוסיא ואביה דהאי חמרא והלכתא כוותיה.

וי"מ כן שזה שר' אבא אמר לשמעי' כי מעיילת לי כודנית' בריספק עיין בהדין דדמיין להדדי ועייל ה"ק כי מעיילת כודנית' בריספק דאית ביה חמורים או סוסים עייל בהדין דדמיין להדדי שאם דומות בסי' לחמור עייל עם החמור ואם דומות לסוס עייל עם סוס והיינו דאמרינן אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וכגל כלם במשמע שאפי' להחמיר אין חוששין שאלו לפי דברי רש"י ז"ל שפי' להחמיר הרי חוששין.

וא"ת לדברינו מאי האי דאמרינן לדברי האומר חוששי' לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליא הוולד אין לו תקנה והא לכ"ע חוששי' להחמי' י"ל כשתמצא לומר דרבי יהודה ורבנן ור"א ספוקי מספקא להו אי חוששי' אי לא אה"נ אבל את"ל מפשט פשיטא להו דאין חוששין הרי יש לו תקנה ולפי' לא הכניס רב משרשיא ראשו בין המחלוקת ואמר לדברי האומר חוששין סתם וכשת"ל להחמיר כולן חששו הרי כולן בכלל ולדברי רב אחא משבחא ז"ל דרב משרשיא אתי כר' אבא דאמר לר' יהודה אין חוששין כלל.

ורבותינו הצרפתים ז"ל החמירו ומפרשים דלכולהו תנאי חוששי' לזרע האב בכל מקום להחמיר דספוקי מספקא להו ואפי' לגבי אותו ואת בנו ומאי אינו נוהג בזכרים דקתני שאין לוקין ולחנינא ודאי חוששין בין להקל בין להחמיר ולאו מלתא היא כלל.

ומה ששנינו בכוי שאין מכסין את דמו מפני שהוא ספק לדברינו משכחת לה בהלכה בצבי הבא על התיישה ולפי' כתבה הרב הגדול ז"ל ואי סבר לה אין חוששי' לזרע האב כלל לא משכחת לה אלא כמ"ד כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו חכמים בו אם מין חיה או מין בהמה היא.


דף עט עמוד בעריכה


ומה שפירש"י ז"ל וסי' דאוריית' מסי' אבדה קאמר תמיה אני בו מה ענין זו לזו אפי' כשת"ל סי' לאו דאורייתא י"ל להחזיר אבדה בסי' דילמא מיחזא חזא א"נ כסומא בארובה וכשת"ל סי' אבדה דאורייתא שמא אלו אינן עיקר וסי' אלו לענין (אכילה) א) ודאי אינו כלום דהו"ל (כחלא כריסיה) ב) דאמרינן (בכ"מ) ג) שאינן כלום ד) אלא סי' אלו קאמרי' שהם עיקר לסמוך עליהם בענין זה וגמרא גמירי להו כההוא דאמרינן פ' וא"ט גבי סי' ביצים (ב"ש) לאו דאורייתא ואין לסי' אבדה עסק כאן וכאן. הא דאמרינן מהו דתימא אתי צד סוס משתמש בצד תמור ואתי צד חמור ומשתמש בצד סוס קמ"ל. איכא דק"ל הא דתנן במי שחציו עבד וחציו ב"ח לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול ליבטל וכו' אלמא לישא חציה שפחה וחציה ב"ח נמי אינו יכול משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות, ולענין תקיעת שופר נמי איתמר במ' ר"ה אף לעצמו אינו מוציא.

ולאו קו' היא דשאני הולדה דמבלבל זרעייהו כדאמרי' לעיל (דף ס"ט ע"א) דאל"כ סומא יוליד סומא תדע דלמ"ד חוששי' לזרע האב כל מיני פרדות אחת הן ולא אמרי' אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור ומן הטעם הזה עצמו הוא שמותר לרכוב ולחרוש בפרדות ואין אומרים משתמש בסוס ובחמור הוא ולית' לדאיסי דאמר אין רוכבין על פרדה מק"ו כדאי' בספרי.

ה"ג בכולהו נוסחאי: ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן התייש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו ועלה א"ר חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים פירושו בא להוציא מדברי האומר בריה בפ"ע הוא שלדבריו לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בכלאים אבל בכוי לדברי כולם אותו ואת בנו נוהג בו ואתיא כרשב"ג דאמר מין בהמה הוא ורב חסדא פי' שהבוי שהזכירו חכמי' הוא הכלאים שבא מן התייש ומן הצבי שאמר ר"א ובו נחלקו כדמפרש ואזיל.

אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן היא בתוספתא ול"ג מן התייש ומן הצביה דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועי' איזהו כוי וכו'. ר"א אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו הבא מן התייש ומן הצבי אין אותו ואת בנו נוהג בו ועלה א"ר חסדא איזהו כוי שנחלקו בו ר"א וחכמים פירושו בא להוציא מדברי האומר בריה בפ"ע הוא שלדבריו לא נחלקו ר"א וחכמים אלא בכלאים אבל בכוי לדברי כולם אותו ואת בנו נוהג בו ואתיא כרשב"ג דאמר מין בהמה הוא ורב חסדא פי' שהבוי שהזכירו חכמי' הוא הכלאים שבא מן התייש ומן הצבי שאמר ר"א ובו נחלקו כדמפרש ואזיל.

אבל רש"י ז"ל כתב ה"ג מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן היא בתוספתא ול"ג מן התייש ומן הצביה דא"כ מאי אתא רב חסדא לאשמועי' איזהו כוי וכו'.


דף פ עמוד אעריכה


כולה מתני' דלא כר"ש ממאי מדקתני. פי' אומר על ראשון ראשון אבל בבי טובא איתא במתני' דלא כר"ש ולא הספיק לפורטן עד ששאלו בגמ' פשיטא ותירץ.


דף פ עמוד בעריכה


קמא מקטל קטליה שני אמאי סופג את המ' ותו לא. פי' בשלמא סופג את המ' לא ק"ל שאעפ"י שפטור ממלקות אותו ואת בנו דהא מקטל קטליה מיהו ודאי סופג את המ' משום לאו דשחוטי חוץ אלא קשיא אמאי סופג את המ' ותו לא מתקבל בפנים הוא וליחייב כרת אבל הא דאמרינן דחולין בפנים שניהם פסולים והב' סופג את המ' קמא מקטל קטליה שני אמאי סופג את המ' ל"ל למימר הכי [פי' – ל"ל לומר קמא] אלא לימא מקטל קטליה להאי שבזה אין ספק שכל שאיסור דבר אחר גורם לו ליפסל כגון זה שהוא פסול מחמת חולין בפנים אין חייבין עליו משום אותו ואת בנו ואפי' היה הראשון בחוץ ושחיטתו כשרה אלא דסירכא דרישא נקט ואיכא נוסחי דמפקי ליה.

הא דאמרי' קדשים בפנים הראשון כשר ופטור וכו'. שחי' קדשים שחי' שאינה ראויה דכמה דלא זריק וכו' שני אמאי סופג את המ'. פירש"י ז"ל לא מיבעיא לענין מלקות דפטור משום דשחיט' שני שחי' שאינה ראויה היא משום דהו"ל מחוסר זמן אי ס"ל אותו ואת בנו נוהג בקדשים אלא אפי' אותו ואת בנו נמי לר"ש לא נהיג בקדשים דהא אפי' שחי' ראשון שחיטה שאינה ראויה היא שאינה נתרת אלא בזריקה ושני אמאי סופג את המ' ואמאי פסול.

וכך הוא גורס: שני אמאי סופג את המ' ופסול וכן פי' לקמן בדרב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחי' שאינה ראויה היא שהיא מחוסר זמן כיון ששחט הראשון ונזרק דמו.

ומה שכתוב בנוסחאות תדע דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר בעידנא דשחיט הו"ל התראת ספק מעבר עליה קולמוס ואמר ופי' דגרסני היא אלא טעמא משום דשחי' שאינה ראויה היא דמחוסר זמן הוא ומיהו פסולא מיהא איכא כשנזרק דמו של ראשון ושחט הב' שכבר נראה ראשון ונעשית שחי' ראויה ולית לן דר' הושעיא דאמר אפי' פסולא נמי ליכא ואע"פ שנזרק דמו של ראשון שבשעת שחי' לא היתה שחיטתו ראויה אע"פ שחזר' ונראית והא דאמרי' פשיטא ומהדרי' שחי' קדשים אצטריכ' ליה לפי דבריו כך מתפרשא סד"א שחי' ראויה היא ונהי דמלקא ודאי לא לקי דשני ודאי מחוסר זמן הוא פסול מיהא הוי קמ"ל דר"ש בתרוייהו פליג ולית ליה אותו ואת בנו במוקדשים כלל, זהו תורף פירש"י ז"ל.

ואין דבריו במקום הזה מחוורין, שאין בכל הנוסחאות ולא בפי' ר"ח ז"ל אלא אמאי סופג את המ' ול"ג בהו ופסול ועוד שהוא צריך למחוק אותה גי' דלקמן הכתובה בספרים כולם ובפר"ח ז"ל ועוד ק"ל שא"כ היה לו לר' הושעיא לומר מריש' דמתני' דקתני ונוהג בחולין ובמוקדשי' דלא כר"ש דלדידיה לא נהיג במוקדשים כלל וא"ל נקט הנך דמוכחי בריש' והדר דמספק' ליה אלא ק"ל דע"כ לר' הושעי' נמי נוהג אותו ואת בנו במוקדשי' לר"ש כדמשמע לקמן בפ' כסוי הדם דקאמרי' אטו אותו ואת בנו בקדשים לר"ש מי לא נהיג והיינו דראה ר' דבריו של ר"מ ועוד דאי הכי הויא תיובתיה מההיא דאותביה רבה לרב המנונ' בשמעתי' לפיכך פירשו אחרים דודאי איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים לר"ש ורב המנונא ורב הושעיא סופג את המ' קשי' להו ולא מפני שהוא מחוסר זמן שמאחר שאמרה תורה אותו ואת בנו במקודשי' לא תשחטו אעפ"י שאינה מותרת ראויה היא לענין איסורא למה זה דומה לשוחט קדשים בחוץ לר"ש שהוא לוקה ולשוחט חולין כשרים בפנים שנאסרין בהנאה מחמת השחיטה כיון שאין שום פסול בשחיטה זו אלא מחמת איסור זה וכן נמי באותו ואת בנו קדשים בפנים אע"פ שהוא מחוסר זמן מפני שהוא בנו של ראשון אותה שחיטה ראויה היא ללקות עליה מחמת לאו האמור בה ולא מפני גזירת הכתוב דוקא דהא איכא לאוקמה בשוחט שלמים ואח"כ חולין אלא שאני אומר ממ"נ נוהג שא"ת שאין שמה שחיטה א) הרי הכשרת וחזר איסור אותו ואת בנו עליו אבל כשדבר אחר גורם לו שאין אותה שחיטה ראויה פטור עליה למה זה דומה לשוחט את הטרפה חולין בפנים שר"ש מתיר מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה ולפיכך א"ר המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים כלומר כשהשני קדש ואע"פ שזרק דמו של ראשון או שהיה חולין משום דעד דזריק דם לא משתרי בשר וכו' ואפי' זריק בעידנא דשחיט התראת ס' היא הא למ"ד הויא התראה לכשיזרוק לוקה.

וא"ת והלא אין הזריקה מרצה אפי' כן כיון שאין דבר אחר גורם לפסולו אלא אותו ואת בנו לוקה כדפי'.

וא"ת בשוחט חוץ נמי נימא לר"ש שלא ילקה עד שיזרוק הדם בפנים התם אין פסולו בקדש דנבעי שיקרבו מתירין כהלכתן בתרוייהו מימר קאמרינן סלק איסורו והלך אחר שחיטת קדשים נמי בפנים סלק איסור אותו ואת בנו אינה ראויה עד שיזרוק ולזריקה קיימ' בחוץ סלק איסור שחוטי חוץ ואין בהם זריקה כלל ודרב הושעיא י"ל דסופג את המ' ק"ל בשלא זרק דהא פסול הוא ולא זריק א"נ אפי' עבר וזרק משום התראת ס' כולה כדרב המנונא והא דאמרי' סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא ה"ק סד"א אינה התראת ס' שמשעה ששחט שחיטה ראויה היא ויצאת מידי איסורא הראשון וד"א הוא שגורם לה ליאסר עד שיזרוק הדם אבל היתר שחיטה כבר נגמר משעה ראשונה קמ"ל והיא גופה אתא רב המנונא לאשמועינן.

ולדידי קשיא הא דאמרינן בפרק מרובה דשוחט קדשים כשרים בפנים שחי' ראויה היא לר"ש אפי' נשפך הדם משום דהעומד לזרוק כזרוק דמי והלכך במחוסר זמן אי חשבת ליה (כבשר) [ככשר] ליכא התראת ספק ואי חשבת ליה אינו עומד לזרוק מחמת פסולו שחיטה שאינה ראויה היא אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה.

מ"מ דברי רש"י ז"ל עולים יפה ולשון הגמרא משמע כן ורב הושעיא סבר לה כר"א דאמר התם שחיט' מתרת והלא זריקה מתרת והיינו דקאמר בדרב הושעיא שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ג) והדעת נוטה לדבריו ממה שהזכרתי דשחי' קדשים כיון דלא משוי לה שחיטה ראויה אלא משום העומד לזרוק כזרוק דמי בשני דהוא מחוסר זמן ליכא למימר הכי אעפ"י שאין איסור ד"א גורם לו ליפסול והיינו דרב המנונא דאיהו סבר שחיטת קדשים דראשון שחי' ראויה היא והיינו ודאי דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ד) וה"נ פריך ר"א התם במרובה וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לומר דשחיטת קדשים לר"ש שחיטה שאינה ראויה היא אבל לבתר דאותביה רבה לרב המנונא ותירצה במלקות מתרצה דרב הושעיא נמי במלקות וסבירא לן דשחיטת קדשים כשרים לר"ש ראויה היא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כמסקנה דהתם ומאי דקמ"ל רב המנונא קמ"ל רב הושעיא.

ויש כיוצא בזה בכל התלמוד דמפרשי בגמרא מימרא דאמוראי ובמסקנא צ"ל שלא שמעו מהם כן וצריך לפרשם בפנים חדשות ואחת מהם פירש"י ז"ל במסכת שבת (כז, א) גבי הא דאמרי' ואבע"א רב פפא אמרה דאמר רב פפא למעוטי כלאים ואחרת בפ' במה טומנין בשל הפתק שנו ואפילו בעיקר הברייתות גורעין ומוסיפין ומפרשים כדתניא בפ"ק דמכילתי' וצואר בהמה למעלה ומפרשי' לה בעופא דקליל, ויש רבות.

ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. איכא דק"ל והא הו"ל לאו שבכללות ואין לוקים עליו וה"נ אמרי' בפסחים פ' כ"ש דאי מדרי"ש אין לוקין על לאו שבכללות. וי"ל פרכא למ"ד לוקים דפלוגתא היא בפסחים ובתמורה ובכ"מ ואל תתמה שכיוצא בזה בפר' האשה שנתארמלה דאקשי' וליזיל בתר רובא סתם ואינה ק' אלא לרב אבל לשמואל הא אמר אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בפרק המוכר פירות (ב"ב צב, א).

ה"ג הנח לאו מחוסר זמן דנתוקי עשה הוא. כלומר לאו הבא מכלל עשה הוא דכתיב ומיום הח' והלאה ירצה מיום ח' אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ומחמת עשה הוא דאתי לאו הלכך אין לוקי' עליו דעקריה רחמנא מלאו דבכלל לא ירצה ואוקמיה אעשה מקרא יתירא ומאי דכתיב במקצת נוסחאות שהכתוב נתקו לעשה אינו מחוור שלאו זה לא נתקו הכתוב לתקנו לעשה שאם שחטו בשעת איסורו מחוסר זמן הוא לעולם ויש פותרין שהכתוב נתקו מעשה ואינו נכון כלשון זה שמעתי בשחיטה זו.

ואינו מכוון אצלי כלל דלאו שבכללות כי האי למד על כל הפוסלין שבשור ושה שהן בלא ירצה לדברי הכל לא לקי עליה כדאיתמר בפ' כ"ש ובפ"ד מיתות אבל ההיא דפליג בה אביי בפסחים ובנזיר ובכ"מ גוונא אחריתי היא בלאו שפורט וכולל באיסור א' ועוד דמייתי' הכא ניתוק עשה הוא ממחוסר זמן דתוך ז' למחוסר זמן דאותו ואת בנו ועוד דילמא לעבור עליו בלאו ועשה אתא.

לפי' נ"ל דה"פ: דפרכי' מעיקרא ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דרחמנא אמר ושור ושה ללמד על הפוסלין האמורים בפרשה שהם בלא ירצה דהכי דרשי' ושור ושה שרוע וקלוט לנדר לא ירצה ומעוך וכתות וגו' ושור או כשב או עז כי יולד ושור או שה אותו ואת בנו וס"ל לאו זה כולל ופורט פסולין שבשור ושה וכה"ג לקי עליה כדלקי בנזיר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג וענבים לחים ויבשים ולקי בנא ומבושל ופריק ר' זירא הנח לאו דמחוסר זמן דנתוקי עשה נינהו דכל פסולי לאוין שפרטן הכתוב כאן (רובא) [עובר] בלא ירצה אבל פסולי עשה ששם אינם בבל ירצה ומכיון שהפסיק בפסול מחוסר זמן דז' אף מחוסר זמן דאותו ואת בנו אינו בכלל והיינו ניתק לעשה דאפי' מחוסר זמן דאותו ואת בנו ניתק מלאו דלא ירצה ואינו בכלל לאו אחר משום מוקדשים א"נ דריש באותו ואת בנו גופי' נתוק עשה דתניא בספרא מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים ה"ז בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים ה"ז בלא ירצה כלומר משום עשה הזה והיינו דקאמרי' לאוי דמחוסר זמן בל' רבים ולא אמרי' לאו ובזה הענין השיטה הזו מתיישבת.


דף פא עמוד אעריכה


לילה לקדושה יום להרצאה. ואי קשיא יום להרצאה פשיטא ל"ל קרא מביום צוותו את בני ישראל נפקא שכל הקרבנות ביום א"ל שאם עלה לא ירד שכל הקרבים בלילה אם עלו לא ירדו אבל זה מחוסר זמן הוא להרצאה ואם עלה ירד.

הא דמותיב רבה אותו ואת בנו קדשים בחוץ ר"ש אומר בל"ת. משמע לי דמתני' דתנן בפ' בתרא דזבחים אותו ואת בנו ומחוסר זמן ר"ש אומר ה"ז בל"ת שהיה ר"ש אומר וכו' ומההיא מתני' פרכינן ובגמ' מוסיף בה קדשים בחוץ לפירושא בעלמא ז) וכן דרך התלמוד להוסיף כן במשניות.

ובדין הוא דלוקמה (רב ואמרי') [רבה למתניתין] בשהיה ראשון חולין (אלא) [א"נ] ראשון בפנים ושני בחוץ ושניהם קדשים וראשון חולין ושני קדשים בחוץ ה"ה והוא הטעם י) הלכך מוקי לה כפשטא בשניהם קדשים דאותו ואת בנו קתנו תרוייהו בקדשים משמע וכל הנך לישני דמוסיף גמ' קדשים בחוץ וכו' לפירוש' בעלמא מייתי לה דאלו מתני' לא קתני אלא אחד בפנים ואחד בחוץ.

הא דאמרינן הכא (וקי"ל) [וק"ל] קדשים בחוץ וכו' לא מתאמרה בגמרא בשום דוכתא אלא הכא וגמרא הוות בידה דרבה וכיוצא בה בפ' נגמר הדין והוינן בה כיון דאקטיל וכו' וכן הרבה שלא הוזכר להם מקום עיקרא בגמרא (כתובות כו, א) והא"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות מב' וכו'. (וקי"ל) [וק"ל] קדשים בחוץ וכו' לא מתאמרה בגמרא בשום דוכתא אלא הכא וגמרא הוות בידה דרבה וכיוצא בה בפ' נגמר הדין והוינן בה כיון דאקטיל וכו' וכן הרבה שלא הוזכר להם מקום עיקרא בגמרא (כתובות כו, א) והא"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות מב' וכו'.


דף פא עמוד בעריכה


הא דאמרי' פרה מטמאה טומאת אוכלים במס' שבועות (יא, ב) שמעתיה ושם כתבתי' כמו שכתובה בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל.


דף פב עמוד אעריכה


פרת חטאת אינה משנה. פיר' שכיון שנפדית הא שמעינן ליה לר"ש דאמר כל העומד ליפדות כפדוי דמי ולאו התראת ס' כלל.

ואי קשיא האמרי' לעיל דשחיטת קדשים התראת ספק הוא משום דכל כמה דלא מזרק דם לא משתרי בשר באכילה ואמאי נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי.

ואיכא דמפרקי הכי השתא פרה עומדת ליפדות היא שאם מצא אחרת נאה הימנו מצוה לפדותה אבל הני מצוה למזרקיה לדמייהו הא מחוסר זמן נינהו וכה"ג איתמר בפרק המנחות והנסכים ולית לן דרב הושעיא דאמר לעיל דשחיטת קדשים כשרים שחיטה [שאינה] ראויה היא ואעפ"י שעומדת לזרוק למאי דפרישית לעיל והתם נמי במנחות הכי קס"ד אליבא דרב הושעיא דאי בעי זריק (ליה אר"ש) [לא אמר ר"ש] הא במחוסר זמן הכל מודים דלא אמרינן.

ויש מתרצים לרב אושעיא דאפילו כשאינו מחו' זמן לאו שחי' ראויה היא שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא בשכבר קבל הדם בכלי אבל בשעת שחיט' אין שם דם עומד ליזרק כלל מיהו מסקנא דלעיל כדרבא דשחיטת קדשים כשרים ראויה היא כדפי'.

מתני': הא דתנן לענין דינא ב' שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. משום שכך דינו של לוקח ראשון עם המוכר וכן שנינו בתוספתא הלוקח מב"ה הוא קודם לב"ה שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן.


דף פב עמוד בעריכה


ותו למה כלאים כלאים. כלומר אי בזריעה אחת ל"ל כלאים כלאים אלא ש"מ בב' זריעות וב' מלקיות (לא) לקי דאס"ד לוקה מלקות אחת והא אתא לאשמועינן שאינו לוקה אלא מלקות אחת א"ה ליתני אינו לוקה אלא אחת מדקתני לוקה ש"מ שבא להשמיענו שהוא לוקה ב' מלקיות ובמאי עסיקי' וכו'.

והא דאקשי' אילימא בזה אחר זה ובב' התראות פשיטא דתנן נזיר שהיה שותה יין תמיה הוא וכי כל מאי דתנינן במתני' אי תני לה תנא בבריית' מקשי לה פשיטא אדרבה בכוליה תלמודא אמרי דכולהו מתניין כמתני' וי"ל דפשיטא הוא משום דלא תנא דומיא דמתני' כגון שותה יין דלקי ב' (מדלא) [אף דלא] מפסיק דאלו כלאים כלאים ב' מעשים הם ומתני' עדיפא ליה.

הא דא"ר יאשיה דאינו חיייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. משום כלאי הכרם קאמר אבל משום כלאי זרעים בכל תרי מיני זרעים נמי חייב וטעמא דר' יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים וכרמך שהוא חרצן בזריעה מדלא כתי' כרמך לא תזרע כלאים.

ובירושלמי דמסכת כלאים פ"ח כתוב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינים בכרם דר' יאשיה וכו' על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' שהרי בכל ב' זרעים נמי לוקה משום כלאי זרעים חבריא אמרינן להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר באיזה מהם שהתרו בו לוקה ואם התרו בו משום שניהם לוקה ב' דב' לאוין הם.

ואיכא דרמי עלה הא דגרסינן בפ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ומפרשי לה משום דקנבוס ולוף אין זרעם כלה ועושין אשכולות ודומין לזרע הכרם וקרינן ביה כרמך כלאים אבל בשאר זרעים לא.

וא"ל דלעולם אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן או כל ב' מינין וחרצן אבל קנבוס ולוף אפילו קנבוס וחרצן א"נ לוף וחרצן חייב דקרינן ביה כרמך כלאים ואותו שזרע כרמו של חברו סמדר מין אחד זרעו ולפיכך התירו הגפנים שאין איסורו אלא מדבריהם ולפ"ז משמע דלרבנן חטה וחרצן לא לקי דההי' לאו לר' יאשיה איתמר דמשמע דרבנן היא וק"ל מאי דכתיב הכא במקצת נוסחי קמ"ל דאפי' חטה וחרצן או שעור' וחרצן ועוד מצאתי בתוספתא דכלאים זורעים זרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה את המ' והיינו משום כלאי הכרם לרבנן ועדיין י"ל דבר הלמד מעניינו דהתם לענין זרוע ובא שנאסר בתוספות קאמר לרבנן דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דדמי לגפנים ואיכא ערבוב אבל שאר זרעים דלא דמי ליכא ערבוב ולא מתסרי בתוספת הא בזרוע מעיקרו בהשרשה ופילו חטה וחרצן לקי ואסירי דקא מערבבי בהשרשה (וכשרים כשהן. בקטנן) ד) ולר' יאשיה כיון דאיכא כלאים חוץ מן הכרם כולהו כהדדי נינהו וה"ג בנוסחאי דוקני התם אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסיר'.

ויש מתרצים שאר מיני זרעים דקאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס אבל תבואה דהיינו ה' המינים ודאי דבר תורה הן וגם זה אפשר נכון הוא שהתבואה גדלה הרבה וגבוה ונעשית ערבוב עם הגפנים אבל זרעוני גנה קטנים בין הגפנים לא עבדי כלאים כלל כנ"ל.

והראב"ד ז"ל כ' נ"ל דלענין איסור הפירות קאמר ושמא מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומה לתבואה שאינן עושין פירות אלא לג' שנים כדאיתא במשנה פ"ב דכלאים אבל לענין מלקות כל תרי זרעים נמי עם חרצן במפולת יד חייב משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס וליף וחרצן אעפ"י שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן כתיב המלאה וכתיב הזרע ומתרצינן זרוע ובא בתוס' זרוע מעיקרו בהשרשה כנ"ל א"ד הרב ז"ל.

ואינו נכון,דזרוע מעיקרו למלקות וזרוע ובא בתוספת שוין הן בין לרבנן בין לרבי יאשיה לרבנן במין א' ולרבי יאשיה בב' מינים לפיכך כ"מ ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קידוש משכחת לה לר' יאשיה (בענין) [בעציץ] של ב' מיני חטה ושעורה כנ"ל, והוא הנכון.

ת"ש אכל מזה כזית ומזה כזית לוקה. במאי אסיקי' וכו' מ"ט דר' יהודה וכו'. פירש"י ז"ל דהא מספקא ליה לר"י באיזה מהם הוא נוהג ומדלא פשטי' מיהא ש"מ לאו בב' התראות היא וכן עיקר דהנ תרי סוגיי אהדדי איתאמרו הכא פשיטא לספקא דהתם והתם פשיטא ספקא דהכא וכן בת"ש אידך.

וי"מ דהכי מקשי מכדי קים לן דר' יהודה מיחייב בשל ימין מדאורייתא ומאי דעת דעת תורה הלכך הא דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית לא מתוקמה אלא כשנתערבו דאי בשלא נתערבו פשיטא דהא אשמועינן ר' יהודה אינו נוהג אלא בחד וכיון דבשנתערבו עסיקי' במאי אי בב' התראות התראת ספק הוא אלא בבת אחת ובהתראת אחת וקמ"ל דלרבנן לוקה פ' ולר' יהודה מ' בהתראה אחת ודחינן לה ואמרי' דהא קמ"ל דהתראת ספק שמה התראה. והתם בפ' ג"ה (צא, א) מקמי דתיקום לן אי דעת תורה או דעת נוטה אתי' למפשטה מהא דקס"ד דבשלא נתערבו עסקינן.


דף פג עמוד אעריכה


הא דאמרי' בזה אח"ז וכגון דלית ביה כזית. לומר שאם אכלן בזה אח"ז בב' התראות בתוך כדי אכילת פרס מצטרפין משום דהתראת שהם שתים לא הפסיד צרוף אכילתו הלכך לוקה משום התראה ראשונה בב' אכילות שנצטרפו לכזית ומ"ש רש"י ז"ל לאו דוקא.

והא דתנן בד' פרקים צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט. נ"ל דצריך להודיעו קודם מכירה קאמר ואם לא הודיעו מקח טעות עבד דע"מ לשחוט היום הוא לוקח דמסתמא יכול הוא לשחוט כדקתני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע.

והא [דקתני] א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח מפו' בתוספתא דאיום הכפורים קאי דתני התם א"ר יהודה בד"א בזמן שיוה"כ חל להיות בב' בשבת אבל אם חל להיות בא' מכל ימות השבת א"צ להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום הזה וזה למחר כלומר כשחל בב' בשבת הכל שוחטים בא' בשבת שהוא עיה"כ שאין מקדימין קודם השבת אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו שהכל שוחטין ביו"ט.

ומיהו בכל הזמנים שא"צ להודיעו נראין הדברים שהוא צריך לשאול ואם נא' דתולה שאין לה אם לזו או שלא מכרה המוכר ודאי צריך לומר לו כן שישאל עליה דאיך יביא עצמו לספק איסור תורה אלא שא"צ להודיעו קודם מכירה ולית ביה משום מקח טעות אלא בד' פרקים הללו כמו שפיר'.

הא דאמרי' דבר תורה מעות קונות. מפ' בהזהב במקומו (מז, ב).