פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין:

גמ' ת"ר אותו ואת בנו נוהג בנקיבות ואין נוהג בזכרים. חנניא אומר נוהג בין בזכרים בין בנקיבות. מ"ט דרבנן דתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בין בזכרים בין בנקיבות ודין הוא חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים לא חייב אלא בנקיבות אף כשחייב באותו ואת בנו לא חייב אלא בנקיבות. לא אם אמרת באם על הבנים שכן לא עשה בו מזומן כשאינו מזומן. תאמר באותו ואת בנו הואיל ועשה בו מזומן כשאינו מזומן יכול יהא נוהג בזכרים ובנקיבות. ת"ל אותו אחד ולא שנים. ומאחר שחלק הכתוב זכיתי בדין. חייב כאן וחייב באם על הבנים מה כשחייב באם על הבנים בנקיבות ולא בזכרים אף כשחייב באותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקיבות ואם נפשך לומר אותו כתיב דמשמע זכרים ולא נקיבות הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו וחנניא כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שבט כרוך אחריו דמשמע נקיבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקיבות: א"ר הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא. תנן רבי יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהם חמור מותרים זה בזה הנולדים מן החמור אע"פ שאביהם סוס מותרים זה בזה. אבל הנולדים מן החמור והנולדים מן הסוס אסורין זה בזה. איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב. או דלמא ספוקי מספקא ליה. למאי נ"מ למשרי פירי עם האם. אי אמרת מיפשט פשיטא ליה פירי עם האם שרי. ואי אמרת מספקא ליה פירי עם האם אסור. תא שמע דא"ר הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שפירי עם האם אסור. ש"מ ספוקי מספקא ליה שמע מינה:

סימן בעריכה

א"ל רבי אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא לריספקי עיין בהנך דדמיין להדדי ועייל. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא. מאי סימני'. כי הא דאמר אביי עבי קליה בר חמרא צייל קליה בר סוסיא. וא"ר פפא רבה אדניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא. זוטרא אדניה ורבה גנובתיה בר סוסיא. כל הני אמוראי דיהבי בהו סימנא וכן רבי אבא סברי כרבי יהודה. וכן בפרק בתרא דכתובות דף קיא: קאמר יצחק ושמעון ואושעיא אמרו הלכה כרבי יהודה בפרידות. וגם מדמתרגמינן ושור או שה ותורתא או שיתא לה ולברה משמע דאינו נוהג בזכרים ומיהו אשכחן סתם משנה כחנניא בבכורות בסוף אלו מומין מומין אלו דמ"ה: דתנן ואלו כשרים באדם ופסולין בבהמה אותו ואת בנו ומוקי לה בגמ' כחנניא ושמואל פוסק בשמעתין כחנניא. ועוד דבפרק השואל דף צה: פליגי אביי ורבא אביי סבר כרבי באשעיא ומתרץ קראי כרבי אשעיא. רבא סבר כר' יונתן ומתרץ קראי כרבי יונתן. אלמא הילכתא כרבי יונתן דהילכתא כרבא לגבי אביי. ולעיל אוקימנא דחנניא כרבי יונתן מיהו אפילו אס הלכה כרבי יהודה כדפסקינן בכתובות הא מסקינן דלרבי יהודה מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אי לא. הילכך אם ברור לן שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד. והאי דקתני במתניתין אמה מכרתי לשחוטה ארחא דמילתא קתני דהאם ידוע אבל האב אינו מצוי כל כך שיהא ידוע ובעל הלכות פסק דליתא לדחנניא בענין אותו ואת בנו וכן בשאלתות וכן רב אלפס זכרונו לברכה. ומסתברא כדפרישית כיון דמסקינן דלרבי יהודה מספקא ליה:

סימן געריכה

תנו רבנן אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו. בכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו. וא"ר חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תייש שפטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו ופליגי בין בתייש הבא על הצבייה בין בצבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בן ושחיט לה ולברה ובין לרבנן ובין לר"א מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין לזרע האב וקמיפלגי בשה ואפילו במקצת שה. רבנן סברי שה ואפילו מקצת שה ור"א סבר שה ולא מקצת שה. ופליגי בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא. ובצבי הבא על התיישה ולמלקות. והלכה כרבנן. ורב אלפס ז"ל לא הביא בהלכות משום דאמרינן ב"ק דבכורות דף ז. א"ר יהושע בן לוי לעולם אינה מתעברת טמאה מן הטהורה ולא טהורה מן הטמאה. ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה. ולא בהמה מן החיה ולא חיה מן הבהמה. חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו. והלכה כרבי יהושע בן לוי דלא אשכחן אמורא דפליג עליה. ועוד דפריך התם ממילתיה דריב"ל אהא דקאמר ואיזו זה טמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. ומי מיעברה והאמר ריב"ל וכו'. ומשני רבי ירמיה דאיעבר מקלוט בן פרה ואליבא דר"ש. ואנה ראה דבטמאה וטהורה הלכה כמותו אבל לא בבהמה וחיה. כדתניא התם דף ח. כל שתשמישן ועיבורן שוין יולדין ומגדלין זה מזה. ובחיה ובבהמה אפשר דהלכה כר"א ומחלוקתו ועיזי דבאלא קיימא לן כאמימר דשרי תרבייהו: תנן כלאים פ"ח מ"ו שור הבר מין בהמה. רבי יוסי אומר מין חיה. ופסק הרמב"ם ז"ל כרבנן ויש ספרים שכתוב בהם א"ל רב אחא בריה דרב איקא ודלמא מינא דתאו נינהו. אלמא דהני אמוראי בתרא סברי דתא דמתרגמינן תורבלא חיה הוא: אותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ובעוף. דת"ר ת"כ פ' אמור שור ולא חיה. והלא דין הוא ומה אם בהמה שאין במצות כסוי הרי היא במצות אותו ואת בנו. חיה שהיא במצות כסוי אינודין שתהיה במצות אותו ואת בנו ת"ל שור ולא חיה. שה ולא עופות. והלא דין הוא ומה בהמה שאין באם על הבנים הרי במצות אותו ואת בנו. עופות שהיא באם על הבנים אינו דין שיהיו באותו ואת בנו. תלמוד לומר שה ולא עופות:

מתני' השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעבודת כוכבים השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו:

סימן דעריכה

שנים שלקחו פרה ובנה זה שלקח ראשון ישחט ראשון :

גמ' תוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעה"ב שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן. הלכך כשמכר בעה"ב לשני מכר לו כל זכותו שהיה לו בו. אבל לקחו משנים האחרון יכול לשחוט תחלה: אמר רב יוסף לענין דינא תנן תנא אם קדם השני הרי זה זריז ונשכר. זריז דהא לא עבד איסורא. ונשכר דקאכיל בשרא:

סימן העריכה

כתב בעל הלכות דהשוחט אותו ואת בנו לא יאכל האחרון בו ביום. ורבותינו ז"ל אומרים שדקדק מכאן דמשמע הא אם לא קדים עביד איסורא ולא אכיל בשרא. ואם לא שחט אחר ששחט הראשון לא עבד איסורא. ואם שחט ועבד איסורא קאכיל בשרא. והיאך תמצא שתיהם ביחד. אלא ודאי אם קדם הראשון ושחט השני אח"כ איכא תרתי דעביד איסורא ולא אכיל בשרא אותו היום. עוד כתב בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פירש. ושנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר:

מתני' השוחט פרה ושני בניה סופג שמונים. שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים. שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים. שחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים:

גמ' תניא אותו ואת בנו אין לי אלא אותו ואת בנו. בנו ואותו מניין. כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים. הא כיצד אחד השוחט את הפרה ואחד שוחט את אמה ואחד שוחט את בתה שנים אחרונים חייבין:

סימן ועריכה

תניא בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין ריוח. אבל אם יש ריוח אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו. שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. פירש רש"י בזמן שאין ריוח שמכר האם היום. אבל בזמן שיש ריוח כגון שמכר הראשונה אתמול והשניה היום אני אומר שמאתמול שחט את הראשונה. והרמב"ם ז"ל פירש בענין אחר. במה דברים אמורים שצריך להודיעו שראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והוא בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה. אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט עד למחר. ונראה שנדחק לפרש משום דאימתי דרבי יהודה קאי אמוכר בערב יו"ט דקאמר ת"ק ועלה קאמר רבי יהודה אימתי ולפרש דברי תנא קמא ולחלק במוכר בערב יו"ט עצמו בין שיש ריוח ובין אין ריוח. ולא מסתבר כלל כפירושו. דאם היה נחפז לקנות בסוף היום למה נאמר שישחוט היום יותר ממה שקנה בבקר. אדרבה איפכא מסתברא הקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה ומה שהוא נחפז לקנות לפי שבי"ט לא יוכל לקנות. ואפשר שהתנא קמא לא דבר בפירוש במוכר בערב יו"ט דוקא. והייתי יכול לפרש דבריו בארבעה פרקים הללו סתם קונה בהמות בזמנים הללו קונין על מנת לשוחטן בעיו"ט. ואף אם קנה יום או יומים קודם יו"ט דעתו להשהותה עד יו"ט שלא יסריח עד היו"ט. ובא רבי יהודה לפרש תנא קמא דדוקא בעיו"ט קאמר. ובתוספתא משמע כפירוש רש"י. דתניא א"ר יהודה במה דברים אמורים שחל יום הכפורים בשני בשבת אבל אם חל באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר. פירוש כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין בו ביום שאין רוצים לשחוט בערב שבת לצורך יום ראשון. וכ' הרמב"ם ז"ל שאם לא הודיעו בארבעים פרקי' הללו דהוי מקח טעות. דאנו ידעינן דלשוחטה היום קנאה ולכך צריך להודיעו מה שאין כן בכלא השנה ומסתבר כן: תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. ראיתי כתוב בשם רב אחאי דאם תגר עובד כוכבים הוא צריך למיחש למילתא. ולא מסתבר כלל דמילתא דלא שכיחא היא ואחזוקי איסורא לא מחזקינן כל כמה דלא אדעיה המוכר. דאם יש לחוש מספק ראוי היה שישנה התנא בארבעה פרקים הללו הקונה בהמה צריך שישאל אם מכר אמה או בתה לשחוט כי יותר צריך להזהר העושה עבירה מאותו שמכשילו. והיה צריך שיטילו הזהירות על בעל המעשה כי שמא ישכח המכשיל ולא יאמר לו. אלא ודא אין לחוש אלא למי שיודע הודאי דהיינו המוכר והזהירוהו שלא יכשיל הקונה. אבל הקונה אין לו לחוש כלל מספק. אף אם קנה מתגר עובד כוכבים:

מתני' בארבעה פרקים הללו משחיטין את הטבח בע"כ ואפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח בו אלא דינר כופין אותו לשחוט. לפיכך אם מת מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך אם מת מת למוכר:

גמ' אם מת מת ללוקח והא לא משך. אמר רב שמואל בר יצחק כשזיכה לו על ידי אחר. בארבעה פרקים הללו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. ר' אילעא א"ר יוחנן בארבעה פרקים הללו העמידו חכמים דבריהם על דברי תורה. דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה:

מתני' יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד. מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה:


הדרן עלך אותו ואת בנו