בבא קמא מח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות דברשות פטור שלא ברשות חייב:
נפל לבור והבאיש מימיו חייב:
אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מ"ט הוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר עד דמפקר ליה מאי איכא למימר אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מיחייב:
היה אביו או בנו לתוכו משלם את הכופר:
ואמאי הא תם הוא אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות עסקינן א"ה בר קטלא הוא אמר רב יוסף דחזא ירוקא ונפל שמואל אמר הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא דאמר כר' טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם ה"נ כופר שלם משלם בשלמא לעולא היינו דקתני היה אביו או בנו לתוכו אלא לשמואל מאי איריא אביו או בנו אפילו אחר נמי אורחיה דמילתא קתני:
ואם הכניס ברשות בעל חצר חייב [כו']:
איתמר רב אמר הלכתא כת"ק ושמואל אמר הלכתא כרבי תנו רבנן כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור טעמא דא"ל שמרו דחייב בעל השור ופטור בעל חצר הא סתמא חייב בעל חצר ופטור בעל השור דבסתמא מקבל עליה נטירותא אימא סיפא כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור טעמא דאמר ליה ואני אשמרנו הוא דמחייב בעל החצר ופטור בעל השור הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל חצר דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא אתאן לרבי דאמר עד שיקבל עליה נטירותא בעל הבית לשמור רישא רבנן וסיפא רבי א"ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רבא אמר כולה רבנן היא איידי דנסיב רישא שמרו תנא סיפא ואני אשמרנו רב פפא אמר כולה רבי היא וסבר לה כר' טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם הלכך אמר ליה שמרו לא מקני ליה מקום בחצר והויא ליה קרן בחצר הניזק וקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם לא אמר ליה שמרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר והויא ליה חצר השותפין וקרן בחצר השותפין אינו משלם אלא חצי נזק:
מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה אמר רבן שמעון בן גמליאל
רש"י
עריכהשניהם ברשות - כגון ברה"ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס:
או שניהן שלא ברשות - כגון שניהן רצין ברה"ר:
הזיקו - בידים זה את זה ואפי' שלא במתכוין:
חייבין - דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח (לעיל דף לב.) שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה:
דברשות פטור - בין היזק דבידים בין היזק דממילא ובדלא ידע ליה:
שהבאיש בשעת נפילה - דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור:
ומים כלים - כל חפצים ככלים דלא חייב בבור (עלה מיתה אלא על נזקי בהמה) ושאר חפצים הזיקן זו היא מיתתן:
מאי איכא למימר - הא לית ליה תורת בור וממונו הוא ומשורו למדנו ולא פטר ביה כלים:
מגופו - שהיה מלוכלך בטיט:
אבל מריחיה - לאו גופיה הוא דסרחון דנבילה ממילא אתי לה ונבילה גרמא הוא שגורמת לסרחון שיבא:
בר קטלא הוא - בנפילה קמייתא והיאך בא לידי מועד בשלמא גבי מועד דנגיחות איכא למימר כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מא.) דקטל וערק א"נ בשאין מכירין את השור אי נמי שהוזמו זוממי זוממין אבל זה לא עלה מן הבור מאליו וליכא למימר ערק ולא אין מכירין ולא הוזמו דמילתא דאית ליה קלא היא:
דחזא ירוקא - עשב על פי הבור ובא לאכול ונפל דאהך נפילה לא איכוין ומיהו כופר שלא בכוונה משלם בנפילה אחרונה ואע"פ שאין השור בסקילה ושמעינן לרב (לעיל דף מד.) דאמר פטור מזה ומזה ה"מ במועד לנגיחות בכוונה וערק לאגמא בראשונה ונגח ד' שלא בכוונה פטר ליה מגזירת הכתוב דכתיב השור יסקל וגם בעליו וגו' כל זמן שאין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר אבל זה שלא היתה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר של שן ורגל בחצר הניזק דאוקמינן ברגל שדרסה ע"ג תינוק בחצר הניזק דאיכא כופר ברגל ואף על גב דשלא בכוונה הוא ואין השור בסקילה וה"נ דחזא ירוקא ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו וא"ת משונה הוא ואין זו שן כיון דאייעד ליה אורחא הוא ולאוקמי להך נפילה אחרונה במתכוין והשור בסקילה לא מצינן דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזי ירוקא לא אייעד:
ושמואל אמר - לעולם בתם ומתניתין חצי כופר קאמר ור' יוסי היא:
עולא - מוקים לה נמי בתם וכופר שלם:
היינו דקתני אביו או בנו - דהוי קרן בחצר הניזק דמשלם כופר שלם אלא לשמואל דאמר חצי כופר מאי איריא כו':
מי ששנה זו כו' - רישא רבנן וסיפא רבי:
כולה רבי היא - וסיפא דוקא ורישא לא תידוק מינה הא סתמא הוזק חייב דודאי סתמא נמי הזיק חייב הוזק פטור והאי דנקט ושמרו לחיוביה נזק שלם קאמר אם הוזק שורו של בעל חצר הא סתמא חצי נזק:
מתני' שור שהיה מתכוין לחבירו - הוא הדין למתכוין לאשה נמי פטור כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף מב.) נקי מדמי ולדות ובגמ' מפרש אמאי נקט מתכוין לחבירו:
תוספות
עריכהשניהם ברשות. פ"ה כגון ברה"ר שלא ברשות כגון ששניהם רצים ברה"ר וקשה דהיינו מתניתין בפרק המניח (לעיל דף לב.) ונראה לפרש כגון שנכנס לחצר בע"ה שלא ברשות או ברשות דאית ליה לאסוקי אדעתיה כמו שנתנו לו רשות כמו כן נתנו לאחר רשות או כמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אחר נכנס שלא ברשות ולכך חייבין כשהזיקו זה את זה אפי' הזיקו שלא מדעת אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב:
דחזא ירוקא ונפל. רש"י מוקי ההיא דהיה מתחכך בכותל בג' פעמים הראשונים לא היתה כונתו להתחכך אלא בכוונה להפיל על האדם ופטור דקתני התם אהך אחרונה שהיתה להתחכך והראשונות אהנו שנעשה מתוך כך מועד ובהך אחרינא חשיב ליה משונה קצת שהרג בנפילת הכותל ולכך לא נחשב מועד אלא מחמת הראשונות וזהו דוחק דחשיב משונה מה שעושה להנאתו לאכול ירוקא או להתחכך וגם תימה הוא לומר דהוי מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה על ידי הראשונות שהיו בכוונה ולפירושו צ"ל דהא דקאמר הכא במועד ליפול על בני אדם בבורות לא הזכיר בני אדם אלא בשביל אחרונה דבג' הראשונות לא חיישינן אלא שיהא מועד ויעשה אורחיה להפיל עצמו בבור לאכול הירק:
ושמואל אמר הלכתא כרבי. לכאורה נראה דהלכתא כשמואל בדיני וצ"ע דרבא קאמר לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי חצר משמע אבל ברשות פטור ואי כרבי אפי' ברשות חייב דלרבי סתמא חייב בעל השור וכולה סוגיא דלעיל מסיק רבא כרבנן ואפי' נשברו ברוח ואפי' חנק עצמו:
טעמא דאמר ליה שמרו. כולה הך סוגיא כרבא דלעיל דלר' זירא לא קשה כלל רישא לסיפא וכולה רבי היא והוי סתמא שניהם פטורין בין ברישא בין בסיפא דאין כל אחד מקבל עליו שמירת חבירו ולרבנן הא סתמא שניהם חייבים:
אימא סיפא כו'. הכא לא משני נעשה כדמשני בפרק קמא דקדושין (דף ה:) גבי נתן הוא ואמרה היא מקודשת נתנה היא ואמר הוא אין מקודשת משום דהכא אית ליה שנויא אחרינא דקאמר תברא אבל התם ליכא למימר תברא דליכא פלוגתא במילתא:
ראשונים נוספים
שהבאיש בשעת נפילה. כלומר שהיה מלוכלך וא"נ שעכרן ברפש וטיט בנפילתו.
הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור אלא לרב מאי איכא למימר. ואף ע"ג דקי"ל כשמואל אפ"ה איבעיא ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככ"ע וא"ל דככ"ע אמרה ובשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בנזקין.
אמר רב יוסף דחזא ירקא ונפל. מסתברא מדלא קאמר אלא אמר רב יוסף משמע דרב יוסף אדרב קאי כלומר במועד לעולם ליפול על בני אדם כענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף ע"פ שיש שם בני אדם ולא לכונת האדם אינו משלם את הכופר אלא כמועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף ע"פ שזה שן הוא ומועד מתחלתו אפ"ה לענין כופר מועד ג' פעמים בעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי ג"כ בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל וכן נמי מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוה אקרן כיון דעביד זמנין תלתא אורחיה היא ומשלם את הכופר אלמא פשיטא דעד דעביד זמנין תלתא לא מחייב בכופר ואע"ג דרגל מועדות מתחילתה.
עולא אמר ר' יוסי הגלילי היא וסבר לה כר' טרפון וכופר שלם קאמר. תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמה כדעולא דכיון דמתניתין תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר ונ"ל דשמואל ס"ל כר' יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמו למתניתין דלא כהלכתא וכר' טרפון ומכאן נראה דהלכתא כר' יוסי הגלילי ועוד נ"ל כן דהא קי"ל דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדר' יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כר' יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם כנ"ל.
מהדורא תליתאה:
הזיקו זה את זה חייבין הוזקו זה בזה פטורין פי' המור' הזיקו בידים זא"ז ואפי' שלא במתכוין חייבין בנזקיו ל"ש לן בין במתכוין לשאינו מתכוין והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זא"ז פטורין ההוא הזיקו הוזקו ולא דק בלישניה ואינו נר' לי דהא תנן התם זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ואע"פ שבעל הקורה הכה בקורתו בחבית שלא בכוונה פטור כיון דלא נתכוין להזיק ואע"ג דאמרי' אדם מועד לעולם ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשי' אבל היכא דפשע ניזק אנפשי' אע"ג דאזקי' בידים כיון דשלא בכוונה אזקי' פטור כדפרישית במה"ק והכי אית סיפרי דכתב בהו פטורין ואתי האי כי מתני' דהתם ואפי' אם תימצי לומר דחייבין גרסי' ברוב הספרים לק"מ דהת' במתני' מיירי כשבאין זה כנגד זה דומיא דזה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור שבאין זה לקראת זה ואע"פ שבעל הקורה הכה בחבית שלא בכוונה פטור משום דניזק פשע אנפשי' דאיבעי לי' לעיוני' אבל הכא מיירי כגון שלא הי' באים זה לקראת זה דלא הו"ל לניזק לאיזדהורי הילכך בין שניהם ברשות בין שניהם שלא ברשות אם הזיקו זא"ז בידים אפי' שלא בכוונה חייבים משום דאדם מועד לעול' אבל אם הוזקו זה בזה פטורין כיון שלא הזיק בידים ושניהן ברשות או שלא ברשות פטורין אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו ולא קשיא ולא מידי:
לא שנו אלא שהבאיש מגופו אבל הבאיש מריחו פטור מ"ט גרמא בעלמא הוא פי' גופו הוא כגון שהיה השור מזוהם בליכלוך ובזיעה ובשהייתו שם קלטו המים סרחון ממנו ונבאשו וריחו הוא שמת השור שם ומריח הנבלה נבאשו ואותו סרחון שעל גופו כיון שהי' על השור בשעת נפילה והשור הוא ממונו חייב כאלו הזיק בידים. אבל סרחון הנבלה שלא היה שם בשעת נפילה ולאחר מיכן בא אע"פ שמחמתו נבאשו שלא העלה נבלתו משם גרמא קרי ליה:
ואמאי והאי תם הוא נ"ל דבנזקי' דידי' אע"ג דהוי תם משלם נזק שלם ואפי' לרבנן דאמרי משונה בחצר הניזק משלם חצי נזק דהנ"מ כשנכנסה הבהמה מאליה אבל הכא שהוא הכניסה שלא ברשות כל ניזקין דעבד' בהמתו כאלו היא עבדינהו דמי כיון שהכני' המזיק בחצירו של ניזק שלא ברשותו דהיכא חס רחמנא עלוי' דתם לשלומי חצי נזק הני מילי כשפשע בשמירתו ומשום דאכתי לא אייעד תורא אבל הכא דהכניסו שלא ברשות אפי' בתם משלם נזק שלם ומשום הכי תני חייב סתם ולא תני חצי נזק תדע דהכי הוא דהא אמרן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות חפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי בעל חצר ואם נפלה בהמתו של בעל חצר שם קודם שיראה אותם דלא הו"ל למימלינהו כתבית לעיל דבעל השור חייב ובע"כ נזק שלם הוא שאין חצי נזק בבור ואי אמרת דבמשונה לא משלם אלא חצי נזק והא הנהו בורות דחפר משונה היא ואי לא משלם עלייהו אלא חצי נזק איכ' למימ' השתא במעשה שעשה שורו בידים אינו משלם אלא חצי נזק בבור שעשה שורו ישלם נזק שלם בתמי' אלא ודאי גם על נזקי החצר נזק שלם משל' משו' דהכניסו שלא ברשות וגם כשנגח שורו של בע"ה וכשנפל לבור והבאיש את מימיו נזק שלם משלם דכיון שהכניסו שלא ברשות כל ניזקין שעושה שם כאלו הוא עשאן דמי אבל מיהו לגבי כופר אין לומר כן שאם מפני מעשיו תרצ' לחייבו כופר והא אין כופר במעשה האדם אלא במעשה הבהמה ובמעשה הבהמה מוע' בעינן:
שניהם ברשות: כלומר שנכנס לחצר בעל הבית ברשות דאהא איירינן הזיקו זה את זה חייבין שהמזיק פושע דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה כי היכי דעל איהו התם ברשות או שלא ברשות אפשר דאיכא אחרינא. הוזקו פטור דהשתא ניזק בלחוד פושע דאיבעי ליה עיוני ומיזל בכדי שלא יוזק באחר כדאמרינן דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאפשר דאיכא איניש אחרינא. הרא"ה ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וזה לשונו דברשות פטור. ואין להקשות לפירוש התוספות האי דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא יכנס ברשות דלעולם לאו פשיעה הוי אפילו כשנכנס חבירו כמו כן ברשות אלא משום דאדם מועד לעולם. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות הזיקו זה את זה חייבין אפילו בלא כוונה דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה ומימר כי היכי דאת עיילת שלא ברשות אחרינא נמי עייל. הזיקו זה בזה פטורין דלא מצי למימר חד לחבריה מאי בעית הכא דהא תרווייהו כי הדדי נינהו. טעמא דשניהם ברשות או שלא ברשות הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות הזיק ברשות לשלא ברשות פטור ודוקא דלא ידע ביה. הזיק שלא ברשות לברשות חייב ולא אמרינן כיון דבן דעת הוא איבעי ליה עיוני ומיזל כיון דכי אורחיה קא מסגי ורשותו הוא פטור.
ואי קשיא לך שניהם ברשות והזיקו זה את זה אמאי חייבין אפילו שלא בכוונה והא שניהם רצים ברשות הרבים ושניהם ברשות וקתני פטורים משום דשלא בכוונה הוה. לא היא דהתם רשות הרבים היא ודרך הליכתם הזיקו ופגעו זה בזה וכל אחד ואחד הביא את עצמו בנזק שלא בכוונה לפיכך הוא פטור אף על פי שזה מזיק וזה ניזק אומרים בשניהן ברשות או שלא ברשות אם פגעו זה בזה דרך הליכתם שלא בכוונה שהם פטורים אבל הכא לאו דרך הליכתם הזיקו אלא אחד שוכב בחצר ואחד דורס עליו והזיקו דהא ודאי כיון דאית ליה רשותא נמי ואי בעי שוכב או יושב האי איבעי ליה עיוני ומיזל. וראיתי בזה תירוץ אחר ואינו כלום. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל נכנס הוא עצמו לחצר בעל הבית והזיק את בעל הבית או שהוזק בו מאליו חייב ואם בעל הבית הזיקו פטור. במה דברים אמורים בשלא ידע בעל הבית שהוא חייב אבל אם ידע בו אפילו בעל הבית חייב אם הזיקו בידים אף בלא כוונה שאם יש לו רשות להוציאו אין לו רשות להכותו ולהזיקו. ויש אומרים אף בהזיק בעל הבית את שורו של מכניס. ומכל מקום זה שאמרו שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה רשאי להכותו ולרדותו כמו שביארנו בפרק המניח. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל שור שנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק בעל הבית את השור בשוגג פטור במזיד חייב ואם נכנס ברשות חייב בעל הבית אף על השוגג דהוי ליה לעיוני אי נפיק. נראה לומר אף על פי שלא קבל עליו לשמרו. ע"כ.
שהבאיש בשעת נפילה: כלומר שהיה מלוכלך. ואי נמי שעבר ברפש וטיט בנפילתו. הניחא לשמואל וכו' ואף על גב דקיימא לן כשמואל אפילו הכי מיבעי ליה רבא אי כשמואל בלחוד אמרה או ככולי עלמא. ואמר ליה דככולי עלמא אמרה וכשהבאיש מגופו אבל מריחו אפילו לרב דמיחייב משום ממונו פטור דאינה אלא גרמא בעלמא. הרשב"א ז"ל.
וגרמא בעלמא לא מחייב דהא ודאי לגבי בעלים דשור לא הוי דינא דגרמי כלל אלא גרמא בעלמא אלא אם כן כשהפילוהו הבעלים לבור דהשתא הוי דינא דגרמי ומחייב לדידן דדיינינן דינא דגרמי דהשתא נזקיו הם בידים שמפסיד המים. ואפילו הבאיש מגופו נמי לא שנו אלא בשעת נפילה אבל לאחר נפילה כיון דהאי תורא מנפשיה נפל וקיימא לן כשמואל דאמר כל תקלה בור הוא פטור מאי טעמא הוי שור וכו'. הרא"ה ז"ל.
אמר רב יוסף דחזא ירקא וכו': מדלא קאמר אלא משמע דאדרב קאי כלומר במועד לעולם לא יפול על בני אדם בענין זה דחזי ירקא ומפיל עצמו אף על פי שיש שם בני אדם ולא לכוונת האדם אינו משלם כופר אלא במועד לכך ובין כל חדא וחדא הזהירו לשמור את שורו שלא יפול בבור על בני אדם מחמת ירקא ואף על פי שזה שן הוא ומועד מתחילתו אפילו הכי לענין כופר מועד שלש פעמים הוא דבעינן דהא כתיב והועד בבעליו וכמו שכתבתי כמה פעמים בפרק ארבעה וחמשה משמו של הראב"ד ז"ל. וכן מוכח בשלהי כיצד הרגל דאמרינן התם רגל שדרסה על גבי תינוק מהו שחייב בכופר מי אמרינן מידי דהוי אקרן וכו' אלמא פשיטא דעד דעביד תלתא זימנא לא מחייב בכופר ואף על גב דרגל מועדת מתחילתה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות ובמועד שלא בכוונה משלם כופר ושמואל אמר הא מני רבי יוסי היא. קשיא לן הכא דבפרק ארבעה וחמשה בענין שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם ומת פטור אמר שמואל פטור ממיתה וחייב בכופר. ואקשינן עלה והא תם הוא ושני שמואל התם במועד להתחכך וכו'. ורב אמר פטור לגמרי. אפוכי מטרתא למה להו מאי טעמא לא מוקי רב במועד כי הכא ונימא חייב בכופר שמואל מאי טעמא מוקים לה הכא בתם וכרבי יוסי הגלילי לוקמא במועד כי התם וכוליה כופר. וחזינן בה פירוקא ולא דייק ומשום הכי לא כתיבנא לה. והכי מתרצינן לה דרב אזיל בין הכא בין התם בתר לישנא דמתניתין ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין רב אזיל בתר לישנא דמתניתין התם קתני פטור ומשמע ליה פטור לגמרי ומשום הכי מוקי לה בתם והכא דקתני משלם את הכופר ומשמע נמי כופר שלם מוקי לה במועד. ושמואל אזיל בתר סוגיא דמתניתין התם דקאי במועד כדקתני לעיל מיניה נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים דאלו בתם נקי מדמי עבד הוא מוקים לה לההיא במועד והכא דקתני בתם דקתני רישא שור שנגח את הפרה משלם חצי נזק לפרה מוקים לה להאיך בתם. ע"כ.
ורש"י ז"ל הגיה בפירושיו פירוש סוגיא זו בענין אחר. אי הכי בר קטלא הוא פירוש בנפילות ראשונות והאיך נעשה מועד דליכא למימר דקטל וערק לאגמא וכו'. ומשני דחזא ירקא ונפל פירוש שראה עשב על פי הבור ובא לאכלו ונפל דאהך נפילה לא איכוון וכו' עד הני מילי במועד לנגיחות בכוונה. פירוש לפירושו דבשלשה פעמים הראשונות נתחכך בכותל בכוונת הפלה על האדם להרגו כדמוקי לה במועד להתחכך וכו' וכגון דערק בראשונות וברביעית הרג שלא בכוונה וכגון שהיה מתחכך בכותל להנאתו ברביעית דכיון דמועד לנגיחות בכוונה הוי ליה קרן הילכך פטור מכופר מגזרת הכתוב דכתיב השור יסקל וכו' דאף על גב דהשור בסקילה מנגיחות ראשונות מכל מקום כיון דאינו בסקילה מנגיחה רביעית לא משלם כופר אבל כיון שלא היה בו חיוב סקילה כלל אין העדאתו אלא לכופר דשן ורגל והילכך אף על גב דאין השור בסקילה מכל מקום משלם כופר מידי דהוה אשן ורגל דאמרינן לעיל דאיכא כופר אף על פי שאין השור בסקילה דהיכא דחזא ירקא ונפל תולדה דשן הוא דמתכוון להנאתו. ומכל מקום דוקא במועד על ידי שלש פעמים אבל בחדא זימנא לא דסוף סוף משונה הוא אבל כיון דאייעד ליה אורחיה הוא והוי שן. ולאוקמה להך נפילה אחרונה במתכוון דהשור בסקילה לא מצינא דלגבי כוונה תם הוא וליכא כופר דהא כל כמה דלא חזא ירקא לא אייעד. ע"כ פירוש הקונטרס שהגיה בפירושיו. ודוחק הוא פירוש זה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל דחזא ירקא וכו'. כתוב בתוספות וגם תימא הוא לומר הוי מועד בהפלת כותל וכו'. קשה ונילף מנוגח שלש פעמים בכוונה ושוב נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דהוי מועד. וי"ל דהוה מעין קמייתא כיון שמתכוון סוף סוף ליגח אבל הכא בפעם רביעית לא נתכוון להפלת הכותל כלל לכך הוי מעשה חדש. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אי הכי בר קטלא הוא. פירוש ומתניתין לא משמע הכי מדקתני משלם את הכופר ותו לא ולא קתני חייב מיתה. דחזא ירקא פירוש והיינו מועד דאמר רב דהשתא הוי לה שן שהיא מועדת מתחילתה. והשתא אתי שפיר מתניתין דקתני משלם את הכופר דמשמע כופר שלם. ושמואל נדי מטעמיה דרב למימר דליכא למימר דאתי מתניתין בהכי דהא פשיטא אלא כרבי יוסי הגלילי והא אתא לאשמועינן אלא לשמואל וכו' הוא הדין דלרב אתי שפיר דכיון דהוי שן בעינן חצר הניזק אלא משום דעולא ושמואל בחדא שיטתא מקשי מדעולא לשמואל כיון דלא ניחא ליה באוקמתא דרב אמאי לא מוקי לה כעולא ותיתי כולה שפיר. ותרצינן דלא איכפת ליה אהא דאורחא דמילתא קתני. הרא"ה ז"ל.
עולא אמר רבי יוסי הגלילי היא וסבר לה כרבי טרפון וכו': תמיהא לי שמואל אמאי לא אוקמיה כדעולא דכיון דמתניתא תנא חייב בכופר טפי הוה ניחא למימר דכופר שלם קאמר. ונראה לי דשמואל סבירא ליה כרבי יוסי הגלילי ולא בעי לאוקמה מתניתין דלא כהילכתא וכרבי טרפון ומכאן נראה דהלכה כרבי יוסי. ועוד נראה לי דהא קיימא לן דרגל בחצר הניזק משלם את הכופר וסמכינן אדרבי יוסי דאמר תם משלם חצי כופר כדאיתא התם. והא דאקשינן הכא להדיא ואמאי הא תם הוא לאו משום דלית לן כרבי יוסי הגלילי בתם אלא משום דסתם משלם את הכופר משמע כופר שלם. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הכניס שורו שלא ברשות והציץ בבור וראה ירקות על פי הבור ונתכוון לאכלם ונפל שם על אביו של בעל הבור חייב בכופר ואינו נסקל בין שהוא מועד ליפול על בני אדם בין שאינו מועד לכך כיון שאין כוונתו להזיק שן הוא ולא הוי כדין רגל בחצר הניזק דמשלם כופר שהרי לא כוון ליפול הילכך אף על פי שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בלא ראיית זרעים כיון שראה עכשיו בו זרעים הרי זה אינו נסקל שהרי נתכוון לאכילת הזרעים ואם נתכוון להזיק למי שהוא בבור אף על פי שהיו שם זרעים נסקל אם הוא מועד לכך. וכן כתב הר"ם ז"ל.
אבל אם ראה שם זרעים או נתחכך בכותל להנאתו והפיל הכותל או נפל בבור על אביו או בנו הרי זה שוגג ואינו נסקל כיון שלא נתכוון אלא לאכילת הזרעים ואכלן אחר נפילה או נתכוון להתחכך בכותל ונתחכך בכותל הבור אחר נפילה ואף על פי שהוא מועד ליפול על בני אדם בבורות ולהתחכך בכתלים להפילן אפילו שלא להנאתו.
ורבינו חננאל ז"ל פירש דחזא ירקא ונפל שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות בשעה שהיה רואה שם ירק ואף על פי כן כיון שאין כוונתו להזיק אינו נסקל. ואם הכניס ברשות וקבל עליו בעל חצר לשמרו ונפל לבור והוזק אף על פי שהזיק אדם שם בעל חצר חייב בנזקי השור ובעל השור פטור. ע"כ.
ושמואל אמר הלכה כרבי: קשה דהא קיימא לן כשמואל בדיני ולעיל משמע דסתמא דתלמודא אית ליה כרבנן דנקט לעיל ואפילו חנק את עצמו. ורבא נמי לעיל מסיק כרבנן ואפילו נשברין ברוח. וכן קאמר רבא לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית חייב משמע הא ברשות פטור ואי כרבי אפילו ברשות חייב בעל השור דהא לא קביל עליה בעל הבית נטירותא בסתמא לרבי. וי"ל דאף על גב דרבא מסיק כרבנן לא משום דסבירא ליה הכי אלא מילתא דרבנן מפרש והא נמי דנקט שלא ברשות גבי הכניס שורו לאו היינו לפי שהיה סובר כרבנן אלא נקט למילתיה לכולי עלמא אפילו לרבנן. ועוד דהא לא נחת רבא לאשמועינן מידי בלא קבול השמירה ועיקר מילתיה ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב לקמן וז"ל רבא אמר כולה רבנן היא וכו'. ומדמה לה רבא הכא כרבנן ולא מתרץ לה כולה כרבי ואיידי דתנא סיפא אשמרנו תנא רישא נמי שומרו. שמעינן מינה דסבירא ליה לרבא כרבנן ולעיל נמי מוקי לה לכולה מתניתין כרבנן. והכי נמי מוכח ההוא עובדא דלעיל דההיא איתתא דבעיא למיפא וכדכתיבנא לעיל הילכך אף על גב דבעלמא קיימא לן כשמואל בדיני והכא ודאי קיימא לן כרב הונא ורבא דהוא בתרא ורב פפא נמי אתא לאוקמי כולה כרבי אלא דהאי תנא סבירא ליה נמי כרבי טרפון דאמר וכו'. והא כתיבנא בדוכתיה דלית הילכתא כרבי טרפון הלכך לרב נמי לית הילכתא כהא מתניתין. ע"כ.
הא גופא קשיא אמרת וכו': טעמא דאמר ליה שמרו הוא דחייב בעל השור ופטור בעל החצר הא סתמא חייב בעל חצר דבסתמא קביל עליה נטירותא אבל בעל השור פטור בנזקי בעל חצר כדאמרינן לעיל שהמפקיד אינו מקבל עליו שמירה של נפקד מפני שברשות שמירת שורו קבל עליו ואפילו סלק עצמו. הראב"ד ז"ל.
וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל הא גופא קשיא אמרת וכו'. כולה הך סוגיא כרבא דלרבי זירא לא קשיא ליה רישא לסיפא דכולה רבי היא. ודייקינן הא סתמא שניהם פטורין בין רישא בין סיפא דאין זה וזה מקבל עליו שמירת חבירו דרישא נמי אשמועינן הא סתמא שניהם פטורין גם בעל השור וכרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא דלרבנן מיחייב נמי בעל השור בסתמא אליבא דרבי זירא אלא על כרחך סוגיא דהכא כרבא ואם כן ליכא למידק הא סתמא שניהם פטורים גם בעל השור דמילתא דפשיטא הוא דאף רבנן מודו דבסתם פטור בעל השור כדאמר רבא לעיל דמכניס לא מקבל נטירותא ברשות גם בסתמא לרבנן ואם כן על כרחך רישא דאתיא למידק הא סתמא חייב בעל חצר כרבנן וקשיא רישא אסיפא. ע"כ.
טעמא דאמר ואני אשמרנו הא סתמא חייב בעל השור ופטור בעל החצר אתאן לרבי: תימה ואכתי קשה אי כרבי אמאי חייב בעל השור הא אמרינן לעיל הא ברשות פטור בעל הקדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר מני רבי היא אלמא לרבי דלא קביל עליה נטירותא המכניס ברשות פטור מסתמא ואף לפי שנויא דרבא מתוקם הכי שפיר לכאורה דכיון דלשינויא דרבא אליבא דרבנן לא מקבל עליה מכניס נטירותא בסתמא כל שכן להאי דהא מקבל עליה נטירותא קבל לרבנן יותר מלרבי. וי"ל דודאי לפי שינויא דרבא ניחא שפיר כדפירשנא לעיל דהא בהא תליא דאותו טעם שאומר רבא ולרבנן דשמירת נזקיו קבל עליו אפילו נשברים ברוח גורס לרבנן דלא קביל עליה נטירותא המכניס ברשות נטירותא דבהמתו דבעל חצר שלא תהא נזוקת בקדרות קיבל עליו דכי היכי דמקבל בעל החצר נטירותא דקדרות אפילו נשברים ברוח הכי נמי מקבל עליה נטירותא שלא יבא היזק על ידם דהיינו שלא תהא בהמתו ניזוקת בהן ולהכי פטור המכניס דהיינו בעל הקדרות בנזקי בהמתו דבעל חצר והלכך שמעינן מינה לרבי דהמכניס דהוא בעל הקדרות מיחייב בנזקי בהמתו דבעל חצר כשהוזקה בהמתו בקדרותיו גם כשנכנס ברשות.
וטעמא דפטור לרבנן היינו משום דקסברי דברשות דסתמא קביל עליה בעל החצר בקדרותיו של מכניס הלכך קביל נמי נטירותא שלא יזיקו הקדרות בהמתו דידיה כדפירשתי. אבל לרבי דקסבר דברשות לא קביל עליה בעל החצר נטירותא אם כן נטירותא רמיא אבעל הקדרות שלא יזיקו בהמתו דבעל החצר גם ברשות מדי לשלא ברשות דודאי מעיקרא דבעינן למימר לרבנן דברשות מהני גבי בעל הקדרות לומר שקבל עליו נטירותא מבהמתו דבעל החצר שלא תהא נזוקת בקדרותיו היכא דמהני ברשות גבי בעל חצר לקבל עליו נטירותא אמרינן נמי לרבי דפטור בעל הקדרות בנזקי בהמתו כי נכנס ברשות כי היכי דפטור בעל החצר בנזקי קדרותיו לפי דפלוגתא דרבי ורבנן דברשות שייכא נמי גבי מכניס כי היכי דשייכא גבי בעל החצר כיון דאמר לרבנן דברשות מהני גבי מכניס כמו בעל החצר דכל היכא דאמור רבנן ברשות קביל עליה נטירותא אבל לשינויא דרבא לא שייך למימר הכי כדפירשתי. כך נראה למורי רבי. תלמיד הר"פ ז"ל.
אימא סיפא וכו': תימה דלא משני נעשה כדמשני גבי נתן הוא ואמרה היא בפרק קמא דקידושין. יש לומר דהתם אי לאו דתנא סיפא לגלויי עלה דמילתא הוה אמינא דלאו דוקא והוא הדין גבי נתן הוא ואמרה היא אבל הכא ברישא סגי ולא הוה צריך למתני סיפא כלל דממילא הוה אמינא דוקא אמר לו לשמרו. אי נמי משום וכו' כמו שתירצו בתוספות. הרא"ש ז"ל.
וכתוב בשיטה דהטעם דשינויא דתברה מי ששנה זו וכו'. עדיפא משינויא דנעשה מחסר ומוסיף קצת במשנה או בברייתא והוי קצת כמו חסורי מחסרא והוי ליה שינויא דחיקא מה שאין כן בתברא ואף על פי שאם הוא דחוק מכל מקום נעשה יותר דחוק ממנו. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל. וא"ת אמאי לא משני דסיפא נעשה קאמר והכי פירושו טעמא דאמר לו שמרו הא סתמא נעשה כמי שאמר ואני אשמרנו וחייב בעל החצר. יש לומר דאם כן לא הוה ליה למיתני בסיפא כנוס שורך דמשמע דבבא אחריתי היא. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה