פני יהושע/בבא קמא/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | הרשב"א | תוספות רי"ד | מאירי | הריטב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מו עמוד א

שור שנגח את הפרה פרק חמישי

במשנה שור שנגח וכו' משלם ח"נ לפרה ורביע נזק לולד וכו' לכאורה נראה דיש להקשות מכאן למ"ד פ"נ קנסא והכי קי"ל וא"כ אמאי משלם רביע נזק לולד כיון דאיירי ע"כ שהעדים לא ראו נגיחת הולד וא"כ אפי' הודה המזיק לפטור דמודה בקנס פטור ומכ"ש היכא דכפר והנה עיינתי במהרש"א וראיתי שהרגיש בזה בדברי התוספ' בד"ה דאפילו ניזק וכו' ע"ש ולא ידעתי למה תלה קושייתו על דברי התוס' כיון דיש להקשות בפשיטות מלשון המשנה למ"ד פ"נ קנסא וכתב עוד המהרש"א שיש לדקדק כן במשנה ס"פ המניח גבי שור שהיה רודף כו' וזה אומר לא כי אלא בסלע לקה דפטר נמי מטעם מודה בקנס וכו' ועיין מה שתירץ מהרש"א והמעיין בצדק ישפוט דדבריו אינם ברורים בתירוצו מלבד של' התוס' אינו סובל פירושו. ונלע"ד דלק"מ דנ"ל ברור דהא דקי"ל מודה בקנס פטור היינו דוקא בענין שהיה יכול לכפור או לטעון איני יודע וכל היכא דאי הוי כפר או שטען איני יודע הוי מיפטר פטור נמי אפי' הודה משא"כ במשנתינו דאתיא אליבא דסומכוס דאיירי שהמזיק טוען שמא וכגון שלא היה המזיק בשעת נגיחה דהכי סתמא דמלתא וכמ"ש התוספ' להדיא בד"ה דאפילו ניזק וכו' וא"כ שפיר קאמר סומכוס דיחלוקו דמיד שראו העדים נגיחת הפרה אלא שנולד להם הספק אם היה הולד בשעת נגיחה ותיכף שנולד הספק לבד חל החיוב על המזיק לשלם חציה כדין ממון המוטל בספק לסומכוס ואין אנו צריכין כלל לשאלת פי המזיק כיון שלא היה בשעת נגיחה א"כ אין טעם כלל לפוטרו מטעם מודה בקנס כיון שהחיוב אינו מצד הודאתו ולפ"ז א"ש נמי אליבא דחכמים דאי לאו דהוי סברי המע"ה אלא כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין לא הוי מצי למפטריה מטעם מודה בקנס לכך הוצרכו לטעמא דהמע"ה וכן במשנה דס"פ המניח איצטריך נמי לאשמעינן דזה אומר בסלע לקה דהמע"ה לאפוקי מסומכוס דהא מסקינן התם דהאי בבא איירי בניזק ברי ומזיק שמא והיינו נמי שהמזיק לא היה בשעת הנגיחה וכמ"ש התוספ' שם להדיא בד"ה מדסיפא ניזק שמא וכו' ע"ש וא"כ סד"א דחייב ולא שייך לפוטרו מטעם מודה בקנס שהרי אין החיוב מצד הודאתו אלא מטענת התובע לחוד חל החיוב כיון שנולד הספק לב"ד והמזיק אינו יכול לפטור עצמו כלל בטענת ברי כיון שלא היה בשעת נגיחה וקמ"ל דאפ"ה פטור בטענת שמא לחוד דהמע"ה. ועוד דאפילו את"ל דאיירי שהמזיק היה בשעת נגיחה לא שייך לפוטרו מטעם מודה בקנס אי הוי ס"ל כסומכוס שהרי אף אם טען המזיק ברי שבסלע לקה סובר סומכוס דיחלוקו כיון שהניזק נמי טוען ברי וה"ל ברי וברי דיחלוקו מכ"ש היכא דמזיק טוען שמא דלא שייך לפוטרו מטעם מודה בקנס כיון שלא היה יכול לפטור עצמו בשום ענין וה"א דחייב מיהא בחציה קמ"ל דפטור דהמע"ה ולפ"ז א"ש נמי במשנתינו דאפילו היה המזיק בשעת הנגיחה אפ"ה קאמר סומכוס דיחלוקו דאף על גב דאיירי הכא שהניזק טוען שמא וא"כ היה המזיק יכול לפטור עצמו בטענת ברי דבניזק שמא ומזיק ברי משמע לעיל ס"פ המניח דאפילו סומכוס מודה דפטור וא"כ כי הודה נמי לפטור מטעם מודה בקנס כדפרישית לעיל דכל היכא דאי כפר פטור מודה בקנס נמי פטור הא ליתא שהרי כתבו התוס' בפ' המניח בד"ה מדסיפא ניזק וכו' ובד"ה ראוי ליטול וכו' דכל שהמזיק מודה בקצת הנזק סובר סומכוס דאפילו בניזק שמא ומזיק ברי אפ"ה יחלוקו ע"ש וא"כ הרי לפנינו דבמשנתינו הודה המזיק בנגיחת הפרה בע"כ כיון שהעדים ראו הנגיחה וא"כ אפי' אי הוי טען ברי שלא היה הולד בשעת נגיחה והניזק טוען שמא אפ"ה יחלוקו כיון שהספק לבי"ד וא"כ מכ"ש כשהמזיק טוען שמא דיחלוקו לסומכוס דלא שייך כלל לפוטרו מטעם מודה בקנס כיון שלא היה יכול לפטור עצמו בשום ענין וכ"ז נ"ל ברור בעזה"י ועיין מ"ש עוד בסמוך בלשון תוס' ודו"ק:

בגמרא איצטריך דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק שמא וכו' לכאורה נראה מצד הל' דמתניתין דהכא נמי איירי אפילו בכה"ג דניזק ברי ומזיק שמא ואפ"ה ס"ל לסומכוס דחולקין וזו היא שיטת תוספ' בפ"ק דכתובות בסוגיא דמשארסתני נאנסתי דף י"ב אבל לפי מה שהעליתי במס' ב"מ בסוגיא דהמחליף פרה בחמור ועבד קטן וגדול דע"כ לא קאמר סומכוס דחולקין אלא בברי וברי או בשמא ושמא אבל בברי ושמא סובר סומכוס דברי עדיף וכתבתי שם שכן משמע מלשון הרמב"ם וא"כ צ"ל דהא דקאמר הכא אפי' ניזק ברי וכו' לא קאי אמתניתין אלא לדינא בעלמא אתמר אליבא דרבנן ואין לחוש בזה דהא במאי דקאמר א"נ לכי הא דאיתמר נמי לא קאי אמתני' וק"ל וע"ש מ"ש במסכת בבא מציעא אי"ה:

בתוספות בד"ה שור שנגח וכו' תימא דבפרק השואל משמע דלא אמר סומכוס אלא בעומדת באגם וכו'. עיין מאי שכתבו התוספ' שם בשם רבינו שמואל דהיינו דוקא בברי וברי אבל בשמא ושמא לא בעי סומכוס עומדת באגם א"כ לא מקשו הכא מידי דהא מתניתין איירי בשמא ושמא מדנקט ואינו ידוע וכן משמע מל' התוס' עצמם ואין להאריך בזה ויתבאר בפ' השואל אי"ה:

בא"ד אך קשה מההיא דהמניח וכו' ותיתי אפי' כסומכוס עכ"ל. וקשה דהא לעיל כתבו התוספות בד"ה ראוי ליטול דכל עיקר דהני בבי דרישא ומציעתא שם במשנה לא איצטריך אלא לאשמעינן פלוגתא דסומכוס ורבנן וא"כ איך מצינו לאוקמי בעומדת בביתו דא"כ משנה שאינה צריכה היא וא"ל דכוונת התוספות דלמא אדרבא היא גופא קמ"ל דבכה"ג שאינה עומדת באגם אפי' סומכוס מודה הא ליתא חדא דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש שעומדת בביתו ועוד דמ"מ ע"כ בבא דמציעתא אייתרי אי איירי בעומדת בביתו אע"כ דאיירי בעומדת באגם וכר"ע וא"כ רישא נמי בהכי איירי וממילא דפליג סומכוס בכל המשנה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בד"ה דאפי' ניזק וכו' ועי"ל דלמ"ד פ"נ קנסא לא יהא מחויב שבועה גדולה מהודאת עצמו דמודה בקנס פטור עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א וכבר כתבתי שלשון התוספות לא משמע כפירושו אבל לפי מ"ש א"ש דאי לא הוי סברי חכמים המע"ה לא היה שייך לפוטרו כלל מטעם דמודה בקנס כיון שאין החיוב מצד הודאתו אלא מיד שנולד הספק מתחייב בחציו לדעת סומכוס אבל כיון דחכמים פליגי עליה וסברי המע"ה נמצא דמצד הספק של הב"ד אין כאן שום חיוב כלל אלא שהתוספות הקשו דליחייב בשבועת מודה במקצת ומשאיל"מ וע"ז תירצו שפיר דלא שייך כלל דין מודה במקצת כיון דאפי' הודה פטור מטעם מודה בקנס וא"כ שבועה זו מה טיבה וזה ברור ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק:

בד"ה דאפילו ניזק כו' וא"ת והא מחויב שבועה וכו' למ"ש התוספ' בסמוך דמתני' איירי בעומדת באגם וכר"ע דאמר הוחלט השור היה אפשר לומר דאין כאן חיוב שבועה דהו"ל הילך ועוד דאפי' שטר משמע בש"ס ובפוסקים דה"ל הילך מכ"ש כאן דמלוה הכתובה בתורה היא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וא"ת דהכא משמע דלית ליה לר"י ברי עדיף וכו' וי"ל כדפרישית לעיל וכו' ובספ"ק דכתובות וכו' עד סוף הדיבור. וק"ק אמאי לא משני בפשיטות דהא דס"ל לר"י ברי ושמא ברי עדיף הטעם כיון שזה טוען ברי ואין אדם מכחישו אנן נמי לא חשדינן ליה לומר דמשקר דרוב בני אדם בחזקת כשרות הם ואיכא נמי חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו וחזקה דאין אדם מעיז לא שייך כיון שטוען שמא ואחזוקי אינשי בגזלנא בכדי לא מחזקינן נמצא לפ"ז היינו דוקא היכא שהספק אינו מצוי בזה הענין כגון מנה לי בידך וכיוצא שרוב בני אדם יודעים מי שחייב להם או לא הלכך הברי שלו הוא טוב ומהיכא תיתי נחזיקנו בשקרן וגזלן אבל כל היכא שהספק מצוי כגון בההיא דמשנתינו דודאי יש כאן מקום ספק לכל אם היה הולד בשעת נגיחה או לא וכן בסוגיא דהשואל גבי שאלה ומתה יש ג"כ מקום ספק כמ"ש התוספת דמה"ט גופא סבר סומכוס יחלוקו וא"כ אף אם אנו נאמר דלא שייך לומר בכה"ג ברי ושמא ברי עדיף דדלמא כי היכי דלדידן מספקא לן ולהנתבע ה"נ מספקא ליה לדידיה גופא לכך הוא מעלים לומר ברי דעבידי אינשי דלא פרשי מספק ממונא כדאיתא בריש ב"מ וחזקה דאין אדם תובע נמי לא שייך כיון שיש לו עכ"פ מקום ספק הלכך אפי' ר"י מודה דהמע"ה א"כ לפ"ז מתורצים כל הקושיות של התוספ' דהכא במשנתינו וכן בהשואל לא שייך לומר ברי ושמא ברי עדיף אבל בכתובות גבי משארסתני נאנסתי דלא שייך לומר דלדידה נמי מספקא לה מתי נאנסה דודאי יש לה לידע א"כ לא חשדינן לה לומר דמשקרה כדי לגזול את בעלה דלמה נחשדנה בכך כיון שאין אדם מכחישה וכן גבי זה אחי דלא שכיח הספק אמרינן שפיר דברי עדיף וצ"ע ודו"ק:

דף מו עמוד ב

בגמרא אמרי ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי וכו' פי' דכיון דאוקימנא דאיירי דאייקר בישרא וקאי בדמי רדיא א"כ ע"כ שהשור שוה כדי מעותיו וא"כ במאי קמיפלגי רב ושמואל והוי מצי לשנוי דבשעת מכירה דוקא הוא דאייקר בישרא אבל עכשיו הדר וזול בישרא וא"כ הוי שפיר מקח טעות לרב אלא דבלא"ה משני שפיר:

בגמרא הא למה לי קרא סברא הוא. עיין במהר"ם:

בתוספות בד"ה שאין נזקקין וכו' וא"ת ה"ד וכו' והלא אם שואל שלשים יום לפרוע חובו נותנין לו שהוא זמן ב"ד וכו' עכ"ל. וקצת קשה דשמא איירי שכבר נתנו לו הב"ד זמן למ"ד יום ואח"כ חזר וטען שמעון שראובן תפס משלו באותן הל' יום עצמן ואומר שיש לו עדים וסד"א להמתין עוד ל' יום קמ"ל דלא ויש ליישב ועיין מ"ש הרא"ש:

בד"ה מידע ידעי דשותפא אית ליה וכו' ומיהו להוציא ממון כו' וה"נ אשכחן בההיא דהמחליף כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דמרישא דמתניתין נמי הו"מ לאתויי כו' ע"ש ונ"ל דלק"מ דהא בלא"ה נמי תקשי אמאי הוצרכו התוספ' לאתויי כלל מההיא דהמחליף ולא סגי במה שכתבו דמוכח מדלא מהני חזקה להוציא מבעל הולד אע"כ משום דמההיא לא מוכח אלא דלא מהני חזקה להוציא היכא שזה הבא להוציא טוען שמא ובזה ודאי הדעת נותנת דלא מהני חזקה דדמי לחזקה שאין עמה טענה אבל היכא שטוען ברי ה"א דנאמן אפי' להוציא כיון דמסייע' ליה חזקת הגוף לכך מייתי תוספ' מההיא דהמחליף דאיירי בברי וברי ואפ"ה לא מהני חזקה כיון שבא להוציא ואיכא למימר נמי להיפך דהתם דוקא שהמוחזק בממון טוען נמי ברי חשיבא טענת ברי דיליה לכך לא מהני חזקת הגוף נגדו אבל היכא שהמוחזק בממון טוען שמא ה"א דחזקת הגוף עדיף מיניה לכך איצטריכו תרווייהו ובזה נתיישב קושית מהרש"א:

בגמרא אמר רשב"י מנין להמע"ה שנאמר מי בעל דברים כו' נ"ל דדייק לה מדכ' מי בעל דברים וה"ל לכתוב מי בעל דבר אע"כ דה"ק דמי שאין לו שום זכות וחזקה בדבר אלא שרוצה לזכות בדברים ע"פ טענותיו צריך להביא ראיה על דבריו אלמא דא"א להוציא כלל בדברים ונראה דמה"ט קאמר שמואל דאפי' ברי ושמא לא מהני ולא אזלינן נמי בתר רובא אלא דרב מוקי לקרא בדדמי דסתם טענות ותביעות היינו ברי וברי וא"כ הא דמקשה ל"ל קרא היינו לרב דוקא דלשמואל ודאי איצטריך ומשני דרב מוקי לקרא לנזקקין לתובע ובזה נתיישב הא דלא הביא הרמב"ם ז"ל לדינא דנזקקין לתובע בפסקים כן נ"ל נכון ועיין בחידושי ר"פ הניזקין:

דף מז עמוד א

בתוספות בד"ה ליתא לפרה וכו' לדברי רבא לא אתיא מתני' כר"ע כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשון התוספות דדוקא אמתני' קשיא להו אבל דברי רבא גופא דבסמוך פרה שהזיקה אתיא אליבא דכ"ע דדוחק לומר שדברי רבא יהיו דלא כהלכתא וקשה דהא באמת על דברי רבא גופא יש להקשות כן וא"ל דרבא גופיה לא איירי כלל אי ליתא לפרה אלא איירי ששניהם קיימים והחצי נזק הוא כנגד שניהם ומש"ה קאמר דגובה נמי מולדה הא ליתא דא"כ מאי קאמר רבא לטעמיה הא בכה"ג כ"ע מודו דגובה נמי מולדה ולא מטעמא דגופה היא אלא מטעמא דהיא וולדה נגחו ואביי נמי דאוקי למתני' בפרה דחד וולד דחד ע"כ נמי דס"ל דהיא וולדה נגחו וא"כ מאי איצטריך נמי רבא לומר מ"ט גופה היא ות"ל דהוא וולדה נגחו אע"כ דרבא דאמר מולדה היינו אי ליתא לפרה והיינו מטעמא דגופה היא א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהוי דלא כהלכתא כיון דלר"ע היזק הפרה הוא ג"כ על הניזק ואמאי גובה כל הח"נ מולדה וכן קשה באמת על כל הפוסקים שכולם כאחד כתבו ההיא דרבא להלכה וכתבו להדיא דאפילו ליתא לפרה גובה כל הח"נ מולדה ופסקו נמי כר"ע דקאמר שותפים נינהו וא"כ קשה אהדדי. ונ"ל ליישב דהא דאמרינן בגמ' ובפוסקים אי ליתא לפרה אין הכוונה שנאבדה או מתה מאליה אלא כגון שנאבדה בפשיעת המזיק או ששחטה ואכל את בשרה וסד"א דמשלם מביתו ולא מגופו של הולד קמ"ל דגובה רביע נזק מגוף הולד דוקא משום ספק לסומכוס וכשנגח הולד בודאי גובה כל הח"נ מגוף הולד ולא מעלייה והיינו מטעמא דגופה היא וא"כ לפ"ז לא מקשו תוספ' מידי. אבל מלשון רש"י לא משמע כן ויש ליישב וצ"ע:

בד"ה הקדר וכו' הנך תלתא בבי צריכי כו' אבל בהמה לא עכ"ל. ואין להקשות ליתני בהמה לחוד וכ"ש הנך די"ל דה"א בהא פליג רבי ואמר דבסתמא לא קבל נטירותא אבל בקדירות אפי' רבי מודה קמ"ל דבכולהו פליגי ופירות נמי איצטריך לאשמעינן דפליג רבי דסד"א דוקא בהנך דלאו אורחא אבל אכילת פירות בבהמה אורחא הוא וסד"א דבסתמא קביל נטירותא אפילו לרבי קמ"ל דבכולהו פליגי ומה שכתבו התוספות לא זו אף זו לרווחא דמילתא:

דף מז עמוד ב

בגמרא טעמא דשלא ברשות כו' לולי דברי התוספ' היה נראה דהא דמשמע ליה לתלמודא בפשיטות דברשות לא מחייב בעל הקדרות בנזקי בהמות דבעל החצר לאו מדנקט במתניתין שלא ברשות משמע ליה דההיא לגופיה איצטריך דלא מחייב בעל החצר בנזקי קדירות משא"כ ברשות אלא מגופה דמתני' קא דייק דמאי קמ"ל בזה דאם הוזקה בהמה בעל הקדירות חייב בנזק דמלתא דפשיטא היא למאי דמסקינן דאיירי שהוחלקה בהם וא"כ אפי' בר"ה בכה"ג מחייב בתקלה דלא אפקריה מכ"ש ברשות הניזק א"ו דלדיוקא איצטריך דברשות פטור בעל הקדירות וכה"ג צ"ל לקמן בשמעתין במאי דדייק כה"ג ברייתא דהאשה שנכנסה לטחון שלא ברשות כו' ואם הוזקה חייבת ודייקינן דברשות פטור והיינו ע"כ משום דחיובא דשלא ברשות משנה שאינה צריכה היא אי לאו לדיוקא דידה דברשות פטור וכמו שיבואר שם אבל התו' לא פי' כן וצ"ע ועיין בת"ח אבל אף לפירושו קשה האי דלקמן ודו"ק:

שם בגמרא הא מני רבי היא ובפרש"י דקס"ד דלרבנן כי היכי דבעל החצר וכו' דבסתמא קביל נטירותא עכ"ל. כל לשון נטירותא האמור כאן אין הכוונה על החיוב דיני נזקין אלא אף בדברים שהוא פטור מדיני נזקין יש לחייבו מטעמא דאמרינן דקביל נטירותא וע"כ דהכי הוא מדאמרינן דלרבנן יש לחייב בעל הקדירות בנזקי בעל החצר כשהכניס ברשות ואי משום נזקין דהיינו מדין בור ודאי אין כאן מקום חיוב כלל שהרי חפרו ברשות בעל החצר א"ו דעיקר החיוב הוא מטעמא דקביל נטירותא ואפ"ה מדייק שפיר דרבנן מחייבי בכה"ג מדחזינן דמחייבי לבעל החצר בנזקי קדירות והפירות כשהכניס ברשות וע"כ מטעם נטירותא הוא דמחייבי דאי מדין נזקין דהיינו שן ורגל ודאי אין לחייבו דהא חצר השותפים הוא ואף למ"ד לעיל דחצר השותפין חייב על השן ורגל היינו ע"כ במיוחד לשניהם לפירות או לשוורים או באינך גווני כמבואר שם באריכות אבל במיוחד לשניהם לפירות ולאחד מהן לשוורים והזיקו שור של זה המיוחד לפירות ולשוורים לפירותיו של אידך ודאי ליכא מאן דמחייב דבכה"ג לא קרינן ביה שדה אחר וק"ל וע"ש דלחד פירושא שכתבתי שם משמע דמאן דמחייב היינו אפילו בכה"ג:

שם רבא אמר כולה רבנן היא וברשות וכו' ואפילו נשברו ברוח. ולפ"ז בבבא דנגחו שורו של בעל החצר דאמרינן בעל החצר חייב כשהכניס ברשות היינו בנ"ש אפי' בתם דהא לאו מדין נזקין אתינן עלה אלא מדין שומר שחייב בנ"ש כדאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל כדאיתא לעיל דף י"ג והכא משמע פשטא דמלתא דלא גרע מנשברו ברוח ואף דמלשון הפוסקים משמע דלא מחייב בעל החצר אלא בנזקין הבאים מחמתו ולא בנזקין דעלמא עד שיקבל שמירה בפירוש וכן הוא בהגהת רמ"א ס"ס שצ"ח והוא מלשון הרא"ש משמע מזה דלאו מדין שמירה חייב אלא מדין נזקין כבר כתב מהרש"ל דלא בא למעט אלא אי אתא תורא מעלמא ואזיק דמלתא דלא שכיחא הוא ונטירותא כי האי לא אסיק אדעתיה אבל בשאר מילי ודאי חייב מדין שמירה כפשטא דלישנא דאפי' נשברו ברוח ועמ"ש בסמוך:

בפרש"י בד"ה ואפי' נשברו ברוח כו' אבל בעל הקדרות לא קביל עליה מידי עכ"ל. לכאורה עיקר התירוץ חסר מן הספר דעיקר קו' המקשה דליקבל נמי בעל הקדרות בסתמא אבל באמת א"ש דזה שהוסיף רבא בלשונו לומר ואפי' נשברו ברוח כוונתו בזה שבעל החצר נעשה שומר גמור דעול ואינטר לך קאמר וא"כ אין הסברא לחייב בעל הקדרות בשום דבר כיון שנכנס השומר תחתיו אפילו להתחייב בשמירת הקדירות ומכ"ש שקיבל נזקין דנפשיה עליה ובעל הקדרות נסתלק משמירתם:

תוספות בד"ה אימא סיפא וכו' תימא לר"י אמאי לא דייק מתחילת הבבא וכו' עכ"ל. לכאורה לשון התוספ' תמיה דמה לו להקשות מדיוקא דרישא דכיון דהאי דיוקא מפורש בסיפא אלא כוונת התוספות בזה להקשות על לשון הש"ס דקאמר מני רבי היא משמע מזה דרישא דמתניתין אתיא שפיר כר' אלא דסיפא לא אתיא כר' ולכן משני נמי ר"ז דקושטא דמלתא הכי הוא דמי ששנה זו וכו' וע"ז מקשה שפיר דתיפוק ליה דרישא גופא לא אתיא כר' דקשה דיוקי אהדדי וע"ז לא משני ר' זירא מידי ותירצו התוס' דודאי א"ש כרבי וק"ל:

בא"ד אבל לא מצי למימר דכולה רבנן וכו' פי' למאי דמקשה השתא מרישא אסיפא לא שייך לומר דכולה רבנן וק"ל:

בא"ד דמשום הא לא איצטריך דהא בהדיא קתני לה בסיפא וכו' מה שהקשה הת"ח דמשום הא לא איריא דבכמה דוכתי שונה התנא דבר והיפוכו נראה דלק"מ דהיינו דוקא היכא שהתנא שונה עיקר חידוש הדין ברישא אז שייך למיתני סיפא אגב רישא אבל הכא דפטור דבעל חצר בנזקי הקדירות שלא ברשות מלתא דפשיטא היא וכבר תנינא לה דכל הנזקין ברשות המזיק פטורים וא"כ לא איצטריך אלא לדיוקא דידה וע"ז כתבו שפיר דכיון דדוקי' דידה אתיא בפירוש בסיפא אכתי קשה אמאי נקט כלל דינא דשלא ברשות א"ו משום דיוקא דחייב בעל הקדירות בנזקי קדרות שלא ברשות לאשמעינן דברשות פטור וע"ש מ"ש בגמרא בזה ויתבאר עוד בסמוך דלמ"ש בגמרא דעיקר דיוק הש"ס דהאי בבא דאם הוזקה מלתא דפשיטא היא ולא איצטריך אלא לדיוקא דברשות א"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי וק"ל:

בא"ד וא"ת בבא דהכניס שורו היכי מ"ל וכו' הא ברשות פטור וכו' לא יהא אלא חצר השותפין עכ"ל. הא דלא מקשו בפשיטות אגופא דמילתא דר' במאי דפליג בהדיא בבבא דהכניס שורו ברשות וס"ל דבעל חצר פטור אף על גב דהוי חצר השותפין וא"ל דלענין חיוב דבעל חצר לא מיקרי חצר השותפין לרבי משום דעול ונטר לך קאמר הא ליתא דאף על גב דקושטא דמלתא הכי הוא למסקנא מ"מ ע"כ המקשה לא אסיק אדעתיה דלר' עול ונטר לך קאמר דא"כ איך שייך לומר שיפטר בעל הקדרות בנזקי בעה"ח מטעמא דלא קיבל נטירותא דהרי להדיא שקיבל נטירותא על עצמו שלא יוזק ומכ"ש שקיבל שמירה שלא יזיק כמ"ש התוספות סברא זו שיותר יש לשמור שלא יזיק משלא יוזק וא"כ הדק"ל שהיה להתוספות להקשות בפשיטות דל"ש האי דיוקא אליבא דר' בכל השלשה בבות דחזינן דר' פוטר בהדיא בעה"ח מנגיחת השור כשהכניס ברשות אף על גב דהוי חצר השותפין וע"כ היינו משום דעול ונטר לך קאמר וא"כ אמאי ליפטר בעל הקדרות מנזקי בעה"ח ברשות אלא דלק"מ די"ל דנהי דס"ל לרבי דעול ונטר לך קאמר היינו שלא יוזקו וכן דמכ"ש מחוייב לשמור שלא יזיק איזה היזק בידים לבעה"ח אבל שלא יוזק בעה"ח מאיליו בפירותיו בהא אמרינן שפיר דמסתמא לא קיבל נטירותא דמלתא דלא אסיק אדעתיה הוא שהרי לענין זה קיבל רשות מבעה"ח להניח פירותיו לכך הוצרכו תוספ' להקשות מהאי בבא דנגח הוא שורו של בע"ה דלענין זה ודאי הוי חצר השותפין ועי"ל דמגופא דמלתא דר' לא ק"מ דנוכל לומר דהא דפטר ר' לבעה"ח מנגיחת השור לאו לגמרי פטר ליה אלא מדין שמירה לחוד אבל מדיני נזקין לא איירי הכא וממילא מחויב ונ"מ דתם משלם ח"נ ואי מודה מיפטר משא"כ לת"ק מחויב מדין שמירה בנ"ש כמ"ש בראיה ברורה דהכי הוא והוי שפיר דומיא דאינך בבי דכל חיובי דברשות דמשנתינו איירי מדין שמירה ולא מדין נזקין כמ"ש וע"ז פליג רבי ואמר דלא חייב מדין שמירה אבל מההיא בבא דנגח הוא שורו של בע"ה מקשה שפיר דהא מדיוקא דשלא ברשות מייתינן לה וחיוב דשלא ברשות ע"כ היינו ח"נ כדין נזקין דדין שומר לא שייך כלל שלא ברשות וא"כ ע"כ דר"ל דברשות פטור אפילו מח"נ וע"ז מקשו שפיר דמהיכא תיתי דלא גרע מחצר השותפין ודו"ק. ואין להקשות דא"כ שפיר מצי לאוקמי מתניתין כרבנן והא דס"ל דבסתמא קיבל נטירותא היינו שכל אחד קיבל שלא יזיק חבירו בידים אבל שמירת שלא יוזק חבירו ממילא לא קיבל עליה בסתמא דמ"מ תיקשי לרבנן מבבא שהכניס שורו ונגח לשורו של בע"ה דהיזק בידים הוא ואפ"ה פטור. אבל אי קשיא הא קשיא דמאי קשיא לתוספות מהאי בבא דהכניס שורו דהא שפיר י"ל דהאי בבא אתי נמי כר' ומודה רבי דברשות נמי חייב בעל השור בנזקי דבעה"ח והא דנקט שלא ברשות היינו משום פטורא דבעה"ח בנזקי השור דברשות ודאי חייב בעה"ח מיהא בח"נ כדין חצר השותפין ושלא ברשות פטור לגמרי ואף לתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך דהמקשה אסיק אדעתיה דר' עול ונטר לך קאמר אלא שמחלק בין היזקא דבידים ובין הוזק מאליו וא"כ ע"כ דר' פוטר לבעה"ח אפילו מנגיחה כיון דעול ונטר קאמר לאו חצר השותפין הוא לגבי דידיה מ"מ קשה דזה אינו אלא לייפות הטעם לפי שיטת התוס' אם נניח בהכרח דרבי פוטר בעה"ח מנגיחה וא"כ צ"ל דהמקשה סבר דלר' עול ונטר קאמר והא דפטור בעל הקדרות והפירות היינו משום שמחלק בין הוזק בידים לנזוק מאליו אבל הוא גופא קשה מנ"ל האי סברא דלר' פטור בעל החצר מנגיחה דלמא מחייב והא דנקט שלא ברשות היינו משום פטורא דבעה"ח אבל בעל השור ברשות נמי חייב וכדכתיבנא והא דנקט רבי בכולן אינו חייב היינו מדין שמירה אבל מנזקין לא איירי דודאי בהכי רווחא שמעתא טפי דלסברת המקשה לא אסיק אדעתיה דלר' עול ונטר קאמר אלא שניהם שווין לענין שמירה דלא מקבלי עליה מסתמא אמנם יש ליישב ע"פ מ"ש לעיל בסמוך ליישב קושית התוס' דלפי' התוס' האי בבא דרישא דשלא ברשות לא איצטריכא כלל אלא לדיוקא דברשות א"כ א"א לומר דהאי בבא דהכניס שורו אתיא כר' ולאשמעינן דברשות חייב בעה"ח בח"נ דהא האי מלתא לא אתיא כלל מפשט המשנה אלא אדרבא לשון המשנה משמע לפטור לגמרי דומיא דאינך בבי דפטרי לגמרי אלא דמסברא חיצונה אמרינן לחייב בעה"ח בנגיחה מטעם חצר השותפין וא"כ לא ליתני האי בבא כלל וממילא שמעינן איהי ודיוקא דידה אע"כ דאתיא לדיוקא דסיפא לפטור בעל השור מנגיחת שורו של בעה"ח כשהכניס ברשות דהיינו שפיר דומיא דאינך בבי וא"כ מקשו שפיר דאין טעם לסברא זו ולמה יפטור באמת דלא יהא אלא חצר השותפין ובזה מקושרים היטב דברי תוס' וקושיא השניה נמשך לפי תירוץ התימא שכתבו בסמוך ודוק היטב ויותר נראה דמה שכתבו התוס' לא יהא אלא כחצר השותפין היינו לתועלת בעל החצר משא"כ לענין חיובא דבעה"ח בנזקי המכניס ודאי איכא למימר דגרע מחצר השותפין ולפ"ז א"ש טובא לשון התוס' דלפי האמת נמי לא מיחייב לר' המכניס אלא לענין אם נגח שורו לשור בעה"ח משא"כ לענין חיוב שמירה לפי האמת נמי פטור לרבי ודלא כשיטת מהרש"א ז"ל לקמן ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דעכשיו סובר וכו' ולפי האמת לר' וכו' עכ"ל. כוונתו בזה דלפי האמת הסברא הפוכה לגמרי מסברת המקשה דלמקשה מיקל רבי בחיובא דמכניס ברשות ואמר דלא קביל נטירותא ורבנן מחייבי ליה ולסברת רבא הוא להיפוך דרבנן פטרי ורבי חיובי מחייב למכניס בהיזק דבעה"ח ואף על גב דרבא לא איירי כלום ממילתא דרבי וא"כ למה נפליג דבריו מסברת המקשה ע"כ דהכי הוא דפשטא דמילתא דרבי ודאי משמע דהא דיהיב בעה"ח רשות להכניס עול ונטר ליה קאמר ליה וא"כ ודאי אין ראוי לפטור את המכניס מחיוב דבעה"ח כמ"ש שיותר מוטל עליו לשמור שלא יזיק משלא יוזק אלא שהמקשה לא אסיק אדעתי' דלר' עול ונטר קאמר כי היכי דתתקיים רישא דמתניתין כרבי כיון דאיהו ס"ד דהא דפטור בעל הקדירות ברשות לא אתיא כלל כרבנן וע"כ דחיק ומוקי נפשיה כרבי ולומר דר' סובר דהא דיהיב ליה רשות בסתמא היינו כדי שיפטר כל אחד מהיזק חבירו אבל לרבא דמוקי מתניתין שפיר כרבנן הדרא מילתא דרבי לסברא קמייתא בלי דוחקא דעול ונטר קאמר וק"ל כנ"ל ונכון הוא וכן מצאתי במהרש"א בסוף הסוגיא:

בפרש"י אבל אכלה יותר מדאי ומתה עכ"ל. כוונתו דע"כ בפירות הראוי' לה איירי מדקאמר בסמוך דעבידא דאכלה ובזה א"ש למאי דמסקינן דאיירי באפרזתא דעבידא דאכלה לכך חייב בדיני שמים משא"כ בשאר פירות דמלתא דלא אסיק אדעתיה הוא שתאכל יותר מדאי אבל באפרזתא מיד מתה ואף אם נאמר דאפילו בשאר פירות שכיח מילתא שתאכל יותר מדאי כמ"ש התוס' דלא הוי כרוח שאינה מצויה מ"מ אשמעינן רבותא דאפי' באפרזתא דשכיח הזיקא טפי אפ"ה פטור מדיני אדם ותוס' לא כ"כ וק"ל:

בתוספות בד"ה שנכנסה לטחון רבותא נקט כו' פי' דאיכא רבותא מהא דאם הוזקה חייבת אבל במאי דפטור בע"ה מפירות דידה ליכא רבותא דאף אם נאמר שאינה צריכה רשות אפ"ה פטור דה"ל שן בחצר השותפין וק"ל:

דף מח עמוד א

בגמרא ומ"ש מהאשה שנכנסה לטחון כו' הא ברשות פטורה והקשה מהרש"א דילמא ברשות נמי חייבת והא דנקט שלא ברשות משום דיוקא דרישא דברשות חייב בע"ה בנזקי חיטין כו' ותירץ בדוחק ע"ש. ולענ"ד יראה דלק"מ דהא למאי דס"ד השתא דאיתתא דעיילה ברשות קבלה עלה נטירותא יתירתא אפי' ממה דה"ל שלא תאכל והיינו ע"כ משום דמסלקי מרוותא נפשייהו משום יחוד כמ"ש התוס' וא"כ ה"ה דבע"ה פטור מניזקה מה"ט גופא דלא מקבל נטירותא לכך מקשה שפיר מ"ש מהאשה שנכנסה לטחון וקושייתו ממ"נ בין מדיוקא דרישא בין מדיוקא דסיפא והא דנקט דיוקא דסיפא משום דעובדא דרבא איירי מחיובא דאיתתא ניחא ליה למיפרך בההיא גוונא גופא. ובאמת ה"ה דקשיא נמי מדיוקא דרישא. ואולי נפרש קושיית מהרש"א לפי רש"י דהמקשה לא ס"ד מטעמא דיחוד ולחלק בין אשה לאיש וא"כ סובר המקשה לפום ריהטא דרבא ס"ל דשניהם מקבלי נטירותא בסתמא וע"ז מקשה מ"ש מהאשה שנכנסת לטחון וא"כ הקשה מהרש"א שפיר דילמא הא דנקט שלא ברשות היינו משום דיוקא דרישא דבע"ה חייב ברשות. אמנם אף לפי' רש"י לק"מ כמו שיתבאר. אבל אי קשיא הא קשי' לפי' התוס' מאי מקשה הא ברשות פטור דילמא ברשות נמי חייבת ולרבותא נקט שלא ברשות דסד"א דאם הוזקה פטורה משום דאינה צריכה רשות כיון שנכנסה לטחון בשכר וה"ל כחצר השותפין קמ"ל דאפ"ה חייבת ומרישא לא שמעינן הא מילתא דהתם בלא"ה פטור בע"ה משום שן בחצר השותפין וא"ל כיון דאפי' ברשות חייבת מהיכ' תיתי לפטור שלא ברשות אף אם נאמר דאינה צריכה רשות איברא דמילתא דהא דברשות חייבת היינו משום דמסלקי מרוותא נפשייהו משום יחוד אבל שלא ברשות דלא מסלקי מרוותא נפשייהו ואיהי אית לה רשות למיעל וסד"א דפטורה קמ"ל דחייבת משום דלית לה רשות למיעל בלא רשות ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש בסמוך דסמיך אדיוקא דרישא דהאי בבא דבע"ה פטור מן החיטין משנה שאינה צריכה היא דמאי קמ"ל דהא אפי' בחצר השותפין פטור אלא ע"כ דלדיוקא אתי דברשות חייב בע"ה בניזקי החיטין משום דלא מסלק נפשיה מנטירותא דטעמא דיחוד ליתא וא"כ סיפא נמי אתי לדיוקא דברשות פטורה דנטירותא עליה דבע"ה רמיא וקשיא לרבא מתרווייהו. ואף לפי' רש"י דהמקשה לא ס"ד מטעמא דיחוד וא"כ נראה דהדרא קושיא לדוכתא דילמא ברשות נמי חייבת משום דתרווייהו מקבלי נטירותא מסתמא והא דנקט שלא ברשות אם הוזקה חייבת היינו לרבותא דאע"ג דלא מקבלא נטירותא כלל וסד"א דפטורה משום דאית לה רשות למיעל כיון שטוחנת בשכר קמ"ל דלית לה רשות וחייבת אלא דמ"מ לא קשה מידי די"ל דלרש"י לית ליה האי סברא כלל דאיכא רבותא שלא ברשות במה שטוחנת בשכר וא"כ מאי קמ"ל דשלא ברשות אם הוזקה חייבת אע"כ דאתא לדיוקא דברשות פטורה וקשה לרבא. ובזה נסתלק נמי קושית מהרש"א אליבא דרש"י דא"א לומר דהא דנקט שלא ברשות היינו לדיוקא דרישא דא"כ האי בבא דסיפא דאם הוזקה פטורה למאי קתני לה דמילתא דפשיטא היא א"ו דאתיא נמי לדיוקא כמ"ש לעיל בדיוק משנתינו דהש"ס דייק ג"כ מהאי בבא דסיפא שהיא משנה שאינה צריכה. ועי"ל דלשיטת התוס' א"א לומר דהא דנקט אם הוזקה חייבת שלא ברשות היינו לאשמעינן דאף על פי שטוחנת בשכר צריכה ליטול רשות דא"כ אמאי נקט אשה טפי מאיש אע"כ דאתיא לדיוקא דברשות פטורה והיינו רבותא דלא אמרינן משום יחוד מסלקי מרוותא נפשייהו וקשיא לרבא דאמר עלה דידה רמיא נטירותא ודוק היטב:

בתוס' בד"ה הכא ברשות קבלה עלה נטירותא כו' לולי דברי התוס' היה נראה לפרש כל הסוגיא בענין אחר דהאי עובדא דרבא כר' פסיק ליה כמ"ש הרי"ף והרמב"ם וש"פ דהלכתא כר' והיינו ע"כ שהם סוברים דרבי ס"ל דבסתמא תרווייהו פטירי כל אחד מנזק חבירו כמ"ש התוס' לעיל בסברת המקשה וסברי הנך פוסקים דכיון שזו הסברא לא נדחית כלל פסקינן כוותיה אליבא דר' והיינו דקאמר הכי ברשות קבלה נטירותא והיינו אליבא דר' וכדמסיק דמשום דבעיא צניעותא מסלקי מרוותא נפשייהו והמקשה דהכא דלא ס"ד כלל לחלק משום טעמא דצניעותא אלא סבר דהא דאמרינן הכא ברשות קבלה נטירותא היינו משום דס"ל לרבא אליבא דר' שהמכניס חייב בכל השמירה משום דעול ונטר לך קאמר ליה ולהכי לא מקשה ממשנתינו ומדברי רבא גופא דאמר לעיל אדרבה דברשות בעה"ח קיבל נטירותא משום דהתם אליבא דרבנן איירי להדיא אבל מברייתא דהאשה מקשה שפיר דמשמע לומר טפי דאפילו כר' מיתוקמא משום דהלכתא כוותיה ואפ"ה מודה דברשות פטורה משום דתרווייהו לא קבלו נטירותא ומסקינן דהכי הוא קושטא דמילתא דתרווייהו לא מקבלי נטירותא אליבא דרבי ושאני הכא דמשום צניעותא מסלקי מרוותא נפשייהו כנ"ל ברור בכוונת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כרבי והיינו ע"כ משום דרבא הכי ס"ל דאי ס"ד דרבא כרבנן ס"ל לא הוי פסקו כרבי דקי"ל הלכה כבתראי ובסמוך יתבאר עוד כל הסוגיא לאחד אחד לפי שיטת הפוסקים דהלכתא כרבי:

בתוספות בד"ה אף על גב דאמר מר כו' ומתוך כך היה לנו לפטור בעל החצר דה"ל למדרש לפטור כל אדם בבור שכרה שור כו' כן צ"ל ועיין במהר"ם:

בד"ה איש בור כו' וא"ת הא לעיל פטרינן בעל הגמל אע"ג דלא כתיב איש כו' עכ"ל. היינו לפי שיטתם שם אבל כבר כתבתי שם דלפי' רש"י ודאי מחייב על אש דכלבו ודגמלו אלא דמ"מ אמרינן שפיר בעל גמל ליפטר משום שהוא אשו של חנווני והחנווני ליחייב אבל באש של הפקר ודאי חייב על אשו של בהמתו דדוקא גבי בור אמרינן דפטור משום דכתיב איש בור וכן כתבתי באריכות בסוגיא דדליל עי"ש אלא דהפוס' אזלי לשיטתייהו כמ"ש בסוגיא דדליל ובסוגיא דאשו עי"ש:

בגמרא אמר רבא הכניס שורו כו' וחפר בה בורות כו'. אפילו לדברי הפוסקים דהלכתא כרבי והיינו ע"כ דרבא נמי הכי ס"ל כמ"ש בסמוך אפ"ה נקט הכא שלא ברשות משום דברשות פטור בעל השור בנזקי בעה"ח כמ"ש דאינהו ס"ל דקושטא דמילתא דלר' תרווייהו לא מקבלי נטירותא וכל אחד פטור מנזקי חבירו במה שהוזק חבירו באיזה דבר דפטור בה חצר השותפין דכללא דמילתא לדעת הפוסקים הנ"ל לר' המכניס ברשות בסתמא דינו לגמרי כחצר שותפין ובחצר שותפין המיוחדת לשוורים ודאי כה"ג פטור משום דשור שחפר בורות מלתא דלא שכיחא היא ואפי' לקרן לא דמי דקרן כוונתו להזיק ושכיחא טובא ועל הבעלים לשומרו משא"כ חפירת בורות אונס גמור הוא כמ"ש הת"ח להדיא והא דחייב שלא ברשות היינו משום דתחילתו בפשיעה דקי"ל אפי' סופו באונס חייב משא"כ ברשות דלא פשעי מידי דהא אקני ליה מקום בחצר לכך פטור על חפירת בורות דאנוס הוא וכן משמע להדיא מל' הרמב"ם:

שם ואמר רבא הכניס שורו כו' רבץ פטור. כל האי מילתא דרבא משנה מפורשת היא אלא משום רבץ נקט לה ואפי' לדברי הפוסקים כר' נקט רבא שלא ברשות לרבותא דאפ"ה רבץ פטור בנזקי כלים אבל ברשות פשיטא דפטור ואפי' בנזקי גופו של חבירו פטור אם הוזק מאליו ועוד דה"ל מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס אבל שלא ברשות ה"ל אחר נפילת פשיעה וחייב בנזקי גוף חבירו כמ"ש רש"י ותוס' באריכות ע"ש ועי' ברא"ש ודו"ק:

דף מח עמוד ב

בגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה כו' ואין להקשות דאפי' בשעת נפילה אמאי מחייב להני אמוראי דלא מוקי למתני' בחזא ירקא אלא שנפלה באונס וא"כ אמאי מחייב דהא לקמן בפרק הכונס גבי נפלה לגינה קאמר להדיא דאינה משלמת מה שהזיקה משום דאונס דלא אסיק אדעתיה הוא וכן משמע לעיל בפרק כיצד דכלב וגדי שנפלו ושברו את הכלים פטורים אם לא היה הכותל צר וכן פשוט בכל הפוסקים וא"כ מ"ש הכא דמחייב דהא שור שנפל לבור שלא לדעת אונס גמור הוא דאפי' בעל הבור פטור היכא שנפל שור פיקח והכל מטעם אחד משום דאנוס הוא אלא דאפ"ה מחייב הכא משום שהכניסו שלא ברשות והוי תחילתו בפשיעה. ונראה לענ"ד דעפ"ז צדקו היטב דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם הכניסו בסתמא והבאיש מימי הבור פטור והשיג עליו הראב"ד דלפי שיטתו שפוסק כר' דתרווייהו לא מקבלי נטירותא בסתמא יש לחייב בעל השור דלא גרע מחצר השותפין וכוונתו כמ"ש דמהיזק שעושה בידים יש לחייבו וכתב עוד דלענין מי הבור ה"ל חצר הניזק עי"ש באריכות אבל לפמ"ש דברי הרמב"ם עולים יפה דכיון דתחילת כניסתו ברשות ולא פשע מידי אף אם נאמר דלענין מי הבור הוי חצר הניזק אפ"ה פטור בעל השור משום דאנוס הוא והיינו לגמרי כמו נפלה לגינה ושאר ראיות שכתבתי דפטירי אפי' בחצר הניזק אבל שלא ברשות ודאי חייב דה"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דקי"ל דחייב כנלע"ד ומה שהשיג הראב"ד עוד בדיני נגיחה לפי פי' ה"ה כבר כתבתי שם בביאור ל' הרמב"ם דהרמב"ם גופא מודה בהא דאף אם הכניסו ברשות חייב בעל השור בחצי נזק כדין חצר שותפין וכמו שיתבאר עוד בסמוך ואין כאן מקומו להאריך:

שם דחזא ירקא ונפל. עיין לעיל דף מ"ד בתוס' שפירשו כל הסוגיא בענין אחר ועיין במ"ש שם:

שם הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושמרו כו' הא דלא מוקי לה שפיר כרבי וטעמא דא"ל ושמרו הזיק חייב הוזק פטור ואי א"ל ואני אשמרנו הוזק חייב הזיק פטור אבל בסתמא שניהם פטורים דהו"ל כאילו התנו כמ"ש התוס' לעיל בהיפוך בד"ה אימא סיפא לסברת המקשה דהתם אבל כבר כתבתי שם דלמסקנא לא מיתוקמ' הכי וכ"כ מהרש"א כאן ויתבאר בסמוך באריכות:

שם ר' פפא אמר כו' ר' היא וס"ל כר"ט כו'. מה שיש לדקדק כאן יתבאר בסמוך בדברי תוס' ובמה שאכתוב שם:

בתוס' בד"ה ושמואל אמר וכו' לכאורה נראה דהלכתא כשמואל וכו' וצ"ע דרבא קאמר לעיל כו' ואי כר' אפי' ברשות חייב דלר' סתמא חייב בעל השור וכו' עכ"ל. כל זה לפי שיטתם דלמסקנא סובר ר' דבסתמא בעל השור מקבל עליו נטירותא דעול ונטר קאמר וכמ"ש באריכות וכ"כ מהרש"א שהוא מוכרח מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה דיוקי אהדדי דשפיר מצינן לאוקמי כר' וכמ"ש בסמוך וגדולה מזו דהא ר"פ דבתרא הוא אמר בהדיא לר' אי לא א"ל שמרו מ"מ מקום אקני ליה בחצר והו"ל חצר שותפין והיינו היפך סברת המקשה דלעיל אחר המשנה דלדידיה פטור בעל השור אפי' מקרן בסתמא וא"כ שדברי התוס' מוכרחים קשיא לדברי הפוסקים הלכה כר' כל קושי' התוס' דכל סוגיא דרבא הוי דלא כהלכתא ועוד ראיתי להזכיר כאן תמיה גדולה על מפרשי הרמב"ם שהבינו בדבריו דהמכניס שור ברשות מסתמא ונגח שורו של בע"ה פטור בעל השור אפי' מקרן ואיך אפשר לומר כן דהא רב פפאאיהו בתרא קאמר בהדיא דלרבי חייב בעל השור מיהת בח"נ דקרן בסתמא וא"כ איך יחלוק הרמב"ם על דברי ר"פ אמנם לפמ"ש לעיל דלענ"ד דכל הני פוסקים כרבי בע"כ סברי דלמסקנא נמי סבר דתרווייהו לא מקבלי נטירותא והיינו כסברת המקשה דלעיל וכ"כ ה"ה להדיא ע"ש אלא שסוברים דאע"ג דלא מקבלי נטירותא מ"מ חייב בעל השור בהיזק דבידים כגון בקרן דלא גרע מחצר השותפין וכדאמר ר"פ להדיא והרמב"ם נמי נראה דסובר כן ולכך הזכיר בכל חלוקי דינים דמשנתינו דאם הכניס ברשות סתמא פטור בעל השור אבל בהאי בבא דנגיחת השור לא כ"כ וסמך על מ"ש כבר דחצר השותפין חייב על הקרן אלא דבנפל לבור והבאיש מימיו פטור בעל השור אע"ג דבידים הוא והו"ל נמי חצר הניזק מ"מ פטור משום דאנוס הוא וכמ"ש לעיל בסמוך נמצא דלפי סברא זו מיתוקמא שפיר כל האי סוגיא דרבא אפילו אליבא דר' וכמ"ש כל אחד על מקומו עיין עליהם. והא דמקשה הש"ס הכא דיוקי דברייתא אהדדי ולא מוקי לה כר' לפי מה שאנו אומרים עכשיו דלדידיה בסתמא תרווייהו פטירי היינו משום דמשמע לתלמודא דכל הני בבי דברייתא בשמרו ואשמעינן בין בהזיק בין בהוזק מילתא דפשיטא הוא ולית בה שום חידוש אלא לדיוקא דידה איתמר דהכי הוא קושטא דמלתא וא"כ ע"כ דבין בבא דהזיק ובין בבא דהוזק תרווייהו לדיוקי אתמר וכה"ג כתב מהרש"א לעיל גבי מ"ש מהאשה שנכנסה לטחון וא"כ א"א לומר דמיתוקמא כר' והא דנקט ושמרו היינו לדיוקא דהזיק דברשות סתמא פטור דא"כ אכתי בבא דהוזק מאי קמ"ל ועוד תינח בשאר נזקין אבל בקרן מאי איכא למימר דהא אפי ברשות נמי הזיק חייב וא"ל נמי להיפך דלדיוקא דקרן אתי דאי א"ל ושמרו הוזק פטור אבל ברשות מסתמא חייב בקרן בח"נ דא"כ בבא דרישא דהזיק מייתרא ואם נאמר דרישא בשאר נזקין וסיפא בקרן זהו יותר דוחק מכל מאי דמשני עכשיו דכיון דכל האי ברייתא לא אתי אלא לדיוקא וכיון דאיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהזיק ואיכא למימר נמי דאתי לדיוקא דהוזק אכתי לא שמעינן מידי וכדאמרינן בעלמא אלא מהא ליכא למישמע מינה ואם נאמר לסמוך על סברא החצונה הדרא קושיא לדוכתא דכל הני בבא מייתרי אע"כ דתרווייהו בבי בין דהזיק בין דהוזק לדיוקי אתמר דברשות הוא להיפך וא"כ מקשו שפיר ומשני כל חד כדאית ליה ובהאי גוונא שכתבתי דתרווייהו בבי דוקא אלא דלרבא סיפא דברייתא באיידי נקט לה כדרך הש"ס בכמה דוכתי אבל בבא דרישא דוקא הוא ולר"פ נמי הכי הוא דדוקא נקט אי א"ל ושמרו הזיק חייב נ"ש הוזק פטור לגמרי אבל ברשות סתמא בין בהזיק ובין בהוזק ח"נ איכא דהה"ל חצר השותפין ואע"ג דלשיטת התוס' למסקנא לר' עול ונטר קאמר אין לפטור בע"ה מנגיחה כיון דר"פ קאמר בהדיא מקום אקני ליה. והאמת יורה דרכו דאפי' לדברי תוס' גופא צ"ל כן דאפי' לשיטתם תקשה דמאי דוחקיה דר"פ לאוקמי לר' כר' טרפון הא אפי' בלא ר"ט א"ש דנקט סיפא דוקא ואני אשמרנו והא דנקט ברישא ושמרו היינו לדיוקא דהוזק לחוד דא"ל ושמרו פטור בעה"ח לגמרי אבל לא אמר ליה ושמרו חייב בעה"ח מיהת בח"נ דע"כ הכי הוא לדברי ר"פ דהו"ל חצר שותפין אלא ע"כ מדדחק לאוקמי מלתא כר"ט היינו משום דמשמע ליה בע"כ דבין בבא דהזיק ודהוזק הכל לדיוקא אתמר והיינו כר"ט ואם כן שמההכרח לפרש כן אפי' לשיטת התוספות ממילא למה לא נפרש כן לדברי הנך רבוותא קשישאי הרי"ף והרמב"ם וראב"ד וש"פ ודוק היטב בכל מ"ש בזו סוגיא וכולה בחדא גוונא הן בסוגיא דיוקא דמשנה והן בסוגית הש"ס בבריתא דהאשה שנכנסה לטחון וכן בסוגיא זו דברייתא מכנוס שורך דבכולהו ממשניות שאינן צריכין דייקינן בה כל הני דיוקי ובהכי סלקא הסוגיא היטב לכל הפוסקים לפי שיטתם בלי גמגום בעזה"י:

דף מט עמוד א

לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה. עיין בתוספות דף מ"ג בד"ה בכוונה תליא מלתא ובמ"ש בסוגיא הנזכר באריכות:

בתוס' בד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב וכו' אבל כאן הוולדות לאדון כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ אמאי מייתי בגמרא האי מלתא דשבו לכם וכו' עכ"ל בקיצור. ונלע"ד דלק"מ דנהי דלא שייכי שפחה בהאי מיעוטא דשוורים מדמי וולדות מ"מ מהיכא תיתי לחייבו כיון דלא אשכחן בשוורים דמי וולדות ועוד דאדרבא אפילו באדם שהכה שפחה מעוברת יש לפטור מדמי וולדות כיון דלא שייכי הוולדות לבעל האשה ומכ"ש בשור לכך מייתי דחמרתא בעלמא אזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור וא"כ אע"ג דלא שייכי בהני קראי דדמי וולדות מ"מ חייב כמו בוולד החמור דפשיט לן שהוא חייב בין אדם בין שור שהזיק כנ"ל ברור וק"ל:

שם בגמרא רבא אמר הכי קתני וכו' אשה למי שיולדת משבחת כו' ושבח וולדות חולקין. אע"ג שזה אינו נזכר בדברי רשב"ג וגם הת"ק לא הזכיר עדיין למי יתן המעות מ"מ א"ש דכיון דת"ק אמר משלם דמי וולדות ומפרש שבח וולדות ע"כ דמשמע ליה דשבח וולדות איתא בכלל דמי וולדות דכתיב בקרא א"כ ממילא דהוי לבעל דהא קרא כתיב בעל האשה וזיכה לו דמי וולדות וע"ז פליג רשב"ג ואמר וכי למי שהאשה יולדת וכו' וכפרש"י וכי זיכתה לו התורה וכו' אלא דמי וולדות דכתיב באורייתא היינו ששמין את הוולדות לחוד אבל שבח וולדות לא אתיא מהאי קרא אלא בכלל נזקין איתא וממילא דהוי כמו שאר נזקי האשה דחולקין א"נ כפרש"י שדמי הנפח מחמת שניהם בא ולפ"ז רבא אינו מגיה המשנה כלל כן נ"ל וק"ל:

לעיל במשנה היתה שפחה ונשתחררה ופרש"י כלומר היתה משוחררת נשואה לגר כו' עכ"ל. והיינו לפי אוקימתא דאמוראי בגמרא אבל לעיל דף מ"ב כתבו התוס' בשם ריב"א פי' אחר ובאמת קשה אמאי לא מפרשינן המשנה כפשטה דאם נתעברה כשהיא שפחה או אשת עכומ"ז מעבד או עכומ"ז ואח"כ נשתחררה ונתגיירה והפילה פטור בעל השור לגמרי נראה משום דעבד ועכומ"ז לית להו אישות ולא קרינן בהו בעל האשה ואיהי נמי לא שייכא בגווייהו כדאיתא בגמרא לכך פטור לגמרי ונראה משום דלשון המשנה דנקט היתה שפחה משמע דאדלעיל מיניה קאי מדלא נקט הכה את השפחה ונשתחררה והיינו דאמאי דנקט אין הבעל נותן ליורשיו קאמר שאם אין לו יורשים כגון שהיתה שפחה וכו' פטור כנ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה משמע דבכה"ג שכתבתי הוי מלתא דפשיטא ולא צריך למיתנייהו ולא ידענא מאי פשיטותא דהא בגמרא לעיל פריך דגרושה תפלוג בדמי וולדות וא"כ סד"א דה"נ בגיורת ומשוחררת יש לה חלק בוולדות קמ"ל דפטור ודו"ק:

שם בגמרא אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר וכו' וכיון דמת הגר וכו' אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ע"כ. פירוש כיון שמת הגר זכתה איהי כדין כל הקודם בנכסי הגר אבל א"ל דהא דזכה רחמנא דמי וולדות לבעל היינו כי איתא משום שזוכה בכל נכסי אשתו כגון במציאתה ומעשה ידיה אבל אי ליתא לבעל אית לה זכיה בגווייהו דהא בהדיא מסקינן לעיל דף מ"ג גבי גרושה דהתורה זכתה לבעל אפי' בא עליה בזנות משמע דאיהי לית לה שום זכות בגוייהו וכמ"ש שם עי"ש והיינו דפריך ר"ח אטו וולדות צררי נינהו וכן משמע להדיא מלשון רש"י וק"ל:

שם מיתיבי הכה את האשה כו' עי' מ"ש בדף מ"ב ע"ב בזה ומתוך הדברים האלו נתיישב קושית התוס' דהא דפשיטא ליה להקשות מברייתא היינו משום דנקט אין האשה נותן ליורשים ולא קאמר דירית לה בעל אע"כ דלית לה בעל ואי איירי שמת אחר החבלה מ"מ זכו יורשי הבעל אע"כ דאיירי שחבל בה לאחר מיתת בעלה וא"כ סיפא דגיורת נמי איירי בכה"ג וקשה לרבה ומסיק דמ"מ איירי שחבל בה בחיי הגר והיינו משום דרישא דברייתא נמי לא מיתוקמא באלמנה אלא בגרושה כדמוקמינן התם להדיא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי שם אמאי מוקי לה בגרושה ולא באלמנה ולפ"ז א"ש כי היכי דלא תידוק מדרישא שחבל בה כשהיא אלמנה סיפא נמי איירי לאחר מיתת הגר ותקשה לרבה כדפריך הכא לכך מוקי לה בגרושה דליכא למידק מידי דבכה"ג מודה רבה דלא זכיא איהי בגווייהו דטעמא דרבה לא שייך בגרושה ודו"ק. אחר זה עיינתי שם דרבה הוא דמוקי לה בגרושה והיינו לפי שיטתו דהכא:

דף מט עמוד ב

בגמרא אמרי משבח וולדות וכו' ומדרשב"ג נשמע לרבנן כו'. מכאן משמע סיוע לפרש"י דלעיל דהא דקאמר רשב"ג חולקין בשבח וולדות היינו משום שדמי הנפח מחמת שניהם בא והיינו ע"כ משום דבשאר נזקין ס"ל כת"ק דר"י בן בתירא בפרק מציאת האשה דהכל שלה אבל אין לפ' דהא דנוטל הבעל בשבח וולדות הינו משום דהוי כשאר נזקין לריב"ב שזוכה בהן הבעל מתקנת חכמים דא"כ לא הוי פריך הכא מידי משבח וולדות לישמע דמי וולדות דשאני שבח וולדות דהבעל מינה דידה קא זכי הלכך כי ליתא לבעל לדידה הוי משא"כ בדמי וולדות אע"כ בשבח וולדות נמי לאו מינה דידה קא זכי החצי אלא משום שהנפח בא מחמתו ג"כ והכריחו כן מדאמר רשב"ג חולקין משמע דחולקין בשוה לגמרי וק"ל:

במשנה החופר בור ברה"י כו' או בר"ה. כל הני בלא זו אף זו קתני להו לא מיבעיא למאי דמסקינן כרבה דיותר יש לחייב בבור בר"ה דא"ש כדפרישית אלא אפי' לר' יוסף דאדרבא בבור ברה"י כו"ע מודו ובר"ה פליגי כיון דסוף סוף מיתוקמא מתני' אליבא דרבי ישמעאל דמחייב בתרווייהו מקראי נקט להו כסדר הפשוט מצד הסברא קודם דודאי בור ברה"י ופתחו לר"ה ראוי לחייב יותר דאית ביה תרתי לגריעותא דבור דאית ליה בעלים הוא לענין דלא מצי למימר קרקע עולם הזיקך או דבר הפקר הזיקך ועוד דגוף התקלה שהוא הפתח נעשה באיסור גמור במקום שיש רשות לבני רשות הרבים לילך שם אצל הפתח ממש ואח"ז נקט בור בר"ה ופתחו לרה"י דלית ביה אלא חדא לגריעותא שנעשה התקלה באיסור אבל בור דלית ליה בעלים הוא לענין דמצי למימר קרקע עולם הזיקך ועוד דמצי למימר כי אפקרי רשותי לאו לחיובי בנזקו כפרש"י בסמוך וכמ"ש התו' שלא היה לך להתקרב לרשותי וקאמר דאפ"ה מחייב ואח"ז נקט דאפילו ברה"י ופתחו לרה"י שנעשה לגמרי בהיתר לפרש"י ולפי' התו' מ"מ לא הוי תקלה המצוי' כל כך וקאמר דאפ"ה מחייב:

בפרש"י בד"ה ופתחו לר"ה וכ"ש אם חפר בר"ה וכו' ולא תימא דוקא חופר ברשותיה כו' עכ"ל. אע"ג דהאי בבא גופא לאו בור ברשותי' מיקרי אלא בור בר"ה דבתר פתיחה אזלינן כמ"ש התו' והוא מוכרח היינו לפי האמת מסוגיא דשמעתין אבל כוונת רש"י להכריח מן המשנה בעצמה וע"ז כתב דלא תימא דהאי בבא דרישא משום בור ברשותו מחייב ליה כיון דקרינן ביה שפיר בור דאית ליה בעלים כמ"ש בסמוך אבל בר"ה פטור ע"ז כתב דא"א לומר כן דהא בהדיא קתני בסיפא החופר בור בר"ה וכו' אלא דאכתי יש לדקדק אמאי מייתי משנה אחריתא דאיכא לדחויה ולמוקמי כתרי תנאי רישא ר"י וסיפא ר"ע אליבא דר' יוסף ותיפוק ליה דממשנתינו הוא מוכרע דממ"נ אם נאמר דהאי בבא דרישא בור ברשותיה מיקרי דלאו בתר פתחו אזלינן א"כ האי בבא דחופר בר"ה ופתחו לרה"י מיקרי בור בר"ה ומינה שמעינן דחייב אלא דיש לדחות דלא תימא דהא דמחייב בכה"ג היינו משום דאית ביה צד רה"י שהפתח לרשותו והוא משתמש בבור לכל צרכו ונהנה מזה לכך מיקרי ממונו אע"ג דבאיסורא משתמש שאין עושין חלל תחת ר"ה מ"מ קאי ברשותיה לענין נזקין ועליה דידיה רמיא למלויי דאפשר דבני ר"ה לא ידעו ביה אבל בחופר בר"ה גמור שגם עכשיו אין לו שום חלק בזה ולא מתהני ביה כיון שניכר כל שעה לרבים ולא חזי ביה לאשתמושי מידי כיון שפתוח לר"ה וסד"א דפטור כיון דלאחר הכריה מסתלק מיניה והוי כהפקיר נזקיו לכך נקט רש"י מסיפא דקתני בהדיא וק"ל:

בתוספות בד"ה החופר בור ברה"י וכו' כללא דמילתא בכל הך שמעתין דבור בתר פתחא אזלינן וכו' עכ"ל אפשר דכוונתם בזה למ"ש דהא דנקט להו בזה הסדר היינו משום דבתר פתחא אזלינן וא"כ נקט ברישא בור בר"ה והיינו למאי דקי"ל כרבה דבר"ה כ"ע מודו דחייב והוי שפיר לא זו אף זו כמ"ש ועוד נראה דהוצרכו לכתוב כן משום דלכאורה משמע איפכא לפי הטעמים שנזכרו בגמרא וכמו שיתבאר בסמוך:

בד"ה החופר בור בר"ה פי' בקונטרס והפקיר רשותו וה"ה אם מתחלה סמכיה לר"ה כו' פי' שעשה הבור ברשותו ממש אלא שהוא סמוך למיצר של ר"ה ומפרש הקונטרס קרי לה בכה"ג חופר בר"ה כיון שיש רשות לבני ר"ה לעבור על המיצר לכך צריך להרחיק כותל בורו או לעשות מחיצה גבוהה סביב הבור וכל שלא הרחיק ולא עשה מחיצה מיקרי ר"ה דבני ר"ה שכיחי התם ועיין בהרא"ש ובפוסקים מבואר שצריך להרחיק ממיצר ר"ה ד"ט אם לא עשה מחיצה:

בד"ה ברה"י ופתחו לרה"י אחר וכו' ולפי פי' ר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעה"ח וכו' כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעה"ח למלויי עכ"ל. פי' כיון שהחופר חייב על מה שקלקל גוף החצר ע"כ על בעל החצר למלויי ולתבוע הוצאותיו מן החופר וכיון דלא מלי בעה"ח איהו דאזיק אנפשיה ואף למה דנסתפק ר"י לעיל בדף מ"ח באדם שחפר בור ברשות חבירו אם החופר חייב בנזקי בור או בעה"ח וכן הוא בהג"ה אשר"י היינו לענין אם הוזק אינש מעלמא אבל אם הוזק בעה"ח בעצמו פשיטא ליה לר"י דאיהו דאזיק אנפשיה ואין לו על בעה"ח אלא דמי מילוי הבור והטוח"מ בסי' ת"י כתב דבאמת דהא דחייב החופר בנזקי בעה"ח היינו כל זמן שלא נודע לבעה"ח מחפירת הבור ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה כ"ע לא פליגי וכו' אבל ר' ישמעאל לא מודי ליה לר"ע בבור ברשותו דקא סבר כי אפקרנא לך כו' עכ"ל. הא דהוצרך להאי סברא דקסבר כי אפקרנא לך ולא מפרש בפשיטות דלר"י פטור בור ברשותו כיון דלית לן קרא לרבויי היינו משום דנראה פשוט דהא דקאמרינן שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו לאו משום דבכה"ג יש לחייב יותר אלא לרבותא קאמר דאפי' בכה"ג דלאו ממונו הוא שאין לו חלק בו אלא עסקי פתיחה וכריה ואפ"ה מחייב וא"כ היה נראה דמכ"ש היכי דהוי ברשותו ולא הפקיר בורו דחבטא דידיה הוא והפתיחה והכריה נמי שלו וממונו הוא יש לחייבו יותר מק"ו לכך כתב רש"י דאפ"ה פטר ליה ר"י משום דאמר כי אפקרנא כו'. ובזה נתיישב מה דקשה לכאורה אמאי מחייב ר"י בחופר ברה"י ופתחו לרה"ר דהא לית לן קרא לחייב דהא לאו על עסקי פתיחה וכריה בא לו אבל לפי מ"ש א"ש דבכה"ג ודאי מכ"ש שיש לחייבו כיון דחבטה דידיה הוא וממונו והתקל' שהוא הפתח נעשה באיסור וסברא דלא אפקרינהו כו' לא שייך הכא כלל א"כ זה עיקר בור האמור בתורה אלא דקרא קאמר דאפי' ברה"ר גמור דחבטה לאו דידיה הוא ולאו ממונו הוא אלא על עסקי פתיחה וכריה בא לו אפ"ה חייב ויותר נראה דהא דקאמרינן שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו פירושו שהחיוב בא לו מצד מעשה בלבד ולא מצד רשותו וכגון בור בר"ה דהחיוב בא מצד המעשה ויש בכלל הזה ג"כ היכא דחפרו ברה"י ופתחו לרה"ר דאע"ג דרשותא דידיה הוא אין החיוב בא מצד רשותו וממונו שהרי אם לא פתחו הוא בעצמו אלא אדם אחר פתחו לרה"ר בלא רשות בעה"ח ודאי לאו עליה דבעה"ח למלויי כיון שמקום התקלה שהוא הפתח אינו ברשותו ועל בני רה"ר למלויי או על הפותחו אלא שאנו מחייבין בעה"ח כיון שהוא פתחו בכוונה לרה"ר נמצא שעל עסקי פתיחה בא לו החיוב משא"כ בבור ברשותו והיינו שלא הפקיר בורו א"כ למאן דמחייב ליה לאו משום מעשיו אלא משום רשותו שהרי אפי' אם נעשה החפירה שלא בידיעתו אפ"ה מחייב למלויי כיון שהתקלה ברשותו כדאיתא להדיא בכמה דוכתי ודו"ק אלא דאפ"ה פטר ליה ר"י משום דאמר כי אפקרינהו:

דף נ עמוד א

בגמרא ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים כו' אף על גב דבור ברה"ר ופתחו לרה"י אף דבור לית ליה בעלים דהא של רבים הוא מ"מ קרי שפיר בעל הבור כיון שהפתח ברשותו ודאי שהוא משתמש בו לכן קאי ברשותו לענין נזקין ועוד דעליה דידיה רמיא למלויי אף אם פתחו אחר שלא ברשותו נמצא שהחיוב בא לו מצד שהתקלה ברשותו ולא מצד מעשיו וקרי שפיר בור דאית ליה בעלים כמ"ש בסמוך:

שם ור"י סבר בעל התקלה. פי' משיעשה התקלה בידים שהחיוב בא מצד מעשיו כגון הפותח או הכורה ולא על מי שהתקלה ברשותו ומה"ט א"ש דאמאי לא מוקי ר"י בעל הבור לחופר ברה"י ופתחו לרה"ר שגוף הבור יש לו בעלים אלא ע"כ דבכה"ג לא מיקרי בור שיש לו בעלים שאין החיוב בא לו ממה שהוא בעל הבור דכיון שפתחו לרה"ר לאו עליה דידיה רמיא למלויי אם לא שפתחו הוא בכוונה נמצא שהחיוב בא מצד מעשיו:

בפרש"י בד"ה בעל התקלה כו' אבל ברשותו כו' כדפרישית כו' האי דנקט ולא הפקיר בורו דאם הפקיר אף בורו ה"ל בור ברה"ר עכ"ל. רש"י אזיל לשיטתו במה שכתב בפ' המניח דף כ"ח ע"ב ד"ה דאפקרינהו דהפקיר בורו ורשותו חייב והתוס' שם הקשו על זה וכתבו דכ"ע מודה דפטור עי"ש ובמה שכתבתי שם. מיהו קשה לרש"י דכתב אבל ברשותו אף על פי שהפקיר פטור כדפרישית והיינו ע"כ משום דמצי אמר כי אפקרינהו לאו לאחיובי בהזיקו וא"כ איך חזר וכתב דבהפקיר נמי בורו ה"ל בור ברה"ר ומשמע מזה דר"י נמי מודה דחייב ואמאי ותיפוק ליה דה"נ שייך האי טעמא גופא דכי אפקרינהו ואם נאמר דמה שכתב רש"י לעיל דקסבר כי אפקרינהו כו' כוונתו ג"כ כפי' התוס' בד"ה בור ברשותו דעיקר הטעם שלא היה לו להתקרב כל כך אצל רשותו וא"כ לא קשה מידי דבהפקיר אף בורו לא שייך לומר כן כיון דברשות עבדי אלא דשם פרק המניח כתבתי בהכרח דלרש"י נמי הא דהפקיר בורו ורשותו חייב היינו למ"ד בור ברשותו חייב כר"ע אבל לא לר"י ומוכרח כן מקושית התוס' שם מסוגיא דבור השותפין עי"ש ולפ"ז קשה ל' רש"י דהכא ועוד דבלא"ה נמי יש לדקדק בל' רש"י כאן דהא דמקשה האי דנקט ולא הפקיר בורו כוונתו על ר"ע דנקט האי לישנא וא"כ אין לו המשך במ"ש תחילה לפרש דברי ר"י לכך נראה דאפשר דכוונת רש"י אדרבה להיפוך דבמאי שכתב אבל ברשותו אע"פ שהפקיר פטור כדפרישית וע"כ היינו משום דכיון דלית ליה קרא לרבויי בור ברשותו ממילא פטור דמרה"ר לא אתיא דשאני הכא דקסבר כי אפקרינהו כו' וא"כ ע"כ דלר"י הפקיר בורו נמי פטור מהאי טעמא גופא דרש"י לא נחית לסברת תוס' שכתבנו וא"כ הוסיף רש"י להקשות האי דנקט ר"ע בלישנא ולא הפקיר בורו ותיפוק ליה דבהפקיר בורו נמי פליג על ר"י כיון דלר"ע לית ליה האי סברא דקסבר כי אפקרינהו דהא איתרבו מקרא לחיובא ועל זה משני רש"י משום דבהפקיר בורו הו"ל בור ברה"ר וא"כ להכי לא נקט ר"ע משום דנקט בלישניה זה בור שפתח בו תחילה לתשלומין והיינו בור ברשותו דוקא היכא דלא אפקריה דילפינן מבעל הבור משא"כ בהפקיר אף בורו לא מבעל הבור יליף לה אלא מבור ברה"ר דנהי לר"י פטור מסברת דכי אפקרינהו מ"מ לר"ע דיליף מקרא דלא שייך האי סברא דאפ"ה חייב א"כ ממילא בהפקיר בורו נמי חייב כמו בור ברה"ר נמצא דלפ"ז נתיישב כל הסוגיא וצ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה בבור ברשותו פי' הקונטרס כו' משמע דר"ל אם סמך הבור מתחילה לרה"ר כו' עכ"ל. היינו היכא שבנאו ברשותו ממש סמוך למיצר ובכה"ג מיקרי נמי חופר ברה"י ופתחו לרה"י כמ"ש לעיל:

בא"ד וי"ל דהיינו טעמא כו' כבר פירשתי שיחתי בל' רש"י שכתבתי דאפשר דרש"י נמי בע"כ נחית להאי סברא וכולה חד טעמא הוא וק"ל:

בפירש"י בד"ה לניזקי בור ברה"ר פתח הכתוב כו' כי יפתח וכי יכרה כו' ואי קשיא מתני' מני כו' עכ"ל. נראה לי משום דמכאן מוכח להדיא דבבור בתר פתחו אזלינן דהא ר"י קאמר בור ברה"י ופתחו לרה"ר זה בור האמור בתורה בתחילה לניזקין וע"כ היינו בור ברה"ר ונראה לי ליישב דע"ז נמשך היטב קושית רש"י ואי קשיא מתני' מני משום דבלא"ה הוי מצי למימר דמתניתין אתיא ככ"ע לרבה מיתוקמא כגון שהפקיר רשותו ובורו למאי דפרישית בסמוך בלשון ראשון דלרש"י אפילו ר"י מודה בהפקיר רשותו ובורו דחייב והיינו כמ"ש התוספות דטעם פטור בור ברשותו לר"י דא"ל תורך ברשותי מאי בעי ובהפקיר בורו לא שייך האי טעמא כו' וא"כ מיתוקמא כולה מתני' בחד גוונא דכיון דכל הני בבי דמתני בור ברה"י מקרי אי לא אזלינן בתר פתחו כמ"ש במשנה בל' רש"י ובכולהו שייך תורך ברשותי מאי בעי או מצד רשות ממש או מצד הפתח שהוא ברשותו ולא היה לו להתקרב אצל הפתח וא"כ נאמר דאיירי בהפקיר רשותו ובורו דחייב בכולם אליבא דכ"ע כיון דלא שייך האי טעמא דתורך ברשותי מאי בעי ואין זה דוחק לאוקמי מתניתין בהפקיר רשותו ובורו דבלא"ה צריך לאוקמי הכי אליבא דרב דאמר בפרק המניח דחיובא דבור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' רש"י שם להדיא דהיינו בהפקיר רשותו ובורו וא"כ ה"נ יש לפרש אליבא דרבה ואליבא דר"י פשיטא דאתיא מתני' אליבא דכ"ע בפשיטות אף בדלא אפקריה דכיון דלאו בתר פתחו אזלינן כולהו בבי דמתני' הוי בור ברשותו דכ"ע מודו דחייב לר"י והא דפליגי ר"י ור"ע בברייתא היינו ברה"ר גמור או בהפקיר רשותו ובורו דדמיא לה כל זה הייתי אומר בלא זה אם נאמר דלאו בתר פתחו אזלינן אבל עכשיו מדקאמרינן זו בור שפתח הכתוב תחילה לניזקין היינו בור ברה"י ופתחו לרה"ר משמע להדיא דבתר פתחו אזלינן דאי משום דהפקיר בורו מחייב ליה ר"י אין זה בור הכתוב בתורה תחילה לניזקין דכי יכרה וכי יפתח משמע שעל עסקי פתיחה וכריה בא לו והיינו בור ברה"ר אע"כ דלהאי נמי קרי בור ברה"ר משום דבתר פתחו אזלינן וא"כ קשיא שפיר לר"י מתני' מני דהא ר"ע פוטר בהדיא בבור ברה"י ופתחו לרה"ר ובמתני' מחייב והוצרך לומר דאתיא כר"י ולרבה נמי א"א לומר דאתיא ככ"ע ובהפקיר רשותו ובורו איירי דכיון שכבר הוכחנו מדברי ר"י דבתר פתחו אזלינן ממילא ה"ה לרבה נמי ס"ל הכי דבהאי סברא לא מצינו דפליגי וא"כ ע"כ דהאי בבא דבור ברה"י ופתחו לרה"ר אף בלא הפקיר בורו איירי דאפ"ה חייב שפיר דלא שייך כלל לומר תורך ברשותי מאי בעי דעל עיקר הרשות לא חיישינן כלל אלא על הפתח לחוד שהוא מקום התקלה ואיך יאמר היה לו להתרחק שלא ילך אצל הפתח דהא ברה"ר גמור הוא הפתח וברשות הולך שם וא"כ מדהאי בבא איירי אף בלא הפקיר בורו אינך בבא נמי איירי בכה"ג לכך הוצרך רש"י לפרש דאתיא כר"ע דר"י פוטר בבור ברשותו ולא הפקיר בורו ודוק היטב:

בגמרא ואי כתב רחמנא כי יפתח כו' כורה לא סגי ליה בכיסוי כו'. והקשה מהרש"א איך אפשר לומר כן דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא ק"מ שאנו אומרין כמו שהפותחו מחויב להסיר כל מכשול ולתקנו כמו שהיה בתחילה קודם שפתחו דהיינו בכיסוי כך הכורה מחויב לתקנו כמו שהיה בתחילה והיינו דטאים לה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ופתחו פטור והיינו נמי כחופר בור ברשותו דאית ליה בעלים כו' דלא מצי למימר מאי בעי ברשותו כו' עכ"ל. כאן משמע דנחית רש"י לסברת התוס' דטעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו מטעם דתורך ברשותי מאי בעי כו' וכמ"ש לעיל בל' רש"י אבל בסמוך פרש"י דחופר ברה"י הסמוך לרה"ר היינו כגון מקצה מקום מרשותו לרה"ר משמע דטעמא דפטור היינו דוקא מטעמא דמצי אמר כי אפקרינהו כו' כל' רש"י א"כ נראין דברי רש"י כסותרין זא"ז וכבר נתקשו בזה כל המפרשים ומהרש"ל בח"ש הגיה ומחק לקמן עי"ש. והנלע"ד ליישב דרש"י סובר דתרווייהו טעמי אית בהו באמת דכיון דר"י סובר דקרא בבור ברה"ר איירי דהתם לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי לא שייך נמי לומר כי אפקרינהו א"כ כל היכא דאיכא אפי' חדא לריעותא לית לן לחיוביה וא"כ כתב לעיל שפיר טעמא דכי אפקרינהו שזהו כולל ג"כ היכא דהפקיר אף בורו וכאן רצה למצוא טעם לחייב בחופר בור ברשותו ממש אלא שהוא סמוך למיצר של רה"ר וע"כ היינו למאן דמחייב בור ברשותו דאי למאן דפטר בור ברשותו דהיינו ר"י ה"נ פטור אפי' שלא לאושין כיון דלא דמי כלל לר"ה דהכא מצי למימר מאי בעי ברשותי אבל לקמן בברייתא לסברת המקשה דלא איירי כלל מכגון החופר לאושין משמע לרש"י טפי דאיירי במקצה מרשותו לר"ה כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

שם בגמ' אמרו לה מי העלך אמרה להו זכר של רחלים וזקן אחד מנהיגו ופרש"י איל של אברהם. ויראה שרמזה בזה דודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שהועיל לה תפילתו של רחב"ד וכיון שנגזר עליה משמים א"א לבטל הגזירה עד שיותן תמורתה איזה אדם אחר כדמצינו בכמה דוכתא בנחל קישון וכעובדא דר' ביבי בחגיגה ועיקרו מפורש בזוהר גבי נחשא' שלכך נוהגין העולם ליקח תרנגול בעי"כ לכפרה וא"כ נרמז בזה הענין כמו שהיה באיל של יצחק שנקרב תמורתו כן נעשה לה וק"ל ובזה נתיישב מה שלא אמרו תיכף לרחב"ד וכי נביא אתה אלא לאחר שאמרה זכר של רחלים והיינו דעיקר תמיהתם כיון שאמרה שודאי נגזר עליה משמים למיתה אלא שתפלתו גרמה לה ע"ז אמרו וכי נביא אתה פי' איך בטחת כ"כ בתפילתך וע"ז השיב להם אמרתי דבר שנצטער וכו' ע"ז תמכתי יתדותי שתועיל תפילתי לבטל הגזירה וק"ל:

דף נ עמוד ב

בגמרא החופר בור בר"ה ונפל לתוכו שור או חמור חייב. תמיה לי מלתא טובא אמאי לא נקט לה בחד בבא במשנה דלעיל ותרי זימני חייב ל"ל ויותר קשה למאי דקי"ל כרבה שבור בר"ה עיקר בור האמור בתורה וא"כ האי בבא לית בה שום חידוש בשלמא לרב דאמר לעיל פרק המניח דעיקר בור היינו דוקא היכא דאפקרינהו וכפי' התוספות דהיינו בור בר"ה א"ש דיוכל לומר דכל הני בבי דלעיל חייב בהו משום ממונו וכמ"ש במשנה דלעיל שיש לפ' כן ולהכי נמי לא נקט במשנה דלעיל ונפל שמה שור או חמור משום דבחיוב ממונו חייב אף על כלים וכאן שהוא בור בר"ה דלית בה שום צד חיוב ממונו אלא בדין בור גרידא נקט כל דיני בור ואף על גב שהתוספות כתבו שם דבור ברשותו ליכא לחייבו משום ממונו דא"ל מאי בעי ברשותי נראה דהיינו דוקא היכא שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו משא"כ בהני בבי דמשנה דלעיל אבל למאי דלא קי"ל כרב קשה שפיר וא"ל משום דלמאי דק"ל כרבה דרישא אתיא כר"ע דוקא וסיפא דברי הכל לכך לא ערבינהו בחד בבא דא"כ האי בבא דחופר ברה"י ופתחו לר"ה דהוי נמי ד"ה אמאי נקטי' ברישא ויש ליישב דבשלמא האי בבא דחופר ברה"י ופתחו לר"ה כיון דאית ביה תרתי לחיובא שהבור הוא ממונו ומקום התקלה נעשה באיסור כמ"ש לעיל שייך שפיר למתני ברישא בדרך לא זו אף זו אבל האי בבא דחופר בר"ה גמור דלית בה אלא חדא לגריעותא שנעשה באיסור אבל מצי למימר קרקע עולם הזיקך לא שייך למיתני בדרך לא זו אף זו מ"מ כיון דכ"ע מודו בה נקטיה בבבא בפני עצמה וק"ל:

בתוספות בד"ה לשמואל אגובה נמי מחייב וכו' דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו אבנו סכינו ומשאו וכו' עכ"ל. ואין לחלק דשאני אבנו וסכינו ומשאו שהם ממונו קודם שהפקירן משא"כ בגובה שלא היה ממונו בשום פעם דבכולהו מכילתין משמע שאין לחלק בכך כיון דילפינן מבורו וכן כתבו התוספות להדיא בפ' המניח והא דפשיטא לן דלרב מחייב בכה"ג אף ע"ג דמקרא יליף שיפול דוקא דרך נפילה צריך לומר דבכה"ג דאבנו וסכינו ומשאו וכן בנחבט בגובה מיקרי שפיר דרך נפילה כיון שניזק ממש באותו דבר שנתקל בו ולא בא למעט אלא תבטה דקרקע הבור שאין במקום התקלה שהיא למעלה וק"ל:

בא"ד וקשה דבנתקל כו' מודה שמואל וכו' כדמוכח לקמן כו' ונפל אחורי בור עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם ודאי אין בחבטה שיעור מיתה הלכך פטור אבל כאן איירי כשעשה גובה עשרה דאיכא שיעור מיתה ומצאתי שהת"ח כתב בזה באריכות והנאני ע"ש:

בא"ד וי"ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וכו' פי' דבהכי מחייב שמואל כיון שמקום התקלה ומקום החבטה הכל ע"י מעשיו ורב פטר אפילו בכהאי גוונא כיון שאינו דרך נפילה דבעינן דוקא שיוזק באותו דבר עצמו שנתקל בו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דרך נפילה בעומק משמע ועל פניו עכ"ל. פי' משום דמצינו דרב פטר לקמן בנפל דרך אחוריו לבור וע"כ דייק מהאי קרא דבעינן דרך נפילה:

בגמרא לאתויי חריצין ונעיצין. הא דנקט להו טפי מאינך היינו משום דשיח ומערה דמי טפי לבור כדמצינו בכמה דוכתי דנקט להו בהדדי משא"כ בחריצין ונעיצין:

בפרש"י בד"ה תני והדר מפרש תני חריצין ונעיצין ברישא והדר מפרש מהיכא נפקי עכ"ל. משמע דמפרש דנפקי מבור וקשה דמלשון המשנה משמע להיפוך דאילו לא נאמר בור טפי הוי אתיא דהא מקשה א"כ למה נאמר בור דמשמע ליה אדרבא דבור אתי למעוטי הני ונראה ליישב דודאי לענין גוף חיוב לא יליף להו מדכתיב בור אלא מקרא דוהמת יהיה לו דמשמע כל דעבד שיעור מיתה לחייב כדאיתא בריש מכילתין דף ג' אלא דכוונת רש"י במה שכתב מהיכא נפקי קאי אשיעור דעשרה והיינו דרש"י אזיל לשיטתו דסתם בור אית ביה עשרה וא"כ ילפינן שפיר מה בור היינו עשרה ה"ה כל דאיכא עשרה גובה מחייב אבל התוספות כתבו תני והדר מפרש מהיכא נפקא לן הוסיפו לכתוב תיבת לן דמשמעו דגוף חיוב דחריצין ונעיצין נפקא לן מדכתיב בור משום דאינהו אזלי לשיטתייהו שכתבו שם בריש מכילתין דסתם בור עמוק הרבה והא דילפי' שיעור עשרה היינו מדכתיב והמת יהיה לו והדבר מסור לחכמים דבהכי הוי שיעור מיתה וא"כ לא שייך לומר דשיעור דעשרה בחריצין ילפינן מבור דמאי אולמא בור טפי מהנך כיון שהכל תלוי בסברא מסור לחכמים לכן הוצרכו לפ' דאעיקר חיוב דחריצין קאי ושייך שפיר הלשון מהיכא נפקא לן דייקא אלא דקשה הרי התוספ' בעצמם כתבו שם דאי כתיב בור לחודא הוי ממעטינן חריצין וכו' וכן נראה מל' המשנה דמקשה א"כ למה נאמר בור ונראה דבלא"ה קשה מאי קאמר למה נאמר בור דאלא היכי נכתוב אלא ע"כ כפי' התוס' שם שהביאו בשם הירושלמי דמדכתיב בור תרי זימני קא דייק וא"כ א"ש דהכי קאמר א"כ למה נאמר בור יתירא משמע דאתי למעט הנך וקאמר דאדרבא בור יתירא אתי לרבויי דאילו לא כתיב אלא חד בור וקרא דוהמת יהיה לו ה"א דבור דוקא אלא משום דסתם בור עמוק הרבה ולא ידעינן בכמה יתחייב כתב והמת יהיה לו לומר כל שיש בבור שיעור מיתה לחייב ואכתי חריצין לא אתי להכי כתב עוד בור יתירה לומר מה בור אם יש בו כדי להמית חייב ה"ה כל שיש בו כדי להמית ומסברא אמרו חכמים דבכולהו בעשרה יש כדי להמית ודו"ק:

בגמרא כל הני דקתני ל"ל. עיין בת"ח שדבריו נכונים ועפ"י מ"ש בסמוך יתיישב יותר וק"ל לכן לא אאריך:

שם מ"ט לאו משום דלית ביה חבטה. אמאי דמקשה א"ה סמיך ומה שפרש"י קשיא לתרווייהו אע"ג דלשמואל יש ליישב דאיירי בענין דליכא הבלא כגון שרחבו יותר על עומקו ואפ"ה בעשרה מחייב משום חבטא אלא דרש"י דייק מלשון הגמ' דלא קאמר קשיא לרב דמשמע דלשמואל נמי קשה דלא ניחא ליה לפרש בענין דלא שייך הבלא ומ"ש רש"י לא משום דלית ביה הבלא וכ"ש דחבטא לית ליה היינו כי היכי דלא תקשי לשמואל אמאי פטור:

בתוספות בד"ה אם שהתה מעת לעת בפ' א"ט וכו' אין להוכיח משם אי בעי בדיקה אי לא וכו' עכ"ל. שם בפ' א"ט כתבו תוספות בפשיטות דמוכח להדיא דבעי בדיקה ע"ש ואפשר דכוונתם כשעמדה וגם שהתה מעל"ע שגם בזה נחלקו הפוסקים אבל הלשון לא משמע כן והא דתוספות נקטי לה הכא נראה משום דנ"מ לסוגיא דשמעתין דהא דקאמר ר"נ אי שקיל מריה וכו' לא אפסדיה לתורא ופרש"י שהיה ממתין וא"כ נאמר דאע"ג ששהתה מעל"ע מ"מ בעי בדיקה א"כ איך אמר ר"נ דלא הוי מפסיד לתורי' כיון דכולי האי ואולי דמי יימר שהיתה שוהה מעל"ע דהא רוב נופלים בחזקת מיתה הן דמטרפינן להו ועוד אף אם שהתה מעל"ע מי יימר דלא הוי מטרפה בבדיקותא כיון דודאי נפלה א"ו משמע דלא בעי בדיקה אלא דאפשר לפ' דאדרבא להיפוך דאם נאמר דלא בעי בדיקה היינו ע"כ משום דאין דרכה לשהות מעל"ע אי אתיא לידי ריעותא וא"כ בחזקת מתה היה ובזו לא הוי קאמר ר"נ דלא אפסדיה לתורי אבל אי אמרינן דבעי בדיקה אחר מעת לעת והיינו משום דלא איגלו בהתייהו עד אחר מעל"ע אבל קודם מעל"ע א"א לבודקה אם כן לא הוי רובן למיתה אלא בחזקת ספק טריפה כיון דבעי בדיקה וא"כ שפיר קאמר ר"נ דלא הוי מפסיד לתוריה כיון דהוי בבדיקה אפשר ורובן אינן למיתה כל אלו הסברות נרמזו בפוסקים בטור י"ד ואין להאריך יותר:

דף נא עמוד א

בתוספות בד"ה אמרי אין הבל למיתה וכו' והמקשה היה סובר וכו' עכ"ל. עיין במהרש"א אבל באמת נראה מלשון התוספות שזה הדיבור שייך לעיל ונתחלף בדפוס וכהנה מצינו הרבה בש"ס ונראה כן מדקאמרי והמקשה היה סובר ולא נקטי ורבא היה סובר אלא די"ל דקושיא דא"ה סתמא דתלמודא מקשה זה ועוד מדנקטי תרי בבי אי יש הבל למיתה ואי אין הבל למיתה וכו' עכ"ל. וזה שייך בלשון המקשה דלעיל דהכי פירושו דלסברת המקשה דקסבר דאיכא הבל למיתה זה עיקר הקושיא ממילא יש הבל נמי לנזקין אבל מדהשיב התרצן דליכא הבל למיתה מקשה דא"כ ליכא הבל נמי לנזקין אבל המקשה דהכא ע"כ היה סובר דליכא הבל למיתה בפחות מי' דהא ודאי לא פליג רבא ארב ושמואל דמודו תרווייהו דחייב על ההבל וא"כ מדפטר פחות מי' היינו משום דליבא הבלא וא"כ אמאי נקטי התוס' כלל האי בבא דיש הבל למיתה אע"כ דשייך לעיל. ומ"מ הואיל ונפתח ברבוותא אף אני אענה את חלקי דלעיל היה אפשר לומר דהמקשה סבר דהבל לא שייכא כלל בנזקין אלא במיתה לחוד והיה סובר נמי דאף לענין חבטה אין חילוק בין מיתה לנזקין אלא בשניהם ליכא חבטא בפחות מי' אלא דהא דאמרי' דליכא חבטא פירושו שאין בו היזק ברור למיתה אבל מ"מ קרינן ביה שפיר יש בו כדי להמית אי חזינן דמית ואפ"ה פטור בפחות מי' ממיתה כיון שהחבטה אינו דבר ברור א"כ תלינן ליה שמן ההבל מת לפי סברת המקשה דלעיל דאיכא הבלא בפחות מי' אלא שאין לחייב על ההבל וא"כ א"ש סיפא דנקט אם הוזק חייב דכיון דהבלא לא שייך כלל בנזקין גרידא א"כ ע"כ כיון דחזינן דהוזק אמרינן שמן החבטה הוזק ואע"ג דבפחות מי' אין ההיזק ברור מ"מ קרינן ביה יש בו כדי להזיק אי חזינן דהוזק אבל למאי שהשיב התרצן לעיל דלעולם חייב על ההבל אלא דליכא הבל פחות מי' מקשה שפיר לרב דאמר שעל החבטה אין לחייבו משום דקרקע עולם הזיקו א"כ אם הוזק אמאי חייב דכיון דהבל בנזקין ליכא ניתלי ההיזק בחבטה ונפטר כ"ז היה אפשר לומר בסברת המקשה דלעיל שהיה סובר דאיכא הבל פחות מי' אבל המקשה דהכא שהיה סובר ע"כ דליכא הבלא אלא שהיה סובר דחבטה נמי ליכא דלגמרי סבר לה כשמואל א"כ אמאי אתי ליה שפיר סיפא דאם הוזק חייב טפי מלמאי דמשני עכשיו כרב וא"ל נמי כדלעיל שסובר שאין ההיזק ברור כל כך אבל יש בו כדי להזיק ולהמית קרינן בו אם מת או הוזק לבסוף וא"כ מקשה דלרב נפטור דניתלי בחבטה דא"כ מאי מקשה מעיקרא מיניה מדטריף להאי תורא דהא דטריף ליה משום חשש ספק טריפות הוא כיון שאפשר שיש בו כדי להמית אבל במתני' פטור מנזקין כיון שאין כאן נזק ברור וכן ראיתי שכתב הט"ז בי"ד בשם רש"ל לחלק בין נזקין לטריפות אע"כ דהמקשה לא נחית כלל להאי סברא אלא סובר דאי אמרינן ליכא חבטה בפחות מי' אפי' ספק טריפות אין כאן וכן לענין נזקין אפי' אי חזינן דמית אין בו כדי להמית קרינן ביה וא"כ הא דאם הוזק חייב לסברת המקשה על כרחך היינו משום דסובר דאין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין משא"כ בהבלא לא שייך לומר כן ולכך כתבו תוספות כל דבריהם על מקשה דהכא ודו"ק:

שם בגמרא ואי ס"ד יש חבטה בפחות מעשרה למה לי כולי האי. וצ"ע לדעת הפוס' דבהפילוהו אחרים מדעתו אין בו משום ריסוק אברים כמ"ש הב"י בטור יו"ד סימן נ"ח בשם הרשב"א והר"י א"כ מאי תקשה הכא מבית הסקילה שלדעתו מפילין אותו ונועץ צפרניו ואפי' בי' ליכא חבטה מיהו למאי דכתב הש"ך שם דדוקא בבית המטבחים אמרינן כן א"ש וק"ל:

בתוספות בד"ה בור של ב' שותפין וכו' דפטור לכ"ע עכ"ל. עיין לעיל במה שכתבתי בדף נ' ובפ' המניח דף כ"ח ליישב אליבא דרש"י דמחייב בכה"ג:

שם בגמרא ואי דשוו שליח וכו' אין שליח לדבר עבירה. וקצת קשה מדברי הפוסקים דכל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא או שסובר שאין איסור בדבר יש שליח לד"ע והמשלח חייב והובא בש"ע ח"מ סימן קפ"ב וא"כ אמאי לא מוקי הכא בכה"ג ועיין בש"ך שהאריך להשיג על דין זה אם השליח אינו בר חיובא אבל מ"מ אף לדבריו כל הפוסקים מודים שאם השליח סובר דמשלח שפיר עבד פטור השליח והמשלח חייב ובאמת מוכרח כן וא"כ הוי מצי לאוקמי הכא בכה"ג כגון בהפקירו רשותן ואח"כ שלחו לחפור בור דבכה"ג כ"ע מודו דחייב או במקצה מקום רשותו לר"ה והשליח לא ידע מזה אלא סבר דהמשלח בדידיה קא חפר ויש ליישב:

בד"ה בור יו"ד וה"ה לי"א למאי דפריך וכו' ומשני הא רבי והא רבנן עכ"ל. פי' דדוקא להאי אוקימתא הוה הכי כיון דלפי זה האי דסייד וכייד איירי דבלאו הכי נמי הוי שיעור מיתה ואפילו הכי כולם חייבים לרבי אם כן ה"ה בכה"ג ביו"ד וי"א אבל למסקנא דמוקמינן להאי דסייד וכייד כרבנן בדלא עבד קמא שיעור מיתה דווקא ליכא לחייב בכה"ג:

דף נא עמוד ב

בפרש"י אפי' רבנן מודו וכו' ומיהו כוליה מלתא לא מצינו למילף דעיקר קרא לכדרבא אתי עכ"ל. פי' דלא תימא כיון דקרא והמת יהיה לו בא ללמד דההוא דעבד שיעור מיתה מחייב א"כ היכא דקעביד קמא שיעור מיתה קמא לחייב בתרא לא לחייב לכך כתב דעיקר קרא לאו להכי אתי אלא לכדרבא אלא דממילא ילפינן דהיכא דבמעשה קמא ליכא עדיין שיעור מיתה כלל חייב האחרון שהוסיף שיעור מיתה אבל בדעבד קמא שיעור מיתה והוסיף האחרון לא שמעי' מהאי קרא מידי וממילא דתרווייהו חייבים וק"ל:

בתוספות בד"ה שלא היה בו הבל למיתה שהיה רוחבו יותר מעמקו עכ"ל. נראה כוונתם בזה להוסיף על לשון רש"י דדוקא ברחבו יותר מעמקו איירי משום דמלשון רש"י שכתב שהיה רחבו הרבה אפשר לומר דברחבו כעומקו איירי והיינו למאי דפליגי אמוראי בסמוך וקי"ל כמ"ד דברחבו כעומקו ליכא הבלא אלא דהטעם בזה משום דלא איפסקא הלכתא כמאן והוי ספיקא דדינא לכך לא מפקינן ממונא מזה שחפר בור שרחבו כעומקו אבל הכא א"א לומר כן דנהי דקמא פטור מטעם זה מ"מ איך נחייב האחרון בכל הנזק מספיקא דדלמא עביד קמא שיעור מיתה ולא מחייב האחרון אלא ח"נ וא"כ מספיקא דדינא איך מוציאין ממון מן האחרון יותר מן הראשון לכך הוצרכו התוספות לכתוב דברחבו יותר על עומקו מיירי ודו"ק:

בגמרא אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא אי בחבטה מיית הרי קירב היזקא. ונראה דלהאי לישנא דרב אשי איירי הכל שנפל מאידך גיסא ואפ"ה מחייב בחבטא דכיון שהוא הוסיף בנזקי בור לענין אי נפל מהאי גיסא קמה ליה ברשותיה ומחייב לכסויי ואף למאי דבעי לן בסמוך בטם טפח וסילק אבניו היינו משום דמאי דעבד שקיל אבל כל אימת דלא סילק הזיקו קאי ברשותו מיהת שישלם החצי דע"כ בהכי איירי כמו שיתבאר אבל אי בהבלא מיית פטור לגמרי אי נפל מאידך גיסא דלענין הבלא לא מיקרי כלל בעל התקלה ואדרבא הסיר התקלה כנ"ל ליישב תמיהת תוס'. אח"ז מצאתי שהרמב"ם כ"כ להדיא בפ"ב מהלכות נזיקין וכמו שפירש ה"ה והכ"מ שם וכן הוא בש"ע סי' ת"י ושמחתי שכוונתי לדעת הגדולים ובזה נתיישב נמי מה שהקשה הת"ח ללישנא בתרא דקאמר ואי מאידך גיסא נפל הרי מיעט הבלא והקשה דבלא"ה מהיכי תיתי לחייבו ולפמ"ש א"ש דאתיא לאפוקי ממאי דכתיבנא ללישנא קמא דאפי' מאידך גיסא חייב משום דקמה ליה ברשותיה נמצא לפ"ז הא דאמר אי בחבטא מיית חייב היינו ששניהם חייבין כיון דאיירי דנפל מאידך גיסא:

בתוספות בד"ה אי בהבלא מיית הרבה הוא תימא דנהי דמיעט הבלא מ"מ אם לא דהרחיב לא היה נופל עכ"ל. כבר כתבתי דאם נפרש דלהאי לישנא איירי הכל שנפל מצד השני שלא הרחיב א"כ אין מקום לתמיהתו וכמ"ש בשם הרמב"ם והכ"מ אבל נראה מלשון התוס' שמפרשים דאיירי שנפל מהאי גיסא שהרחיב ועכ"ז אפשר ליישב משום דנראה דאי איירי שנפל מהאי גיסא שהרחיב ומית בחבטא יש לחייב האחרון בכל הנזק לא מיבעיא ללישנא בתרא דר"ז לעיל בסמוך דאפי' היכא דעביד קמא שיעור מיתה והוסיף האחרון חייב האחרון בכל הנזק א"כ מלתא דאתיא בק"ו כשהרחיב ונפל מהאי גיסא ומית בחבטא דחייב האחרון בכל הנזק אלא אפי' ללישנא קמא דר"ז חייב האחרון כאן בכל הנזק אי מית בחבטא ומהאי גיסא וכנ"ל מסתימת לשון ה"ג ומל' הפוסקים והטעם בזה נראה דלא דמי משום דהתם קמא עבד שיעור מיתה לגמרי והאחרון שהעמיק לא הוסיף שום נזק חדש וגם עיקר התקלה שהיא הנפילה נעשה ע"י הראשון לבד אבל הכא שהוסיף האחרון נזק חדש למי שמהלך בהאי גיסא בצד שהרחיב והנפילה מהאי גיסא נעשה ע"י מעשיו ממש לכך מחייב בכל הנזק דלענין האי גיסא איסתלקו מעשה ראשון ואין להקשות דמ"ש מהניח אבן עפ"י בור ונתקל בה חבירו ונפל בבור דמשמע לקמן דלר"נ דקי"ל כוותיה לא מחייב בעל האבן אלא בח"נ ובעל הבור בח"נ וא"כ ה"נ דכוותיה לגמרי הוא ולמה נאמר לחייב כאן למי שהרחיב בכל הנזק דהרחיב הוא ממש כמו שהניח אבן שע"י זה נעשה הנפילה אלא דיש לחלק דהתם לא שייך בעל האבן כלל לגוף הבור וה"ל כשני מזיקין שמשלמין בין שניהם אבל הכא זה שהרחיב עשה מעשה בגוף הבור וסילק מחיצת הראשון להרחיב לצד אחר א"כ בע"כ קאים ליה כוליה בור ברשותיה לענין מאן דנפל מיהא מהאי גיסא אף לסברת החולקין על הרמב"ם ומכ"ש דלרבנן דר"נ שמחייב לבעל האבן כל הנזק ק"ו לנדון דידן וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקאמר רב אשי להאי לישנא אי בחבטה מית הרי קירב הזיקא היינו לחייבו בכל הנזק א"כ לפ"ז א"ש נמי הא דקאמר אי בהבלא מיית הרי מיעט הבלא והיינו שלא יתחייב בכל הנזק אלא בחצי דבכה"ג דמי ממש להניח אבן ע"פ הבור כיון דבמיית בהבלא לא נעשה סוף הנזק על ידו ואדרבא הרי מיעט האבן ולא נעשה ע"י אלא הנפילה לחוד כמו באבן וא"כ לר"נ פשיטא דלא מחייב אלא בחצי אלא די"ל דאפי' רבנן דר' נתן מודו הכא דבעל האבן ודאי מיקרי בעל התקלה אבל זה שלענין ההבלא לטובה מכוון לא שייך למרמי כולה חיובא עליה ולמקרי בעל התקלה בהבלא גופא ומכ"ש דלא דמי אפילו ללישנא בתרא דר"ז בהוסיף והשלימה לכ' דלרבנן חייב בכל הנזק היינו משום דאיכא למימר איסתלקו מעשה ראשון כיון שבא השני והוסיף וקמה לי' כוליה ברשותו משא"כ הכא לא שייך למימר לענין הבלא איסתלקו מעשה ראשון וקמה ליה ברשותיה דשני שהרי אדרבא זה שני בא לתקן מה שקלקל הראשון לענין הבלא גופא א"ו דהראשון חייב מיהו בח"נ אי מיית בהבלא ואם כן יש ליישב תמיהת התוספות ודוק היטב כנ"ל נכון:

בד"ה השותפין וכו' בנדרים מפ' בין יש בה דין חלוקה ובין אין בה דין חלוקה אסורים וכו' עכ"ל. והיינו לפי המסקנא דהתם לר' יוסף אמר זעירא דבאין בה דין חלוקה פליגי ולרבה אמר זעירא ביש בה דין חלוקה פליגי ובאין בה כ"ע מודו דשרי ונראה דהא דמייתי לה הכא היינו משום דסוגיא דשמעת' משמע דאתיא כר"י דלרבה דמשמע דוקא ביש בה סברי רבנן אין ברירה כל זמן שלא חילקה אבל אין בה דין חלוקה אפי' רבנן מודו דיש ברירה כיון שאין סופו להתברר בענין אחר א"כ אמאי מייתי הכא אמילתא דבור דה"ל כאין בה דין חלוקה ועוד דנ"מ בסוגיא דשמעתין דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא ק"ל כמ"ד יש ברירה ובעלמא קי"ל אין ברירה וע"כ היינו כמ"ש הרבה מהפוסקים דלא דמי האי ברירה לאינך כיון שאין סופו להתברר בענין אחר משא"כ אם נאמר דביש בה דין חלוקה פליגי הוי סופו להתברר וכמבואר באריכות בר"ן במסכת נדרים והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעוין שם ויובן גם כן דקושיית התוספות מדין המשכיר מב"ח תלוי גם כן בזו הסברא על פי מ"ש הר"ן שם באריכות ואין כאן מקומו להאריך:

בד"ה זה נכנס וכו' השתא משמע וכו' דקפדי אדריסת רגל כדמשמע בסוף ח"ה וקשה דבפ"ק דמגילה וכו' עכ"ל. קצת קשה דהא במגילה משני ר"א היא דאמר וויתור אסור במודר הנאה ואם כן האי מתני' גופא דהשותפין אתיא נמי כמ"ד וויתור אסור ולא משום קפידא דה"נ משני באמת לחד שינוי' בפ' ח"ה וא"כ א"ש סוגיא דמגילה להאי שינויא והא דקשיא להו אמשנה דמגילה טפי משום דסתם משנה היא ונראה להכי מייתי התו' האי מלתא הכא דמסוגיא דשמעתין משמע דלאו מדין וויתור אתינן עלה דא"כ לא שייך לאוקמי פלוגתייהו בברירה ולדמויי להאי מלתא הא דבור דדלמא הא דסובר ראב"י דבשלו הוא נכנס כוונתו אפילו וויתור אין כאן כיון דע"מ כן קנאום מעיקרא שישתמש כ"א בשלו ואין הלה יכול למחות כמ"ש הר"ן שם באריכות (ועוד דאף אם נאמר בברירה תליא מלתא וס"ל לראב"י יש ברירה י"ל משום דוויתור מלתא דרבנן היא ובדרבנן כ"ע מודו דיש ברירה כדאיתא בביצה פ' משילין אבל האי מלתא דבור דאפוקי ממונא הוא דלמא ר"א נמי מודה דאין ברירה) אע"כ דלאו בוויתור איירי אלא משום דקפדי עליה הוא ור"א דשרי היינו משום ברירה אבל א"א לומר כן דהא רבינא מוקי הכא פלוגתייהו בברירה ואיהו גופא מפ' בפ' ח"ה דמשום וויתור אסור אתינן עליה וצ"ע:

דף נב עמוד א

בתוספות בד"ה כיון שמסר לו מפתח וכו' רשב"ם מפ' בפ' ח"ה וכו' וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קנה וכו' ומה שפירש דבנעילת דלת וכו' אין נראה דבגיטין פרק הזורק וכו' עכ"ל. ובאמת יפלא הדבר איך נשווי להרשב"ם טועה בשני הלכות פסוקות ועוד דבגיטין בההיא דתיחוד ותפתח מפ' בגמרא בהדיא כההיא דתנן נעל גדר ופרץ ועוד דגם רש"י פי' בפסחים דמסירת מפתח מטעם קנין הוא ונראה ליישב משום דבלא"ה ל' הרשב"ם אינו מיושב דבתחילה כתב דסגר הדלת בנכסי הגר אינו חזקה משום דה"ל מבריח ארי וא"כ מאי איריא נכסי גר בכל דיני קנין נמי ועוד דאח"ז כתב ואע"ג דגבי שכירות אמרינן בפסחים דמסירת המפתח קונה וכו' זה הל' ואף ע"ג משמע שבא להקשות על מ"ש תחילה דסגר הדלת לא מהני והא ליתא דהאי טעמא לחוד משום מבריח ארי ומסירת מפתח טעמא לחוד משום דמאן מסר ליה וא"ל דכוונת הרשב"ם במ"ש ואע"ג הוא ענין אחר דלא נפרש דנעל היינו בכה"ג במסירת המפתח דלישנא לא משמע הכי מכ"ז נראה דהרשב"ם נמי מודה דמסירת מפתח לחוד לא קנה בכל מקום אלא לענין דאצ"ל לך חזק וקני והטעם משום דבעינן שיעשה מעשה בגוף הקרקע וסובר נמי דנעילת דלת לחוד בלא מסירת המפתח נמי לא קנה משום דה"ל מבריח ארי שנתכוון למצוה בעלמא כמ"ש הפוסקים אלא דסובר דתרתי כהדדי ודאי מהני דכיון שהמוכר מסר לו מפתח כדי לנועלו ולפותחו והוי כא"ל לך חזק וקני אלא שעדיין לא עשה הלוקח שום מעשה בגוף הקרקע אבל משעשה מעשה עם המפתח בגוף הבית ונעל הבית קני מיד דלא דמי תו למבריח ארי כיון שנעשה ע"י מסירת המפתח שהמוכר גילה בדעתו להקנות בזה הענין גופא במסירת המפתח כדי לנעול או לפתוח והוי כא"ל לך חזק וקני והוא עשה כן ולמה לא יועיל דעיקר טעמא דמבריח ארי היינו משום שאינו נראה שמכוון לקנותו בזה אלא למצוה בעלמא אבל משנעשה ע"י מסירת המפתח מיד ליד נראה היטב שכוונתו לקנותו ואדרבה יותר יש לו להועיל משאר חזקה כיון שהמוכר גילה דעתו להקנותו בזה הענין וסברא זו נראה נכונה וברורה שהרי אף החולקים על הרשב"ם מודו דבנעל בלא מפתח לא קנה מה"ט גופא דלא מוכחא מילתא ולכך הוצרכו שינעול עם המפתח וא"כ בהא לחוד חלק הרשב"ם לומר דאפי' בכה"ג לא מוכחא מילתא דמ"מ דמי למבריח ארי אלא דוקא שהמוכר ימסור לו המפתח מיד ליד והוא ינעול בו דאז מוכחא מלתא טובא כיון דכא"ל לך חזק וקני דמי ולכך כתב דבנכסי הגר דאין כאן מסירת מפתח מיד ליד לא קנה בסגירת הדלת אפי' ע"י המפתח. נמצא דלפ"ז נתיישבו כל הסוגיות לפרשב"ם דבפסחים אמרי' שפיר דמשמסר לו המפתח על השוכר לבדוק דכיון דמסירת המפתח הוא כלך חזק וקני ומעשה החזקה אינו מחוסר שהרי מיד כשילך השוכר לפתוח החדר עם המפתח כדי לבודקו יהיה נקנה לו מיד כדין נעל וכדעת הפוסקים דפתיחת החדר נמי מהני כמו נעל ופרץ וההיא סוגיא דגיטין נמי משמע דתרתי הוי התם מסירת המפתח ומעשה דנעל לכן מהני שפיר אבל הכא בסוגיא דידן דקאמר ריב"ל כיון שמסר לו המפתח קנה משמע ליה למקשה דבמסירה לחוד קנה בלא שום מעשה וע"ז מקשי ה"ד וכו' אי בחזקה וכו' דמסירת המפתח ודאי אין לו להועיל במקום חזקה כיון שלא עשה מעשה בגוף הבית וע"ז משני דריב"ל לא איירי מזה אלא דבעינן נמי חזקה בהדי מסירת המפתח והיינו שינעול עם המפתח או שאר עניני חזקה כדין המועיל בו ומסירת המפתח אינו אלא במקום לך חזק וקני זה נ"ל ברור בכוונת הרשב"ם בעז"ה ודו"ק. וזה כוונת הרשב"ם בפח"ה דבתחילה כתב דבסגירת הדלת לא קני דה"ל מבריח ארי וע"ז כתב ואע"ג דבפסחים אמרינן דכשמסר המפתח קונה ונהי דאיירי שנעל אח"כ דלמא ה"נ דכוותיה איירי שנעל ע"י מסירת המפתח על זה כתב דבנכסי גר לא שייך לומר כן דמאן מסר ליה:

בגמרא וראשון עד אימת מיפטר וכו' ופרש"י היכא דבא השני ונשתמש בו וכו'. ויש לדקדק אי לא בא השני וראהו מגולה או בבור של יחיד לגמרי שכסהו כראוי ונמצא מגולה אי יהבינן ליה נמי כל הני שיעורים דאמר או דלמא דדוקא בכה"ג אמרינן דיהבינן ליה שיעוריה לראשון כיון שהניזק אינו מפסיד בכך אלא שהדין בין הראשון לשני ובזה אמרינן שפיר דיותר יש לחייב לזה שיודע בגילוי שהוא פושע גמור משנחייב לזה שלא ידע עדיין אבל כל היכא דלא שייך למרמי חיובא אאידך לעולם חייב בעל הבור אף אם לא ידע שנתגלה דעליה דידיה רמיא תמיד לילך אל הבור אם עומד עדיין בכסויו והא דכתיב ולא יכסנו משמע אם כסהו פטור היינו כל זמן שעומד בכסוי דהיא גופא חידוש הוא דהא אי לאו דכתביה רחמנא ה"א דכורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה וקמ"ל דסגי בכסוי מיהו היכא שחזר ונתגלה אפילו באונס י"ל דחייב כיון שתחילת הכריה היתה בפשיעה. ולכאורה נראה להביא ראיה ממאי דפריך בסמוך כסהו כראוי היכי נפיל ולא מוקי לה בכה"ג שנתגלה עצמו ע"י מי שאינו בר חיובא שלא נודע מי הוא והוא בתוך השיעור שבכדי שידעו אלא ודאי דבכה"ג משמע ליה לתלמודא דחייב וא"ל דאדרבא בכה"ג מילתא דפשיטא היא דפטור ולכך לא מוקי לה הכי דמאי קמ"ל דהא ליתא דהא דמשני שהתליע מתוכו נראה יותר פשוט דהא דייקינן עלה בסמוך פשיטא ומשנינן דסד"א דאיבעי ליה למיזל ולמינקט וא"כ כ"ש דס"ד דאיבעי ליה למיזל גרידא ולעמוד מרחוק לראות אם עומד בכיסוי שזהו יותר מצוי דעבדי אינשי דלא מעלו דאזלי התם ומגלו ליה וא"כ מדלא מוקי מתני' בכה"ג והוי שפיר דומיא דרישא דאיירי נמי מכסהו ונתגלה אע"כ דחייב בכה"ג מטעמא דכתיבנא ואף למאי דמסקינן בהתליע מתוכו דפטור היינו משום דלא מחייבינן ליה למיזל תמיד ולמינקש אבל מהליכה גרידא אפשר דאינו ניצל אי ליתא למרמי חיובא אאינש אחרינא ודבר זה צ"ע ותימא שלא נזכר בפוסקים ומדקדוק לשון רש"י שדקדק לכתוב וראשון עד אימת מפטר היכא דבא השני וכו' וכן בסמוך בכדי שידע שיבא גם ראשון אח"כ וכו' הואיל ושניהם יודעים וכן בסמוך ושמואל אמר וכו' חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני וכו' עכ"ל. מכל הני לישני משמע דלא שייך כלל לפטור הראשון משום חסרון ידיעתו אלא היכא דאיכא למרמי אשני אבל היכא שאין לו שותף לעולם חייב משום דתחילתו בפשיעה שכרה באיסור וצ"ע ודוק ועיין מ"ש עוד בזה בסמוך בל' התוס'. ומדקדוק לשון הפוסקים יש להביא ראיה לשני הצדדים אבל מצאתי מבואר בתוס' ז"ל כסהו והלך לו אע"פ שנתגלה לאחר מכאן פטור:

בתוספות בד"ה בכדי שידע וכו' כלומר שהקול יצא וכו' דמסתמא שמע וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא היאך נוציא ממון מטעמא דמסתמא שמע אבל לפמ"ש בסמוך דלאו אפוקי ממונא הוא דמדינא אף אם ידענו בודאי שלא שמע חייב לשלם לניזק משום דאיבעי ליה למיזל ולמינקש אלא הא דפטרינן ליה היינו משום דרמינן חיובא אשני שפשע יותר וא"כ הו"ל כאילו הראשון מוציא מיד השני משום שזה ידע וזה לא ידע אבל כל היכא דמשמע לן דמסתמא נודע לראשון גם כן לית לן למירמי חיובא אשני מספק ולפטור הראשון לגמרי ועוד דכיון שכבר יצא הקול ודאי הראשון פושע גמור מתחלתו שזה זמן ארוך שלא הלך לבורו לראות אם עומד בכיסויו וכדכתיבנא ודו"ק:

בא"ד ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מחייב ור"י אמר וכו' וה"ה השני שנותנים לו שיעור זה וכו' עכ"ל. מבואר ברא"ש דהטעם משום דכיון דכסהו כראוי אנוסין הם במה שנתגלה אח"כ ע"ש ולפי מ"ש בסמוך דלרב דמחייב לראשון בקול בעלמא היינו משום שעיקר החיוב הוא דאיבעי ליה למיזל ולמינדע ומה שלא ידע בזמן ארוך היא גופא פשיעה מקרי אם כן לא שייך למיקרייהו אנוסין שהרי פושעים הם מתחילתו כיון שכרו הבור באיסור וכל זמן שאין הכיסוי שלהם מונח על הבור חייבים בנזקו ומשום הכי לא קשיא להו להתוס' אמלתא דרב אמאי לא יהיב שיעוריה דכריתת ארזים כיון שאין החיוב מצד הגילוי אלא משום שנסתלק הכיסוי שלהם וחייבים על מעשה הכריה כדמעיקרא ואף אם א"א לכסותו עוד אפ"ה חייבים אבל לשמואל דאמר בכדי שיודיעוהו משמע דלאו על מעשה הראשון בא החיוב שכרהו באיסור דא"כ בכדי שידע סגי אע"כ שאין החיוב אלא מצד שראוהו מגולה ובזה אנוסים הם על מה שנתגלה לכך קשה להו שפיר עליה דשמואל אמאי לא יהיב שיעוריה דכריתת ארזים וע"ז כתבו דשמואל סובר שיש להם להושיב שומרים ודו"ק:

דף נב עמוד ב

בגמרא כי איבעי לן הכי הוא דאיבעי לן וכו' מי אמרינן מגו דהוי פושע וכו' או לא אמרינן מגו. עיין בבעל המאור שהאריך בשם גדולי הפוסקים ותמהו פה אחד מה נשתנה זה הדין ממה דפשיטא לן בכל דוכתא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וה"נ דכוותיה וכמו שהקשו התוספות ותירץ בעל המאור מדמצינו לקמן בבור דפטר בו את הכלים ה"נ יש לנו לפטור בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס וליכא למילף בדוכתא אחריתא מיניה עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן בספר מלחמות ה' וז"ל וזה התירוץ דחוק מאד בעיני דלא מצינו שום פטור בבור אלא מה שהוא מגזירת הכתוב עכ"ל מלבד מ"ש באריכות אף כי לא בינת אדם לי להבין בדברי הקדמונים ולהכריע בדבר שנחלקו אבות העולם עכ"ז אמרתי אלך בעקבותיהם ולעזור ללא כח לפי קוצר השגתי כמסייע שאין בו ממש שמצאתי סמך לדברי בעל המאור דודאי נשתנה הבור בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס אך לאו מטעמיה משום דקשיא לי על הא דאמרינן בסוגיא דבכסהו כראוי והתליע מתוכו פשיטא לן דפטור ואמרינן סד"א איבעי ליה למיזל ולמינקט קמ"ל וקשה למה יפטור באמת למאי דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הניחא בבור ברשותו שגוף הבור נעשה בהיתר אלא שיש בו חיוב ממונו לכך לא מחייבינן ליה במידי דלא סליק אדעתיה כמו שאר נזקי ממון אבל בבור בר"ה שנעשה באיסור גמור ובפשיעה אף אם לא פתחו לתוכו שהרי אין עושין חלל תחת ר"ה אף אם הניח בעוביו כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת אפ"ה אסור כדאיתא להדיא סוף פ' ח"ה והיינו מה"ט גופא דלמא מיפחת ולאו אדעתיה ופרש"י דלמא מיפחת ע"י התלעה ואם כן כשהתליע באמת למה יהא חוטא נשכר ואמאי לא מטרחינן ליה למיזל ולמינקט ועוד דאף אם אזיל ומינקט אפ"ה יתחייב כיון שהנזק בא ע"י מעשיו ממש כדמצינו בכמה נזקין שאע"פ שהרחיק כשיעור אם הזיק חייב לשלם כדאיתא בטור ח"מ בהלכות נזקי שכנים ואפי' שעשה ברשות וא"כ זה שעשה באיסור וגזל את הרבים למה יפטור ועוד דכל גזלן חייב באונסים ובור בר"ה נמי אע"ג דקרקע אינה נגזלת עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומיהו גזלן הוי עלה אע"כ דנשתנה הבור בזה לפטור בו את האונס אע"ג דתחילת הכריה היתה בפשיעה ולכך מיבעיא ליה לש"ס אי דוקא לענין פשיעת הכריה אמרינן הכי או אפי' לענין פשיעת הכיסוי. ואם יבהל אדם להשיב ולומר אנחית לן חדא ואקשית לן טובא דאם כן היא גופא תקשה מה ראו לפטור כשהתליע ולא מחייבינן ליה משום תחילתו בפשיעה הא לאו קושיא היא דגזירת הכתוב הוא דכתיב ולא יכסנו דבא ללמד דכורה נמי סגי ליה בכיסוי וא"כ תקשה אקרא גופא כיון דכסהו היכא נפל דנצטרך למיפטריה א"ו כגון שהתליע מתוכו ואפ"ה פטר ליה קרא נמצא דפטורא דתחלתו בפשיעה בבור נמי גזירת הכתוב הוא אלא דעדיין יש להקשות אם כן דמצינו מגזירת הכתוב דבבור פטור תחילתו בפשיעה אם כן נילף מיניה בכל דוכתא לפטור בזה ודאי צריכים אנו לבעל המאור דלא מצינו למילף מבור דשאני בור שפטר בו את הכלים:

לעיל במשנה נפל לתוכו שור חש"ו חייב. לכאורה נראה דהא דפטרינן בשור פיקח היינו דוקא היכא שהבור מגולה לגמרי אבל אם כסהו בכיסוי שאינו ראוי לשוורים חייב אפי' בשור פיקח דמי איכא שור פיקח כה"ג שיודע לשער אם הבור מכוסה כראוי או לא וכן משמע להדיא מלשון הרא"ש ובהכי א"ש הא דלא ערבינהו ותני לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור חש"ו חייב א"ו דבכה"ג שלא כסהו כראוי פקח נמי חייב ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס' וצ"ע בפוסקים:

בתוספות בד"ה ושכיחי גמלים וכו' אבל קשה לר"י דהיכי פשיט וכו' עכ"ל. לפמ"ש בפשט האיבעיא בגמרא פשיט שפיר דכיון דמצינו דפטור בשור פיקח אף ע"ג דאיכא למימר מיגו ובודאי מסברא יש לחייבו דהא אפי' באונס גמור יש לחייבו אי לאו דגלי קרא אם כסהו פטור כמ"ש באריכות וא"כ אכתי נימא דהא דפטר ליה קרא אם כסהו היינו אם הוא כיסוי שיכול לעמוד בפני כל אבל אי אית ביה צד פשיעה יתחייב כיון דבלא"ה פשע בשעת כריית הבור ואמאי פטרינן בשור פיקח דהא אית ביה צד פשיעה לגבי חש"ו אלא ע"כ דאמרינן להיפך כיון דגלי קרא אם כסהו פטור אע"ג דתחילת הכריה היתה בפשיעה ילפינן מיניה שיש למעט בשמירתו ולעולם אינו חייב עד שסוף מעשה הנפילה יהיה בפשיעה ממש ולא על ידי מעשה דמעיקרא וע"י מיגו א"כ איפשטא בעיין שפיר דאע"ג דפשע לענין גמלים כיון דסוף נפילת השור באונס פטור ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י דכסהו שלא כראוי וכו' וחזי שוורים פקחים וכו' ומ"מ מיגו ודאי איכא וכו' עכ"ל. פי' דעכשיו לא מפרשינן כדקס"ד עד השתא דהא דאמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים היינו דלמא אתו גמלים ומרעי לה ואתי שוורים ונפלו ביה אלא עכשיו לפר"י הוי פושע לענין גמלים היינו שיפלו הגמלים גופייהו ועוד דעכשיו לפר"י קאי האיבעיא דוקא בשוורים פקחים דלגבייהו לא פשע מעיקרא כלל אלא שמסופק אם יש לחייבו על פשיעה דגמלים אבל בחרשים ודאי חייב דלגבייהו פשע מעיקרא דלמא אתי גמלים ומרעי ואתי שוורים חרשים ונפלו ביה והא דפשיט ממתני' דלא כסהו ולא מוקי לה בחרשים היינו כמ"ש בלשון המשנה דמשמע דהאי בבא דלא כסהו איירי אפי' בפיקח מדלא ערבינהו ועיין במהר"ם וכל זה לתירוץ שני דמסקו התוס' בסוף הדיבור דגם עכשיו יודע שיש לחלק בין פיקח לחש"ו אבל לתירוץ הראשון דעכשיו לא ס"ד לחלק בין פקח לחש"ו בלא"ה א"ש ודו"ק:

דף נג עמוד א

בגמרא אלא היכי דמי כו' כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור. ראיתי בבעל המאור שהקשה דאפי' בכה"ג אמאי פטור ומ"ש מהא דאמרינן לקמן הניח אבן עפ"י הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור וכו' ומשמע דכ"ע מודו דבעל האבן חייב מיהא בחצי אע"ג דקרקע עולם הזיקתו ובעל האבן גרמא הוא דעביד וה"נ דכוותיה ותירץ דפטור דקאמר הכא היינו מנ"ש וחייב בח"נ וזה דוחק כמ"ש הרמב"ן באריכות בספר המלחמות והאריך בשם הראב"ד דהא דפטרינן הכא היינו משום דקול הכרייה גרם הנפילה והחבט נעשה על ידי קרקע עולם נמצא דבעל הבור לא עביד מידי אבל בלא"ה ודאי חייב ע"ש באריכות ואני בעניי שותא דכל הני רבוותא לא ידענא ולכאורה נראה דלא דמי כלל דבשלמא גבי הניח אבן על פי הבור שכבר היה הבור מקודם שהוא שיעור מיתה והוא קירב הזיקא במה שנתן שם אבן הרי נעשה שותף ג"כ בנזק הבור גופא כדאיתא לעיל בהמניח אבן והשלימה לי' דמשמע להדיא דבעל האבן נמי מיקרי בעל הבור כיון שהוסיף בה הבל וחבט ומכ"ש דעשה נמי מעשה התקלה ואפי' בחפר אחד עשרה והוסיף השני טפח משמע לעיל דחייב האחרון מיהא בח"נ וא"כ ה"נ בעל האבן לא גרע מיניה לענין חיובא אבל הכא כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור מהיכי תיתי יתחייב בעל הבור דלא הוי אלא גרמא בעלמא ובגוף הנזק אין לו שום חלק לא בהבל ולא בחבט אלא קרקע עולם בלבד עושה כל הנזק וא"כ שפיר קאמרינן דשמואל מודה בכה"ג דפטור וזה ברור וצ"ע. אח"ז מצאתי להדיא בתוספות פ' המניח גבי נתקל בקרקע ונשוף באבן דכתבו להדיא דבנתקל באבן ונשוף בקרקע מודה שמואל דפטור ואינו דומה למניח האבן על פי הבור ע"ש והרי לך ממש כדברי שהרי הני רבוותא גופייהו כתבו דנדון דידן שנתקל בבור ונפל אחורי הבור דומה לנתקל באבן ונשוף בקרקע:

שם בגמרא לא קשיא הא בתם הא במועד. ותימא דבתוספתא מבואר האי ברייתא בהדיא וז"ל שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר' נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה מחצה בתם בעל השור משלם שלשה חלקים ובעל הבור רביע ואמאי לא מייתי לה הכא וגם נתיישב עפ"ז התוספתא מה שהקשו התוס' בריש מכילתין דף י"ג דלפירש"י דמפ' הכא בעל השור חייב נ"ש במועד משום דכוליה היזק עביד א"כ מנ"ל לתלמודא דרבנן ס"ל דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלים מאידך עד דדחקי הכא ובפ"ק לאוקמי האי סברא אליבא דר"נ כיון דרבנן לא איירי אלא במועד דלא מפסיד הניזק מידי אבל בתם ובשאר דוכתי כה"ג מודו אבל לפי לשון התוספתא שהבאתי משמע להדיא דרבנן ור"נ פליגי בין בתם בין במועד ועי' בתוספתא פ"ק ובחידושינו שם מה שכתבתי ליישב לשון רש"י והוא נכון:

בתוספות בד"ה בעל השור חייב פי' מחצה וכו' והיינו לפי שיטתם שכתבו בפ"ק דלא כפירוש רש"י ועיין בחידושינו:

בד"ה ובעל הבור וכו' בשוטה וכו' דאי בפיקח וכו' א"כ כשנופל מעצמו נמי לחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים וכו' עכ"ל. ולענ"ד דאין בזה שום סתירה לפרש"י דמפרש דאיירי בפיקח והא דלא מחייב כשנפל מעצמו וע"י מגו היינו משום שאין לחייב ע"י מגו כיון שהמגו הוא מלתא דלא שכיחא כדאיתא להדיא לעיל דלא קא מיבעיא ליה אם יש לחייב בהתלעה ע"י מגו דאתו גמלים ומרעי אלא דוקא היכא דשכיחי גמלים אבל בדלא שכיחא אפי' אי אתו לפרקים משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלא מיקרי תחילתו בפשיעה בהכי לענין שיתחייב בסופו באונס ע"י מגו וא"כ מכ"ש האי נדון דידן דדחיפת שוורים להדיא לבור מלתא דלא שכיחא הוא כלל שהרי דחיפה תולדה דקרן הוא וקרי ליה אין הזיקו מצוי בכולה מכילתין א"כ לא מיקרי תחילתו בפשיעה לענין זה אי לא דחפוהו אלא נפל מעצמו שיתחייב ע"י מגו אבל ודאי אם דחפוהו אחרים יש לחייבו אפי' אי הוי מלתא דלא שכיחא כמו שכתב רש"י בעצמו לעיל בהיפך הדף דאי נפלו גמלים גופייהו ודאי חייב אף אי לא שכיחי והסכימו שם התוספות א"כ ה"נ דכותיה ודו"ק ודברי תוספות צ"ע:

בפרש"י בד"ה את קטלתיה בתוך שלך מצאתי וכו' אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה הזיקא עביד כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ"ק דף י"א דמ"ש רש"י כאן דבעל השור כוליה הזיקא עביד אין הכוונה דבעל הבור לא עבד כלום דא"כ לא יתיישב הסוגיא דהתם כמו שהקשו התוס' שם וכן הסוגיא דבסמוך גבי שור ושור פסולי המוקדשין לא יתיישב כלל כמו שיתבאר אע"כ דלפרש"י בעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד ואפ"ה פטור משום דאזלי' בתר מעיקרא שהשור עיקר בנזקין ויכול בעל הבור לדחותו אצלו והא דבתם מפסיד הניזק מחצה ולא יהיב בעל בור כלום מוכח מכאן דרבנן סברי כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא משתלם מהאי וא"כ אומר בעל הבור כיון שעיקר הנזק חל על בעל השור שהוא התחיל בנזקין אלא שהוא פטור מצד הדין דרחמנא חס עליה אני מה איכפת לי ומטעם זה דקדק רש"י לכתוב כן דוקא אשינויא בתרא משום דעיקר כוונתם במ"ש השור כוליה נזקא עביד אינו אלא לאפוקי מסברת ר"נ דסובר להאי שינויא דבעל השור פלגא נזקא עביד וא"כ תקשה אמאי מחייבי ליה רבנן במועד כוליה נזק דנהי שהוא התחיל בנזק מ"מ אין לחייבו יותר ממה שהזיק לכך הוצרך לפ' דלרבנן ודאי בעל השור כוליה נזק עביד לכך מחייב נ"ש אבל מבעל הבור לא הוצרך לפ' כן אי עבד לרבנן נזק או לא דמה בכך כיון דמ"מ פטור מטעמא דאזלינן בתר מעיקרא ודו"ק:

בא"ד וגבי מתני' נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורים עכ"ל. לכאורה קשה דלעיל בסמוך בד"ה אי קסבר כולי' נזקא עביד היינו משום דבלאו בור נמי מיית מנגיחת שור וכן הבור עביד כוליה הזיקא הואיל ובלאו נגיחת השור הוי מיית וא"כ בנדון דידן גבי כורה לא שייך כלל לומר דכורה כולי' נזקא קעביד דבוודאי מקול הכורה לחוד לא הוי מיית אי לאו שנפל לבור וא"כ דבעל הבור עביד כולי' נזקא אפי' לרבנן כמ"ש בסמוך בהכרח והכורה לא עביד אלא פלגא אם כן אמאי יפטר בעל הבור מאידך פלגא כיון דלא שייך ביה למיזל בתר מעיקרא ונראה דיש ליישב דדוקא לעיל גבי שור ובור הוצרך רש"י לפ' הא דשור ובור כל חד עבד כוליה נזק' היינו לפי שיש בכל אחד לחוד כדי להמית אבל אי לא הוי כדי להמית אין לחייבו יותר מחצי דעל השור אין בו צד חיוב אלא מכח הדחיפה לחוד אבל ממה שנפל לבור אין לחייב כלל בעל השור משום שהשור עשה שלא בכוונה להפילו לבור אלא לדוחפו בלבד ודחיפה תולדה דקרן היא ובעינן שיתכוין להזיק וכן מכ"ש דכח הדחיפה לא שייך כלל אצל חיוב דבעל הבור לכך הוצרך לפרש דבלא"ה יש במעשה כ"א כדי להזיק אבל הכא גבי כורה שהוא אדם ומועד לעולם שייך שפיר חיובא דבור עליה דידיה וכולי' הזיקא עביד בכל מעשה הנפילה אלא שהוא פטור מצד הדין כיון דגרמא הוא וא"כ מצי בעל הבור לדחותו דאזלינן בתר מעיקרא וכמ"ש בסמוך ודו"ק:

דף נג עמוד ב

בגמרא שור ושור פסולי המוקדשין וכו' איבעית אימא הא והא כרבנן הא בתם הא במועד. מכאן נמי מוכח דלפרש"י שכתב לעיל דשור עביד כולי נזקא לא בא לומר דבעל הבור לא עביד מידי אלא כמו שפירשתי דאלת"ה מנ"ל להני אמוראי דלרבנן הכא בתם משלם רביע דלמא רבנן נמי סברי דכיון דלא מצי למשקל מאידך שהוא של פסולי המקדשין שקיל מבעל השור כל מנתא דיליה שהוא ח"נ והא דפטרי לעיל בעל הבור לגמרי היינו משום דלא עבד כלום דבעל השור כולי' הזיקא עביד אלא ע"כ דאף לפרש"י בעל הבור נמי כולי' הזיקא עביד ואפ"ה פטור כיון שהשור עיקר בנזק ואע"ג דבתם לא יהיב אלא ח"נ מגזירת הכתוב אומר לו בעל הבור מזלך גרם אני מה אעשה לך וה"ה בכאן ששניהם נגחו כ"א אלא דרחמנא פטרה לפסולי המוקדשין אומר בעל השור נמי מזלך גרם וק"ל. ומה שהקשו עוד המפרשים לפרש"י מ"ש דלעיל בשור ובור במועד משלם נ"ש לפירש"י והכא פלגא נראה ברור דלק"מ דהתם עיקר טעמא כיון שהשור התחיל בנזק ובתר מעיקרא אזלינן אבל הכא לא שייך ה"ט ששניהם הזיקו כאחד וכן משמע מל' הנמוקי יוסף בשם הרשב"א וק"ל:

שם בגמרא אמר רבא וכו' לענין כלים ופסולי המוקדשין וכו' ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו וכו'. ולכאורה נראה דהא דפטרינן בור מפסולי המוקדשין היינו ממיתה אבל לא מנזקין כמו באדם שנפל לבור והטעם משום דקרא איירי במיתה וכן נראה מלשון הרמב"ם אלא שיש לבעל דין לחלוק דדוקא גבי אדם יש לחלק בין מיתה לנזקין דהאי חיובא נזקין מקרי וחיובא דמיתת אדם כופר מקרי ולא מצינן ליה להדיא אלא בקרן דשור לחוד וא"כ שפיר יש למעטו וכ"נ מלשון רש"י בפרק המניח דף כ"ח גבי הא דאמרינן לענין נזקין אדם חייב פרש"י דקרא מכופר ממעטיה אבל גבי פסולי המוקדשין לא מצינו שום סברא לומר שנפטור ממיתה ויתחייב בנזקין אלא דפטור לגמרי והא דילפינן מקרא דמי שהמת שלו היינו כיון דלא קרינן ביה והמת יהיה לו לא שייך כלל בהאי עניינא וכן משמע מדנקט ליה בהדדי כלים ופסולי מוקדשין בור פטור וכמו דגבי כלים פטור אפילו מנזקין ה"ה בפסולי המוקדשין וכ"נ מלשון הטוח"מ סי' ת"ר וצ"ע:

שם בגמרא מסתברא כו' שכן פטר בו את הכלים. הא דלא קאמר שכן פטר בו את האדם דדמיא טפי לפסולי המוקדשין שאין המת שלו כמ"ש התוספות בפ"ק דף י' נראה דמשום דמפטורא דאדם משמע אדרבא להיפוך מדאיצטריך למפטר אדם אע"ג שאין המת שלו מכלל דבמידי אחרינא שאין המת שלו חייב וכמו שהקשו התוספות בפרק קמא לכך ניחא ליה לאתויי מכלים ועוד דפטורא דאדם לאו מנזקין הוא אלא מחיוב דכופר דלא כתיבא כלל בהאי עניינא וגם אינו חידוש כ"כ דבאש נמי פטור מכופר לכך ניחא ליה לאתויי מכלים דחיובא דנזקין מיקרי ואפילו הכי פטור ועוד דלא מצינו פטורא דכלים אלא בבור לחודא והיינו ע"כ משום קולא דבור אבל מ"מ לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ואפילו הכי מודה בפסולי המוקדשים דפטור והיינו ע"כ משום דפטר בו את האדם וכמ"ש בפ"ק:

בתוספות בד"ה לענין כופר וכו' ונראה דלא איירי וכו' אלא כל אחד בפני עצמו עכ"ל. פי' מהרש"ל דהא דקאמר רבא שור חייב אדם ובור פטורים לא איירי כלל מנזק שעשו משותפות אלא מילי מילי קתני דכשיגחו שור לבדו חייב אבל אי הזיקו אדם לבדו או שנפל מעצמו לבור פטורים וחלוקי דיני נזקין אתי לאשמעינן ועיין במהרש"א שהאריך אבל דברי מהרש"ל נראין עיקר דלשון כ"א בפני עצמו מורה על זה מדלא כתבו שהזיקוהו זה אחר זה וק"ל:

בד"ה איפוך אנא וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא ל"ל וכו' והקשה מהרש"א דרעהו איצטריך למעוטי וכו'. ואני כבר כתבתי לעיל דף ד' דהאי דרשא דרעהו למעוטי עובדי כוכבים אגב גררא דהקדש נקט לה בכל דוכתא אבל עיקר הלימוד בעובדי כוכבים ילפינן מעמד וימודד ארץ כן משמע להדיא לעיל דף ל"ח אבל מ"מ היה אפשר ליישב קושית התוס' דרעהו איצטריך למעוטי בשור שלא הוקדש מתחילתו אלא לדמיו כגון בבעל מום מעיקרו ושאר מילי שאינן ראויים למזבח דמשמע בתמורה דכ"ע מודו דבכה"ג שייך בהו פדייה וא"כ לא אימעטו מוהמת יהיה לו לכך איצטריך רעהו ואין להאריך וק"ל. אמנם לפמ"ש בחידושי גיטין פרק הניזקין בלא"ה יש ליישב קושית התוס' דאדרבא הא דמקשי הש"ס ואיפוך אנא היינו לבתר דכתיב רעהו ע"ש:

דף נד עמוד א

בתוספות בד"ה או מיבעי ליה לחלק וכו' האי סוגיא כרבי יאשיה וכו' ותימה דא"כ סוגיא זו דלא כהלכתא עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לומר דאפי' כרבי יאשיה מיתוקמה הכא ואפ"ה איצטריך או לחלק משום דסד"א דנילף שור וחמור מכלאים דאיירי בתרי מיני דוקא ולא הוי ילפינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אלא דעיקר שור וחמור לא אתי אלא ללמוד מכלאים וצ"ע:

בגמרא ור' יהודה לחלק מונפל וכו' אין להקשות אמאי לא קאמר דר"י סובר לחלק לא בעי קרא דס"ל כר' יונתן כמ"ש התוס' משום דבפ' הכונס גבי טמון משמע להדיא דר"י סבר התם דאו מיבעי לחלק וא"כ ע"כ לא סבר כר' יונתן:

תוס' בד"ה ה"א קרב לגבי מזבח אין תימא למה לא ילפינן שור שור משבת כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאי ס"ד לילף משבת א"כ תרי פרטי ל"ל ותירץ דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים למאן דאית ליה שביתת כלים דאורייתא וכו' ע"ש שהאריך בזה ואף שדבריו בנויים על קו השכל אך אין עולים יפה לפי' הסוגיא דמשמע דכלים לא שייך כלל למילף משבת לא לרבות ולא למעט משום דהאי דרשה דשור שור משבת לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא דכל היכא דכתיב שור או חמור כל בעלי חיים במשמע אבל כלים לא שייכא בהאי כללא ובשבת גופא אף למאן דאית ליה שביתת כלים לא כתיבי בהאי קרא כלל דכל בהמתך אלא מובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דכתיב בפרשת משפטים נפקא ועוד דבלא"ה איצטריך חמור למעוטי כלים אף אי לית לן למילף משבת כי היכי דלא נילף משאר נזקין דבכולהו חייב על הכלים ועוד דבשור קרן נמי משמע דילפינן שור שור משבת כמ"ש תוס' י"ט וכן הובא בילקוט פ' משפטים ואפ"ה מרבינן כל מילי אפי' כלים שהוזקו ע"י קרן השור והיינו ע"כ משום דנזקין מלתא דתלי בסברא הוא וכל והיכא דאשכחן דחייב הכתוב במין אחד ה"ה לכל מילי והא דאיצטריך בקרן דשור למילף משבת היינו דלא תימא דקרא דוקא כתיב לכך אמרינן דלאו דוקא הוא דילפינן משבת וכיון שזכינו דלאו דוקא ממילא איתרבו כל מילי אם לא היכא דממעיט בפירוש וא"כ ה"ה בבור כיון דאמרינן דשור וחמור לאו דוקא הוא ממילא אף כלים בכלל לכך איצטריך למעט בפי' וא"כ כתבו תוספות שפיר ומה שכתבו דאדם ממילא אימעט היינו משום דבאדם לא שייך לומר כן דהא אדרבא בכל הנזקין פטור על האדם ואפילו בשור גופא יצא לידון בדבר חדש לחייב בכופר משא"כ בשאר נזקין ובזה נתיישב מה שלא הקשו התוס' כן מיד למה שהקשו ואימא שור וחמור אין מידי אחרינא לא אלא ודאי דשם לא שייך לומר כן דודאי מדחזינן דכתיב תרי פרטי מה ראית לומר דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים אדרבא יותר יש לומר דקראי דוקא כתיבי מדכתיבי תרי פרטי משמע דוקא להני ולעולם לא ילפינן משבת אלא היכא דכתיב חדא מלבד בכלים דלא סגי בלא תרי פרטי אבל היכא דסגי בחדא וכתב תרתי משמע שפיר דאתי לגלויי דלא נילף מיניה לאינך אלא מאי דגלי גלי שזו סוגיא פשוטה בכל דוכתא כה"ג אבל הכא דמקשה בגמ' אי כתב חד פרט דשור ה"א קרב לגבי מזבח אין ע"ז מקשו שפיר איך אפשר לומר כן אדרבה אי לא הוי כתיב אלא חד פרט הוי מרבינן לכולהו משבת וכן מקשו התוס' על המסקנא דאמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו כיון דמכלל ופרט שפיר הוי ילפינן דשור וחמור לאו דוקא אלא כל הבהמות בכלל אלא דהוי קשיא עופות מנ"ל ובהא שפיר אית לן למילף משבת דכיון דקראי לאו דוקא כתיבי ממילא כל בעלי חיים בכלל משום דלעולם אית לן למימר חדא מתרתי או דקראי דוקא כתיבי היכא דמשמע משמעותא דקרא למימר הכי או למילף משבת דכל בעלי חיים בכלל ודו"ק:

בא"ד וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן וכו' היינו דקשיא להו על מה שאמרו במשנה לקמן בפירקין אחד שורו וכו' לנפילת הבור ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ומפרש בגמרא כל חד מקראי וע"ז קשיא להו לתוס' אמאי לא מייתי כולהו משבת כיון דקושטא דמלתא הכי הוא דילפינן משבת דכל היכא דכ' שור או חמור כל בעלי חיים במשמע והאי לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ובזה נתיישב מה שהקשה בעל תוי"ט ע"ש אבל איברא דלא קשיא להו לתוס' אגופיה דקרא דאמאי איצטריך על כל דבר פשע וכן לכל אבידת אחיך ולא ילפינן הכל משבת דהא ע"כ צריכי הני קראי למידי דלאו בעלי חיים וכן כל הני פרטי דכתיבי בכל חד דרשינן להו לקמן במרובה ובפ' אלו מציאות אע"כ כדכתיבנא וק"ל:

בא"ד וי"ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן משבת וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהא במסקנא דשמעתין משמע דהדר ביה מכלל ופרט כדפירש רש"י והוא מוכרח וא"כ ע"כ דלא חשיב כלל ופרט דאל"כ תקשה למאי איצטריך וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא כיון דהדר וכו' ולא חשיב ליה כלל ופרט אמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו ולא ילפינן משבת אבל לפמ"ש א"ש דודאי אם נאמר דליכא הכא כלל ופרט מכ"ש דלא קשה קושית התוס' דלשתוק מכסף ישיב לבעליו ונילף משבת דאכתי לא נילף משבת אלא נימא מדכתיבי תרי פרטי דקראי דוקא כתיבי דהכי משמע טפי פשטא דקרא כדכתיבנא אלא שעיקר קושית התוס' היתה על המסקנא דלא ניהדר ביה מכלל ופרט אלא נילף מכלל ופרט לאתויי כל בהמות ואח"כ נילף משבת לאתויי עופות כיון דקראי לאו דוקא כתיבי וע"ז משני תוס' שפיר דאי לא הדר ביה מכללא ופרטא לא הוי שייך תו למילף לעופות משבת דכל היכא דאיכא כללא ופרטא לא ילפינן משבת כלל וא"כ אכתי עופות מנ"ל להכי איצטריך למימר מקרא דכסף ישיב לבעליו ולמיהדר ביה מכללא ופרטא כן נראה לי מל' התוספות ודו"ק:

וע"פ דברינו אלה נ"ל ליישב מה שכ' רש"י בחומש גבי בור דילפינן שור שור משבת והקשה רבינו אליהו מזרחי שהוא נגד הסוגי' שמפורש דילפינן מכסף ישיב לבעליו והאריך שם והביאו מהרש"א ולפמ"ש א"ש דקרא כסף ישיב לבעליו לא איצטריך אלא כי היכא דלא נילף מכללא ופרטא למעט עופות ולסתור הכלל דכ"מ שנאמר שור כל ב"ח במשמע כמ"ש התוס' אבל לבתר דכתיב כסף ישיב לבעליו וגלי לן דהאי כללא ופרטא לאו מלתא היא הדרינן לכללן למילף משבת דכ"מ שנ' שור כל ב"ח במשמע לכך נקט רש"י האי דרשה משבת ושביק לדרשה דכסף וכו' משום דהאי שור שור משבת לאו דרשה היא אלא פשטא דקרא בהכי איירי דכל ב"ח בכלל שור הם היכא דליכא למימר דוקא כתיבי ובסמוך אכתוב עוד מזה ודוק שכן נכון ליישב לשון רש"י:

בפרש"י בד"ה לכתוב רחמנא חד פרט וכו' תנהו ענין לעופות דדמי לפרטא בחד צד דהוי ב"ח ואיכא למפרך וכו' מהיכא ממעט אדם עכ"ל. פי' דמכללא ופרטא ודאי לא שייך למעט אדם דהא דמי נמי לפרט בחד צד כמו עופות שהוא ב"ח אבל מכלים לא קשיא להו מהיכא ממעטי דמכללא ופרטא גופא ממעטי דלא דמו בשום צד וק"ל:

בד"ה כלים בני מיתה נינהו וכו' ור' יהודא היכי מצי לרבינהו הא לא קרינן בי' והמת יהיה לו עכ"ל. נ"ל לפרושי דקשה לר"י מאי חזית דקרא והמת יהיה לו רבויא הוא לומר דכל מידי דשייך בי' מיתה חייב לעולם ויש לך מידי דלאו בר מיתה וחייב מ"מ כגון כלים מריבוי' דאו ובאמת זה לאו כלל גמור הוא דהא אדם דבר מיתה הוא ואפ"ה פטור וא"כ האי קרא דוהמת יהי' לו לאו דוקא הוא משני צדדים יותר יש לומר להיפך דקרא והמת יהי' לו מיעוט' הוא למעט כלים ועוד דטפי משמע והמת יהי' למיעוטא מדלא כתיב והנופל יהיה לו דהוי משמע ריבוי כל דבר נפילה וה"ק דוקא מידי דשייך בו מיתה יש בו חיוב לפעמים אבל במידי דלא שייכי מיתה כגון כלים וכדומה לעולם פטור ויש לך ששייך מיתה ואפ"ה פטור כגון אדם דממעיט משור ולא אדם לכך איצטריך או לרבויי עופות כי היכא דלייתר והמת יהי' לו למעוטי כלים ובזה נתיישב קושית תוס' לפרש"י:

בד"ה שבירתן זו היא מיתתן וכו' הואיל ולאו מיתה ממש הוא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה וכו' עכ"ל. לכאורה מ"ש הואיל ולאו מיתה ממש היא אין לו מובן דמה לנו לדרוש טעמא דקרא כיון שהכתוב מיעטו בפירוש וכ"ש מה שכתב ושור למעוטי אדם אין לו שום שייכות לכאן ונראה לענ"ד של' רש"י מדוייק משום דס"ל לרש"י דודאי מסברא יותר י"ל דמיעוטא דקרא מילי דכוותיה קא ממעט כמ"ש רש"י בזה הדיבור עצמו. ובמכילתא מצאתי מבואר יותר דאי לאו דקרא ממעט כלים בהדיא היה הדין נותן לחייב בהם יותר מב"ח וז"ל בפר' משפטים ומה במקום שפטר על הבהמה חייב על הכלים מקום שחייב על הבהמה לא כ"ש שיחייב בכלים ת"ל חמור ולא כלים עכ"ל ואף של' המכילת' סתום שלא פירש היכן פטר על הבהמה וחייב על הכלים ונ"ל דקאי אאש דפטור בב"ח היכא שאינו כפות משום דה"ל לברוח ואין להאריך בזה יותר מ"מ נראה דיותר יש לחייב בכלים. וא"כ היא גופה קשיא לרש"י דכיון דאמרינן עכשיו שבירתן זו היא מיתתן א"כ מה ראית לרבות עופות מוהמת יהי' לו ולמעט כלים מחמור ואימא איפכא דחמור למעט עופות דמילי דכוותיה ממעט והמת יהי לו לרבות כלים דשייכי יותר בחיובי דנזקין כדאי' במכילת' לכך כתב רש"י דא"א לומר כן דוהמת יהיה לרבויי כלים אתא כיון דלאו מיתה ממש היא ויותר ה"ל למכתב והנופל יהי' לו אע"כ דוהמת יהי' לו לרבויי עופות וחמור למעוטי כלים אלא דאכתי קשה כיון דכלים לא ילפינן מוהמת יהיה לו לא לרבוי ולא למיעוט וע"כ דקרא דוהמת יהיה לו להאי גיסא כללא כייל דכל דבר מיתה הוא ודאי חייב א"כ אמאי ממעטינן אדם מרבוי דוהמת יהי' לו לכך כ' רש"י כאן דשור ולא אדם. אלא דאכתי קשה מה ראית לרבות עופות ולמעט אדם משור ואימא איפכא דעופות דמי טפי לבהמה ומילי דכוותיה קא ממעט לזה הוסיף רש"י לכתוב שאינו מין בהמה כוונתו דאדם שייך למעוטי מדכתיב שור ואדם אינו בכלל שור אף למאי דילפינן משבת דכ"מ דכתיב שור כל ב"ח במשמע היינו לבר מאדם כדאי' לקמן אבל עופות לא שייכי במיעוטא ואדרבה כיון דילפינן משבת בכ"מ מכללי ופרטי הדרין לכללין כיון דעוף בכלל שור הוא כדכתיבנא לעיל. ובזה מדוקדק ונתיישב יותר ל' רש"י בחומש שהבאתי לעיל בסמוך דשביק דרשה דכסף וכו' ונקט דרשה דשור שור משבת והיינו כי היכי דלא תקשה מה ראית לרבות עופות ולמעט אדם ואימא איפכא לכך מייתי משור שור משבת דעוף בכלל שור אבל לא אדם וא"כ עכשיו דכתיב כסף וכו' לסתור הכלל ופרט ניחא לן לרבות עופות מוהמת יהיה לו ולמעט אדם משור משום דלישנא דקרא הכי משמע דעופות בכלל שור משא"כ אדם ודוק היטב:

בא"ד ואי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי אדם אבל כלים לא וכו' עכ"ל. גם זה אינו מובן דמה עניינו לכאן ועוד דמלתא דפשיטא הוא דאי לא הוי כתיב אלא חדא מיעוט' לא הוי ממעט אלא חדא ועוד דיותר היה לו לפרש איפכא דאי לא הוי כתיב אלא חדא מיעוטא הוי ממעטינא כלים הואיל ולאו מיתה ממש היא אבל אדם דבכלל והמת יהיה לו הוא סד"א דחייב ולמ"ש א"ש דנראה לרש"י סברא פשוטה דכל היכא דממעטינא כלים יש למעט אדם מק"ו ומה במקום שחייב בו על הכלים פטר בו על האדם והיינו כל הנזקין לבד מכופר שיצא לידון בדבר החדש א"כ מקום שפטר בו על הכלים לא כ"ש שיפטר בו על האדם ולכך לא הוצרך רש"י לעיל לכתוב אלא חדא מיעוטא דודאי הוה ממעטינא אדם דליתא בכלל שאר נזקין משא"כ בכלים אבל עכשיו דכ' רש"י דכלים לאו בני מיתה ממש הם לכך ממעטינהו להו מחמור טפי מעופות משום לישנא דקרא וכדכתיבנא וא"כ נראה דגבי אדם נמי איכא למימר הכי דכלים שייך יותר למעט מלישנא דקרא וא"כ אכתי תקשה לכתוב חדא מיעוטא וממילא נוקי לה אכלים מלישנא דקרא והדר נילף אדם לפטורא מק"ו דכלים ובעופות לא שייך הק"ו כ"כ דהא חייב בו בכל הנזקין והא דפטור באש משום דה"ל לברוח לכך כ' רש"י דאי הוי כתיב חד מיעוטא ה"א טפי למעוטי אדם דב"ח דכוותי' קא ממעט משא"כ בכלים ואע"ג דלגבי עופות אמרינן שיותר יש למעט כלים מעופות אע"ג דכוותיה הוא היינו משום דבעופו' איכא תרתי למעליותא לגבי כלים שהם בני מיתה ממש והם בכלל שור מלישנא דקרא כדילפינן משבת אבל באדם דלא הוי בכלל שור שייך יותר למעט אדם מכלים כיון דדכותי' קא ממעט לכך איצטריכו תרווייהו ודוק היטב כנ"ל נכון בעזה"י מיהו בירושלמי מצאתי להדיא דהא דממעטינן כלים מחמור היינו משום דהכי משמע פשטא דקרא על החמור חייב ולא על הכלים שע"ג החמור והכי איתא נמי במכילת' ולפ"ז איכא למימר דהא דמרבינן לר"י כלים מאו היינו משום דמרבינן כלים שעליו ולא שייך לרבות דבר אחר ובהכי א"ש טפי סוגיא דשמעתין:

בתוספות בד"ה בין לר' יהודא וכו' וי"ל דר"י נמי הוי ממעט כלים מחמור אי לאו ריבוי וכו' עכ"ל. דברי התוספות בזה צריכים ביאור שאינו אלא דברי נביאות שהרי מיעוט דחמור לא נזכר כלל בדברי ר"י ואפילו סתמא דתלמודא לא נקט מיעוט דחמור אלא לרבנן וא"כ דלמא באמת ר"י מוהמת יהי' לו הוי ממעיט אי לאו ריבוי דאו ועפמ"ש בלשון רש"י בזה אפשר שהתוס' בעצמם כוונו ג"כ לזה ור"ל דאי ס"ד דר"י מוהמת יהי' לו הוי משמע ליה למעט כלים א"כ השתא נמי דאיכא רבוי דאו מה ראה לעקר קרא דוהמת יהי' לו מפשטא דלמא האי קרא דוהמת לא אתי כלל לרבויי כל מידי דבר מיתה שהרי אף לפי האמת אינו כן דעל האדם פטור אלא נאמר דהאי קרא לא אתי אלא למעט מידי דלאו בר מיתה אבל מידי דבר מיתה יש לך לפטור ואתא או לרבויי עופות אע"כ דר"י כלים מחמור הוי ממעט וא"כ ממ"נ קרא דוהמת אתא לרבויי עופות ואו לרבויי כלים וא"כ תקשה בגמרא שפיר כלים בני מיתה נינהו וא"כ מנ"ל לר"י באמת האי סברא דלמא והמת למעוטי כלים ואו לרבות עופות וכדכתיבנא ואפשר לומר עוד דכוונתם דאי מוהמת יהי' לו ממעט ר"י השתא נמי דכתיב או דלמא אתא לרבויי אדם ומה ראה לרבויי כלים ולעקר קרא דוהמת יהיה לו מפשטיה אלא דלשון התוס' לא משמע כן ועוד דאי לרבות אדם לשתוק מיני' ונרבי מוהמת וכו' אלא מחוורחא כדמעיקרא ודו"ק:

בגמרא ולרב דאמר וכו' כלים בני הבלא נינהו. הא דלא מקשה כן בריש הסוגיא נראה דהמקשה הוי נמי ידע דאיכא הבל בכלים להפסידם קצת וא"כ שפיר ממעט להו קרא מנזקין אבל עכשיו דדרש מקרא דוהמת יהיה לו כל מידי דבר מיתה דוקא מקשה שפיר דכיון דלא שייך הבל בכלים לענין מיתה שהיא שבירתן א"כ אפי' אם נפסדו קצת יש לפטור בהם ממיעוטא דקרא וק"ל:

שם בגמרא א"ה אפי' כלים ואדם נמי. קצת קשה מאי מקשה מאדם דהא לית ליה בעלים אבל למה שכתבו התוס' בפ"ק דעיקר קרא דשור ולא אדם לא אתי אלא לעובד כוכבים הקנוי לישראל ולעבד א"כ א"ש דאינהו מקשי דליחייבו דהא אית להו בעלים וק"ל:

שם אמר רבא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. עיין בריש פ' מרובה שכתבתי שם דלמאי דקי"ל כללא בתרא דוקא בלא"ה שייך שפיר לרבויי עופות דדמי בחד צד ולפ"ז ע"כ דשקלא וטריא דהכא היינו אליבא דמ"ד כללא קמא דוקא וא"כ קשיא טובא לפי האמת דקי"ל כללא בתרא דוקא אם כן קרא דכסף ישיב לבעליו מאי עביד ליה ונראה דמהאי קרא דכסף ישיב לבעליו מרבינן לחייב בנזקי אדם ולא ממעטינן אלא לענין מיתה וחיוב כופר ודו"ק:

שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לד"ה קשיא. קשה בעיני מאד הסוגיא דהכא דגברא רבא כרבא על מה נזכר כאן ומאי רבותא דידיה דאמר קשיא בלא"ה נמי ידענא דקשיא דהא מקשה סתמא דתלמודא ולא משני מידי ועוד דמאי אלא דקאמר משמע שרוצה לסתור איזה דבר ממאי דאמרינן מעיקרא כשיטת הש"ס בכ"מ דקאמר אלא והנלע"ד דודאי למאי דסלקא אדעתין מעיקרא לא הוי קשיא חמור לר"י דכבר אפשר דלר"י אתי למילף חמור משבת או שור משבת וחמור ולא אדם ואע"ג דלעיל כתבתי בל' התוס' דא"א לומר כן דכיון דכתיבי תרי פרטי אדרבה טפי משמע לומר דהני דוקא מידי אחרינא לא כדמסיק סתמא דתלמודא בריש הסוגיא וכמ"ש שם היינו דוקא לרבנן דלית להו רבויא דאו אבל לר"י שסובר דאו בא לרבות וא"כ א"א לומר עוד הני דוקא מידי אחרינא לא דהא אתי או ומרבי שאר דברים אע"כ דהני פרטי לאו דוקא וא"כ דרשינן שפיר שור וחמור חד למילף משבת ואידך למעט אדם ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דאי ילפינן משבת לא צריכנא למעט אדם משום דלהנחה הקשתיו היינו בריש הסוגיא אבל למאי דאוקימנא כבר שיש לדרוש מוהמת יהיה לו כל דבר מיתה וא"כ סד"א דאדם נמי חייב דבר מיתה הוא קמ"ל קרא דשור ולא אדם כי היכי דנדרש קרא דוהמת יהיה לו ע"כ למעט פסולי המוקדשים דאי לרבויי עופות משבת נפקא ואי לרבויי אדם הא ממעטינן משור וא"כ אדרבה לר"י איצטריכי כל הני קראי ומיתוקמי שפיר ודחקי ומוקמי אנפשייהו ברווחא שור למילף משבת וחמור למעט אדם ואו לרבות כלים והמת יהיה לו למוקדשים אבל עכשיו דדרשי' בסוף הסוגיא דילפינן מכסף וכו' כל מידי דאית להו בעלים ומשמע לתלמודא שזו דרשה פשוטה א"כ מקשה שפיר דהא השתא לא צריכין למילף משבת וכלים נמי לא צריך רבוי א"כ חמור לר"י מאי דריש ביה וה"ה דממילא קשיא דאי לא נכתוב חמור לא צריך נמי או לרבויי. וע"ז אמר רבא שפיר אלא חמור לר"י קשיא אין הכוונה דלר"י קשיא אלא דקשיא לן מה דריש ביה ר"י אבל ר"י גופיה ודאי מיבעיא ליה שפיר לדרשה אחרינא כמ"ש התוס' בכמה דוכתין דכל היכא דאמרי' קשיא משמע דאיכא פירוקא ואנן הוא דלא ידעינן וחידש רבא בזה דהדרינן ממאי דס"ד מעיקרא דלר"י גופיה הוי משמע דחמור למעט כלים ולכך איצטריך רבויא דאו דא"כ תקשי לא נכתוב לא ה' ולא וא"ו למאי דילפינן עכשיו מכסף וכו' וקאמר רבא דבלאו רבויא דאו לא משמע ליה לר"י למדרש חמור למעוטי כלים משום דדריש ליה למידי אחרינא דאנן לא ידעינן וא"כ הדרינן נמי ממאי דהוי ס"ד דר"י מרבה לכלים מאו אלא דכלים לא צריכי ריבויא דמכסף ישיב לבעליו ילפינן ומחמור לא ממעטי דחמור מיבעיא לדרשה אחריתי ולר"י משמע נמי או לחלק כמו לרבנן ואדרבה ר"י דריש טפי או לחלק בפ' הכונס ובזה נ"ל לפרש דברי חכמים וחדותם מאי דקשיא לן שה דאבידה מאי בעי הכא ואף שלשון חכמים כן הוא ליתן סימנים לתורה ולכלול כמה עניינים כאחד בלשון קצרה מ"מ כל מאי דמצינן למדרש דרשינן ועוד קשה הא דקאמר שה דאבידה לד"ה דהא לא אשכחן שם שום פלוגתא ועפמ"ש א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא בלא דרשה דכסף וכו' לא הוי קשיא חמור דבור לר"י ולא הוי קשיא נמי שה דאבידה משום דעל מ"ש בסמוך דר"י הוי דריש חמור או שור למילף משבת וכלים מרבי מאו עדיין הוי קשיא מאי חזית לרבויי כלים ולמעט אדם אימא איפכא אף שכתבתי ישוב בדבר לעיל מ"מ מצינן למדחי ואין להאריך והמשכיל יבין ועוד לפמ"ש התוס' י"ט דא"א למילף משבת אלא תלת מילי מתלתא ריבויי דהיינו משור וחמור ובהמתך ילפינן כלאים ופריקה וחסימה א"כ לא שייך עוד למילף שור דבור משבת הגם דלדידי לא ס"ל האי מילתא אלא גילוי מלתא בעלמא הוא כמ"ש באריכות וכן מצאתי מבואר מל' הא מלתא חדתא דכ"ע מודו בהו והיינו דלר"י ילפינן שור וחמור דבור מהשבת אבידה דכתיב נמי שור וחמור ואתרבו אפי' כלים ומשמע טפי למילף מהשבת אבידה דממונא מממונא הוא משא"כ בשבת דאיסורא הוא ולפ"ז לא קשיא לר"י חמור דבור דחדא פרטא איצטריך למילף מהשבת אבידה וחד למעט אדם כמ"ש בסמוך ונאמר ג"כ דאו לר"י לא משמע ליה אלא לחלק כיון דבלא"ה מרבה לכלים מהשבת אבידה. וא"כ לפ"ז הא דשה דאבידה נמי לא קשיא אליבא דר"י דהא אמרינן התם שה לגיזותיו אלא דקשיא לן דהא משור ילפינן לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו וע"ש בפ' אלו מציאות אבל עכשיו אליבא דר"י לא מייתר שור דאבידה משום דאיצטריך לאגמורי שור שור מנפילת הבור לרבות כל דבר כי היכי דניתני חמור דבור למעט אדם וא"כ לא ילפינן שור לגיזת זנבו כיון דלא מייתר ואיצטריך שה שפיר לגיזותיו כל זה היה אפשר לומר מעיקרא אבל עכשיו דילפינן שפיר מכסף וכו' לרבויי כל מילי א"כ לא צריכינן למילף עוד מהשבת אבידה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דחמור לר"י קשיא ושה דאבידה לדברי הכל פי' בין לרבנן ובין לר"י דהכא ולאפוקי מאי דס"ד מעיקרא ואפילו לרבנן היה אפשר ליישב שה דאבידה אי לאו דרשה דכסף וכו' ועל זה הדרך אלא שאין להאריך עוד והמשכיל יבין ודוק היטב שהדברים ברורים למבין ונכונים בעזה"י:

דף נד עמוד ב

במשנה אחד שור וכו' לנפילת הבור וכו'. וקשה אמאי לא חשיב הכא נגיחת הקרן דקרא כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו ומרבינן נמי כל מילי בין במזיקין בין בנזקין ואי משום דבנזקין חייב אפי' על תבואה וכלים במידי דלאו אורחא הא חשיב נמי תשלומי כפל והשבת אבידה דהוי נמי אפי' תבואה וכלים ונראה משום דבמזיקין אע"ג דכולהו איתרבו מ"מ יש בהם חלוקי דינים דהזאב והארי וכו' נעשים מועדים מתחילתן ליגוף ולישוך והכא לא חשיב אלא מידי דשווים לגמרי וכן לענין הנזקין נמי יש חלוק דמועד למין זה אינו נעשה מועד למין אחר לכך לא פסיקא ליה מלתא וק"ל:

שם א"כ למה נאמר שור וחמור וכו' הא דלא קאמר דבבור דוקא בשור וחמור בעינן בור עשרה למיתה אבל בשאר מינים קטנים בפחות מכאן סגי משום דמשמע דבכולם בעינן בור עשרה וכן הוא ברמב"ם:

שם בגמרא ר' יוסי אומר וכו' בדברות הראשונות וכו'. הא דנקט האי דדברות הראשונות הוא משום דבעי למילף נמי אבהמתך כדאיתא עוד בסמוך אבל יותר נראה דעיקר הילפותא הוא מדברות הראשונות והיינו משום דבעינן למילף דבכל דוכתי דכתיב שור וחמור או בהמה יהיה הכל בכלל וכן משמע לישנא דברייתא ולא כמ"ש התוי"ט דלא בעי למגמר אלא אהני תלת דקחשיב הכא אבל כבר כתבתי דבנגיחת קרן נמי ילפינן והביאו התי"ט בעצמו וכה"ג מצינו עוד והיינו משום דגילוי מלתא בעלמא הוא מדחזינן דבדברות האחרונות באמת איתרבו כל אלו א"כ איך אפשר שלא נרמז בראשונות רק בהמה לחוד וקשו קראי אהדדי אע"כ דבאמת הכל בכלל בהמה וא"כ מיניה ילפינן בכ"מ דל' בהמה נופל שפיר על כל המינים אלא שדיבר בהווה וא"כ ה"ה לכ"מ שנא' שור או חמור וק"ל:

בתוספות בד"ה ואימא וכו' וא"ת פרט ל"ל וכו'. ונראה ליישב דאתא למעוטי חיה ואע"ג דחיה בכלל בהמה מ"מ מצינו כמה פעמים שהם חלוקים וכ"כ הת"ח ועוד נראה דדוקא היכא דכתיב בהמה הוי חיה בכלל אבל ל' בהמתך אינו נופל על החיה שאין לו בעלים מיוחדים אלא על צד המיעוט וכן קושיא שניה של תוס' יש ליישב ועיין בת"ח:

בגמרא בהמתך דדברות הראשונות ל"ל. הלשון אינו מדוקדק ופירושו כאילו אמר מאחר שסופינו לרבות כל דבר למה כתב בראשונות ל' בהמתך וכדכתיבנא בסמוך:

דף נה עמוד א

אמר לו עד שאתה שואלני למה וכו' שאלני אם נאמר בהם טוב או לאו שאיני יודע אם נאמר וכו'. הנה כל הקורא ישתומם על ככה וכי גברא רבא כר' חייא בר אבא לא היה יודע חלילה מה שהתנוקות של בית רבן יודעים שלא אמר טוב בדברות ראשונות ובאחרונות כתיב ואי משום דלשון טוב ממש לא כתיב אמאי קאמר שאינו יודע ועוד דנראה כפל הלשון שאלני אם נאמר וכו' שאיני יודע אם נאמר. והנלע"ד ליישב בענין זה קצת ע"ד הדרש משום דמצינו דמה שנשתנו הדברות האחרונות מן הראשונות בהרבה דברים הוא מכמה טעמים שונים האחד דאותן שנאמר בפרשת יתרו הן הן שנא' בסיני מפי הגבורה ואותן שנא' בפ' ואתחנן הן שנשנו בערבות מואב מפי משה כמו כל משנה תורה והרבה דברים מצינו בשינוי לשון במשנה תורה בספורי המעשים ותפילותיו של משה ודברי הקב"ה אל משה ובענייני המצות רובן ככולם נכתבו במשנה תורה בשינוי לשון וא"כ כמו כן אין לתמוה על הדברות שנשתנה בהם הלשונות נמצא לפ"ז לא נאמרו הדברות מפי הגבורה אלא פעם אחת והם הראשונים אבל במדרשים מצינו להדיא שזכור ושמור ושוא ושקר ולא תתאוה בדבור א' נאמרו ובזה הטעם נכתבו קצתם בדברות הראשונות וקצתם בדברות אחרונות אלא דזה הטעם לא שייך אלא היכא שכתובה בשינוי לשון ותרווייהו איתנייהו כגון כל אלו שזכרתי אבל במה שלא נאמר למען ייטב לך בראשונות ובאחרונות נאמר לא שייך כלל לומר הטעם שבדיבור א' נאמרו דהא באחרונות נמי כתיב למען יאריכון ימיך עוד מצאתי שהקב"ה בעצמו הגיד שני פעמים העשרת הדברות בראשונה אמר כל הדברים בדיבור אחד ואח"כ חזר ופרשם ומזה הטעם נאמרו פעמים בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן והשינוי ג"כ היה באמירת הקב"ה בעצמו ובדרושים העליתי דבזה פליגי תנאי בירושלמי אם היו הלוחות חמש דברות מצד זה וחמש מצד זה או עשר מול עשר וילפינן לה מדכתיב ויגד לכם כפליים לתושיה והיינו זה הענין בעצמו שכתבתי אם האמירה מפי הקב"ה היה רק פ"א הכתיבה ג"כ היה רק פ"א אבל מ"ד י' מול י' סבר שהאמירה מפי הקב"ה היה ב' פעמים ומכל אלו הטעמים לא מצינו בהכרח שהשינוי הוא מחמת שהראשונות נכתבו על הלוחות הראשונים והאחרונות שבפ' ואתחנן נכתבו על הלוחות האחרונים אלא מתשובת ריב"ל דאמר הואיל וסופן להשתבר למדנו כן והוא טעם אחר נמצא דלפ"ז יובן דודאי ר' חייא בר אבא ידע שפיר דבדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב כפי הכתובים שלפנינו אבל מה שהקשה ר"ח דוקא על השינוי דלמען ייטב לך ולא קשיא ליה על כמה שינויים הנמצא בהם משמע משום דבכל השינויים אמרינן ששניהם נאמרו מפי הקב"ה ונכתבו קצתם בראשונות וקצתן באחרונות משא"כ בלמען ייטב לך שהוא חסרון הניכר קשה לו למה לא נאמרו באמת מפי הקב"ה ואם נאמרו למה לא נכתבו וע"ז הענין בעצמו השיב ר' חייא שאיני יודע אם נאמר בהן נאמר דייקא אם נאמרו מפי הגבורה והחסרון הוא בכתיבה או שהחסרון הוא באמירה והטעמים בזה מתחלפים כמו שהארכתי בדרושים וע"ז השיב ריב"ל בשם ר' אחא ברבי חנינא שכיון שסופן להשתבר היה החסרון בכתיבה על הלוחות אבל מפי הקב"ה אף בראשונה נאמרה. והנה ידעתי ומצאתי ליתן טעם לדברי האומר שהחסרון היה באמירה מפי הקב"ה והיינו משום דלמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך היינו בעולם שכולו טוב ובעולם שכולו ארוך והקשה מהרש"א על הכפל לשון ע"ש מה שתירץ ולענ"ד נראה שהם שני עניינים דלעולם שכולו טוב היינו עולם הנשמות או עולם התחי' ושניהם לאחר מיתת האדם בהכרח ואלו העולמות אין נופל בהם לשון שכולו ארוך כיון שיש קצבה לדבר אבל עולם שכולו ארוך נראה שהוא לאחר שיחדש הקב"ה בהם את עולמו וכדאיתא בחלק וכבר ידעת מה שאמרו חז"ל דאי לא חטאו לא הוי מייתי נמצא לפ"ז א"ש דבלוחות הראשונות שהיו כתובים באצבע אלקים חרות על הלוחות חירות ממ"ה א"כ לא שייך בהם למען ייטב לך בעולם שכולו טוב דכיון דלא הוי מיתה בעולם לא שייך עולם הנשמות שהוא לאחר מיתת אדם וכ"ש דעולם התחיה לא שייך כלל כיון שאין מיתה וא"כ לא היה צ"ל אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא לאחר שיחדש הקב"ה את העולם דזה שייך אף אי לא הוי מיתה משא"כ בלוחות האחרונות שנכתבו אחר שגבר החטא ונגזר עליהם אכן כאדם תמותון לכך הוצרך לומר שפיר למען ייטב לך בעולם שכולו טוב שהוא עולם הנשמות או עולם התחיה ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך והארכתי בזה בדרוש וכאן אין להאריך יותר:

בתוספות בד"ה למינהו מיבשה וכו' וא"ת דסוגיא דתלמודא דלא כרבנן כו' אלמא לא דרשינן למינהו וכו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתם להקשות על הסוגיא דפ' אלו טריפות דאתיא דלא כרבנן דפ' ד' מיתות דכיון דאינהו סברי דב"נ מותר בכלאים ע"כ דפשטא דקרא דלמינהו לא איירי מאיסור כלאים וא"כ מאי קא מיבעיא ליה גבי דשאים מדכתיב למינהו שהרי אף אם היה נכתב גבי צווי אפ"ה לא הוי אסור אבל מסוגיא דהכא לק"מ דאף ע"ג דלא דרשי רבנן למינהו על איסור כלאים מ"מ ג"ש מיהא איכא ליתן האמור של זה בשל זה כמו כל ג"ש דאף על גב דלא כתיבי בהאי עניינא בדבר הלמד והמלמד אעפ"כ ילפינן ג"ש כגון ג"ש דלה לה מאשה דילפינן שעבד חייב במצות כמו אשה אף ע"ג דהאי קרא דלה לא כתיב כלל גבי חיוב מצות אפ"ה ילפינן שפיר וכהנה רבות בתלמוד וא"כ לפ"ז היה נראה דהקושיא לא קאי אסוגי' דהכא אבל בתוספות פרק ד' מיתות משמע להדיא דקאי נמי אסוגיא דהכא ויש ליישב דמשמע לתוספות דכיון דרבנן לא דרשי פשטא דקרא דלמינהו לענין כלאים א"כ לא שייך למידרש נמי הג"ש לענין איסור כלאים טפי משאר דברים דהא לא מצינו שיהיו הדגים שווין לענין עופות בשום דבר וא"כ מ"ש דנדרוש הג"ש לענין כלאים אי לאו משום דלמינהו משמע דאיירי לענין כלאים וא"כ מקשו שפיר דהוי דלא כהלכתא ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך כאן ועיין במהרש"א בפ' ארבע מיתות וצ"ע ודו"ק: